1. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 23.7.1979, בעקבות תאונת עבודה שאירעה לו לטענתו ביום 25.7.2019 במסגרת עבודתו כטבח במלון הנתבעת, כאשר הרים משקל כבד וגבו "נתפס" (להלן: התאונה).
2. במועד התאונה היה התובע כבן 40 ומחצה, כיום הינו כבן 44.
3. מומחה אורתופד מטעם בית המשפט, פרופ' נמרוד רוזן, העריך את נכותו בשיעור 10%, לפי תקנה 37(7)(א) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל) בגין הגבלת תנועות קלה בעמוד השדרה המתני, אולם ייחס לתאונה מחצית הנכות בלבד, קרי, 5%, ומחצית לעברו הרפואי בתחום עמוד השדרה.
4. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות התאונה, בשאלת האחריות לה, בשאלת השלכתה התפקודית של הפגיעה ובשאלת גובה הנזק.
5. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו; כן הוגש מטעמו תצהירו של מוחמד בדארנה, שף המלון (להלן: בדארנה), זאת לצורך הגשת ההודעה שמסר לחוקר המל"ל. בנוסף ביקש התובע להסתמך על תיעוד רפואי, מסמכי המל"ל, לרבות הודעות שנגבו על ידי חוקר המל"ל, חוות דעת רפואיות, תלושי שכר ואישורי מעסיקיו.
6. הנתבעת לא הביאה עדים או ראיות מטעמה.
7. התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו ונחקרו התובע והעד מטעמו. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
8. להשלמת התמונה אציין, כי במועד שמיעת ההוכחות (17.5.2023) מסר התובע, כי ביום 27.12.2022, קרי, כחצי שנה קודם לישיבת ההוכחות, שלוש שנים ומחצה לאחר אירוע התאונה נשוא התביעה, לקה בשבץ מוחי, בעקבותיו - כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש לאחר הישיבה - אושפז למשך כשבוע ימים בבית החולים פוריה ולאחר מכן שהה באשפוז שיקומי בבית לוינשטיין עד ליום 9.3.2023 (כחדשיים ומחצה).

נסיבות התאונה

1. במחלוקת שבין הצדדים ביחס לאירוע התאונה כמתואר על ידי התובע, מצאתי לנכון לקבל את גרסתו לתאונה, משזו היתה יציבה ועקבית לכל אורך ההליך, ובנוסף נתמכה בעדותו של שף המלון בדארנה, עובד הנתבעת.
2. בכתב התביעה טען התובע, כי במועדים הרלוונטים לתביעה עבד כטבח במלון הנתבעת בטבריה. נטען, כי במסגרת תפקידו נדרש מידי יום להרים משקל כבד, כגון ארגזים כבדים, סירים ותבניות מלאים במזון. נטען, כי ביום 25.7.2019 בשעה 13:00 לערך, הרים לבדו קערה ("פיילה") כבדה של שקשוקה במשקל של כ - 50 ק"ג וחש בכאב חד ועז בגבו. נטען, כי התובע נאלץ להרים את הפיילה בעצמו, משלא היו במקום עובדים נוספים לעזר.
3. בתצהיר עדותו הראשית חזר התובע על גרסתו זו לאירוע התאונה. כן הוסיף ופירט, כי באותה תקופה עבד במלון הנתבעת מידי יום מהשעה 5:00 ועד 15:00 או 16:00, כאשר היה אמור להכין את ארוחת הבוקר, לחמם מזון שהוכן יום קודם לכן ולהגישו לאורחי המלון, ובסביבות השעה 11:00 - לפנות את המזון מחדר האוכל אל המטבח ולהתחיל בהכנת המזון ליום המחרת.
4. אשר לתאונה מסר התובע בתצהירו, כי כבכל יום חמישי הכין רוטב שקשוקה עבור סוף השבוע, בתוך מחבת חשמלית גדולה המצויידת בגלגל, באמצעותו שופכים, בסיום ההכנה, את רוטב השקשוקה לפיילה שמונחת על הרצפה מתחת למחבת; שם אמור הרוטב להתקרר למשך זמן מה ולאחר מכן יש להכניסו למקרר עד ליום המחרת, שאז יוגש לאורחים. כך עשה התובע גם ביום התאונה, אך כאשר הרים את הפיילה המלאה ברוטב על מנת להכניסה למקרר, חש מיד בכאבים חזקים בגב התחתון; הוא הצליח להכניס את הפיילה למקרר, אך לא הצליח להמשיך בעבודה, ירד בצליעה לקומת הקרקע כדי לנוח, אך משכאביו לא חלפו, החליף בגדים ונסע לביתו. למחרת בבוקר, למרות הכאבים העזים, הגיע לעבודה על מנת להכין את ארוחת הבוקר כפי שאמור היה לעשות; שאר העובדים, הצהיר התובע, ראו שהוא צולע, ובתשובה לשאלתם סיפר כי גבו כואב. כאשר הגיע שף המלון בדארנה, הצהיר התובע בתצהירו, הוא אמר לו שכואב לו הגב, וזה - שהגיע עצבני לעבודה, לפי הצהרת התובע - אמר לו ללכת הביתה. התובע הצהיר, כי לא סיפר לבדארנה שהרים לבדו את הפיילה, כי זה היה עצבני והתובע חשש שיפוטר.
5. ליבת גרסתו של התובע, לפיה הרים תבנית כבדה של שקשוקה על מנת להכניסה למקרר ואז "נתפס" גבו צויינה גם בטופס בל/250 שמילא סגן קב"ט המלון ביום 9.12.2019, לפי דברים שמסר לו התובע (נספח 1 לתצהיר התובע), ובמילים אחרות, אושרה על ידי הנתבעת.
6. התובע נחקר ביום 10.3.2020 על ידי חוקר מטעם המל"ל. בחקירתו (הוגשה כנספח 7 לתצהירו) מסר גרסה זהה לזו שמסר בתצהיר עדותו הראשית, לרבות הכנת השקשוקה כבכל יום חמישי עבור סוף השבוע, הרמת הפיילה אל המקרר לבדו, משום ששאר העובדים היו בהפסקה, ולכתו לביתו לאחר שהכאבים לא חלפו; וכן לרבות הגעתו למחרת בבוקר לעבודה, העובדה כי מסר על כאבי הגב לשף בדארנה, כאשר זה הגיע לעבודה, מבלי שסיפר לו על נסיבות הרמת הפיילה, זאת כיוון שבדארנה היה עצבני ולא גילה נכונות לשמוע את הנסיבות, אלא שלח את התובע לביתו.
7. התובע חזר על גרסתו לאירוע התאונה גם בבית המשפט, בעדות יציבה ועקבית שלא נסתרה על ידי הנתבעת. התובע סיפר כי החל לעבוד במלון הנתבעת כטבח בחודש פברואר 2017, בתחילה - במשמרת ערב, בהכנת סלטים לארוחת הבוקר שלמחרת, ובהמשך, לבקשתו, עבר לעבוד במשמרת הבוקר (עמ' 17^[1], ש' 31 ואילך). הוא סיפר כי נהג להכין את רוטב השקשוקה לאחר שלמד להכינו היטב והשף סמך עליו בעניין זה; את הרוטב נהג להכין פעמיים-שלוש בשבוע, ותמיד גם ביום חמישי, לקראת סוף השבוע (עמ' 18, ש' 21 ואילך). הוא הסביר, כי לאחר הכנת הרוטב יש להעבירו מהמחבת בעלת-הגלגל אל הפיילה ולהמתין מעט על מנת שיתקרר בטרם מכניסים אותו למקרר, שכן אסור להשאירו ללא השגחה על הרצפה, מחשש לזיהום (עמ' 19, ש' 10 ואילך); כך, העיד, נהג לעשות מידי יום חמישי. התובע העיד, כי כמות הרוטב שנהג להכין בימי חמישי היתה גדולה יחסית, שכן היתה אמורה להספיק ליומיים - ששי ושבת (עמ' 20, ש' 12 ואילך).
8. התובע הסביר, כי בשעה שסיים להכין את הרוטב, בסביבות 12:00 - 12:30, עובדי משמרת הבוקר של המטבח מסיימים את עבודתם, ואילו עובדי משמרת הצהרים נמצאים בהפסקה בקומה שמתחת לקומת המטבח, ועל כן היה לבדו בעת שהרים את פיילת השקשוקה אל המקרר ולא יכול היה להיעזר בעובד נוסף (עמ' 20, ש' 32 ואילך). על כך שב וחזר לאורך כל עדותו בתשובה לשאלות חוזרות ונשנות בעניין זה של ב"כ הנתבעת (עמ' 21, ש' 16 ואילך, ש' 31 ואילך; עמ' 22, ש' 15 ואילך).
9. התובע חזר בעדותו בבית המשפט על כך שהגיע למחרת בבוקר למלון, למרות כאביו, על מנת להכין את ארוחת הבוקר, התקשה לעשות כן, והמתין עד לבואו של השף בדארנה בשעה 8:00; כשהשף הגיע ראה התובע מרחוק כי הוא עצבני וצועק, הוא ניגש אליו וסיפר לו שכואב לו הגב, ואולם בדארנה לא איפשר לו לספר כיצד נחבל בגבו, אלא שיחרר אותו לביתו (עמ' 23, ש' 25 ואילך).
10. דברים אלו של התובע אושרו על ידי השף בדארנה עצמו. השף נחקר אף הוא על ידי חוקר המל"ל (לאחר חקירת התובע); בהודעתו (צורפה כנספח 7 לתצהיר התובע) אישר בדארנה, כי התובע נפגע בעת הרמת סיר כבד. הוא אישר, כי כאשר הגיע לעבודה בשעה 8:00 מסר לו אחד העובדים כי התובע מחכה לשוחח עמו על מנת שישחררו לביתו משום שגבו כואב; הוא אישר כי התובע מסר לו שהרים סיר ונתפס לו הגב, ועל כן שיחרר אותו מהעבודה לביתו; הוא טען שאינו זוכר האם התובע מסר לו מתי אירעה התאונה, האם ביום שבו הודיע לו וביקש להשתחרר, או יום קודם, אך אישר כי ייתכן שהתאונה אירעה יום קודם לכן; הוא אישר, כי הכנת רוטב השקשוקה אכן מתבצעת בימי חמישי, לקראת סוף השבוע; הוא גם אישר שהכמות אותה מכינים בימי חמישי נעה בין 20 ל - 50 ק"ג, וכי אכן יכול להיות שהתובע הרים, כטענתו, משקל של כ - 40 ק"ג.
11. השף בדארנה חזר על דבריו אלו גם בעדותו בבית המשפט (שנשמעה טרם שמיעת עדותו של התובע, ומבלי שהתובע נוכח באולם). בדארנה אישר, כי בסביבות 13:00 בצהרי יום חמישי מסיימים טבחי הבוקר את המשמרת (עמ' 3, ש' 31 ואילך) וכי בין השעות 12:30 ל - 13:00 נמצאים טבחי משמרת הצהרים בהפסקה בקומה שמתחת לקומת המטבח (עמ' 4, ש' 28 ואילך; עמ' 5, ש' 6 ואילך), וכי אכן ייתכן, כי כפי שהעיד התובע, במועד זה לא היה איש במטבח בו יכול היה התובע להיעזר על מנת להרים את הפיילה (עמ' 13, ש' 12 ואילך). בדארנה גם אישר שלא ראה את התאונה, אלא שמע עליה מהתובע רק למחרת כשהגיע לבית המלון בשעה שמונה בבוקר; הוא אישר, כי התובע סיפר לו שגבו "נתפס" כאשר הרים סיר מלא ברוטב שקשוקה (עמ' 5, ש' 22, ש' 39-37). עוד אישר, כי דיווח על כך לקב"ט המלון, כפי חובתו (עמ' 6, ש' 23; עמ' 9, ש' 23).
12. השף בדארנה אישר בנוסף, שהתובע לא סיפר לו מתי אירעה לו התאונה, וכי הגיע באותו הבוקר למלון בשעה 5:00 בבוקר כרגיל, מתוך אחריות ומחוייבות לתפקידו (וכלשונו: " הוא לא רוצה לדפוק ברז, הוא בחור אחראי" - עמ' 8, ש' 38-37). הוא שב והסביר, כי יום קודם לכן, יום חמישי, ראה את התובע בבוקר, אולם התובע לא ניגש אליו לאחר התאונה ולא דיווח לו עליה באותו היום, אלא רק למחרת (עמ' 9, ש' 33 - עמ' 10, ש' 24). הוא אישר, כי לא שאל את התובע - כאשר זה דיווח לו למחרת על כאבי הגב בעקבות הרמת הסיר - מתי הרים את הסיר (עמ' 10, ש' 26 ואילך). בנוסף אישר, כי בימי חמישי מכינים במטבח את רוטב השקשוקה לסוף השבוע (עמ' 10, ש' 32 ואילך; עמ' 11, ש' 16 ואילך). הוא אישר, כי טענת התובע לפיה הרים ביום חמישי את פיילת השקשוקה שהכין על מנת להכניסה למקרר ונפגע בגבו היא טענה סבירה (עמ' 11, ש' 31-19). עוד אישר בדארנה, כי משקלה של פיילת שקשוקה מלאה עשוי לנוע בין 20 ל - 50 ק"ג (עמ' 12, ש' 37). בדארנה גם אישר, כי עבודת המטבח כרוכה בלחץ, וכי הוא עצמו, בתור שף המטבח, נהג להלחיץ את העובדים, דבר שפגע בסופו של דבר - לטענתו - גם בבריאותו שלו (עמ' 13, ש' 5-4).
13. עולה, איפוא, כי לגרסתו של התובע בדבר נהלי העבודה במטבח, הכנת כמות גדולה של שקשוקה בימי חמישי לקראת סוף השבוע, במשקל של מספר עשרות ק"ג, הצורך להכניס את הרוטב למקרר, העובדה שעם סיום ההכנה נמצאים שאר עובדי המטבח בהפסקה בקומה אחרת, מה שאינו מאפשר היעזרות בעובד נוסף להרמת הפיילה - כשלעצמה גרסה עקבית שלא נסתרה כהוא זה - ניתנה בנוסף תמיכה מלאה מצדו של השף בדארנה, שהוא, כאמור, עובד הנתבעת.
14. הנתבעת התעכבה רבות על כך, שבתעודה הרפואית הראשונה שלאחר התאונה לא ציין התובע כי נחבל בתאונה בעבודה, וטענה כי למעשה שוללת תעודה זו את גרסתו. אין בידי לקבל טענה זו. בתעודה האמורה, מיום 26.7.2019, קרי, ביום ששי למחרת התאונה הנטענת בשעה 9:19, רשם רופא המשפחה, אליו פנה התובע, כי זה התלונן על "כאבים בגב תחתון עם הקרנה לצד ימין, הגבלה בתנועה"; לא נרשמה הסיבה לכאבים: התובע טען, כי הרופא לא שאל ועל כן גם לא ענה (עמ' 27, ש' 7 ואילך; עמ' 32, ש' 5-3); אולם הוא לא מסר גרסה אחרת, שונה.
15. אמת, חשיבות רבה מוקנית לתיעוד הרפואי הראשוני הסמוך לתאונה, בטרם קיבל הנפגע יעוץ משפטי או אחר, ועל פי רוב הגרסה הנמסרת בו נהנית ממידה רבה של אותנטיות ומהימנות; עם זאת, דברים אלו יפים מקום שבתיעוד הרפואי נמסרה גרסה שונה מזו שנמסרה בשלב מאוחר יותר; בענייננו, אין מדובר בגרסה אחרת, שונה, לאירוע התאונה; לכל היותר ניתן לראות בכך משום חוסר פירוט של נסיבות התאונה, מקום שהתובע לא נדרש למעשה למסור פרטים על אופן אירוע התאונה; אין בחוסר פירוט זה כדי להפריך את ליבת גרסתו של התובע או לפגוע במהימנותו (ראו ת"א (ת"א-יפו) 47679-10-12 אשרף מסארווה נ. הכשרת היישוב בע"מ [17.6.2015); (ת"א (טבריה) 9748-04-19 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [28.2.2022], ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 9212-04-22 [18.7.2022]) - נדחה).
16. אכן, בפנותו לאורתופד ד"ר מיכאל קליימן ארבעה ימים לאחר מכן, ביום 30.7.2019, כתב הרופא כי התובע מתלונן על "כאבים בגב תחתון, הגבלה בתנועות עם הקרנה לרגל ימין, אין סיפור חבלתי". התובע נתן מספר הסברים לדברים אלו שנכתבו בתעודה הרפואית. לחוקר המל"ל מסר, כי פחד ששף המלון יפטר אותו אם יספר כי נפגע בעבודה; הוא סבר כי ישהה כשבוע בחופשת מחלה, ינוח וישוב לעבודה. דברים דומים מסר גם בתצהיר עדותו הראשית. בעדותו בבית המשפט, לעומת זאת, כאשר נשאל מדוע כתב האורתופד "אין סיפור חבלתי", שאל בתחילה מה פירוש "סיפור חבלתי", ולאחר שהוסבר לו שהכוונה לכך שקיבל חבלה או מכה, הסביר, כי לא קיבל מכה בגב, אלא הרים פיילה כבדה (עמ' 27, ש' 14 ואילך). לא היה לו הסבר לכך שלא נרשם כי הכאבים הופיעו לאחר הרמת משא כבד (שם, ש' 29 ואילך). הוא הסביר, כי התמקד בקבלת טיפול רפואי לכאביו ופחות בסיבה להם, וכדבריו:

"תשמע, אני הגעתי לכל רופא, הגעתי אליו, אני רציתי טיפול רפואי, לא עניין אותי, הוא לא שאל אותי מה קרה לך ולמה קרה לך, מה שהיה לי חשוב לקבל טיפול רפואי, ואז האורתופד, נכון שהוא רשם 'אין סיפור חבלתי', מה שעניין אותי שם לקבל את הטיפול ממנו, לדעת מה קרה, מה, מה יש לי בדיוק בגב ולקבל את התרופות, זה מה שהיה חשוב לי, ולקחת מחלה לשבת בבית, לנוח מהכאבים האלה" (עמ' 31, ש' 32-27).

1. אציין, כי המילים "אין סיפור חבלתי" מופיעות גם במסמכים נוספים שהנפיק ד"ר קליימן (כגון הפניה לפיזיותרפיה מיום 30.7.2019, סיכומי ביקור מיום 7.8.2019 ומיום 25.8.2019), אולם בכולם מדובר בהעתקה של הביקור הראשון מיום 30.7.2019; מילים אלו (או דומות) אינן מופיעות באף תעודה רפואית נוספת שערך רופא נוסף כלשהו. עוד אציין, כי בתיעוד רפואי מאוחר יותר (תעודה מיום 27.5.2020 מאת רופא המשפחה של התובע) מסר התובע כי החבלה בגב התחתון אירעה בזמן עבודה.
2. אכן, הסבריו של התובע לאמור בתעודה הרפואית מיום 30.7.2019 לא היו עקביים; עם זאת, נתתי דעתי לכך שמדובר באדם חסר השכלה משפטית, אשר מידת מודעותו להשלכה שיש לדברים הנרשמים בתיעוד הרפואי הינה מוגבלת; מקובל עליי הסברו, כי סבר שלאחר תקופת החלמה קצרה יוכל לשוב לעבודה מבלי שיירשם בתיקו כי נפגע בתאונת עבודה, זאת לאור האוירה המלחיצה שהשליט השף בדארנה במטבח, כפי שהודה השף בעצמו (עמ' 13, ש' 5-4), וחששו פן רישום כזה בתיקו עלול לפגוע בו ובעתידו במקום העבודה. נתתי גם דעתי לכך שהתובע עבר אירוע מוחי מספר חדשים טרם מסירת עדותו, דבר שעשוי היה להשפיע על זכרונו.
3. למעט חוסר עקביות נקודתי זה בגרסתו של התובע, הרי שליבת גרסתו בדבר עצם אירוע התאונה היתה כאמור קוהרנטית ויציבה לכל אורך ההליך ולא קרסה בחקירה הנגדית; גרסה זו נתמכה במלואה בעדותו של השף בדארנה, שהינו, כאמור, עובד הנתבעת.
4. הנתבעת, מצדה, לא הביאה עדים או ראיות מטעמה - אף לא את הדו"ח שמילא קב"ט המלון לאחר שבדארנה דיווח לו על התאונה, על המשמעות שיש לייחס להימנעות זו מהצגת ראיה רלוונטית - ולא סתרה את גרסתו של התובע בכל דרך, לא במסמכים ולא בעדות עד רלוונטי כלשהו. להיפך, היא אישרה את גרסתו במסגרת חתימתו של סגן הקב"ט על טופס בל/250 שהוגש למל"ל.
5. לכך יש להוסיף, כי גם המל"ל, לאחר החקירה שערך, הכיר בתאונה כתאונת עבודה. אכן, עצם ההכרה האמורה אינה מחייבת בהליך זה, אולם יש בו כדי לחזק את המסקנה לפיה התאונה אירעה בהתאם לגרסתו של התובע.
6. מכל האמור לעיל, אני מקבלת את גרסתו של התובע לאירוע התאונה וקובעת כי זו אירעה בעת שהרים לבדו מהרצפה פיילה מלאה ברוטב שקשוקה, במשקל של כ - 40 ק"ג, על מנת להכניסה למקרר, וכתוצאה מכך נחבל בגבו.

האחריות

1. לטענת הנתבעת, אין היא נושאת באחריות כלשהי לאירוע התאונה, בהיות הפעולה שביצע התובע פעולה פשוטה, רגילה ושגרתית שאינה מקימה חובת זהירות מצד המעסיק. אין בידי לקבל טענה זו.
2. כידוע, אין בדין הישראלי הנחיות מפורטות בנוגע למשקל המקסימלי שמותר לעובד בגיר לשאת.  סעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 קובע, כי השר רשאי להתקין תקנות לעניין המשקל המקסימלי שעובדים "ירימו, יישאו או יניעו"; אלא שתקנות כאלה לא הותקנו ביחס לבגירים. ואולם, אם נקיש מתוך תקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשנ"ו-1995, בהן נקבע כי המשקל המירבי להרמה על ידי נער, היינו, מי שגילו עד 18 שנים, הינו 12.5 ק"ג, הרי שיש לקבוע כי במקרה דנא, פיילת שקשוקה במשקל של כ - 50-40 ק"ג, הינה משקל חריג עבור אדם הנדרש להרימה בכוחות עצמו וללא אמצעי עזר, ממפלס נמוך - מפלס הרצפה - לגובה; זאת כאשר התובע העיד כי על פי רוב נהג להרים משקלים של 15 - 20 ק"ג בלבד.
3. התובע טען בתצהירו, כי הנתבעת לא הדריכה אותו באשר לנהלי העבודה בעת הרמת משא כבד, לא סיפקה לו אמצעי עזר להרמה, וכי כל העבודה התנהלה ללא פיקוח וללא השגחה. הנתבעת לא הביאה ולו ראשית ראיה לסתור טענות אלו: לא הובאו עדים על מנת להבהיר את נהלי העבודה, את נהלי ההדרכה, את האמצעים שסופקו לעובדים על מנת לאפשר להם לבצע את עבודתם, לא הוצג פנקס הדרכה, ובכלל לא הוצגו ראיות כלשהן לכך שהנתבעת קיימה את הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997 או את הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999. זאת ועוד, התובע לא נשאל על כך דבר בחקירתו הנגדית. אוסיף, כי הן התובע והן השף בדארנה העידו, כי התובע הגיע לעבודה בשעה 5:00 מידי בוקר, בעוד שהשף, האחראי עליו ומי שאמור לפקח על עבודתו, הגיע רק בסביבות השעה 8:00.
4. אין צורך להכביר מילים על חובתו של מעסיק לספק לעובדו סביבת עבודה בטוחה וכלי עבודה מתאימים ובטוחים (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 [1993], בעמ' 229; ע"א 9076/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף [14.6.2011]). במסגרת חובתה זו אין הנתבעת רשאית להסתמך על כך שהעובד יבקש עזרה מאחר, ימצא פתרון בעצמו או "יסתדר" לבדו. אכן, השף בדראנה נשאל - "אגב, כשאתה אומר שהוא יכול להיעזר בעוד מישהו ובמטבח לא חייב להיות עוד טבח, זה יכול להיות גם מישהו אחר שנמצא במטבח ותגיד לו תבוא תעזור לי להכניס את זה למקרר." ואולם תשובתו היתה, כי אין זו חובתו של עובד אחר לסייע לתובע בעניין זה, וכדבריו: "יכול להיות המנכ"ל, והמנכ"ל כן ירים, אבל יכול להיות גם שהוא ביקש ממישהו גם והמישהו הזה לא רוצה לעזור." (עמ' 13, ש' 12 ואילך).
5. התרשמותי היא, איפוא, כי הנתבעת לא קיימה את חובותיה כמעסיקה לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה ונטולת סיכונים, במיוחד במועדים בהם כמות המזון שהוכנה היתה גדולה יותר, כמו בימי חמישי, לקראת סוף השבוע.
6. מכל האמור לעיל, מצאתי לנכון להשית את מלוא האחריות לאירוע התאונה על הנתבעת.
7. לא מצאתי, לאור האמור לעיל, להשית על התובע אשם עצמי תורם כלשהו. נפסק, כי עובד עלול לטעות לעתים תוך כדי פעולתו למען האינטרס של מעסיקו:

"יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכומים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים" (ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 [1965], בעמ' 212-211).

עוד נפסק: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת" (ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415 [1988], בעמ' 425).

1. במיוחד יפים דברים אלו ביחס לתובע, ממנו התרשמתי כי היה בעל מוסר עבודה גבוה, שניסה להמשיך לעבוד גם ביום הפגיעה והתייצב גם למחרת, חרף כאביו, מתוך תחושת אחריות, ובלבד שהעבודה לא תיפגע, כפי שאישר גם השף בדארנה (עמ' 8, ש' 38-37).
2. אכן, התובע העיד, כי ניסה להעזר באדם נוסף או בציוד עזר על מנת להרים את פיילת הרוטב מהרצפה: "במקרה הזה של אותו יום לא היה אף אחד, אני חיפשתי, הסתובבתי והסתכלתי, חיפשתי, לא מצאתי אף אחד, לא יכולתי לחכות, לא רציתי להשאיר את הפיילה על הרצפה, זה מזון, אז תפסתי את זה, חיפשתי ולא מצאתי עגלה, תפסתי את זה, הכנסתי את זה למקרר מיד, יש הנחיה שאסור להשאיר את המזון על הרצפה ולכן אני לקחתי את זה והכנסתי את זה מיד." (עמ' 21, ש' 20-16).
3. בכך פעל התובע על פי ההוראות שקיבל, שלא להשאיר מזון על הרצפה: "...אתה יודע מה אני אשאיר אותו במקום מה יקרה [...] ואם יכנס לי חתול לתוך המזון, מה יקרה לי, מי יחטוף? אני, לא השף ולא המנכ"ל [...], שייכנס, לא משנה, חתול, עכבר, ציפור, אתה לא יודע מה קורה בחברות בזמן האחרון, מוצאים עקרב, מוצאים ציפור, מוצאים ככה, למה שאני אעזוב את המזון על הרצפה ולא לשים אותו במקרר? אני חייב לעשות את זה, זה הנחיה, גם שתדע לך שזה הנחיה של המלון, אסור להשאיר שום מזון על הרצפה, חייב להרים את זה מהרצפה, לשים אותו או על משטח או בתוך המקרר, והמקרה הזה של השקשוקה אני חייב לשים אותו במקרר, העגלות כל העגלות תפוסות, היה עליהם מזון שלא יכולתי..." (עמ' 43, ש' 4 ואילך).
4. לאור הנחיות ברורות אלו של הנתבעת, עניין שלא נסתר על ידיה אלא אושר על ידי השף בדארנה (עמ' 13, ש' 28 ואילך), ובאוירת הלחץ ששררה כאמור במטבח, אינני מוצאת לנכון לייחס לתובע תרומת אחריות לאירוע התאונה.

הפגיעה והנכות

1. כתוצאה מאירוע התאונה נגרמה לתובע, כאמור, חבלה בגב התחתון. בבדיקת CT שנערכה לו ביום 6.8.2019, כשבועיים לאחר התאונה, נראו בלטי דיסק בין החוליות 4L - 5L - 1S.
2. ד"ר דניאל משה, מומחה רפואי מטעם התובע, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי תקנה 37(7)(א) לתקנות המל"ל, בגין הגבלת תנועות קלה בעמוד השדרה המתני; כך קבעה גם ועדה רפואית של המל"ל, החל מיום 16.10.2019 (לאחר תקופת אי כושר של קרוב לשלושה חדשים).
3. ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה רפואי מטעם הנתבעת, לא מצא בבדיקת התובע הגבלת תנועות בעמוד השדרה המתני, ובנוסף ציין כי לתובע עבר בתחום הגב התחתון; מכל אלו קבע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה עקב התאונה.
4. פרופ' נמרוד רוזן, מומחה בית המשפט, קבע כאמור כי לתובע הגבלת תנועות קלה בעמוד השדרה המתני, במספר מישורי תנועה, ובמיוחד סיבוב והטייה לימין והטייה לאחור, מה שמקנה לו נכות של 10% לפי תקנה 37(7)(א) לתקנות המל"ל; אולם המומחה ייחס מחצית משיעור הנכות לעברו של התובע, ובעיקר לתלונות על כאבים בגב התחתון עוד משנת 2004 ותאונת דרכים מחודש פברואר 2015, בה נחבל בעמוד השדרה. לפיכך קבע פרופ' רוזן, כי נכותו של התובע בגין התאונה הינה בשיעור 5%.
5. לא מצאתי לנכון לייחס לתאונה שיעור נכות גבוה יותר, כפי שביקש התובע בסיכומיו. המומחה לא נשאל שאלות הבהרה ולא זומן לחקירה בבית המשפט, והתרשמתי כי מסקנותיו מבוססות כדבעי על התיעוד הרפואי וההדמיות וכן על הבדיקה הקלינית. לא ראיתי איפוא כי יש לסטות מקביעותיו.

חישוב הנזק

בסיס השכר

1. מתלושי השכר שהציג התובע ומשכרו הרבע שנתי כפי שנקבע על ידי המל"ל (22,093 ₪), עולה כי שכרו הממוצע עובר לתאונה עמד על כ - 7,400 ₪ לחודש. זהו הבסיס לחישוב הפסדי השכר של התובע בעבר (להלן: שכר הבסיס).

הפסדי שכר, הגריעה מכושר ההשתכרות והפסדי פנסיה

1. כאמור, המל"ל אישר לתובע תקופת אי כושר עד ליום 15.10.2019. ביום 16.9.2019 קבעה הרופאה התעסוקתית ד"ר טטיאנה בנצ'נקו, כי אינו מסוגל בשלב זה לחזור לעבודתו, אלא שלא נותרו לזכותו ימי מחלה. התובע לא שב לעבודתו אצל הנתבעת, ובסוף חודש אוקטובר 2019 החל לעבוד במוקד שירות טלפוני, בשכר חדשי של כ - 4,200 ₪ לחודש; הוא לא התמיד מעבר לחודש נובמבר 2019, ופוטר ביום 1.12.2019. ביום 2.12.2019 החל לעבוד במוקד טלפוני של המוסד לביטוח לאומי, בשכר של כ - 3,000 ₪, וזאת למשך חודש ימים. אמנם, התובע טען בעדותו כי לא התמיד בעבודות אלו בשל הקושי בישיבה לשעות ממושכות, אולם לא הוצג כל אישור רפואי לתמיכה, אף לא אסמכתא בדבר הסיבה לסיום העבודה.
2. בין החדשים ינואר 2020 ליוני 2021 קיבל התובע דמי אבטלה ומענקי קורונה מהמוסד לביטוח לאומי. במקביל, בין החדשים נובמבר 2020 - יולי 2021 למד בקורס הנהלת חשבונות במכללה האקדמית כינרת, ובחודש אוגוסט 2021 החל לעבוד בבנק הפועלים, שם עבד ברציפות עד אשר לקה בשבץ המוחי בסוף חודש דצמבר 2022; שכרו בבנק עמד בתחילה (עד נובמבר 2021) על כ - 6,500 ₪ ולאחר מכן עלה לשיעור כ - 9,000 ₪ בממוצע, קרי, למעלה משכרו עובר לתאונה.
3. מכל האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר כדלקמן:
4. מאז התאונה ולמשך שלושה חדשים, עד סוף אוקטובר 2019 (תקופת אי כושר שאושרה על ידי המל"ל ובהתאם לסבירות): 7,400 ₪ X 3 = 22,220 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה - 25,834 ₪.
5. בחודש נובמבר 2019 השתכר 4,200 ₪ - הפסד של 3,200 ₪ ביחס לשכרו עובר לתאונה, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה - 3,717 ₪.
6. בחודש דצמבר 2019 השתכר 3,000 ₪ - הפסד של 4,400 ₪ ביחס לשכרו עובר לתאונה, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה - 5,087 ₪.
7. החל מחודש ינואר 2020 ואילך, לרבות בתקופה בה קיבל התובע דמי אבטלה ומענקי קורונה, לא מצאתי לנכון לערוך את החישוב כפי שהוצע בסיכומי התובע, שכן זה מתבסס על הכרה בהפסדי שכר מלאים של התובע לתקופה זו; אלא שאיננה סבורה כי הנכות שנקבעה לתובע מצדיקה פיצוי בגין הפסדי שכר מלאים. לכך יש להוסיף, כי גם המל"ל לא מצא לנכון להפעיל את ת' 15, בקביעה כי התובע מסוגל לשוב לעבודתו. הפסדי שכרו יחושבו, איפוא, לפי שיעור הנכות של 5% מתוך בסיס שכרו עובר לתאונה, קרי, 7,400 ₪, וזאת עד לחודש דצמבר 2022 (המועד בו לקה בשבץ המוחי), סך הכל 36 חדשים וכדלקמן:

7,400 ₪ X 5% X 36 = 13,320 ₪, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה - 15,094 ₪.

1. כאמור, ביום 27.12.2022 לקה בשבץ מוחי ואושפז עד ליום 9.3.2023. לטענת הנתבעת, אירוע מאוחר זה "בולע" כל נזק עתידי אותו ניתן לייחס לתאונה נשוא התביעה.
2. בפסק הדין בע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(3) 337 [1982]) נקבע, כי - "כשנפגע אדם כתוצאה מרשלנותו של מזיק, והוא נפגע שוב לאחר מכן ולפני מתן פסק-דין בפגיעה שנייה, שאינה תוצאת הפגיעה הראשונה, כי אז אין המזיק חייב לשאת בנזקים, שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השנייה, שבגללה בלאו הכי נשלל מהניזוק כושר השתכרותו, זמנית או לצמיתות." (עמ' 343 לפסק הדין).
3. עיון בתיעוד הרפואי שהציג התובע ביחס לשבץ המוחי מעלה, כי בשחרורו מהאשפוז השיקומי בבית לוינשטיין ביום 9.3.2023 היה התובע במצב של חולשת פלג גוף ימני, תפקוד חלקי, ירוד ואיטי של זרוע ימין, עם שאריות פציאליס מימין, דיבור וזכרון תקינים כמעט לחלוטין. הוא הופנה להמשך שיקום במסגרת הקהילה והופנה למל"ל למיצוי זכויותיו, לרבות קבלת קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים. בשלב זה לא ברור האם נקבעה לתובע נכות צמיתה בגין השלכות השבץ המוחי, אם כי יש להניח כי כך יקרה; אולם אני יוצאת מנקודת הנחה, כי עד למועד מתן פסק דין, נכות זו גבוהה בוודאי מהנכות שנקבעה לו בגין התאונה; לאור זאת, אינני מוצאת לנכון לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי שכר מאז אירע השבץ המוחי ועד היום.
4. הפסדי שכרו של התובע בעבר מסתכמים, איפוא, בסך של 49,732 ₪.
5. אשר ל שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות: כאמור, אין לדעת מהן השלכותיה המדוייקות של הפגיעה המאוחרת על כושר השתכרותו של התובע. לא ראיתי לנכון שלא לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בראש נזק זה, כטענת הנתבעת; אך לאור פגיעה זו מחד, ובשים לב לשיעור הנכות הנמוך שנקבע לתובע עקב התאונה ולהלכה הפסוקה בדבר פסיקת סכום גלובלי במקרה כזה מאידך (רע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה ואח' [22.11.2018]; רע"א 3362/21 פלוני נ' מנורה מבטחים לביטוח בע"מ [23.5.2021]), אני פוסקת לתובע פיצוי בראש נזק זה בשיעור 25,000 ₪.

אבהיר, כי חישוב אריתמטי מלא לפי השכר עובר לתאונה (7,400 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד היום, קרי, 8,600 ₪, הנכות בשיעור 5% ומקדם ההיוון של התובע (199), מביא לסך של 85,570 ₪.

1. בגין הפסדי פנסיה ייפסקו 12.5% מתוך הפסדי השכר בעבר והגריעה מכושר ההשתכרות, סך הכל 9,342 ₪.

עזרת הזולת

1. לטענת התובע, בעקבות פגיעתו בתאונה הוא נעזר בבני משפחתו בביצוע פעולות הכרוכות במאמץ, כגון עריכת קניות, עבודות תחזוקה בבית וכדומה. בני המשפחה לא הובאו לעדות על מנת לתמוך בטענה זו. מכל מקום, ברי כי מדובר בעזרת המשפחה ללא תמורה כספית. מקובל עליי, כי בשלושת החדשים הראשונים שלאחר התאונה, בתקופה בה היה באי כושר מלא, נזקק התובע לעזרה מוגברת. מצאתי לנכון להעריכה בשיעור 1,000 ₪ לחודש. לאחר מכן, עם שובו של התובע לעבודה ובשים לב לשיעור הנכות הנמוך, לא מצאת לפסוק לו פיצוי נוסף בגין ראש נזק זה; כמו כן אין מקום לפסוק לו פיצוי ברכיב זה לעתיד, בשים לב לכך שאם הוא נזקק כיום לעזרת הזולת, הרי שהדבר נובע מפגיעתו בשבץ המוחי.
2. סך הכל ייפסק בפריט זה סך של 3,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. לא הוצגו ראיות כלשהן כגון קבלות או אסמכתאות אחרות. מעבר לכך, התאונה הינה תאונת עבודה וכל הוצאותיו של התובע חלות על המל"ל ( תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968).
2. בשים לב לכל אלו אני פוסקת לתובע, על דרך האומדנא, פיצוי ברכיב זה, לעבר ולעתיד, בסך של 2,000 ₪, בגין הוצאות רפואיות (משככי כאבים) ונסיעות לטיפולים.

כאב וסבל

1. בשקילת מהות הפגיעה, שיעור הנכות ואורך תקופת אי הכושר אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪ ברכיב זה.

סך כל הנזק

1. נזקו של התובע מסתכם איפוא, בסך של 114,074 ₪ כדלקמן:

הפסדי שכר בעבר: 49,732 ₪

גריעה מכושר ההשתכרות: 25,000 ₪

הפסדי פנסיה: 9,342 ₪

עזרת הזולת: 3,000 ₪

הוצאות: 2,000 ₪

כאב וסבל: 25,000 ₪

סך הכל: 114,074 ₪

ניכויים

1. מסכום זה יש לנכות את התגמולים שקיבל התובע מהמל"ל וכדלקמן:

דמי פגיעה: 14,915 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.8.2020: 17,280 ₪

מענק נכות: 23,840 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.2020: 27,619 ₪

סך הכל גמלאות לניכוי: 44,899 ₪.

דמי האבטלה לא ינוכו, משלא נפסק פיצוי מלא ביחס לתקופה בגינה שולמו.

1. סך כל הפיצוי, לאחר הניכוי, מסתכם בסך של 69,175 ₪.

סוף דבר

1. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 69,175 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את האגרה ששילם, עלות חוות דעתו של מומחה התובע וחלקו בשכרו של מומחה בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ותשלום.
2. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"ד, 09 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.

1. ההפניות הן לתמליל הקלטת הישיבה מיום 17.5.2023. ↑