מהי אחריות בעל מקרקעין לתאונה שארעה בשטח שאינו מיועד לשימוש מבקרים?

בית המשפט דן בשאלה מהי אחריות בעל מקרקעין לתאונה שארעה בשטח שאינו מיועד לשימוש מבקרים?

 

בית משפט השלום בנצרת

ת"א 43450-02-19

 

 

בפני כב' השופטת נבילה דלה מוסא, סגנית נשיא
התובע	פלוני
נגד
הנתבעות	.1 קרן קיימת לישראל 2. סוכנות פלתורס ביטוח בע"מ - נמחקה .3 מועצה אזורית מרום הגליל 4. מועצה מקומית גוש חלב – נמחקה

 

פסק דין

לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1978, בגין תאונה שאירעה בתאריך 27.6.2018, עת רכב על אופניים.

 

התביעה

1. נסיבות התרחשות התאונה תוארו בכתב התביעה כלהלן:

א.     התובע נוהג מדי יום לרכב על אופניו בשביל "דו קיום", שנמצא סמוך לכביש מספר 886, המחבר בין מושב דלתון לגוש חלב (להלן: "השביל") (סעיף 7 לכתב התביעה).

ב.      במהלך רכיבתו נתקל התובע במכשולים שאינם מתאימים לרוכבי אופניים, ובפרט במתקן שהוקם באמצע השביל- ברוחב צר מאוד ובצדיו מעקות מברזל (סעיף 11 לכתב התביעה).

ג.      בתאריך 27.6.2018, עת רכב התובע באופניו, לצד חברו, בשביל הנ"ל, ועת ניסה לעקוף את המכשול, נתקל באופן מפתיע בחוט תיל שנקשר על מעקה המכשול והונח על הדרך, מבלי שניתן היה להבחין בו. בעקבות היתקלות זו, התובע עף מאופניו, הוטח בעוצמה רבה על גדר התיל ונפצע (להלן: "התאונה") (סעיף 14 לכתב התביעה).

 

2. התביעה הוגשה תחילה נגד קרן קיימת לישראל (להלן: "הנתבעת 1"), נגד סוכנות פלתורס ביטוח בע"מ, נגד המועצה האזורית מרום הגליל (להלן: "הנתבעת 3"), ונגד המועצה המקומית גוש חלב. התביעה נגד סוכנות פלתורס ומועצה מקומית גוש חלב נמחקה (ראו החלטות מיום 6.3.2019 ו-11.4.2019).

 

3. כתוצאה מהתאונה התובע התלונן על כאבים בכתף שמאל; הוא נבדק על ידי רופא אורתופד בקופת חולים, עבר צילומים במיון שפוענחו כתקינים. בשל התמשכות הכאבים, בתאריך 16.10.2018, בוצעה לו בדיקת US, שהדגימה קרע חלקי בגיד הסופראספינאטוס בקוטר של 0.5 ס"מ (הכל כמפורט בתיעוד הרפואי נספח ג' לת/2).

 

4. במישור האחריות, התובע טוען כי התאונה אירעה בשביל שהוקם על ידי הנתבעת 1 והמצוי במקרקעין שבתחום האחריות של הנתבעת 3 (סעיף 16 לכתב התביעה). לשיטתו, התאונה התרחשה עקב התרשלות הנתבעות, המתבטאת בשורה של מעשים ומחדלים שתוארו בסעיף 19 לכתב התביעה, ובין היתר:

א.     בנו שביל המיועד, הן בתכנון והן באמצעות השלט שהוצב בתחילת השביל, להולכי רגל והולכי אופניים, בזמן שהותקנו מתקנים מברזל במרחקים שונים, לאורך כל השביל שמנעו מהמשתמשים באופניים לעבור בהם ואילצו אותם לסטות מהשביל בכדי לעקוף את אותם מתקנים שלא מתאימים למעבר באופניים;

ב.      אילצו את התובע, לעבור במקרקעין מסוכנים מרובי מפגעי בטיחות חמורים, לרבות חוט תיל שהונח בצדי הדרך מבלי שניתן היה להבחין בו;

ג.      הנתבעות, שהן בעלות השליטה והפיקוח על המקרקעין, או מי מטעמן, הניחו, שלא כדין חוט תיל שנקשר מצדו לעמוד ברזל ומצד האחר הונח על הדרך. המדובר במפגע בטיחות מסוכן למבקרים במקרקעין.

 

5. עוד טוען התובע, כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות שנועדו לטובתו, לרבות הוראות חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, תשכ"ב-1962 (סעיף 19(יא) לכתב התביעה).

 

6. כמו כן, טוען התובע, כי בנסיבות העניין חל הכלל של "דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ויש להעביר את נטל הראייה לנתבעות להוכיח שלא התרשלו (סעיף 22 לכתב התביעה).

 

7. מטעם התובע הוגשה חוות דעת של ד"ר גאזי חביב אללה, אשר קבע שלתובע נכות רפואית בשיעור של 15% כתוצאה מהתאונה, בגין הפגיעה בכתף שמאל והגבלה בתנועות לפי תקנה 41/4/ב לתקנות המל"ל (נספח ה' לת/2).

 

ההגנה

8. הנתבעת 1 מכחישה את נסיבות התרחשות התאונה, אחריותה ואת הנזק הנטען וקיום קשר סיבתי בינו לבין התאונה. ולטענתה, גם אם יוכחו נסיבות התרחשות התאונה, אין בהן כדי להטיל על הנתבעת אחריות כלשהי לאירוע (סעיף 9 לכתב ההגנה).

הוסיפה הנתבעת, כי מדובר באירוע פתאומי, היא לא צפתה ולא הייתה יכולה לצפות את אירוע התאונה ולכן היא אינה אחראית לה (סעיף 12 לכתב ההגנה).

עוד טענה הנתבעת 1 כי התאונה אירעה עקב מעשים ומחדלים של התובע, באופן שניתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות כלשהי מצד הנתבעת, ויש להשית עליו אחריות בשיעור של 100% (סעיף 28 לכתב ההגנה).

כמו כן, טענה הנתבעת 1, כי לא מתקיימים התנאים להחלת הכלל המשפטי של "דבר מסוכן" או כל כלל אחר בדבר העברת נטל ההוכחה (סעיף 13 לכתב ההגנה).

9. הנתבעת 3 גם היא מכחישה את נסיבות התרחשות התאונה, אחריותה ואת הנזק שנגרם בעטיה. טענה הנתבעת, כי בנסיבות המתוארות בכתב התביעה, לא הייתה כל חובת זהירות, מושגית או קונקרטית כלפי התובע, שכן לא ניתן לצפות את הפגיעות מושא התביעה ותוצאותיהן.

עוד טענה הנתבעת 3, כי התאונה אירעה עקב רשלנות מצד התובע עצמו וחוסר זהירות מצדו, המגיע כדי 100% (סעיף 21 לכתב ההגנה).

לחלופין נטען, כי לא ידעה ולא היה עליה לדעת אודות מפגע בטיחותי כלשהו נכון למועד התאונה (סעיף 6 לכתב ההגנה). עוד נטען שאף אם אירעה התאונה הנטענת, אין היא תוצאה של רשלנות כלשהי, מדובר בסיכון טבעי ורגיל לחלוטין, אשר לא ניתן למנוע אותו (סעיף 15 ז' לכתב ההגנה).

 

10. מטעם הנתבעת 3 הוגשה חוות דעת של ד"ר שי פריימן, שעל פיה לא נותרה לתובע נכות רפואית כלשהי בעקבות התאונה. ציין המומחה, כי מדובר בקרע חלקי של הכתף, מצב שאינו מקנה נכות לפי תקנות המל"ל.

 

11. מטעם בית המשפט מונה ד"ר אבי שזר, כמומחה בתחום האורתופדי. המומחה בדק את התובע וקבע שלתובע נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה בשיעור של 5% לפי תקנה 41(4) א' ו-ב' מותאם לתקנות המל"ל, וזאת בגין קרע קטן בשרוול המסובב עם הגבלה בתנועות הכתף. עוד קבע המומחה לתובע נכויות זמניות בשיעור של 100% למשך שבועיים, 50% לשבועיים נוספים, ו-20% למשך חודש נוסף.

 

עדויות

12. מטעם התובע: העיד התובע עצמו, הוגש מטעמו תצהיר עדות ראשית (ת/2); העיד מר חי פדידה – שהיה עד ראיה לתאונה (להלן: "מר פדידה"), הוגש מטעמו תצהיר עדות ראשית (ת/1).

 

13. מטעם הנתבעת 1: העיד מר אברהם פיבך – שהיה במועד הרלבנטי לתאונה האחראי על האזור שבו התרחשה התאונה (יערן) (להלן: "מר פיבך"), הוגש מטעמו תצהיר עדות ראשית (נ/2).

 

14. מטעם הנתבעת 3: העידה גב' מזל אלקלעי – שהייתה במועד הרלבנטי לתאונה אחראית מחלקת צמחיה דמוגרפית ופרויקטים בנתבעת 3 (להלן: "גב' אלקלעי"), הוגש מטעמה תצהיר עדות ראשית (נ/3).

 

המחלוקת

15. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת החבות והנזק שנגרם בעקבות התאונה.

 

נסיבות התרחשות התאונה

16. השאלה הראשונה הצריכה הכרעה היא האם התובע הצליח להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה כפי שתוארו על ידו.
17. עיון בכלל חומר הראיות שהונח לפני מביא לידי מסקנה שהתובע עמד בנטל ההוכחה המוטל על שכמו במשפט האזרחי והוכיח את נסיבות התרחשות התאונה כפי שתוארו על ידו. עדות התובע נתמכה בחומר ראייתי נוסף, לרבות תמונות מהמקום שבו התרחשה התאונה ועדות חברו מר פדידה, עד ראייה. במהלך עדותם לפני הן התובע והן העד מטעמו הותירו רושם חיובי של עדים דוברי אמת ולא נפלו בעדויותיהם סתירות היורדות לשורש העדות.

 

18. בתצהיר עדותו הראשית התובע חזר על אותה גרסה אשר תוארה בכתב התביעה וציין, כי:

"בתאריך 27.6.2018 בשעה 6:30 בבוקר בערך עת רכבי על אופניי לצד חברי חי פדידה, בשביל "הדו קיום" שנמצא סמוך לכביש מספר 866, המחבר בין מושב דלתון לגוש חלב, תוך כדי רכיבתי נתקלתי באופן מפתיע בחוטי תיל בצדו של מחסום/מתקן שהוקם באמצע השביל, מבלי שניתן יהיה להבחין בהם ומבלי שהייתה לי אפשרות לראות את חוטי תיל לפני היתקלות בהם" (סעיף 4 לת/2).

עוד הצהיר התובע, כי בעקבות התקלות זו, עף מאופניו, הוטח בעוצמה על חוטי התיל ונפצע (סעיף 9 לת/2).

 

19. מר פדידה היה עד ראיה לתאונה, הוא תיאר את נסיבות התרחשות התאונה באופן המתיישב עם גרסת התובע, כלהלן:

"ביום 27.6.2018 בשעה 6:30 בבוקר בערך עת רכבתי אני וחברי "..." (התובע) על אופניים, בשביל "הדו קיום" שנמצא בסמוך לכביש מספר 886, המחבר בין מושב דלתון לגוש חלב, תוך כדי רכיבתנו בעודנו רוכב אחרי "..." (התובע), נתקל "..." (התובע) באופן מפתיע בחוטי תיל בצדו של מחסום/מתקן שהוקם באמצע השביל, "..." (התובע)) עף והוטח על חוטי התיל ונפצע קשות" (סעיף 3 לת/2).

 

20. בחקירתו הנגדית מר פדידה העיד בצורה העולה בקנה אחד עם עדותו בכתב, והעיד, כי התאונה התרחשה עקב הימצאותו של חוט תיל שהיה בצדו של מתקן שהוצב באמצע השביל (עמ' 6, ש' 30-31; עמ' 7, ש' 1-2; עמ' 8, ש' 2-3).

 

21. מעדות התובע והעד מטעמו, עולה, כי הם לא עברו מהשביל עצמו שיועד לשימוש המבקרים, אלא, הם סטו לשביל עפר כדי לעקוף את המתקן שהוצב באמצע השביל (ראו תמונות לשביל ולמתקן: נספח א' לת/2 ו-נ/1).

 

22. חיזוק נוסף לגרסת התובע שעל פיה הנפילה אירעה בעקבות היתקלות בחוט תיל, ניתן למצוא בסיכום ביקור של רופא מטפל מיום האירוע, שבו נרשם: "כאבים והגבלה בתנועות ושפשופים באזור כתף וירך שמאל לאחר נפילה מאופניים בגלל חוט מגדר ב-27.6.2018".

 

23. לאור המפורט לעיל מתבקשת המסקנה שהתאונה אירעה בנסיבות שתוארו על ידי התובע.

שאלת האחריות

24. לעניין נטל הראייה, יש לדחות את טענת התובע שיש להחיל על נסיבות העניין את הכלל הדבר "מדבר בעד עצמו" (סעיף 20 לסיכומי התובע), בנסיבות שבהן לא מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") לשם החלתו. שכן על מנת שיחול הכלל נדרש התובע להוכיח שלושה תנאים מצטברים. הראשון הוא: שלא ידע את הנסיבות הממשיות של התאונה. בענייננו התובע מפרט, כי הנזק אירע עקב נפילה מהאופניים בשל היתקלות בחוט תיל, ועל כן הנסיבות הממשיות שגרמו לנזק הגוף ידועות לו, ואין תחולה לכלל הנ"ל.

 

קיומה של התרשלות:

25. בסיכומיו טען התובע, כי על הנתבעת 1, כמחזיקה במקרקעין, מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המבקרים בשביל המיועד להולכי רגל ולרוכבי אופניים, לדאוג לבטיחות השביל מתחילתו ועד סופו ולסלק מפגעים העלולים לסכן את ההולכים בו (סעיף 17-18 לסיכומי התובע).

כמו כן טוען התובע, כי הנתבעות התרשלו והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן לסלק מפגעים העלולים לסכן את המבקרים במקום (סעיף 20 לסיכומי התובע), וגם בכך שלא הציבו סימון או אזהרה המתריעים מפני הימצאות חוטי תיל והסכנה הכרוכה למשתמשי הדרך (סעיף 34(ו) לסיכומי התובע).

עוד טען התובע, כי מי מהנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח שהתקיימו סיורים ונהלים ופיקוח לבדיקת קיומם של מכשולים (סעיף 27 לסיכומי התובע), וכי הנתבעת 1 ידעה על המכשול שמדובר בגדר שפורצים אותו, ופעלה להסרתו רק לאחר שהתובע נחבל.

 

26. הנתבעת 1 טוענת, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח רשלנות. לשיטתה, אירועים דוגמת האירוע מושא ענייננו, תוך רכיבה על אופניים, מתרחשים פעמים רבות ביום נתון בשטח שאינו סטרילי; ופגיעות מסוג זה הן דבר שבשגרה ואינן מטילות אחריות בנזיקין על בעלי ומחזיקי השטח (סעיף 3 לסיכומי הנתבעת 1).

הוסיפה הנתבעת, כי מדובר במקרה שאירע בשל מעשה בלתי זהיר של התובע עצמו ובסיכון שלקח על עצמו בבחינת הסתכנות מרצון, לכן לא מתגבשת חובת זהירות מושגית או קונקרטית, ולא חובה של הנתבעת כלפי התובע (סעיף 6 לסיכומי הנתבעת 1).

נוסף לכך טענה הנתבעת, כי על פי ההלכה שהתגבשה במהלך השנים, מי שמשתתף בפעילות ספורטיבית, בפרט בפעילות אתגרית, לוקח על עצמו את הסיכון וצריך ליתן את הדעת לאפשרות הפגיעה והסכנות הטמונות בפעילות (סעיפים 24-28 לסיכומי הנתבעת 1).

 

27. הנתבעת 3 טוענת, כי לא הוכחה על ידי התובע אחריות כלשהי של הנתבעת והטענות המועלות כלפיה הן טענות בעלמא. וככל שתוכח אחריות אזי היא צריכה להיות מוטלת על הנתבעת 1 ולא על הנתבעת 3 שכל זיקתה לאירוע היא היות המקום בו אירעה התאונה מצוי בשטח שיפוטה (סעיפים 1-4 לסיכומי הנתבעת 3).

עוד טוענת הנתבעת 3, כי משבחר התובע לא לעבור בשביל עצמו אלא בצדו, במסלול שאינו מיועד לרכיבה על אופניים ומבלי לשים לב לתנאי השטח, האחריות המלאה בגין האירוע מוטלת עליו. לחלופין יש להטיל עליו אשם בשיעור של 70% (סעיפים 14-20 לסיכומי הנתבעת 3).

עוד טוענת הנתבעת 3, כי עדות של נציג הנתבעת 1 מוכיחה שהאחריות על השביל ותחזוקתו לרבות השטח בו אירעה התאונה מוטלת על הנתבעת 1 באופן בלעדי (סעיף 24, סעיף 34 לסיכומי הנתבעת 3). ועולה מעדות העדה מטעמה (של הנתבעת 3), כי היא לא הייתה הבעלים ולא המחזיקה בשטח (סעיף 41 לסיכומי הנתבעת).

 

דיון והכרעה

28. לאחר בחינת כלל חומר הראיות שהונח לפני הגעתי למסקנה, כי התובע לא הוכיח התרשלות מצד הנתבעות, שבגינה ניתן לייחס להן אחריות בנזיקין.

 

29. לא אחת נקבע בהלכה הפסוקה, כי מחזיק או בעלים במקרקעין נושא בחובת זהירות למבקרים בהם, למען שמירה על שלומם וביטחונם (ראו: 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1983)). חובה זו טומנת בגדרה, בין היתר, את החובה להזהיר את המבקרים מפני הסכנות הכרוכות בשימושם ובשהותם במקרקעין והצפויות להם; ולפקח על השימוש בהם באופן המבטיח את שלום המבקרים בהם וביטחונם.

היעדר פיקוח ואזהרה מתאימים, כשהם מתחייבים לפי נסיבות העניין, מהווה רשלנות מצד הבעלים או המחזיק במקרקעין.

30. על התובע מוטל הנטל להוכיח, כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן, שכאמור, בכך שלא נקטו באמצעי זהירות סבירים שהיה בהם כדי למנוע את הנזק. בנטל זה לא עמד התובע. ולהלן אבאר.

 

31. בנסיבות ענייננו, התובע סטה מהשביל שנועד לשימוש המבקרים לרבות רוכבי אופניים, לשביל עפר שהיה בצדו, ואשר עליו היו חוטי התיל (ראו עדות התובע והעד פדידה עמ' 6, ש' 25-26 ו-30-31; עמ' 7, ש' 1-3; עמ' 10, ש' 19-20).

 

32. התובע לא הצביע על כל מעשה רשלני של הנתבעות שהכריח אותו לסטות מהמסלול המסומן לשימוש. התובע טען בעלמא, כי המתקן שהוצב באמצע השביל לא היה מתאים לרוכבי אופניים, ובמהלך חקירתו הנגדית טען לראשונה שהמעבר היה צר: "המעבר הוא 80 ס"מ. הכידון הוא 77 ס"מ" (עמ' 11, ש' 18), ושהרצפה שלו הייתה "צפה" ו-"מתנדנדת", ולשיטתו היה צריך להחזיק בידיים בצדדים של המתקן על מנת לעבור, דבר שאינו אפשרי בעת רכיבת אופניים (עמ' 12, ש' 11-12).

ייאמר, כי טענות אלו, לא נתמכו בראיות ממשיות לשם הוכחתן, המעידות על פגמים במתקן שהוצב באמצע השביל, ונטענו לראשונה בחקירה הנגדית של התובע. ומטעם זה דינן להידחות.

 

33. העד מטעם הנתבעת 1 מר פיבך הצהיר, כי מדובר בשביל שנועד לרווחת הולכי רגל והולכי אופניים, והמתקן שהוצב באמצע השביל מטרתו לחסום כניסתם של בעלי חיים גדולים (סעיף 3 ו-9 לת/2). כמו כן מר פיבך הצהיר, כי חוט התיל המופיע בתמונות שצירף התובע, הוא חלק מגדר המצויה בצדו של השביל, אשר מטרתו למנוע מעבר "בקר" הקיימים שם במשך שנים רבות; הצהיר העד, כי מקום זה אינו מיועד לרכיבה ואינו חלק מהשביל המסומן על ידי הנתבעת 1 (סעיף 6 לנ/2).

במהלך חקירתו הנגדית העד פיבך הותיר רושם חיובי של עד דובר אמת, לא נפלו בעדותו סתירות היורדות לשורש העדות.

העד תיאר את אשר בוצע על ידי הנתבעת 1 במקום בכך שנסגרו שטחים לנטיעות בצורה הרמטית וסומן שביל "הדו קיום" פרויקט תיירות, בצדי השביל נעשו נטיעות. כמו כן תיאר העד, כי בחלק מהמקומות היו תשתיות ישנות של מגדלי בקר שנתנו את השטחים לנטיעה, ונשאר השביל בין הנטיעות עם מעברים מסובכים שבעלי החיים לא יוכלו להיכנס והמטיילים ורוכבי האופניים יכולים לעבור דרכם. כמו כן העיד העד, כי: "בשגרה יש חבלות במעברים האלה, כמו רוכבי סוסים שפותחים שער קטן בצד וסוגרים או לא סוגרים או שפשוט חותכים את הגדר. עד שאנחנו לא מזהים את הפרצות זה יכול להיות פתוח ומן הסתם מישהו יכול לקצר ולא ללכת על המסלול ולעבור דרך הפרצה ולקצר את המעבר המסובך" (עמ' 13, ש' 30-33; עמ' 14 ש' 4-7). עוד העיד העד, כי בחקירה שנערכה לאירוע מושא התובענה הם הגיעו למסקנה שמישהו חיבל בגדר והשאיר אותה פתוחה (עמ' 14, ש' 8-11).

 

34. העדה מטעם הנתבעת 3 גב' אלקלעי העידה כי קטע השביל בו אירעה התאונה נמצא באחריות הנתבעת 1 ומתוחזק על ידיה, ואין לנתבעת 3 כל קשר אליו מלבד היותו בשטח השיפוט שלה.

 

35. בנסיבות המתוארות כפי שהוכחו לפני, איני סבורה שהנתבעות הפרו חובות הזהירות המוטלות עליהן. מדובר בשביל הנמצא בטבע, שטח ציבורי פתוח, שאין לצפות שלא יהיו בו מכשולים. אין להטיל על הנתבעות את האחריות לתחזק שטחים שלא יועדו לשימוש המבקרים, גם אם נמצאים בשליטתם.

 

אכן, התחזוקה הנדרשת בשטחים ציבוריים פתוחים, דוגמת ענייננו, אינה דומה לזו שבפארק מוסדר. בנסיבות שלפני, די היה בהצבת שילוט בתחילת המסלול המזהיר מפני הסכנות הכרוכות בשימוש בו, ואיני סבורה, כי יש להטיל על הנתבעות את החובה להזהיר מפני הסכנות הכרוכות בחוטי התיל שלא היו במסלול שייעדה הנתבעת 1 לשימוש המבקרים. שכן וכאמור, אין להטיל על הנתבעות אחריות על כל השטחים שבבעלותם, שבהם לא הוסדרו מסלולים לשימוש המבקרים.

 

36. הנתבעת 1 הוכיחה, כי הוצב שלט המזהיר את המבקרים מפני הסכנות הכרוכות במסלול שסומן (תמונה לשילוט צורפה לנ/2), בין היתר, נדרשו המבקרים להשתמש רק במסלול המסומן, נרשם בשילוט: "השתמשו בשביל המסומן על ידי קרן קיימת לישראל".

בענייננו, וכמתואר לעיל, התובע פעל בניגוד להוראות הנ"ל וסטה מהמסלול מרצונו מבלי שהוכיח, כי היה כל מעשה רשלני של הנתבעות, ואשר הכריח אותו לעשות כן; נוסף על כך, הנתבעות לא היו חייבות לצפות שהתובע יבחר לסטות מהמסלול המסומן לשימוש המבקרים במקום.

 

ועוד, הוזהרו המבקרים מפני הקטעים הקשים למעבר באופניים, נרשם בשילוט: "קטעים קשים למעבר באופניים יש לעבור ברגל". מכאן, גם אם נקבל טענת התובע שלא היה ניתן לעבור באופניים דרך המתקן, היה עליו לפעול בהתאם להוראות הנתבעת ולעבור ברגל.

 

37. נוסף על כך, מעדות מר פיבך עולה, כי מידי יום עורכים סיורים במקום מטעם הנתבעת 1, לשם איתור פרצות ומפגעים וטיפול בהם (עמ' 14, ש' 17-18; עמ' 17, ש' 5-6, ש' 18-24). עוד העיד העד בהקשר זה:

"ש.       מי אחראי על התיקון של הפרצות?

ת.         חבלות כבדות יש קבלן ביצוע. עזרה ראשונה, דברים קטנים, אנחנו עושים בעצמנו.

ש.        זה היה תפקיד שלך לאתר?

ת.         חלק מהשגרה, לא רק שם. זה בכל המרחב. זו בעיה אקוטית של חדירה של פרות ועזים. גם רוכבי אופניים חותכים לנו בצד כדי שיהיה להם יותר קל לפעמים.

ש.        האם אתה יכול לדעת אם החבלה אירעה בגלל בעלי חיים או שמישהו חתך?

ת.         מההרגל שלנו זה רוכבי אופניים או רוכבי סוסים או צבא או רוכבי טרקטורונים שרוצים לקצר.

ש.        מה תדירות הסיורים באותה תקופה במקום?

ת.         כל יום אנחנו מסתובבים על כל השטח. העבודה שלנו היא לתת את המענה לדברים האלה תוך כדי כיבוי שריפות.

ש.        חוץ ממך היו עוד עובדי קק"ל שסיירו שם?

ת.         כן. יש עובד מגוש חלב שהיה יוצא לעבודה ונותן מבט ואם מזהים משהו, אז מטפלים. בשגרה אנחנו נמצאים שם. לא יודע אם כל יום או יומיים או שלושה. אנחנו עוברים שם." (עמ' 17, ש' 7-23).

 

38. לסיכום – התובע כשל להוכיח כל מעשה רשלני של הנתבעות, ומכאן דין הטענה שהתאונה אירעה בשל קיומה של התרשלות מצד הנתבעות להידחות.

 

39. כמו כן אציין, כי התובע לא הוכיח שהנתבעות הפרו חובות חקוקות כמשמעות מונח זה בפקודת הנזיקין. מלבד טענה כללית שהופרו הוראות חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, התובע לא הפנה להוראות ספציפיות כשלהן שהופרו לטעמו, ואם התקיימו יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין.

 

40. לאור המסקנה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק.

 

סוף דבר

41. דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ כחוק) וישלם לנתבעת 3 הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ (בשים לב שהנתבעת 3 הגישה חוו"ד נגדית) ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ כחוק).

הסכומים ישולמו תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום, י"ד אב תשפ"א, 23 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

 

נבילה דלה מוסא