בפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט השלום בבת ים (כבוד השופטת עידית קליימן-בלק) בת"א 27125-05-19 מיום 3.8.22 ומיום 5.9.22, במסגרתן מצא בית משפט קמא לחייב את המבקשת בהוצאות משפט לטובת המשיבים ודחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה.

מבוא

1. המבקשת, ילידת 1935, הגישה כנגד המשיבים תביעת בעילה של רשלנות רפואית בגין טיפולי שיניים שנעשו לה במרפאת המשיבים.

1. לכתב התביעה צירפה המבקשת חוות דעת רפואית בתחום כירורגיית פה ולסת, כאשר המומחה מטעמה, פרופ' בודנר, קבע בחוות הדעת כי הטיפול שקיבלה המבקשת במרפאת המשיבים היה בניגוד למקובל, ללא זהירות סבירה ואינו עומד במבחן הרופא הסביר.
2. המשיבים הכחישו במסגרת כתב ההגנה את אחריותם. בהמשך צירפו את חוות דעתו של ד"ר אלתרמן, מומחה בתחום כירורגיית פה ולסת, אשר קבע בחוות דעתו כי לא נפל כל פגם בטיפול שקיבלה המבקשת במרפאת המשיבים.

1. נוכח הפער שבין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מינה בית משפט קמא, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, את פרופ' מיכאל הלפט, מומחה בתחום פה ולסת. פרופ' הלפט קבע בחוות דעתו כי לא הייתה כל התרשלות מצד המשיבים וכי תכנון הטיפול וביצועו היו כמצופה מרופא סביר.

1. עם הגשת חוות דעת מומחה בית המשפט, הודיעה המבקשת כי בכוונתה לשלוח למומחה בית המשפט שאלות הבהרה.
2. המשיבים התנגדו למרבית שאלות ההבהרה כפי שנוסחו על ידי המבקשת ומשכך, נקבע דיון לצורך הכרעה בעניין שאלות ההבהרה.
3. בדיון שהתקיים ביום 30.12.21, המליץ בית משפט קמא לצדדים להגיע להסכמות לגבי נוסח שאלות ההבהרה שישלחו למומחה. כמו כן התייחס בית משפט קמא לעובדה שהמשיבים טרם הגישו חוות דעת בתחום הגרפולוגי בעניין שאלה נוספת שעלתה בין הצדדים. בית משפט קמא קצב לצדדים 60 ימים על מנת להודיע תוצאות ההתדיינות ביניהם.
4. ביום 10.3.22 ניתנה על ידי בית משפט קמא החלטה בה ציין כי הצדדים לא פעלו בהתאם להנחיות שניתנו על ידו ביום 30.12.21. בית משפט קמא קבע כי "מלבד העובדה כי מדובר בהתעלמות במפגיע מהחלטה שיפוטית משל היתה המלצה בלבד, הרי שגם מהפן המעשי- נבצר מבית המשפט לקדם התובענה." משכך קבע כי על המבקשת להודיע בתוך 20 ימים למה לא תמחק התביעה מחוסר מעש וקבע את התיק לתזכורת פנימית ליום 10.4.22.
5. עוד באותו היום הודיעה המבקשת לבית משפט קמא כי היא העבירה למשיבים תיקונים לשאלות ההבהרה והיא ממתינה לקבל את התייחסותם לנוסח השאלות.
6. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי ההודעה נרשמה והמליץ לצדדים לבוא ביניהם בדברים.
7. ביום 10.4.22 נתן בית משפט קמא החלטה כי התיק הובא לעיונו וכי הצדדים טרם עדכנו את בית המשפט בעניין שאלות ההבהרה למומחה. בית משפט קמא האריך את מועד התזכורת הפנימית ליום 1.5.22.
8. ביום 3.5.22 מחק בית משפט קמא את התביעה מחוסר מעש וקבע:

"התיק עלה ליומני עם חלוף מועד התז"פ הקבוע.

בהמשך להחלטותיי מיום 10.3.22 ומיום 10.4.22 אשר נותרו מיותמות עת זכו להתעלמות, בהיעדר הודעת עדכון מטעם מי מהצדדים אשר להמשך ניהול ההליך, הריני עושה שימוש בסמכותי הקנויה מכוח תקנה 45(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ומורה על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש.

המזכירות תסגור התיק ברישומיה."

1. באותו היום הוגשה על ידי ב"כ המבקשת בקשה ליתן אורכה לתשובה.
2. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 4.5.22 דחה את הבקשה וקבע:

"ביום 3.5.22 ניתן פסק דין המורה על מחיקת התובענה מחמת חוסר מעש לאחר מספק (צ"ל: מספר- ח.ו.ו) תזכורות חוזרות ונשנות שלא זכו למענה או התייחסות עניינית.

ככל שמבוקש כעת לבטל את פסק הדין – אין לי אלא לדחות את הבקשה.

מאז הדיון האחרון שהתקיים בתיק ביום 30.12.21 לא נעשה דבר. ההליך מצוי בחוסר מעש לעלה (צ"ל: למעלה- ח.ו.ו) מחמישה חודשים.

אם לא די בזה, בבקשה זו עותרת התובעת למתן אורכה להגשת תשובה (על מה?!) לצורך "התייעצות לכתיבת תגובה מתאימה". מדובר "בנימוק" אמורפי, בעלמא, בלתי מסויים המתעלם מהפן הדיוני והמהותי בו מצוי ההליך כעולה מפרוטוקול הישיבה הקודמת ובעיקר לא מנומק.

דברים אלה מעידים יותר מכל, כי לא נעשה דבר עד היום וכי הלכה למעשה התובעת אינה ערוכה, בשלב זה, לנהל תביעתה.

מיותר לציין כי מחיקת תובענה אינה מעשה בית דין ועל כן קיימת בידי התובעת האפשרות להגיש תביעה חדשה לכשתהיה ערוכה לנהלה בהתאם למועדים שנקבעים מעת לעת על ידי בית המשפט, וזאת בכפוף לכל דין...".

1. ביום 8.5.22, הגישה המבקשת הודעת עדכון מפורטת, במסגרתה התבקש לבטל את ההחלטה.
2. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 9.5.22 דחה את הבקשה וקבע: "אין בנימוקי הבקשה, אשר בעיקרם עוסקים במחדלי הצדדים או מי מהם ובהטחת האשמות כלפי הצד שכנגד, כדי לשנות מהחלטתי."
3. ביום 24.7.22, כחודשיים וחצי לאחר החלטות המחיקה, הגישו המשיבים בקשה לבית משפט קמא לחייב את המבקשת בהוצאות ההליך. הבקשה הועברה לתגובת המבקשת.
4. ביום 31.7.22, הגישה המבקשת תגובתה לבקשה לפסיקת הוצאות וביקשה לדחות את הבקשה על הסף. לטענתה ככל שעמדו המשיבים על הבקשה לפסיקת הוצאות היה עליהם להגיש ערעור על החלטת בית משפט קמא.
5. ביום 1.8.22 קבע בית משפט קמא כי בטרם תינתן החלטה בבקשה, תודיע המבקשת מתי בכוונתה להגיש תביעה מחודשת.
6. ביום 2.8.22 הודיע ב"כ המבקשת כי טרם יצר קשר עם המבקשת בקשר להגשת תביעה מחדש, אך ביקש לדחות על הסף את בקשת המשיבים לחיובה בהוצאות וזאת ללא קשר להגשת התביעה מחדש.
7. ביום 3.8.22 קבע בית משפט קמא כי הוא מחייב את המבקשת בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ₪ וזוהי לשון ההחלטה:

"ביום 3.5.22 ניתן פסק דין המוחק את התביעה מחמת חוסר מעש.

למועד זה קדמו שתי תזכורות: האחת מיום 10.3.22 והשניה מיום 10.4.22 במסגרתן התריע בית המשפט כי בהיעדר התייחסות/תגובה כיצד בכוונתם להמשיך לנהל תובענה זו, אורה על מחיקתה וכך אכן ארע.

ברם, עד למועד בו ניתן פסק הדין המוחק את ההליך, לא הגישו הנתבעים בקשה לפסיקת הוצאות משפט בהן נשאו למקרה בו התביעה אכן תימחק. בקשה כזו באה לעולם רק ב- 24.7.22 למעלה מחודשיים ימים לאחר המחיקה.

אכן, מוטב היה אילו הבקשה הייתה מוגשת קודם לכן לפני מתן פסק הדין או למצער בסמוך לאחריו. עם זאת, אין כל סיבה מדוע יצאו הנתבעים מופסדים בשל מחדל דיוני זה, לא כל שכן במצב בו אין כל ערבותא כי התובעת אכן תחדש את תביעתה, או אז ניתן היה לדחות את סוגיית ההוצאות להליך העתידי. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בהצטרף לעובדה כי הנתבעים נשאו דה פקטו בהוצאות משפט לא מבוטלות בסך של כ- 18,000 ₪ רק עבור חוות דעת מומחים (ראה קבלות שצורפו לבקשה מיום 24.7.22).

לאור המקובץ לעיל ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי את כל השיקולים הדרושים לעניין, באתי למסקנה כי ניתן לראות בבקשת הנתבעים כבקשה לאישור פסיקתא על הוצאות משפט שנגרמו להם עד למחיקת התובענה.

אי לכך, ובהמשך למחיקת התובענה, הריני פוסקת לטובת הנתבעים הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ בהן תישא התובעת...".

1. ביום 22.8.22 הגיש בעלה של המבקשת מכתב ובו פניה אישית לבטל את ההחלטה לפסיקת הוצאות. בית משפט קמא דחה את הבקשה וקבע:

"עם כל ההבנה והרצון הטוב, אין בידי בית משפט לסייע.

כל המהלכים וההחלטות בתיק נעשו לאחר שניתנו התרעות מנומקות המדברות בעד עצמן. ואזכיר, עמדה בפני התובעת האופציה לחקור את המומחה מטעם בית המשפט או לשלוח אליו שאלות הבהרה, ככל שלשיטתה המומחה טעה או קיפח אותה במסגרת חוות דעתו, או לעתור בבקשה לקבוע את התיק בכללותו לשמיעת ראיות.

ברם, מאומה מזה לא נעשה, מה שלא הותיר ברירה לבית המשפט אלא למחוק את התובענה שכן לא ניתן להותיר במצבת התיקים הפעילים, התלויים והעומדים של בית המשפט תיקים המצויים בחוסר מעש מתמשך.

כידוע, מחיקתה של תובענה מחוסר מעש אינו מעשה בית-דין ושמורה לתובעת הזכות לשוב ולהגיש התובענה עת תהא ערוכה לנהלה בהתאם להוראות התקסד"א ו/או לוחות הזמנים שנקבעים מעת לעת על ידי בית המשפט.

חרף האמור לעיל, ב"כ התובעת מתבקש להעביר פניה זו של מרשתו לב"כ הנתבעים המתבקש, גם אם זה לפנים משורת הדין, לבוא בדברים עם ב"כ התובעת ולהגיע, במידת האפשר, להבנות...".

1. ביום 30.8.22 שלחה המבקשת לבית משפט קמא בקשה לעכב את ביצוע פסק הדין וזאת מהסיבה כי בכוונתה להגיש ערעור על החלטותיו.
2. המשיבים התנגדו לבקשה ובית משפט קמא בהחלטתו מיום 5.9.22 דחה את בקשת המבקשת לעכב את ביצוע ההחלטה.
3. על החלטת בית משפט קמא מיום 3.8.22, בה חייב את המבקשת בהוצאות המשיבים והחלטת בית משפט קמא מיום 5.9.22, בה דחה את בקשת המבקשת לעכב את ביצוע ההחלטה, מונחת הבקשה שבפניי.

טענות המבקשת

1. שגה בית משפט קמא עת מחק את התביעה.
2. בית משפט קמא לא היה מוסמך למחוק את התביעה, זאת מכיוון שעל ההתראה למחיקה כבר השיבה המבקשת והודעתה נרשמה.
3. עו"ד ממשרדו של ב"כ המבקשת שהה בחופשת לידה מיום 24.4.22 למשך יותר משבועיים. המבקשת התכוונה לעדכן את בית משפט קמא במיידי ובטרם התזכורת הפנימית, אך נבצר ממנה לעשות זאת.
4. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 8.5.22, התעלם מהנסיבות האישיות של ב"כ המבקשת וגם התעלם מהעובדה שהמשיבים הם אלו שעיכבו את התיק.
5. המבקשת אישה מבוגרת, ניצולת שואה, נמצאת במצב רפואי קשה ביותר.
6. המבקשת לא התכוונה להגיש ערעור על ההחלטות מיום 3.5.22 ומיום 8.5.22. זאת לאור העובדה שלא היה חיוב בהוצאות ולאור שיקולים כלכליים אחרים.
7. החלטות בית משפט קמא הן בעניין מחיקת התביעה והן בעניין חיובה של המבקשת בהוצאות, גרמה למבקשת עוול גדול ובלתי הפיך.
8. בית משפט קמא התעלם לחלוטין מהעובדה שטרם נשמעו ראיות בתיק, טרם נחקר המומחה בתחום פה ולסת וטרם הוגשה על ידי המשיבים חוות דעת בתחום הגרפולוגיה.
9. הבקשה לחיוב המבקשת בהוצאות המשיבים הוגשה לאחר יותר מחודשיים מפסק הדין שניתן למחיקת תביעת המבקשת ללא צו להוצאות.
10. המשיבים התנהלו בחוסר תום לב מובהק והשתמשו במערכת בתי המשפט על מנת להפעיל לחץ על המבקשת לדחות את התביעה במקום למחוק אותה.
11. בית משפט קמא לא היה מוסמך לדון ולהחליט בבקשה שהוגשה על ידי המשיבים לחיוב המבקשת בהוצאות וזאת משום שבית משפט קמא בהחלטתו למחיקת התביעה ובהחלטותיו לא לקבל את הבקשה ביטול המחיקה, הוא בפועל סיים את תפקידו והיה על המשיבים להגיש ערעור על ההחלטה.
12. בית משפט קמא התעלם מהעובדה שהמשיבים הגישו את בקשתם יותר מחודשיים לאחר מתן ההחלטה על המחיקה.
13. בית משפט קמא חייב את המבקשת בהוצאות לא מבוטלות בסך של 25,000 ₪ וזאת מבלי לנמק.

טענות המשיבים

1. המשיבים לא אצו לבקש הוצאות מיד עם ההחלטה למחיקת התביעה מחוסר מעש.
2. עם מתן פסק הדין אשר מחק את התביעה, פנתה המבקשת פעמיים בבקשה לבטל את המחיקה.
3. לא היה מקום מטעם המשיבים לפנות ולבקש הוצאות כל עוד המבקשת נלחמה לבטל את המחיקה המנהלית.
4. לאור התנהלות המבקשת, אשר ניסתה פעמיים לבקש לבטל את המחיקה המנהלית, התקבל רושם כי למרות חוות דעת מומחה בית המשפט אשר קבע כי לא חל דופי בטיפול שניתן למבקשת על ידי המשיבים, המבקשת מתכוונת לנהל את התביעה ולנסות לשכנע את המומחה או את בית המשפט לפסוק אחרת. לכן לא היה מקום למהר ולהגיש בקשה לפסיקת הוצאות.
5. טרם הגשת הבקשה לפסיקת הוצאות, נעשו מספר ניסיונות למגעים מול המבקשת על מנת להבין האם בכוונתה להגיש תביעה חדשה או לאו, אך לא התקבלה תשובה ברורה.
6. בחודש יולי 2022, כאשר התקבל הרושם כי התביעה לא תוגש שוב, ולמעשה המבקשת משתמשת במחיקה מחוסר מעש כדרך להתחמק מתשלום הוצאות המשיבים בגין התביעה שהגישה, שהתבררה כתביעת סרק, הוגשה הבקשה לפסיקת הוצאות.
7. המבקשת ניסתה ועודנה מנסה להשתמש במחיקה מחוסר מעש כדי לחמוק מתשלום הוצאות בגין תביעת הסרק שהוגשה.
8. בית המשפט המוחק תביעה מחוסר מעש אינו מתייחס לסוגיית ההוצאות. לא מדובר בהשמטה מקרית שלגביה יש צורך בתיקון טעות סופר, אלא בפסק דין מנהלי שמראש ובאופן מובנה אין בו התייחסות לסוגיית ההוצאות, ולכן ברורה גישת בית משפט קמא, לפיה ניתן להשלימו באמצעות הגשת בקשה, שניתן לראות בה כפסיקתא מאוחרת.
9. בית משפט קמא הבהיר בהחלטתו כי זו הייתה כוונתו, לאפשר השלמת פסק הדין באמצעות פסיקתא. בהחלטה מעין זו לא בנקל תתערב ערכאת הערעור.
10. בהתאם לפסיקה, נושא ניהול הדיון הינה סוגיה המסורה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת וערכאת הערעור אינה מתערבת בה בנקל, אלא במקרים חריגים ונדירים.
11. מדיניות שיפוטית ראויה צריכה לאפשר לנתבעים ובאי כוחם לנהוג באיפוק ובקולגיאליות כלפי תובע ובאי כוחו שתביעתם נמחקה מחוסר מעש, מבלי שיהיה בכך כדי לשלול את זכות הנתבעים לקבל שיפוי על הוצאותיהם ככל שיסתבר כי התביעה אינה מוגשת מחדש.
12. המבקשת הגישה תביעה וגררה את המשיבים להוצאות. התביעה נמחקה מחוסר מעש ביום 3.5.22 ועד היום לא הוגשה מחדש. אם כך, מן הדין כי המבקשת תשפה את המשיבים בגין הוצאותיהם.

דיון

1. לאחר שעיינתי בבקשה בתגובה ובהחלטות בית משפט קמא מצאתי לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור ולקבלה.
2. לא בכדי פירטתי את השתלשלות האירועים בתיק ואת החלטותיו של בית משפט קמא.
3. מתוך עיון בהחלטות בית משפט קמא עולה כי חרף טענות המבקשת, כל ההחלטות שניתנו על ידי בית משפט קמא מפורטות ומנומקות.
4. אין בידי לקבל את טענת המבקשת כי החלטת בית משפט קמא למחוק את התביעה שגויה. על צדדים שבוחרים לנהל את תביעתם בבית המשפט, חובה לדעת כי עליהם לעמוד במועדים שנקבעים על ידי בית המשפט. בית המשפט אינו נדרש לתזכר את הצדדים לנהל את התביעה. משלא עומדים הצדדים במועדים שנקבעים ובוחרים מטעמיהם הם שלא להגיש אפילו הודעות עדכון בקשר לתביעה, אין להם להלין אלא על עצמם.
5. בנוגע לטענה כי בית משפט קמא לא היה מוסמך לפסוק את הוצאות למשיבים לאחר שלמעשה הוא קם מכיסאו, מצאתי להתייחס בקצרה ולקבוע כי לאור דבריה של כבוד השופטת חיות (כתוארה אז) בבר"ם 5720/05 יוסף גופר כונס הנכסים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, ניתן ביום 26.4.07, בית משפט קמא היה מוסמך לעשות כן, אבל זאת אך ורק אם היתה מוגשת לו על ידי המשיבים בקשה לתיקון טעות במסגרת 21 הימים שלאחר מתן פסק הדין, כפי שמאפשר סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"):

"...אין כל מניעה להשקיף על חוסר התייחסות לשאלת שכר טרחה והוצאות בפסק דין כעל השמטה מקרית הניתנת לתיקון על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין, מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. גישה זו יש בה היגיון נוכח החובה המוטלת על בית המשפט לפי תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 להחליט בתום הדיון בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט וכלשון התקנה: "בתום הדיון, בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו". חזקה, אפוא, על בית המשפט כי ייתן דעתו לסוגיות אלה בכל החלטה שיפוטית היוצאת תחת ידו וכי הימנעותו מלעשות כן נובעת מהיסח הדעת. משכך, ניתן בעיני לפרש את שתיקתו כהשמטה מקרית הניתנת לתיקון מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט ולא כעניין מהותי המצריך הגשת ערעור."

ובהמשך,

"זאת ועוד, סיווג הפסיחה על שאלת שכר הטרחה או ההוצאות בפסק דין כ"השמטה מקרית" רצוי הוא גם מטעמים של מדיניות משפטית. אכן, נראה כי מן הראוי לאפשר לבית המשפט אשר נמנע מלהתייחס לשאלה זו לבאר מהי עמדתו בה כמי שדן בתיק וכמי שיש לו בשל כך יתרון מובנה לבחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך כך ובהם למשל אופן ניהול הדיון על ידי בעלי הדין (ראו תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד, השלמת ההתייחסות לשאלת שכר הטרחה וההוצאות על דרך של תיקון טעות לאחר שזו לא מצאה את מקומה בפסק הדין או בהחלטה, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי ולחסוך בהליכי ערעור שכל עניינם בסוגייה זו בלבד.".

1. אלא שלא זה המקרה שבפניי שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי חלפו למעלה מ- 21 ימים מיום מתן פסק הדין ועד ליום הגשת בקשת המשיבים לחיוב המבקשת בהוצאות.
2. בע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, ניתן ביום 21.7.03, התייחסה כבוד השופטת פרוקצ'יה לנפקותה של החלטה מאוחרת שניתנה על ידי הערכאה המבררת לאחר שבית המשפט נתן פסק דין ולמעשה קם מכסאו וקבעה:

"...עיקרון הוא כי בית-המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת. לאחר מתן פסק-הדין שוב אין בידו להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף על החלטתו, לגרוע ממנה או לתקנה אלא במסגרת המותרת לו בחוק והיא בגדרי תיקון טעות, כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ... טעויות סופר עניינן תיקון שגיאות שחלו מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית, טעות לשון, טעות בחישוב והוספת דבר באקראי. מדובר בעיקר בשיבושים טכניים שחלו שניתן לתקנם בתוך 21 יום מיום מתן ההחלטה. ... עקרון "גמר המלאכה" “Functus Officio” נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של ודאות, ביטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי-דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בעניינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה, בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער (השווה ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב [5]; ע"א 330/78 המהפך אגודה שתופית בע"מ נ' פקיד השומה למס הכנסה [6], בעמ' 504). על רקע מגמות אלה מובנת המסגרת הצרה והדווקנית שהותרה בחוק לפתיחת הכרעה שיפוטית שנסתיימה ומתן החלטה מאוחרת במסגרתה. ברי כי אין במסגרת זו כדי להסמיך את בית-המשפט להוסיף עניינים מהותיים הקשורים להכרעה השיפוטית, לגרוע עניינים כאלה או לתקנם לאחר סיומה (ד"נ 29/83 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא [7], בעמ' 437; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [13], בעמ' 286 ואילך). תיקון טעויות החורגות מגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] או השלמת חסרים מהותיים בפסק-דין יכולים להיעשות על דרך הערעור (ע"א 159/90 סולל בונה בע"מ נ' ברק אור בע"מ [8], בעמ' 22-21).

ראוי להוסיף כי ההלכה הפסוקה הכירה בעבר בקיומה של סמכות טבועה הנתונה לערכאת שיפוט להעניק ארכת חסד לבעל-דין לאחר שניתן פסק-דין סופי בעניינו, וזאת באורח חריג לכלל הרגיל של "גמר מלאכה" ומקום שהענקת הסעד נדרשה ל"מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן". חריג זה הוחל במקרים נדירים של כורח מציאות שאם לא כן היו נגרמות תוצאות קשות של עוול ואי-צדק (ראה לעניין זה ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי [9], בעמ' 287; ב"ש 79/82 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנפלד [10]; ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב [11])...".

1. ומן הכלל אל הפרט.
2. בענייננו, אין ספק כי ההחלטה מיום 3.8.22 במסגרתה הורה בית משפט קמא לחייב את המבקשת בהוצאות המשיבים, עונה לכאורה להגדרה של טעות כפי שנדרשת בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, אלא שאין מחלוקת כי הבקשה לא הוגשה במסגרת הזמנים שנקבעו בחוק והוגשה זמן רב לאחר שחלפו 21 ימים מיום מתן פסק הדין.
3. בנוסף, לא ניתן לומר כי ההחלטה תואמת גם את החריג, יציר ההלכה הפסוקה, אשר נועד להאריך מועדים שנקבעו בפסק-דין כדי למנוע עוול ואי-צדק בולט.
4. החלטת בית משפט קמא הינה תוספת מהותית לפסק-הדין, אשר ניתנה לאחר שבית משפט קמא סיים מלאכתו וקם מכיסאו.
5. עוד ראיתי לציין כי על פי המתואר למעלה הייתה גם למשיבים יד בסחבת בהתנהלות אשר הביאה בסופו של דבר למחיקת התביעה. שהרי המבקשת עדכנה את בית משפט קמא כי היא העבירה טיוטת שאלות הבהרה למשיבים ולא קיבלה את תשובתם. בנסיבות שבהן טרם נחקר המומחה מטעם בית המשפט וגם המשיבים לא הגיבו להחלטות בית המשפט, איני סבורה כי היה מקום לחייב את המבקשת בסכום כה גבוה של הוצאות לטובת המשיבים. אלא שכאמור אין לי צורך בטיעון זה כדי להגיע לתוצאה כי תיקון פסק הדין נעשה בניגוד לאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט.
6. לאור האמור יש להורות על ביטולה של החלטת בית משפט קמא מיום 3.8.22 היות שהיא ניתנה בלא סמכות, לאחר שבית-המשפט סיים את מלאכתו.

סוף דבר

1. דין בקשת רשות הערעור להתקבל.
2. החלטות בית משפט קמא מיום 3.8.22 ומיום 5.9.22 בטלות.
3. בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב את המשיבים בהוצאות המבקשת.
4. הפיקדון שהופקד על ידי המבקשת יוחזר לה במלואו באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ו' אדר תשפ"ג, 27 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.