האם קיימת חפיפה בין פיברומיאלגיה לבין נכות נפשית מסוג "הפרעת הסתגלות"?

בית המשפט דן בשאלה האם קיימת חפיפה בין פיברומיאלגיה לבין נכות נפשית מסוג "הפרעת הסתגלות"?

בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 59258-12-20

 

 

 

לפני כבוד השופט אילן צור
המבקשת:	פלונית באמצעות עו"ד אריה שילאנסקי
נגד
המשיבה:	התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ

 

החלטה

 

מונחת לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), באופן שבו ימונו מומחים מטעם בית משפט בתחומים הבאים: פסיכיאטריה, כירורגיה פלסטית, אורתופדיה (כף יד), נוירולוגיה ואא"ג. הבקשה הוגשה על ידי התובעת ואילו הנתבעת – היא המשיבה, התנגדה לבקשה. בגדרה של הבקשה נטען, כי קביעות המל"ל אשר הכיר בתאונה כ'תאונת עבודה', אינן משקפות בפועל את נכותה של התובעת, תוך פירוט הנימוקים ביחס לכל תחום רפואי מבוקש.

יצוין, כי במסגרת התובענה מושא הבקשה שלפניי, הגישה המבקשת נגד המשיבה תביעה כספית בעילה  נזיקית, שעניינה בנזקי גוף אשר נגרמו לה בתאונת דרכים מיום  12.12.19 - כך לטענתה.

 

הרקע לבקשה

1. ביום 14.7.21, דנה הועדה הרפואית מטעם המל"ל – דרג א', בעניינה של המבקשת (להלן: "הוועדה הראשונה") ובמסגרתה נקבעו למבקשת הנכויות כמפורט להלן:

 

• 5% - נכות לצמיתות אסטטית, בגין צלקות שאינן מכערות או מפריעות/פוגמות בקיר הבטן.
• 5% - נכות לצמיתות אורתופדית, בגין הגבלת תנועה בשורש כף יד שמאל.
• 10% - נכות לצמיתות ראומטולוגית, בגין תסמונת פיברומיאלגיה.
• 0% - נכות נפשית (קרי, 15% כנכללים/חופפים לנכות בגין פיברומיאלגיה).

 

סה"כ: 18.78% נכות משוקללת לצמיתות (לא כולל תקנה 15).

 

למען הסדר הטוב אציין, כי קדמה להחלטות הללו החלטה בדבר נכויות זמניות כמפורט בבקשה לרבות אישור בדבר נכה נזקק בשיעור של 100% לתקופה: 13/3/20 – 31/10/20. כן נקבעו למבקשת נכויות זמניות כמפורט בבקשה.

 

 

 

טענות הצדדים

2. במסגרת הבקשה, פירטה המבקשת את טענותיה בהתאם לתחומים בהם נבדקה ולפיכך, מצאתי לפרטן בהתאמה ובתמצית:

 

בתחום הפסיכיאטרי

3. ביום 11/9/21 , הוגש ערר לוועדה הרפואית לעררים (להלן: "ועדת הערר") על החלטת הוועדה מדרג ראשון. ביום 12/1/22 - החליטה ועדת הערר הפסיכיאטרית (ד"ר דרנל) להעלות את שיעור הנכות הצמיתה של המשיבה בתחום הפסיכיאטרי ל – 15%, כנכות שאינה חופפת לנכות הצמיתה בתחום הפיברומיאלגיה. אלא שבוועדה המסכמת לעררים מיום 16/2/22 (להלן – "הוועדה המסכמת"), לא התקבלה עמדתו של ד"ר דרנל, תוך שהוועדה המסכמת לעררים קובעת, כי לדעתה קיימת חפיפה בין הנכות הנפשית של המבקשת - לנכות בתחום הפיברומיאלגיה, נוכח זהות הסימפטומים. לפיכך נקבע, אין מקום לכפל נכויות.

 

4. לדידה של המבקשת, 'הפער הקיצוני' בקביעת הנכויות, שבין קביעתו של ד"ר דרנל במסגרת ועדת ערר פסיכיאטרית ובין קביעת הוועדה המסכמת לעררים - מהווה 'פגם היורד לשורשו של עניין' ו'פגיעה בכללי הצדק הטבעי' – המצדיקים כשלעצמם מינוי מומחה ע"י בית המשפט על מנת להבטיח, כי לא ייפגעו זכויותיה של המבקשת.

 

5. כן ציינה המבקשת, כי החלטת הוועדה מסכמת לא נומקה ולא התייחסה באופן ישיר לחוות דעתו של ד"ר דרנל ואף לא פירטה מהם הסימפטומים החופפים בין הנכויות. במסגרת זו ציינה המבקשת, כי לא ברור כיצד יכולה להיות "חפיפה" או בליעה, של נכות פסיכיאטרית בשיעור 15% בתוך נכות ראומטולוגית בשיעור של 10%. בהיעדר קביעה או פירוט של הנכות החופפת, לא ניתן לקבל את ההחלטה של הוועדה המסכמת.

 

6. עוד טענה המבקשת, כי הרכב הוועדה המסכמת לא כלל מומחה בתחום הפסיכיאטרי, אלא מומחים מדיסציפלינות אחרות וזרות - דבר אשר כשלעצמו מצדיק מינוי מומחה בתחום זה.

 

7. כן נטען, כי הסימפטומים של הפגיעה הנפשית שעניינם בהפרעת הסתגלות ופוסט טראומה, אינן יכולות להיות חופפות לפיברומיאלגיה, שעניינה בכאבי שרירים. לדידה של המבקשת, הסימפטום הפסיכיאטרי היחיד, אשר יכול להיות חופף (על פי תקנה92) עם נכות בתחום הפיברומיאלגיה הוא "דיכאון".

 

 

 

 

בתחום הכירורגיה הפלסטית

8. במסגרת נכות זו, טענה המבקשת לחוסר עקביות מצד הרופאים אשר בדקו אותה הן לעניין שיעור (אורך) הצלקות והן באשר למהותן. כמפורט בבקשה, נטען כי לא יתכן שהצלקת ביד שמאל קטנה בקצב כה מהיר במשך שנה על פי הבדיקות שנערכו לה ולאחר מכן שבה וגדלה. עוד נטען, כי תחילה נקבע כי הצלקת אינה רגישה ולאחר מכן כי הצלקת רגישה ומהיותה לא קלואידית הפכה למעט קלואידית ומשם להיפרטרופית ובחזרה להיותה לא קלואידית.

 

9. עוד נטען, כי לא נעשה דיון ממצה ביחס לכל צלקת - האם מדובר בצלקת מכאיבה או מכערת, מה גם שהדיון אמור להיות בשאלה האם הצלקות "מכאיבות" ולא "מפריעות".

 

10. יתרה מכך, לדידה של המבקשת, די בכך כי שמדובר בצלקת מכאיבה או מכערת כדי לזכות את המבקשת בנכות בשיעור המגיע כדי 10% בהתאם לסעיף הליקוי 75(1)(ב). לטענת המבקשת, לא יתכן ש – 4 צלקות במקומות גלויים אינן מכערות ולכך יש להוסיף קיומה של צלקת אחת רגישה/מכאיבה. במקרה כזה, לא ברור ואין נימוק להפעלת סעיף הליקוי אך במחציתו.

 

11. לפיכך נטען, כי מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, דבר המצדיק מינוי מומחה ע"י בית המשפט על מנת שזכויות המבקשת לא תיפגענה.

 

בתחום האורתופדי

12. לעניין זה, טענה המבקשת - כי בוועדה המסכמת של המל"ל לא נכח אורתופד מומחה בתחום כף-יד, בשעה שחובה היה למנות מומחה אורתופד בתחום ספציפי זה. לדידה של המבקשת, נוכח הפסיקה הנוהגת בתחום זה (למשל עב"ל 425/99) נכון היה כי בוועדה לעררים יכהן רופא אורתופד המומחה בתחום כף-יד בעוד שהאורתופד ד"ר עמרמי אשר ישב בוועדה הנ"ל, איננו מומחה בתחום זה. יתרה מכך, הוועדה המסכמת החליטה, כי חרף הקביעה של המומחה ד"ר דוד גורן (המומחה מטעם המבקשת) – הרי שהיא אינה מקבלת את קביעותיו, בשל התרשמותה ממצאים שונים. כן ציינה הוועדה המסכמת, כי אינה מוצאת להפנות את המבקשת לבדיקה ע"י מומחה כף-יד, מחמת שמדובר בתחום המצוי בתחום מומחיות הוועדה.

 

13. עוד טענה המבקשת, כי תוצאות בדיקת הטווחים שבוצעה ע"י המל"ל – אינם הגיוניים. השוואת כיפוף פרק כף היד שבין יד שמאל ליד ימין, מלמדת על שגגה אשר נפלה תחת ידי הוועדה מטעם המל"ל ולו היה ממונה מומחה בתחום צר זה – אפשר שטעות זו היתה נמנעת. זאת אף זאת, הגם שהוועדה מצאה הגבלה בטווח התנועות של פרק כף היד של המבקשת, המקנים 10% נכות, הרי שהוועדה פסקה לתובעת מחצית בלבד (5%) ללא הנמקה, מקום שחובתה לנמק כרשות ציבורית.
14. כן טענה המבקשת, כי הוועדה התעלמה מן העובדה לפיה אובחנה התובעת עם "הפרעת תחושה בשורש כף יד שמאל". התובעת טענה בפני ועדת העררים כי נכון היה לבחור סעיף ליקוי אחר (35(1)(ב)) ואולם ועדת העררים מיום 16/2/22 התעלמה לחלוטין מטענה זו, הן בבדיקת התובעת והן בפרק המסקנות.

 

15. לפיכך טוענת המבקשת, מחמת שמדובר בלקות תפקודית, אשר לא נדונה כדבעי בוועדה מדרג א' וכן בוועדה מדרג ב' - ראוי לאפשר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל במסגרת מינוי מומחה כף יד או נוירולוג.

 

16. גם באשר ללקות בעמוד השדרה הצווארי והמתני, טענה המבקשת כי הוועדה מדרג א' דחתה את טענותיה בנימוק להיעדר 'קשר סיבתי' - בהיעדר תיעוד בסמוך לתאונה וכי פניותיה המאוחרות של המבקשת בעניין זה, מלמדת על כך. עוד ציינה הוועדה כי לא התרשמה שקיים חסר תפקודי בצוואר או בגב התחתון.

 

17. לטענת המבקשת, 14 ימים לאחר התאונה, התלוננה המבקשת על כאבים כאמור וכי קביעת המל"ל בעניין זה היא שערורייתית. לדידה של המבקשת, בפגיעה אורתופדית הרי שתלונה בתוך 30 ימים היא בגדר הסביר, בשים לב לכך שהתובעת עברה ניתוח בכף ידה בהרדמה מלאה והיתה מטושטשת בשל טיפול תרופתי לשיכוך כאבים דבר אשר "מיסך" את כאביה של המבקשת בצוואר ובגב התחתון. דיווח בגין כאבים בצוואר ובגב התחתון מס' ימים לאחר הניתוח שעברה בכף ידה – סביר הוא לדידה. בשים לב לעובדה שנקבע כי למבקשת הגבלות תנועה בע"ש צווארי ומתני הרי שהקביעה של הוועדה לעררים כי: "הוועדה לא התרשמה מכל חסר תפקודי בגב או בצוואר" – אינם עולים בקנה אחד עם העובדה לקיומם של מגבלות בטווחי תנועה כאמור.

 

18. לפיכך, סבורה המבקשת כי נכון למנות מומחה לצורך הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה, הן באשר לקשר הסיבתי והן באשר לקביעה לחסר תפקודי.

 

בתחום הנוירולוגי / אא"ג

19. במסגרת זו טענה המבקשת, כי התובעת נחבלה בראשה בתאונה מושא תובענה זו, ומסיבה בלתי ברורה, עובדת קיומם של כאבי ראש - לא נרשמה בתיעוד הרפואי הראשוני, אך צוינה כ – 17 יום לאחר מועד התאונה. מאז אובחנה המבקשת ואף טופלה בשל כך, בשים לב לעובדה שבעברה של המבקשת לא היו תופעות מעין אלה.

 

20. לצד האמור - כך לטענת המבקשת - החלה התובעת לסבול מסחרחורות, ומאז סובלת היא מבעיות קוגניטיביות שונות ובהן – קושי בריכוז וירידה בזיכרון.
21. בוועדה מדרג א', נקבע ביום 14/7/21 – להיעדר קשר סיבתי מחמת היעדר תיעוד לקיומה של פגיעת ראש או תלונות מעין אלה, בסמוך לאחר התאונה ואלה הופיעו לראשונה רק בביקור מיום 31/12/19. כן נטען, כי בוועדה לעררים מיום 16/2/22, שבה הוועדה ושללה את הקשר הסיבתי שבין כאבי הראש לתאונה וזאת בשל מספר טעמים ובהם:

 

• היעדר תיעוד מיום התאונה ומהיום שלאחריו בעניין זה.
• היעדר חסר נוירולוגי בבדיקה במל"ל.
• שכיחות תלונות אלה אצל נפגעים בתחום הנפשי והראומטולוגי.

 

22. לטענת המבקשת, הוועדה כלל לא התייחסה לתיעוד הראשוני בדבר הפגיעה של המבקשת, בדבר חבלת ראש, המקימה קשר סיבתי בין התאונה לתלונותיה של המבקשת בעניין זה. לדידה של המבקשת, הוועדה מטעם המל"ל נתפשה לכלל טעות, מחמת שאין צורך להוכיח "חבלת ראש" ודי בקיומו של "טלטול" של הראש כדי לבוא בשערי הקשר הסיבתי לתאונה. לטענת המבקשת, בקשה הוועדה מדרג א' לבחון את הקסדה של המבקשת כדי לראות אם קיימים עליה שפשופים. אלא שבשלב הנ"ל, לא היה ניתן מבחינה טכנית להציג תמונה כזו. ואולם במסגרת הערר לוועדה מדרג ב', צורפה תמונה כאמור המעידה על חבטה בקסדה וקיומו של שפשוף. גם בתיעוד הרפואי בסמוך לאחר התאונה – כך נטען – קיים תיעוד של שפשוף בקסדה (ביקור מיום 12/1/20).

 

23. כן טענה המבקשת, כי וועדת הערר מיום 16/2/22, לא התייחסה כלל לטענות אלה של התובעת במסגרת פרק "המסקנות" וככל לא התמודדה עמן לגופן ומכאן שמדובר בתיעוד שגוי של הוועדה שכן בפועל קיים תיעוד להתרחשותה של פגיעת ראש. יתרה מכך, המבקשת עברה ניתוח בהרדמה מלאה ולאור נטילת משככי כאב הרי שהדבר "מיסך" גם את יתר הכאבים בגופה כאמור לעיל ובין היתר גם את כאבי הראש. ואולם בעת שהמבקשת הגיעה לבדיקה אצל רופאת המשפחה ביום 31/12/19, היתה ללא משככי כאב וללא קנאביס, דבר אשר העצים את כאביה. כן הובאה אסמכתא של ספר ההנחיות של האיגוד הבינלאומי לכאבי ראש, וממנו עולה כי כאבי ראש יכולים להיות מתועדים עד 7 ימים לאחר ההתאוששות והדיווח של המבקשת אכן היה בתוך פרק הזמן הנ"ל. כך גם עולה מהרצאתו של ד"ר דניאל עובד, אשר חיבר את חוזר הלשכה הרפואית של המל"ל.

 

24. הגם שהוועדה הופנתה למקורות הללו, לא התייחסה האחרונה לטענות אלה כלל במסגרת פרק "המסקנות" ולא התמודדה עמן לגופן. עוד צוין, כי במסגרת הגעתה של המבקשת לחדר המיון התלוננה זו על פגיעת ראש, אלא שמסיבה כלשהי, שאינה תלויה בה, הדבר לא נרשם.

 

25. מכאן, טוענת המבקשת, יש לבטל את קביעת המל"ל, תוך קביעה כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לכאבי הראש והסחרחורות מהן סובלת המבקשת. כן יש לדחות את הנימוק ל"בליעה" של כאבי הראש והסחרחורות בנכות הנפשית והראומטולוגית וזאת המטעמים הבאים:

 

• מהתיעוד הרפואי הנוירולוגי הפרטני שהגישה התובעת למל"ל עולה קיומו של כאב ראש כרוני.
• התובעת אובחנה כסובלת מוורטיגו והופנתה לרופא אא"ג.
• מחמת שמדובר בתלונות אשר מצאו ביטוי נפרד ועצמאי – אין לקבל כי אלו חופפות לנכויות בתחום הנפשי או הפיברומיאלגיה.
• שלילת קיומה של נכות כזו עומדת בסתירה לקביעת הוועדה לחפיפה בין הנכויות במיוחד בשעה שנקבע קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנכויות בתחום הראומטולוגי.

 

תגובת המשיבה

26. מנגד, טענה המשיבה בתגובתה, כי מעיון בבקשה עולה כי המבקשת איננה עומדת בקריטריונים אשר נקבעו בדין המזכות אותה להביא ראיות לסתור. כל המסמכים הרפואיים הנוגעים לעברה של התובעת עמדו לפני ועדות המל"ל על דרגותיהן השונות והמבקשת איננה טוענת אחרת. כן טענה המשיבה כי הוועדה ציינה כי ב"כ המבקשת טען בפניה באריכות רבה וכעולה מן הדברים בחנה הוועדה כל טענותיה של המבקשת.

 

27. כן טענה המשיבה כי אסור היה למבקשת לצטט מתוך חוות הדעת מטעמה שכן מדובר בתביעה על פי חוק הפלת"ד. המשיבה אף היא התייחסה אחת לאחת לכל טענות המבקשת ביחס למומחים השונים תוך שהיא מציינת כי בשונה מטענות המשיבה הרי שבוועדה ישב ד"ר וסרברוט – מומחה כף יד, אשר קבע את נכותה של המשיבה, שלא שונתה בערר. ככלל טענה המשיבה כי כל דבר ועניין רפואי של ממצאי הוועדה עליו חולקת המבקשת אין בו כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. כך ביחס לטענות באשר לנכות בגב ובצוואר וכך גם באשר לנכות הנוירולוגית הנטענת.

 

28. סיכומו של דבר טענה המשיבה כי המבקשת איננה עומדת בכללים שנקבעו בפסיקה להתרת הבאת ראיות לסתור ולפיכך – דינה להידחות.

 

תשובת המבקשת

29. בתשובה לתגובה, חזרה וחידדה המבקשת את טענותיה, כפי שאלו נטענו בבקשתה. כן הוסיפה המבקשת, כי אין לתחום את זכותה להבאת ראיות לסתור רק על פי התנאים שנאמרו בטענות המשיבה, נוכח פסיקת בית המשפט העליון (ר"ע 634/85), בו נקבע כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו וכי אין מדובר ברשימה סגורה. כן טענה המשיבה, כי לא ניתנה לה הזכות להעלות לפני הוועדה את מלוא טענותיה, באמצעות בא כוחה ובהמשך שבה ופירטה המבקשת בכל תחום את התייחסותה לטענות המשיבה. לביסוס טענותיה, צירפה המבקשת את פסיקתו של כב' השופט צ. ויצמן (מחוזי מרכז) ברע"א 3102-05-22.

 

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

30. בענייננו, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בהיבט החקיקתי הוא ס' 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק"), המורה כדלקמן:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

 

31. בהיבט הפסיקתי נקבע בע"א 28574-02-18 י. א נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ (ניתנה ביום 21.3.18, לא פורסם) בה הוחלט כדלקמן כדלקמן:

"...הבאת ראיות לסתור מיועדת כאמור למקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ואינה מסלול עוקף של ערכאת ערעור על קביעת הוועדה הרפואית והמקצועית של המל"ל... אנו נדרשים, אפוא, לשניים – האחד, העדר הבאת עובדות רלבנטיות לפני הועדה או שינוי מצב מהותי מעת ביצוע בדיקתה והשני, היותן של עובדות אלו מהותיות באופן שבהכרח היו מביאות לתוצאה שונה..."

 

32. וכך נקבע בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, מה(4) 077 (ניתן ביום 24.7.91), וכדלקמן:

"... יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".

 

33. דברים אלה עולים גם מעיון בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית), בעמוד 774 ובזו הלשון:

"ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל פי דין מיועד למקרים מיוחדים וחריגים. בפסקי הדין אשר נתנו בבר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ ובר"ע 721/85 "סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, הציב בית המשפט העליון לראשונה אמות מידה למתן ההיתר להביא ראיות לסתור. נפסק כי יינתן היתר רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן; בית המשפט הצביע בקווים כלליים על שני סוגי טעמים, העשויים להצדיק מתן היתר כזה: א) טעמים משפטיים, כגון כאשר ההליך, בו נקבעה הנכות שעל פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או בטלות מדעיקרא; ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים."

 

מן הכלל אל הפרט:

34. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובנספחיהם, אני מוצא כי כל החומר הרפואי של המבקשת עמד לנגד עיני ועדות המל"ל השונות, אשר דנו בקביעת נכותה של המבקשת כתוצאה מהתאונה מושא הבקשה דכאן - ואין עובדה אשר נעלמה מעיני הוועדות האמורות שעה שהדברים נטענו בפירוט רב בפני הוועדה ונדונו באופן פרטני ולגופן.

 

35. אלא שלטעמי, קיימות 2 קביעות משפטיות של המל"ל, אשר מסופקני אם נכון להותירן על כנן – ודי בכך לכאורה, כדי לקבל את הבקשה באופן חלקי. אסביר את דבריי.

 

חפיפת הנכות הפסיכיאטרית עם תסמונת הפיברומיאלגיה

36. במסגרת החלטת המל"ל, נקבע כי נכותה הפסיכיאטרית של המבקשת בשיעור של - 15%, חופפת לנכותה של המבקשת בשל תסמונת הפיברומיאלגיה - אשר שיעורה נקבע על 10% ובזו הלשון:

"הוועדה עיינה בחוות דעת פסיכיאטר ד"ר דרנל ואינה מקבלת אותה. הוועדה בדעה כי קיימת חפיפה בין סימפטומים בתחום הנפשי ובין סימפטומים של תסמונת פיברומיאלגיה ואין מקום לכפל נכויות".

 

37. למען הסדר הטוב יצוין, כי סעיף הליקוי הנפשי אשר נקבע למבקשת ע"י ד"ר דרנל הוא 34(ב)(2) הקובע כדלקמן:

"(ב)  בהפרעות של חרדה בעתית (פוביה); הפרעות חרדה אחרות; הפרעה טורדנית-כפייתית (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית); תגובה לדחק חריג; הפרעת דחק בתר-חבלתית (פוסט טראומטית) PTSD  ; הפרעות הסתגלות לסוגיהן; הפרעות דיסוציאטיביות (קונברסיביות); הפרעות סומטופורמיות; הפרעות אכילה: אנורקסיה נרבוזה, בולימיה מרבוזה והפרעות אכילה לא מסווגות, ייקבעו אחוזי הנכות כלהלן:

(1)....

(2) רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה  -  10%.

 

38. ראשית יצוין, כי לא ברור כיצד קבע ד"ר דרנל 15% נכות נפשית צמיתה, בשעה שסעיף הליקוי מאפשר 10% נכות לכל היותר. שנית ועיקר, במסגרת החלטתו קבע ד"ר דרנל כי מדובר בהפרעת הסתגלות לפי סעיף 34(ב)(2) הנ"ל (עמ' 266 - 267).

 

 

39. וכך נקבע בתיקון תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (תיקון), התש"פ – 2019 :

	"פרק 11 : תסמונות כאב
		92.	תסמונת פיברומיאלגיה (Fibromyalgia) או תסמונת תשישות כרונית (Chronic Fatigue Syndrome), הכוללות כאבים או עייפות
			(א)	ברמיסה	0%
			(ב)	המצריכה טיפול באופן רציף ומתועד (לרבות תיעוד תגובה לטיפול), במשך שנה לפחות	10%
			(ג)	המצריכה טיפול באופן רציף ומתועד (לרבות תיעוד תגובה לטיפול), במשך שנתיים לפחות, בשני טיפולים ייעודיים (ובהם לפחות תרופה אחת)	25%
			(ד)	המלווה בשתי פגימות הנלוות לתסמונת, או יותר, בשיעור משוקלל שבין 40% נכות ל- 49% נכות	50%
			הערות :
			1.	לא יקבעו אחוזי נכות בגין פרט ליקוי זה ובגין פגימות הנלוות לתסמונת במקביל. עם זאת, מקום שאחוז הנכות המשוקלל בגין הפגימות הנלוות לתסמונת עולה על אחוזי הנכות בגין התסמונת לפי פרט זה, ייקבעו אחוזי הנכות על פי הפגימות הנלוות, או על פי פרטי ליקוי מותאמים להם
			2.	לעניין פרט זה "פגימות נלוות לתסמונת" – מעי רגיז, שלפוחית רגיזה, פגיעה בריכוז ובזיכרון, כאבי ראש, דיכאון ו- TMJ"

 

  

40. הנה כי כן קבע מחוקק המשנה, כי אין לקבוע נכות מקבילה לפיברומיאלגיה ולפגימות נלוות כמפורט בס"ק 2 הנ"ל, ביחס לתסמינים הבאים: מעי רגיז, שלפוחית רגיזה, פגיעה בריכוז ובזיכרון, כאבי ראש, דיכאון ו - TMJ" ( TMJ - הפרעות במערכת הלעיסה ובמפרק הלסת). קרי, רק פגיעות אלה אשר נקבעו כ"פגימות נלוות" לתסמונת הפיברומיאלגיה, אפשר להחשיבן כנכות חופפת ואין לקבוע ביחס אליהן נכות מקבילה נוספת.

 

41. כאמור לעיל, סעיף הליקוי 34(ב)(2) – בגין "הפרעת הסתגלות" אשר נקבע ע"י ד"ר דרנל, אינו "פגימה נלוות" לתסמונת הפיברומיאלגיה. לפיכך, לא ניתן לקבוע לגביה כי היא מהווה בבחינת ליקוי החופף לתסמונת הפיברומיאלגיה.

 

42. יתרה מכך, לו גם ניתן היה לקבל את החלטת המל"ל לפיה מדובר בפגימות נלוות, הרי שהיה על המל"ל לקבוע את שיעור הנכות (החופפת) לפי שיעור הפגימה הנלווית הגבוהה יותר – קרי, הנכות הפסיכיאטרית העודפת - בשיעור של 5% נוספים.

 

43. מכאן, שמדובר בטעות משפטית בפרשנות סעיף 92 הנ"ל. לפיכך, החלטת המל"ל בתחום זה אינה עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון והדין, גם אם ניתן להצדיק קיומה של חפיפה בעניין זה ככל שהדבר תואם את התקנות.

 

44. נוכח האמור, אני סבור כי ראוי ונכון במקרה שלפניי, להעמיד את נכותה של התובעת בשני התחומים בנפרד ואני מורה כן. אני מודע לעובדה כי החלטה זו אינה נקיה מספקות. ואולם נוכח הקבוע בתקנות כפי שפורט לעיל, סבורני כי הצדק ייעשה ע"י קביעת שיעור נכות של 10% לתסמונת הפיברומיאלגיה ובנוסף 15% בשל סעיף הליקוי הנפשי.

 

45. אבהיר, כי הגם שסעיף הליקוי הנפשי [34(ב)(2)] מאפשר נכות מקסימלית בשיעור שאינו עולה על  10%, אני סבור כי נכון להותיר את קביעתו של ד"ר דרנל על נכות נפשית לצמיתות בשיעור של 15%, בשל ההתאמה שבוצעה בין ס"ק (2) לס"ק (3) כפי שהדבר הובא בעמ' 266 בזו הלשון:

 "היועץ מקבל את הערר וקובע בגין תגובה נפשית לטראומה כולל תגובה לכאבים ככל שישנם נכותה 15% לפי 34(ב) 3 – 2 ואינה חופפת לנכות אחרות ככל שישנם".

 

46. במאמר מוסגר אוסיף, כי הנכויות הרפואיות בתחומים הנ"ל, אינן חופפות. ואולם, אפשר כי במישור התפקודי תהא חפיפה מלאה או חלקית - בין הנכויות, נוכח הגדרתן, אשר להן משמעויות תפקודיות חופפות. כך נקבע ע"י כב' השופטת וולצקי בת.א. 7024-05-15 (מחוזי ת"א) א.י. נ'  כלל חב' לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 9/5/18), ובזו הלשון:

"עוד ראיתי לציין כי הן נכות נפשית והן תסמונת פיברומיאלגיה מוערכות בהתאם למידת הפגיעה בתפקוד. מכאן שההבדל בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית קטן, אם בכלל קיים."

 

סוגיית הקשר הסיבתי

47. במסגרת החלטת הוועדה, נדחתה טענת התובעת לנכות, בגין סחרחורות וכאבי ראש וכן בגין פגיעה בע"ש צווארי ומתני. עיינתי בטענות הצדדים בכובד ראש ומצאתי כי אפשר ויש ממש בטענות התובעת באשר לקיומו של קשר סיבתי לתאונה.

 

48. כזכור, עברה התובעת ניתוח בידה השמאלית והיתה תחת השפעת משככי כאב, וכל כולה היתה עסוקה בפציעה זו אשר היתה מהותית ודרשה התערבות כירורגית מהירה. אינני סבור כי במצבה של התובעת לאחר ניתוח משמעותי בהרדמה מלאה ותחת משככי כאב, שבועיים ימים הם זמן אשר מנתק את הקשר הסיבתי, בין התאונה לבין הפגיעה בראשה של התובעת ובעמוד השדרה שלה.

 

49. התובעת צירפה תמונה בה ניתן לראות שריטות על הקסדה אותה חבשה לראשה בעת התאונה ובשים לב לכך, שמדובר בתאונת אופנוע בה פגע רכב, והטיח אותה ארצה - אני מוצא בכך די כדי לקבל את הטענה לפגיעה כאמור, הגם שזו לא תועדה מיד בסמוך לאחר התאונה. זאת אף זאת, בשים לב לפציעתה החמורה בכף ידה אשר דרשה ניתוח מידי והשימוש במשככי כאב, הרי שאין מדובר בעניין חריג ויוצא דופן, עד כי קיים ריחוק של הקשר הסיבתי המוביל לניתוקו.

 

50. קיימא לן בתאונות דרכים – אף בלא קיומו של ניתוח תחת הרדמה מלאה כמבקרה שלפניי – כי כאבים ומיחושים מעין אלה עלולים להופיע לאחר זמן מסוים, ואינני סבור כי שבועיים ימים מנתקים את הקשר הסיבתי, במיוחד במצבה של התובעת באותה העת. אין מדובר בפער של מספר חודשים אלא של מספר ימים לאחר הניתוח אותו עברה. מצבה הטראומטי של התובעת אשר הצריך ניתוח בהרדמה מלאה, מלמד על חומרת הפגיעה ואין תימה כי הדבר העסיק את תשומת לבה של התובעת כעניין מרכזי. לכל האמור יש להוסיף, כי התובעת לא סבלה בעברה ממיחושים מעין אלה עובר לתאונה, ואף אם סבלה הרי שאפשר ואלה החמירו בעקבות התאונה. כל אלא הובילוני למסקנה, כי אפשר ויש ממש בטענות אלה של התובעת, ודי בספק בעניין הקשר הסיבתי - כדי להתיר לתובעת להביא ראיות לסתור.

 

51. לצד האמור, ונוכח היותה של הטענה לפגיעה, גם בע"ש הצווארי - הרי שקיימת אפשרות שאינה בלתי סבירה, כי המיחושים בראשה של התובעת נובעים דווקא מהפגיעה האורתופדית בצווארה ולאו דווקא מזו הנוירולוגית.

 

52. וכך נקבע ע"י כב' השופט י. עמית ברע"א 7950/19  פלוני  נ'  פלוני (לא פורסם, ניתנה ביום 30/12/19), ובכגון דא, ראוי להביא דברים כלשונם:

 

הנה כי כן, במקרים שבהם ניתנה רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בעניין הקשר הסיבתי, ניתן להצביע על קשר קונקרטי בין המידע החסר לבין הליקוי הרפואי שבגינו נקבעה נכות. המשמעות היא כי לא כל אימת שמתגלה מידע כלשהו על מצב רפואי קודם (או מאוחר) של הניזוק, יינתן היתר להביא ראיות לסתור. רק "במצב דברים בו לא הונחו בפני הוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות וחשובות הקשורות במצבו של הנפגע קודם לתאונה או אחריה, יכול הדבר להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור את קביעתה" (עניין רוטמן, בפסקה 6; ההדגשה הוספה – י"ע).

 

53. במישור המהותי, ובאשר ליתר הטענות, מצאתי כי כולן עמדו בפני הוועדות אשר נתנו את דעתן עליהן ואינני מוצא לשנות מהן. די בעיון בהחלטת ועדת הערר, כדי להגיע לכלל מסקנה, כי תיעוד כל החומר הרפואי הרלוונטי וממצאי הבדיקות השונות עמדו בפני הוועדות השונות מטעם המל"ל בעניין התאונה, מושא הבקשה דכאן.

 

54. לצד קיומו/היעדרו של הקשר הסיבתי, נבדקה המבקשת ע"י המל"ל באופן פרטני ומהותי, גם ביחס לטענותיה באשר לקיומה של נכות בע"ש צווארי ומתני וכן בטענה לפגיעה נוירולוגית. אלא שממצאי הוועדה העלו כי לא קיים כל חסר בתחומים הללו אשר נכון בגינו לפסוק למבקשת נכות. (עמ' 256 פרק המסקנות):

 

"בדיקה נוירולוגית אשר נערכה הוועדה וגם ע"י נוירולוג בקהילה לא הדגימה כל חסר נוירולוגי...."

ובהמשך:

"לעניין גב תחתון וצוואר...כמו כן הוועדה לא התרשמה מכל חסר תפקודי בצוואר או גב תחתון."

55. אכן כפי שקבעתי לעיל, אפשר שהוועדה שגתה בעת שקבעה כי אין קשר סיבתי בין תלונותיה של התובעת לתאונה. ואולם, הוועדה נדרשה גם לשאלה המהותית/הרפואית באשר לקיומו של חסר נוירולוגי או תפקודי אורתופדי – ולא נמצא כל חסר כאמור. בכך, השלימה הוועדה את מלאכתה בשקידה סבירה, תוך בדיקת המבקשת גם לגופן של הטענות המהותיות ולא רק המשפטיות. משקבעה הוועדה כי גם לגופן של הטענות, אין היא מוצאת במישור הרפואי מקום לקביעת נכות – השלימה את מלאכתה כנדרש, ושוב אין להידרש לטענות המבקשת.

 

56. יובהר, כי אין מדובר בשינוי במצבה הרפואי של המבקשת או במצב בו ועדות המל"ל קבעו את מסקנותיהן על סמך חומר רפואי חסר - אשר בכוחו של המידע החסר לשנות את קביעתן. מדובר במקרה בו לאור כל ממצאי הוועדה המבוססים על כל החומר הרפואי הנדרש ותוצאות בדיקות רלוונטיות, נקבעה או נשללה הנכות המפורטת לעיל. בנסיבות הללו, אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטות ובהערכות רפואיות אשר נקבעו. לעניין זה יפים הדברים שקבעו ע"י כב' השופטת דותן בבר"ע (ת"א) 1995/05 ראובן יהודה נ' הדר בע"מ חברה לבטוח (לא פורסם, ניתן ביום 1.3.06), בעניין התערבות בית משפט בהחלטות והערכות רפואיות:

 

"סעיף 6ב' תוקן לאחר שבתי המשפט צברו ניסיון ביישומו של חוק הפלת"ד ועל מנת לייעל את הדיון בו. המחוקק היה מודע לשוני בסדרי הדין והראיות בהליך להוכחת נושא שברפואה על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי, לבין קביעת דרגת נכות על פי דין אחר. אולם, למרות ההבדלים בחר בייעול ההליך ופישוט ההליכים. התרת הרסן באופן שיאפשר לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפלת"ד לבקר את החלטות הועדות הרפואיות תוך השוואת חוות הדעת, שקילת הראיות שהיו בפני הועדה והערכת אופיין המשכנע של ראיות אלה או אחרות מחטיאה את מטרת החוק."

 

57. גם במקרה דנן, אני מוצא לציין, כי מפסיקת בתי המשפט כפי שאלו צוטטו לעיל, עולה, כי אף כאשר מובאת חוות דעת על ידי מומחה רפואי הסותרת את קביעת הוועדה הרפואית, אין בכך די – כדי להתיר הבאת ראיות לסתירת קביעת הנכות על ידי הוועדה, זאת מאחר ו"פריצת סכר" זה, יכול להוביל למצב בו מטרת ס' 6ב לחוק תתרוקן מתוכן, שכן יהיה ניתן לסתור בנקל את קביעת המל"ל חדשות לבקרים. מכאן, שאין לדרוש מבית המשפט לבקר מסקנות הוועדה הרפואית, בעניין שבמומחיותה של הוועדה.

 

58. למען הסר ספק, לא מצאתי כי קיימים נימוקים אחרים המצדיקים את התערבותו של בית המשפט ביתר החלטות המל"ל.

 

 

סוף דבר

59. מן המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה - כי דין הבקשה להתקבל בחלקה ולפיכך, אני מורה כדלקמן:

• אני מעמיד את הנכויות הרפואיות בגין תסמונת הפיברומיאלגיה והפסיכיאטריה - בנפרד.
• נוכח קבלתה החלקית של הבקשה - במישור המשפטי, אינני מוצא לפסוק הוצאות.
• ככל שבדעת מי מהצדדים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו – יואיל להודיע על כך לבית המשפט בתוך 14 יום. בהיעדר הודעה כאמור – תינתן החלטה להגשת תחשיבי נזק.

 

תז"פ ביום 28/11/22.

 

ניתנה היום, ט' חשוון תשפ"ג, 03 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.