תובענה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרמו בתאונת דרכים.

א. העובדות וטענות הצדדים:

1. התובע יליד 8.11.97 נפגע בתאונת דרכים מיום 30.3.18 עת התהפך רכבו. התאונה כללה פגיעה בצוואר, בגב, בית החזה, בטן ואגן. כתוצאה מכך סבל גם התובע מחסימת מעי ועבר עקב כך ניתוח כריתה של 8 ס"מ מהמעי הדק.

2. לטענת התובע נותרה לו נכות צמיתה של 10 אחוז, על פי קביעת מומחה מוסכם של הצדדים – פרופ' חיים ביטרמן בשל הפרעות במערכת העיכול הכוללות יציאות מרובות, דבר שמחייב צורך לשהות בקרבת שירותים והתאמת תפריט דיאטני מיוחד. הנתבעת לעומת זאת, חולקת על חוות דעתו של המומחה וסבורה כי נכותו אינה קשורה לתאונה.

3. בתשובותיו לשאלות הבהרה, הבהיר המומחה כי התמונה הקלינית מלמדת על הידבקויות ללא סימני חסימת מעיים או תסמונת המעי הרגיז, כאשר התופעה מוכרת לאחר ניתוחי בטן ויכולה גם להתפתח לאחר תקופה חסרת סימפטומים, וכאשר לא נמצאה לתובע מחלת מעיים אחרת שאינה קשורה לתאונה שיכולה להביא לתסמונת ממנה סובל התובע, למעט תסמונת המעי הרגיז.

4. התובע טען בתצהירו כי במועד התאונה היה תלמיד כיתה י"ד במסלול הנדסאים מגמת הנדסת אלקטרוניקה ומחשבים במכללה למחשבים והנדסאים בבית הספר לקציני ים בעכו. לטענתו, בשל מצבו הרפואי נדחה גיוסו, הורד הפרופיל הצבאי שלו ל- 64, ושוב הורד במהלך שירותו הצבאי ל- 45, כאשר במהלך שירותו סבל מכאבי בטן כרוניים ושלשולים ונזקק לאוכל מיוחד שהביא מביתו.

5. התובע, אביו, ופרופ' ביטרמן נחקרו בבית המשפט, הוגשו מסמכים רפואיים לרבות מתיקו הצבאי של התובע, ולאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם.

6. התובע בסיכומיו, טוען כי יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' ביטרמן, עליה חזר בבית המשפט. עוד הינו טוען כי יש לקבוע שנגרמה לו נכות תפקודית בשיעור 15 אחוז. התובע טוען כי עדותו בבית המשפט היתה עקבית לגבי היציאות התכופות ולגבי השתכרותו, ויש להאמין לה. התובע טוען בין היתר, כי יש לחשב את הפסדי השתכרותו לפי השכר הממוצע למהנדס אלקטרוניקה. התובע מוסיף וטוען כי בשל גיוסו המאוחר הפסיד עשרה חודשי עבודה. עוד הינו טוען כי הפסיק לעבוד בינואר 2023 בשל מצבו הרפואי. התובע מוסיף וטוען כי הוריו ניצלו ימי חופש על מנת לעזור לו ולכן יש לפצותם. התובע מוסיף וטוען כי ייזקק לעזרת צד ג' בעתיד, וכי יש לפצותו גם על הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.

7. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי אין לקבל את מסקנותיו של פרופ' ביטרמן ולטענתה אין לייחס את בעיות המעיים מהן סובל התובע לתאונה. לטענתה, הפעם הראשונה שהתובע התלונן על תסמינים אלה היתה ביום 23.5.20 – 26 חודשים לאחר התאונה, כאשר קודם לכן טען בפני גורמי הרפואה הצבאיים כי מצבו טוב, ואינו סובל משילשולים וכאבי בטן, ואף ביקש להעלות פרופיל. הנתבעת אף מפנה לאבחנתו של רופא הגסטרו הצבאי - ד"ר פלדמן מיום 24.6.20 כי אין לשייך את השלשולים מהם סובל התובע, לניתוח שעבר בעקבות התאונה, אלא למתח הנפשי בעת שירותו בצבא. לטענת הנתבעת, המומחה המוסכם פיתח תאוריה של מעי רגיז שנגרם מהתאונה שכלל אינה מוזכרת בחוות דעתו. הנתבעת טוענת כי תסמונת המעי הרגיז יכולה היתה להתפתח לתובע בלא קשר לתאונה, וכי התובע לא הוכיח קשר סיבתי בינה לבין התאונה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא ניתן לתמוך את טענות התובע, לא בגרסתו שאינה אמינה ולא בספרות הרפואית שהציג המומחה, מה גם שהתובע עבר ניתוח במעי הדק ולא במעי הגס, שם מתרחשת תסמונת המעי הרגיז.

8. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי עדותו של התובע כי התפטר בשל מצבו הרפואי אינה אמינה ונסתרה מעדות אביו שהעיד כי עזב כדי להשלים את בחינות ההנדסאים, מה גם שבקורות החיים שהציג, טען כי יכול לעבוד ללא הגבלה לרבות על פי לוח זמנים צפוף. עוד מפנה הנתבעת לסתירה בין תשובותיו לשאלון לעדותו בבית המשפט באשר לתקופה בה סייעו לו הוריו.

9. הנתבעת מוסיפה וטוענת לחילופין, כי נכותו של התובע אינה תפקודית והוא אף עבד בלא מגבלה ואף שעות נוספות, מה גם שיש נגישות לשירותים במקומות העבודה וגם הצורך באוכל מיוחד לא הוכח. לגבי שכרו בעבר, סבורה הנתבעת כי נגרם לו הפסד של 3 חודשים בלבד לפי שכר של 6,000 ₪. לגבי העתיד מציעה הנתבעת לחילופין, להעמיד את שכרו על 8,500 ₪ ולפסוק סכום גלובלי המהווה כ- 20 אחוז מחישוב אקטוארי בלא פסיקת הפסד פנסיה. לגבי עזרת צד ג' טוענת הנתבעת כי למעט התקופה הראשונה לאחר התאונה לא הוכח צורך כזה. עוד טוענת הנתבעת להעדר הוכחת הוצאות שאינן מכוסות בביטוח הבריאות הממלכתי.

ב. דיון והכרעה:

10. בתיק זה עולה השאלה של קשר סיבתי עובדתי כאשר קיימת מחלוקת רפואית. בשאלה זו דנתי בהרחבה בת.א. (שלום קריות) 11621-08-15‏ ‏ עזבון פלונית נ' דניאל כץ [ניתן ביום 16.11.2018], ואחזור על מה שקבעתי שם.

11. ההלכה הפסוקה קובעת כי גם על תאונות דרכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, חלים מבחני הסיבתיות שנקבעו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובכלל זה גם המבחן הקבוע בסעיף 76(1) לפקודה, המחיל קשר סיבתי עובדתי על פי מבחן "הסיבה בלעדיה אין", שכן קובע כי פיצויים יינתנו רק על נזק שבא באופן טבעי במהלך הרגיל של הדברים, ושנובע במישרין מעוולת הנתבע (ראה: ע"א 9349/08 פלוני נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ [ניתן ביום 26.8.2012]).

12. לעניין זה אין בית המשפט כפוף בהכרח לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. על בית המשפט לבחון האם מסקנותיו של המומחה עומדות במבחן ההיגיון, וככל ואינן, יכול הוא לסטות ממסקנותיו (ראה למשל: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993); רע"א 3356/12 ‏מוסך פ.י.א צפון בע"מ נ' י. להסעים 2000‏ [ניתן ביום 24.5.2012]; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח [24.11.2005]). עם זאת, כאשר עסקינן במומחה מטעם בית המשפט, ומקל וחומר מומחה מוסכם על הצדדים, יינטה בית המשפט מלכתחילה לאמץ את חוות דעתו, וצריכים להתקיים שיקולים כבדי משקל כדי שבית המשפט יסכים לסטות ממנה וזאת בהסתמך על הבסיס העובדתי או המדעי של חוות הדעת, או המסקנות המשפטיות שיש להסיק ממנה (ראה למשל: ע"א 6510/20 מזרחי נ' כהן [ניתן ביום 12.12.2021], והאסמכתאות המובאות שם).

13. מהם השיקולים לקביעת קשר סיבתי רפואי בין אירוע עוולתי ובין נזק רפואי? לעניין זה נהוג להבחין בין קשר סיבתי כללי או פוטנציאלי (General Causation), ובין קשר סיבתי ספציפי (Specific Causation) (ראה: ע"א 7144/14 מכנס נ' מעון רוחמה [ניתן ביום 3.9.2015]; ע"א 1639/01 קיבוץ מעין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח (5) 215, 227-229 (2004) (להלן: "הלכת קרישוב")). קשר סיבתי כללי עניינו בהוכחה מדעית כי קיימת סבירות ממשית לכך שמחלה מעין זו שנגרמה יכולה להיגרם מפגיעה דומה, ואילו קשר סיבתי ספציפי עניינו בהוכחה כי קיימת סבירות ממשית כי בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון, אכן נגרמה המחלה מהפגיעה הנזיקית. על התובע להוכיח גם את הקשר הסיבתי הכללי וגם את הקשר הסיבתי הספציפי במאזן הסתברויות בעדויות של מומחים רפואיים (ראה: Higgins v. Koch Development Corp., 794 F. 3d 697 (7^th. Cir. 2015); Raynor v. Merrell Pharmaceuticals Inc., 104 F. 3d 1371 (D.C. Cir. 1997); Myers v. Illinois Central R. Co., 629 F. 3d 639 (7^th. Cir. 2010)). יצוין כי חובה זו חלה גם על תובע במקרים של חבות באחריות מוחלטת ללא אשם (ראה: In re Baycol Products Litigation, 596 F. 3d 884 (8^th. Cir. 2010)). עם זאת, במשפט הישראלי קיים חריג בהלכת קרישוב, שם נקבע בדעת רוב כי גם אם לא עמד התובע בחובת ההוכחה המדעית, אם מכלול הנסיבות שהוכחו לבית המשפט על פי ניסיון החיים והשכל הישר אינו מצביע על כל סיבה הגיונית אחרת למחלה מאשר הפגיעה הנזיקית, גם כן יוכל בית המשפט לקבוע כי התקיים קשר סיבתי עובדתי (מבחן אינדוקטיבי).

14. לעניין זה, יש להדגיש, כי על אף ההלכה בעניין קרישוב, המבחן העיקרי הינו עדיין המבחן המדעי (ראה: ע"א 6102/13 מיכאל עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ [ניתן ביום 24.9.2015]). על התובע להוכיח מספר גורמים על פי מאזן הסתברויות, שלפני התאונה היה בריא ולא סבל מאותם תסמינים, שבעקבות התאונה התפתחו התסמינים והופיעו באופן מתמשך, וכי נוכח הראיות בין רפואיות, נסיבתיות, או הידע המקובל, יש אפשרות ממשית לקשר סיבתי בין התאונה למצב הרפואי (ראה: Fontenot v. UV Insurance Risk Retention Group Inc., 359 So. 3d 36 (2021)). כאשר המסקנה אליה מגיע בית המשפט, הינה כי ישנם מספר גורמים שיכולים להביא למצב הרפואי, חלקם עוולתיים, וחלקם לא עוולתיים, ואין לדעת, האם הגורם העוולתי גרם למצב הרפואי, דינה של התביעה להידחות (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פ''ד סד (1) 533 (2010) והשווה: Wilsher v. Essex Area Health Authority [1988] AC 1074).

15. יש להעיר כי כאשר התובע אינו עומד באחת מדרכי ההוכחה האמורות, בדרך של מאזן הסתברויות, לא ניתן לקבל את תביעתו (ראה: ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, פ"ד נג (2) 680 (1999)). לא ניתן בהקשר זה גם להסתמך על חזקות ראייתיות מסוג דוקטרינת הנזק הראייתי. הטעם לכך הינו שבתביעות מסוג זה, אין עסקינן במקרה בו הנתבע מסתיר את ראיותיו אלא ב "נזק ראייתי מובנה", בו האירוע הנזיקי עצמו יוצר נזק ראייתי שאין לדעת האם הנזק המחלתי המאוחר יותר נובע מהתאונה אם לאו. במקרים מעין אלה, גישת הפסיקה והספרות המשפטית הינה כי אין מקום להחלת חזקות ראייתיות לטובת התובע, מאחר ואין צורך בהרתעה מפני רשלנות ראייתית, אין לנתבע יתרון של מידע, והנזק הראייתי אינו נובע מפעילות בלתי ראויה של הנתבע, מה גם שהחלת חזקה תחייב את הנתבע על נזק שהוא לא גרם, תוך ביטול בפועל של דרישת הסיבתיות העובדתית (ראה: ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, פ"ד סד (2) 284 (2010); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב' 1362 (2012); רועי ששון "סיבתיות עמומה ונזקים שניוניים: על בעיה חדשה-ישנה ועל פתרונות אפשריים לה", משפטים מד 271, 303 (התשע"ד)). על כך יש להוסיף כי עסקינן במקרה של חבות ללא אשם בו יצר המחוקק כיסוי ביטוחי לתאונות דרכים, ולפיכך אין הצדקה להרחיב את הפיצוי מעבר לנזק שנגרם בפועל בתאונת הדרכים, היינו אין מדובר במעוול שיש הצדקה להטיל עליו נזק ראייתי שנגרם מעצם אירוע תאונת הדרכים.

16. במקרה שלפני, יש לבחון האם התובע הוכיח על פי מאזן הסתברויות כי תסמונת המעי הרגיז ממנה הוא סובל, נגרמה מהתאונה. כך סבור המומחה המוסכם, ויש לבחון האם חוות דעתו עומדת במבחן המשפטי. לעניין זה, דומה שקיימת בעייתיות נוכח המסמכים הרפואיים ונוכח הידע המדעי. ראשית, אין חולק על כך, וגם המומחה אינו חולק על כך, כי תסמונת המעי הרגיז יכולה להיווצר גם מסיבות שאינן קשורות כלל לתאונה, ואין עסקינן בתסמונת נדירה, אלא סובלים ממנה אחוז ניכר מן הציבור. זאת ועוד, אין חולק על העובדה כי בפעם הראשונה שבמסמך רפואי מופיע כי התובע סובל משלשולים, וממעי רגיז הדבר הוא בתאריך 23.5.20, היינו למעלה משנתיים לאחר התאונה.

17. גם אם אניח כטענת המומחה כי תיתכן תקופת חביון שבמסגרתה יתכן מעבר תקופה מעין זו לאחר ניתוח המעי ועד להופעת התסמינים, אין ספק כי מעבר הזמן, כאשר מלכתחילה מדובר בתסמינים שיכולים להיווצר על רקע מחלתי ולא כתוצאה מהניתוח, מחליש את האפשרות להוכיח קשר סיבתי לניתוח. אם לא די באלה, קשה להסתמך על טענת החביון, וזאת מן הטעם הפשוט, שהתובע עצמו לא טען כי התסמינים הופיעו לראשונה בחודש מאי 2020. הוא טען (סעיף 5 לתצהירו) כי הינו סובל משלשולים ותופעות מעי רגיז כבר ממועד הניתוח בסמוך לתאונה. על כן, טענת החביון כלל אינה אפשרית מאחר ואינה גרסת התובע, ואילו גרסת התובע עצמו, אינה מתיישבת עם המסמכים הרפואיים. לו זו בלבד, אלא שהיא נסתרת משורת מסמכים רפואיים בתיקו הצבאי החל מחודש אוקטובר 2018 (מתאריכים 7.10.18, 7.7.19, 30.9.19, 11.9.19), בהם מצויין שאינו סובל משלשולים או כאבי בטן, כשמצוין גם כי מעוניין אף בהעלאת הפרופיל הצבאי. בנסיבות אלה, מניח הרופא הצבאי בצדק, כאשר בחודש יוני 2020 מתלונן לבסוף התובע על שלשולים וכאבי בטן, כי אלה אינם קשורים לניתוח אלא למתח ממנו הוא סובל בעת שירותו הצבאי ורצונו לעבור ליחידה אחרת.

18. אכן, ניתן להעלות השערה, כי התובע העלים מידי שלטונות הצבא את מצבו הרפואי קודם לכן, ולא אמר אמת, מתוך רצון לעבור ליחידה אחרת, אלא שהתובע ואביו לא טענו גרסה זו, גם כשנשאלו מפורשות על ידי בית המשפט, ובודאי נוכח העדר המסמכים הרפואיים, גם אינו יכול התובע להוכיחה. יתר על כן, אם הטענה נכונה מצביע הדבר כשלעצמו על העדר אמינות התובע אשר מוכן למסור אי אמת לרשות ציבורית לצורך השגת מטרתו, דבר המשליך גם על אמינותו בבית המשפט. גם הטענה שהועלתה באופן מרומז, שמא שלטונות הצבא התעלמו מתלונותיו של התובע, ולכן הדבר אינו מופיע במסמכים הרפואיים מוקדם יותר, אינה יכולה להתקבל, הן מהטעם, שאין זכר לתלונות על שלשולים בתקופה שקדמה לגיוס ובמסמך מיום 23.5.20 מצוין כי מדובר בתופעה שהחלה מספר שבועות קודם לכן בלבד, והן מהטעם שבמסמכים הצבאיים מופיע שהתובע טען באופן אקטיבי שאינו סובל משלשולים.

19. השורה התחתונה הינה, כי גם אם מבחינה מדעית ייתכן כי תופעת המעי הרגיז ממנה סובל התובע היתה יכולה לנבוע מהניתוח שעבר התובע לאחר התאונה, וזאת נוכח עדות המומחה והמאמרים הרפואיים אותם הציג, המלמדים על היווצרות התסמונת לאחר תקופה שעברה לאחר ניתוחים רפואיים, היינו מבחן הקשר הסיבתי הכללי הפוטנציאלי מתקיים, התובע לא הוכיח על פי מאזן ההסתברויות את הקשר הסיבתי הספציפי במקרה זה ובודאי שלא ניתן להסתמך על גרסתו שאינה אמינה. יתרה מכך, גרסתו של התובע בחקירתו הנגדית היתה שבמשך התקופה הראשונה בצבא מצבו השתפר ולאחר מכן החמיר (עמ' 20-21 לפרוטוקול). אילו הייתי מאמין לתובע, גרסה זו אינה נתמכת על ידי המומחה המוסכם, וגם במאמרים שצירף המומחה אין מצוין כי התסמונת תופיע, תעלם ולאחר מכן תחזור. לגבי גרסה זו (שגם אינה מופיעה בתצהירו של התובע) יש לקבוע כי כשלעצמה סותרת את הקשר הסיבתי הנטען על ידי התובע.

20. על פי המבחן האינדוקטיבי, ניתן גם לומר כי פרוץ התסמונת במהלך השירות הצבאי, בהחלט יכול לנבוע, כפי שהסיק הרופא הצבאי, מהמתח הנפשי שבו היה התובע שרוי בשל שירותו ורצונו לעבור יחידה, ולא בשל הניתוח. יצוין בהקשר זה, כי התובע לא הביא עדים ניטרליים, באשר לתנאי שירותו הצבאי, וגם לא הביא לעדות את הרופא הצבאי הנ"ל, שטיפל בו לאורך שירותו (וכאן הדבר שונה מרופא המטפל במטופל באופן חד פעמי), וגם לא הביא לעדות את רופא המשפחה שטיפל בו קודם שירותו, ועל כן גרסתו בדבר המועד לפרוץ התסמינים, נותרה עדות יחידה שכאמור גם אינה אמינה. בהקשר זה גם עדותו של אביו של התובע לא היתה אמינה כאשר ניסה בחקירתו הנגדית להקדים את מועד תלונותיו של התובע, לפני הגיוס ולאחר מכן טען כי לאחר תקופה קצרה מהגיוס נעשתה פניה לד"ר זיתן, רופא פרטי מטעמו, לאחר ששלטונות הצבא לטענתו התעלמו מתלונותיו, וזאת כאשר מהמסמכים הרפואיים עולה כי פניה זו נעשתה באמצע שנת 2020 ולא קודם לכן.

21. נוכח כל האמור, אני קובע כי התובע לא הוכיח כי תסמונת המעי הרגיז ממנה הינו סובל נגרמה מתאונת הדרכים או בשל הניתוח שעבר בעקבותיה, ועל כן אין לשייך את נזקיו הנטענים מאותה תסמונת לאירוע התאונה. בשולי הדברים ובבחינת למעלה מן הצורך, אציין בהקשר זה כי גם אם הייתי משייך את התסמונת לתאונה, הייתי קובע נכות תפקודית נמוכה יותר מהנכות הרפואית, שכן אינני סבור שהתסמונת מונעת מהתובע לעסוק במקצועו כהנדסאי אלקטרוניקה, נוכח הימצאות שירותים במקומות עבודתו, מה גם שהצבא עצמו לא שחרר את התובע כלא כשיר לשירות והתובע המשיך לשרת למרות התסמונת הנ"ל ולכל היותר גם אם הייתי משייך את התסמונת לתאונה, היה מקום לקבוע סכום גלובלי מתון כהפסד השתכרות פוטנציאלי בשל התסמונת הנ"ל.

22. מה אם כן נזקיו של התובע עקב התאונה?

בגין כאב וסבל ובהעדר נכות ונוכח העדר מחלוקת בעניין זה בסיכומי הצדדים נוכח הפגיעה המיידית לאחר התאונה אקבע את נזקו של התובע על סך של 22,518 ₪.

באשר להפסד השתכרות בעבר, כאמור יש להתייחס רק למצבו הראשוני של התובע לאחר התאונה. מעדות אביו של התובע עולה כי התובע לא ניגש לבחינה הסופית כהנדסאי קודם לשירותו הצבאי. לא ראיתי כי היתה אינדיקציה רפואית או אחרת הקשורה לתאונה, אשר מנעה את ביצוע הבחינות בתקופה זו. לפיכך, הפסד השכר הרלבנטי הינו על פי השכר אותו קיבל לאחר שירותו הצבאי, בעבודה אותה עזב לאחר מכן לצורך סיום לימודיו וקבלת הדיפלומה, בסך כ- 6,000 ₪ לחודש, וזאת בשל 10 חודשים דחיית גיוס (על אף שבפועל הפרופיל הצבאי על פי המסמכים הרפואיים הורד ל- 3 חודשים בלבד). היינו הפסד השכר הינו סך של 60,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 12.5 אחוז מהסך הנ"ל, היינו סך של 7,500 ₪. אין מקום לפסיקת הפסד השתכרות לעתיד בהעדר נכות צמיתה.

אשר לעזרת צד ג' יש לפסוק פיצוי רק בגין התקופה הראשונית שלאחר התאונה כאמור, בהינתן עובדה זו, תקופת האשפוז וטענת ההורים כי נעדרו מהעבודה לצורך עזרה, אפסוק לתובע סכום גלובלי של 8,000 ₪.

אשר להוצאות רפואיות ונסיעות שאינן מכוסות בביטוח הבריאות הממלכתי, ובהעדר כמעט קבלות שצורפו, על אף שעסקינן בנזק מיוחד המחייב הוכחה, אפסוק לתובע סך גלובלי של 3,000 ₪.

23. נוכח האמור, סך נזקו של התובע עומד על סך של 101,018 ₪. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 101,018 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13 אחוז בצירוף מע"מ של הסכום הנ"ל ובצירוף האגרה ששולמה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ד, 30 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.