בפני	כבוד השופטת מרים ליפשיץ-פריבס
תובע		פלוני נגד
נתבעת		התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול")
פסק דין

1. התובע, יליד 12.9.1963 נפגע בתאונת דרכים מיום 3.6.2015 (להלן:" התאונה").

על התאונה חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: " חוק הפיצויים") והמחלוקת שנטשה בין הצדדים נסובה סביב סוגיית הנזק וגובה הפיצויים כתוצאה מהתאונה.

ניהול ההליך:

2. לאחר מועד התאונה, התובע היה מעורב בתאונת דרכים נוספת מיום 14.6.2016 (להלן: " התאונה הנוספת") והנתבעת בקשה להורות לתובע לתקן את תביעתו בהתייחס גם לנזקיו כתוצאה מהתאונה הנוספת ובהיותה המבטחת על רכבו גם בתאונה זו. לכך התנגד התובע והתקבלה דעתו (בהחלטה מיום 23.7.2019 והחלטה מיום 12.9.2019 בבקשה חוזרת).

3. לאחר שהוגשו תחשיבי נזק ולא עלה יפה ניסיון להביא לסיום ההליך בפשרה הוגשו ראיות הצדדים ונשמעו עדויות.

בתום שמיעת הראיות וערב ישיבה שנקבעה לסיכומים בעל פה, נעתרתי לבקשה של התובע שימונה מומחה בתחום הכאב (החלטה מיום 29.8.2021). נוכח עיכוב חוזר ונשנה בהגשה של חוות הדעת בתחום הכאב ע"י המומחה שהתמנה, מיניתי מומחה אחר, ד"ר ארנולד שטיין כמומחה מטעם בית המשפט.

חוות הדעת ועדויות המומחים הרפואיים מטעם בית משפט:

נכויות כתוצאה מהתאונה:

נכות אורתופדית:

4. ד"ר פרנקל, המומחה בתחום האורתופדיה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30% בגין הפגיעה בכתף שמאל ו-10% בגין הפגיעה בכף רגל שמאל. הנכות המשוקללת לפי חוות הדעת מיום 10.5.2017 עומדת על 37%.

5. התובע חלק על שיעור הנכות האורתופדית שקבע ד"ר פרנקל. לטענתו הנכות בגין הכתף היא בשיעור של 40% נוכח מגבלה תנועה קשה בכתף שהיא כתף קפואה (בהתאם לתקנה 41(3) לתקנות) ובשיעור של 10% עבור יתר הממצאים (קרעים בגידים, בסחוס בקופסית, תת פריקה ופגיעה בכוח הגס וחולשה ביד). התובע, לא חלק על קביעת הנכות בשיעור של 10% בכף הרגל.

6. על פי בקשת הצדדים נחקר ד"ר פרנקל על חוות דעתו. במענה לשאלות ב"כ הנתבעת השיב ד"ר פרנקל כי לא אבחן כתף קפואה כי אם הגבלה קשה מאוד בתנועה ואי יכולת להרים את הכתף מעבר לגובה השכם (עמ' 27 ש' 29 עד עמ' 28 ש' 4) והוסיף, כי הנזק הוא יותר מהגבלת התנועה והקרע של הרצועות. המדובר בתהליך מתקדם ולהערכתו לתובע יש כיום פגיעה גם בסחוס של הפרק וקביעה של נכות בשיעור של 30% היא למלוא הפגיעה בכתף והוא לא העמידה על 20% בלבד בגין הקרע בגידים ונוכח החמרה צפויה שנלקחה בחשבון (עמ' 29).

7. לדעת המומחה יש לקבוע לתובע נכות לפי סעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות בהיותו סעיף כללי ואילו סעיף 42(1)(ד)(3) לתוספת לתקנות לא מתאים לעניינו נוכח ריבוי הנזקים ולא רק בהתחשב באפשרות לפריקה של הכתף מה גם, שאין בידו לקבוע חד משמעית אם הייתה פריקה. סעיף 42 ד מתאים רק לחלק מהחבלות מהן סובל התובע כדברי המומחה: "י ש נזק בקופסית, באיי סי ויש הסתיידות שלא מוזכרת בסעיף ד' שגורמת לכאבים חזקים. ההערכה שלי גם היום, שהנכות שלו בעניין הכתף היא 30%" (עמ' 29 ש' 14-15 ובמענה לשאלות ב"כ התובע בעמ' 30, 34 ו-35). ד"ר פרנקל העיד כי גם כיום הוא מעריך את הנכות בשיעור 30% המבטאת כאמור את ההחמרה צפויה. התובע נמצא אמין בעיניו בעניין מגבלות התנועה ביד שמאל ובהפעלת כוח עם הכתף (עמ' 31 ש' 29-33) והוסיף, כי הסתיידות הנגרמת במרוצת השנים גורמת לחולשה בכוח בכתף (להבדיל מכף היד) ובכל אלו התחשב בקביעה של נכות בשיעור 30% (עמ' 31 ש' 19-33).

8. לאפשרות לקבוע נכות נפרדת לכל פגימה השיב ד"ר פרנקל: "לא נכון להפריד קטע קטע כי אני בודק את הסך, והסך הכל זה הפרעה משמעותית שמתאימה לנכות בשיעור של 30%" והוסיף: " כשאני משקלל את הכל ביחד, ואי אפשר להפריד, הנכות שלו זו הנכות. גם אם הייתי מנסה להפריד, אני לא חושב שהייתי מגיע למשהו אחר" וככל שלא היה מוצא מגבלת תנועה, עשוי שהיה נותן 0% נכות על ממצאים אלו (עמ' 34 ש' 26 עד עמ' 27 ש' 5).

9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדות של ד"ר פרנקל לא מצאתי לסטות מחוות דעתו. בעדותו, היטיב המומחה לנמק את קביעתו בנוגע לנכות בשיעור של 30% בגין הכתף ללא אינדיקציה בבדיקה לכתף קפואה ובזיקה לשיעור מגבלת התנועה עליה הוסיף 10% נכות בהתחשב בהיות התהליך מתקדם בהחמרה צפויה. אותן פגימות מתאימות לסעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות כעולה מעדות המומחה לאי התאמה ו/או חוסר דיוק של סעיפים אחרים בתוספת לתקנות אליהם הופנה בחקירה של ב"כ התובע בהתחשב בטיב הפגימות וריבוין ואין להפריד ביניהן בקביעת הנכות ביד שמאל.

 

10. לפיכך ובהתחשב בנכות בשיעור של 10% בכף הרגל, עליה אין חולק, אני קובעת כי הנכות הרפואית האורתופדית המשוקללת כתוצאה מהתאונה היא בשיעור של 37%.

נכות בתחום הכאב:

11 . ד"ר ארנולד שטיין, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב, קבע בחוות דעתו נכות בגין כאב בכתף שמאל בשיעור של 25% (לפי סעיף 35 1(ג)(ד) לתוספת לתקנות) ובשיעור של 5% בגין כאב בכף רגל שמאל. לדעתו, נכויות אלו חופפות לנכות שקבע ד"ר פרנקל כעולה גם מתשובותיו לשאלות הבהרה ששלח לו התובע.

12. התובע טוען לנכות עצמאית בתחום הכאב בשיעור של 30% (25% לכתף ו-5% לרגל) שלטענתו אינה חופפת לנכות האורתופדית שקבע ד"ר פרנקל בהיעדר בסיס לקביעה של ד"ר שטיין לנכות חופפת. ד"ר שטיין עצמו מצא בבדיקה ממצאים המלמדים על נכות של מעל 35% וחרף זאת העמיד את הנכות על 30% בשונה מהקביעה של ד"ר פרנקל מה שמעיד על הפרדה שעשה ד"ר שטיין בין הכאב לממצאים האורתופדיים.

13. הנתבעת מבקשת לאמץ את חוות הדעת של ד"ר שטיין שלא שינה ממנה בעדותו כי אין לקבוע נכות נוספת בתחום הכאב בפרט שעה שד"ר פרנקל הוסיף 10% נכות (מהסעיף הייעודי) בהתחשב בכאב. לחילופין וככל שייקבע כי קיימת נכות נוספת בתחום הכאב שיעורה בין 5% ל- 10% כעדות ד"ר שטיין ויש להעמידה על 5% בלבד.

14. כבקשת התובע הוזמן ד"ר שטיין להיחקר על חוות דעתו. בעדותו חזר המומחה על דעתו לחפיפה בין הנכות האורתופדית ובתחום הכאב: " הכאב נכלל בסך השיקולים לקביעת אחוזי הנכות" והריהו "פועל יוצא של הפגיעות האורתופדיות וגורם מכריע בנכות" ולהבנתו, ד"ר פרנקל כלל בנכות צפי להחמרה במצב האורתופדי בכתף (עמ' 69 שורות 1-10) ולא ניתן להפריד בין אורתופדיה, הנקבעת ע"י אורתופד, ובין מגבלת תנועה בקשר לכאב (עמ' 70, עמ' 72 ש' 7). הכאב בכתף הוא כאב חזק (עמ' 72 ש' 25-26, עמ' 73 שורות 5-7) וככל ולא כדעתו, ינופה כל הקונטקסט של מגבלת תנועה וההפרעה התפקודית ד"ר שטיין העמיד את הנכות בגין כאב בכתף על 5%- 10% (עמ' 77) ודחה מכל וכל את האפשרות להעמידה בשיעור של 25% לפי הממצאים האורתופדיים בבדיקתו את התובע (עמ' 78 ש' 7-9).

15. תחילה לעניין העדות של ד"ר פרנקל בעניין הכאב. בעדותו על שיוך הנכות האורתופדית לסעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות אמר ד"ר פרנקל כי בכך נתן דעתו בין היתר לנזק בקופסית ולהסתיידות שלא מוזכרים בסעיף 42(ד) הגורמים לכאבים חזקים וקבע נכות של 30% (עמ' 29 ש' 14-16). במסקנות של ד"ר פרנקל בחוות הדעת נאמר כי " נותרו כאב ורגישות בכף הרגל" ובנוגע לכתף: " נותרו כאב והגבלה ניכרת בתנועה כמתואר לעיל" (וראו עמ' 1 בחוות הדעת בעניין תלונות של התובע. עיון בחוות הדעת (בפרק תלונות התובע על כאבים בכתף וברגל) כפי שהעיד גם ד"ר פרנקל כי הפגימה בכף רגל שמאל גורמת לכאב ומתאימה לצליעה וקושי בעמידה ממושכת (עמ' 32 ש' 14-18).

16. מכל האמור התרשמתי כי בקביעה של שיעור הנכות האורתופדית התחשב ד"ר פרנקל בין היתר בכאבים מהם סובל התובע בגין הפגימות האורתופדיות ומטבע הדברים, אין כמעט פגימה שאינה כרוכה בכאב (ראו בעניין זה ברע"א 7100/16 ‏ פלוני נ' מדינת ישראל - קצין התגמולים‏, פסקה 4 (25.12.2016)). עם זאת מהעדות של ד"ר פרנקל לא התרשמתי כי מלוא התוספת של 10% שקבע המומחה (מעבר ל- 20% נכות לפי הסעיף הייעודי) נקבעה, רק בגין כאב כי אם גם בשל החמרה אורתופדית צפויה. וחלוף השנים ממועד הבדיקה של ד"ר פרנקל ועד היום מלמד אכן על החמרה אורתופדית הכרוכה גם בכאב כעולה גם מחוות הדעת ומהעדות של ד"ר שטיין שהעמיד את הנכות הנפרדת לכאב בין 5% ל-10%.

17. לפיכך ולאחר שנתתי דעתי לנכות האורתופדית שנקבעה בהתחשב גם בכאב, הגם שלא למלוא הכאב שהוכח, אני קובעת כי יש להוסיף על הנכות האורתופדית נכות בשיעור של 5% בגין כאב.

18. לאור האמור הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה היא בשיעור של 40.15%.

19. טוענת הנתבעת כי נוכח נכויות אחרות של התובע בגין תאונות קודמות לתאונה ומאוחרות לה יש לשקלל את הנכות הרפואית כתוצאה מהתאונה עם הנכויות האחרות. כך, בהעמדת הנכות בשיעור של 17.6% בלבד בהתחשב בנכות של התובע בשיעור של 56% כתוצאה מהתאונה הנוספת (במגבלות תפקודיות ברגל ימין). עוד טענה הנתבעת, לאפשרות להתחשב גם בנכויות של התובע כתוצאה משתי תאונות עבודה שקדמו לתאונה שבפני (32% תאונה ראשונה ו-34% תאונת עבודה שנייה) כך שהנכות הרפואית המשוקללת תעמוד על 8.15% בלבד.

20. אני דוחה את הטענה של הנתבעת כי יש להביא בחשבון את הנכויות הרפואיות של התובע בגין התאונה הנוספת משלא הוכחו נכויות אלו בראיותיה. אין להמציא כראייה את החלטות הוועדות הרפואיות במל"ל בהיותן ראיות לא קבילות. כלל הוא, שקביעות רופאי המל"ל אינן יכולות לשמש ראיה במסגרת תביעת פיצויים על פי חוק הפיצויים (ר"ע 94/86 עקיבא נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 754 (1986)) ואין בידי הנתבעת להסתמך על ראיות אלו. ד"ר פרנקל התבקש לחוות דעתו בעניין הנכויות כתוצאה מהתאונה שבפניי כפי שאכן עשה מבלי שקבע ממצאים לעניין פגימות באיברים אחרים אותם כלל לא בדק (עמ' 27). בנסבות אלו, לא הוכחו הנכויות כתוצאה מהתאונה הנוספת בה ניזוק התובע ברגל ימין.

נכויות שאינן קשורות לתאונה וקיצור תוחלת חיים:

21. ד"ר שמואל שילה, מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית והתבקש לחוות דעתו לעניין קיצור תוחלת חיים.

בחוות דעתו (מיום 1.4.2019) העריך ד"ר שילה קיצור תוחלת חיים של 7 שנים (גיל 76) עקב מחלת הסוכרת ממנה סובל התובע. בנוסף קבע המומחה כי מחלת הגאוט ממנה סובל התובע אינה משפיעה על תוחלת החיים. מי מהצדדים לא בקש לחקור את ד"ר שילה על חוות דעתו.

22 . בהחלטה מיום 2.12.21 נעתרתי לבקשה של הנתבעת וקבעתי כי ד"ר שילה יגיש חוות דעת נוספת, זו הפעם, בנוגע לשיעור הנכות של התובע בגין מחלות הסכרת, הגאוט והאסטמה על מנת שנכויות אלו יעמדו בפני בית המשפט עם מתן פסק הדין. נוכח טענה של התובע לפסלות של ד"ר שילה שנוצרה לאחר שהוגשה חוות הדעת לעניין תוחלת החיים, הוריתי על ביטול המינוי להגשת חוות דעת נוספת (החלטה מיום 4.1.21) ובהחלטה מיום 13.1.2021 מונה פרופ' ארדון רובינשטיין לקבוע את שיעור הנכויות בגין המחלות סכרת, גאוט ואסטמה.

23. פרופ' רובינשטיין, מומחה ברפואה פנימית קבע נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין מחלת הסוכרת ולא קבע נכות כלשהי בגין מחלות הגאוט והאסטמה.

24. פרופ' רובינשטיין התייחס בחוות דעתו גם לקיצור תוחלת החיים (עד גיל 80) למרות ששאלה זו לא הייתה חלק מכתב המינוי. מסיבה זו נדחות טענות התובע לקיצור תוחלת חיים על פי חוות הדעת של פרופ' רובינשטיין.

25. לאור האמור ושעה שהתובע לא ביקש לחקור את ד"ר שילה אני מאמצת את חוות דעתו וקובעת קיצור תוחלת חיים של 7 שנים (עד גיל 76).

26. בעניין הנכות בגין הסכרת יוער כי אין בה כדי לשנות מהערכה של ד"ר פרנקל לעניין נכות ברגל שמאל בגין התאונה כעולה מעדותו. ד"ר פרנקל נתן דעתו לסכרת ומעיון במסמכי המעקב במרפאת הסכרת למד כי בבדיקה של הרגליים (5 או 7 חודשים לפני התאונה) התובע לא התלונן על צליעה או קושי בהליכה לפני התאונה. מכאן מסקנתו כי הקושי של התובע בהליכה מתאים לפגיעה בכף הרגל (עמ' 27 , 29 ו-30).

 

כושר ההשתכרות של התובע:

27. התובע עובד שכיר בבית החולים הדסה עין כרם מחודש אוקטובר 1987 ומנהל מח' הרנטגן החל משנת 2004 ועד היום (עדות התובע עמ' 16 ש' 3-7).

שכרו החודשי של התובע במרוצת השנים קודם ולאחר התאונה עולה על שילוש השכר הממוצע במשק. לאחר התאונה עלה שכרו מגובה השכר לפני התאונה: בשנת 2014 ממוצע שכרו החודשי (ברוטו) עמד על סך של 50,251 ₪, 2015- 58,512 ₪, 2016- 87,956 ₪, 2017- 115,469 ₪, 2018- 123,255 ₪.

28. התובע למד משפטים במקביל לעבודתו בבית החולים והתמחה במשפטים בתקופה החל מיום 1.9.2014 ועד יום 31.8.2015 (אישור התמחות נספח לתגובה מיום 15.3.2012) לצד המשך עבודה בבית החולים במשמרת שניה בשעות אחרי הצהרים (עדות התובע עמ' 17 ש' 27-30) ובחודש אוגוסט 2016 הוסמך כעורך דין. עם קבלת רישיון עריכת דין ולצד העבודה בבית החולים החל התובע לעבוד בעבודה נוספת כעו"ד עצמאי (מביתו) בהיקף מצומצם, 3-4 שעות בשבוע (עמ' 18 ש' 26-32). הכנסותיו מעריכת דין על פי דו"ח שומה לשנת 2018 הגיעו לסך של 100,765 ₪ ולהערכתו הכנסתו היתה נמוכה מזו בשנת 2019 (עמ' 19).

הפסדי השתכרות בעבר:

29. התובע נעדר מהעבודה בבית החולים עקב התאונה ממועדה ולמשך 20 יום עד ליום 25.6.2015 (הודעות של העדה בן חמו מאגף משאבי אנוש וכו"א מתאריכים 19.11.2019 ו-22.12.2019 וכמובא בתיק האישי) ושולם לו מלוא שכרו בגין ימי ההיעדרות על חשבון ימי מחלה צבורים.

30. הוכחו היעדרויות של התובע מהעבודה במהלך השנים ממועד התאונה וכתוצאה ממנה (כעולה מאישורים רפואיים בתיק האישי בהמלצות לעבודה בחצי משרה עקב התאונה). כן הוכח כי אושר לתובע לעבוד במתכונת "חצי משרה גמישה" תוך ששולם לו מלוא שכרו למשרה מלאה ובניכוי ימי מחלה צבורים (עדות בן חמו מאגף משאבי אנוש בביה"ח בעמ' 51, 56 ואישורים בתיק האישי).

31. עיון בתיק האישי ובהודעה של העדה בן חמו (מיום 22.12.2019) בעניין ניצול ימי מחלה עולה, כי לאחר התאונה ובמרוצת השנים 2015-2020 ניצל התובע 44% ימי מחלה: בשנת 2015 -14% ובשנים 2016-19 בין 2-5% לשנה ובשנת 2020 – 15%. משמע, נותרו לתובע כ-40% ימי מחלה לניצול (עמ' 52).

32. בהתאם לתקנון עובדי הדסה קמה לעובד הזכות לפדיון ימי מחלה במועד הפרישה לפי 8 ימים על כל 30 יום במידה ונוצלו ימי מחלה בשיעור הנמוך מ-64%. התובע לא ניצל את ימי המחלה בשיעור האמור (64%) קודם לתאונה ואף לא בקירוב וכעדות הגב' בן חמו, ימנע ממנו לקבל את המענק לפדיון ימי מחלה עם הפרישה מעבודה בשל ניצול ימי המחלה בשיעור העולה על 64% מימי המחלה. שווי 'מענק אי ניצול ימי מחלה' הוא בסך של 218,000 ₪ (עמ' 52 ש' 17-21).

 

33. נוכח ניצול ימי המחלה ושיעור ההיעדרויות של התובע מהעבודה עקב התאונה אני קובעת פיצוי עבור הפסדי עבר בגובה המענק שנמנע מהתובע לקבלו בסך של 218,000 ₪.

הפסדי השתכרות בעתיד:

34. התובע כבן 60 כיום (יליד 12.9.1963) היה בן 51.9 שנים במועד התאונה שארעה ביום 5.6.2015. לדברי התובע בעדותו עבודתו משרדית למשך שעות ארוכות בתפקידו כמנהל מח' הרנטגן בבית החולים משעות הבוקר (בדרך כלל בסביבות השעה 8:00) עד השעה 15:00. יש ימים בהם הוא מסיים מוקדם יותר את העבודה המשרדית על מנת לבצע צנתורים של מוח וכלי דם ובהתאמה גם לתרחישים בבית החולים באירועי טראומה וכו'. בשעות אחרי הצהרים (החל משעה 15:00 והלאה) התובע עובד במשמרת שנייה, בגינה משולם לו תגמול נוסף. לדבריו, מחמת קשייו עקב הנכות " קשה לי לבצע את זה... ובשביל זה הצמידו לי טכנאי נוסף" (עמ' 16 ש' 19 עד עמ' 17 ש' 3 וראו: עמ' 55-56 בעדות של הגב' בן חמו). בנוסף, עיון בדוחות מהתיק האישי של התובע (דו"חות 'פיזור לתקופה') מלמד על ביצוע צינטורים לרבות בזמן משמרת שנייה ועל היות התובע כונן במרוצת השנים לאחר התאונה.

35. הגב' בן חמו העידה כי ממועד התאונה התובע " עובד חצי משרה לפי יכולת. יש פעמים שהוא עובד יותר ויש ימים שקצת פחות". היקף העבודה הוא לפי היכולת ובהתאם לתעודות מחלה ואי כושר מחמת התאונה בהפניה גם לתיק האישי באישורים תקופתיים מהמרפאה האורתופדית (למשך חצי שנה וחידושם מעת לעת) לעבודה בחצי משרה. העדה הוסיפה כי "רשום במתכונת חצי משרה גמישה ויתר השעות על חשבון חופש מחלה צבורה" החל ממועד התאונה ועד היום (עמ' 51 ש' 5-32, עמ' 56, אישור מחלה נ/10 ואישורים רפואיים שצורפו גם כנספחים לתשובת התובע מיום 20.12.2020).

36. מתלושי השכר בתיק האישי אני למדה כי התובע מועסק במשרה מלאה ממועד התאונה ועד היום ובהתאמה לכך, משולם לו שכרו למשרה מלאה ובניכוי של שעות ההיעדרות ע"ח ימי מחלה שלא נוצלו. ההיעדרויות ע"ח ימי מחלה אינן מגיעות להיקף של חצי משרה. ההיעדרות אינה בקביעות והתובע לעיתים עובד בפועל בנוכחות גדולה מהיקף של חצי מישרה (עמ' 52, 55 ו-56). נימצא כי שיעור ההיעדרויות לא מלמד על עבודה בפועל בהיקף של חצי משרה בלבד כי אם בהיקף עבודה בפועל גדול מזה (עוד ראו: הודעות מתאריכים 19.11.2019 ו- 21.11.2019). בנוסף, נותרו לתובע קרוב ל-40% ימי מחלה לא מנוצלים (עמ' 52 ש' 18 ו- 31) אותם הוא יוכל לנצל בעתיד בהתאם לאישור שניתן לו לעבודה במתכונת גמישה ובניכוי ימי המחלה.

37. ועוד. לא היה שינוי בתפקידו של התובע כמנהל מח' הרנטגן ממועד התאונה ועד היום, פרט לכך שניתן לו סיוע של עוזר טכני, ושכרו האמיר ב-50% במרוצת אותן השנים (שכר שנתי ברוטו של כ-700,000 ₪ בשנת 2016 (לפני התאונה) ושכר שנתי בסך של כ-1.5 מיליון ₪ בשנת 2018.

38. הסיכוי נמוך שהתובע ייפלט לשוק העבודה ויפוטר כטענתו במסגרת תכנית ההבראה של בית החולים. שכן מהראיות עלה שהתובע חיוני לעבודת בית החולים בתפקידו כמנהל מח' הרנטגן לאור מומחיותו בתחום הדימות, בהיותו מומחה בצינטורים (מתוך שני מומחים בלבד העובדים במחלקה) ובהתחשב בניסיונו רב השנים לתקופה של מעל שלושה עשורים. הוכחו גם חריצותו והתמדתו בעבודה לרבות בחזרה לעבודה בחלוף 20 יום בלבד ממועד התאונה. בית החולים, נהג בגמישות עם התובע כבר בתקופת לימודי המשפטים ביציאה ללימודים "חלק על חשבון הדסה שחלק מיזה היה על חשבון ימי חופשה " ובמתן אפשרות לעבודה במשמרת שנייה בתקופת ההתמחות מבלי לצמצם את המשרה (עמ' 17) בדומה למנהגו כלפיו לאחר התאונה בעבודה גמישה כאמור בהיותו מוערך וחיוני למערכת.

39. הטענה של הנתבעת לצמצום היקף העבודה של התובע בבית החולים שלא מחמת התאונה כי אם כהמשך לצמצום משרתו עקב התמחות לא הוכחה ודינה להידחות. מעיון בתיק האישי ובתלושי השכר ולפי העדות של הגב' בן חמו עולה כי בתקופת ההתמחות עבד התובע במשמרת שנייה ושולם לו שכרו המלא באותה תקופה למשרה מלאה. מה עוד שהתאונה ארעה לאחר שהסתיימה תקופת ההתמחות ועל פי אישורים רפואיים בגין התאונה ניתן לתובע אישור ל 'עבודה גמישה בחצי משרה וע"ח ימי מחלה צבורים'. משמע, צמצום היקף העבודה בפועל בא מחמת התאונה.

40. בקביעת הפיצוי לתובע בגין הפסד השתכרות בעבודה בבית החולים בעתיד התחשבתי בטיב העבודה בתפקידו כמנהל מחלקה שעיקרה עבודה משרדית; בהמשך ביצוע צינטורים הגם שהועמד טכנאי רנטגן לסייע לו בעבודתו וגידול משמעותי בהכנסותיו ממועד התאונה ועד היום בעבודה במשרה מלאה (ובניכוי ימי מחלה כאמור).

מנגד, הוכחו קשייו של התובע בהליכה ובעמידה ממושכת וכן פגימה בכתף וכאב הכרוך באלו הרלוונטיים לעבודתו בתחום הדימות שהביאו להיעדרויות מהעבודה (ע"ח ימי מחלה). כמו כן, נתתי דעתי ליתרת ימי מחלה שבידי התובע לנצל עד לפרישה (כ-40%) ב'עבודה גמישה' שאושרה לו כאמור ושיעור ניצול ימי מחלה ממועד התאונה (בטווח הנע בין 2% ל-15%).

41. הכנסות התובע בעבודה בבית החולים ובעיסוקו כעורך דין עצמאי (בסך של 8,397 ₪ לחודש לפי שומה משנת 2018) עולות על שילוש השכר הממוצע במשק. בהתאם לסעיף 4(א)(1) לחוק לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. השכר הממוצע במשק עומד על סך של 12,466 ₪ (ברוטו) ושילוש השכר מגיע לסך של 37,398 ₪.

42. בקביעה של שיעור הפסדי השתכרות לעתיד התחשבתי בפטור ממס הכנסה שאין חולק שניתן לתובע שלא חמת התאונה, עד לסכום של 608,400 ₪.

43. טוענת הנתבעת כי בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק קובע כי הפחתה בשל ניכוי מס מפיצויים בשל אובדן השתכרות וכושר השתכרות (לפי סעיף 4(א)(1) לחוק) "לא תעלה על 25% מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה" הפטור יינתן ביחס לבסיס השכר ממנו נגזר ההפסד ולא יחול לטעמה על פיצויים הניתנים בשילוש השכר הממוצע במשק, כבעניינו של התובע. כפועל יוצא יש לנכות מס עד תקרה של 21% כך שהפטור בשיעור של 25% יחול על סכום שילוש השכר העומד ע"ס של 430,000 ₪ (נכון למועד סיכומיה) קרי: עד לסך של 109,196 ₪ בלבד.

44. התובע טען מנגד כי אין לסטות מהוראת סעיף 4(א)(2) לחוק הקובע ברורות החלת הפטור ממס עד 25% היכן שהוכח בראיותיו כי ניתן לו הפטור שלא בגין התאונה.

45. ביום 28.11.2016 ניתן לתובע פטור ממס הכנסה לתקופה החל מיום 1.1.2016 ואילך בהתאם לסעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] עד להכנסה שנתית בסך של 608,400 ₪ (כ- 50,000 ₪ לחודש). לאור זאת אין מקום לנכות מס הכנסה מההכנסה המהווה בסיס לחישוב על פי חוק הפיצויים. דרך חישוב המס בה נקטה הנתבעת בסיכומיה, אינו תואם את הוראות סעיף 4(א)(2) לחוק ומקטינה את הפיצוי ללא בסיס בחוק (על תכלית ההוראה וגדריה ראו: ע"א 4611/22  הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (3.7.2023) מפי כב' השופט עמית. כן מצינו בע"א 3222/10  ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (28.6.2012) שם לא התערב בית המשפט בתחשיב שנעשה בערכאה המבררת לפי שילוש השכר ברוטו בהתבסס על פטור ממס בגין נכות אחרת אף שהתערב בתוצאה מטעמים אחרים).

46. לאור האמור, יחושבו הפסדי ההשתכרות לעתיד על פי שילוש השכר הממוצע במשק ללא ניכוי מס הכנסה.

 

47. תחשיב אקטוארי המבוסס על שילוש השכר הממוצע במשק בסך של 37,398 ₪ ונכות רפואית בשיעור של 40.15% עד הגיע התובע לגיל 67 (מקדם היוון 74.46) מגיע לסך של 1,117,954 ₪.

48. לאחר שקלול הנתונים שפורטו לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי להפסדי השתכרות לעתיד עד גיל 67 בסך 558,977 ₪.

49. הפסדי השתכרות בעתיד בעיסוק של התובע כעו"ד עד הגיעו לגיל 67 כלולים בפיצוי שנפסק לעיל ועל כן נותר לקבוע את הפסדיו בעיסוקו זה החל מגיל 67.

50. בגריעה מכושר ההשתכרות של התובע בעיסוקו כעו"ד מגיל 67 לקחתי בחשבון כי הפגימות מהן סובל התובע בכתף וברגל רלוונטיות רק במידה מועטה לעיסוק זה וכן צפי להחמרה מחמת התקדמות התהליך.

51. הפסדי השתכרות של התובע כעו"ד יחושבו מגיל 67 עד גיל 70 בלבד משלא הוכחו סיכוייו לעבוד עד תוחלת החיים (גיל 76) (בעניין גיל הפרישה בעריכת דין ראו: ע"א 7019/22 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 10 (9.3.2023) וד"נ 2485/23 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.6.2023)).

52. ההכנסה החודשית הממוצעת של התובע מעריכת דין היא כאמור בסך של 8,397 ₪ (לפי שומה משנת 2018). מעדותו עולה כי זהו עיסוק שולי לעת הזו (כארבע שעות שבועיות ומספר בודד של לקוחות) נוכח עבודה מאומצת בבית החולים. לפיכך, יש לתת משקל לאפשרות שהתובע ישביח את הכנסותיו לאחר שיפרוש מעבודה בבית החולים בשל גידול צפוי בהיקף עבודתו כעו"ד בכלל זה, בייצוג בוועדות רפואיות וניהול הליכים כעדותו בפניי. לצד זאת התחשבתי בניסיונו המועט והיעדר וותק בתחום.

53. בנסבות אלו אני מעמידה את ההכנסה החודשית כעו"ד בסך של 20,000 ₪ מגיל 67 ועד הגיעו לגיל 70.

54. לאחר שקלול הנתונים, הפסדי השתכרות כעו"ד יתבססו על הכנסה חודשית בסך 20,000 ₪ ובנכות ששיעורה חצי מהנכות הרפואית, מגיל 67 עד הגיע התובע לגיל 70 (מקדם היוון: 34.42 ומקדם היוון כפול: 0.8131) המגיע לסך של 111,948 ₪.

55. לאור האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 111,948 ₪ בגין הפסד השתכרות לעתיד כעו"ד.

הפסדי פנסיה:

56. אני פוסקת לתובע הפסדי פנסיה לעתיד בעבודה כשכיר בבית החולים (12.5% מהפסדי השתכרות לעתיד) בסך של 69,872 ₪ ואין לפסוק לו פיצוי בגין הפסד פנסיה כעו"ד בהיותו עצמאי.

כאב וסבל:

57.  הנפגע זכאי לפיצוי על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממוני), התשל"ו-1976 על בסיס נכות משוקללת בשיעור של 40.15% מבלי שאושפז ובניכוי גיל בסך 67,764 ₪.

58. אני פוסקת לתובע סך של 67,764 ₪ לכאב וסבל.

עזרת הזולת עבר ועתיד:

59. התובע בן 60, נשוי ואב לילדים בוגרים. לדבריו (כמובא בתצהירו ולא נסתר בחקירתו) נהג לסייע לצרכי הבית עובר לתאונה בניקיון ועריכת קניות.

רעיית התובע העדה בלהה בן לולו העידה כי קודם לתאונה היתה להם מנקה פעמיים בשבוע ולאחר התאונה חדלה המנקה מלהגיע ואין להם עזרה בניקיון (עמ' 13).

מהעדות של מר אליהו בש חברו הטוב של התובע עולה כי הוא סייע לתובע בהתנדבות ברחצה ולבוש במשך כשבוע ימים לאחר התאונה. בנוסף, סייע העד באותם הימים בעריכת קניות למשפחה משלא היה בידי התובע לעשות כן מחמת התאונה (עמ' 10 ובעדות התובע עמ' 20).

60. התובע לא הציג אסמכתאות כלשהן על הוצאות לניקיון הבית ממועד התאונה והוא לא נעזר בעזרת צד ג' בשכר. התובע לא הוכיח כי המנקה שעבדה בביתם קודם לתאונה חדלה מעבודה הואיל והוא חדל מלסייע לה בעבודתה לאחר התאונה. המנקה לא הובאה להעיד בתמיכה לגרסה זו של העדה הגב' בן לולו (עמ' 13) וממילא, לא הובאו ראיות להוצאות לעוזרת בית אחרת לאחר התאונה.

 

61. בהיעדר אסמכתאות להוצאות לעזרת צד ג' בעבר ובהיות התובע עצמאי בהתנהלותו (לרבות בעבודה בסמוך ביותר לאחר התאונה) גם אם הוא סובל מכאב בביצוע של פעולות אלו או אחרות, לא השתכנעתי כי בני המשפחה נאלצו לסעוד אותו.

לפיכך, איני פוסקת פיצוי לעזרת צד ג' לעבר.

62. שונים הדברים בנוגע לעזרת צד ג' בעתיד. הוכח בעדות של ד"ר פרנקל כי לתובע מגבלה להרמת משקל כבד וכי עשוי שיהיה לו קושי בלבוש (עמ' 30) וקיים גם צפי להחמרה בפגימות בכתף וברגל בחלוף השנים.

63. לאחר ששקלתי את הדברים אני פוסקת לתובע עזרת צד ג' לעתיד בסך של 133,593 ₪ בהתבסס על סיוע בהיקף של 4 ש"ש (880 ₪ לחודש) עד הגיע התובע לגיל 76 (מקדם היוון 151.81).

הוצאות רפואיות ונלוות לעבר ועתיד:

64. התובע הציג קבלות עבור הוצאות רפואיות עקב התאונה בסכום כולל של 20,101 ₪.

65. לפיכך אני פוסקת לתובע הוצאות רפואיות לעבר בסך של 20,101 ש"ח.

66. הוכח בראיות התובע כי הוא נזקק לקנאביס על מנת להקל על כאביו כתוצאה מהתאונה (ראו: סיכום מעקב במרפאת הכאב ורישיונות משרד הבריאות לקנאביס החל מסוף שנת 2019 ועד לחודש יוני 2023, נספחים לתצהיר התובע). לדברי ד"ר שטיין יש בטיפול מסוג זה כדי להקל על הכאב (עמ' 78-79) וכעולה מהעדות של ד"ר פרנקל שהדבר עשוי להקל (עמ' 32 ש' 1-7).

67. עם זאת, הגרסה של התובע על צריכה חודשית של קנאביס בסך של כ- 1,200 ₪ לא נתמכה באסמכתאות. עיון בקבלות שהוגשו מלמד אכן על הוצאות לקנאביס אך לא באופן שוטף מידי חודש בחודשו ובסכום האמור. הוצאות התובע לקנאביס לתקופה משנת 2019 (מועד תחילת הרישיון לקנאביס) עד אמצע שנת 2022 עמדו על סך של 14,053 ₪ בלבד (נספחים לתצהירו וקבלות נוספות שהוגשו לפי החלטה מיום 15.11.2022).

68. לאחר שקלול הדברים בצורך של התובע בקנאביס נוכח החמרה בכאב אם כי לא בשימוש יומיומי, הוצאות להוצאת רישיונות לקנאביס והוצאות רפואיות נלוות אני מעמידה את הפיצוי לעתיד עבור רכיב נזק זה בסכום גלובלי של 100,000 ₪.

הוצאות ניידות:

69.  לא הובאו כל אסמכתאות על הוצאות לניידות ואין מניעה כלשהי לתובע מחמת הפגימות להמשיך לנהוג על האופנוע שבבעלותו וברכב. לפיכך, איני פוסקת פיצוי להוצאות לניידות.

ניכויים:

70. מהסכומים שפסקתי להפסדי השתכרות ינוכה סך של 7,966 ₪ וכן ינוכה סך של 25,000 ₪ לרכיב של כאב וסבל, לפי תנאי תעודת החובה.

סה"כ ניכויים: 32,966 ₪.

סיכום:

71. אני פוסקת לתובע פיצוי כמפורט להלן:

א.         הפסדי השתכרות בעבר- 218,000 ש"ח.        

ב.         הפסדי השתכרות בעתיד – 558,977  ש"ח (בעבודה בבית חולים)

111,948 ש"ח (כעו"ד)

ג.          הפסדי פנסיה לעתיד (כשכיר) – 69,872 ש"ח

ד. כאב וסבל – 67,764 ש"ח

ה. עזרת הזולת לעתיד- 133,593 ש"ח

ו.        הוצאות רפואיות ונלוות: עבר – 21,101 ש"ח

עתיד – 100,000 ש"ח

סה"כ: 1,281,255 ₪.

בניכוי לפי תנאי תעודת החובה -32,966 ₪

סה"כ: 1,248,289 ש"ח

72. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21%.

כמו כן תחזיר הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט בהן נשא בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה למעט אגרה שחלה בבית המשפט המחוזי בה יישא התובע לאור התוצאה.

73. הנתבעת תשלם לתובע את התשלומים תוך 30 יום.

 

פסק הדין יומצא לצדדים ע"י המזכירות.

יתן היום, י"ח חשוון תשפ"ד, 02 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.