לפני תביעה לפיצוי בשל נזק גוף עקב תאונת דרכים שהוגשה לפי פקודת הנזיקין בהעדר ביטוח חובה

לתובע.

תמצית העובדות הרלוונטיות וטענות הצדדים

1. התובע יליד שנת 1993. ביום 25.12.2018 בשעה 00:45 לערך, בעת שהתובע חזר מעבודתו ונהג בכביש 70 מכיוון דרום לצפון, פגע רכבה של הנתבעת 1 ברכב בו נהג התובע מאחור וכתוצאה מכך התובע נפגע בגופו. (להלן: " התאונה") התובע הובהל לביה"ח "כרמל" שם עבר סדרת בדיקות ואובחן כסובל מרגישות במישוש החלק האחורי של הראש והצוואר, רגישות במישוש גב תחתון ורגישות במישוש קרסול ימין. לתובע נערכו בדיקות לרבות CT ראש וצילומים, בהעדר בעיה אורתופדית שוחרר התובע בחלוף מס' שעות.
2. מאחר שלתובע לא היה ביטוח חובה במועד התאונה, הוגשה התביעה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. (להלן: " פקודת הנזיקין") (ראו גם: סעיף 8(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: " חוק הפלת"ד")
3. התובע טען כי מאחר שמצבו לא השתפר והוא המשיך לסבול מכאבים, התובע הגיש חוות דעת מטעמו ערוכה על ידי ד"ר משיח. ביום 24.6.2021 הוא נבדק ע"י ד"ר אברהם משיח שסבר שהתובע סובל מהגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מתני המצדיק 10% נכות צמיתה לפי תקנה 37(7)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956. (להלן: " תקנות הנכות") וכן מהגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי המצדיקה 10% נכות לפי תקנה 37 (5)(א) לתקנות הנכות.
4. לגישת התובע, אין מחלוקת בדבר אחריותה של הנתבעת 1 לאירוע התאונה, בהתאם לפסק דין שניתן כנגדה על פי ס' 79א' לחוק בתי המשפט בתא"מ 28150-03-19. (להלן: " פסק הדין")
5. לפיכך טען התובע, כי בעקבות התאונה נגרמה לו נכות צמיתה וכן הפסדי שכר והוצאות נוספות בגינן הוא זכאי לפיצוי.
6. הנתבעים טענו כי הנתבעת 1 נהגה ברכב באופן זהיר ולא הייתה כל התרשלות מצדה. מכאן, שהתאונה אירעה בשל רשלנותו המלאה של התובע או של צד ג כלשהו. בכל הנוגע לפסק הדין, טענו הנתבעים כי מדובר בפסק דין אשר ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 (להלן: " חוק בתי המשפט") ולכן אין בו כדי להכריע את שאלת האחריות בתיק זה.
7. הנתבעים הגישו חוות דעת של מומחה מטעמם – ד"ר קליגמן. ד"ר קליגמן ציין כי " באבחנה של כאבים בעמ"ש צווארי ועמ"ש מותני ללא ממצאים בבדיקות ההדמיה טופל שמרנית." בעמ"ש צווארי ומותני הודגם טווח תנועות מלא בכל המישורים, ללא קיפוח נוירולוגי ומכאן שלא נשארה נכות בעמ"ש צווארי ומותני. מעבר לכך לפי הרישומים של התובע, טרם התאונה הוא סבל ממגבלה בגב התחתון, בין היתר בשל תאונה קודמת שאירעה ביום 19.11.2018. לפיכך, סביר להניח שלפחות חלק מתלונותיו של התובע אינן קשורות לתאונה. לאור כל האמור, סבר ד"ר קליגמן שלא נותרה לתובע נכות אורטופדית בעקבות התאונה.
8. לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, מונה ד"ר מיכאל טנצמן כמומחה מטעם ביהמ"ש. (להלן: " המומחה") המומחה ציין כי לא ראה בתיעוד שעמד לנגד עיניו כל עדות למצב קודם בגין עמוד שדרה צווארי, היו תלונות בעברו על בעיות בעמוד שדרה מותני. נכון להיום אין כל תלונות על הגב התחתון.

" כיום בבדיקה הקלינית הופגנה הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי לכל הכיוונים, ללא פחת נוירולוגי בגפיים העליונות, ללא עדות לדלדול שרירי או פגיעה ווסקולרית. צילום CT שבוצע בחדר המיון ועמד לנגד עיני הינו תקין ואין כל פתולוגיה, אין כל פריצות דיסק ואין כל לחץ על אלמנטים עצביים. אשר על כן, אין כל הסבר אורגני – אורתופדי מדוע תהיה הגבלה זו או אחרת בטווח תנועות עמוד שדרה צווארי ולא נותרה כל נכות בגין עמוד שדרה צווארי נשוא התאונה..." המומחה הוסיף שהתיעוד הרפואי שעמד לנגד עיניו היה דל. למומה בית המשפט נשלחו שאלות הבהרה, תשובות המומחה לשאלות ההבהרה לא שינו מחוות הדעת. לאור זאת זומן המומחה לחקירה על חוות דעתו.

1. ביום 25.12.2023 התקיים דיון הוכחות במסגרתו העידו: המומחה והתובע.
2. להשלמת התמונה אציין שהתובע פנה למוסד לביטוח לאומי בגין התאונה הנדונה שהוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית בדרג ראשון קבעה שלא נותרה לתובע נכות בגין עמ"ש צווארי ומותני ו/או כאבי ראש. ערר של התובע לועדה רפואית לעררים נדחה.

דיון והכרעה

פסק דין בהסכמה כמעשה בית דין

1. התביעה שבנדון הוגשה מכוח פקודת הנזיקין, מאחר ולתובע לא היה ביטוח חובה בעת שנהג ברכבו. בנסיבות אלו שאלת האחריות לתאונה היא שאלה מהותית לא רק בהיבט של עצם קיום התאונה ולא רק בשאלת האחריות לנזקי הרכוש אלא גם בהיבט של נזקי הגוף.

התובע מסתמך על פסק הדין מכוח ס' 79א' לחוק בתי המשפט שניתן בתביעת הרכוש שהגיש כנגד הנתבעות כאשר לטענתו בית המשפט קיבל את מלוא תביעתו ויש בכך כדי להצביע על אחריותה של הנתבעת 1 לתאונה. מנגד טוענות הנתבעות שאין בפסק הדין הזה כדי להשליך על ענייננו ואין בו כדי להוות מעשה בי-דין.

יובהר כי לתיק בית המשפט צורף לסיכומי התובע העתק מפסק הדין ללא תיעוד מלא של כל ההליך המשפטי בתא"מ 28150-03-19 (שלום ת"א-יפו). יחד עם זאת, מפסק הדין בתא"מ ניתן ללמוד כי בפני כב' הש' רונית אופיר נשמעו עדויות והובאו ראיות ופסק הדין ניתן לאחר בחינת הראיות, העדויות , נסיבות התאונה, ומוקדי הנזק . לפיכך, יש יסוד לטענה כי פסק הדין שניתן בתא"מ 28150-03-19 מהווה מעשה בי-דין גם בעניין אחריות הנתבעות לתאונה. כאן המקום לציין כפי שארחיב קמעה בהמשך כי גם ללא פסק הדין בתביעת "הפח" ניתן היה להגיע למסקנה בדבר אחריות הנתבעות כמו גם בנוגע לקיומו או אי קיומו של אשם תורם.

אין חולק, שהן בתביעת הרכוש והן בתביעת נזקי הגוף עילת התביעה התבססה על תאונת דרכים שלפיה הנתבעת 1 התנגשה ברכבו של התובע מאחור, נוכח מסכת עובדתית זו ניתן להכיר באחריות הנתבעות מכוח פסק הדין שניתן לפי ס' 79א' בתא"מ 28150-03-19 הן מכוח השתק עילה והן מכוח השתק פלוגתה כפי שאפרט להלן בתמצית:

1. " לפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים מהות כפולה: מחד גיסא זה הסכם שחלים עליו דיני חוזים. מאידך גיסא, זה פסק דין, מעשה שיפוטי, לכל דבר ועניין. כל אחד מן היסודות הללו – היסוד ההסכמי והיסוד השיפוטי – שומר על תכונותיו, סגולותיו ודיניו שלו. לכך חשיבות בעיקר לעניין יכולת תקיפתו של פסק הדין על – ידי בעל דין המבקש לשלול ממנו את נפקותו כמעשה בית דין." (ראו: נינה זלצמן מעשה בית- דין בהליך אזרחי (1991) (להלן: " זלצמן")

לצורך החלת הכלל בעניין השתק עילה אין כל הבדל בין פסק דין שניתן בהסכמה של בעלי הדין לבין פסק דין שניתן לאחר שהייתה בין הצדדים התדיינות בליטיגציה. דהיינו, שככל שניתן פסק דין לטובת התובע, נבלעת עילת התביעה המקורית בפסק הדין. לעומת זאת, ככל שהתביעה נדחתה, נוצר מחסום דיוני בפני התובע באופן שלא מאפשר לו לתבוע את יריבו באותה עילת תביעה. (ראו: זלצמן, בעמ' 330)

בעניין זה יש להוסיף, שההשתק הדיוני קם לאור המעשה השיפוטי, כלומר, שהוא קם מאחר שניתן פסק דין שאישר את ההסכם שהביאו הצדדים לפתחו. עם זאת, ככל שישנם נושאים שלא הובאו לאישור ביהמ"ש, הם לא יהוו חלק מפסק הדין, גם אם יש להם קשר אליו. (שם)

1. " הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען "השתק עילה" להוכיח, כי יש זהות בין בעלי-הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש). בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה." (ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' תומרס (24.2.2000) (להלן: " עניין סררו")

" במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ‎.PER REM JUDICATAM" (ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני (18.10.1968))

" מה היא עילת תביעה ומתי היא נולדת? התשובה לכך אינה פשוטה ואינה חד-משמעית. אומר על כך המלומד זוסמן בספרו הנ"ל: "אם מכלול עובדות מסוימות יהווה עילת תביעה או לא – יהא תלוי בכך, אם הדין המהותי מכיר בהן בתור שכאלו, היינו, אם קובע החוק כי הוצאה מקיום אותן העובדות תקים לתובע הזכות לקבל את מבוקשו" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 134). וב ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיות בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח ואח' [7], בעמ' 1591, נאמר:... אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו." (ראו: ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (18.2.1997))

1. במקרה דנן, למעשה טען התובע שפסק הדין הכריע בנושא האחריות ולכן אין מקום לשוב ולדון בכך. מנגד טענו הנתבעות, שמאחר שמדובר בהכרעה שניתנה במסגרת פסק דין שניתן בהסכמה, הרי שאין בפסק הדין כדי לחייב אותן באחריות בעניין שלפנינו.
2. לאור ההלכה הפסוקה שציינתי לעיל, הרי שלמעשה מתקיים במקרה דנן הכלל שעניינו השתק עילה. שהרי, במסגרת פסק הדין התדיינו אותם הצדדים אשר מתדיינים בתביעה דנן בשל אותה העילה, שהיא נסיבות התאונה להן טען התובע המקימות לו את זכות התביעה. במקרה של פסק הדין, תבע התובע את הנתבעים בשל הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה לרכבו. ואילו במקרה דנן, תובע התובע את הנתבעים בשל אותה תאונה ובשל אותן נסיבות, בשל הנזק הגופני שנגרם לו. יש לזכור שבתביעת נזקי גוף שאינה מבוססת על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים המקים מחסום דיוני לכל תביעה אחרת מכוח ייחוד העילה ככלל אין כל מניעה לדון גם בנזקי הרכוש ולכן, נסיבות התאונה הן המקימות את עילת התביעה לנזקי הרכוש ו/או נזקי הגוף.
3. במסגרת פסק הדין, התביעה נדונה והוכרעה לגופה, שכן כבוד השופטת אופיר קיבלה את מלוא התביעה של התובע, לאחר שבחנה את הראיות ואף שמעה עדויות. (ראו: נספח ב לסיכומי התובע) דהיינו, שכבוד השופטת אופיר הכריעה בשאלת אחריותם של הנתבעים לתאונה ולכן אין מקום לשוב ולהידרש לכך ואין רלוונטיות לשאלה האם פסק הדין היה מבוסס על הסכמה או לא. (ראו: זלצמן, בעמ' 330)
4. בהתאם לכך, מאחר שכבוד השופטת אופיר שמעה את עדויות הצדדים ומצאה לנכון לפסוק לתובע את מלוא סכום תביעתו, אני סבור שניתן לקבוע שבעניין הנדון עומדת לתובע טענת השתק פלוגתה .
5. על מנת לקבוע כי פסק דין לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט מקים השתק פלוגתה צריך להתקיים תנאי יסודי בלעדיו אין והוא דיון אדוורסרי מקדים בין אם הוא מסתיים בפסק דין על דרך הפשרה ללא הנמקה ובין אם הוא מסתיים בפסק דין מנומק. בפסק הדין שניתן בתא"מ 5-06-16 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נגד אפרים מור, נדונה סוגיה דומה וים הדברים שנקבעו שם לענייננו:

" 12. ראשית, אזכיר שנדרשים ארבעה תנאים מצטברים להחלת השתק הפלוגתא והם אלה:

1. "הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים

והמשפטיים".

ב. "קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא".

ג. "ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה".

ד. "ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה".

על התנאים ראו למשל בפסקי הדין הבאים :א. כב' השופט רובינשטיין (ב שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית). וב. כב' הש' חיות בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (, 04.03.2010) והשוו כב' השופטת חיות ברע"א 9771/16 נובל אנרג'י מדיטרניאן לימיטד נ' משה נזרי (, 28.09.2017)"", ראה שם גם יתר ההנמקות. ראה גם ת"א (בת ים) 39902-04-22 פלוני נגד עדי אביב הראל, בפסק דין זה נדונה תביעת נזקי גוף לאחר שניתן פסק דין לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט ונדונה השאלה האם חל עקב כך השתק פלוגתה בתביעת נזקי הגוף.

1. מאחר ואין מחלוקת כי הפלוגתה שנדונה בתא"מ 28150-03-19 הנוגעת לנסיבות התאונה שבנדון, מקיפה מכללא גם טענת הגנה של אשם תורם ומאחר ועל פי פסק הדין שניתן בתביעת הרכוש התקבלה תביעת התובע אני סבור שסוגית האשם התורם הוכרעה זה מכבר במסגרת פסק דין זה שדן בשאלת האחריות ואין מקום להידרש לה שנית.
2. כפי שציינתי לעיל, גם ללא הזדקקות לנושא קיומו של מעשה בי-דין ניתן לקבוע את אחריות הנתבעת 1 לתאונה. אין חולק שהנתבעת התנגשה ברכבו של התובע מאחור. אין גם חולק לגבי תנאי הדרך גם אם בהודעות הצדדים יש אי התאמות קלות שאין בהן כדי לשנות מהמהות. מדובר בשעת לילה (00:00 לערך), בכיוון הדרך התבצעו עבודות בכביש , חלק מהנתיבים היו חסומים בקונוסים ופנסי תאורה מהבהבים, ולטענת הנתבעת נותר למעשה רק נתיב אחד (השמאלי) לתנועה צפונה, פועלים עסקו בעבודות בכביש. במצב כזה נדרשים הנהגים למשנה זהירות ועליהם לצפות מצבי חירום הנובעים מכך שמהירות הנסיעה צריכה להשתנות ממהירות גבוהה לנמוכה לעיתים עד כדי עצירה עקב העבודות בכביש , יתרה מזאת, הנהגים נדרשים לצפות שעקב חסימה של מסלולים ו/או נתיבים נהגים ידרשו לסטות ממסלולם.

במקרה הנדון, טענת ההגנה היחידה של הנתבעת היא כי התובע בלם באופן פתאומי עד כדי עצירה בעוד שהתובע טען שהפחית מהירותו ל-40-50 קמ"ש.

אין חולק שהכלל הוא שאי שמירת מרחק ופגיעה באחורי הרכב הנוסע לפנים מטילה אחריות על הנהג הפוגע הן מכוח תק' 21 לתקנות התעבורה בסיכומי הנתבעות הודו הנתבעות באחריותן: " הדבר אינו שולל את אחריות הרכב הפוגע מאחור אולם מטיל על התובע אשם תורם מ שמעותי ביותר." ברם, במקרה הנדון אין בידי לקבל את הטענה בדבר אשם תורם של התובע עקב בלימת חירום של התובע. לא רק שטענה זו לא הוכחה לאור הבדלי הגרסאות של הנהגים אלא נמצא כי הטלת אחריות על נהג הבולם בלימת חירום עד כדי עצירה צריכה הוכחה שהבלימה נעשתה ללא תכלית:

" תאונות שרשרת או תאונות פגיעה אחוריות קורות לעתים מאחר שהרכב מלפני בלם באופן פתאומי ומבלי שעמדו בפני נהג הרכב הפוגע מאחור סמנים מוקדמים להתרחשות הבלימה. במקרים מעין אלו, עלולה להישמע טענת הגנה מפי הנהג הפוגע ביחס לסיבת התרחשות התאונה הקשורה בבלימת החירום של הרכב מלפנים. ככלל, לכאורה כלל ברזל הוא מקדמת דנן, כי נהג הרכב מאחור אחראי לתאונה ויהי מה וזאת מאחר שעליו לשמור מרחק ולצפות לבלימה מצד הרכב מלפנים ועל כן אין משמעות לבלימת החירום הנטענת. חזקה זו לא עמדה בראי הפסיקה כפי שנראה בהמשך שכן בתי המשפט בוחנים גםאת נסיבות המקרה בהתבסס על התנהגות הרכב הבולם ולא אחת משיתים אחריות תורמת על נהג זה בגין בלימות שאין עימן תכלית". עדי סומך, תאונות פח ושיבוב רכב(2013)

ומהי בלימה שאין עימה תכלית? המחבר מפנה לתק' 53 לתקנות התעבורה :

"53 . לא יבלום נוהג רכב את רכבו פתאום, אלא לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנעה בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה; האמור בתקנה זו לא יחול על בלימת רכב לשם ניסוי בלמיו, בתנאי שלא יערוך אדם ניסוי כזה אלא לאחר שנקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים והבטיח שאין הניסוי עלול לסכן או להפריע לרכב הנוסע בדרך".

מעדות התובע והתיעוד שהובא בפני וכפי שצוין לעיל, התובע נאלץ להפחית את מהירותו נוכח העבודות בכביש , נוכח צמצום מספר הנתיבים ונוכח הימצאות פועלים בכביש, הפחתת המהירות נעשתה מטעמי בטיחות התנועה ולכן נעשתה לתכלית ראויה בעוד שהנתבעת מציינת בהודעה שמסרה כי הרכב שלפניה בלם עד כדי עצירה ולמרות שבלמה בלימת חירום התנגשה ברכב התובע מכך אנו למדים שהנתבעת לא שמרה מרחק, לא שמה לב לדרך שלפניה, לא נקטה באמצעי זהירות והפחיתה את מהירות נסיעתה לאור העבודות בכביש וצמצום מס' הנתיבים לנתיב אחד בלבד ולכן, איני סבור שבמקרה זה יש להטיל על התובע אשם תורם.

דומני, שמסקנה זו מתיישבת אף עם פסק הדין שניתן בתיק התא"מ שכן מכלול הראיות עמד גם בפני בית משפט השלום בתל אביב-יפו במסגרת תביעת הפח שהגיש התובע כנגד הנתבעות ולכן לא רק מכוח השתק פלוגתה אלא לגופו של עניין על הנתבעות מלוא האחריות לפצות את התובע. מאחר והפלוגתה היחידה שלא נדונה היא נזקי הגוף או לנוכח הכרעתי לגופו של עניין בשאלת האחריות הרי לאור האמור, הרי שיש מקום לעבור ולדון בשאלה הנזק שנגרם לתובע.

נכות רפואית

1. כפי שציינתי לעיל, הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם, ונוכח הפער בין חוות הדעת המומחה סבר שלא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשל התאונה. במסגרת סיכומיו לא חלק התובע על קביעת המומחה. לאור האמור ובהינתן ההלכה הפסוקה לפיה "...יאמץ בית המשפט את המלצת המומחים שאותם מינה, אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה" (ראו: בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (2.5.2005)) הרי שאני מקבל את חוות דעתו של המומחה וקובע כי לתובע לא נותרה נכות בגין התאונה. מעבר לאמור, אומנם קביעת הועדה הרפואית של המל"ל כי לתובע לא נותרה נכות רפואית הגם שאינה בבחינת קביעה על פי דין, יש בה לתמוך בקביעת מומחה בית המשפט ובקביעת מומחה הנתבעות. יתרה מזאת, ואף זאת למעלה מהצורך, המומחה השיב לשאלות ההבהרה, נחקר ארוכות באופן ענייני על חוות דעתו, עדותו הייתה קוהרנטית לתיעוד הרפואי ולממצאים שמצא.
2. על כן, לתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה בגין התאונה שבנדון.

כאב וסבל

1. התובעת טענה כי בעבור ראש הנזק שעניינו כאב וסבל, יש מקום לפסוק לה פיצוי בסך 19,000 ₪. לעומת זאת טענו הנתבעים, שמדובר בפציעה קלה ביותר אשר חלפה בתוך שבועיים ואין מקום לפיצוי מעבר ל-5000 ₪ בגין רכיב זה. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ובהינתן תקופות אי הכושר הזמניות שנקבעו לתובע, אני סבור שיש להעמיד את גובה הפיצוי בגין רכיב זה על סכום של 10,000 ₪.

אובדן שכר לעבר

1. התובע טען שיש להעמיד פיצוי זה על סך 6000 ₪ מאחר שבעקבות התאונה הוא נאלץ להיעדר מעבודתו מיום התאונה ועד ליום 15.2.2019, סה"כ 56 ימים. מנגד טענה הנתבעת שבפרוטוקול המל"ל נקבע כי לתובע לא נותרה כל נכות החל מיום 8.1.2019, קרי שבועיים בלבד לאחר התאונה. יתרה מכך, מתלושי השכר שהגיש התובע, עולה כי הוא לא ניצל ימי מחלה כלל.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובראי הראיות שהוגשו, אני קובע כי התובע היה באי כושר עבודה זמני מיום התאונה ועד ליום 7.1.2019. הגם שהתובע טען שהיה באי כושר זמני עד ליום 15.2.2019 והגיש אישורי מחלה שתמכו בכך, בפועל לא ניתן היה ללמוד מתלושי השכר של התובע שהוא ניצל את ימי המחלה שניתנו לו. (ראו: נספח לתצהיר התובע) מתלוש השכר לחודש דצמבר 2019, לא ניתן ללמוד שהתובע ניצל ימי מחלה כלשהם. בתלוש השכר עבור חודש ינואר 2019, לא מופיע שהתובע קיבל שכר כלל, למרות שהתובע טען במסגרת דיון ההוכחות שהוא עבד בחודש ינואר ויש בכך כדי להעלות תמיהה. (ראו: פרוטוקול דיון מיום 15.12.2023, עמ' 10, ש' 17)

בחודש פברואר 2019, שהוא חודש שהתובע עבד בו לכאורה רק מחצית מהחודש, שוב לא ניתן לראות כי התובע ניצל ימי מחלה. (שם) מאישורי המל"ל שהגישה הנתבעת, ניתן ללמוד כי שולמו לתובע דמי פגיעה מיום התאונה ועד ליום 7.1.2019, סך 14 ימים. (ראו: תיק מוצגי נתבעת מיום 14.1.2024) לאור האמור, אני קובע שיש להשלים לתובע 25% מהכנסתו בין יום התאונה ליום 7.1.2019, שהרי הוא קיבל מהמל"ל 75% מהשכר עבור תקופה זו. סה"כ- 1334 ₪. (25% מממוצע שכרו של התובע בשלושת החודשים הקודמים לתאונה) .

עזרת צד ג, הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובע לא הוכיח הוצאות אלה באסמכתאות מתאימות. עם זאת אני מוכן להניח שהיו לתובע הוצאות מסוימות, מאחר ששהה באי כושר משך כ- 14 יום. לאור האמור, אני מעריך ראש נזק זה בהערכה כללית בסכום של 1000 ₪.
2. יצוין, כי התובע לא עתר בסיכומיו לנזקים עתידיים ועל מנת למנוע כל ספק, אין מקום לפיצוי בגין נזקים עתידיים יש לזכור בהקשר זה שממסמכי המל"ל עולה שהתובע עבד כמציל לאחר התאונה , לא נערך כל דיון בתקנה 15 בהעדר נכות, ובוודאי שגם לאור קביעת המומחה בענייננו כי לתובע לא נותרה נכות בגין התאונה.

לסיכום

1. כאב וסבל – 10,000 ₪

אובדן שכר לעבר - 1334 ₪

עזרת צד ג – 1000 ₪

סה"כ – 12,334 ₪.

סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 יום בצירוף החזר אגרה, הוצאות מומחה התובע משוערכות למועד פסק הדין, ושכ"ט עו"ד (20%) + מע"מ בהתאם.

1. המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשפ"ד, 28 יולי 2024, בהעדר הצדדים.