התביעה שבפניי עוסקת בפיצוי המגיע ליורשיו של מנוח שאינו נשוי, ילדיו כבר בוגרים והוא לא הותיר אחריו תלויים, ובשאלת אופן חישוב הפיצוי לו זכאים יורשיו מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק הפיצויים). האם יש לפסוק לתובעים פיצוי בהתאם להלכת פינץ (30% מהכנסות המנוח) או בהתאם להלכת סושרד (66% מהכנסות המנוח) ואולי בהתאם לדרך שלישית שנפסקה לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב (50% מהכנסות המנוח), כמו כן נדונה השאלה כיצד יש לראות את חלקה של גרושתו בפנסיה.

רקע

1. התובעים הינם יורשיו של המנוח ר.א. (להלן: המנוח) יליד 1.1.1941 אשר נהרג בתאונת-דרכים שארעה ביום 8.7.2018 (להלן: התאונה).
2. בתאונה נפגע המנוח כהולך-רגל כאשר משאית בעלת מ.ר. 2646039 פגעה בו והוא נפצע באורח קשה מאוד, הוא פונה לבית החולים שערי צדק כשהוא סובל מחבלות חמורות, ולאחר שהמאמצים להצילו נכשלו, נקבע מותו. הנתבע 1 הוא מי שנהג משאית. למשאית שפגעה במנוח היה מחובר גרר; הנתבעת 2 היתה המבטחת של המשאית בביטוח חובה, ואילו הנתבעת 3 (להלן: מנורה) היתה המבטחת של הגרר.
3. בן 77 היה המנוח במותו. גרוש ואב לילדים בגירים. המנוח כבר היה בפנסיה, קיבל קצבת זקנה וכן קצבה מהרשות לניצולי שואה. בהתאם לפסק הדין בתמ"ש (משפחה י-ם) 2220/99 פלונית נ' פלוני (פס"ד מיום 22.1.2001) היתה ע' גרושתו זכאית ל 28.9% מכספי הפנסיה של המנוח (ס' 13(ב) לפסק הדין).
4. כמקובל הוגשו בתיק תחשיבי נזק, לאחריהם ניתנה הצעת פשרה, ובחודש אפריל 2024 הוגש הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. בהתאם להסכם הפשרה, קיבלו התובעים פיצוי מהנתבעת 2 וההליך ממשיך להתנהל בין התובעים לבין מנורה. הוסכם בין כל הצדדים כי בפסק הדין יקבע בית המשפט את סכום הפיצויים הכולל שמגיע לתובעים, הנתבעת 2 תהיה פטורה מתשלום שכן כבר הגיעה להבנות עם התובעים ומנורה תישא במחצית מהסכום (בהתאם למפתח החלוקה שהוצע על ידי, ור' ע"א 7833/13 הפול, המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו, 7.12.15)).
5. שאלת האחריות והכיסוי הביטוחי איננה במחלוקת. הצדדים חלוקים באשר לאופן חישוב הפיצוי לו זכאי העיזבון בגין הפסדי שכר בשנים האבודות, שכן בכל יתר הנושאים הגיעו הצדדים להסכמות הבאות, שקיבלו תוקף של החלטה:
6. הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל יעשה בהתאם לתקנות (נכון למועד פסק הדין 54,958 ₪).
7. הפיצוי בגין הוצאות קבורה ומצבה יעמוד על 15,000 ₪.
8. תוחלת חיי המנוח במותו היתה 10.3 שנים.
9. המנוח קיבל קצבת זקנה חודשית בסך 2,106 ₪
10. המנוח קיבל מענק שנתי בסך 3,960 ₪ מהרשות לזכויות ניצולי שואה, שהם 330 ₪ לחודש.
11. הכנסות המנוח הן כמפורט בתלושי הפנסיה.

ההכנסה החודשית של המנוח- חלקה של גרושתו בפנסיה

1. מעיון בתלושי הפנסיה שצירפו התובעים עולה כי סכום הפנסיה החודשית הממוצעת של התובעת עמדה על 7,978 ₪ וכי חלקה של גרושתו בפנסיה (2,242 ₪ לחודש בממוצע) נוכה במקור והועבר אליה ישירות מקרן הפנסיה "מקפת" בה היה מבוטח המנוח. (ולא מידיו). עולה, אם כן, כי סכום הפנסיה הממוצע של המנוח עמד על כך של 5,736 ₪ לחודש:

1. התובעים טוענים כי את חלקה של הגרושה בפנסיה יש לראות כתשלום ככל התשלומים ששילם המנוח (למשל, חשבון חשמל) ואין להפחית אותו מתוך כספי הפנסיה שלו, שכן לא מדובר בתשלום מזונות. ולכן יש לקבוע כי הכנסתו החודשית עמדה על 10,414 ₪ לחודש (ס' 45-50 לסיכומי התובעים). מנגד, טוענה מנורה כי היות שחלקה של הגרושה מופרש במקור, הרי שהוא איננו חלק מהכנסות המנוח, ויש לקבוע כי הכנסתו החודשית עמדה על 8,172 ₪ לחודש.
2. הצדדים לא ביססו טיעוניהם בסוגיה זו. אין לבית המשפט ידיעה האם גרושתו של המנוח ממשיכה לקבל תשלום גם לאחר מותו, מה שהיה יכול לייתר את דיון זה. התובעים צירפו שלושה תלושי פנסיה בלבד, מחודשים מאי יוני ויולי 2018. בחודשים מאי ויוני נוכה חלקה של גרושתו במקור, כפי שהובא לעיל, ואילו בחודש יולי, החודש בו התרחשה התאונה, לא נעשה ניכוי במקור, ויתכן כי הדבר נעשה בהתאם להוראות חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד-2014 (להלן: חוק חלוקה פנסיונית), שס' 22 לו עוסק ב "תשלומים לבן זוג לשעבר של חוסך שנפטר" המסדיר את זכויותיה של גרושה באופן עצמאי.
3. בהעדר תשתית ראייתית, אני מקבלת את עמדת מנורה בעניין זה. נראה כי החיסכון הפנסיוני שצבר המנוח נחלק בינו לבין גרושתו עם מתן פסק הדין בהתאם למפתח החלוקה שנקבע בו. לא מדובר במחויבות כספית של המנוח כמו הלוואה או חשבון שוטף כגון ארנונה. גם לא מדובר בחיוב על פי פסק דין בסכום נקוב. משניתן פסק הדין, כספי הפנסיה הצבורים של המנוח התחלקו בינו לבין גרושתו, החלק שלה בפנסיה יצא מחזקת המנוח והתנהל בנפרד מהפנסיה של המנוח, ובהתאם לכך גרושתו קיבלה קצבה עצמאית ונפרדת מדי חודש ישירות מקרן הפנסיה. בהעדר אינדיקציה לכך שעם מותו של המנוח בתאונה הופסקו התשלומים של קרן הפנסיה לגרושתו, ובהתאם לחוק חלוקה פנסיונית, חלקה של הגרושה בפנסיה אינו חלק מהכנסות המנוח.
4. אם כן, הכנסתו החודשית של המנוח עמדה על 8,172 ₪ (5,519 ₪ פנסיה; 2,106 ₪ קצבת זקנה; 330 ₪ תגמולי מהרשות לזכויות ניצולי שואה).

טענות הצדדים בנוגע לחישוב הפסדי השכר בשנים האבודות

1. הסוגיה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים הינה חישוב ההפסד שנגרם לעיזבון המנוח בגין השנים האבודות. הצדדים הסכימו כי תוחלת חייו הצפויה של המנוח היתה 10.3 שנים שבהן היה אמור לקבל פנסיה. התובעים מבקשים כי חישוב הפיצוי ייערך בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל (נבו, 5.6.12, להלן: הלכת סושרד) ואילו הנתבעת מבקשת לערוך את החישוב בהתאם לע"א 10990/05 פינץ' ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (נבו, 11.4.06 להלן: הלכת פינץ).
2. בפסק הדין בהלכת פינץ, נדון אופן חישוב הפיצוי במקרה של קטין שנהרג בתאונת-דרכים, בטרם הקים משפחה. בפסק הדין נקבעו כללים שונים בנוגע לאופן עריכת החישוב בתקופות החיים השונות כגון: השנים בהם אמור היה מנוח להיות בשירות צבאי, בסיס השכר שהיה אמור המנוח להשתכר במהלך חייו ועוד. הקביעה הרלבנטית לענייננו הינה באשר לאופן חישוב הפיצוי לו זכאי ניזוק חסר תלויים. נקבע, כי כל עוד יש לניזוק תלויים, חישוב הפיצוי ליורשים ולתלויים נערך בשיטת הידות המוכרת והידועה, אך כאשר מדובר במי שלא הותיר אחריו תלויים, ובפסק הדין בהלכת פינץ דובר על רווק צעיר, הרי שיש להניח כי אלמלא קיפד את חייו היה צורך 70% משכרו במהלך חייו, ולכן הפיצוי לו זכאים יורשיו הוא 30% מהשכר שהיה אמור הניזוק המנוח להשתכר ב"שנים האבודות" (ר' פסקאות 10-11 לפסק הדין).
3. בהתאם, טוענת מנורה, כי כך יש לבצע את החישוב בענייננו: 30% X 8,172 ₪ לחודש X 10.3 שנים = 303,018 ₪.
4. לטענת מנורה, בהלכת פינץ נקבע כי יש לקבוע את הפיצוי בהתאם למצבו הנתון של הניזוק המנוח: "מסקנתי היא, אפוא, כי אין לילך בדרך של פסיקת פיצוי המושפעת מקיומה של "משפחה רעיונית". יש תמיד לבחון את מצבו המשפחתי הקיים, הידוע של הניזוק" (ס' 6) מקום שמדובר בניזוק שבמועד התאונה לא היו לו תלויים אין לחשב לו פיצוי בדרך שמחשבים פיצוי למי שהותיר אחריו תלויים, אלא בהתאם להלכת פינץ.
5. מנגד, טוענים התובעים, כי יש להחיל בענייננו את הלכת סושרד, ולפיה כאשר מדובר בניזוק שכן הקים משפחה אך לא הותיר אחריו תלויים, יש לערוך החישוב בשיטת הידות: ידת המנוח, ידת משק הבית וידת החיסכון, וסכום הפיצוי הוא הפסדי השכר בשנים האבודות בניכוי ידת המנוח (1/3). נזכיר כי התובעים טענו שהכנסתו החודשית של המנוח כללה את חלקה של גרושתו בפנסיה ולאחר שדחיתי טענה זו, חישוב הפיצוי בהתאם להלכת סושרד כטענת התובעים הוא 8,172 ₪ X 10.3 שנים X 2/3 = 673,372 ₪

עינינו הרואות כי קיים פער מובנה וגדול, למעלה מכפל, בין חישוב הפיצוי עבור אובדן הכנסות המנוח בשנים האבודות בהתאם להלכת פינץ (30%) לבין עריכת החישוב בהתאם להלכת סושרד (66%).

1. פסק דין זה איננו הראשון הנדרש לסוגייה זו. באי כוחם המלומדים של הצדדים פרטו ומנו את פסקי הדין תוך שהם מצטטים גם מפסקי הדין המצדדים בהלכת פינץ ומאלו שפסקו בהתאם להלכת סושרד. התובעים אף הפנו לשני פסקי דין שניתנו לאחרונה על ידי כב' השופט משה תדמור ברנשטיין, ת"א (שלום ת"א) 1619-07-18 ש.ב. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו, 8.1.23) ות"א (שלום ת"א) 4130-12-20 פלונית נ' ד.א. (נבו, 6.12.23) בהם נקבע כי הפסד ההכנסה בשנים האבודות עומד על מחצית מהכנסות המנוח, מתוך הנחה כי היקף הצריכה של מי שבמעמד אישי שכזה – הקים משפחה, ילד ילדים ובעת מותו כבר לא היה נשוי וילדיו בוגרים ואינם תלויים. מחד גיסא, מדובר במי שאינו נדרש להוצאות עבור גידול ילדיו ותמיכה בבן זוגו, ומאידך גיסא ביתו עדיין מהווה מקום כינוס משפחתי, הוא עדיין מארח את צאצאיו ואין לראות בו כמי שמעולם לא הקים משפחה.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באריכות, אני סבורה כי יש לערוך את החישוב בהתאם להלכת סושרד וכי פסקי המנחים, אליהם מפנה מנורה, לא מועילים לה.
3. בהלכת פינץ הבהיר בית המשפט העליון (ס' 10 לפסק הדין), כי פסק הדין מדבר על רווק שלא הקים משפחה:

"מהי איפוא המשמעות המעשית של ההסתמכות, מבחינת דרך החישוב, על הקיים והידוע? יש להבחין כאן בין ניזוק חסר-תלויים לבין ניזוק שאחרים תלויים בו. לגבי הראשון – הניזוק חסר-התלויים – סבורני כי יש להמשיך ולהתייחס אליו, לעניין פיצויי העתיד, כאל ניזוק חסר-תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. עמדנו על שיטת החישוב הזו בעניין אטינגר הנ"ל, בהתייחס לקטין: "כך, למשל, ניתן להציע, בתביעת הקטין, לנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות בהיעדר תלויים, ולהעדיף שיטה זו על ההנחה הספקולטיבית יותר בדבר קיומם (העתידי) של התלויים ובדבר מספרם, תוך ניכוי ידת הנפגע". והדברים אינם מתייחדים לקטין; יפים הם לגבי כל ניזוק חסר-תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ובין שקוצרה אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו. מבחינה זו אין שוני בין קטין בן 17 שנים, לבין אשה צעירה בת 22 שנים – זה וזו טרם הקימו תא משפחתי, אין להם תלויים וכל משפחה ש"יקים" להם בית המשפט תהא בהכרח "רעיונית" וספקולטיבית" (ההדגשה, כאן ולהלן, שלי, ב"י).

אכן, כטענת מנורה, בפסק הדין בהלכת פינץ, מבהיר בית המשפט כי גילו של הניזוק אינו רלבנטי לפיצוי לו זכאי רווק, בין אם מדובר ברווק בן 17 ושמונה חודשים כפי שהיה חגי פינץ המנוח או ברווק בן 36 שלא הותיר אחריו תלויים כפי שהיה תאבת חוסאם המנוח בע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח תאבת חוסאם ז"ל (נבו, 10.5.07), אך לא מדובר במי שכבר הקים משפחה ובמותו היה הורה לילדים ולכן אני סבורה כי לא יהיה זה נכון להחיל את הלכת פינץ בענייננו .

1. עיינתי בפסיקה אליה הפנתה מנורה, ולא מצאתי כי היה בפסק הדין בע"א 4513/09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רביע קרואני (נבו, 25.8.11) כדי לשפוך אור על הסוגיה ואילו בת.א (מחוזי חיפה) 13762-05-09 עז' המנוחה פולינה קופנסקי ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו, 14.9.11) נדחתה טענת הנתבעת כי לאחר הגיע היורשים לבגרות והפסקת התלות יש לחשב את הפיצוי בהתאם להלכת פינץ:

"התובעים טוענים כי לאור הפסיקה הנזכרת לעיל לא צריכה להיות עוד מחלוקת שכן ברור כי יש להקפיא את המצב כפי שהיה נכון למועד התאונה/הפטירה. במועד זה היו שני תלויים במנוחים ועל כן יש לערוך את החישוב באופן דינאמי, על פי התקופות המתחייבות, כך שבתום תקופת התלות האחרונה יובאו בחשבון ידות הקיום, ידת משק הבית וידת החיסכון.

הנתבעת טוענת כי מיום הגיע דיאנה לגיל 21 שנה יש לערוך את חישוב הפיצויים על פי השנים האבודות ולפי 30% חיסכון מההכנסה המשותפת של המנוחים. לשיטתה, כל חישוב אחר המבוסס על שיטת הידות לאחר התקופה הנ"ל "הינו פיקטיבי, מלאכותי ואינו מוצדק, שהרי אין עוד תלויים" (עמ' 2 לסיכומי הנתבעת). עוד טוענת הנתבעת כי אי הבהירות באשר לדרך החישוב שעה שהגיעו התלויים לסיום תקופת התלות נותרה בעינה גם לאחר פסקי הדין בע"א 8632/07 הנ"ל ובע"א 4513/09 הנ"ל. דרך החישוב שמבקשים לערוך התובעים, כך טוענת הנתבעת, יוצרת "משפחה חדשה" שאינה קיימת בפועל; "משפחה רעיונית" שאינה קיימת עוד, ועל כן עם תום התלות של התלוי האחרון במנוחים, יש לערוך החישוב כפי שנעשה במקרה של רווק חסר תלויים. פסיקת הפיצוי באופן המוצע על ידי הנתבעת הינה לשיטתה בבחינת "השבת המצב לקדמותו" להבנתי, יש לערוך את חישוב הפיצויים, מן הבחינה העקרונית, כשיטת התובעים" (שם, ס' 5-6 לפסה"ד)

גם ע"א 8632/07 אלעד רווה נ' עיזבון המנוח דורון רווה ז" ל (נבו 28.8.2011)‏‏ אינו מועיל למנורה: "אין גם מקום לקבוע כי המנוחים צריך שייחשבו כניזוקים חסרי תלויים כפי שהיה המקרה בעניין פינץ הנ"ל, שהרי באותו עניין נקבע כי אין ליצור לניזוק "משפחה וירטואלית" וכי ניזוק שנפטר כשהוא חסר תלויים – אין להשתית את החישוב על תחזית עתידית של מצב משפחתו. אין זה המקרה כאן; בהביאנו בחשבון את התלויים בבני-הזוג המנוחים, אין אנו יוצרים "משפחה וירטואלית"; אנו אך נותנים תוקף למצב הדברים ביום התאונה. אשר להשפעת מות ההורים כאחד והשפעת עזיבתם של התלויים את בית הוריהם – כל אחד לביתו – מספר שנים לאחר התאונה, גם בכך אין כדי לשנות מדרך החישוב. העובדה שהתלויים הקטינים מגיעים לבגרות ועם הזמן גם עוזבים את הבית מובאת ממילא בחשבון שיטת הידות; בפועל היא מובאת בחשבון כבר בהגיע התלויים לגיל 18 שנים ואז מופחתת ידת התמיכה בהם לכדי שליש ידה." למעשה, ע"א 8623/07 תומך בעמדת התובעים.

1. מנורה הפנתה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת.א. (מחוזי ת"א) 1175-06-14 ב. א. ואח' נ' הפניקס (נבו, 6.10.16) בו בוצע החישוב בהתאם להלכת פינץ ואולם, התובעים צירפו את פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק-דין זה ובו המליץ בית המשפט העליון לצדדים להסכים על תוספת פיצוי בסך 150,000 ₪ (כאשר הפיצוי שנפסק בגין השנים האבודות עמד על 136,700 ₪). לאחר שהצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט נמחק הערעור, ולכן איני רואה כיצד ניתן ללמוד מפסק דין זה.
2. מנגד, טענת התובעים נראית הגיונית ותואמת את הלכת סושרד, שם נדון עניינה של מי שנרצחה והיא בת 40 בלבד, גרושה המגדלת את שני ילדיה הקטינים (באותה העת). המחלוקת בין הצדדים נסבה, בין היתר, באשר לשאלה כיצד לערוך את חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" בשלב שבו ילדיה כבר לא יהיו עוד "תלויים". ההלכה שנהגה עד אז, הלכת פינץ, קבעה, כאמור לעיל, כי חישוב הפיצוי במקרה של נפטר שהוא ניזוק חסר תלויים יהיה 30% משכרו של המנוח. אך בסושרד טענו המערערים כי לא ראוי לראות את מי שמעולם לא הקים משפחה כמי שכבר הקים משפחה, ונקבע (ס' 25 ואילך לפסק הדין):

"ככלל, לצורך חישוב תביעת העזבון בשנים האבודות יש לחלק את הקופה המשותפת במספר בני המשפחה הנתמכים (באופן דינאמי) בתוספת יד המנוח, יד משק הבית ויד החיסכון. הסכום המתקבל מהפחתת ידו של המנוח מהכנסתו מבטא ככלל את הפיצוי אותו יש לשלם בגין אובדן ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות. ואולם, לגבי ניזוק חסר תלויים נקבע בהלכת פינץ כי יש לחשב את הפיצוי בדרך אחרת. לגבי הניזוק חסר התלויים, כך נקבע, אין לחשב את הפיצוי לפי שיטת הידות אלא יש להוסיף ולהתייחס אליו כחסר תלויים גם "בתקופה האבודה". במילים אחרות, אם אין לנפגע תלויים במותו יש לראותו לעניין הפיצוי כניזוק חסר תלויים גם ב"שנים האבודות". לצורך הפיצוי  הוסבר בהלכת פינץ כי יש לנכות מהכנסתו של חסר התלויים הוצאות קיום של 70 אחוז, ולמעשה לפסוק פיצוי של 30 אחוז מן השכר הקובע..." (שם ס' 26)

"אשר למחלוקת עצמה ניתן להעלות על הדעת כמה סיטואציות בהן תתעורר המחלוקת. בענייננו מדובר כאמור בהורה גרוש שנרצח. ואולם, אותה שאלה יכולה להתעורר לגבי עזבונו של אלמן, או אלמנה עם ילדים או לגבי עזבונם של אם חד הורית (או אב חד הורי). אם נסבך את העניין השאלה עשויה להתעורר גם במקרה השכיח הבא: אם נהרגת בתאונה ומותירה אחריה אלמן שהיה מבוגר ממנה וילדים. נניח שמדובר בנסיבות בהן תוחלת החיים של האלמן קצרה יותר במובן זה שאלמלא התאונה הוא צפוי היה ללכת לעולמו לפני תום תוחלת ההשתכרות של האם. גם במקרה כזה ניתן לטעון כי אלמלא התאונה היתה האם נותרת, משלב מסויים, אלמנה וללא תלויים ויש לנקוט לגביה מאותו שלב את שיטת החישוב הנוהגת לגבי ניזוק חסר תלויים. האם בסיטואציות אלה, כולן או מקצתן זכאי העזבון לפיצוי של 30 אחוז בלבד, כאילו היה המנוח ניזוק חסר תלויים? אציע לחברי שלא לפסוק כך." (שם, ס' 31)

ובהמשך:

"מעבר לכך – וכפי שציין בית המשפט המחוזי בענייננו – קשה לי לקבל כי מי שהייתה עד תום גיל התלות של הילדים אם, תראה לפתע כרווקה. בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי המציאות המשפחתית הרווחת היא כזו שביתו של ההורה ממשיך לעתים להיות מוקד ובסיס לילדים שבגרו ולילדיהם גם מהיבטים כלכליים" (שם ס' 35).

1. דהיינו, בית המשפט העליון נתן דעתו להלכת פינץ ובחר בצורה בהירה וברורה לקבוע כי הלכת פינץ חלה רק על מי שלא הקים המשפחה ולא הותיר אחריו צאצאים. ואילו כאשר מדובר במי שהותיר אחריו צאצאים אין להחיל עליו את הלכת פינץ שהיא החריג שכן: "הורים (וכך גם הורה יחיד) שיש להם ילדים, גם אם אלו אינם "תלויים" בהם עוד, אינם נוהגים בדרך כלל להוציא "הוצאות מוגברות" שלפי הלכת פינץ רווק נוהג להוציאן על עצמו. דומני שעל פי ניסיון החיים הורה אינו הופך באחת למי שמוציא "הוצאות מוגברות" כרווק רק מאחר שילדיו אינם נחשבים עוד מבחינת גילם כ"תלויים"" (ס' 35 לפסק הדין בהלכת סושרד). וכפי שנקבע בפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים:

"באשר לתקופה הרביעית, קרי – לאחר סיום התלות, חל שינוי בהלכה הפסוקה עם מתן פסק-הדין בע"א 8488/08 בעניין סושרד (לעיל). פסק-הדין בפרשת סושרד ניתן ביום 5.6.12, דהיינו כחודש וחצי לאחר מתן פסק-דינו של בית-משפט קמא. עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין סושרד, נדחתה ביום 5.7.12 בפסק-דינו של כב' הנשיא גרוניס בדנ"א 4819/12 . בפסק-הדין בעניין סושרד נדונה שאלת אופן חישוב הפיצוי לעיזבונו של מנוח חד-הורי בשנים האבודות, בתקופה שלאחר סיום שנות התלות של ילדיו. בית-המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא מ' נאור) פסק, כי בסיטואציה כזו אין לראות את המנוח בתקופת אי-התלות של ילדיו כניזוק חסר תלויים במשמעות הלכת פינץ, בהדגישו כי הלכת פינץ, לפיה העיזבון זכאי רק ל-30% משיעור ההכנסה של המנוח, כוחה יפה רק "למקרה בו בעולם "האמיתי" במועד התאונה טרם הספיק המנוח להקים משפחה" (לעיל, בפִסקה 34 לפסק-הדין). בית-המשפט העליון הוסיף והבהיר, כי למעט הסיטואציה החריגה שעליה דובר בפרשת פינץ, יחול הכלל הרגיל, שבו נפסק הפיצוי בניכוי ידת הקיום בלבד מבסיס השכר; כי ראוי "ליצור מערכת פשוטה ככל הניתן של כללי חישוב"; וכי "קיים יתרון בשיטת חישוב ברורה, קבועה ואחידה וכי עלינו לשאוף 'להאחדת הפיצוי בתנאים של אי-ודאות" ע"א (מחוזי י-ם) 2589-06-12 עיזבון המנוח פלוני ז"ל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 31.12.2012)‏‏.

מנורה לא ביקשה לחקור את בתו של המנוח על תצהירה, ומן התצהיר עולה כי המנוח היה סב פעיל שאירח את ילדיו ונכדיו וביתו היווה מוקד משפחתי לכל דבר ועניין וילדיו חילקו את זמנם בין בית אמם לבית אביהם, על כל המשתמע מכך. אני סבורה כי אין לראות במנוח, שהקים בית, גידל ילדים, היה סב לנכדים, כרווק שמכלה את רוב הכנסתו על עצמו בלבד.

1. לסיכום, נזקי התובעים עומדים על סך 743,330 ₪ לפי החישוב הבא:

כאב וסבל: 54,958 ₪

הוצאות קבורה ומצבה: 15,000 ₪

הפסדי שכר בשנים האבודות: 673,372 ₪

סה"כ: 743,330 ₪

בהתאם להסכם הפשרה בין הצדדים, אני מורה כי מנורה תשלם לתובעים מחצית מן הסכום, 371,665 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 56,316 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ה, 16 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.