נדחתה תביעת רשלנות רפואית בעילה של השתהות קופת חולים באבחון ובטיפול בליקוי השמיעה בתינוק

עמוד הבית > חדשות משפטיות למנויים בלבד > בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של ד"ר תמיר לוי על פני חוות דעתו של פרופ' ברנע, לעניין שיעור ההיוון, ופסק כי יש להוון הפיצויים על בסיס ריבית בשיעור של 2%

נדחתה תביעת רשלנות רפואית בעילה של השתהות קופת חולים באבחון ובטיפול בליקוי השמיעה בתינוק

נדחתה תביעת רשלנות רפואית בעילה של השתהות קופת חולים באבחון ובטיפול בליקוי השמיעה בתינוק

 

 

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 48664-02-18 פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

 

                                                                  

 

 

 

 

בפני

כבוד השופטת אפרת קריב

 

התובע

פלוני

 

נגד

           

הנתבעים

1. מדינת ישראל – משרד הבריאות (ניתן פס"ד)

2. מרכז רפואי ע"ש בני ציון (ניתן פס"ד)

3. שירותי בריאות כללית

     

 

פסק דין

 

 
  1. לפני תביעת רשלנות רפואית במסגרתה טוען התובע, יליד... כי הנתבעת 3 (קופת חולים כללית, להלן: "הנתבעת") השתהתה באבחון ובטיפול בליקוי השמיעה שנתגלה אצלו בגיל שבעה חודשים ובשל שיהוי זה נגרמה לו נכות צמיתה בגין קשיי למידה והסתגלות.

לצורך הוכחת טענותיו, הגיש התובע חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' זאב הנדזל, מומחה לרפואת ילדים.

 

  1. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה, שכן הטיפול שניתן לתובע היה טיפול זהיר וסביר. להוכחת טענותיה הגישה הנתבעת את חוות דעתו של ד"ר משה הראל, מומחה לרפואת אף אוזן גרון.

 

  1. לפני העידו הורי התובע, המומחים מטעם שני הצדדים , ד"ר ג'מאל דראוושה שהיה רופא הילדים שטיפל בתובע לאחר לידתו בשנת 2001 וד"ר אביטל, מנהל היחידה לבטיחות המטופל במחוז צפון בשירותי בריאות כללית.

 

  1. לטענת התובע להתרשלות הנתבעת שלושה פנים, הראשון הוא גילוי מאוחר של ליקוי השמיעה, השני הוא טיפול מאוחר בליקוי- וביצוע ניתוח השתלת שתל קוכליארי יותר משנה לאחר גילוי הליקוי בניגוד לפרקטיקה רפואית מקובלת, והפן השלישי של התרשלות הנתבעת בא לידי ביטוי בכך שהנתבעת לא הפנתה אותו לקבלת טיפול שיקומי מתאים לאחר הניתוח. התרשלות זו גרמה לתובע, לטענתו, לנכות צמיתה הן בתחום השמיעה והן בתחום קשיי למידה והסתגלות.

 

אתייחס לטענות התובע על פי סדרן.

 

 

מועד גילוי ליקוי השמיעה

 

  1. בכתב התביעה טען התובע כי התרשלותה של הנתבעת התבטאה הן בשיהוי והערמת קשיים בקבלת התחייבויות לביצוע הבדיקות שאמור היה לעבור התובע לקראת הניתוח והן בכך שלאחר הניתוח לא סיפקה הנתבעת לתובע את הטיפול השיקומי המיטבי.

 

  1. טענה זו התבססה על האמור בחוות דעתו של פרופ' הנדזל:

"במקרה שלפנינו התרשלו פעמיים:

לראשונה כאשר בקופ"ח גררו רגליים עם ביצוע הבדיקות, הערמת קשיים בקבלת התחייבויות ובכך מנעו מהתינוק ניתוח השתלה במשך כמעט שנה.

כאשר לא סיפקו את הטיפול השיקומי המיטבי לאחר ההשתלה.

כתוצאה מכך השיקום התעכב, לא פלא שהילד נפגע קוגניטיבית ובאינטראקציה עם עמיתיו.."

 

  1. בתצהיר המשותף שהגישו הורי התובע טענו הורי התובע לשיהוי מיום הגילוי ועד יום הניתוח, אולם לא העלו טענות לגבי שיהוי באשר למועד גילוי הלקות.

 

  1. כאשר נחקר אביו של התובע בחקירה נגדית, טען בפעם הראשונה כי כחודש לאחר הלידה הוא ואשתו הבינו כי יש בעיה עם התובע ופנו לקופת החולים ואף העיד כי כאשר התובע היה בגיל חודשיים שלושה הוא לקח אותו לסניף קופת החולים ... שם נערכה לו בדיקת שמיעה (עמ' 9 שורה 15 עד עמ' 10 שו' 20 לפרוטוקול מיום 03/11/22).

 

  1. לטענת הנתבעת בסיכומיה, טענת התובעים כי ניתן היה לגלות את החירשות לפני גיל 7 חודשים וכי מדובר ברשלנות מצד הנתבעת, מהווה הרחבת חזית שכן זו לא נטענה בכתב התביעה, בחוות דעתו של המומחה מטעמם ואף לא בא זכרה בתצהירי התובעים.

 

  1. הצדק עם הנתבעת בעניין זה. אכן מדובר בהרחבת חזית. הטענה לא עלתה בכתב התביעה, בחוות הדעת מטעם התובעים ואף לא בתצהיר התובעים. למעלה מן המידה אומר כי גם לגוף הטענה, זו לא הוכחה.

 

  1. טענות האב כי לתובע בוצעו בדיקות שמיעה בקופת החולים בגיל חודשיים שלושה עומדות בסתירה למסמכים הרפואיים- לפיהם התובע ביצע בדיקת שמיעה, לאחר שהורי התובע פנו לטיפת חלב כשהיה בן חצי שנה- והופנו מטיפת חלב לסניף קופת חולים כללית ... שם בוצעה בדיקת שמיעה בסביבות גיל ששה או שבעה חודשים (ראו מכתבה של העובדת הסוציאלית מיום 26/08/2002) בתיקי המוצגים שצורפו על ידי הצדדים- המכילים את הכרטיס הרפואי של התובע בקופת חולים כללית, בבית החולים "העמק" ובבית החולים "בני ציון", אין כל אזכור לכך שהיתה תלונה על בעיות בשמיעה לפני מרץ 2022.

 

בתיקי המוצגים אין רישום של ביקור אצל רופא א.א.ג במרץ 2022, אולם במאי 2022 רושם ד"ר דראוושה שהתובע מוזמן לבדיקת שמיעה בבית חולים העמק. כשנשאל ד"ר דראושה כיצד הופנה התובע לבדיקה ענה כי מהרישום עולה שהתובע הופנה לבדיקת שמיעה על ידי רופא א.א.ג בקהילה, כאשר אפשר שהפניה זו נעשתה על ידי טיפת חלב או אחד הרופאים שבדק אותו (עמ' 23 שו'  17 עד עמ' 24 שו' 15 לפרוטוקול מיום 06/07/23). כמו כן העיד ד"ר דראושה כי לפני עשרים שנה,  לא היתה התווייה לעשות בדיקת סקר שמיעה לילודים וכיוון שלתובע לא היו דלקות אוזניים חוזרות ולא היתה תלונה מצד הוריו על בעיה בשמיעה עד גיל חצי שנה לערך, אז לאחר פניית ההורים בגיל חצי שנה עבר התובע בדיקת שמיעה. (עמ' 23 שו'  2 – 20  לפרוטוקול מיום 06/07/23).

 

בטופס מיום 28/07/02 ממחלקת א.א.ג בביה"ח בני ציון נרשם: "מגיל 7 חודשים – חשד לליקוי שמיעה".

 

  1. עדויות נוספות לכך שהחשד לליקוי שמיעה עלה רק בסביבות גיל חצי שנה עולה מרישום של רופאה נוירולוגית אצלה ביקרו התובע והוריו בנובמבר 2002- כאשר בסיכום הביקור צוין כי בגיל 6 חודשים בוצעה בדיקת שמיעה שהחשידה לליקוי ולפיכך התובע הופנה לבדיקת - BERA.

 

  1. אף במסמך של העובדת הסוציאלית בסניף קופת חולים כללית ... מיום 26/08/2002 נרשם כי ההורים פנו לטיפת חלב בגיל חצי שנה ועשו בדיקת שמיעה בסניף קופת חולים כללית .. ונמצא שלתובע יש ליקוי שמיעה קשה באוזן ימין. כמו כן צוין כי הורי התובע פנו למיח"א בחיפה ביוני 2002 וקיבלו מכשיר שמיעה (עמ' 36-37 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

 

  1. בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים לא היתה התייחסות למועד גילוי הליקוי כמועד בעייתי ואף נרשם בחוות דעתו של פרופ' הנדזל :

"במקרה שלפנינו מדובר בתינוק שיכול להיחשב בר מזל, היות והפגם בשמיעה נחשף יחסית מוקדם, בגיל 7 חודשים ועל כן ניתן היה להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, לו היו נוהגים אתו לפי פרקטיקה רפואית הולמת". (עמ' 4 לחוות דעתו של פרופ' הנדזל; הדגשה שלי א.ק.).

 

בניגוד לאמור בחוות דעתו, טען פרופ' הנדזל בחקירתו הנגדית שעצם העובדה שהחשד לליקוי שמיעה עלה רק כאשר התובע היה בן שבעה חודשים מהווה רשלנות, כיוון שברור שהחירשות של התובע היא מולדת (עמ' 10 שו' 28-34 לפרוטוקול מיום 20/06/23). עם זאת, פרופ' הנדזל לא הבהיר מדוע לדעתו מדובר בגילוי מאוחר ולא הסביר את הסתירה בין דבריו בעדות לבין האמור בחוות דעתו. 

 

  1. כאמור, טענות אבי התובע בעדותו כי הוא ואמו של התובע התלוננו החל מחודש לאחר הלידה על בעיות שמיעה וכי נעשתה לתובע בדיקת שמיעה כבר בגיל חודשיים שלושה, לא גובו במסמכים רפואיים, ואין להן זכר בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים אשר לא הסביר בחוות דעתו או בעדותו מדוע העובדה שהחשד לליקוי שמיעה עלה רק בסביבות גיל חצי שנה מהווה רשלנות.  לפיכך, מעבר להיות הטענה הרחבת חזית, בדיקה לגוף הטענה העלתה כי היא לא הוכחה.

 

הטענה לשיהוי בביצוע הניתוח עקב רשלנות הנתבעת

 

  1. טענתו השניה של התובע, היא כי התנהלות הנתבעת גרמה לשיהוי בביצוע הניתוח וכי העובדה שהתובע לא נותח כשהיה בן שנה אלא כשהיה כמעט בן שנתיים גרמה לתובע לליקוי קוגניטיבי וחברתי.

 

  1. לצורך בחינת הטענה אערוך פירוט של השתלשלות העניינים מיום שעלה החשד לליקוי שמיעתי ועד ביצוע הניתוח בבית החולים בני ציון- על פי הרשומה הרפואית ועל פי המועדים שנרשמו בחוות דעת מומחה התובע:

 

  • במרץ 2002 נבדק התובע אצל מומחה א.א.ג בקופה אשר הפנה אותו לבדיקת BERA.
  • ביום 07/05/2002 מבקר התובע אצל ד"ר ג'מאל דראושה, ובסיכום הביקור נרשם כי התובע מוזמן לבדיקת BERA בעפולה ביום 02/06/24.
  • ביום 02/06/2002 עובר התובע בדיקת BERA ותוצאותיה העידו על ליקוי שמיעה קשה (עמ' 13 לתיק המוצגים של הנתבעת).
  • ביום 14/06/2002 ביקרו התובע והוריו ב"מיח"א" בחיפה (עמותה המתמחה בשיקום שמיעתי לילדים- הן בטיפול והן בהתאמת מכשירי שמיעה), שם בוצעה לתובע התאמת מכשיר שמיעה.

 

 

 

  • ביום 09/07/2002 הפנה ד"ר דראושה את התובע לבדיקה אצל פרופ' לונץ. במכתבו נרשם:

"בן שנה עם ליקוי שמיעה קשה לפי BERA. נמצא במעקב במרפאת "מיח"א". לציין שהילד לא סבל באופן מיוחד מדלקות אזניים ואין סיפור של בעיות שמיעה במשפחה. נא לקבלו לבדיקה וייעוץ (עמ' 14 לתיק המוצגים של הנתבעת).

  • ביום 28/07/2002 ביקר התובע במרפאתה של פרופ' לונץ בביה"ח בני ציון. ההורים קיבלו הסבר באשר לניתוח ותהליך השיקום שנדרש לאחריו (עמ' 17-18 לתיק המוצגים של הנתבעת).
  • באותו יום כתבה פרופ' לונץ מכתב לרופא המטפל ובו בקשה לביצוע בדיקות שונות (עמ' 20 לתיק המוצגים של הנתבעת).
  • כשבועיים לאחר הביקור בביה"ח בני ציון, ביום 12/08/2002 מבקרים התובע והוריו אצל ד"ר ג'מאל דראושה. לא נרשם בסיכום הביקור האם ד"ר דראושה קיבל לידיו את המכתב מפרופ' לונץ והאם התובע הופנה לבדיקות שנדרשו על ידה.
  • ביום 02/09/2002 שוב מבקרים הורי התובע והתובע אצל ד"ר דראושה בגין כאב שיניים.
  • בתור שנקבע מראש ביום 27/10/2002 במרפאת א.א.ג בביה"ח בני ציון- נרשם כי התובע טרם ביצע את הבדיקות הנדרשות וביום 30/10/2002 לא הופיעו התובע והוריו לפגישה.
  • במכתב הפניה לנוירולוג מיום 28/10/2002 הפנה ד"ר דראושה את התובע לבדיקה נוירולוגית והתפתחותית (עמ' 40 לתיק המוצגים של הנתבעת).
  • ביום 03/11/2002 נבדק התובע אצל נוירולוגית ילדים- כחלק מהבדיקות שנדרשו לצורך הניתוח. ברישום צוין כי בגיל 6 חודשים בוצעה בדיקת שמיעה שהחשידה לליקוי והופנו ל- BERA. כמו כן נרשם כי התובע מועמד להשתלת מכשיר שמיעה אצל פרופ' לונץ, קיבל מכשיר שמיעה והוא נמצא במיח"א חיפה חמישה ימים בשבוע.
  • ביום 02/02/2003 נרשם בגיליון המעקב במרפאת אא"ג בביה"ח בני ציון כי התובע עבר את הבדיקות שנדרשו (עמ' 21 לתיק המוצגים של הנתבעת).
  • ביום 11/03/2003 ביקרו התובע והוריו אצל פרופ' לונץ, אשר הפנתה בקשה לאישור עלות השתל לקופת החולים וציינה במכתבה כי "חירשותו של התובע זוהתה בגיל 7 חודשים. מגיל 12 חודשים משתמש במכשירי שמיעה וקשור למסגרות שיקומיות מתאימות". כמו כן נכתב כי התובע מוזמן לניתוח השתלה ביום 14/04/2003.
  • בתשובה למכתבה של פרופ' לונץ מיום 11/03/2003 – במכתב מיום 23/03/2003 אישר ד"ר יצחק ענתבי- רופא מנהלי של קופת החולים הכללית- את הניתוח - מבחינת אישור עלות הניתוח והשתל- שבו תישא קופת החולים הכללית.
  • מסמך נוסף שנמצא בתיק המוצגים של הנתבעת- ואינו נושא תאריך- נכתב על ידי ד"ר גיל סיני ממרפאת א.א.ג בביה"ח בני ציון ומופנה לד"ר סולימן ארתול – ובו מציין ד"ר סיני כי לפי דברי אביו של התובע- יש קושי בהשגת טופס 17 לצורך ביצוע הניתוח.
  • בגיליון שחרור מביה"ח בני ציון מיום 13/05/2003 עלה כי התובע התקבל לניתוח שתל וביום הניתוח בגין שיעול ונזלת ולאחר התייעצות עם רופא ילדים הוחלט על שחרור של התובע ודחיית הניתוח עד החלמה מלאה.
  • הניתוח בוצע ביום 26/05/2003 והתובע שוחרר ביום 02/06/2003.

 

  1. לטענת פרופ' הנדזל בחוות דעתו ובעדותו, ביצוע הניתוח במאי 2003 במקום במועד מוקדם יותר נבע מרשלנות קופת החולים אשר לא אפשרה את ביצוע הבדיקות במועד.

 

  1. אבי התובע נשאל למה הוא מתכוון כאשר הוא טוען לגרירת רגליים מטעם הנתבעת והאם סירבו לממן בדיקות או סירבו להפנות אותו לבדיקות וכך העיד:

ש: אני אומרת לך שלא היה מבחינת קופת חולים, אין במסמכים שום דבר שמראה על איזשהם חסמים ביורוקרטיים או גרירת רגליים

ת: זה מבחינתך, זה מבחינתך. מבחינתי זה היה

ש: לא, מבחינת המסמכים. אם יש לך מסמכים אחרים או אם תגיד משהו אחר בתצהיר

ת: כל המסמכים מה שיש פה

ש: אז תראה לי איפה זה

ת: כל המסמכים פה

ש: אז תראה לי איפה זה. תראה לי על מה אתה אומר "הנה, פה", "הנה, פה", "ביקשתי, לא קיבלתי"

ת: אני שלחתי את כל המסמכים, אני לא יודע

ש: אין שום מסמך שאומר "ביקשתי, לא קיבלתי". אין שום מסמך שאומר "סירוב, לא ניתן"

ת: אף אחד לא נותן לך סירוב

ש: נכון

ת: אני הולך לקופת חולים, לא נותנים לי, דוחים אותי לחודשיים-שלושה, אבל אף אחד לא אומר סירוב

ש: אבל פה לא דחו אתכם חודשיים-שלושה. פה לא דחו, ברגע שביקשת היה

ת: זו רשלנות, אני ביקשתי. זו רשלנות

ש: אולי זו רשלנות של בית החולים?

ת: לא, זו רשלנות של קופת החולים

ש: אה, או-קיי. למה?

ת: ככה"

(עמ' 20 שו' 10 – 32 לפרוטוקול מיום 03/11/23).

 

  1. לא ברור מדוע הבדיקות שנתבקשו על ידי פרופ' לונץ ב- 28/07/2002 לא בוצעו. מהמסמכים לא עולה כי הורי התובע פנו לד"ר דראושה או לרופא אחר במרפאה עם בקשה להפניה לבדיקות באוגוסט 2002. לעומת זאת, החל מהביקור מיום 27/10/2002- במהלך כחודשיים מבוצעות כל הבדיקות שהתבקשו. יום לאחר הביקור בביה"ח בני ציון ב- 27/10/2002 פנו הורי התובע לד"ר דראושה והוא צייד אותם בהפניה לבדיקה נוירולוגית וכן כנראה בהפניות לבדיקות נוספות – שכן אלה מתבצעות במהלך החודשיים שלאחר מכן עד סוף ינואר 2003, שכן ב- 02/02/2003 נרשם בבית החולים כי הבדיקות בוצעו.

 

  1. אני מתקשה לקבל את עדותו של האב כי פנה לרופאים בקופת החולים עם בקשה להפניה לבדיקות ואלה דחו אותו בלך ושוב, הן כיוון שהפניות הנטענות כלל לא תועדו והן כיוון שעדותו של האב היתה מבולבלת בעניינים רבים: ראשית, טען האב כי בדיקות השמיעה של בנו בוצעו בגיל שלושה חודשים לערך, כאשר מהתיעוד הרפואי עולה כי בדיקת השמיעה בוצעה בגיל ששה חודשים (עמ' 9 שו' 35 עד עמ' 10 שו' 22 לפרוטוקול מיום 03/11/23). האב לא זכר כלל האם בגן במיח"א היה התובע בטיפול של קלינאית תקשורת (עמ' 23 שוק 10- 31 לפרוטוקול מיום 03/11/23), הוא לא זכר כלל שהוא הלך עם בנו ואשתו לטיפול של פסיכולוגית מטעם קופת החולים (עמ' 23 שו' 34 עד עמ' 24 שו' 33 לפרוטוקול מיום 03/11/23), אבי התובע לא זכר מתי או אם בכלל נבדק התובע אצל המומחה מטעמו, פרופ' הנדזל, ואף לא זכר אם שוחח עם פרופ' הנדזל (עמ' 8 שו' 19 עד עמ' 9 שו' 7 לפרוטוקול מיום 03/11/23). האב העיד גם כי אינו זוכר את התאריכים כיוון שמדובר באירועים מלפני עשרים שנה (עמ' 18 שו' 1 – 12 לפרוטוקול מיום 03/11/23).

 

  1. אביו של התובע העיד כי מי שהפנה אותו לפרופ' לונץ היו מיח"א ולא קופת החולים. כשנשאל אבי התובע כיצד יש הפניה חתומה על ידי ד"ר דראושה מיום 09/07/2002, פחות מחודש לאחר ביצוע בדיקת ה- BERA לפרופ' לונץ ענה "כן, מה שכתוב כתוב, אבל אני אומר לך שדרך מיח"א הלכתי" (עמ' 14 שו' 23 – 34 לפרוטוקול מיום 03/11/23).

 

  1. כשנשאל אבי התובע האם הוסבר לו על ידי פרופ' לונץ כי קודם יש לנסות מכשירי שמיעה ורק אם אלה לא מועילים מבצעים את ניתוח השתל, ענה שאכן כך (עמ' 17 שו' 2 – 12 לפרוטוקול מיום 03/11/23). כמו כן העיד כי קיבל הסבר על כך שתהליך השיקום הוא הדרגתי (עמ' 16 שו' 18 – 38 לפרוטוקול מיום 03/11/23).

 

  1. ד"ר דראושה העיד כי כאשר מטופל מגיע עם דרישה מרופא מומחה לעשות בדיקה מסוימת, הוא רושם הפניה עבור המטופל על פי דרישת הרופא המומחה והפניה זו מטופלת על ידי המזכירות (עמ' 24 שו' 19- עמ' 25 שו' 9 לפרוטוקול מיום 06/07/23). עדותו זו מגובה במסמכי ההפניה לבדיקות שהוגשו במסגרת תיקי המוצגים הן של התובע והן של הנתבעת (וראו הפניות ד"ר דראושה מיום 09/07/2002 למרפאת אא"ג בביה"ח בני ציון וכן מסמך מיום 28/10/2002 לבדיקת נוירולוג).

 

  1. כאשר נשאל פרופ' הנדזל האם הוא יודע מדוע לא נעשו הבדיקות העיד תחילה כי למיטב ידיעתו קופת החולים התישה את התובעים בכך שסירבה לתת להם טופס 17, וזאת הוא למד מהמסמך שאינו נושא תאריך של ד"ר גיל סיני כיוון שלא שוחח עם ההורים וחוות דעתו ניתנה רק על פי המסמכים הרפואיים (עמ' 17 שו' 21 עד עמ' 22 שו' 30 לפרוטוקול מיום 20/06/23). בהמשך עדותו העיד כי אמנם קופת החולים לא יכולה לאשר את הניתוח לפני שהיא מתבקשת לעשות כן- כאשר הבקשה של פרופ' לונץ נעשתה ביום 11/03/2003 ואילו האישור של קופת החולים ניתן ביום 23/03/2003 – שניים עשר יום לאחר מכן (עמ' 24 שו' 32 עד עמ' 25 שו' 13 לפרוטוקול מיום 20/06/23).

 

כאשר נשאל פרופ' הנדזל האם הוא יודע מתי ניתנו טופסי 17 על ידי קופת החולים ענה כי אינו יודע בדיוק את התאריכים (עמ' 25 שו' 1 – 12 לפרוטוקול מיום 20/06/23).

 

פרופ' הנדזל העיד כי אכן כשהתובע הגיע בתחילת פברואר 2003 לבית החולים לפגישה- וקיבל תור אצל פרופ' לונץ במרץ  - 2003, הוא הגיע עם כל הבדיקות ולכאורה לא היה צורך להמתין עוד. במועד זה נקבע לתובע ניתוח ביום 14/04/2003. בתחילה, טען פרופ' הנדזל כי היה ויכוח בין בית החולים לבין קופת החולים על מימון השתל, אולם כאשר הבין כי האישור של קופת החולים ניתן שניים עשר יום לאחר מכתבה הראשון של פרופ' לונץ ענה כי הוא אינו יודע מדוע היה עיכוב בין אישור הניתוח שניתן ב- 23/03/2003 לבין ביצוע הניתוח ביום 26/05/2003 (עמ' 28 שו' 10 – 30 לפרוטוקול מיום 20/06/23).

 

  1. הטענה כי באוגוסט 2002 קופת החולים סירבה לאפשר את הבדיקות ואילו החל מאוקטובר 2002 אישרה קופת החולים – החל מיום לאחר הביקור אצל פרופ' לונץ (ביום את כל ההפניות, אינה סבירה ואף אין לה על מה שתסמוך, שכן אני מתקשה לקבל את קבועי הזמן להם טוען אבי התובע, שאינו יודע לומר אף מתי ביצע התובע את בדיקת השמיעה הראשונה, והוא הודה שאינו זוכר תאריכים, ואף אינו זוכר טיפולים שעבר התובע, כגון טיפול פסיכולוגי בקופת החולים, שעל פי המסמכים הוא עצמו היה שותף לו.

 

  1. בהסתמך על עדות הורי התובע ועל עדות פרופ' הנדזל, לא ניתן לקבוע כי ההורים פנו לרופאים בקופת החולים שסירבו לאשר את הבדיקות או שעיכבו את הבדיקות שנדרשו על ידי פרופ' לונץ. הורי התובע התקשו לזכור תאריכים מדויקים ולא ידעו לומר מתי פנו לד"ר דראושה בבקשה לאשר את הבדיקות אותן ביקשה פרופ' לונץ, אלא הצהירו והעידו באופן כללי כי פנו. מתיקי המוצגים- ומהמסמכים הרפואיים עולה כי הורי התובע פנו כנראה לד"ר דראושה באוקטובר 2002 וקיבלו את ההפניות לבדיקות הנדרשות וחודשיים לאחר מכן בביה"ח בני ציון מצוין כי כמעט כל הבדיקות כבר בוצעו. לאור העובדה שפרופ' הנדזל לא ידע לומר מתי בדיוק ניתנו ההתחייבויות ומתי התבקשו, שכן העיד שלא דיבר עם הורי התובע, וכן לאור העובדה שלא ניתן להבין מעדות ההורים מתי בדיוק פנו, למי ובאיזו בקשה, אני קובעת כי לא הובאו בפני ראיות המוכיחות את טענת התובעים לפיה קופת החולים עיכבה את ביצוע הבדיקות.

 

הטענות באשר לטיפול השיקומי לאחר הניתוח

 

  1. טענתו השלישית של התובע היא שקופת החולים לא סיפקה את הטיפול השיקומי המיטבי ולפיכך התובע התקשה בפיתוח השפה. לטענת התובע, פרופ' לונץ המליצה על אימוני דיבור ושמיעה פעמיים בשבוע במשך השנה הראשונה לאחר ניתוח ההשתלה ופעם בשבוע בשנה השנייה לאחר ההשתלה. התובע טוען כי הנתבעת לא סיפקה את הטיפולים שהומלצו על ידי פרופ' לונץ במכתבה מיום 13/07/2003 (מוצג 16 למוצגי התובע- עמ' 161 לתיק המוצגים של התובע).

 

  1. על פי המסמכים שצורפו לתיקי המוצגים של הצדדים, התובע המשיך להיות במסגרת מעון "מיח"א"- שהיא מסגרת מיוחדת לילדים חרשים ושם שהה עד ספטמבר 2004 כשנה לאחר הניתוח. לא ברור מדוע התובע עזב את הגן השיקומי במיח"א- במסמך אחד נכתב כי על רקע קשיי מימון ההסעות הפסיק התובע לבקר בגן במיח"א (עמ' 128 לתיק המוצגים של הנתבעת) ואילו האב העיד כי הם ביקשו להעבירו לגן קרוב יותר למקום המגורים. (ראו עדות האב- עמ' 23 שו' 10-33 לפרוטוקול מיום 03/11/23 וכן עמ' 128 לתיק המוצגים של הנתבעת).

 

במסגרת המעון השיקומי "מיח"א", שמומנה על ידי קופת החולים הכללית, קיבל התובע טיפול דו שבועי של קלינאית תקשורת ופעם בשבוע של מרפאה בעיסוק (ראו עמ' 90-92, עמ' 106 לתיק המוצגים של הנתבעת וכן ראו מסמך משירותי בריאות כללית המאשר את המימון של שירותי המעון השיקומי עבור התובע- עמ' 107 לתיק המוצגים של הנתבעת). לאחר שעזב את המעון השיקומי, החל ללמוד בגן טיפולי ב... – וכן קיבל טיפולים של מרפאה בדיבור בכפר ... (כך על פי המסמכים מיום 22/10/04, עמ' 122- 129 וכן על פי מסמך מיום 23/03/2006- בו ד"ר דראושה מבקש את המשך אישור המשך הטיפול בדיבור כפי שהיה בשנתיים האחרונות- עמ' 157 לתיק מוצגי הנתבעת).

 

  1. על פי המסמכים בתיק הרפואי של הנתבעת עולה כי התובע המשיך במעקב במחלקת אא"ג בבני ציון לפחות עד שנת 2018 ואפשר שגם אחר כך, אלא שאין בפני מסמכים המעידים על המשך המעקב מעבר לשנת 2018. בבדיקות ובביקורים שערך התובע בבית החולים, הותאם השתל (ראו עמ' 157- 162, 187-197, 201-2014, 21 ו- 219 לתיק מוצגי הנתבעת). ממכתב של מחלקת אא"ג בבני ציון מיום 04/10/2012 המופנה לרופא המטפל עולה כי המחלקה ביקשה שקופת החולים תשלם על שדרוג מעבד דיבור לשתל השבלול. כמו כן צוין במכתב זה:

"... פיתח שפה מלאה ועם תמיכה רבה מהסביבה עושה מאמצים גדולים להיות משולב באופן מלא בחברה השומעת" (עמ' 197 לתיק מוצגי התובעת). מסמך בדיקת שמיעה מביה"ח בני ציון מיום 15/01/2013 מעלה כי אכן המעבד שודרג על חשבון הקופה (עמ' 206 לתיק מוצגי הנתבעת). מביקור אצל רופא ילדים ביום 23/01/2019 עלה כי התובע הופנה לריפוי בעיסוק וטיפול בדיבור (עמ' 212 לתיק מוצגי הנתבעת).

 

  1. על פי המסמכים הרפואיים- המלצתה של פרופ' לונץ באשר לשנתיים לאחר הניתוח יושמה ומומנה על ידי קופת החולים. בשנה הראשונה לאחר הניתוח טופל התובע במסגרת המעון השיקומי "מיח"א", ושהותו שם מומנה על ידי קופת החולים- כאשר במעון זה קיבל טיפולי קלינאית תקשורת וטיפול בדיבור פעמיים בשבוע ואילו לאחר מכן עבר לגן טיפולי ב..., שם המשיך לקבל טיפולי קלינאית תקשורת ובנוסף לכך קיבל במימון הקופה טיפול בדיבור בכפר .... כמו כן עולה כי שנים רבות לאחר הניתוח המשיך התובע להיות במעקב מחלקת אא"ג בביה"ח בני ציון, ועבר התאמות לשתל בכל חצי שנה. כתשע שנים לאחר ביצוע הניתוח, נענתה הנתבעת לבקשת המחלקה לשדרוג המעבד לשתל. כמו כן עולה מהמסמכים שקופת החולים המשיכה לממן עבור התובע טיפול בדיבור.

 

 

  1. לאור האמור, אני דוחה את טענתו של התובע כי קופת החולים הנתבעת פעלה בניגוד להמלצותיה של ד"ר לונץ באשר לשיקום שנדרש לאחר הניתוח.

 

  1. למעלה מן המידה ולמרות שדחיתי את טענות התובע לרשלנות מצד הנתבעת, אתייחס לשאלת הנזק.

 

לטענת התובע- על פי חוות דעתו של פרופ' הנדזל – לתובע מגיעה הכרה בנכות של 100% לפי סעיף ירידה בשמיעה של 45 דציבל בכל אחת מאוזניו.

 

ד"ר הראל, מטעם הנתבעת – קבע בחוות דעתו כי בהתאם לחומר הרפואי ובדיקות השמיעה שהוצגו לו- הנכות שנותרה לתובע היא בשיעור 10% לצמיתות בהתאם סע' 72(1)א/ 14 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי)- והיא נובעת ממחלתו הבסיסית.

 

  1. כשנחקר פרופ' הנדזל על חוות דעתו ונשאל האם התייחסותו לירידה בשמיעה היא לפני הניתוח או אחריה, שכן בדיקות השמיעה לאחר הניתוח אינן מצביעות על ירידה של 45 דציבלים בכל אחת מן האוזניים ענה כי הוא התייחס למצבו של התובע לפני הניתוח כיוון שהוא התבקש לחוות דעתו האם האיחור של ההשתלה הקוכליארית נעשתה באיחור שגרם לפגיעה בהתפתחות הנוירו קוגניטיבית והשפתית של התובע (עמ' 8 שו' 28 עד עמ' 9 שו' 25 לפרוטוקול מיום 20/06/23). עם זאת, פרופ' הנדזל לא קובע נכות בגין פגיעה נוירו קוגניטיבית- אלא בגין סעיף שעניינו ירידה בשמיעה, אולם הנתונים שציין- ירידה של 45 דציבלים בכל אוזן אינם רלוונטיים כיום, שכן על פי בדיקות השמיעה שנערכו לתובע במהלך השנים במחלקת אא"ג בביה"ח בני ציון- שמיעתו טובה הרבה יותר מזו שציין פרופ' הנדזל בחוות דעתו.

 

  1. פרופ' הנדזל קובע בחוות דעתו כי התובע סובל מקשיי הסתגלות קשים בשילוב במערכת החינוך שמתבטאים בהתקפי זעם, קושי בריכוז והישגים מוגבלים בלימודים, אולם אינו קובע נכות בגין קשיי הסתגלות נטענים אלה.

 

  1. לאור האמור, אני קובעת כי נזקו של התובע לא הוכח, שכן הנכות בנושא השמיעה שקבע המומחה מטעמו, אינה רלוונטית להיום- ונכותו של התובע בעניין השמיעה – אינה יכולה להיחשב כאחריות הנתבעת, גם לו הייתי מקבלת את הטענה לרשלנות, שכן נכות זו נובעת ממחלתו הבסיסית של התובע.

 

סוף דבר

 

  1. לא מצאתי כי הנתבעת התרשלה בעיכוב הבדיקות שנדרשו על ידי פרופ' לונץ או באי מתן טיפול הולם לאחר הניתוח. לפיכך אני דוחה את התביעה וקובעת כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות ע"ס 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. ברור לי כי סכום זה אינו מכסה ולו מקצת הוצאותיה של הנתבעת, אולם לאור מצבו הרפואי והכלכלי של התובע, שמתקיים מקצבת ביטוח לאומי, מצאתי לנכון להפחית את סכום ההוצאות.

 

ניתן היום, י"ז סיוון תשפ"ד, 23 יוני 2024, בהעדר הצדדים.