מהם התנאים להכרה במבוטחת כמשתכרת ומהם התנאים להכרה במבוטחת כעקרת בית - לצורך קבלת קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי?

בית הדין האזורי לעבודה דן בשאלה מהם התנאים להכרה במבוטחת כמשתכרת ומהם התנאים להכרה במבוטחת כעקרת בית - לצורך קבלת קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי?

 

 

בית הדין הארצי לעבודה
	עב"ל 52257-09-20

 

ניתן ביום 24 מרץ 2022

 

המוסד לביטוח לאומי	המערער
-
פלונית	המשיבה

 

 

בפני: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט מיכאל שפיצר,

נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

 

 

פסק דין

 

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה

1. לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר אברהם בן קרת ומר יוסף רובינשטיין; ב"ל

   45629-02-19) המקבל את תביעתה של המשיבה להורות למערער, המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד), לבחון את תביעתה של המשיבה לגמלת נכות כללית (להלן – גמלה) כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק).
   

הרקע העובדתי

2. במהלך הדיון בבית הדין האזורי ב"כ הצדדים הסכימו על העובדות הבאות:

 

א.     המשיבה ילידת 1966, נשואה + 2.

ב.     המשיבה עבדה מ-7.1986 ועד 30.4.2011 (למעט מספר חודשים בודדים) בחברת בזק.

ג.      המשיבה קיבלה פנסיה ממקפת מ-1.2011 ועד 5.2016.

ד.     המשיבה מקבלת פנסיה מאז 5.2011 מחברת הראל.

קרנות הפנסיה אינן מפקידות לביטוח לאומי.

ה.     המשיבה נפגעה בתאונת דרכים שאינה תאונת עבודה ביום 7.4.2011.

ו.      המשיבה פנתה לראשונה למוסד לביטוח לאומי לקבלת נכות כללית ב- 31.5.2011. באשר לתביעות השונות שהגישה המשיבה בהתייחס לנכות כללית ואחוזי הנכות שנקבעו לה – הצדדים הסכימו כדלקמן:

"התובעת הגישה תביעה לנכות כללית ב- 31.5.2011 נקבעה לה דרגת אי כושר כמשתכרת בשיעור 100% מ-1.11.2010 ועד 28.2.2012.

החל מ-1.3.2012 תביעתה נדחתה. התשלום בפועל החל מ-1.5.2011 בשל דמי מחלה ששולמו לה.

ב-20.5.2012 הגישה ערר. הערר נדחה. הגישה תביעה חוזרת

ב-17.10.2012 וב-11.3.2013 התביעה נדחתה - אין דרגה מזכה.

ב-24.6.2013 הגישה ערר ב-1.5.2014 – הערר נדחה – אין דרגה מזכה.

הוגש ערעור לבית הדין על החלטת וועדה לעררים אי כושר מתאריך 4.5.2014 (ב"ל 52318-05-14).

בית הדין, בהסכמה, השיב את עניינה של התובעת לוועדת עררים אי כושר, הוועדה לא שינתה את דעתה והדחיה עומדת בעינה (פרוטוקול וועדה 10.6.2015).

תביעה חוזרת ב-5.7.2016 נקבעה דרגת אי תפקוד במשק הבית בשיעור 65% מ-1.7.2015.

ב-8.11.2016 הגישה ערר ההחלטה ללא שינוי.

ב-7.11.2018 תביעה חוזרת לאחר פסק דין ב-25.3.2019 נתנה החלטה ללא שינוי דרגת אי תפקוד בשיעור 74% לצמיתות.

התובעת עבדה עד סוף 4/2011 לפיכך בתביעה ראשונה מיום 31.5.2011 נבדקה כמשתכרת.

תביעה אחרונה שאושרה הוגשה ב-5.7.2016 לכן ממועד זה בודקת מעמדה, בארבע שנים שקדמו למועד זה אין לה 12 חודשי עבודה רצופים או 24 חודשי עבודה מלוקטים לכן נבדקה כעקרת בית.

באבחונים רפואיים נקבעה נכות רפואית כדלקמן:

50% מ-28.2.2010 ועד 31.3.2011;

55% מ-1.4.2011 ועד 16.7.2011;

59% מ-17.7.2011 ועד 31.10.2012;

57% מ-1.11.2012 ועד 30.6.2015;

77% מ-1.7.2015 ועד 31.5.2017;

86% מ-1.6.2017 לצמיתות."

ז.      בתקופה שמחודש מרץ 2012 ועד חודש יוני 2015 לא שולמה למשיבה גמלת נכות כללית, שכן על אף אחוזי הנכות הרפואיים הגבוהים יחסית שנפסקו עבורה, היא לא עברה את הסף הנדרש בוועדת אי כושר.

ח.     ביום 5.7.2016 הגישה המשיבה תביעה חדשה לנכות כללית בה נקבעו עבורה 70% נכות רפואית משוקללת ו-65% אי כושר, וכן הוחלט כי תשלום הקצבה יהיה רטרואקטיבי ויחל  מיום 1.7.2015.

 

פסק דינו של בית הדין האזורי

3. בית הדין קיבל את תביעת המשיבה כי יש להכיר בה כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית לעניין קביעת גמלת נכות כללית וזאת בהתייחס להגדרת "עקרת בית" לעומת "משתכרת" בחוק הביטוח הלאומי ולפסיקת בית הדין הארצי לעבודה [ראו: עב"ל (ארצי)33292-04-15 המוסד לביטוח לאומי – פלונית (4.6.2018) (להלן – עניין פלונית או הלכת פלונית); עב"ל (ארצי) 18118-05-19 המוסד לביטוח לאומי – סנא ואויאה (6.1.2020) (להלן – עניין סנא ואויאה)].
4. בית הדין האזורי בפסיקתו מתייחס למכלול נסיבותיה של המשיבה לצורך הכרעה בעניינה, והן –

 

"המשיבה עבדה מירב חייה (לפחות 25 שנה) כאשר נכותה נגרמה עוד בתקופה שהיא הייתה עובדת ואף קיימת התאמה בין מועד תחילת הנכות הרפואית לבין מועד צמצום ההכנסות כתוצאה מהליקוי ובין מועד היציאה ממעגל העבודה כפועל יוצא מכך."

 

5. עוד מתייחס בית הדין האזורי לעובדה שהמשיבה המשיכה לקבל תשלום מחברת ביטוח גם לאחר שחדלה לעבוד, וכך נקבע בפסק הדין:

 

"אנו מסכימים עם הקביעה בעניין ענת מזרחי ]ב"ל (ת"א) 7857-10-16 ענת מזרחי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2020) – תוספת שלי, ו.ו.ל] שהתשלום מחברת הביטוח מהווה תחליף הכנסה אשר הינו שווה ערך לשכר עבודה מבחינה כלכלית."

 

6. בית הדין האזורי קבע כי אין מקום להפלות בין המשיבה לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אישה נשואה, וכי יש לקבל את התביעה לאור שקילת מכלול הנסיבות ובפרט –

 

"העובדה שהתובעת עבדה כל חייה עד אשר הפסיקה לעבוד בשל מצבה הרפואי, את התביעות שהגישה לנכות רפואית סמוך למועד סיום עבודתה ואת הנכות הרפואית שנקבעה לה - אנו סבורים שאין מקום להפלות בין התובעת לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אשה נשואה ועל כן אנו מקבלים את התביעה, וקובעים שעל המל"ל לבחון את תביעתה של התובעת לגמלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית."

 

 

הערעור

טיעוני הצדדים

7. במסגרת ערעורו טוען המוסד כי בית הדין האזורי שגה בפסק דינו עת סיווג את המשיבה לצורך זכויותיה לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי כמשתכרת ולא כעקרת בית. עיקרי טענותיו בתמצית כדלהלן:

א.     בעת הגשת תביעתה החוזרת של המשיבה ביום 5.7.2016, המשיבה לא עבדה כ-5 שנים, כאשר נקבע על ידי ועדות רפואיות שונות לאורך השנים כי היא כשירה לעבודה. לפיכך, נותק הקשר בין הנכות החדשה שנקבעה החל מיום 1.7.2015 ובין עבודתה שהסתיימה ב-4.2011, כאשר בתקופת הניתוק המשיבה היתה כשירה לעבודה. לטענת המוסד, קטיעת רצף זכאות של אחד משלושת התנאים המזכים לגמלת נכות כללית (צמצום הכנסה, נכות רפואית ודרגת אי כושר) אינה מאפשרת לשוב לנקודת הזמן ההיסטורית בציר הזמן בה התקיימו שלושת התנאים ולהיבנות ממנה לצורך הגדרת מסלול הבדיקה חמש שנים לאחר קטיעת הרצף. כלומר, אין בסיווגה של המשיבה שנקבע על רקע מצב חולף וזמני כדי לקבוע את סיווגה "לעולמי עד".

ב.     לשון החוק בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי המגדירה עקרת בית כמי "שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית", מכוונת למי שעבדה בפועל ולפיכך אין לקבל פרשנות הרואה בתשלום הפנסיה מחברת הביטוח כתחליף הכנסה המקנה למשיבה מעמד של עובדת.

ג.      בית הדין האזורי שגה באופן יישום הלכת פלונית שכן במקרה דנא מדובר בנכות רפואית ואי כושר שהחמירו עם השנים אולם רק בעת הגשת התביעה החוזרת הגיעה המשיבה לסף המזכה אותה בגמלה, בשונה מהעובדות בעניין פלונית. לדעת המוסד, פרשנותו של בית הדין האזורי המרחיבה את ההלכה שנקבעה בעניין פלונית תפגע בציבור המבוטחים הזכאים לגמלאות על פי החוק ואף תעמיק את ההפליה אל מול מבוטחים אחרים.

8. המשיבה, מנגד, סבורה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי וכי יש לאשר את פסיקתו. עיקרי טענותיה בתמצית כדלהלן:

א.     ב"כ המשיבה הסכים עם ב"כ המוסד כי אין לראות בתשלום הפנסיה מחברת ביטוח כהכנסה מעבודה לצורך קביעת מעמד נכה לקבלת גמלת נכות כללית.

ב.     נכותה המשמעותית של המשיבה התפרצה בשנת 2011 לאחר אירוע תאונתי שאירע לה ובגינה נקבעו לה 40% נכות. לפיכך יש לקבוע כי נכותה הנפשית המשמעותית של המשיבה התפתחה כבר בשנת 2011.

ג.      המשיבה עבדה במשך 26 שנים ברציפות והפסיקה את עבודתה בשל מצבה הרפואי, ולכן נכון לסווג אותה כמשתכרת ולא כעקרת בית. עוד בעניין זה טוען ב"כ המשיבה כי הלכת פלונית הכירה במבוטחת כנכה הגם שמחלתה התפרצה בזמן שעבדה כחודשיים בלבד.

ד.     בהתייחס לעובדות מדובר במבוטחת שעבדה שנים רבות שהחל מפנייתה הראשונית למוסד בסמוך להפסקת העבודה, נקבעה לה נכות רפואית מזכה, נכות שהובילה להפסקת העבודה. ניתן להתרשם כי מאז חדלה המשיבה לעבוד היא ניהלה מאבק רצוף להכרה בנכותה וכי מתקיים רצף של נכות רפואית במצבה. לפיכך, לטענת המשיבה, קיים קשר סיבתי מובהק בין הנכות שהתפתחה מיד לאחר הפסקת עבודתה של המשיבה לבין נכותה הרפואית העומדת בבסיס ההכרה בה כנכה משנת 2015.

ה.     במקרים בהם ברור כי מבוטחת הפסיקה את עבודתה לאחר שחלתה, סיווגה יבחן לפי מועד הפסקת העבודה ולא לפי מועד הגשת התביעה, וזאת בהתאם להלכת פלונית (פסקה 19 לפסק הדין) ולתכלית החקיקה. במקרה הנדון, טוענת המשיבה כי הנכות הרפואית שנקבעה לה באבחונים הרפואיים מוכיחה כי קיים רצף נכויות רפואיות משמעותיות-מזכות הנובע מאירוע שהתרחש עוד בזמן שעבדה, והחל ממועד זה הפסיקה לעבוד. 

9. ביום 14.9.2021 התקיים דיון בהרכב מורחב בפני בית דין זהבעניינו של התיק דנא ובתיקים נוספים שנדונו במאוחד [עב"ל 4928-03-21 אתי שפרינגר – המוסד לביטוח לאומי (20.12.21); עב"ל 8596-12-20 עיסא רמזי – המוסד לביטוח לאומי (6.3.22); עב"ל  19796-04-20 המוסד לביטוח לאומי – ענת מזרחי (24.3.22); עב"ל 41631-03-21 אורנית צימר – המוסד לביטוח לאומי (20.3.22)]. בסיום הדיון, לאחר שהמוסד שמע את הערות בית הדין, הוחלט כי המוסד יגיש את עמדתו באשר לאפשרות להכיר במשיבה כמשתכרת.
10. המוסד דחה את הצעת בית הדין להכיר במשיבה כמשתכרת, מהנימוקים שלהלן:

א.     החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 8.1.2018 שהתאימה למשיבה נכות נפשית בשיעור של 40% ותחולתה מחודש 7.2015 הינה החלטה סופית וחלוטה ולא ניתן לערער אחר מסקנותיה.

ב.     החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 18.7.2011, החלטת ועדת אי כושר מיום 29.8.2011 והחלטת הוועדה לעררים מיום 21.8.2012, הן החלטות שלא נפל בהן כל פגם משפטי והן החלטות חלוטות שלא ניתן לערער עליהן.

ג.      ההחלטה מיום 8.1.2018 לא יכולה לבטל קביעות קודמות של ועדות רפואיות חלוטות, לפיכך לא ניתן לקבל את טענת המשיבה ולהתייחס לאמירות של הוועדה האחרונה ביחס להחלטות של ועדות קודמות שניתנו בזמן אמת בהתבסס על בדיקה רפואית וחומר רפואי שעמד בפניה ולקבוע כי הנכות הנפשית החלה משנת 2011.

ד.     החומר הרפואי של המשיבה לאורך השנים לא מצביע על קיומה של נכות נפשית מזכה בתחולה משנת 2011 כי אם על מצב נפשי שהתפתח והחמיר במהלך השנים. לטענת המוסד, החומר הרפואי מעלה כי מצבה הנפשי של המשיבה עד לשנת 2014 התאים לנכות בשיעור של 10%, ובשנת 2015 חלה החמרה במצבה בגינו קבעה הוועדה מיום 8.1.2018 נכות נפשית בשיעור של 40% שגרמה לאובדן כושר עבודתה של המשיבה.

11. המשיבה ביקשה להשיב ולהתייחס לטענות החדשות שהועלו לטענתה בנימוקיו של המוסד לדחיית הצעת בית הדין, כדלהלן:

א.     ביום 21.7.2016 נקבעה למשיבה נכות נפשית בשיעור של 30% לתחולה של מעל 15 חודשים. גם הוועדה מיום 29.8.2011 התייחסה למצבה הנפשי של המשיבה וקבעה כי אינה יכולה לעבוד באותם זמנים, בין היתר, בשל מצבה הנפשי.

ב.     באשר לטענת המוסד להיעדר תיעוד פסיכיאטרי תומך בנכות נפשית מזכה, המשיבה מציינת כי כבר בוועדה מיום 29.8.2011 עולה כי קיימת פגיעה פסיכיאטרית קשה ואף ביקשה הוועדה כי המשיבה תיבדק בבדיקה פסיכיאטרית, אך הדבר לא נעשה. משכך, עניינה של המשיבה לא נבדק כראוי בתחום זה.

ג.      העיון בהחלטת הועדה מיום 8.1.2018 צריך להיות בדגש על השאלה האם המשיבה זכאית להיחשב בנסיבות אלו כעקרת בית או כמשתכרת ולא על האפשרות לשינוי ההחלטה.

ד.     הרכב הוועדה משנת 2018 הוא אותו הרכב שהחליט בעניינה של המשיבה משנת 2013, ולכן מאחר ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" טענת המוסד לפיה לא ניתן להתייחס לאמירות של ועדה מאוחרת ביחס להחלטות של ועדות קודמות לא יכולה לעמוד.

ה.     למשיבה נקבעה נכות בשיעור של 40% וזאת מכוחו של סעיף ליקוי מותאם שהתאימה הוועדה [סעיפים 34(ב)(4) ו-34(ב)(5) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956]. המשיבה טוענת כי שני סעיפי הליקוי כאמור מתייחסים באופן ברור להגבלה בכושר העבודה כאשר סעיף הליקוי 34(ב)(4) נוקט בלשון "הגבלה ניכרת של כושר העבודה" ואילו סעיף הליקוי 34(ב)(5) ב"ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה".

ו.      מהמסמכים הרפואיים עולה כי מצבה הנפשי של המשיבה החל להיות קשה בעקבות התאונה. אמירה של היועץ הפסיכיאטרי מיום 21.7.2016 לפיה "אין תיעוד פסיכיאטרי" אינה נכונה והעדות לכך היא קביעות של ועדות קודמות לעניין נכותה הנפשית של המשיבה, ובפרט התאמתה של נכות נפשית בשיעור של 20% החל מיום 1.3.2012.

 

דיון והכרעה

12. בפתח הדברים אציין כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו בפני בעל פה ובכתב, את פסק דינו של בית הדין האזורי ואת כל חומר התיק, החלטתי היא כי דין הערעור להידחות ובכך להותיר את פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו לפיו על המוסד לבחון את תביעתה של המשיבה לגמלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי. אבאר נימוקי להלן.
13. פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי עוסק ב"ביטוח נכות" ומסדיר את כללי הזכאות לצורך קבלת גמלת נכות כללית. סעיף 195 הינו סעיף ההגדרות הפותח את פרק ט' ומגדיר "מבוטח" כ"תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הפרישה". כמו כן, "נכה" מוגדר כך:

"מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיימים בו כל אלה: [...]

(2)    אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד, או שכושרו להשתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר (לאי-כושר או להפחתת הכושר כאמור ייקרא בחוק זה – אי-כושר להשתכר); לעניין פרק זה יראו כנכה גם מי שהיה עובד קטין בתכוף לפני שנגרם לו אי-הכושר להשתכר;

(3)    אין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח יד או שהכנסתו כאמור אינה עולה על [...]."

(ההדגשה אינה במקור).

 

אם כן, אחד מתנאי הסף לעמידה בהגדרת "נכה" לצורך זכאות לקבלת גמלת נכות כללית הינו "אי כושר להשתכר" כמפורט בסעיף, בכפוף לעמידה בסף הרפואי כהגדרתו בסעיף 208 לחוק.

14. כאמור, הגדרת "נכה" מוציאה מתחולתה את "עקרת הבית" המוגדרת בהמשך הסעיף כדלקמן:

"כהגדרתה בסעיף 238, למעט אם מתקיים בה אחד מאלה:

(1)    היא עבדה כעובדת או כעובדת עצמאית תקופה של 12 חודשים רצופים, או 24 חודשים אף אם אינם רצופים, מתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד;

(2)    היא חיה בנפרד מבן זוגה ולא גרה עמו תקופה של 24 חודשים לפחות בתכוף לפני הגשת התביעה למוסד;

(3)    היא היתה זכאית, בתכוף לפני נישואיה, לקצבה חודשית לפי סעיף 199(1)."

(ההדגשה אינה במקור).

 

סעיף 238 לחוק, אליו מפנה ההגדרת "עקרת הבית" שבסעיף 195, המצוי בפרק י"א לחוק העוסק בביטוח זקנה ושאירים, מגדיר "עקרת בית" כדלהלן:

"אשה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית, ובכלל זה אישה כאמור שהיא חברת קיבוץ מתחדש."

 

15. לסוגיית הסיווג יש משמעות רבה המשפיעה בצורה ישירה על קביעת הזכאות לקצבה, שכן קיימת הבחנה בין שיעורי הנכות הרפואית הנדרשים כתנאי סף ואופן קביעת דרגת הנכות התפקודית ב"נכה משתכרת" בהשוואה ל"עקרת בית". כך למשל, תקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לענין עקרת בית), התשמ"ד-1984 (להלן –תקנות ביטוח נכות לעקרת בית) קובעת כי  רף הנכות המינימלי הנדרש לצורך זכאותה של נכה בסיווגה כעקרת בית הינו 50%, בעוד שנכה משתכרת נדרשת לעמוד ברף מינימלי של 60% או 40% במידה וקיים ליקוי מסוים בגובה של 20% לפחות וזאת בהתאם להוראות סעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי. גם קביעת הנכות התפקודית נעשית באופן שונה לחלוטין, על בסיס תפקודה של "עקרת הבית" במלאכות הבית השונות (ראו הגדרת "עקרת בית נכה" בסעיף 195 לחוק).
16. בית הדין הביע את מורת רוחו לעניין ההסדר החקיקתי של "עקרת הבית", ועל כך כתבה בהרחבה חברתי, השופטת דוידוב-מוטולה, בענייןפלונית:

"כיום ברור לטעמי שההסדר החקיקתי העוסק ב"עקרת הבית", גם אם מטרתו המקורית הייתה חיובית, מבוסס על תפיסת יסוד הרואה נשים נשואות כתלויות כלכלית בבני זוגן וכמי שאמורות להיות אחראיות למשק הבית בעוד הגבר דואג לפרנסת המשפחה (בג"צ מני; רות בן ישראל, ביטחון סוציאלי, כרך ג' 1283 (2006); אברהם דורון, 50 שנים לפרסום התוכנית לביטוח סוציאלי בישראל - דו"ח ועדת קנב, עבודה, חברה ומשפט ח' 43, 57 (2001); לביקורת על הוראה דומה בחוק האנגלי ראו אצל לוי ונוטנקו, בעמ' 312-316). נראה כי אין צורך להכביר מילים על ארכאיותה של תפיסה זו, שאינה מתאימה לימינו אנו ומבוססת על תפיסות מגדריות מפלות ודעות קדומות לגבי תלות האישה בבעלה. אין בכך כדי לשלול את קיומו וחשיבותו של שיתוף בין בני זוג והאפשרות להסתמך זה על זה לרבות כלכלית, אך הגדרתה של "עקרת הבית" היא חד כיוונית (תלות של האישה בבעלה להבדיל משיתוף שוויוני), גורפת וסטריאוטיפית ולכן מפלה."

 

בהמשך פסק הדין, עמדה חברתי על הקושי הקיים בפרשנות ההסדר החוקי של "עקרת הבית", הגם שלא ניתן לראותו כבלתי חוקתי בהתחשב בהיותו דין ישן שנחקק טרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדלהלן:

"קיים אף קושי ממשי בעצם הצורך להידרש לפרשנותו של מושג שהוא מפלה על פניו על ידי ערכאה שיפוטית חברתית המנחילה נורמות של שוויון, וננצל הזדמנות זו על מנת לקרוא פעם נוספת למחוקק לבצע תיקון בחוק, לבחון את הסוגיה על מכלול היבטיה ולקבוע הסדר חלופי התואם את ערכי השוויון וכבוד האדם".

 

אם כן, ההסדר החקיקתי של עקרת הבית הוא הסדר חקיקתי מפלה ולפיכך כאשר מגיע לפתחו של בית הדין, מלאכת הפרשנות המשפטית בעניינו סבוכה ולא פעם מצריכה מבית הדין לפעול להשגת תוצאה משפטית שלא תעמוד בסתירה לערכי השוויון וכבוד האדם, לעיתים גם כאשר הפרשנות אינה צמודה ללשון החוק. 

17. השאלה המשפטית המצויה בליבת המחלוקת המובאת לפתחנו הינה שאלת המועד הקובע לצורך קביעת סיווגה של המבוטחת בבחינת זכאותה לגמלת נכות כללית. במקרה הנדון, אין חולק כי המשיבה נמצאה זכאית לגמלת נכות כללית כמשתכרת בתביעתה הראשונה שהגישה ביום 31.5.2011 (להלן –תביעה ראשונה) לאחר שאירעה לה תאונת דרכים ביום 7.4.2011 אשר לאחריה חדלה מעבודתה לצמיתות החל מיום 30.4.2011. כך גם לעניין זכאותה בתביעתה הנוספת שהגישה ביום 5.7.2016 (להלן – תביעה שלישית) אולם הפעם בסיווגה כעקרת בית. אם כן, השאלה הנגזרת מהשאלה המרכזית שבענייננו הינה, האם יש להתייחס לתביעתה השלישית של המשיבה במנותק לחלוטין מתביעתה הראשונה, כפי שנהג המוסד, או שמא יש מקום להתייחס לפרמטרים נוספים שאירעו בתקופת הזמן שבין שתי התביעות כדוגמת מצבה הבריאותי, עיסוקה והכנסותיה, הגשת תביעות דומות נוספות, ממצאי הוועדות הרפואיות שעמדה בפניהן וכיוצא באלה בעת בחינת התביעה השלישית. לדעתי, צודק וראוי שלא לבחון את תביעתה השלישית של המשיבה במנותק מתביעתה הראשונה וזאת לאור קיומם של אותם הפרמטרים המקימים "נסיבות מיוחדות" לחרוג מבחינה רגילה של תביעת גמלה לנכות כללית שאפרט להלן.
18. חוק הביטוח הלאומי מגדיר בסעיף 195 את התאריך הקובע לצורך קביעת זכאות לגמלת נכות כללית כדלקמן:

"התאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי-כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות, ובלבד שלא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 15 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד, ולא יובא בחשבון אי-כושר להשתכר אלא בתקופה של 15 החודשים האמורים."

(ההדגשה אינה במקור).

 

באופן מיוחד לעקרת בית, סעיף 1 לתקנות ביטוח נכות לעקרת בית מגדיר את ה"התאריך הקובע" כך:

"התאריך שבו נגרם לעקרת הבית אי כושר לתפקד לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות."

(ההדגשה אינה במקור).

 

סעיף 4 לתקנות ביטוח נכות לעקרת בית קובע הוראות מיוחדות ביחס להגדרה האמורה לעיל כדלהלן:

"(1)  לא ייקבע תאריך קובע הקודם ליום שבו נוצרה הנכות הרפואית האמורה בתקנה 3;

(2)    לא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 12 החדשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד, ולא יובא בחשבון אי כושר לתפקד אלא בתקופה של 12 החדשים האמורים."

(ההדגשה אינה במקור).

 

מן המקובץ, עולה כי המועד הקובע לבחינת הזכאות לגמלת נכות כללית הוא מועד היווצרות הליקוי ולא מועד הגשת התביעה, אולם ביחס לשתי ההגדרות כאמור, קיים סייג לעניין מועד הגשת התביעה לפיו לא ניתן להגיש את התביעה בהתייחס לליקוי שנגרם למעלה מ-15 חודשים או 12 חודשים, בהתאמה, לפני הגשת התביעה.

19. במרוצת השנים בתי הדין לעבודה נדרשו רבות לשאלת המועד הקובע לעניין קביעת סיווגה של נכה כמשתכרת או כעקרת בית. בענייןפלונית בית דין זה ציטט את חוות דעתו של השופט עמירם רבינוביץ' בעב"ל (ארצי) 1131/04 המוסד לביטוח לאומי – ציפורה מלכי (16.5.05) (להלן – עניין מלכי) אשר קבע:

"ככלל מעמדה של מבוטחת "נכה" או "עקרת בית נכה" אכן יקבע על פי מצבה העובדתי ביום הגשת התביעה למוסד. מאידך, כאשר צומצמה הכנסת המבוטחת כאמור בסעיף 195 לחוק עקב נכות רפואית של 40% לפחות כאמור בסעיף 208 לחוק, יבחן מעמדה כ"נכה" או כ"עקרת בית נכה" על פי מועד הצמצום בהכנסות כאמור לעיל הנובע מהנכות הרפואית, וזאת בתנאי שהנכות הרפואית הייתה קיימת במועד צמצום ההכנסות."

 

20. שאלת "המועד הקובע" נדונה במספר תיקים על ידי בית דין זה. נראה לכאורה כי ישנן פסיקות סותרות בעניין, אולם בחינה מעמיקה של פסקי הדין מלמדת כי ההכרעה בשאלה האמורה נעוצה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה המובא בפני בית הדין וכי היא קשורה בקשר הדוק לתכלית הסוציאלית של גמלת נכות כללית, וזאת מתוך ההנחה כי תכלית החקיקה בהכרה בנכה כעקרת בית היא להיטיב את מצבה שהרי ללא ההכרה בה בסיווג זה לא היתה מבוטחת כלל, ולא להרע את מצבה של אישה עובדת המבוטחת לפי החוק [דב"ע (ארצי) נד/0-84המוסד לביטוח לאומי – דבוש סתורי, פד"ע כ"ג 466 (1991); עניין מלכי; עב"ל (ארצי) 309/03 אביבה בן ישראל – המוסד לביטוח לאומי (17.5.05); להרחבה בעניין זה ראו פסק דינה של השופטת נטע רות בב"ל 32987-01-12 פלונית – המוסד לביטוח לאומי (5.2.13) (להלן – עניין פלונית 2013)].
21. אם כן, הכלל הוא, כפי שהבהיר בית הדין בענייןפלונית, כי מועד הגשת התביעה הינו המועד לבחינת סיווגה של המבוטחת, ואולם במקרים המתאימים המועד ייקבע לפי מועד צמצום הכנסתה של המבוטחת כתוצאה מהליקוי. כך, מעמדה של מבוטחת שלא עבדה כלל בעבר – ייבחן בהתאם לסיווג של עקרת בית ואילו מעמדה של מבוטחת שעבדה אך נאלצה להפסיק את עבודתה – ייבחן בעת צמצום או הפסקת הכנסתה (בכפוף לעמידתה בתנאי הסף הרפואי באותה העת).
22. ובכן, במקרה שלפני, אני סבורה כי מועד הגשת התביעה השלישית אינו המועד הנכון לבחינת סיווגה של המשיבה לגמלת נכות כללית וכי ניתוק הרצף בין תביעתה הראשונה לשלישית, תוך התעלמות לחלוטין מנסיבותיה המיוחדות של המשיבה, יביא לתוצאה משפטית הפוגעת בתכלית גמלת הנכות. לפיכך, יש לבחון את סיווגה של המשיבה כאמור, ביחס למועד צמצום או הפסקת הכנסתה ולא ביחס למועד הגשת תביעתה השלישית של המשיבה. היינו, בסיטואציה בה קיים רצף תביעות שהן בעיקרו של דבר בגין אותו ליקוי (גם אם חלו שינויים כאלה ואחרים עם הזמן), ולא חל ניתוק של הרצף, אין לפגוע במעמדה הביטוחי של המבוטחת רק בגלל שחדלה לעבוד בשל הליקוי, ויש להמשיך ולבדוק אותה כ"משתכרת" כפי שהיה במועד הגשת תביעתה הראשונה בגין אותו ליקוי. 
23. להלן אפרט את הפרמטרים המצטברים שציינתי לעיל המקימים את אותן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות חריגה מבחינה רגילה של תביעת גמלה לנכות כללית, כך שסיווגה של המשיבה ייבחן כאמור בעת צמצום או הפסקת הכנסתה בתחילת ה"אירוע" ללא צורך לחזור ולבדקו מחדש: 

א.     אירוע נקודתי שגרם לפגיעה בכושר העבודה

למשיבה אירעה תאונת דרכים ביום 7.4.2011 שגרמה לפגיעה במצבה הבריאותי עד כדי הפסקת עבודתה לצמיתות כבר החל מיום 30.4.2011. המשיבה פעלה למיצוי זכויותיה הרפואיות אל מול המוסד והגישה תביעה לגמלת נכות כללית ביום 31.5.2011. למשיבה אושרה הגמלה ונקבעה עבורה דרגת אי כושר כמשתכרת בשיעור של 100% מיום 1.11.2010 ועד ליום 28.2.2012 וזאת לאור היותה "משתכרת" בתקופה הנדרשת בחוק קודם הגשת התביעה.

 

אין חולק כי תאונת הדרכים היוותה אירוע משמעותי שהביא לשינוי מציאות חייה בפן התעסוקתי, שכן בסמוך מאוד למועד התאונה, חדלה מעבודתה לצמיתות וזאת לאחר תעסוקה רצופה מאז שנת 1986, למעט מספר חודשים בודדים. במקרים מסוג זה, בהם ניתן להצביע ולבודד את מועד הפגיעה בכושר העבודה, ובמיוחד במקרים שאושרה בעניינם תביעה מזכה בגמלה, נכון בעיניי ליחס את ה"מועד הקובע" למועד האירוע שגרם לפגיעה בכושר העבודה.

 

פסק הדין בעניין פלונית דן בעניינה של אישה נשואה שהחלה לעבוד כמורה במשרה מלאה חודשים בודדים טרם התפרצותה של מחלת נפש שבעקבותיה הופסקה עבודתה בבית הספר. בית דין זה קבע בעניינה כי ה"מועד הקובע" לסיווגה של המשיבה הינו "מועד יצירת הליקוי". בדומה למקרה דנן,  בית הדין האזורי קובע קביעה עובדתית ביחס להיות הפסקת עבודתה של המשיבה נובעת כתוצאה מתאונת הדרכים שאירעה לה, כדלהלן:

"התובעת עבדה מירב חייה (לפחות 25 שנה) כאשר נכותה נגרמה עוד בתקופה שהיא הייתה עובדת ואף קיימת התאמה בין מועד תחילת הנכות הרפואית לבין מועד צמצום ההכנסות כתוצאה מהליקוי ובין מועד היציאה ממעגל העבודה כפועל יוצא מכך."

 

משמדובר בקביעה עובדתית של בית הדין האזורי הקובעת קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין היציאה ממעגל העבודה, אין בידי ערכאת הערעור לשנות ממצאים עובדתיים אלא לקבלם כהנחת מוצא. לפיכך, נכון יהיה לבחון את סיווגה של המשיבה בהתאם למועד יצירת הליקוי שגרם לפגיעה בכושר תעסוקתה ולא במועד מאוחר יותר שאינו משקף בצורה נאמנה את המציאות העובדתית והמשפטית כאחד.

 

ב.     שנות עבודה רצופות טרם הגשת התביעה

המשיבה עבדה ברציפות מאז שנת 1986 כאמור בחברת בזק. היא חדלה מרצף עבודתה בסמוך מאוד לאחר קרות תאונת הדרכים שהביאה לפגיעה משמעותית במצבה הבריאותי. נוכח גילה של המשיבה ביחס לגיל הפרישה, נראה לכאורה כי ללא מצבה הבריאותי אשר הביא לפגיעה בכושר עבודתה לא היה נקטע רצף עבודה של כ-25 שנים וכי המשיבה מעולם לא עמדה בהגדרת "עקרת בית" עד ליום התאונה.

 

בהקשר זה אציין את דברי הביקורת של חברי, נשיא בית הדין הארצי לעבודה (בדימוס), יגאל פליטמן, שהיוותה דעת מיעוט בעניין פלונית ביחס לחידוש ההלכה לבחינת מועד זכאותה של אישה נשואה שהפגיעה בכושר השתכרותה אירעה בזמן שהייתה חלק משוק העבודה מבלי להתחשב בהגדרת החוק הדורשת מעין "תקופת אכשרה". עיקר חששו נבע מהיווצרותם של מקרים בהם תהיה משמעות אך ורק למועד יצירת הליקוי שהוביל לאובדן כושר העבודה וזאת מבלי להתייחס לתקופת העבודה ותשלום דמי הביטוח. לדעתי, חידוש הלכת פלונית וחידודה גם ביחס למתן משקל לעברה של אישה נשואה שעבדה במהלך רוב שנות חייה ברציפות משקפת בצורה נכונה יותר את מציאותה אל מול מעמדה המשפטי. ראו סעיף 20 בפסק דינה של השופטת דוידוב-מוטולה בעניין פלונית:

 

"לפני סיום יוער, כי הקושי העקרוני שהמוסד רואה בסיווג אישה כ"נכה" לאחר שהחלה לעבוד ואיבדה את כושר עבודתה בסמוך למועד תחילת עבודתה, אינו נהיר לנו. המערערת חלתה ואיבדה את כושר עבודתה בזמן שהייתה חלק משוק העבודה, ואין כל סיבה - רק בשל היותה אישה נשואה -שלא לבחון את זכאותה לקצבת נכות לפי הפגיעה בכושר השתכרותה בדומה לכל שאר המבוטחים. קל וחומר, כאשר אנו עוסקים בקצבת נכות כללית המקנה ממילא רשת ביטחון בסיסית בלבד.

אשר לטענת המוסד בדבר תוצאה בלתי הגיונית שעלולה להיגרם ככל ש"עקרת בית" שלא עבדה שנים תיפגע ביום הראשון של עבודתה, נשיב כי גם אישה לא נשואה, ואף גבר, יכולים להיפגע ביום הראשון של עבודתם ולא יהא בכך כדי לפגום בזכאותם בכפוף לכל תנאי החוק (גם אם הדבר קרה סמוך לאחר יום הולדתם ה- 18 כך שטרם הספיקו לשלם דמי ביטוח). כמו כן החוק במתכונתו הנוכחית אכן עלול להוביל לתוצאות בלתי הגיוניות, וכדוגמא - "ההסדר שיחול על אישה שנישאה בגיל 28, נפגעה בגיל 30, ועד נישואיה שילמה לקרן הביטוח הלאומי, יהיה ההסדר המצמצם שחל על עקרות בית. אם לעומת זאת היא הייתה נפגעת שבועיים לאחר שמלאו לה 18, זכויותיה היו נקבעות לפי ההסדר שחל על המבוטחים בביטוח נכות כללית... תוצאה זו היא אבסורדית" (לוי ונוטנקו בעמ' 306). זו סיבה נוספת לקרוא למחוקק לומר את דברו, כפי שכבר כתבנו לעיל."

 

ג.      ממצאי הועדות הרפואיות מעידים על החמרה רציפה

בהתאם להסכמת הצדדים בבית הדין האזורי, אחוזי הנכות שנקבעו בתביעות השונות לגמלת נכות כללית שהגישה המשיבה הינם כדלהלן:

50% מ-28.2.2010 ועד 31.3.2011;

55% מ-1.4.2011 ועד 16.7.2011;

59% מ-17.7.2011 ועד 31.10.2012;

57% מ-1.11.2012 ועד 30.6.2015;

77% מ-1.7.2015 ועד 31.5.2017;

86% מ-1.6.2017 לצמיתות.

 

בתביעתה הראשונה של המשיבה, לא נקבעה עבורה נכות בגין פגיעה נפשית. מפרוטוקול הוועדה שהתקיימה ביום 21.8.2012 עולה ממצאי הבדיקה כי "מדובר באישה עם תגובה רגשית דיכאונית ללחצים חיצוניים ושוני בסטטוס התעסוקתי שלה". מפרוטוקול הוועדה שבחנה את המשיבה ביום 29.8.2011, נראה כי הוועדה התייחסה למצבה הנפשי של המשיבה ואף ציינה בפרוטוקול כי יש להפנות את המשיבה להתייעצות נוספת בתחום הפסיכיאטרי אשר מסיבה לא ברורה לא התקיימה בטרם ניתנה החלטה סופית של הוועדה במסגרת אותו הליך. ועדת ערר מיום 26.8.2013 קבעה ביחס לפגיעה הנפשית עליה הלינה המשיבה, כפי שמצוין בפרוטוקול כי "מדובר במבוטחת הסובלת מהפרעת הסתגלות על רקע מגבלותיה הגופניות" ולפיכך התאימה עבורה נכות בשיעור של 10% בגין הפרעת הסתגלות. באבחון שנערך למשיבה בוועדה מיום 21.7.2016 נקבעה נכות עבור המשיבה בשיעור של 30% בגין הפרעה נפשית. הוועדה הרפואית אשר בפניה עמדה המשיבה ביום 8.1.2018 קבעה באופן מפורש את הקשר בין מצבה הנפשי הנוכחי של המשיבה לבין פגיעתה בתאונת הדרכים כדלהלן: "הפרעת הסתגלות דיכאונית חרדתית מאז תאונת הדרכים שעברה ב-2011", וכן התאימה עבורה נכות בשיעור של 40% בשל מצבה הנפשי.

 

הצדדים בטיעוניהם התייחסו רק לפגיעתה הנפשית של המשיבה, אולם להשלמת התמונה נציין כי נוסף על פגיעתה הנפשית, הוועדה הרפואית אשר בפניה עמדה המשיבה ביום 18.7.2011 קבעה עבור המשיבה 30% נכות בשל תסמונת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת, קביעה שקיבלה תוקף גם בוועדה מאוחרת יותר, מיום 10.12.2018.

בהתאם לממצאי הוועדות הרפואיות שלעיל ומבלי לרדת לפרטי הליקויים, ניתן להתרשם ממגמה מתמשכת ורציפה המצביעה על החמרה במצבה הבריאותי של המשיבה. בחלק מהתקופות, המשיבה עומדת ברף הרפואי הנדרש לזכאות בגמלת נכות כללית גם במסלול "עקרת בית", הדורש תנאי סף גבוה יותר. אם כן, משהדיון המשפטי בענייננו נסוב אך ורק סביב שאלת המועד הקובע לקביעת סיווג המשיבה בתביעתה, אין צורך בבחינה מעמיקה של ממצאי הוועדות הרפואיות לצורך קביעת "נסיבות מיוחדות" המצדיקות חריגה מבחינה רגילה של תביעת גמלה לנכות כללית.

צודק המוסד בטענתו כי החלטות הוועדות הרפואיות בעניינה של המשיבה הינן סופיות ואין אפשרות לערער כיום אחר מסקנותיהן החלוטות, אולם יש להדגיש כי יש בסמכותה של ועדה רפואית מאוחרת לבטל רטרואקטיבית החלטות של ועדות לעררים קודמות לה תוך הנמקה [בג"ץ 363-84 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, לט(1) 724 (1985); תב"ע (ארצי) שם-01-2255  משה איש-שלום – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג(1) 169 (1981)]. אולם, במקרה שלפני לא מבוצע שינוי כלשהו בהחלטות חלוטות אלא אנו נדרשים לממצאי הוועדות הרפואיות רק כאינדיקציה לבחינת מצבה הבריאותי של המשיבה מקרות ה"מועד הקובע" בתביעתה הראשונה לגמלת נכות כללית ל"מועד הקובע" בתביעתה השלישית על מנת לראות כי מבחינה מהותית מדובר ברצף אחד. ניתוק הקשר בין התביעה הראשונה לשלישית כפי שנהג המוסד בעת בחינת סיווגה של המשיבה אינו תואם למגמה העולה מממצאי הוועדות הרפואיות ולפיכך שגויה בעיניי. בשונה מתאונת עבודה, אין צורך בבחינת קשר סיבתי בין האירוע התאונתי, המשמש גם כמועד הקובע בתביעה לגמלת נכות מעבודה, למצבו של מבוטח, ולכן בגמלת נכות כללית לא נדרשת בחינה רפואית מדוקדקת לקביעת הקשר הסיבתי הרפואי כאמור [עב"ל (ארצי) 104-99 גבריאל ברדה – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לח(2003) 241 (6.6.02); עב"ל (ארצי)11988-08-11  המוסד לביטוח לאומי – ניר מוניס (22.11.12)]. במקרים כמו במקרה הנדון, כאשר ניתן להצביע בהם על אירוע נקודתי שהוביל לאובדן כושר עבודה ואישור זכאות על ידי ועדה רפואית גם אם באופן זמני, אשר לאחריו מצבה הרפואי של המבוטחת מדרדר כפי שמשתקף מממצאי הוועדות הרפואיות שהתקיימו לאחר מכן – לא ינותק הקשר בין התביעה המאוחרת לתביעתה הראשונה לעניין קביעת סיווגה של מבוטחת נשואה שזכויותיה עשויות להיפגע בשל כך. 

בדומה לעניין סנא ואויאה גם במקרה שלפנינו בית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי, לאחר תום הבירור העובדתי, כי קיים קשר סיבתי הדוק ומובהק בין מועד היווצרות הליקוי הרפואי כתוצאה מתאונת הדרכים לבין מועד צמצום ההכנסות עד ליציאה ממעגל העבודה. מדובר בקביעה עובדתית במהותה, וביישום הלכות שנקבעו זה מכבר בבית דין זה (ראו עניין מלכי ועניין פלונית).

ד.     עמידה אקטיבית על זכויות  

מעבר לצורך אוסיף כי משנדחתה תביעתה של המשיבה החל מיום 1.3.2012, הגישה המשיבה ערר אשר לימים נדחה. המשיבה, שלא השלימה עם תוצאת התביעה, הגישה בשנית תביעה חוזרת ביום 17.10.2012, תביעה שגם היא והערר עליה נדחו על ידי המוסד בשל היעדר דרגת אי כושר מזכה. אומנם ערעור על החלטת ועדת הערר הביא להשבת עניינה של המשיבה חזרה לוועדה, אולם זו לא שינתה דעתה ובכך הותירה את דחיית תביעתה של המשיבה על כנה בהחלטתה מיום 10.6.2015. רק תביעתה השלישית של המשיבה מיום 5.7.2016 אושרה על ידי המוסד אולם סיווגה שונה ל"עקרת בית", וזאת בהתייחס למועד הגשתה ובמנותק מיתר התביעות הקודמות שהוגשו וממצבה הרפואי מאז תביעתה הראשונה שאושרה. כפי שניתן להתרשם, המשיבה לא שקטה על שמריה ופעלה באופן אקטיבי למיצוי זכויותיה אל מול המוסד מאז תביעתה הראשונה כתוצאה מתאונת הדרכים שאירעה לה, תביעה שנבדקה כאמור במסגרת מעמדה כ"משתכרת". עוד חשוב לשים לב כי אחוזי הנכות לאורך כל התקופה נותרו אחוזי נכות מזכים, והסיבה היחידה בגינה נדחתה המשיבה בשנים 2012-2015 היא קביעה כי לא איבדה את כושרה להשתכר.

 

24. דברים דומים לקביעתנו לעיל כבר נפסקו בענייןפלונית 2013 על ידי השופטת נטע רות בבית הדין האזורי, כאשר ערעור המוסד על פסיקה זו נמחק בהמלצת בית דין זה [עב"ל (ארצי) 21197-03-13 המוסד לביטוח לאומי – פלונית (21.10.13)]. וכך נקבע:

 

"ככל שבמועד היווצרות הליקוי הופסקה עבודתה של המבוטחת כתוצאה מהליקוי ובד בבד אף הוכרה זכאותה לגמלת נכות כנכה מבוטחת - נוכח אחוזי הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו לה - אזי שלא יהיה מקום לבחון את סווגה מחדש במועד הגשתה של כל תביעה ותביעה במסגרתה מתבקשת הערכה מחודשת של מצבה הרפואי. זאת אלא אם התקיימו נסיבות המצדיקות זאת, המוכפפות לתכלית הסוציאלית של הגמלה. כך למשל,  יכול ותקום הצדקה לשינוי הסווג כאמור שעה שקיימת תקופה משמעותית וממושכת במהלכה לא עמדה המבוטחת בתנאי הסף המזכים בגמלת נכות "כנכה מבוטחת". זאת, באופן שאיפשר לכאורה את חזרתה והשתלבותה במעגל העבודה. נסיבות אלה או נסיבות מצדיקות אחרות, לא התקיימו לטעמי כלל ועיקר בתובעת, אשר אחוזי הנכות הרפואית שלה הופחתו, באופן ששלל את זכאותה לגימלה, לתקופת זמן מוגבלת קצרה של שנה אחת בלבד, מתוך תקופה כוללת של כ- 7 שנים.  בשולי הדברים אעיר - כי מסקנה אחרת  עלולה להביא לכך ששינוי הסוג, המשפיע באופן ניכר ולעיתים גם בלתי הפיך על זכויות המבוטחת לגמלת נכות כללית - יכול וינבע מכשל מקרי של המבוטחת להתמודד עם קביעה חד פעמית ולעיתים אף בעייתית של ועדה רפואית זו או אחרת בלא שחל שינוי משמעותי ביכולתה לשוב למעגל העבודה. כשל היכול לנבוע לעיתים, כמו שקרה אולי במקרה דנן, מחוסר מודעות של המבוטחת למלוא המשמעות של החלטת הועדה הרפואית המשליכה על שינוי הסווג או - מקשיים הנוגעים לנגישות המשפטית".

25. נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה התקיים הרצף הדרוש ויש לקבוע את מעמדה הביטוחי של המשיבה לפי מעמדה במועד הגשת תביעתה הראשונה בגין אותו ליקוי בשנת 2011, ליקוי בגינו נאלצה לצאת משוק העבודה.  אין חולק כי מעמדה בעת הגשת התביעה הראשונה היה של "משתכרת", ולכן צדק בית הדין האזורי בתוצאה אליה הגיע.
26. בשולי הדברים אציין כי בית הדין האזורי בפסק דינו קיבל את טענת המשיבה לפיה התשלום מחברת הביטוח בגין סיום עבודתה מהווה תחליף הכנסה. בהליך הערעור הסכימו הצדדים, בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, כי אין מקום להחשיב את פנסיית הנכות אותה מקבלת המשיבה מחברת הביטוח כהכנסה מעבודה, הן מבחינה מהותית והן כיוון שלא משולמים בעדה דמי ביטוח. משצומצמה המחלוקת והצדדים הגיעו להסכמה בעניין זה, אינני נדרשת לשאלת סיווגה של פנסיית הנכות כחלף הכנסה ולכן לא אכריע בשאלה זו בפסק דין זה. אולם, יצוין כי בשלב טיעוני הערעור, תיק זה אוחד יחד עם תיקים נוספים אשר שאלה זו עמדה בליבת המחלוקת (ראו: עב"ל8596-12-20 עיסא רמזי – המוסד לביטוח לאומי (להלן – עניין עיסא); עב"ל  19796-04-20 המוסד לביטוח לאומי – ענת מזרחי; עב"ל 41631-03-21 אורנית צימר – המוסד לביטוח לאומי). בעניין עיסא בית דין זה חזר על ההלכה הפסוקה הקובעת כי תגמולים המשולמים בגין אובדן כושר עבודה הינם בבחינת קצבה לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה.
27. לפני סיום, אבהיר כי אין בפסק דין זה שינוי ההלכה שנקבעה בענייןפלונית לפיה מועד הגשת התביעה הינו המועד לבחינת סיווגה של מבוטחת, ובמקרים המתאימים המועד ייקבע לפי מועד צמצום הכנסתה של המבוטחת כתוצאה מהליקוי. פסק דין זה מחדד את ה"נסיבות המיוחדות" שמצדיקות במקרים המתאימים לקבוע שהמועד לבחינת סיווגה של מבוטחת יהיה לפי מועד צמצום הכנסתה. חידוד ההלכה בעניין ההסדר החקיקתי של "עקרת בית" מתבקש ונצרך לאור היותו של ההסדר מפלה ועומד בניגוד לערכי השוויון וכבוד האדם ומצריך מבית הדין כערכאה שיפוטית חברתית המנחילה נורמות של שוויון לפעול בהתאם.

 

28. סוף דבר- דעתי היא כי דין הערעור להידחות  ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

 

סגן הנשיאה אילן איטח

 

1. עיינתי בעמדת חברתי, הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, ואין בידי להסכים לה, זאת נוכח הוראות החוק כפי שפורטו והוסברו בעמדת הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן בעניין פלונית [עב"ל (ארצי) 33292-04-15 המוסד לביטוח לאומי – פלונית (4.6.2018)].
2. למעשה הפסיקה המוזכרת בהסכמה בעמדת חברתי הנשיאה הוסיפה להגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, חריגים שונים שאולי נדרשים כדי להגיע לתוצאה צודקת, אך לטעמי הם אינם מעוגנים בהוראות החוק או במבנה ההסדר הביטוחי שנקבע על ידו ואשר מביאים להוצאת האישה הנשואה מגדר ההגדרה של "עקרת בית" בהתקיים "נסיבות מיוחדות" שיבחנו בדיעבד. דהיינו, אותה אישה נשואה כמצוות המחוקק בזמן אמת פטורה מתשלום דמי ביטוח במשך תקופה זו או אחרת, ובדיעבד משתנה מעמדה, שלא במסגרת המצבים שנקבעו לכך על ידי המחוקק בסעיף 195 לחוק (ס"ק (1) – (3) להגדרת עקרת בית). לאמור אוסיף, כי במקרים רבים, כמו במקרה שלפנינו, פסיעה בנתיב החריג של "הנסיבות המיוחדות" מחייבת קביעות רפואיות, לעיתים תוך "פרשנות" להחלטות של ועדות רפואיות, מבלי שנפרשה תשתית ראייתית הולמת. 
3. אכן, ההסדר החוקי הקיים כיום מעורר לא מעט קשיים וטעון תיקונים, למשל בנסיבות כגון אלה שנדונו בעניין פלונית. שכן, לפי החוק אישה נשואה שאיבדה את כושר עבודתה ומגישה תביעה לנכות הופכת בהגדרה ל"עקרת בית", גם אם תביעתה מוגשת בזריזות ותוך חודשים בודדים מאז אובדן כושר העבודה (כפי שארע בעניין פלונית). במקרה שכזה – ומטבע הדברים תמיד יהיה פער זמנים - אם אין לאותה אישה נשואה היסטוריה תעסוקתית כמפורט באחת החלופות (1) – (3) להגדרת עקרת בית, היא תמצא נבדקת כעקרת בית ולא כמשתכרת. זאת ועוד, מקובל עלי כי שינוי העיתים מצדיק את בחינת ההסדר הקיים כיום בחוק בנוגע לביטוח עקרת הבית. אלא שבחינה כזו צריכה להיעשות על ידי המחוקק, שבכוחו להביא לשינוי, בין בדרך של שינוי המצב הקיים מהיסוד ובין בדרך של הוספת חריגים נוספים להגדרת "עקרת בית" בסעיף 195 לחוק כפי שנעשה בשנת 2007 עת הוסף החריג השלישי להגדרה.
4. אשר על כן, לו תשמע עמדתי יתקבל ערעור המוסד.

 

השופטת לאה גליקסמן

אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי, הנשיאה ורדה וירט-ליבנה.

 

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי, הנשיאה ורדה וירט-ליבנה.

 

השופט מיכאל שפיצר

אני מצטרף לפסק דינה של חברתי, הנשיאה ורדה וירט-ליבנה.

 

נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים

אני מצטרף לפסק דינה של הנשיאה ורדה וירט-ליבנה.

 

נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

אני מצטרף לפסק דינה של הנשיאה ורדה וירט-ליבנה.

 

סוף דבר

על דעת רוב חברי המותב: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט מיכאל שפיצר, נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים ונציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ – דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪. זאת כנגד דעתו החולקת של סגן הנשיאה אילן איטח.

 

ניתן היום, כ"א אדר ב' תשפ"ב (24 מרץ 2022), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

 

ורדה וירט-ליבנה, אילן איטח, לאה גליקסמן ואח'

 

ורדה וירט-ליבנה, נשיאה, אב"ד		אילן איטח, סגן נשיאה		לאה גליקסמן, שופטת

 

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

מיכאל שפיצר, שופט

 

מר יוסי רחמים, נציג ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ, נציג ציבור (מעסיקים)