כיצד יש ליישם את שיטת הידות כאשר שני בני זוג נהרגו יחד בתאונה?

בית המשפט דן בשאלה כיצד יש ליישם את שיטת הידות כאשר שני בני זוג נהרגו יחד בתאונה?

בקליפת אגוז

1. בענייננו תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1976 (להלן: "חוק הפיצויים"), שהוגשה בשם עזבונותיהם של בני זוג מבוגרים, פלוני ז"ל ופלונית ז"ל, שמצאו את מותם יחדיו בתאונת דרכים מיום 10.9.2016 (להלן: "המנוח", "המנוחה" ו-"המנוחים" - בהתאמה).
2. לפי הנסיבות, ומכלול הראיות בנדון, מצאתי שמשך תוחלת החיים שהיה נכון לייחס לכל מבני הזוג המנוחים במועד התאונה (אלמלא התאונה) - היה שונה.
3. בפסק דין זה, נדונה השאלה של יישומו הנכון של הדין בענין אופן כימות הנזק שיש לייחס לכל אחד מן העזבונות בגין הפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' שאבדו במותו של כל אחד מבני הזוג בתאונה. כל זאת, כאמור, בנסיבות בהן תוחלת החיים של כל אחד מהמנוחים – שונה, ואלמלא התאונה, צפויה היתה המנוחה להאריך ימים לאחר פטירת המנוח; האם - ב"מתווה פינץ", האם - ב"מתווה סושרד", או האם - במתווה אחר.
4. אקדים ואומר כי, כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו מצאתי, כי בהתחשב בנתוניו הבריאותיים וגילו, תוחלת החיים שיש לייחס למנוח ברגע מותו (בן 81 וחמישה חודשים) היא תקופת זמן בת שלוש שנים; וכי בהתחשב בנתוניה הבריאותיים וגילה של המנוחה, תוחלת החיים שיש לייחס למנוחה ברגע מותה (בת 72 וחצי) היא תקופת זמן בת 13 שנים. אם כן, מדובר בענייננו בשתי תקופות חיים עוקבות; תקופת חיים בת שלוש שנים מיום התאונה, בה היו שני בני הזוג נחזים כמי שהיו צפויים להמשיך לחיות, תוך המשך קיום התלות ההדדית ביניהם; ותקופת חיים נוספת, בת עשר שנים, מאז תום תוחלת חיי המנוח בגיל 84 (שהיה צפוי להתממש בנתוניו של המנוח), בה המנוחה, (בת 75 וחצי – בתחילת התקופה), היתה אמורה להמשיך את חייה כאלמנתו של המנוח. בהתאם, לצורך הבהירות, על מנת להמחיש את הנסיבות, לכשאדון בתקופה שנייה זו להלן, לעתים אכנה את המנוחה "האלמנה".
5. אקדים ואציין כי, משמדובר בצפי של תוחלת חיים שמשכה שונה עבור כל אחד מהמנוחים, כאמור, מצאתי כי ביישום הדין מתווה כימות הנזק בגין הפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' המתאים בענייננו לתקופה הראשונה – שלוש שנים ממועד התאונה, עד למועד תום תוחלת חיי המנוח (אלמלא התאונה) - הוא מתווה הידות הרגיל [ביישומו כפי שנפסק בענין ע"א 9558/09 8997/09 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה לבנת אפרגאן (פורסם; 15.6.2011) (להלן: "ענין אפרגאן"). ואילו לתקופה השנייה, עשר שנים בהן צפויה המנוחה להמשיך לחיות לאחר התאלמנותה, יש לערוך את כימות הנזק באמצעות מתווה הערכתי ספציפי, שונה מהמתווים המוכרים.
6. המתווה שאני מיישם בענייננו בתקופה השנייה הוא מתווה שאכנה אותו "מתווה המחצית" (באשר שיעור ההפסד המיוחס לתאונה לפיו הוא 50% ממכלול ההכנסות של הנפגע). אבהיר כבר, כי מדובר בעצם בשימוש במתווה שהוא מעין מתווה "פינץ", שמתוקן לנסיבות בהן נקבע לפי ראיות, שהנפגעת מוחזקת כמי, שאלמלא התאונה, בוודאות היתה הופכת בעתיד (בעשור האחרון של ימיה) להיות 'חסרת-תלויים' (במועד ידוע מראש, שנקבע על פי ראיות – מועד תום תוחלת חייו של בן זוגה), וסך ההכנסות שהיו עומדים לרשותה כאלמנה יעמוד על 60% בלבד מסך ההכנסה המשותפת טרם המועד המיוחס לפטירת בן זוגה.

המחלוקות והשאלות לדיון

7. כאמור, המנוחים, מצאו את מותם הטרגי בתאונת דרכים מיום 10.9.16, בעת שנסעו ברכב שהשימוש בו מבוטח בפוליסה שהוציאה הנתבעת, כאשר המנוחה נהגה ברכב.
8. במועד התאונה היה המנוח כבן 81 וחצי והמנוחה היתה כבת 72 וחצי, וכל אחד מהם היה תלוי ברעהו לצורך מחייתו, כאשר הכנסתם המשותפת הסתכמה בסך של כ-13,350 ₪. הכנסתה של המנוחה אלמלא התאונה בתקופה שלאחר תום תוחלת חיי בעלה היתה מגעת לסך של 8,000 ₪. אין מחלוקת שבנסיבות חייהם בתקופה שקדמה לתאונה – לא היו תלויים נוספים סמוכים על שולחנם של המנוחים. גם אין טענה לשגרה של העברות כספים או תמיכה כלכלית כלשהי שספקו המנוחים לבנותיהם, שחיות כבר שנים רבות בתאים משפחתיים משלהן.
9. התובעות 1, 2 ו-3 הינן בנותיהן הבוגרות של המנוחים הזכאיות, בהתאם לצוואותיהם של המנוחים, לחלקים שווים בכל אחד מעזבונותיהם (1/3 לכל אחת מן התובעות). אמנם בכתב התביעה נטען: "עקב התאונה ופטירת המנוחים, איבדו התובעות את תמיכת המנוחים", אך בראיות ובסיכומים מטעם התובעות לא הועלתה בנדון טענת תלות מצד הבנות; ולא טענה של סיוע כספי שוטף או אחר.
10. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי חבותה של הנתבעת בפיצוי בגין הפסדי העזבונות. בנסיבות אלו, המחלוקות המרכזיות שקיימות בנדון, הן לגבי תוחלת החיים שיש לייחס לכל אחד מהמנוחים, וכן - לגבי שיעור הפיצוי שיש לייחס בגין הפסדי העזבון של כל אחד מהמנוחים.
11. כאמור, בענייננו מחלוקת בשאלה: מהו יישום הדין לגבי הפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' כשבני זוג מתים יחדיו בתאונת דרכים. המחלוקת הנוספת בענייננו היא בשאלה: מהו הדין או יישום הדין לגבי אופן קביעת שיעור ההפסד בגין 'השנים האבודות', במקרה של מוות בתאונה של אדם שיש לו מי שתלוי בו בעת התאונה, אך עובדתית נחזה כבר ביום מותו בתאונה, שאלמלא התאונה, בעתיד - הוא היה הופך (בשל מותו הצפוי של התלוי) אחרי מספר שנים, למשך מספר שנים, ל'ניזוק חסר-תלויים'. כאמור, שאלה זו עולה בהקשר של המנוחה בענייננו, שביום מותם של בני הזוג היתה צפויה לה תוחלת חיים ארוכה משל המנוח.
12. בקליפת אגוז, השאלה להכרעתי היא: האם יישום הדין בנסיבות ענייננו הוא לעשות "צילום מצב" - נכון פיזית לרגע קרות התאונה, תוך התעלמות מהעתיד שצפוי באותו רגע לבני הזוג הללו בהקשר של משכי תוחלת חייהם. היינו, האם לגבי הפסד עזבונה של המנוחה יש לחשב את הפיצוי עקבית, באותו אופן, עד תום תוחלת חיי המנוחה לפי התמונה האילמת של "מצב הדברים" ביום התאונה; או שמא, היישום הראוי של הדין מורה כי בעת הערכת הנזק יש להתחשב בכך שבעתיד המנוחה תהווה בשלב מסוים 'ניזוקה חסרת-תלויים', ולפיכך – יש לחלק את תחשיב הפיצוי לשתי תקופות, ובהתאם לייחס מתווים שונים של פיצוי  – לכל תקופה ונסיבותיה.
13. במילים אחרות, השאלה המהותית היא: האם, בנסיבות ענייננו, נכון לעגן את הערכת הפסד ההשתכרות של המנוחים ב'השנים האבודות' בעוגן ההווה הפיזי, שהוא המצב הקיים בעת רגע המוות של המנוחה (ושל המנוח), או לנווט את הספינה על פי השינויים הצפויים בשל מאורעות העתיד, כפי שנקבע כממצא עובדתי שהיו צפויים לבני הזוג ברגע המוות המשותף.
14. על פי הסיכומים מטעמן, נסמכות התובעות בטיעוניהן על שנפסק בענין ע"א 8488/08 עיזבון המנוחה רננה סושרד נ' מדינת ישראל (פורסם; 5.6.2012) (לעיל ולהלן: "הלכת סושרד" ו-"מתווה סושרד"). באותו ענין מדובר באשה שהותירה במותה שני יתומים, ובעת הרצחה ברור היה שקיים צפי שגם אלמלא מותה, היה מגיע יום בו הילדים, התלויים בה - יגמלו מתלותם, עדיין - הפסדי התמיכה והפסדי 'השנים האבודות' של העיזבון יחושבו לפי שיטת הידות. זאת בהסתכלות על התא המשפחתי כפי התמונה המשקפת את התלות המשפחתית במועד המוות. התוצאה של הסתכלות זו, מביאה לכך שגם לגבי תקופה ה"אחרונה" לחייה המשוערים, שבה, גם אלמלא הרצח, ניסיון החיים מלמד שסביר שהיתה המנוחה נותרת בבחינת 'ניזוקה חסרת-תלויים' (משהילדים היו עוזבים את הקן).
15. על פי הסיכומים מטעמה, טוענת הנתבעת שעקרונית שיעור הפיצוי בגין אובדן ההכנסות של כל אחד מבני הזוג, שמתו יחדיו, צריך להיות - לכל היותר - כפיצוי של 'ניזוק חסר-תלויים' על סך גלובלי של 30% בהתאם לפסיקה בענין ע"א 10990/05 פינץ ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ וערעור שכנגד פ"ד ס"א (1) 325 (פורסם; 11.4.2006) (להלן: "הלכת פינץ" ו-"מתווה פינץ").
16. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בנסיבות הספציפיות לענייננו, בשל ההכנסות "המתונות" של בני הזוג ושיעור ההוצאות הנדרשות הגבוהות שהיו נדרשים למנוחים בשל קשיים בריאותיים המאפיינים את גילם ואותם ספציפית (לו היו ממשיכים בחייהם), יש אף להפחית בהערכת ההפסד, ולקבוע פיצוי בשיעור 20% בלבד מההכנסות המשותפות (לעומת 30% - לפי מתווה פינץ), וליישם את אותו אחוז גם בתקופה השנייה, בה המנוחה צפויה היתה להמשיך לחיות לאחר התאלמנותה בגין תום תוחלת חיי בעלה.

המתווה המתאים לקביעת הפסדי ההשתכרות ב'השנים האבודות' בנסיבות ענייננו

17. לאחר שעיינתי בראיות והעדויות ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם וחיתוכן מול העולה מהפסיקה, מצאתי כי יישום הדין המתאים לנסיבות ענייננו בכל הקשור לתקופה שלאחר התאלמנותה של המנוחה (הפיכתה ל'ניזוק חסר-תלויים'), הוא 'מתווה המחצית'; שמשמעו שהפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' שייוחס לעזבון המנוחה בתקופת אלמנותה (הצפויה) יהיה מחצית (50%) מכלל הכנסותיה [ולא – 30%, כפי שמורה מתווה פינץ, או - 66.66%, כפי שמורה יישום מתווה סושרד (בנסיבות ענייננו: ידת האלמנה; ידת הקיום וידת החסכון]. להלן טעמי.
18. בבסיס דיני הנזיקין (ולענייננו – גם בבחינת הנזק בתאונת דרכים), עומד עקרון העל של 'השבת המצד לקדמותו', הנובע מקביעת החוק: "סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע" [סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]] ופיתוחי והרחבות הפסיקה.
19. כשמדובר במותו של אדם, מסלול חייו אלמלא התאונה הוא, מן הסתם, מסלול משוער. על מנת לכמת את הפיצוי בגין הפער שגרמה התאונה – בין מה שהיה נחסך לעזבון מהכנסות המנוח במהלך תוחלת החיים הצפויה שלו (אלמלא התאונה) לבין תוצאת גדיעת הכנסתו בגין המוות המוקדם (שנגרם בתאונה), בלית ברירה, נעשה על ידי בית המשפט שימוש ביישום העובדות הידועות לגבי חיי המנוח (לרבות - הכנסותיו עד למותו) על חזקות יצירות הפסיקה (שבבסיסן תערובת של החזקה – מה שהיה הוא שיהיה, יחד עם מה שנלמד מ"ניסיון החיים בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת").
20. אזכיר, כי מדובר בעצם בעתיד משוער, כשההשערות נעשות לאחר מוות של הניזוק בתאונה. כך שבניגוד למקרה של נכות, במקרה של מוות אף אין במה שהתרחש בזמן שחלף מאז התאונה כדי לסייע ללמוד לגבי אופיו האפשרי של אותו עתיד. אדגיש כי, למרות שמדובר בנזק עתידי ומשוער, בכל הקשור להפסד ההשתכרות העתידי של הניזוק שנפטר (של עזבונו), מדובר ב"נזק ממון", שהגדרתו בפקודת הנזיקין: "הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". אמנם בענין ע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' גבריאל פ"ד לו(4) 533 (30.11.82) (להלן: "ענין גבריאל") מסתייג בית המשפט באמרה: "הרעיון, שלילד שנהרג בתאונה נגרם נזק על-ידי כך שנשללה ממנו האפשרות לעבוד ולהשתכר במשך כל תקופת חיי עבודה רגילים, מוציא את משמעות הביטויים 'נזק ממון' ו-'אבדן נכס' ממובנם הרגיל ונותן להם משמעות בלתי מציאותית"; אך באה הלכת אטינגר והבהירה (תוך הסתמכות גם על ספרו של המלומד קציר), כי יש להתייחס לכושר ההשתכרות העתידי כנכס השייך לבעליו שבאובדנו נגרם נזק ממון [ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיק ירושלים בע"מ פ"ד נח(4) 486 (פורסם; 15.3.2004) (לעיל ולהלן: "ענין אטינגר")].
21. אם כן, מלאכת שומת הנזק בתיקי מוות בתאונה בהקשר של הקביעה מהו בעצם ההפסד שיש לייחס לעזבון בגין אובדן מה שהיה נחסך במהלך תוחלת חייו הצפויה של אותו אדם שחייו נגדעו בתאונה היא מלאכה לא פשוטה (הכנסותיו בהפחתת הוצאות מחייתו). על פניו, ברור שמדובר בשומה שבחינתה המדוקדקת הוא הליך עתיר הוצאות של משאבי זמן וכסף. בהתאם, באופן עקבי מצאה הפסיקה להקל על התובעים בתיקי מוות בתאונה (בתחילה – לתלויים בלבד; ולאחר מכן – גם ליורשים) ויצרה עם השנים מתווים מקובלים למדידת הנזק שניתן לייחס להפסד התמיכה (לתלויים), ולאחר מכן – גם להפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' (בתביעת העזבון).
22. כידוע, בהקשר של נזק בגין מותו של אדם בתאונה, חידשה הלכת אטינגר, בכך שביטלה את שנקבע בענין גבריאל, וקבעה מפי כבוד השופט ריבלין "נראה כי הגיעה השעה להכיר במשפטנו בראש הנזק של אובדן יכולת ההשתכרות ב"השנים האבודות". במלים פשוטות, בית המשפט הבהיר כי הדין הוא, שלצד זכות התלויים לפיצוי בגין הפסדי התמיכה החודשית שהיו צפויים לקבל מהמנוח, גם עזבונו של אדם זכאי לפיצוי בגין הנזק שבאובדן שכרו (בניכוי הוצאות מחייתו) בשנים בהם היה חיי אלמלא התאונה.
23. לענייננו, מה שחשוב הוא שבית המשפט גם קבע נתיבים לאופן חישוב הפסד אותן 'השנים אבודות' - בהוספת ידה לתחשיב הידות ששימש שנים רבות בתביעות התלויים ("ידת החיסכון"); זאת - על מנת שאפשר יהיה לחלץ בסופו של יום ידת קיום קטנה יותר, ולכמת את החיסכון "שנחסך" מהעזבון בגין מותו המוקדם של המנוח בתאונה. אעיר כי, מהלך זה אפשר ליורשים שאינם תלויים - לקבל יתרה מסוימת מהפסד ההשתכרות הכולל שנגרם במות המנוח (לאחר ניכוי התמיכה לה זכאים התלויים).
24. המתווים השונים שפיתחה הפסיקה בהקשר של קביעת הפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' נועדו לתת כלי יעיל ומהיר, שמראש יתקנן את שיעור ההוצאות העתידיות מהכנסות המנוח (לצרכי קיומו הוא); כשבפועל - הם מסירים מהתובעים (שככלל - הם בני משפחתו ומקורביו של הנפטר) את הנטל לדייק בהוכחת שיעור "נזק הממון" שבהפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות'.
25. אם כן, המתווים המדוברים שפיתחה הפסיקה הם כלים ראייתיים, שמקפלים בתוכם גם כלי טכני וגם הכרעה מהותית של מידה ושיעור, שיש להם השפעה משמעותית על שיעור הפיצוי שיקבע בתביעה מהסוג הנדון בענייננו. אעיר כי לפי הדין, מדובר בכלי ראייתי שהוא סוג של חזקה, שניתן לסתור. בענין אטינגר מובהר כי "שיטת הידות מיישמת הנחת עבודה – חזקה עובדתית המושתתת על ניסיון החיים בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת", הכל – "באין ראיות אחרות".
26. בכל הנוגע למתווה חישוב שומת הפיצוי בגין 'השנים האבודות', התייחס בית המשפט העליון למצבו המשפחתי של הניזוק כבסיס לחישוב הפיצויים, וציין בענין אטינגר כי מקום שלניזוק אין תלויים תיתכנה שתי דרכי חישוב, האחת לפי הערכת "משפחה רעיונית" והשנייה לפי המצב המשפחתי כפי שהוא במועד עריכת החישוב :

"כבר רמזנו לעיל כי 'שיטת הידות' מתאימה בעיקר באותם מקרים, שבהם ניתן לדעת או לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק, אלמלא התאונה, 'בשנים האבודות'. ידיעה זו, או השערה זו, מאפשרות לבצע את החישוב על-פי מספר הנפשות במשפחה. אולם, כאשר נתון זה אינו בנמצא - למשל מקום בו ברור כי לתובע לא יהיו תלויים מחמת תוחלת חיים קצרה במיוחד או חוסר-הכרה מתמיד - עלול להתעורר קושי בהפעלת דרך החישוב הזאת. או אז, ניתן לפנות למספר נתיבים: ניתן, למשל, להעריך את מצבו המשפחתי 'הרעיוני' של הניזוק, 'בשנים האבודות', על יסוד נתונים סטטיסטיים, ולבצע את החישוב על-פי 'שיטת הידות' המתוארת לעיל.... דרך אחרת היא, להניח כי מדובר בניזוק חסר-תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. במקרה כזה, החלק שיוקדש להוצאות מחייה אישיות, ולחיסכון, יגדל."

27. בהלכת פינץ שפורסמה כשנתיים מאוחר למועד פרסומה של הלכת אטינגר, בחר בית משפט העליון מתווה ייחודי לבחינת הפסד 'השנים האבודות' במקרה של רווק צעיר נטול ילדים. מתווה שמתאים למה שנרמז בסיפא של המצוטט לעיל מהלכת אטינגר בענין "ניזוק חסר-תלויים". נקבע בענין פינץ כי בכל הנוגע לניזוק אשר במועד התאונה הינו 'חסר-תלויים' אין להעריך לצורך חישוב הפיצויים מצב משפחתי "רעיוני", אלא יש לבחון את המצב המשפחתי הקיים והידוע במועד התאונה, ולפיו, תיקבע דרך החישוב. כך הגיע בית משפט העליון לשומת חישוב שמכבירה הוצאות, ומזכה את יורשי הרווק ב-30% בלבד מההשתכרות המשוערת של הניזוק, ללא תוספת בגין הפסדי השתכרות (אפילו שבעצם היה מדובר בנסיבות הדומות עקרונית למקרה של התאונה בענין אטינגר). וכך נקבע:

"על בית המשפט לבחון את מצבו הקיים של הניזוק. אם אין לו תלויים,

 יש לפסוק לו פיצוי כניזוק חסר-תלויים, לאמור: על-פי שיעור גלובאלי

 של 30%. אם יש לו תלויים, ייקבע הפיצוי על-פי שיטת הידות, תוך

התבססות על מצב משפחתו הידוע, ולאחר הוספת ידת חיסכון אחת"

(שם עמ' 342).  

28. שש שנים מאוחר יותר, בהלכת סושרד נקבע, בעצם לפי העקרונות אליהם מפנה גם הלכת פינץ, שבמקרה מוות בתאונה - אין ליצור משפחה רעיונית ויש להסתכל על המצב הקיים בעת התאונה. וכך נקבע במקרה בו נרצחה אם, שבעת מותה ילדיה היו עדיין תלויים בה:

"בהלכת פינץ, כך הוסבר, נקבע שאין ליצור לניזוק "משפחה רעיונית". דהיינו, כשהניזוק נפטר חסר תלויים – אין להשתית את החישוב על תחזית עתידית לגבי יצירת משפחה. ואולם כך הוסיף בית המשפט והסביר כשמביאים בחשבון את התלויים בבני הזוג המנוחים, אין אנו יוצרים משפחה רעיונית. אנו אך נותנים תוקף למצב הדברים ביום התאונה" (שם סעיף 32 של המשנה לנשיא כתוארה אז מ' נאור).

29. אעצור כאן, ואעיר כי אין ספק שהבחירה של המתווה לחישוב הנזק או ההפסד שנגרם ב'שנים האבודות' מכתיב שומה שונה של נזק, ובמגוון רחב. כך, ההפסד המיוחס לעזבונו של רווק שהוא 'חסר-תלויים' הינו בסך 30% מהכנסותיו אלמלא מותו – מתווה פינץ; כך, אם מדובר בעזבון אדם שחיי בזוגיות וחובק בעת מותו שני ילדים, הרי שההפסד המיוחס לעזבונו הוא לפי תקופות, כך שבתקופה שלאחר יציאתו העתידית של הילד האחרון מהתלות בהוריו – הפסד ההשתכרות המיוחס לאותן 'שנים אבודות' הוא 75% מהכנסותיו (ידות: הניזוק, אשתו, משק בית, וידת חסכון) – המתווה הכללי של הידות; וכך, אם מדובר באם חד-הורית שהיורשים שלה הם שני ילדיה, הרי שלתקופה שלאחר יציאתו העתידית הילד האחרון מהתלות באמו  - ההפסד המיוחס הוא 80% מהכנסותיה באותה תקופה אלמלא מותה (5 ידות: האם, שני הבנים, משק בית, וידת חסכון) – מתווה סושרד (הילדים מוחזקים כמי שנותר סמוך על שולחנה של הניזוקה).
30. מעיון בענין סושרד עולה שכבוד המשנה לנשיא כתוארה אז מ' נאור בדעה שהתוצאות השונות האלה עלולות לייצר אי-וודאות בדין, והיא מבהירה כי יש מקום ליתן משקל להאחדת וודאות הדין וליעילות ולחסכון בזמן למתדיינים ולבית המשפט:

"החישוב שנעשה בענין פינץ מהווה חריג לכלל בעניין דרך החישוב הרגילה ואין "למתוח" אותו לעניינים אחרים. יש לזכור כי בעניין פינץ דובר על מי שנהרג בגיל 17 בטרם זה הקים משפחה משלו. על כן, כוחו של הכלל שנקבע שם יפה, לטעמי, רק למקרה בו בעולם "האמיתי" במועד התאונה טרם הספיק המנוח להקים משפחה. הכלל שהוסבר בעניין ניזוק חסר תלויים הוא כי אין ליצור לו "משפחה וירטואלית". בסיטואציה של גרושה עם ילדים יש לנהוג לדעתי לפי הכלל שהרי אין מדובר ביצירת מצב "וירטואלי". חוששתני שאחרת נעסוק בהבחנות דקות מיני דק, שראוי להימנע מהן כדי ליצור מערכת פשוטה ככל הניתן של כללי חישוב. אכן, גם לפישוט יש חשיבות והדבר יכול לתרום גם לייעול משאב הזמן השיפוטי לטובת המתדיינים כולם. יפים בהקשר זה דברי השופט לוין (שלגופו של עניין באותו תיק נותר במיעוט):

"יתרונה העיקרי של השיטה הוא שהיא מפשטת את דרך האמדן ונותנת בידי בית-המשפט ובעלי-הדין מכשיר-של-חישוב המקל עליהם לקבוע את ההפסד הממוני שנגרם לתלויים; ואל יהי דבר זה קל בעינינו, שהרי חישוב בעזרת נוסחה מקל על בית-המשפט את מלאכתו ומסייע לציבור המתדיינים להגיע, במקרה מתאים, לידי פשרה" (ע"א 610/75 רותם נ' נוף, פ"ד לב(1) 799, 805 א-ב (1978);

המשנה לנשיאה ריבלין קבע גם כן כי קיים יתרון בשיטת חישוב ברורה, קבועה ואחידה וכי עלינו לשאוף "להאחדת הפיצוי בתנאים של אי וודאות ... [האחדה ה]יוצרת במכלול הקיבוצי פיצוי גלובאלי המשקלל את מגוון 'סיפורי החיים' האפשריים, ובכך נמנעת גם אפליה בלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני רלוונטי" (ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון תאבת, פסקה 8 ([פורסם בנבו], 10.5.2007) כן ראו דבריו בעניין מרמש, פסקה 3 לחוות דעתו). (שם, סעיף 34 של המשנה לנשיא כתוארה אז מ' נאור) (ההדגשות בקו – הוספו).

31. אך כפי שאבהיר להלן, השאלה הרלוונטית לענייננו היא: איזה משקל יש ליתן להאחדת וודאות הדין וליעילות ולחסכון בזמן למתדיינים ולבית המשפט, למול אינטרסים אחרים, כמו: גילוי האמת והאינטרס של הצדדים ששיעור הפיצוי שייקבע אכן יישקף ככל שניתן את אותה אמת ויכוון לפיצוי שמהווה בקירוב ראוי – השבת המצב לקדמותו.
32. כפי שכבר הפניתי, הלכת סושרד והלכת פינץ אינן סותרות במהותן. בשתיהן נקבעת שיטת הפיצוי תוך התבססות על מצב משפחתו הידוע של הניזוק נכון לרגע התאונה. ומה ידוע בענייננו, נכון לרגע התאונה? אין מחלוקת שהמנוח היה במועד התאונה כבן 81 וחצי, והמנוחה - כבת 72 וחצי. בנוסף, אין מחלוקת שילדיהם היו כולם בגירים. כאמור, התביעה היא תביעת עזבון בלבד. המנוחים נשואים שנים רבות, ולכן חיתוך משכי תוחלות החיים השונות שלהם מלמד, שצפוי שהיו ממשיכים לחיות שלוש שנים לאחר התאונה בתלות הדדית; ובגילאים שלהם - צבר ההכנסות המיוחס לאותו עתיד שנגזל מהם - מקובל כמקובע וכידוע.
33. עם זאת, ידוע בענייננו גם, שמדובר במצב זמני, ונקבע כי בשל שיקולים עובדתיים ומשפטיים יש לראות את המצב ככזה שישתנה לאחר שלוש שנים, כשהמנוחה תהפוך לאלמנה, והכנסותיה ישתנו. ודוק; אין מדובר בתחזית "וירטואלית" גרידא (למשל, כשמדברים על נער שמת בתאונה ושאלת זוגיות וצאצאים היא בבחינת – לא ידוע), אלא - במועד שנקצב לאחר דיון רפואי-משפטי ארוך בעקבות ראיות שהוצגו, לרבות חוות דעת מומחים וחקירת מומחה.
34. על רקע האמור, נשאלת השאלה: מהו בפועל המתווה שלפי הדין נכון ליישם בענייננו? תחילה - נסיר מעל הפרק את השאלה של מתווה הפיצוי בתקופה הראשונה של שלוש שנים של חיים משותפים צפויים. שיטת החישוב במקרה של מוות משותף היא במהות כמו חישוב נפרד לכל עזבון, רק שבפועל - זה נעשה במאוחד. הלכה זו נקבעה בענין אפרגאן (15.6.2011), במקרה בו בני הזוג נפרדו בגין אותה תאונה בהפרש של ימים; והובהר:

"במסגרת דיני הפיצויים נדרשים אנו למאזני הרווח וההפסד היפים לכל חישוב (ראו ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)), ואלה ראויים לגשר על הפער שבין מצבם הכלכלי של התובעים אלמלא התאונה לבין מצבם הקיים בשל התאונה. במאזן זה נחתך שיעור הפיצויים בהתחשב באסון המשותף שאירע לבני-הזוג שהביא להפסד אחד.

חישוב ההפסד צריך שיערך, איפוא, במשותף. כבסיס לחישוב תשמש שיטת הידות הכוללת את ידת החיסכון ובסיס השכר יהא סכום הקופה המשותפת, שמתוכה יחולצו ידות הקיום של שני בני-הזוג המנוחים. פסק-הדין יתוקן בהתאם והחישוב ייערך כאמור" (שם, בסעיף 8 לפסק הדין) (ההדגשה בקו - הוספה).

35. לטענת התובעות, לפי הפסיקה יש לייחס משקל לכך שלגבי התקופה הראשונה בתחשיב 'השנים האבודות' נעשה חישוב לפי שיטת הידות, ויש להמשיך ליישמה גם לתקופות מאוחרות יותר. התובעות מפנות למה שנקבע בענין ע"א (מחוזי י-ם) 2589-06-12 עיזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.12) (להלן: "ענין כלל")]. להלן הנמקתו של בית משפט המחוזי בענין כלל להתעלם מהעובדה שיכול שהתלוי כבר איננו תלוי ב'תקופה הרביעית': "כפי שנפסק בעניין סושרד, הטעם העומד ביסוד החלת שיטת הידות לאחר סיום תקופת התלות, נובע מניסיון החיים, לפיו "המציאות המשפחתית הרווחת היא כזו שביתו של ההורה ממשיך לעיתים להיות מוקד ובסיס לילדים שבגרו ולילדיהם גם בהיבטים כלכליים" (פִסקה 35 לפסק הדין). כך גם במקרה שלפנינו, אין כל הצדקה שלא לפסוק פיצוי בתקופה זו על-פי שיטת הידות. על-כן, הפיצוי בגין השנים האבודות בתקופה הרביעית יעמוד על שני שלישים מבסיס הכנסת המנוח".
36. בתשובה לטענת התובעות, מפנה הנתבעת בסיכומיה לכך, שלהבדיל מענייננו, בענין כלל (המחזק לכאורה תפיסה שאין לערוך תחשיב "מעורב") המנוח הוחזק עובדתית - כמי שתמך בבנו בתקופה הסמוכה לפטירתו; ועל כן, בנסיבות כאלה - בית המשפט מצא ליישם באותו ענין את מתווה סושרד. אני מקבל כי ענייננו מאובחן מנסיבות ענין כלל. ההבדל הבולט הוא בוודאות העובדתית- משפטית שבענייננו, לגבי נסיבות התקופה השנייה, שבה, בעקבות תום תוחלת חייו של המנוח - אותו תלוי מהתקופה הראשונה (המנוח בענייננו) כבר לא יכול להיחשב לצרכי שומת הנזק כמי שנמצא עמנו.
37. לשון אחר, בתקופה השנייה, המנוחה מוחזקת כניזוק 'חסר-תלויים' – לא כאפשרות, אלא כקביעה שיפוטית. למעלה מן הצורך, אשלים ואפנה לכך שהתובעות זנחו את טענת "אובדן תמיכת המנוחים" שבכתב התביעה. לא נטענה ולא הוכחה תמיכה כלכלית של מי מהמנוחים במי מהתובעות, ובגיל 75 וחצי, ומכל מקום - ספק אם ניתן לראות את הבנות האלה, כמי שסמוכות לשולחן האלמנה.
38. אם כן, המחלוקת שנותרה לדיון בענייננו היא לגבי יישום הדין בתקופה השנייה, התקופה בה (כבר במועד התאונה) היה צפי (עובדתית-משפטית) שהמנוחה תהיה כבר אלמנה. בניגוד לתובעות, אני בדעה שביישומה של הלכת סושרד על התקופה שלאחר פטירתו הצפויה של המנוח – בתום תוחלת חייו (תוך התחשבות בהשפעת פטירתו על מכלול הכנסות האלמנה), יש משום התעלמות "מהעתיד" שבית המשפט עצמו קובע, שבו המנוחה חיה לבדה, כ'ניזוקה חסרת-תלויים'.
39. מאידך, גם אינני מקבל את טענת הנתבעת, שלא רק שלא נכון ליישם בענייננו את מתווה סושרד, אלא - שתחשיב פרטני של הוצאות מול הכנסות מעלה, שגם יישומו של מתווה פינץ איננו משקף מתן פיצוי סביר למול ההכנסה המתונה שהיתה צפויה לאלמנה לו חיה לאחר מות בעלה, וההוצאות הניכרות שהיה עליה להוציא בגין מצב בריאותה.
40. לצורך הדיון, נחזור לבסיס הדברים. אינני מקל ראש במשקל שנכון לייחס לאינטרס של היעילות, המידתיות וודאות הדין שמקופלים בשימוש במתווים מוכנים ומעטים. אזכיר, כי בכל הכרעה נזיקית יכולות לשמש העובדות האינדיבידואליות, אך אנו נאלצים לעשות שימוש בחזקות ומתווים, בין היתר - בשל הצורך בוודאות הדין, היעילות והמידתיות שהם כולם אינטרסים משותפים לצדדים, ובחלקם – לבית המשפט. כעולה מהפסיקה, אף ניכרת בשנים האחרונות נטייה של בית משפט העליון לעבור לשימוש בחזקות והנחות עבודה בקביעת הנזק בתיקים נזיקין (חזקות הניתנות לסתירה), זאת – למול הגישה האינדיווידואלית המסורתית בהכרעות הנזיקיות [‏ת"א (מחוזי חיפה) 966/06 ‏פינקלשטיין נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (פורסם; 3.12.2013; בפסקה 20)]. אחת הדוגמאות שמביאה כב' השופטת וילנר לחזקות שמשמשות אותנו בשוטף היא הלכת פינץ.
41. כאמור, כב' השופטת נאור מבהירה בענין סושרד את החשש מהסטייה מההלכה הבסיסית, שמתווה פינץ הוא חריג לנסיבותיו, וכי אין ליצור באופן וירטואלי מציאות, גם אם היא צפויה במהלכם הרגיל של הדברים: "הכלל שהוסבר בעניין ניזוק חסר תלויים הוא כי אין ליצור לו "משפחה וירטואלית". בסיטואציה של גרושה עם ילדים יש לנהוג לדעתי לפי הכלל שהרי אין מדובר ביצירת מצב "וירטואלי". חוששתני שאחרת נעסוק בהבחנות דקות מיני דק, שראוי להימנע מהן כדי ליצור מערכת פשוטה ככל הניתן של כללי חישוב. אכן, גם לפישוט יש חשיבות והדבר יכול לתרום גם לייעול משאב הזמן השיפוטי לטובת המתדיינים כולם".
42. מאידך, הנתבעת טוענת כי, בנסיבות ענייננו, יש ליתן משקל לכך שלמנוח נדרשה עזרה בבית (ולמנוחה היתה נדרשת עזרה בגין בריאותה ומחלותיה - עם התקדמות השנים), וההכנסה המשותפת של המנוחים והכנסתה של המנוחה לאחר מות המנוח – היא "מתונה", ולא ניתן לייחס להפסד השנים האבודות אפילו הפסד של 30% שמקנה מתווה פינץ; והן אף מציעות פיצוי בשיעור של 20% מההכנסות האבודות [ומפנות להערות כב' השופטת וולצקי בענין ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 20084-03-12 עיזבון המנוחה גרומנס רות ז"ל נ'  אטליז שמחה (פורסם; 10.9.17) – בהקשר של השפעת הוצאות העסקת מטפלת על סכום הפיצוי הסופי שנקבע, כשליש מההכנסה]. לעומתה, טוענות התובעות שלא הוכחו בענייננו הוצאות ושיעורן, מפנות לכך שנמסרה עדות מטעמן, לפיה לצורך החזקת מטפלת למנוח (באורח זמני בלבד) הופעל ביטוח פרטי, וגם חלק מעלותה כוסתה על ידי המל"ל, כך שלשיטתן - לא הוכחו הוצאות ממשיות בעין בהקשר זה. אעיר עוד, כי אינני מקבל את לוח הכנסה והוצאה חודשית שמפרסם הלמ"ס, כראיה שיש בה להצביע על מינימום הוצאות שהיו אמורות להיות לבני הזוג או לאלמנה – לו חיו (בשתי התקופות השונות). בלוחות אלה מדובר בממוצעים שאינם מלמדים מה קורה בגילאים המאוחרים יותר, לא היתה חקירה של הבת שהעידה בהקשר של הוצאות המחייה בפועל של המנוחים, ולא הוכח שהמנוחים היו נדרשים לשאת בדמי שכירות (הוצג בצוואה שהדירה בה התגוררו - בבעלות המנוחים), או הוציאו הוצאות קבועות כלשהן - בעין.
43. הצדדים 'נותנים סימנים', כל אחד "מכיוונו", במה שלעמדתם עולה מפסיקתי אני בעניין אחר, בו קצבתי כאחוז סביר לקביעת שיעור הפסד השתכרות לתוחלת חיים מליאה של קטינה (בהקשר של הדין הפלסטיני) - שיעור של 50%, לעומת - 30%, שכאמור, קובע הדין הישראלי בהלכת פינץ [ת"א (ת"א) 41193-02-16 עזבון המנוחה פלונית (קטינה) ז"ל נ' דב כץ (פורסם; 29.9.21; מצוי בערעור). עיינתי במה שכתבתי שם - כעקרון שהנחה אותי באותו ענין, והתרשמתי שראוי שיצוטט גם בענייננו: "אך אני סבור ש"עקרון השבת המצב לקדמותו" מכוון לכך שמקום בו השימוש בחזקות נחזה ככזה שיכול לפגוע בפיצוי הראוי לניזוק האינדיוודואלי, בנסיבותיו, במקרה כמו בענייננו בו ניתן לנו לבחון את הדברים במשקפי "הסבירות", יהיה נכון לבחון, ככל שניתן, את הנסיבות האינדיוודואליות של הניזוק והשלכתן. גם הדין הישראלי קובע כי על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" בעמ' 255-249]".
44. אם כן, בהקשר של הפעלת שיקול הדעת באיזה מתווה או כלי ראייתי יש לנקוט בענייננו, בו ניצבים זה מול זה האינטרס של בירור האמת והצמדות לעקרון השבת המצב לקדמותו, למול האינטרס של המידתיות ויעילות הדיון ורמת וודאות הדין - לא די בציטוט פסיקות המקנות משקל לצילום המצב העכשווי. אין באמירה הזאת כדי ללמד מי מהמתווים הקיימים מתאים ליישום בענייננו. יישום מתווה פינץ בדיוקו בענייננו - מתעלם מהעובדה שהמנוחה באלמנותה איננה רווקה צעירה, ולא חלים לגביה השיקולים של הוצאות יתרות וסגנון חיים בזבזני, ומאידך - שהיא באה מחיים שעד זה מקרוב היא חיה בזוגיות עם התלוי בה, ושלמול הכנסה כוללת פחותה בכ40% (כ-8,000 ₪ למול כ-13,350 ₪) הוצאותיה היחסיות גדלות עם מותו של בן זוגה. יישום מתווה סושרד בדיוקו בענייננו – מתעלם מהעובדה שדווקא בו יש משום ייצור "משפחה ווירטואלית" לענייננו, לנוכח העובדה שתוחלת חייו של המנוח (אלמלא התאונה) תמה אחרי שלוש שנים – על פי הכרעה עובדתית-משפטית. התעלמות ממצא זה בבחירת מתווה הפיצוי תהיה בבחינת 'מקרב בידו האחת, ומרחיק – באחרת'.
45. הואיל ובמתווה אטינגר מדובר כאמור בכלי ראייתי, אני סבור שניתן לסטות מהשימוש בו, כפי שמצא בית המשפט לסטות בענין פינץ. כאמור, בענין אטינגר אף מודגש כי יישום מתווה הידות במתכונתו הבסיסית (שימוש בידת חיסכון) נעשה רק מקום בו "אין ראיות אחרות". התובעת מבקשות לטעון כי בענייננו לא הוצגו ראיות "שיצדיקו" סטייה ממתווה סושרד. נשאלת השאלה האם הוצגו בענייננו ראיות שיצדיקו סטייה ממתווה פינץ. אבהיר, כי הראיה המרכזית שמכוונת אותי לכך שניתן לעשות שימוש במתווה ביניים שאני מכנה "מתווה המחצית", היא הנסיבות המיוחדות בענייננו, שבו נקבע כממצא שמי שהוא היה חלק מהמשפחה במועד התאונה המשותפת, גם אלמלא התאונה – היה חדל להיות חלק מבני המשפחה החיים - בתום תוחלת חייו, כשהוא מותיר את המנוחה – כאלמנה; כשהממצאים אף קובעים בקביעה עובדתית-משפטית את המועדים.
46. הצדדים מפנים לפסיקות בערכאות הדיוניות (בית משפט השלום) שבמקרים שונים נוטות לשימוש במתווה פינץ או מתווה סושרד. אין בעיון בהם כדי ללמד על העדפת מי מהמתווים הקיימים ליישום בענייננו. להערת התובעות בסיכומי התשובה מטעמן, אציין כי גם בפסיקות שניתנו לאחר שפורסמה הלכת סושרד, ניתן לאתר פסקי דין שמיישמים את מתווה פינץ [ר' ת"א (שלום בת ים) 57126-07-15 עיזבון המנוחה רינה שמש (המנוח)  נ' יעקב עקרי (פורסם; 20.5.2017); ו-ת"א (שלום ת"א) 28763-08-15 עיזבון המנוחה ד.ס ז"ל נ' מיכאל קוח (פורסם; 13.5.2018)]. בענין ת"א (שלום י-ם) 62597-09-16 עז' פלונית ז"ל נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 7.5.2020), אמנם נצמד בית המשפט למתווה סושרד, אך מעיון בתיק בנט המשפט, נראה שבערעור הנתבעת על פסק הדין  הושגה פשרה, שאולי משנה את מפת הפיצוי הכספי העולה מעיון בפסה"ד. 
47. מקרה שיכול ללמד על סבירות הרעיון של יישום מתווה ביניים בנסיבות ענייננו, הוא המקרה של הפסיקה שניתנה בענין ת"א 11775-06-14 (מחוזי - ת"א) עזבון המנוח א' ב' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם, 6.10.16). באותו ענין נדונה תביעת ילדיו של מנוח בן 57 אשר היו בגירים במותו. כב' השופטת ארנה לוי דחתה את טענת התובעות להחלת הלכת סושרד וחישבה את הפיצוי לפי הלכת פינץ וקבעה בגין הפסדי 'השנים האבודות': 48,840 ₪ לעבר (37 חודשים), סכום מהוון לעתיד עד לגיל 70 (עצמאי) – בסך של 136,700 ₪, וסך 57,565 ₪ בגין הפסד קצבת זקנה ב'השנים האבודות'; הכל על בסיס 30%. בפסק דין קצר וענייני שניתן בערעור שהוגש על החלטת כב' השופטת לוי, אישר בית משפט העליון הסדר בין הצדדים (שהושג על פי המלצת בית המשפט), לפיו - נדחים הערעורים ההדדיים - בכפוף לתשלום סך נוסף נטו של 150,000 ₪. צא ולמד, שהנושא של 'נפגע חסר-תלויים' בערוב ימיו – הוא מקרה שיכול לעורר התלבטות וקשיים בהחלת ויישום הדין לגביו, ומתן פיצוי שאיננו משקף יישום נקי ומלא של מי מהמתווים הקיימים; כאשר לפי הסכומים שציינתי לעיל, נחזה שהומלץ על ידי בית משפט העליון איזשהו מיצוע בין הפיצוי שהקנה מתווה פינץ (בפסק הדין) לבין מה שהיה מקנה יישום מלא של מתווה סושרד.
48. 'מתווה המחצית' שאני מוצא לעשות בו שימוש בענייננו, משמעו שהפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' שייוחס לעזבון המנוחה בתקופת אלמנותה (אלמלא התאונה) יהיה מחצית מכלל הכנסותיה (ולא – 30%, כפי שמורה מתווה פינץ, או - 66.66%, כפי שמורה יישום מתווה סושרד (בנסיבות ענייננו: ידת האלמנה; ידת הקיום וידת החסכון).
49. הכרעתי זו היא תוצר של תובנה אליה הגעתי, לאחר עיון במכלול הנתונים ובפסיקה הרלוונטית, לפיה, בנסיבות ענייננו, "אכיפת" מי מהמתווים המקובלים לכימות הנזק בגין הפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' (פינץ או סושרד) עלולה להוות פגיעה לא מידתית בזכויות מי מהצדדים, שכוללות גם את הזכות שיופעל בענייננו שיקול דעת שיפוטי מדויק ככל שניתן בבחינת השאלה: מהו הפיצוי שיישקף בקירוב הטוב ביותר את 'השבת המצב לקדמותו' בכל הקשור להפסד החסכון שהיה בפועל נאגר ב'שנים האבודות' בגין ההכנסות של המנוחה בתקופה בה היא כבר אלמנה; זאת - תוך שמירה על היעילות והפשטות של ההליך השיפוטי ואי-פגיעה משמעותית בוודאות הדין.
50. ודוק; אין מדובר במתווה חדש במהותו, אלא אפנון של מתווה פינץ לנסיבות של מי שלפי תמונת חייו ברגע מותו – בוודאות (העובדתית-המשפטית) "יהפוך" להיות 'חסר-תלויים'. מדובר במתווה שכן מסתמך על וודאות משפטית לגבי המצב העובדתי העתידי (שנבדק בסיוע של חוות דעת מומחים). צילום תמונת "מצב הדברים" ברגע המוות המשותף בענייננו מגלה, שבאותו שלב אמנם המנוח היה תלוי במנוחה (התלות היא הדדית), אך תמונת המצב הזאת היא "ווירטואלית", באשר ידוע מראש שהיא זמנית, ולכמה זמן. למותר לציין, שהחיים מלמדים שהמוות הוא בסופו של דבר בלתי נמנע. תמונת המצב בענייננו כוללת בעצם הערת שוליים חשובה, לפיה – לדאבון הלב, המנוחה צפויה להפוך לאלמנה בתוך עד שלוש שנים ממועד התאונה בה קופדו חייה; ושצפויות לה עשר שנות חיים לאחר התאלמנותה.
51. ודוק; המתווה המוצע מאובחן לשימוש בנסיבות כמו בענייננו. אפנה לכך, שבפועל מושגת האחדה בענייננו, כאשר הפיצוי שניתן בגין הפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' החל מרגע מותם של בני הזוג, הוא אחיד בשתי התקופות – 50% מסך ההכנסות הרלוונטי לכל אחת מהתקופות. זאת מהותו של 'מתווה המחצית', שלדעתי יכול לשמש בקביעת שיעור הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' בכל מקרה של מוות משותף של בני זוג התלויים זה בזה, שאין להם תלויים אחרים - לבדם. תחת הבהרות אלה, לטעמי, אין חשש למדרון חלקלק, או להפיכתו של 'מתווה המחצית' ל"סוס הפרא" של ההכרעות בתיקי עזבון; ואולי אף יהיה בו לסייע באותם "מקרים קשים" של תאונה שבה נגרם מוות בו-זמני של בני זוג שילדיהם כבר אינם תלויים בהם, כמו בענייננו.

תוחלת חייהם של המנוחים ביום קרות התאונה

52. התאונה ארעה ביום 10.9.16, כאמור. המנוח, יליד 1.4.1935, נפטר בגין התאונה בגיל 81 וחמישה חודשים. על פי הלוחות הסטטיסטיים המתפרסמים ע"י הלמ"ס [הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנתון סטטיסטי לישראל 72, לוח 3.6 – תוחלת חיים בגילים נבחרים, "כל האוכלוסייה", "זכרים" (2020) (להלן: "לוחות הלמ"ס")] - בשנת 2016 תוחלת החיים הממוצעת של גבר בישראל שהוא בגילו של המנוח, כשמונה שנים.
53. המנוחה, ילידת 31.3.44, נפטרה בגין התאונה בגיל 72 וחצי. על פי לוחות הלמ"ס [לוח 3.6 – תוחלת חיים בגילים נבחרים, "כל האוכלוסייה", "נשים" (2020)] - בשנת 2016 תוחלת החיים הממוצעת של אשה בישראל שהיא בגילה של המנוחה, כחמש עשרה שנים.
54. לבקשת הנתבעת מונו מומחים להערכת מצבם הרפואי של המנוחים ותוחלת חייהם הצפויה אלמלא התאונה: פרופ' אהוד גרוסמן מונה לבחינת קיצור תוחלת חייה של המנוחה, ופרופ' צבי ורד מונה לבחינת קיצור תוחלת חייו של  המנוח.
55. טענת התובעות בסיכומיהן היא כי תוחלת חייו של המנוח, לולא נפטר, עמדה במועד מותו על שמונה שנים ותוחלת חייה של המנוחה עמדה במועד מותה על 15 שנה; הכל - בהתאם ללוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנה הרלוונטית. הנתבעות טוענות כי לשיטתן, עולה מחוות דעתם של המומחים שמונו בנדון, שלמנוח היתה ביום מותו תוחלת חיים בת שנה אחת בלבד, ושלמנוחה עמדה תוחלת חיים בת 12 שנים.
56. אזכיר כי, לפי הדין, בבואו של בית המשפט לפסוק בעניין קיצור תוחלת חיים, תוך בחינת חוות דעת המומחים, עליו לזכור כי כדרכן של הערכות לעתיד, דעתם של המומחים מתבססת, בין היתר, על נתונים ספציפיים, היכולים לכאורה לגרום לקיצור תוחלת חיים בהתאם לבעיות הבריאות של מושא חוות הדעת מעבר לאותה תוחלת חיים שמיוחסת להם בנתוניהם – לפי לוחות הלמ"ס. המומחה אינו יכול להתחייב לגבי קיצור תוחלת חייו של החולה הספציפי, שכן המידעים שבידיו מוגבלים למסמכים שלפניו, ואין הוא ניחן ביכולת הנבואה. כל שביכולת המומחה לעשות הוא להעריך מה תהיה תוחלת חייו של החולה, בחיתוך הנתונים העולים ממסמכיו הרפואיים - לאור המקרים שנבדקו בספרות הרפואית ובהתאם לסטטיסטיקה.
57. בעניין ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1), 529, 535 (1997) מעיר כב' השופט ת' אור: "כל המצוי בנושא זה של קביעת קיצור תוחלת חיים יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת, ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים".
58. אזכיר עוד שנטל ההוכחה לגבי קיצור תוחלת החיים, בהיותה טענת הגנה רובץ על כתפי הנתבעת; וכי הקביעה הסופית של קיצור התוחלת, ככל שקיים, היא בשיקול דעתו של בית המשפט.
59. אשר למנוח: אני מוצא כי משלא זומן המומחה שנתן חוות דעת בעניינו לחקירה על חוות דעתו, למרות הסתייגויותיהן של התובעות מאי-דיוקים ותיקונים שעלו בעקבות שאלות הבהרה הדדיות שהופנו אליו, יש לייחס למנוח בגין מצבו הבריאותי קיצור בתוחלת החיים; אך לא בשיעור שקבע המומחה.
60. התובעות נשענות על החזקה של תוחלת חיים הנלמדת מלוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הראיות היחידות שבידינו הן ראיות סטטיסטיות חלקיות; היינו, לכאורה המומחה יכול למסור לנו דעתו לגבי העולה מעיון במאמר זה או אחר לגבי מחלה מסוימת שהמנוח סבל ממנה, והוא ייתן לנו ביחס לכל גיל (על פי רוב – בהתחשב במועד אבחון המחלה) – ממוצע של תוחלת חיים צפויה; ממוצע המשקף את חציו של פעמון הסתברותי של התפלגות נורמלית (על פי רוב על פי פונקציית הפעמון, שהיא כינוי לפונקציית הגאוסי).
61. אינני מקל ראש בטיב מחלותיו של המנוח, ובהצטברות שלהם, אך במכלול שיקולי עלי גם לקחת בחשבון את העובדה, שלוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משקפות איסוף נתונים על הציבור הכללי, שמן הסתם (ואושר כך גם בחקירת המומחה), יש בו כאלה שבמועד פטירתם היו חולים גם במי מהמחלות מהן סובל המנוח. בהקשר זה אפנה לעניין – ת"א (שלום ת"א) 36190-05-13 פלוני נ' אבו קוידר, 23 (פורסם; 5.8.2018), בו מבהיר כב' השופט הראל יחזקאל:

"לדעתי, מהנתונים שהובאו לעיל, עולה כי שימוש בלוחות תוחלת החיים, מקום בו עסקינן בנפגע שתוחלת חייו קוצרה מכל סיבה שהיא – מביא לפסיקת פיצוי לתקופה קצרה יותר מזו שנכון היה לפסוק לו. על מנת לקבוע את קיצור תוחלת החיים הצפוי לאותו נפגע ביחס לתוחלת החיים הסטטיסטית– נראה כי נכון יהיה להגיש שתי חוות דעת: האחת -של מומחה רפואי, שתקבע את הקיצור האבסולוטי של תוחלת החיים של אותו נפגע בגין אותם תחלואים בהם הוא לוקה, ותתעלם מהלוחות הסטטיסטיים, והשנייה- חוות דעת של סטטיסטיקאי שתנטרל מחישובי הלמ"ס את אותם תחלואים בהם לוקה אותו נפגע, ותביא בחשבון אך ורק את כל שאר התחלואים והסיכונים שהובאו בחשבון על ידי הלמ"ס. את מספר השנים בהן התקצרה תוחלת חיי אותו נפגע יש לנכות מתוחלת החיים של  בני גילו, כפי שתקבע באותה חוות דעת סטטיסטית. יודגש כי הבעייתיות קיימת אך ורק מקום בו נקבע כי תוחלת חייו של הנפגע הספציפי קוצרה בשל תחלואה כלשהי, ובמיוחד מקום בו עסקינן בקיצור משמעותי, כפי שיוחס לתובע שבפנינו".

62. למרות האמור, מבהיר כב' השופט הראל יחזקאל:

"יובהר כי אין סתירה בין מסקנתי כי לא ניתן להידרש לדוחות הלמ"ס לבין מסקנתי כי אין מניעה לאמץ את קביעת המומחה בדבר קיצור תוחלת חיים עקב התאונה, שכן עסקינן בנתון העומד בפני עצמו. דהיינו- לכאורה, במועד בו התובע ילך בפועל לעולמו- מותו ייגרם גם בגין תחלואיו הקשורים לתאונה וגם בגין אלו שאינם קשורים לה" (שם, 27).

63. ההערה לגבי לוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומגוון השיקולים שיש לשקול במלאכת קביעת תוחלת החיים מובאות על ידי, בעיקר, כמענה להערכת המומחה את שיעור התמותה המוערך, בגילו של המנוח ובמצבו הרפואי ככזה שמותיר לו סיכוי להמשיך בחייו, לשנה - מעל 50% ולחמש שנים - מעל 90%, וכן לטענת הנתבעת שבשל כך יש להסיק, כי במאזן ההסתברויות תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה היא שנה אחת.
64. אעיר עוד, כי המחלוקת של הצדדים לגבי "מיצוי" תוחלת החיים של המנוח ומשמעותה - אין לה מקום. שאלת התובעות בשאלות ההבהרה למומחה: האם בפועל, בנסיבות, המנוח כבר מיצה את תוחלת חייו טרם מותו, איננה ברורה ואולי הטעתה את המומחה. שהרי תוחלת החיים הנבדקת והנשאלת לענייננו - היא זאת שעומדת למנוח ברגע מותו בתאונה. אין לנו אינדיקציה מהשטח, שהמנוח מיצה תוחלת זו קודם למותו (גם אם היא שש ולא שמונה שנים), כי המנוח לא אתנו לבדוק זאת.
65. אם כן, למנוח נכות בשיעור 60% בגין הלב, וחוליים נוספים. מאידך הלוחות מכילים אנשים שיש להם חוליים, כולל חוליי המנוח, והמאמרים אינם משווים תוצאות מול קבוצות ביקורת "נקיות". כך שיש להסתכל על המכלול, לפיו המומחה מייחס למנוח סיכוי מסוים לחיות גם חמש שנים, ולהתחשב בעדות בתו שמציינת שיפור במצבו בתקופה שטרם התאונה.
66. לאור מורכבות ההערכה שנדרשת בסוגיית קביעת תוחלת חיים של מנוח אילולא קרות התאונה, וכן השיקולים שיש לקחת בחשבון כפי שהצגתי לעיל, אני מוצא לנכון לקבוע כי תוחלת חייו של המנוח בעת התאונה, אלמלא התאונה - היתה קצרה ב-5 שנים ביחס לנתוני לוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ועמדה על - שלוש שנים ממועד קרות התאונה.
67. בנוגע למנוחה: המומחה, פרופ' גרוסמן, קבע תחילה שתוחלת חיי המנוחה אלמלא התאונה עומד על גיל 82 – דהיינו 10 שנים. זאת, בהסתמך על טבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והפחתה של שנתיים לאור מצבה הרפואי.
68. לאחר הערת התובעות שהמומחה השתמש בטבלאות שגויות של שנים שאינן רלוונטיות לענייננו, תיקן את הערכתו וקבע כי תוחלת חיי המנוחה תעמוד על 12 שנים, וזאת, לעמדת התובעות, בשנית - בהסתמך על טבלאות לשנים 2004-2008 שצורפו לחוות דעתו, בשעה שהמנוחה דנן נפטרה בשנת 2016.
69. אכן, פרופ' גרוסמן זומן לחקירה, ועמד על דעתו ללא מתן תשובה מספקת לשימוש השגוי בלוחות של שנים שאינן רלוונטיות לענייננו. מאידך, אין להתעלם מכך שהמנוחה היתה חולה טרם מותה בסכרת ובמחלות נוספות. אמנם לא נקבעה עוצמתה של הסכרת, אך כפי שמפנה הנתבעת, המומחה גורס שהמנוחה "תהיה פחות מהממוצע", וכי סכרת היא "מחלה בעייתית", שבמקרים רבים פגיעתה מקצרת חיים בעליל.
70. לאור האמור, ובהתחשב בטענות הצדדים, ברקע הרפואי של המנוחה ובחוות הדעת וחקירת המומחה, אני מוצא לנכון לקבוע כי תוחלת החיים שהייתה צפויה למנוחה במועד התאונה, אלמלא התאונה - היא 13 שנים (היינו - קיצור של שנתיים בתוחלת חייה לעומת הממוצע בלוחות).

הנזק והפיצוי

71. לאחר שקבענו את המתווה ליישום שומת הנזק ב'השנים האבודות', 'מתווה המחצית', וקבענו את משכי תוחלת חיי המנוח ותוחלת חיי המנוחה - להלן תחשיב הפסד ההשתכרות ב'השנים האבודות' בעניינם של שני העזבונות הנדונים.
72. התקופה הראשונה – שלוש שנים ממועד התאונה (10.9.2016), עד לתום תוחלת חיי המנוח (אלמלא התאונה). בתחשיב ההפסד בגין תקופה זו יש להביא בחשבון 4 ידות (המנוח, המנוחה, ידת משק הבית וידת חיסכון), ומסך ההכנסה המשותפת של בני הזוג - יש להפחית 2 ידות קיום; וזאת - בהתאם להלכת אפרגאן בעניין תחשיב משותף. לשון אחר, סך הפיצוי יהיה 50% מסך ההכנסה המשותפת של בני הזוג.
73. הכנסותיהם החודשיות של בני הזוג עובר לתאונה:

המנוח: פנסיה "נתיב" בסך 6,093 ₪, גמלה ממשרד הביטחון בסך 1,742 ₪ (לפי ממוצע הסכומים שמוצגים במוצגים 39 ו-40), קצבת אזרח ותיק בסך 2,420 ₪; סך הכל - 10,255 ₪.

המנוחה: פנסיה מקרן "הפניקס" בסך 954 ₪, קצבת אזרח ותיק בסך 2,143 ₪; סך הכל - 3,097 ₪.

74. לפיכך, ההכנסה המשותפת של בני הזוג עומדת על סך של 13,352 ₪. הפסד ההכנסות בתקופה זו הינו 6,676 ₪ לחודש; כדלקמן: כל ידה – 13,352/4 =3,338 ₪; כלל הכנסות המנוחים (13,352 ₪) בניכוי 2 ידות הקיום (6,676 ₪) מותיר מחצית; היינו, סך של 6,676 ₪.
75. כאמור לעיל, ההפסד יחושב לתקופה של שלוש שנים, ממועד התאונה ועד 10.9.2019; היינו - עד למועד תום תוחלת חיי המנוח: 36 X 6,676 = 240,336 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה (12.03.2018) – 275,707 ₪.
76. כאמור, מישכה של התקופה השנייה הוא עשר שנים ממועד תום תוחלת חיי המנוח (10.9.2019) עד למועד תום תוחלת חייה של המנוחה (10.9.2029), אלמלא התאונה.
77. הכנסותיה של המנוחה, בשלב זה – כבר כאלמנה, היו צפויים להיות (לו חיה לאחר פטירתו של בן זוגה) כדלקמן: פנסיה "הפניקס" בסך 954 ₪, פנסית "שארים" מקרן "נתיב" בגובה 60% מן הפנסיה של המנוח, כלומר – 3,645 ₪, קצבת אזרח ותיק בסך 2,143 ₪, ומחצית מקצבת שארים, כלומר סך של 1,264 ש"ח.
78. בהערת ביניים, אציין כי לגבי גובה הסכום המשקף את המחצית מקצבת השארים לה היתה המנוחה זכאית בעקבות מות המנוח המיוחס ליום 10.9.2019, אני מקבל את עמדת התובעות. לפי הדין, לו היתה המנוחה הופכת בגיל 75 וחצי (ביום 10.9.2019) לאלמנה (לאחר פטירתו של בעל שקיבל בעת מותו קצבת אזרח ותיק בסך 2,428 ₪), היתה זכאית לקבל מאת המל"ל מחצית מקצבת שארים בסך 2,529 ₪, היינו 1,264 ₪ גם קודם להגיעה לגיל 80.
79. אם כן, סך הכל הכנסותיה החודשיות של המנוחה בתקופה השנייה [מיום 10.9.2019 ועד למועד תום תוחלת חייה] - הוא 8,006 ₪ [1,264+2,143+3,645+954].
80. על פי 'מתווה המחצית', הפסד ההשתכרות החודשי בתקופה הזאת הינו בסך של 4,003 ₪ לחודש [8,006/2].
81. על כן, סך ההפסד בגין 'בשנים האבודות' בתקופה זו לעבר, היינו בתוך 40 החודשים האחרונים (מיום 10.9.2019 ועד היום) הוא: 160,120 ₪ [4,003X40]; ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה (10.5.2021) - סך 174,355 ₪.
82. על פי 'מתווה המחצית', הפסד ההשתכרות החודשי בגין יתרת תוחלת חיי המנוחה לעתיד (שש שנים ושמונה חודשים) הינו בסך של 4,003 ₪ לחודש [8,006/2].
83. אם כן, סך הפסדי השתכרות לעתיד (שש שנים ושמונה חודשים – ממועד מתן פסק הדין ועד יום 10.9.2029) – 80 חודשים (לפי מקדם היוון 72.4238), הוא סך של 298,912 ₪ [ 72.4238X 4,003].
84. היינו, סך כל הפסדי ההשתכרות שיש לייחס לעזבונות שני המנוחים יחדיו בענייננו, הוא 739,591 ₪ [275,707 + 174,355 + 298,912].
85. בגין כאב וסבל זכאי כל עזבון לפיצוי בסך של 48,660 – לפי דין. היינו, בגין שני העזבונות יחדיו יש לפצות בסך של 97,320 ₪.
86. בגין הוצאות קבורה, משהוצגו קבלות על סך של כ-10,000 ₪, אני מוצא לפצות בגין הוצאות בעניינם של שני המנוחים יחדיו בסך של 12,000 ₪.
87. אשר על כן, הפיצוי בגין הנזק שנגרם לעזבונות בתאונה מושא בענייננו מסתכם לסך של 848,911 ₪; כדלקמן: כלל הפסדי השתכרות ב'השנים האבודות' – 739,591 ₪, כאב וסבל – 97,320 ₪, והוצאות קבורה – 12,000 ₪.
88. "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". לפי צווי קיום צוואה שהוצגו, כל אחת מהתובעות היא יורשת של שני המנוחים, ועל כן – היא זכאית לשליש מסך כל הפיצויים שנקבעו בגין נזקי העזבונות; החיוב לפצות את כל אחת מהתובעות - הוא לחוד.

סוף דבר

אשר על כן, אני פוסק בזאת כי:

התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעת תשלם לכל אחת משלושת התובעות פיצויים בסך של 282,970 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעות יחדיו, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 129,119 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעות יחדיו, החזר הוצאות מומחה בסך של 2,106 ₪ (מיום 24.8.2021), והחזר הוצאות האגרות ששולמו מטעם התובעות בתיק זה (בסך מצטבר של 846 ₪ - ממועדים שונים). להחזרים המצוינים בפסקה זו  - יש להוסיף ריבית והצמדה ממועדי ביצוע ההוצאות.

הסכומים לעיל ישולמו באמצעות בא-כוח התובעות - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין; שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום,  ט"ו טבת תשפ"ג, 08 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.