תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

תמצית המחלוקת וההליכים שהתקיימו

1. התובע, יליד 17.5.1964, נפגע בתאונת דרכים ביום 3.12.2015 לאחר שהתנגש בעוצמה בחלקה האחורי של משאית שעמדה בנתיב נסיעתו. הנתבעת ביטחה אותה עת את רכבו.
2. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים שערי-צדק, שם נבדק, נשאר להשגחה למשך יממה ושוחרר להמשך טיפול ומעקב במרפאה הקהילתית.
3. הצדדים חלוקים בשאלת שיעור נכותו הרפואית של התובע בתחום א.א.ג, שיעור נכותו התפקודית ושיעור הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.
4. לצורך קביעת שיעור נכותו של התובע, מונו שני מומחים מטעם בית המשפט.

ד"ר אהוד שרצר, בתחום האורתופדיה, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בגין פגיעה בצוואר. ד"ר אלימלך דויטש, בתחום א.א.ג קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין סחרחורת ו-10% בגין ירידה בשמיעה.

1. הצדדים לא ביקשו לזמן את ד"ר שרצר לחקירה על חוות דעתו, אולם הנתבעת ביקשה לזמן את ד"ר דויטש לחקירה. אלא שהמומחה הודיע כי בנסיבות אישיות (שפורטו על ידו) לא יוכל להגיע לבית המשפט על מנת להחקר. ד"ר פטר פרידמן, שמונה בנסיבות אלה במקומו, העריך את נכותו של התובע, באופן זהה לקביעתו של ד"ר דויטש.
2. בשלב זה ביקשה הנתבעת לפסול את חוות דעתו של ד"ר פרידמן בטענה כי המומחה טיפל בתובע לאחר התאונה, עובדה שהגיעה לידיעתה רק עתה. לאחר חקירת המומחה, סיכמו הצדדים את טענותיהם בענין זה, ובהחלטה מיום 26.10.21 נקבע כי בנסיבות הענין אין מנוס מפסילת חוות דעת המומחה ומינוי מומחה חליפי (שלישי) תחתיו.
3. בהמשך מונה כמומחה ד"ר עמוס איילון, שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין סחרחורת ו-5% בגין ליקוי שמיעה. התובע שלח למומחה שאלות הבהרה אולם לא הוא ולא הנתבעת ביקשו לזמנו לחקירה.
4. הצדדים חלוקים גם בשאלה האם עניננו בתאונת עבודה.
5. אין מחלוקת כי עובר לתאונה יצא התובע ממקום עבודתו על מנת להגיע, בסופו של דבר, לביתו. לטענת התובע, הוא לא נסע ישירות לביתו אלא סטה מנתיב נסיעתו לטובת ביקור בחנות רהיטים (שנמשך בין שעה ועשרים לשעה וחצי). לטענת התובע נוכח סטית דרך זו, אין ענייננו בתאונת עבודה.

לטענת הנתבעת, החולקת עובדתית על גרסת התובע לפיה ביקר כלל בחנות הרהיטים הנמצאת סמוך מאד למקום עבודתו, ענייננו בתאונת עבודה, בגינה לא ניצל התובע את זכויותיו במל"ל. מכאן, טוענת הנתבעת, יש לנכות מכל סכום פיצוי המגיע לו, ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל אותם היה מקבל לו היה מנצל את זכויות במל"ל.

1. הצדדים הגישו ראיות מטעמם. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו, של רעייתו, ושל אבי לוי, יועץ המס שלו. הנתבעת הגישה מטעמה תיק מוצגים וחוות דעת אקטוארית רעיונית (שתיים למעשה, כאשר השניה של איל בוכבינדר החליפה את הראשונה). יצוין, כי הנתבעת ביקשה תחילה להגיש תצהיר חוקר מטעמה לענין נסיבות התאונה אולם בסופו של דבר בחרה שלא להעיד את החוקר. לפיכך, בדיון נחקרו התובע, רעייתו, יועץ המס של התובע והאקטואר (השני) מטעם הנתבעת, והצדדים סיכמו את טענותיהם.

הנכות הרפואית בתחום האורתופדיה וא.א.ג.

1. בחוות דעתו מיום 28.1.18 ציין ד"ר שרצר כי התובע התלונן על כאבי צוואר 3 שבועות לאחר התאונה וקבע כי "בהתאם לממצאי בדיקת ה CT שנעשתה בחדר המיון שמצאה נזק ניווני בחוליות הצוואר ניתן לקבוע כי לפחות מחצית מהגבלת התנועה שנמצאה קשורה לנזק הניווני שתועד בצוואר... סך כל נכותו כיום מגבלה מזערית של התנועה בצוואר נכות של 5% מחצית תקנה 37(7)א".

לפיכך, קבע המומחה כי "לאור מגבלות התנועה ממנה סובל ולאור הממצאים בבדיקת CT של נזק ניווני בחוליות הצוואר סה"כ נכותו כיום 10%. מחצית אני משייך לנזק הניווני, לכן נכותו בצוואר מהתאונה 5%" (ההדגשה במקור).

1. הצדדים אינם חלוקים על חוות דעתו של המומחה בתחום האורתופדיה.
2. כפי שצוין בפתח הדברים, לתובע מונו בתיק זה לא פחות מ-3 מומחים בתחום א.א.ג. והצדדים חלוקים על שיעור הנכות שנקבעה לתובע בתחום זה על ידי המומחה האחרון שמונה, ד"ר עמוס איילון.
3. ד"ר איילון, ציין בחוות דעתו מיום 23.12.21, כי "ללא סיפור של סחרחורת טרם התאונה הרי מצבו היה מצדיק על פי התקנות נכות בגובה 20%. אלא שלא כך מצבו של התובע. מתוך המסמכים שבתיק מתברר כי כבר 4-3 שנים טרם התאונה סבל התובע מהתקפי סחרחורת, טופל תרופתית ואף אובחן כסובל מאירוע מוחי חולף. עבור תלונות אלה, ובהיעדר עדות לרפלקסים פתולוגיים, היה התובע זכאי על פי התקנות לנכות בגובה 10%. על כ לדעתי יש מקום להעניק לתובע נכות בגובה ההפרש בין מצבו טרם התאונה ומצבו לאחר התאונה".

לפיכך, קבע המומחה כי בכל הקשור לתאונה לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הסחרחורת.

1. ביחס לליקוי השמיעה, קבע המומחה כי "בדיקת השמיעה המעודכנת מתאריך 11.11.2020 מראה ערכי PTA 21.6 דציבלים מימין ו-30 דציבלים משמאל. בהיעדר עדות לקיום ליקוי שמיעה טרם התאונה ליקוי שמיעה זה מצדיק הענקת נכות בהתאם לתקנות".

לפיכך, קבע המומחה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין ליקוי שמיעה.

1. במענה לשאלות הבהרה ששלח התובע לד"ר איילון, הבהיר המומחה, בין השאר ביחס לסחרחורת, כי על בתיעוד רפואי מעברו של התובע "מצוין במפורש 'סחרחורת בשינוי תנוחה'" (תשובה 1ו, היינו ממקור וסטיבולארי). לשאלת התובע האם היעדר בדיקת ENG לא שוללת בעיה במערכת הוסטיבולרית, השיב המומחה בשלילה ואף הבהיר כי די ברישום תלונות בענין זה כדי לבסס נכות קודמת.
2. ביחס לפגיעת התובע בתאונה, הבהיר המומחה כי התובע נפגע בקינמטיקה בינונית בלבד והוגדר ע"י צוות מד"א במצב קל, ללא עדות לחבלת ראש או פגיעה בזיכרון (תשובה 7ג-ד).
3. אשר לליקוי השמיעה, הבהיר המומחה כי השינוי בין תוצאות בדיקת השמיעה הראשונה והאחרונה נובע מהעובדה שהן בוצעו בשני מכוני שמיעה שונים ושיעור הנכות שנקבעה לתובע (5%) היא בהתאם לתוצאות PTA שעלו מהבדיקה המעודכנת (תשובה 9א ו-ג).

הנכות הרפואית בתחום א.א.ג – טענות הצדדים

טענות התובע

1. לטענת התובע, בפני בית המשפט שתי חוות דעת שוות ערך בתחום א.א.ג (ד"ר דויטש וד"ר איילון). בפני המומחים עמדו אותם מסמכים, למעט בדיקת השמיעה מ-11.11.20 ועל כן אין להעדיף את חוות דעתו של ד"ר איילון רק משום היותה מאוחרת יותר. לטענתו, יש להעדיף דווקא את חוות דעתו של ד"ר דויטש, שהיא חוות דעת מנומקת ונתמכת בספרות מקצועית.
2. לטענת התובע שני המומחים קבעו לתובע שיעור נכות זהה בשל סחרחורת, אולם ד"ר איילון מצא לייחס את מחציתה למצב קודם וזאת על סמך 3 רישומים בענין זה מעברו של התובע.
3. לטענת התובע, למקרא חוות דעתו של ד"ר איילון, כמו גם תשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו, "עולות תהיות" בענין ייחוסו מחצית משיעור הנכות למצב קודם ולעניין קביעת הנכות בשיעור 5% בגין הירידה בשמיעה.
4. ביחס לסחרחורת טען התובע כי הרישומים הקודמים עליהם הסתמך המומחה לצורך קביעתו בדבר קיומו של מצב קודם, נרשמו על ידי רופא משפחה ולא מומחה א.א.ג. וזאת על סמך תלונות בלבד. זאת ועוד, ד"ר איילון מאשר כי הסחרחורת עלולה לנבוע ממגוון סיבות, לרבות לחץ דם גבוה ולא בהכרח בשל פגיעה במערכת שיווי המשקל. בהקשר זה, טוען התובע, כי ממסמכים רפואיים מתיקו אכן ניתן למצוא ראיה לכך שהתובע סבל מלחץ דם גבוה כחצי שנה לפני הרישום השלישי. בנוסף, בניגוד לקביעת ד"ר איילון לא היה חשד לארוע מוחי בעברו והתלונה לא חזרה עד לאחר ארוע התאונה, שרק אז עבר התובע בדיקת ENG. לטענת התובע שגה המומחה גם בסברתו כי מנגנון התאונה לא היה קשה. לטענתו, מתעודת חדר המיון ומתצהירי התובע ורעייתו עולה כי דובר במנגנון קשה וכי התובע סבל מפגיעה בזיכרון.
5. לטענת התובע, חלק מהנחותיו של ד"ר איילון היו לא נכונות. התובע לא עבר ארוע מוחי, פגיעתו היתה קשה והוא סבל מפגיעה בזיכרון. המומחה אישר כי ארועי הסחרחורת הבודדים מעברו יכולים היו להיות קשורים ליתר לחץ דם ממנו סבל התובע או מתלונות נוירולוגיות. לטענת התובע גם ד"ר איילון מכיר בקושי להעריך בדיוק מה היה מצבו של התובע לפני התאונה, האם היה מצב זמני שחלף או מצב אסימפטומטי שהפך לסימפטומטי ולא ניתן לשלול את האפשרות שלפחות חלק מתלונות העבר לא נבעו ממקור וסטיבולארי.
6. לפיכך, טוען התובע, במצב כזה של אי ודאות ולאור מיעוט התלונות בעבר ופרק הזמן הממושך ביניהם לבין התאונה שהיתה תאונה קשה, ראוי לייחס את הנכות כולה לתאונה. בנסיבות אלה, קביעתו של המומחה היא מחמירה מאד ולא עולה בקנה אחד עם מאזן ההסתברויות, גם בהתאם לתשובותיו לשאלות ההבהרה. לפיכך, יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר דויטש על פניו.
7. לחלופין, טוען התובע, יש לייחס את מלוא נכותו של התובע בשיעור 20% לתאונה, לחלופי חלופין ראוי לקבוע כי אף אם התובע סבל ממצב רפואי קודם, הרי שפגיעתו בתאונה הפכה את מצבו לסימפטומטי ובכך יש לייחס את מלוא הנזק והקשיים התפקודיים מהם הוא סובל כיום לתאונה. לחלופי חלופין ולמען הזהירות בלבד, טוען התובע כי יש לייחס לעברו שיעור נכות נמוך במידה ניכרת מזה שקבע ד"ר איילון ולהעמידה על 2.5% בלבד.
8. באשר לירידה בשמיעה, טוען התובע כי אמנם בדיקת השמיעה מיום 11.11.20 לא עמדה בפני ד"ר דויטש, אולם מאחר שד"ר איילון מציין בתשובותיו כי הבדיקה השניה לא בהכרח מבטאת שיפור ביחס לבדיקה הראשונה, עולה ספק ממשי אם ראוי להעדיף את קביעתו על פני זו של ד"ר דויטש שנימק את עמדתו באופן בהיר ומפורט בחוות דעתו, גם בענין זה.
9. העולה מהאמור לעיל הוא כי התובע מבקש להעמיד את שיעור נכותו הרפואית המשוקללת על 31.6%.

טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעת, חוות הדעת הרלבנטית היחידה היא חוות דעתו של ד"ר איילון, שקבע לתובע נכות מופחתת בגין הסחרחורות והפגיעה בשמיעה וזאת לא בכדי, שכן בניגוד לטענת התובע לא מדובר בתאונה קשה. בהקשר זה תעודת מד"א מדברת בעד עצמה.
2. הנתבעת מדגישה כי משנמנע מד"ר דויטש להיחקר על חוות דעתו באופן שהצריך מינוי מומחה נוסף, חוות דעתו אינה נתונה לביקורת שיפוטית ואינה עומדת עוד בפני בית המשפט והתובע מנוע מלטעון להעדפת חוות דעתו של ד"ר דויטש על פני זו של ד"ר איילון.
3. עוד טוענת הנתבעת בקשר לחוות דעתו של ד"ר דויטש, כמו גם זו של ד"ר פרידמן, שמשני אלה הסתיר התובע את עברו הרפואי, שאליו לא נמצאה התייחסות בחוות הדעת וביחס לד"ר פרידמן הוא אף הסתיר כי הוא טיפל בו לאחר התאונה.
4. לטענת הנתבעת, ד"ר איילון קבע לתובע נכות בגין הסחרחורת רק בלית ברירה. לטענתה, אין מחלוקת כי התובע התלונן על סחרחורת לפני התאונה. הסיבה היחידה שחלק מהנכות יוחסה לתאונה היתה נוכח העובדה שאין עדות לרפלקסים פתולוגיים לפני תאונה, אולם הדבר נובע מכך שהתובע לא עשה בדיקת ENG, ובכך התובע יוצא "מרוויח מההפקר". הנתבעת ממשיכה ומפנה לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה, בהן עמד על כך שהמקור לסחרחורות הוא וסטיבולרי, שכן הן באות לידי ביטוי בשינוי תנוחה. מכאן למדה הנתבעת שמצבו של התובע לא השתנה בענין זה מלפני התאונה והוא עושה שימוש בתאונה "כקרדום לחפור בה" כלשונה.
5. הנתבעת חולקת גם על טענת התובע לפיה מצבו הפך לסימפטומטי לאחר התאונה, שכן התובע התלונן על סימפטומים לפניה. עוד מדגישה הנתבעת, כי לאחר התאונה לא נמצאו תלונות רבות וניכר שהבדיקות נועדו לייחס נכות לתאונה.
6. לפיכך, טוענת הנתבעת, על בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של ד"ר איילון מבחינת נכותו הרפואית של התובעת ויש להתעלם מחוות הדעת הקודמות בתיק. לטענת הנתבעת העובדה שהתובע בחר שלא לחקור את המומחה רק מחזקת את ההלכה הפסוקה לפיה אל לו לבית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעמו, שהוא ידו הארוכה, אלא במקרים בהם הוכח לבית המשפט כי חוות דעתו אינה נכונה ובמקרה זה הדבר לא קרה.

הנכות הרפואית – דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בחוות הדעת, במענה לשאלות הבהרה ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לסטות מחוות דעתו וקביעותיו של ד"ר איילון בכל הקשור לנכות הרפואית שנקבעה לתובע.
2. צודקת הנתבעת כי משמונה ד"ר איילון כמומחה נוסף מטעם בית המשפט נוכח חוסר האפשרות של ד"ר דויטש להתייצב לחקירה נגדית, אין מקום להציבה בשורה אחת עם חוות דעתו ד"ר איילון ובוודאי שלא להעדיפה על פניה, שהרי בדיוק בשל כך שלא ניתן היה לחקור את ד"ר דויטש ולא ניתן היה לבקר באופן זה את חוות דעתו, מונה מומחה נוסף. עוד יצוין, כי בנסיבות מינויו היה מומחה נוסף זה היה חשוף לחלוטין לקביעותיו של ד"ר דויטש. מכל מקום, משנבצר מהנתבעת לחקור את ד"ר דויטש על חוות דעתו, קיים קושי להתייחס אל קביעותיו ובוודאי שלא להעדיפן על פני ד"ר איילון.
3. שנית, חוות דעתו של ד"ר איילון בפני עצמה, היא מנומקת ומפורטת, ותשובותיו לשאלות ההבהרה היו ברורות ומשכנעות ולא היה בהן כדי להשפיע על תוצאתה.
4. בהקשר זה צודקת הנתבעת בטענתה כי המומחים הקודמים לד"ר איילון לא התייחסו כלל לעברו הרפואי של התובע. במסגרת עבר זה אכן התלונן התובע (3 פעמים) על סחרחורת בשינוי תנוחה (היינו מקור וסטיבולארי) ומעצם קיומן של תלונות לא ניתן לומר כי לפני התאונה היה מצבו אסימפטומטי. העובדה שלא בוצעו לתובע בדיקות ENG לפני התאונה אכן יכולה לתמוך גם באפשרות ייחוסה של הנכות במלואה למצב לפני התאונה. מכל מקום מקובלת עלי קביעתו של ד"ר איילון בהקשר זה, לפיה ניתן לבסס קיומה של נכות (עובר לתאונה) גם על תלונות פני רופא (לא מומחה) ומקובלת עלי קביעתו בקשר לייחוס חלקה של הנכות בלבד לעברו של התובע וחלקה לתאונה, קביעות אותן נימק באופן משכנע.
5. כידוע, מומחה הממונה על ידי בית המשפט הוא בבחינת ידו הארוכה בתחומי מומחיות ורק בנסיבות חריגות יסטה בית המשפט מקביעותיו. לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות כאמור בעניננו. גם העובדה שהתובע בחר שלא לחקור את המומחה תומכת במסקנה זו.
6. העולה מהאמור לעיל כי יש להעמיד את נכותו הרפואית של התובע בהתאם לחוות הדעת שניתנו בעניננו: 5% אורטופדית בשל פגיעה בצוואר, 10% בשל סחרחורת ו-5% בשל ליקויי שמיעה. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת, אם כן, על 18.77%.
7. מובן, כי שאלת הנכות התפקודית של התובע והגריעה מכושר השתכרותו הן שאלות נפרדות, כפי שיפורט להלן.

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

טענות הצדדים

1. התובע, יליד 17.5.64 בעל תואר שני בהנדסת חשמל, ועד שנת 2015 עבד כאיש שיווק ומכירות בחברת "שיווק שביט". בתחילת 2015, כ-10 חודשים לפני תאונה, הקים עסק עצמאי בתחום השיווק.
2. לטענת התובע, יש לקבוע כי נוכח פגיעתו התפקודית יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו על 30% לפחות, שכן הוא סובל משילוב של סחרחורת, ירידה בשמיעה וכאבים ומגבלות בצוואר. לטענתו מדובר בפגיעה "סינרגטית" שמפריעה לו מאד בתפקודו בעבודתו ובחיי היום יום.
3. התובע הפנה בהקשר זה לדברים שנכתבו בתצהירי העדות הראשית שלו ושל רעייתו, כמו גם לחקירתם.
4. בתצהירו טען התובע (ס' 13), כי עבודתו האינטנסיבית כוללת עבודת "שטח" ועבודה משרדית. הוא אחראי על ניהול העסק, הזמנת סחורה וסידורה, פגישות עם לקוחות וספקים, תכנון עסקי והנהלת חשבונות, המצריכים השקעה מרובה, ריכוז, סבלנות ויכולות שכנוע. כמו כן, תחום השיווק כרוך בנהיגה ממושכת, הליכה מרובה ומאמצים פיזיים, לרבות הרמת משאות וטיפוס לגובה. לצורך כך, נאלץ להעסיק איש מקצוע בתחום השיווק, המכירות וסידור המחסן.
5. עוד הצהיר התובע (ס' 15-14) כי מאז התאונה ובגילו הוא מתקשה בביצוע עבודתו, נאלץ לקצר את ימי העבודה והשעות, לרוב עובד רק באזור ירושלים ומבטל פגישות, וכן מתקשה לקדם את העסק ולהגדיל את היקף המכירות. חרף הקשיים ומתוך רצון להקטין את נזקיו, ממשיך לעבוד. אך מתעייף מהר, יכולותיו ויעילותו נפגעו באופן משמעותי, המקשים עליו לבצע את עבודתו וחוזר הביתה מותש. אין ספק כי ככל שיחלפו השנים, תהיה לנכותו השפעה משמעותית על שנות העבודה הרבות שלפניו.
6. לטענת התובע "העסק זה אני", הוא לא היה צעיר כשפתח אותו והעובדה כי התאונה ארעה מספר חודשים לאחר שפתח את העסק הפריעה לו להעלות את העסק לפסים רווחיים הרבה יותר.
7. לטענת הנתבעת, התובע מגלה טפח ומסתיר טפחיים גם בענין זה. התובע בחר שלא להמציא לבית המשפט שומות מס לכל השנים, אלא בחלק מהשנים דוחות רווח והפסד, לחלק תקצירי שומה ולחלק דוחות שומה. התובע אף בחר להעיד את יועץ המס שלו בענין שהוא עדות שמועה, אולם בכל הקשור לנזק הוא שתק ולא התייחס לכך כלל. במיוחד אמורים הדברים כאשר התובע עצמו נשאל ביחס להבדלים שבין השומות שהגיש לבין אלה שאושרו ולא ידע להשיב.
8. לטענת הנתבעת, הכנסותיו של התובע לאורך השנים (בין אם שומות ובין אם דוחות רווח והפסד), מלמדות שאין קשר בין התאונה למצבו הרפואי. בשנת 2017 (לאחר התאונה) מחזור העסק עמד על 1.6 מיליון ₪, לעומת שנת 2018 שהמחזור שלה עמד על 480,000 ₪. הדבר מלמד כי אין כל קשר בין מצבו הרפואי של התובע להכנסותיו, אלא הדברים קשורים כמו בכל עסק, לשינויים בשוק. אולם בכל מקרה התובע לא העיד אף עובד או מנהל שיתמוך בטענותיו ואף יועץ המס, אותו כן העיד, לא התייחס כלל לנושא זה, כאמור. לטענת הנתבעת יש להחיל על התובע את הכלל בעניינו של בעל דין שנמנע מהבאת ראיות רלבנטיות.
9. הנתבעת דוחה את טענתו של התובע לפיה אלמלא התאונה היה מרוויח יותר, בהיותה סברה בלתי מבוססת עובדתית. לטענתה אף הוכח אחרת, שכן התובע הודה שהיה גידול בעסק, שכן הוא החל להעסיק אדם מקצועי המומחה במכירות ובעבודה במחסן (עמ' 14, ש' 6-8). הנתבעת מדגישה כי עובד זה לא הובא לעדות ובמקום מסמכים ועדים להוכחת טענותיו ביקש התובע להסתפק בעדותה של אשתו לפיה הוא סובל מקשיים והפסדים בעסק. אלא שאשתו של התובע אינה עובדת בעסק (היא שכירה בקופת חולים) ואילו בתו של התובע שכן עובדת בעסק לא הובאה לעדות.
10. עוד טענה הנתבעת, כי לנכויות המזעריות שנקבעו לתובע אין משמעות תפקודית, כמוכח במציאות, כאשר 7 שנים לאחר התאונה, לא השכיל התובע להוכיח ירידה בהכנסותיו או קשר בין ירידה כזו שלא הוכחה למצבו הרפואי

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה במעט משיעור נכותו הרפואית, ואפרט.
2. ראשית, נכותו של התובע מורכבת משלוש נכויות נפרדות, כשכל אחת מהן אינה גבוהה בפני עצמה. הנכות האורתופדית (המכונה "מזערית" על ידי המומחה) ואף הנכות בגין ירידה בשמיעה הן בשיעור מינימלי של 5% כל אחת. שילוב של מספר נכויות בשיעור נמוך משקף, לרוב, נכות תפקודית בשיעור נמוך מהנכות הרפואית המתמטית המשוקללת. לענין זה אין בידי לקבל את טענת התובע, שלא הונח לה בסיס עובדתי, כי מדובר בנכות "סינרגטית". יש לבחון גם את הנכויות לגופן. נכות של 5% בשל ירידה בשמיעה הינה, לטעמי, בעלת השפעה תפקודית נמוכה, אם בכלל. גם נכות אורתופדית מיזערית בשיעור של 5% אינה משמעותית מבחינה תפקודית. אכן, הנכות המשמעותית ביותר שנקבעה לתובע היא בגין הסחרחורות.
3. נתוני השתכרותו של התובע, כמו גם עדותו ממנה עולה כי שעות עבודתו לא השתנו למעשה, אינם תומכים בטענתו לשיעור נכות תפקודית גבוה.
4. התובע צירף לתצהירו טופסי 106 לשנים 2014-2009, כשכיר, וכן דוחות כספיים כאלה ואחרים לשנים 2019-2015, כעצמאי, לפיהם השתכר בממוצע סכום חודשי (נטו) כדלקמן: בשנת 2015 סך 13,679 ₪, בשנת 2016 סך 8,724 ₪, בשנת 2017 סך 14,274 ₪, בשנת 2018 סך 16,540 ₪ ובשנת 2019 סך 9,368 ₪.
5. התובע לא הוכיח קיומו של קשר בין שיעור השתכרותו בשנים שלאחר התאונה לבין נכותו הרפואית כתוצאה ממנה. יותר מכך, בשנים 2017 ו-2018 אף חלה עליה משמעותית בהכנסותו. התובע לא ידע להסביר בעדותו כיצד באה לידי ביטוי הירידה הנטענת ביכולותיו על הכנסתו, למעט הטענה כי "מספרים זה לא עושה מחזור" (עמ' 12, ש' 13-14). טענתו כי יכול היה להרוויח אף יותר, נותרה גם היא עדות סברה בלתי מבוססת, שאף התובע אישר שאין באפשרותו להוכיחה (עמ' 14, ש' 1-3).
6. אכן, יש ממש בטענות הנתבעת כי התובע לא הביא ראיות בענין זה, שהיה מצופה ממנו להביא. הוא לא העיד עדים שיכלו לשפוך אור על תעסוקתו (עובדים, לרבות בתו) ולא השלים את הגשת הדוחות הכספיים לשנים שמעבר לאלה שהגיש (לפחות אלה לשנים 2019 ו-2020).
7. יחד עם זאת, לפי עדותו של התובע, הוא עצמאי, מנהל עסק ובמסגרת זו עובד גם בעבודה משרדית וגם בעבודה פיזית, אף שלקח עובד מוכשר שעוזר לו. בנסיבות אלה עדיין יש מקום לייחס השפעה תפקודית, כזו או אחרת, במיוחד לנכות שנקבעה לתובע בכל הקשור לסחרחורת.
8. עוד יש לזכור, כי על הפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות לקחת בחשבון גם השפעה עתידית משמעותית יותר של הנכות הרפואית על תפקוד התובע, ועליו לצפות גם אפשרות שהתובע יפלט לשוק העבודה ויחפש עבודה כשכיר במומו.
9. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע, כמו גם את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו על שיעור של 12% (85% מהנכות בגין סחרחורת ושליש מיתר הנכויות).

בסיסי השכר והפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות

1. כאמור, התובע לא הגיש ראיות ביחס להשתכרותו לשנים האחרונות ולמעשה נתוני השכר השלמים האחרונים הקיימים בתיק הם לשנת 2018.
2. מקובל עלי חישובו של התובע לפיו ערך ממוצע השתכרות נטו של התובע בשנים 2017 ו-2018 והגיע לסך חודשי של 15,407 ₪. סכום זה כשהוא צמוד עומד על 16,500 ₪ (במעוגל).
3. בהינתן שהתובע עצמאי וחישוב אבדן כושר השתכרותו לעתיד מבוצע עד גיל 70, לא מצאתי להוסיף לו פיצוי בגין הפסד פנסיה כבקשת התובע.
4. בחישוב המתבסס על שכר של 16,500 ₪, נכות תפקודית בשיעור של 12% ומקדם היוון של 110.1490 (10 ושלושת רבעי שנים נוספות עד הגיעו של התובע לגיל 70), זכאי התובע לפיצוי של 218,000 ₪.

הפסדי שכר לעבר

1. לטענת התובע, לאחר התאונה נעדר כחודש מעבודתו מעבר לכך הוא עותר (בתחשיב הנזק מטעמו) לפיצוי בהתאם לשיעור נכותו, בהמשך.
2. לטענת הנתבעת, התובע לא ידע להסביר בעדותו, מהו הסכום שהפסיד בשל חודש היעדרותו. הנתבעת אף מצטטת דבריו של התובע בעדותו לפיהם "הפסדים אני לא יכול להגיד לך – אם היו הפסדים הייתי סוגר את העסק" (עמ' 11, ש' 15). לטענת הנתבעת יש בכך כדי להשליך במיוחד על טענתו להפסדי שכר לעבר. הנתבעת אף מפנה לבקשתה מהתובע בעדותו להציג את דוחות דצמבר וינואר (סביב התאונה) ותשובתו של התובע כי הוא אינו יכול לעשות כן עתה (עמ' 11, ש' 31). לטענת הנתבעת מדובר בנזק מיוחד החייב הוכחה שהתובע לא הביא.
3. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי עניננו בנזק מיוחד שעל התובע להוכיח בראיות, והוא לא עשה כן.
4. לשאלה המדויקת "אילו הפסדים נגרמו לך בחודש שלא היית" משיב התובע "אני לא יכול להגיד לך מדויק, חודש אחד שאני לא הייתי בעסק, העובדים כן היו, אי אפשר להגיד בחודש אחד איזה הפסדים. הפסדים מסתכלים בתקופה של זמן". (עמ' 11, ש' 11-13). טענתו בהמשך כי "במדויק זה חצי מהמחזור של חודש דצמבר" (שם, ש' 17), לא רק שאינה מתיישבת עם דבריו הקודמים, אלא שאף היא לא הוכחה ולא הוצגו מסמכי בענין (עמ' 11, ש' 18 ואילך).
5. בנסיבות אלה, מצאתי שטענת התובע להפסדי שכר לעבר לא הוכחה וממילא אין מקום לפצותו בענין זה.

עזרת הזולת

1. הצדדים לא התייחסו במפורש לראש נזק זה בסיכומיהם ונראה כי הסתפקו בענין זה בדברים שטענו בתחשיבי הנזק. יצוין, כי התובע הפנה לתחשיבו גם בתצהירו.
2. בתצהירו (סע' 19-18) טען התובע, כי לאחר התאונה סבל מסחרחורת, חוסר שיווי משקל והתקשה לתפקד בפעולות היומיות ונזקק לעזרה וסיעוד מבני משפחתו. ביחס לעתיד, טען כי שילוב הנכות האורתופדית וא.א.ג, מגביר באופן סינרגטי כל תנועת גוף העלולה לגרום לתחושה רעה וחולשה. בתחשיב הנזק מטעמו עתר התובע לפיצוי בסך של 10,000 ₪ לעבר ועוד כ-140,000 ₪ לעתיד.
3. לטענת הנתבעת, התובע לא העסיק עזרה בשכר, העזרה שקיבל ממשפחתו אינה חורגת מהמקובל ובכל מקרה התובע שב לתפקוד מלא. מכאן שאין הצדקה לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה.
4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי בהתחשב בכך שסמוך לאחר התאונה בוודאי נזקק התובע לעזרה מוגברת ובהתחשב בשיעור נכותו הכולל, המורכב הן מנכות אורתופדית, הן מנכות בגין סחרחורת, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה בסכום כולל לעבר ולעתיד בסך כולל של 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. גם לענין זה לא התייחסו הצדדים במפורש בסיכומיהם ונראה כי גם כאן הסתפקו בטענותיהם שבתחשיבי הנזק.
2. התובע טען כי נדרש לטיפולים באמצעות רפואה משלימה וכן נדרש לנסיעות אליהם. לטענת התובע הוא לא שמר את מלוא הקבלות וצרף קבלות בסך 1,361 ₪. התובע טען כי יזדקק לטיפולים כאמור גם בעתיד, כמו גם יישא בהשתתפות עצמית של תרופות וידרש לנסיעות כאמור גם בעתיד.
3. מנגד, טענה הנתבעת, כי מדובר בנזק מיוחד המחייב הוכחה בראיות של ממש. עוד נטען כי אם יזדקק התובע לטיפול בעתיד יוכל לקבלו במסגרת סל הבריאות והרפואה הציבורית.
4. לא מצאתי כי טענותיו של התובע לצורך בטיפולים משלימים מבוססת מבחינה רפואית, וממילא גם לא הנסיעות לקבלת טיפולים שכאלה. טיפולים רפואיים להם יזדקק בעתיד, אם וככל שיזדקק, ינתנו לו במסגרת הרפואה הציבורית (קופת חולים).
5. יחד עם זאת, סביר להניח שהתובע נשא בהשתתפות עצמית עבור משככי כאבים או טיפולים שונים בסמוך לתאונה. לפיכך, ובהתחשב גם בקבלות שהוגשו על ידו מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 3,000 ₪. בנסיבות המפורטות לעיל לא מצאתי לפסוק לתובע סכום כלשהו בענין זה בעתיד.

כאב וסבל

1. בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק של ממון), התשל"ו-1976 בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור נכותו הרפואית ויום אישפוז, גובה הפיצוי עומד (במעוגל) על 32,000 ₪.

ניכויים

1. המחלוקת העיקרית בתיק זה נוגעת לשאלה האם עניננו בתאונת עבודה אם לאו. במילים אחרות, אם יקבע כי עניננו בתאונת עבודה, הרי שהנתבעת תהיה זכאית לטעון לניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל שהיו משולמים לתובע אם היה פונה בתביעה למל"ל.
2. כידוע, הנטל להוכיח את הניכויים מהפיצוי מוטל על הנתבעת ולא בכדי גם הוגשה על ידה חוות דעת אקטוארית בענין זה.

נסיבות התאונה – הראיות וטענות הצדדים

1. לטענת התובע בתצהירו (ס' 4) "ביום אירוע התאונה סיימתי את העבודה ולפני שנסעתי לבית, ביקרתי בחנות רהיטים שנמצאת כ-200 מטר ממקום עבודה שלי, כדי להתעניין ברכישת ריהוט לבית שלי. הייתי שם במשך כשעה ועשרים - שעה וחצי. אחר כך יצאתי משם לכיוון הבית".
2. דברים דומים טען התובע בעדותו (הן בקדם המשפט, הן בישיבת הוכחות).

שם הוסיף כי את הביקור בחנות הרהיטים עשה לבקשת רעייתו, בניסיון לבחון רכישה של חדר שינה ("באותו יום רציתי להכנס כי אשתי מאד רצתה משם משהו, אישתי אמרה שאני יכול להשוות מחירים לגבי החדר שינה, היא רצתה גם מזרון", עמ' 9 ש' 15-16).

התובע זכר כי החנות נמצאת ליד "רמי לוי" אולם לא ידע מה שמה ("גם היום אני לא זוכר את שם החנות אפילו שאני כל יום עובר שם", שם ש' 7).

עוד הבהיר התובע בעדותו, כי חנות הרהיטים נמצאת אמנם במתחם בו הוא עובד אולם נדרשת פניה בכיוון הפוך מזה אליו היה פונה לו היה נוסע ישירות לביתו ("אני תמיד יוצא ולוקח שמאלה ועכשיו פניתי ימינה כי רציתי לראות דברים בחנות הרהיטים", שם, ש' 1-2).

1. לתמיכה בגרסתו העיד התובע את יועץ המס שלו, אבי לוי.
2. בתצהירו טען לוי כי כחודש לאחר התאונה, פנה אליו התובע, סיפר לו ששהה בחופשת מחלה במשך חודש ימים, נגרמו לו הפסדים וביקש לברר עימו אם הוא יכול להגיש תביעה לביטוח לאומי. "שאלתי אותו מה קרה בתאונה. הוא אמר לי שביום אירוע התאונה הוא סיים את העבודה ולפני שנסע לביתו ביקר בחנות רהיטים. הוא היה שם במשך כשעה ועשרים דקות – שעה וחצי. אחר כך יצא משם ונהג לכיוון הבית ואז ארעה התאונה" (ס' 3 לתצהירו). בהמשך הצהיר לוי כי אמר לתובע שלמיטב הבנתו לא מדובר בתאונת עבודה "כי חל נתק משמעותי בין זמן סיום העבודה ועד לזמן שבו קרתה התאונה. בנוסף קיימת סטייה במסלול הנסיכה שלו מהעבודה לבית..." (שם).
3. בעדותו, טען לוי כי הוא סבור שהמידע שסיפק לו התובע אודות הביקור בחנות הרהיטים בא כתוצאה משאלות שלו את התובע. "אני שאלתי אם בדרך היתה הפסקה לא שאלתי על החנות הספציפית" (עמ' 16, ש' 28). לטענתו (לשאלת ב"כ הנתבעת), בתצהיר לא פרט את כל מהלך השיחה (עמ' 17, ש' 7-12). עוד הבהיר לוי (וגם זאת בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת), כי הוא פעל "כצעד ראשון". לדבריו "אני עוזר ככל שאני יכול לנתב את הלקוחות למי שיתן להם יעוץ. מניסיון קורה לפעמים שאדם מנסה לחסוך ולא פונה ישירות לעו"ד ומנסה לשפעל זכויות ממל"ל" (עמ' 17, ש' 1-2).
4. יצוין, כי בעדותו בקדם המשפט הסביר גם התובע: "רציתי להגיד שחודש אחרי שהייתי בבית, התייעצתי עם רוה"ח שלי מה לעשות כי נפגעתי ולא עבדתי מה לעשות. הוא שאל את השאלות איך היה ומה היה ומתי וכשהוא שמע את כל הסיפור וכל העניינים הוא אמר שזה לא קשור אליו בכלל ושאני צריך לפנות לעו"ד" (עמ' 2, ש' 4-6).
5. בסיכומיו טען התובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ענייננו בתאונת עבודה, כי עדויות התובע ויועץ המס לוי לא נסתרו וכי התנהלות הנתבעת בענין הגשת תצהיר החוקר בענין זה ואי העדתו בסופו של דבר מעוררת תמיהה רבה ומלמדת שאין לה על מה שתסמוך. עוד נטען, כי אין לתובע כל אינטרס לטעון שלא מדובר בתאונת עבודה, שכן לו היתה נקבעת במל"ל נכות צמיתה כמו זו שנקבעה על ידי מומחה המשפט בתיק דנן, התובע היה זכאי לקבל גמלת נכות מהמל"ל.
6. מנגד, טענה הנתבעת כי מדובר בתאונה שארעה לתובע ברכב מעביד, התובע לא ביקר בחנות הרהיטים ובגל מקרה לא סטה ממסלולו ועל כן עניננו בתאונת עבודה. לטענת הנתבעת, היא סבורה כי התובע חשש שתביעתו עלולה להיבלע בתגמולי המל"ל ועל כן ברור האינטרס שלו שלא להגיש תביעה למל"ל.
7. הנתבעת הפנתה למספר אינדיקציות שיש בהן, לטעמה, כדי להפריך את גרסתו העובדתית של התובע, או לכל הפחות לשמש בסיס לקביעה כי התובע לא הוכיח את גרסתו.

ראשית טענה הנתבעת לחוסר אמינות כללי של התובע בתיק, המשליך גם על גרסתו בדבר הביקור בחנות הרהיטים. בהקשר זה טוענת הנתבעת, בין השאר כי התובע נמנע מהמצאת מסמכים ומעדות עדים רלבנטיים ואף ניסה "לעבוד על המומחים", מעבר לכך שהסתיר כי המומחה הנוסף הראשון שמונה טיפל בו לאחר התאונה.

1. הנתבעת מצביעה גם על עדותו של התובע לפיה נשלח לחנות הרהיטים במצוות רעייתו, אולם עובדה זו לא מצאה ביטוי בתצהירה של הרעיה כלל וכלל, על אף חשיבות הדבר ואף שלטענת התובע בעדותו "היא יודעת על זה". כמו כן, גרסתו של התובע לא נתמכה אף בעדים נוספים מטעמו כגון עובדיו שלו או עובדים בחנות הרהיטים. הנתבעת מביעה תמיהה על כך שהתובע קיבל הצעת מחיר רק בעל פה ומפנה גם לעדותו של התובע לפיה את המיטה שהלך לחפש קנה, במקום אחר, רק שנים רבות לאחר מכן.
2. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי התאונה ארעה בסמוך למקום עבודתו של התובע, ביציאה ממתחם בו נמצאים הן מקום עבודתו של התובע, הן חנות הרהיטים המדוברת (כנלמד גם מעיון שביצעה הנתבעת ב"גוגל מפס"). בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, אין המדובר ב"סטיה מהדרך" כנטען ולפיכך, המסקנה היחידה המתבקשת היא כי מדובר בתאונת עבודה, בגינה היה על התובע למצות את זכויותיו במל"ל. התובע אף לא ניסה לעשות כן ומשלא עשה כן, יש לבצע ניכוי רעיוני של התגמולים אותם היה מקבל, בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהגישה.
3. הנבעת סיכמה את עמדתה (בעמ' 39, ש' 9-13), כדלקמן: "במכלול הדברים של שעת התאונה, מקום התאונה, הגרסה של סטיה שלא קיבלה חיזוק מאף עד במקום כולל אשת התובע או מישהו מעובדיו שיכול היה לתמוך בו, כולל חוסר אמינותו של התובע, מגיעים למסקנה כי התאונה הינה תאונת עבודה והיה על התובע למצות זכויותיו במל"ל ומשלא עשה כן ומשמדובר ברכב מעביד, זכותה של הנתבעת לטעון לניכוי רעיוני וכך אנו טוענים".

נסיבות התאונה – דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את העדים ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי יש מקום לנכות מסכום הפיצוי המגיע לתובע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל שהיה מקבל, שכן לא הוכח בפני כי ענייננו בתאונת עבודה.
2. ראשית, שמעתי את עדותו של התובע בפני, עדות שהיתה מהימנה עלי. עדותו זו של התובע נתמכה בעדותו של יועץ המס שלו אבי לוי, שהעיד כי התובע פנה אליו לצורך בירור שבועות בודדים לאחר התאונה וכי נושא הביקור בחנות הרהיטים עלה כבר אז. גם עדותו של יועץ המס היתה מהימנה עלי.
3. מנגד, הקושי העיקרי שהעלתה הנתבעת בגרסתו של התובע היתה עדותה של רעייתו, או ליתר דיוק העדר התייחסות לענין זה בעדותה של רעייתו. אם התובע העיד כי ביקר בחנות הרהיטים לבקשת רעייתו שביקשה לבחון קנית חדר שינה (לרבות מזרן), מדוע לא מצא ענין זה מקומו בתצהירה של רעייתו, שאף התייצבה להיחקר עליו. במיוחד אמורים הדברים כאשר אין מחלוקת כי את חדר השינה המדובר רכשו לבסוף בני הזוג רק שנים לאחר מכן ובחנות אחרת. שאלה זו שהעלתה הנתבעת אכן מעוררת קושי. יחד עם זאת בהתחשב ביתר הראיות כמפורט לעיל ולהלן, לא מצאתי כי יש בקושי זה כדי לשנות מקביעתי דלעיל. יש לזכור כי רעייתו של התובעת התייצבה למתן עדות ולא נמנעה מלחשוף עצמה לחקירה בענין.
4. הנתבעת גם שאלה את השאלה מדוע לא מצא התובע לנכון לזמן עדים נוספים לביקורו זה בחנות הרהיטים. אולם מצאתי כי נימוקיו של התובע בענין זה מספקים. התובע העיד כי באותו היום עזב את עבודתו אחרי העובדים ואם אכן לא ביצע רכישה בחנות ספק אם היו מי מהעובדים זוכרים אותו, אם התובע היה מצליח כלל לזהותם. בהקשר זה גם העובדה שהתובע לא זכר את שם החנות אין בה לטעמי כדי להעלות או להוריד בענין זה.
5. בכל הקשור להיותה של החנות באותו מתחם בו מצויה עבודתו של התובע, מקובלת עלי עדותו של התובע כי הפניה לחנות היא בכיוון ההפוך מזה בו היה פונה לו היה נוסע ישירות לביתו.
6. בנסיבות אלה, עדותו של התובע לא עומדת בגפה ואם הנטל היה מוטל על התובע להוכיח כי אין המדובר בתאונת עבודה הרי שהוא עמד בו. אלא שבעניננו, כאמור, הנטל להוכיח כאמור מוטל על הנתבעת, כחלק מהנטל המוטל, ככלל, על נתבעת להוכיח את הניכויים שיש לנכות מהפיצוי כאמור, והיא לא עמדה בו.
7. נוכח קביעתי זו, שלא הוכח כי מדובר בתאונת עבודה, אין מקום לנכות ניכוי רעיוני כלשהו מהפיצוי המגיע לתובע, כפי שפורט לעיל, ועל כן ממילא לא מצאתי להתייחס למחלוקות שקמו בין הצדדים בנוגע לחוות הדעת האקטואריות שהוגשו לגופן.

סיכומם של דברים

1. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

אבדן כושר השתכרות 218,000 ₪

עזרת הזולת 10,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות 3,000 ₪

כאב וסבל 32,000 ₪

סה"כ הפיצוי 263,000 ₪

1. מכאן, שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 263,000 ₪. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע (אגרת בית משפט ושכר עדים, כפי שנפסק) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ.

ניתן היום, ח' אלול תשפ"ג, 25 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.