1. התובע, יליד 1991, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים ביום 6.10.2019, ע"פ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"). התובע היה בן 28 בעת התאונה והוא בן 32 היום.
2. נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת:
3. התובע נהג במשאית סקאניה מ"ר 14-299-58 (להלן: " המשאית"), שלה היה רתום נגרר מ"ר 90-352-73 (להלן: " הנגרר").
4. המשאית היתה מבוטחת ע"י הנתבעת, חברת ש.שלמה חברה לביטוח בע"מ, והנגרר היה מבוטח ע"י הצד השלישי, חברת מנורה מבטחים ביטוח בע"מ.
5. בשלב מסויים, עקב תקלה במשאית, עצר התובע את הרכב בשוליים, במפרץ חנייה לאוטובוסים בצומת רותם.
6. הרכב לא הניע, ולאחר שיחת טלפון, הגיע למקום מר חוסיין, ידידו ומעבידו של התובע (להלן: " המנוח") ברכב BMW המבוטח אף הוא על ידי הנתבעת.
7. השניים פתחו את מכסה המנוע של המשאית, כאשר המנוח מנסה לתקן את המנוע, והתובע עומד על דופן המשאית ומאיר למנוח.
8. תוך כדי תיקון המשאית, הגיעה מאחור בנתיב הנסיעה בכיוון משאית התובע, משאית סקאניה אחרת מ"ר 308-03-701, אליה חובר נגרר מ"ר 569-46-901, שניהם מבוטחים ע"י הנתבעת (להלן: " הרכב הפוגע").
9. הרכב הפוגע פגע בנגרר, אשר דחף את המשאית והפך אותה.
10. המנוח נמחץ למוות.
11. התובע נפגע בגופו ונלקח באמבולנס לבית החולים.

12. כיוון שמדובר גם בתאונת עבודה נקבעה נכות ע"פ דין המחייבת גם בהליך זה.

    בהתאם לקביעת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, נגרמה לתובע בתאונה נכות צמיתה בשיעור של 10% (קביעה לפי תקנה 15 איננה מחייבת) בהתאם לפריט 34 (ב) (2) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז 1956.

13. הצדדים היו חלוקים בשלוש סוגיות:
14. האם החבות מוטלת על הנתבעת או על הצד השלישי, או על שתיהן בחלוקה כלשהיא.
15. האם נכותו של התובע היא נכות כ"נפגע משני" אשר כפופה לדרישות הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אבו סרחאן אלסוחה נ' עזבון דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד (3) 397 (1990), להלן: " הלכת אלסוחה").
16. מהו הנזק שנגרם לתובע.
17. פסק הדין יחולק אפוא לדיון בשלוש הסוגיות הללו בנפרד זו מזו: הגורם החב בפיצוי ; תחולת הלכת אלסוחה ; הנזק שנגרם לתובע.

סוגיה ראשונה – הגורם החב בפיצוי

1. אין מחלוקת כי התובע נפגע בתאונת דרכים. המחלוקת היא באשר לגורם החב בפיצוי, הנתבעת או הצד השלישי, או שתיהן בחלוקה זו או אחרת.

2. הנתבעת טענה, כי התאונה ארעה עקב חניית המשאית והנגרר בשוליים, באופן שגרם סיכון תעבורתי. סיכון זה נופל גם לפתחה של הצד השלישי מבטחת הנגרר.

   לטענת הנתבעת, התובע כבר סיים את השימוש במשאית והעובדה שהנגרר הוא שנפגע ע"י הרכב הפוגע, והוא שדחף את המשאית וגרם לנזק הגוף, מלמד כי מדובר בחבות הצד השלישי, מבטחת הנגרר, או לכל הפחות בתאונה מעורבת, של גורר ונגרר, בה יש לחייב את כל הנהגים המעורבים בהתאם להוראות סעיף 3 (ב) לחוק הפיצויים.

3. הצד השלישי טענה, כי התובע היה בגדר "משתמש" במשאית, שכן הוא נפגע בעת שערך טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, ועל כן החבות היא של הנתבעת בלבד.

   לחלופין נטען, כי אם מדובר בתאונה מעורבת, כי אז מבין חמישה כלי הרכב המעורבים, ארבעה בוטחו ע"י הנתבעת, ולכן חלקה של הצד השלישי לא יעלה על 20%.

4. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות, ואת הפסיקה הרבה אליה הפנו הצדדים, מצאתי כי התובע היה משתמש במשאית, שאותה בלבד תיקן בתיקון דרך, ולכן החבות מוטלת על הנתבעת בלבד.

5. הנתבעת הסתמכה על קביעת בית המשפט העליון, כי אם מתקיים קשר סיבתי בין חניית רכב במקום אסור לבין הפגיעה – היינו שהפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחנייתו במקום אסור, כי אז החניה האסורה, היא שיצרה את הסיכון שהתממש ולכן מבטח של הרכב החונה הוא זה שצריך לשאת בפיצויים לנפגע (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, פ"ד נח (1) 817 (2003)). נטען שכיוון שמדובר ברכב הכולל גורר ונגרר ביחד, עליהם לחלוק בפיצוי.

   עוד הפנתה הנתבעת לפרשה דומה, בה חנה רכב במפרץ חנייה של אוטובוס. אוטובוס הגיע בנסיעה ופגע ברכב החונה. באותו עניין נקבע, כי אם רכב חונה במקום אסור, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי בין החנייה האסורה לבין הנזק, היינו אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהחנייה ברכב יצרה (ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (נבו 01.07.2014)‏‏ פסקה 22 - 23 לפסה"ד).

6. הנתבעת טענה אפוא, כי התאונה נגרמה עקב חניית הרכב במקום אסור, בשולי הכביש, בנתיב השתלבות בצומת רותם. לטענתה, זה בדיוק הסיכון התעבורתי שהתממש, סיכון שאיננו קשור כלל לתיקון הרכב.

   הצד השלישי טען, לעומת זאת, כי חניה במפרץ חנייה מסודר המיועד לאוטובוסים, כאשר רכב איננו יכול להמשיך בנסיעה, איננה מהווה חנייה במקום אסור ואיננה מהווה סיכון תעבורתי. לטענת צד ג', התאונה ארעה בגלל שנהג הרכב הפוגע לא נהג כראוי, ללא קשר לאופן החניה של המשאית והנגרר.

7. לטעמי, גם אם תידחה טענת הצד השלישי, וייקבע כי אופן חניית המשאית והנגרר אכן גרם לסיכון תעבורתי, לא יביא הדבר לקבלת טענת הנתבעת, שכן התובע היה משתמש ברכבו – במשאית, עת ביצע בה תיקון דרך ההכרחי להמשך הנסיעה במשאית.

8. שימוש ברכב מנועי מוגדר בחוק: " נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו...".

   התובע האיר בפנס לחוסיין שתיקן את המנוע. הוא היה אפוא בעיצומו של התיקון המהווה שימוש ברכבו. התובע עשה אפוא שימוש ברכבו בעת שתיקן אותו לצורך המשך הנסיעה (בכך הוא שונה מחוסיין שהגיע לתקן רכב שלא עשה בו שימוש).

9. בעניין דומה למדי, כאשר נהגת עצרה את רכבה עקב תקלה, ורכב חולף פגע ברכבה, נקבע כי החבות תוטל במלואה על מבטחת הרכב בו נהגה הניזוקה.

   נקבע כי הנפגעת הייתה הנהגת ברכב. שימוש ברכב כולל בתוכו אף פעולות לוואי שונות, דוגמת תיקון דרך ברכב, היכולות להתבצע אף כשהנהג מצוי מחוץ לרכב. כל עוד הנהג משתמש ברכב אין מקום להטיל חבות בגין פגיעתו גם על נהג הרכב הפוגע, והחבות תוטל אך ורק על מבטחתו של המשתמש. על מנת לדעת אם מדובר בתיקון דרך המהווה שימוש, ניתן להעזר במבחן הגיאוגרפי, במבחן הזמן, במבחן המהות ובטיב הטיפול. באותו עניין, בעת התאונה עמדה הנפגעת מחוץ לרכב ובחנה את סיבת התחממות רכבה. נקבע כי מדובר בתיקון דרך, ומבטחת רכבה תישא לבדה בחבות (ת"א (מח' מרכז) 17291-03-15 מדינת ישראל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (20.08.2018)‏‏, פסקאות 3 – 4 לפסה"ד ; ור' אמרת האגב בעניין ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (15.12.2010)‏ פסקה 7 רישה לפסה"ד הקובעת באופן דומה).

10. כך גם בענייננו – אין מחלוקת כי התובע עסק בתיקון דרך של רכבו: מבחינה גאוגרפית מדובר בעמידה על הרכב, מבחינת הזמן, מדובר בסמוך לעצירת הרכב, מבחינת המהות, מדובר בפעולה שנדרשה כדי לאפשר לרכב להמשיך לנוע. מבחינת טיב הטיפול, מדובר בטיפול שנהוג לבצע בדרך.

    בנסיבות אלה, כאשר מדובר בתיקון דרך המהווה המשך השימוש במשאית, אין צורך לדון בסיכון שיצרה החנייה של המשאית והנגרר.

11. האם העובדה שהתובע ביצע תיקון דרך במשאית שהיתה מחוברת לנגרר, מחייבת לחלק את החבות בין ביטוח המשאית לביטוח הנגרר?

    אכן, כאשר משאית עם נגרר מעורבת בתאונת דרכים, לעיתים ניתן לראות בכך תאונה מעורבת של שני כלי הרכב.

    ואולם, לא תמיד המצב כך ויש לבחון את נסיבות התאונה לגופן.

    במקרה של נפילה בעת חיבור היצול של הנגרר למשאית הגוררת, נקבע כי יש לראות את הניזוק כמשתמש בשני כלי הרכב, שכן שני כלי הרכב היו מעורבים בתאונה הנדונה והתובע "השתמש" בשניהם: נעשה שימוש בנגרר ע"י הרמת היצול ונפילתו. נעשה שימוש במשאית שכן התובע עסק בחיבור הנגרר למשאית. בנסיבות אלה נקבע קיומו של קשר סיבתי בין השימוש בשני כלי הרכב לבין נזק הגוף, ולכן נקבע כי יש לחלק את החבות בין הנתבעות של המשאית ושל הנגרר בחלקים שווים (ת"א (מח' מרכז) 7301-05-09 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.11.2010)‏‏ פסקה 4 לפסה"ד).

    לעומת זאת, במקרה של פגיעה עקב דחיפה של רכב לעבר משאית כדי שתגרור אותו, הודגש כי אין די בקיומו של מגע בין כלי רכב כדי לקבוע שמשאית הגרר היתה מעורבת בתאונה אלא יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השימוש בגרר לבין התאונה (ע"א (מחוזי חי') 42028-09-12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (17.04.2013), פסקה מ"א לפסה"ד).

12. בענייננו אין קשר סיבתי בין הנגרר לתאונה שארעה: התובע עסק בתיקון המשאית לבדה. לנגרר לא היתה כל מעורבות בתקלה או בתיקון. התובע היה משתמש של המשאית לבדה בעת ביצוע טיפול דרך או תיקון דרך.
13. אני קובע אפוא, כי התובע היה משתמש ברכב המשאית בה ביצע תיקון דרך, ולכן הנטל לפצותו מוטל על הנתבעת לבדה.

סוגיה שניה – הלכת אלסוחה

1. התובע נפגע בתאונה גם פיסית, אולם הנכות שנקבעה לו ע"פ דין ע"י הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, היתה נכות נפשית.

   הנתבעת טענה, כי נכותו הנפשית של התובע איננה נובעת מפגיעתו שלו בתאונה, אלא מחשיפתו למוות של חברו חוסיין. בנסיבות אלה, לטענת הנתבעת, חלה לגביו הלכת אלסוחה, והוא איננו עומד בתנאים שנקבעו בהלכה.

2. התובע טען בסיכומים, כי היה על הנתבעת לבקש רשות לסתור את הקביעה ע"פ דין, וכיוון שלא עשתה כן, היא מנועה לטעון לעניין זה.

   אין יסוד לטענה זו.

   הנתבעת לא חלקה על עצם הנכות שנקבעה ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ולכן לא היה עליה להגיש בקשה רשות לסתור את הקביעה ע"פ דין. הנתבעת רק טענה כי נכות מוסכמת זו בשיעור של 10% בתחום הפסיכיאטרי, היא נכות כ"נפגע משני" עקב היחשפות למות חברו, ולא כנפגע ראשוני, ולכן עליה לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה.

3. במסגרת הלכת אלסוחה שאוזכרה לעיל, נקבע כי בנסיבות חריגות, גם "נפגע משני" שנגרם לו נזק נפשי כתוצאה מהיחשפות למותו של אדם קרוב, ייחשב שמי שנפגע בתאונת דרכים. עם זאת, הפסיקה קבעה אבני בוחן מצמצמות לאפשרות ההכרה בניזוק משני כזה:

   ראשית, מדובר בהיחשפות למוות של אדם קרוב.

   שנית, התרשמות ישירה מן האירוע המזיק.

   שלישית, מידת הקירבה במקום ובזמן לאירוע המזיק.

   רביעית, הנזק הנפשי צריך להיות קשה.

   (רע"א 444/87 אלסוחה הנ"ל, פסקה 20 לפסה"ד).

4. בהמשך להלכת אלסוחה, הגדירה ההלכה הפסוקה מה מהותו של נזק נפשי קשה ומשמעותי, בגינו רשאי ניזוק משני לתובע לפי חוק הפיצויים.

   נפסק כי לא די בפגיעה נפשית - שהיא למרבית הצער נחלתו של כל מי שאיבד מי מיקיריו. נכות נמוכה שבין 5% ל15%, שהשפעתה אינה רבה במיוחד, איננה עונה על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה (ע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב (3) 806 (2008),‏‏ פסקה 22 לפסה"ד).

5. בענייננו, נכותו הנפשית של התובע עומדת על 10% בלבד, ולכן, אף אם ניתן היה להכיר ביחסים המיוחדים בין התובע למנוח כיחסים אינטימיים המאפשרים שימוש בחריג של פיצוי נפגע משני – הרי שאם התובע היה רק נפגע משני, אין הוא יכול להיכנס למעגל הזכאים לנוכח העדר התקיימות של התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה.

6. האם התובע הוא נפגע ראשוני או נפגע משני?

   המחלוקת בין הצדדים נגעה לסוגיה אם נכותו הנפשית של התובע נגרמה לו כנפגע ראשוני, היינו חלק מפגיעתו שלו בתאונה, או כנפגע משני, היינו מחשיפתו למותו של ידידו הקרוב חוסיין.

   אם נכותו הנפשית של התובע היא כנפגע משני, תוצאת לוואי של מות חברו הקרוב לצידו, כי אז חלים התנאים של הלכת אלסוחה, ולנוכח גובה הנכות, אין התובע זכאי לפיצוי בגין נכות נפשית זו.

7. ראשית יודגש, כי גם מי שהיה חלק מהתאונה יכול להפגע כ"נפגע משני" לגביו חלה הלכת אלסוחה: הפסיקה קבעה באופן ברור כי הלכת אלסוחה חלה גם על מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו (ע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קאסם חטיב, פ"ד מט (5) 651 (1996)‏‏ פסקה 4 לפסה"ד).

8. כיצד יוכרע אפוא לגבי אדם שגם נפגע בתאונה בעצמו וגם נחשף למות אדם קרוב, אם מדובר בנפגע ראשוני או משני?

   בסוגיה זו נקבע כי המבחן הרלבנטי אינו בוחן כלפי מי הופנתה הרשלנות, אלא מהי סיבת הנזק הנפשי. היינו, האם מדובר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מפגיעה ישירה בנפגע עצמו או כתוצאה מחשיפה לסבלו של אחר (ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' יפה טרלובסקי (23.01.2007)‏‏, פסקה 20 לפסה"ד).

9. ברוח זו נקבע, כי אם נגרם נזק נפשי למעורב עיקרי וישיר בתאונה, וקשה לאבחן אם טראומה זו נגרמה בשל ההלם מהסכנה בה נפגע הוא עצמו, או מהיחשפותו לנזקים שנגרמו לנפגעים אחרים באותו האירוע – האבחנה תהיה לגבי מי שהיה ב" תחום הסכנה הפיזית" כנפגע עיקרי (ת"א (של' הרצ') 9308-10-09 טרנוב נ' שירביט (22.2.2012), פסקאות 31 – 33 לפסה"ד).

10. כאשר מדובר היה בנהג קטר שנפגע נפשית בעקבות דריסת מתאבדת, נקבע כי לא היה מקום להגדירו כ"ניזוק משני" אלא כ"ניזוק ישיר" שזכאי לפיצוי ללא קשר לתנאים הנדרשים לפי הלכת אלסוחה. נפסק שהנזק הנפשי שנגרם לנהג הקטר, מצוי במתחם הסיכון שבגינו מעניק החוק את הפיצוי לנפגע עיקרי. מהתיעוד הרפואי עלה שהנזק נגרם לנהג מהטראומה שנגרמה לו עצמו עקב התאונות, ולא רק עקב היחשפותו למראות הקשים של הרוגים ופצועים, וכי קשה לכמת מה השפעתו של כל אחד ממרכיבים אלה (ע"א (מח' חי') 10023-05-15 גיורא וייס נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (20.12.2015), פסקאות מג' – מו' לפסה"ד).

    במקרה בו נהג התאבד לאחר שחברו נהרג בתאונה, נפסק כי ההתאבדות באה עקב רגשות אשמה ולא עקב מות החבר ולכן לא חלים תנאי הלכת אלסוחה (ת"א (של' ת"א) 150131/09 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (18.10.10) ; ערעור שהוגש ע"א (מח' ת"א) 6086-12-10 – נמחק).

11. מה הדין בנכות "מעורבת"?

    בית המשפט המחוזי ירושלים: "... נכותו הינה מעורבת במובן זה שחלקה נובע ממעורבותו הישירה בתאונה כנפגע ישיר, וכי מרכיביה של הנכות קשורים בטבורם ומזינים זה את זה ואינם ניתנים לפיצול או לחלוקה. והנה שאלה היא, האם תנאיה המגבילים של הלכת אלסוחה כלל נועדו לחול על נכות נפשית "מעורבת" שמרכיביה אינם ניתנים לחלוקה" בנסיבות אלה נפסק כי לא חלים התנאים המגבילים שנקבעו בהלכת אלסוחה (ת"א (מח' י-ם) 6349/04 עז' המנוחה ח' א' נ' א' א' (21.09.2008)‏‏ פסקה 7 לפסה"ד).

    גם בית משפט השלום בנצרת קבע כי אם הנכות הנפשית מעורבת, מהטראומה מהתאונה ומההיחשפות למוות של אדם קרוב ביחד, אין לבחון את הקריטריונים של הלכת אלסוחה (ת"א (של' נצרת) 4203/06 מנשה לוי נ' רכבת ישראל (6.5.09)).

    הלכת אלסוחה חלה אפוא, רק במקרים שבהם נקבע עובדתית שהגורם הסיבתי לנזק הנפשי הוא רק החשיפה לפגיעה בקרוב המשפחה ולא מעורבות בתאונה עצמה. במקרים שבהם הניזוק עצמו היה מעורב בתאונה ולא ניתן היה להפריד בין הסיבות לנזק הנפשי, רואה בו הפסיקה ניזוק ישיר. במקרה דומה נקבע כי ניסיונה של ההגנה לגרום למומחה להפריד בין תסמיני ה-PTSD (שנגרם לתובע כניזוק עיקרי בתאונה) לבין הדיכאון שהתפתח אצלו בעקבות מות הארוסה – לא צלח (ת"א (של' ת"א) 31826-05-16 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (18.03.2019)‏‏, פסקאות 26 – 29 לפסה"ד).

    לעומת זאת, כאשר היה מדובר על אם שירדה מאוטובוס יחד עם בנה, אשר נלכד בדלת, נגרר ונהרג מול עיניה, נפסק כי למרות נוכחות הניזוקה במקום, ואף נסיונה לחלץ את הבן מתחת לאוטובוס - נזקה הנפשי הוא כנפגעת משנית שצפתה בבנה, וכיוון שהנכות הנפשית עמדה על 9% בלבד, אין היא זכאית לפיצוי (ע"א (מחוזי ת"א) 4684-06-13 א"מ נ' יורם ארוילי (14.10.2014)‏‏, פסקה 2 – 4 לפסה"ד).

12. מן הכלל אל הפרט

    הנכות נקבעה ע"פ דין, ע"י הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. יש לבחון אפוא את העילה בגינה נקבעה הנכות – האם מדובר בנכות נפשית כתוצאה ממעורבותו של התובע בתאונה או כתוצאה מהיחשפות למות חברו, או נכות מעורבת.

13. מדוח הבוחן המשטרתי עולה כי בסמוך לאחר התאונה התובע העיד בפניו כך: " ... פתאום אני ראיתי רכב מתקרב מתנדנד כשהוא מגיע מאחור, וראיתי שהוא מתקרב לכיווננו. צעקתי לחוסיין וקפצתי. אני לא יודע מה קרה אחרי זה... "
14. בתעודה הרפואית הראשונה של התובע בתחום הנפשי מיום 20.2.20 נרשם: " היה מעורב בתאונת דרכים שנפטר באותה תאונה חבר שלו. מאז לא יכול לישון. חושב הרבה על התאונה... ...קיבל מספר פעמים קלונקס והיה שיפור במצבו וישן טוב. לאחר שנגמרו לו הכדורים, שוב חזר לחשוב על התאונה וחוסר שינה..." (ע' 74 – 75 למוצגי הנתבעת).
15. הנתבעת הפנתה לדו"ח ביקור אצל דר' איגור ארונוב מיום 5.10.21, שם רשם הרופא: " ממשיך לסבול מחוסר שינה. גם לדבר תוך שינה... ...שקוע במחשבות טורדניות סביב התאונה. כל הזמן רואה תמונות קשות של התאונה (חבר שלו נהרג מול עיניו). אינו מסוגל לראות ילדים של חבר שנהרג. נמנע לעבור צומת רותם, שם קרתה התאונה..."

16. בוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 1.7.20 מסר התובע: " ...הייתי אצל פסיכיאטר שנתן לי כדורים לשנה... ...בתאונה נהרג הבחור שהיה איתי. בחור שקיבל התקף לב נכנס בנו..." (ע' 41 למוצגי הנתבעת).

    בפני הוועדה הרפואית לערר של המל"ל מיום 15.10.20 ציין התובע: "... הייתי אצל פסיכיאטר. כשאני עובר ליד המקום של התאונה ורואה את המקום. הייתי במקום ברכב של מישהו. אני לא הולך למקום התאונה..." (ע' 35 למוצגי הנתבעת).

    בוועדה הרפואית מיום 6.10.21 העיד התובע: " אני מרגיש קצת לא טוב שאני רואה את הילדים של החבר שנהרג. אני רואה את התאונה מול העיניים. אני הולך לטיפולים אצל כהני דת בכפר. התרופות עוזרות לי. אני נוטל תרופות" (ע' 52 למוצגי הנתבעת).

    הוועדה הרפואית קבעה כדלקמן: " בהכרה מלאה. התמצאות תקינה בכל המובנים. משתף פעולה באופן מלא. התנהגותו מאורגנת. מצב רוחו ירוד. אפקט מעט חרדתי תואם לסיטואציה ולתוכן דבריו. ללא הפרעות אסוציאטיביות. מדווח על זכרונות אודות התאונה הנדונה. נזכר בתאונה כל פעם שרואה את ילדיו של החבר שנהרג בתאונה לדבריו. ללא עדות לדיכאון רבא. ללא סימנים פסיכוטים פעילים. ללא הפרעות גסות בתחום הקוגניטיבי. שיפוט ותובנה תקינים. ללא תכנים אובדניים".

17. בעדותו בפני בית המשפט, חזר שוב ושוב התובע על ה"בום" ששמע בעת התאונה. הוא ציין כי אכן הוא חושב הרבה על החבר שנהרג, אבל גם בורח כשרואה משאית (ע' 4 ש' 29 – 32 לפרוט'). הוא גם אישר שהוא נמנע מלהגיע למקום התאונה (ע' 8 ש' 16 – 19 לפרוט').

18. מהאמור לעיל עולה, כי אף שמותו של החבר הקרוב לו בסמוך אליו גרם לתובע לטראומה, הרי שלא ניתן לקבוע כי כל נכותו הנפשית היא רק מההיחשפות למותו של חוסיין. התובע ציין את החרדה מהתקרבות הרכב הפוגע, ואת הבום שלאחריו איננו זוכר דבר. התובע נזכר שוב ושוב בתאונה. התובע נמנע מלהגיע לצומת רותם מקום התאונה.

    כל אלה מלמדים כי נזקו הנפשי של התובע הוא לכל הפחות גם כנפגע ראשוני.

19. כמתואר לעיל, בעניין ת"א (של' הרצליה) 9308-10-09 שאוזכר לעיל, נקבע כי נפגע שהיה בתחום הסכנה הפיסית, ייחשב בדרך כלל כנפגע ראשוני שאין לבחון לגביו את תנאי הלכת אלסוחה.

    בענייננו, ניתן היה להתרשם כי התובע עצמו עמד בסכנה ממשית שגרמה לטראומה.

    יתרה מכך, בעניין ת"א (מח' י-ם) 6349/04 ובעניין ת"א (של' נצרת) 4203/06 שאוזכרו לעיל, נקבע כי אם מדובר בנכות מעורבת, אשר לא ניתן לפצל ולקבוע איזה חלק ממנה היא כנפגע ראשוני ואיזה חלק כנפגע משני, אין להחיל את תנאי הלכת אלסוחה.

    בעניין ת"א (של' ת"א) 31826-05-16 שאוזכר לעיל, נקבע כי נסיון להפריד בין תסמינים כנפגע עיקרי, לתסמינים בעקבות מות אדם קרוב, לא צלח.

    כך גם בענייננו, גם אם התובע נחשף למות ידידו והדבר השפיע עליו, הרי ממכלול הראיות שבאו לפני בית המשפט עלה שמדובר בנכות מעורבת, שלפחות חלקה נגרם מעצם היותו של התובע בסכנה ממשית.

20. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי אין מקום להחלת תנאי הלכת אלסוחה.

סוגיה שלישית – הנזק

1. א. הפסדי שכר לעבר

   התובע עבד טרם התאונה כנהג משאית. כעולה מדוח רצף תעסוקתי נ/1, התובע עבד אצל המעביד אחים קווידר (2002) בע"מ כשמונה חודשים טרם התאונה, שהתרחשה באוקטובר 2019, בשכר ממוצע של 11,700 ₪ ברוטו וכ- 10,000 ₪ נטו לערך (יצויין כי לפי מסמכי המוסד לביטוח לאומי, שכרו הרבעוני טרם התאונה עמד על 33,921, היינו כ- 11,300 ₪ ברוטו לחודש).

2. עוד עולה מדוח הרצף, כי לאחר התאונה לא עבד התובע במשך 16 חודשים (למעט סכום זעום מאוקטובר 2020), עד שהתקבל לעבוד בחברת אחים סגר אלקרעאן בע"מ, במסגרתה עבד 4 חודשים החלל מפברואר 2021 בשכר ממוצע ברוטו של כ- 6,500 ₪ לחודש, ולאחר חודש אחד ללא עבודה, החל לעבוד בחברת אלנור תובלה בע"מ, בה עבד כנהג משאית במשך 11 חודשים בשכר ממוצע של 9,100 ₪ ברוטו.

   יצויין כי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי אישרו לנתבע תקופת אי כושר מלא עד ליום 30.6.20, היינו כשמונה חודשים לערך לאחר התאונה (נספח ת/1).

3. בעדותו בבית המשפט, ציין התובע כי אחרי התאונה ישב בבית כשנה, עקב הקושי הנפשי לשוב לעבודה. הוא עבד כמה חודשים אצל האחים סגר, אולם עזב כי השכר לא היה טוב והחברה נקלעה לקשיים. הוא ציין כי מה שהפריע לו בעבודה זו היה השכר ולא הנסיעות. לאחר מכן עבר לעבוד בחב' אלנור, שם עבד כנהג 11 חודשים ועזב רק בגלל שהמשאית עליה עבד התקלקלה. הוא ציין שעדיין הוא מחפש עבודה כנהג משאית, אבל לדבריו מי שיודע שהוא היה מעורב בתאונה איננו רוצה להעסיקו (ע' 5 ש' 11 – ע' 6 ש' 25 לפרוט').

4. כמתואר לעיל, הוכרה תקופת אי כושר של שמונה חודשים בלבד. לא היתה כל מניעה שהתובע ישוב לעבודה בשלב זה. מעדותו של התובע עצמו לגבי נסיבות הפסקת העבודה אצל שני המעבידים אחים סגר ואלנור תובלה, עולה כי מצבו הנפשי לא היווה בעיה של ממש בעבודה. עם זאת, שכרו בחברות אלה היה נמוך משכרו טרם התאונה.

   אכן, קביעה לפי תקנה 15 איננה מחייבת את בית המשפט. עם זאת, עצם העובדה שגם הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי מצאו כי יש בנכות כדי להביא לפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות, מחייבת התייחסות.

   בנסיבות אלה, ניתן להכיר בתקופה של שמונה חודשים של אי כושר מלא, ולאחריה מיולי 2020 ועד היום, רק בפגיעה מינורית בשכר של 10%, בדומה לנכות הרפואית.

5. אשר לתקופה הראשונה של אי כושר מלא מדובר אפוא בסכום של 80,000 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה על כ- 92,000 ₪.

   אשר לתקופה השניה, מיולי 2020 ועד היום, עומד הפיצוי על 36,000 ₪ (1,000 ₪ לחודש לשלוש שנים), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה על סך של כ- 39,000 ₪.

   בס"ה בגין הפסדי שכר לעבר 131,000 ₪ ובצירוף 12.5% בגין הפרשות סוציאליות, עומד הסכום על 147,000 ₪.

6. ב. הפסדי שכר לעתיד

   שכרו של התובע בעת התאונה עד על כ- 10,000 ₪ נטו. היום היה השכר מגיע לכדי 11,000 נטו. ואולם, מעדותו של התובע עלה כי הנכות הנפשית איננה פוגעת בו באופן ממשי. הוא ציין כי הפסיק את עבודתו בשתי חברות לא בגלל קושי נפשי עקב נכותו, אלא בגלל תנאי שכר בחברה אחת ותקלה במשאית בחברה שניה.

   נראה אפוא, כי הפגיעה בפוטנציאל השתכרותו לעתיד, תהיה נמוכה מהנכות הרפואית, ועל יסוד מכלול הראיות שבאו בפניי אני מעריך אותה ב- 8% בלבד.

   יודגש כי לא הוכחה זכאות לקרן השתלמות או לקופות גמל כפי שנטען.

   הפסדי השכר לעתיד, עד לגיל 67 עומדים אפוא על סכום של 229,000 ₪, ובצרוף הפרשות סוציאליות בשיעור של 12.5% על סך של 257,000 ₪.

7. ג. פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון

   בחישוב לפי 10% בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התאונה ובניכוי גיל עומד הסכום על כ- 20,000 ₪.

8. ד. עזרה והוצאות לעבר ולעתיד

   התובע נזקק מן הסתם לעזרה לאחר התאונה, כאשר היה באי כושר והוכר כנכה נזקק, אולם מדובר בנזק מיוחד, כאשר התובע טען כי רק אשתו, שממילא איננה עובדת, סעדה אותו. עם זאת, לנוכח הבעיות הנפשיות, ייתכן שהתובע יזדקק לטיפול נפשי מעבר לטיפול שמוענק ע"י קופות החולים. התובע נוהג ולכן אין כל בעיית ניידות. אכן, מדובר בתאונת עבודה, לגביה אמור המוסד לביטוח לאומי לכסות את ההוצאות, אולם לא פעם נדרשת השתתפות עצמית, ואין ודאות כי כל טיפול יאושר ע"י המוסד. על דרך האומדן אני קובע כי יש לפצות את התובע בגין עזרה והוצאות לעבר ולעתיד בסכום כולל של 18,000 ₪.

סיכומו של דבר

1. סך הנזק לפיצוי עומד על 442,000 ₪. מסכום זה שומה לנכות את התקבולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, אשר עומדים על 135,770 ₪ (ע' 11 ש' 9 – 10 לפרוט'), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום, על סך של כ- 150,000 ₪.
2. אני מחייב אפוא את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 292,000 ₪, בצרוף שכר טרחה בשיעור 44,413 ₪ והשבת האגרה הראשונית. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
3. ההודעה לצד שלישי נדחית, והנתבעת תשלם הוצאות צד ג' בסך 15,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

זכות ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, ח' אב תשפ"ג, 26 יולי 2023, בהעדר הצדדים.