לפני	כבוד השופט אמיר סלאמה
תובעת		פלונית
נגד
נתבעות		1. מכון ירושלים למחקרי מדיניות (ע''ר) 2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

 

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת עבודה.

כללי

1. התובעת, ילידת 1978, הועסקה כעוזרת מנכ"ל ומנהלת אדמניסטרטיבית אצל הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת").

ביום 25.9.17 נפלה התובעת במהלך עבודתה, לטענתה עת נשענה על שלוחה של שלוחן עבודה, אשר קרסה באופן פתאומי (להלן – "התאונה").

1. התובעת נחבלה בתאונה באזור הגב התחתון, ובעקבות כך החלה להתלונן על כאבים.

לאחר התאונה היתה התובעת נתונה במסכת ארוכה וממושכת של טיפולים ומעקב רפואי על רקע תלונותיה על כאב, ובמרוצת הזמן התברר כי היא סובל מתסמונת כאב מורכבת.

1. התובעת הגישה את התביעה שלפניי לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה.
2. המחלוקת העיקרית בין הצדדים התמקדה בסוגיית שיעור הנזק.

התובעת הגישה מספר חוות דעת רפואיות מטעמה – בתחום הנוירולוגי, הראומטולוגי והנפשי, וכך גם עשתה הנתבעת.

בהמשך מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי.

1. בהמשך הדברים הועלתה הצעה לסילוק התביעה בפשרה, אשר לבסוף לא עלתה יפה.

משכך, נקבע מועד לשמיעת ראיות, לקראתו הגישה התובעת תצהיר עדות שלה, של בעלה, של אימה ושל חמותה, כאשר מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירים.

ביום 3.12.24 נשמעו הראיות, אשר עיקרן התמקד בחקירת התובעת.

בתום הישיבה סיכמו הצדדים את טיעוניהם על פה, כאשר הם מפנים לתחשיבי נזק שהוגשו מטעמם בזמנו, ומחדדים מספר נקודות בעקבות שמיעת הראיות.

דיון והכרעה

1. לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל, וכי התובעת זכאית לפיצוי בהתאם למפורט להלן.

האחריות לתאונה

1. לטענת התובעת, ביום התאונה, ובעת שדיברה עם חברתה לעבודה, היא נשענה באופן אגבי על שלוחה של שולחן, שבצד אחד התחברה לשולחן ובקצה השני נתמכה בעמוד.

בהיותה נשענת על השלוחה כאמור, קרסה השלוחה באופן פתאומי, והתובעת נפלה ארצה ונחבלה באזור הישבן והגב התחתון (תמונות של השלוחה לאחר קריסתה צורפו לתצהיר התובעת).

התובעת הדגימה לפניי את האופן בו נשענה על השלוחה, כאשר מתואר כי היא בקושי הפעילה לחץ או כוח על השלוחה.

1. הנתבעת לא חלקה על נסיבות האירוע וגם לא על אחריותה לו, לטעמי בצדק.
2. טענתה היחידה של הנתבעת בסיכומיה היתה שלתובעת אשם תורם לאירוע, שכן היא נשענה על שלוחה שניכר שהיתה חלשה או רעועה, ומכאן שהיא היתה צריכה לצפות את אשר התרחש, כאשר הנתבעת מבקש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 10%.

אין בידי לקבל טענה זו.

מחומר הראיות עולה כי לא היתה אינדיקציה בפני התובעת עובר לתאונה על כך שקיימת בעיית יציבות בשלוחה, או שקיימת סכנה כלשהי שהיא תקרוס.

בנסיבות, התובעת לא יכולה היתה לצפות שהישענות אגבית על השלוחה תביא לקריסתה, כאשר הנתבעת לא הביאה ראיה מטעמה בנדון, בטופס ההודעה של הנתבעת למבטחת החבות שלה צוין (סעיף 16 שם), כי התובעת לא התנהגה ברשלנות עובר לתאונה.

1. אין אפוא מקום להשית על התובעת אשם תורם כלשהו, ועל הנתבעת מוטלת האחריות המלאה לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה.

שיעור הנזק

הפגיעה והטיפולים

1. מטעם התובעת הוגשו עשרות רבות של מסמכים רפואיים, המתעדים טיפולים וביקורת שנמשכו למן התאונה ובמשך שנים שלאחר מכן, עד לעת האחרונה (ראו בנדון עמודים 34 עד 138 לנספחי תצהיר התובעת, וכן את מוצג ת/1).
2. התמונה העולה מכל הנ"ל היא שבסמוך לאחר התאונה נדמה היה שמדובר בפגיעה לא משמעותית, שהיתה מלווה בתלונות על כאבי גב, ללא ממצא טראומטי דוגמת שבר או כיוצא בזה.

אלא שעם הזמן התברר כי תלונות התובעת בדבר כאבים מתמידות ואף מתחזקות, וכי בעקבות כך נבדקה התובעת עשרות פעמים על ידי רופאי קופת חולים ורופאי מרפאת כאב במסגרתה היא היתה במעקב.

אט אט התברר כי התובעת סובלת מתסמונת כאב לא פשוטה על רקע חבלתה בתאונה, וכי הטיפולים הקונבנציונליים, כגון פיזיותרפיה, אינה משפרים את מצבה.

התובעת היתה במעקב ממושך במרפאת כאב (אשר למעשה נמשך עד היום), ואשר כלל טיפולים בגלי רדיו.

בשנת 2019 עברה התובעת שיקום במסגרת אשפוז יום בבית חולים "הדסה", וזאת בין התאריכים 19.11.18 עד 18.2.19, שכלל טיפול שיקומי רב תחומי (ראו "גיליון שחרור").

בתום האשפוז האמור צוין כי חל שיפור ניכר במצבה, אולם בחודשים ובשנים שלאחר מכן המשיכה התובעת להתלונן על כאבים, והמשיכה להיות במעקב רפואי, לרבות במרפאת כאב.

1. תופעה נוספת שניכרת בנדון היתה צריכה מוגברת מצד התובעת של משככי כאבים, עד כדי התמכרות לאופיאטים ולקנאביס רפואי.

התמכרות זו גרמה לתובעת פגיעה וסבל רבים, ובעקבות כך היא טופלה במסגרת מיוחדת לגמילה משימוש במשככי כאב, וזאת למשך חודשיים בשנת 2019 (על כך בהמשך).

1. בד בבד, התובעת העלתה תלונות בדבר תסמינים נפשיים, וקיבלה טיפולים על רקע זה, לרבות טיפולים פסיכולוגיים במסגרות הנ"ל, וטיפול תרופתי שנמשך עד היום.

הנכויות ושאלת החפיפה ביניהן

1. התובעת הגישה שלוש חוות דעת רפואיות מטעמה:
• בתחום הנוירולוגי הוגשה חוות דעת של ד"ר קוריצקי, אשר מצא שהתובעת סובלת מתסמונת כאב קשה, המקנה נכות בשיעור 20%.
• בתחום הראומטולוגי הוגשה חוות דעת של ד"ר סאבין, שסבר כי התובעת סובלת מ- "דאבת שרירים", הבאה לידי ביטוי בכאבים באזורים רבים, וכן מקשיי זיכרון וכאבי ראש, כאשר כל הנ"ל מקנה נכות בשיעור 10%.

לשיטתו של ד"ר סאבין, "דאבת השרירים" האמורה היא בנוסף לתסמונת הכאבים של הירך ושל הגב התחתון בגינן נקבעה הנכות של ד"ר קוריצקי.

• בתחום הנפשי הוגשה חוות דעת של ד"ר פונרובסקי, שמצא כי מצבה הנפשי של התובעת מתאים לנכות בשיעור 20%, מחציתה בגין מצב קודם.
1. הנתבעות הגישו את חוות הדעת הבאות מטעמן:
• בתחום הראומטולוגי הוגשה חוות דעת של ד"ר אעמר סוהיל, שמצא כי התובעת סובלת מתסמונת כאב עם פיברומיאלגיה בדרגה משמעותית, המקנה כשלעצמה נכות בשיעור 25%.

מומחה זה סבר כי מתוך נכות זו, נכות בשיעור 10% נזקפת למצב קודם, ואילו מיתרת הנכות - קרי 15% - יש "לקזז מחצית (7.5%) עקב החפיפה עם תלונותיה ממשורי הרפואה האחרים".

• בתחום הנוירולוגי ורפואת הכאב הוגשה חוות דעת של ד"ר עמי ורבר, שסבר כי לתובעת אין נכות בתחום רפואת הכאב שקשורה לתאונה הנדונה.

יוער כי אותו ד"ר ורבר ישב בעניינה של התובעת בוועדה רפואית של הביטוח הלאומי אשר בחנה את הנכות כתוצאה מהתאונה, ובמסגרת זו נקבע כי התובעת סובלת מנכות בשיעור 20% בתחום הכאב עקב התאונה.

• בתחום הנפשי הוגשה חוות דעת של ד"ר אלכסנדר, ששלל נכות עקב התאונה.
1. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 8.2.23, הסכימו הצדדים להמלצה למנות מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הנפשי.

יצוין כי הרקע להמלצה נבע מהבנה לפיה אופי השונות בין חוות דעת הצדדים בתחומים הנוירולוגי והראומטולוגי אינו מצדיק מינוי, בעוד שבתחום הנפשי קיים פער המצדיק זאת.

1. על רקע זה מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי (ד"ר שלמה מנדלוביץ).

בחוות דעת מפורטת ומנומקת, קבע ד"ר מנדלוביץ את הבאים:

• התובעת סובלת מתגובה נפשית הנגזרת מהסתגלותה המתמשכת למצוקה גופנית.

בעניין זה, הקושי העיקרי עמו מתמודדת התובעת מתבטא בקשיי הסתגלות לכאבי הפיזיים מהם היא סובלת.

• בבדיקות שערך ד"ר מנדלוביץ לתובעת היו סימנים להעצמת התסמינים, אך זאת, כך סבר המומחה, לא כדבר שנובע מהעדר אמינות, אלא כנגזרת של דרמטיזציה על רקע אישיותי.
• קיים קושי בהערכת שיעור הנכות הנפשית אצל התובעת, וזאת לאור קושי באבחנה בין אספקטים נפשיים של תחלואה גופנית לבין הפרעה נפשית עצמאית.
• בסופו של דבר ד"ר מנדלוביץ מצא כי מצבה של התובעת מתאים לנכות בשיעור 20%, כאשר ולדבריו "מתוך דרגת הנכות הנפשית, יש לייחס 3/4 (15%) למצבה הגופני (כלומר, לראותו כנגזרת ממצבה הגופני, ובדגש – לתסמונת הכאב ולפיברומיאלגיה) ו- 1/4 (5%) למצבה הנפשית".
1. יוער כי הצדדים לא שלחו לד"ר מנדלוביץ שאלות הבהרה ולא ביקשו לחקור אותו, וגם יתר המומחים לא נחקרו.
2. הצדדים חלוקים ביניהם באשר למשמעות הקביעות של המומחים השונים.

לשיטת התובעת, נכותה הרפואית המשוקללת בהינתן כל האמור עומדת על 35%, כאשר בנדון אין חפיפה בין נכויות התובעת בתחום הכאב ובתחום הראומטולוגי, שהן נכויות גופניות, לבין הנכות שנקבעה ע"י ד"ר מנדלוביץ, וכאשר לשיטת התובעת נכות זו במלואה – קרי 20% - היא נכות "נפשית" עצמאית, ואין ללמוד מהחלוקה שערך המומחה (כמפורט לעיל), שנכות זו חופפת בחלקה את הנכות בתחום הכאב.

לשיטת הנתבעות, קיימת חפיפה מלאה ו/או חלקית בין הנכויות בתחום הכאב/הפיברומיאלגיה/הנפשי, כאשר לשיטתן "מרחב המחייה" של כל נכויות הנ"ל הוא לכל היתר 15% בגין הכאב/פיברומיאלגיה ו- 5% בתחום הנפשי.

1. לטעמי אין צורך לקבוע מסמרות ביחס לשיעור המדויק של הנכות הרפואית המשוקללת ממנה סובלת התובעת עקב התאונה, כאשר גובה הפיצוי לו היא זכאית צריך להיגזר מהאופי המהותי של פגיעתה, כפי שעולה מחומר הראיות ומחוות הדעת השונות.

במה דברים אמורים?

1. ברור שהתובעת סובלת מתסמונת כאב לא קלה, וזאת הן לשיטת מומחי התובעת והן לשיטת מומחי הנתבעת.

עוד עולה כי קיימת חפיפה, מלאה או למצער חלקית, בין תסמונת כאב זו בהיבט של "רפואת הכאב" לבין ההיבט של "הפיברומיאלגיה".

מודע אני לכך שמומחה התובעת בתחום הראומטולוגי סבר כי לתובעת נכות בגין דאבת שרירים שהיא מעבר לנכות בגין תסמונת הכאב עקב כאבי הירך והגב, ואולם לטעמי אבחנה זו אינה משכנעת במיוחד, והיא במידה מסוימת, ובכל הכבוד, מלאכותית.

לטעמי, החשוב הוא שהתובעת סובלת מתסמונת כאב בדרגה לא קלה, על כל ההשלכות העולות מכך מחומר הראיות, ודי בכך כדי לשמש אותנו בסיס להערכת הפיצוי לו היא זכאית, יהיה השיעור המדויק של הנכות בגין כך (בין אם זה 20%+10% כשיטת התובעת, או 15% כשיטת הנתבעת).

1. בד בבד, המסקנה המתבקשת מחוות דעתו של ד"ר מנדלוביץ היא, שנכותה הנפשית "הטהורה" של התובעת, בגין הפרעה הסתגלותית, עומדת על 5%.

לטעמי, מחוות דעתו של ד"ר מנדלוביץ עולה מסקנה ברורה, לפיה חלק הארי של תלונות התובעת נובע מעצם חווית הכאב הפיזי אותו היא סובלת, דבר שהביא את ד"ר מנדלוביץ לייחס 3/4 משיעור הנכות אותה הוא מצא "למצבה הגופני" של התובעת.

ודוקו. ד"ר מנדלוביץ היה מודע היטב לסוגיית הקשר הסיבתי, כמו גם לסוגיית החפיפה האפשרית בין הנכויות, ומתוך מודעות זו הוא בחר לחלק את הנכות באופן אותו הוא עשה, כשהוא מפריד בין נכות על רקע "גופני", לבין נכות על רקע "נפשי".

לטעמי, ד"ר מנדלוביץ ביקש בחלוקה האמורה לומר כי מרבית הנכות אותה הוא מצא חופפת לנכות בגין תסמונת הכאב והפיברומיאלגיה, וחלק קטן ממנה הוא נפשי "טהור".

זוהי לטעמי המסקנה המסתברת מחוות דעתו של ד"ר מנדלוביץ, כאשר אשוב ואזכיר שהצדדים בחרו שלא להפנות לו שאלות הבהרה ולא לחקור אותו.

1. חשוב להדגיש כי קביעת פיצוי בגין נזקי גוף אינה בגדר מדע מדויק, והיא אינה תולדה של נוסחאות מתמטיות (למעט בראש נזק של "כאב וסבל" בתביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שאינו מענייננו בתיק זה), אלא שמדובר בהערכה המבוססת על ראיות בדבר מהות הפגיעה והשלכותיה, כאשר השיעור המדויק של נכות רפואית כזאת או אחרת הוא בבחינת כלי עזר, אך אינו בגדר נתון הכרחי לקביעת שיעור הפיצוי.

ראשי הנזק

1. כאב וסבל
2. התובעת ביקשה פיצוי בסך 250,000 ₪ בגין כאב וסבל, בעוד הנתבעות מעריכות את הפיצוי בנדון על 75,000 ₪.
3. כאמור, התובעת סובלת מתסמונת כאב בדרגה לא קלה, כאשר הכאבים מלווים אותה מאז האירוע ועד והיום, וימשיכו להיות מנת חלקה גם בעתיד.

התובעת תיארה את מצבה בעדותה לפניי, תיאור אותו מצאתי אותנטי, וממנו משתקפת תובעת שסבלה בשנים הראשונות מכאבים בדרגה גבוהה מאוד; היתה נתונה תחת מסכת טיפולים ממושכת (לרבות אשפוז יום ממושך); הגיעה לכדי התמכרות לתרופות ומשככי כאבים, והיתה זקוקה לטיפולי גמילה בתנאי אשפוז; וגם כיום ממשיכה לסבול מכאב בדרגה לא קלה.

בנוסף, התובעת סובלת מקשיים נפשיים הסתגלותיים כמפורט בחוות דעתו של ד"ר מנדלוביץ.

כל האמור גורם לתובעת עוגמת נפש לא מבוטלת, ומפריע לה בחיי היום יום .

1. בנסיבות אלה מצאתי להעמיד את הפיצויי בגין כאב וסבל על 150,000 ₪.
2. הפסדי שכר לעבר
3. מחומר הראיות עולה כי עברה התעסקותי של התובעת כלל מגוון עבודות מזדמנות בשלבים שונים של חייה, כאשר במקביל היא החלה ללמוד מנהל עסקים, אך ככל הנראה לא סיימה את לימודיה באופן המזכה אותו בתעודה.

בשלב מסוים פתחה עסק לעיסוי רפואי, ובהמשך התמקצעה באדמניסטרציה, ולאחר מכן עשתה הסבה לתחום של ניהול מידע.

בחודש נובמבר 2014 התחילה התובעת לעבוד אצל הנתבעת, בתור עוזרת מנכ"ל ומנהלת אדמניסטרטיבית.

1. ממוצע שכרה של התובעת עובר תאונה עמד על 9,146 ₪ ברוטו (ראו שכר מצטבר בתלוש חודש אוגוסט 2017), ובערכים ריאליים נכון להיום – 10,715 ₪ (מוצמד, ללא ריבית).
2. לטענת התובעת, בעקבות הפגיעה בתאונה היא חזרה לעבודה לסירוגין ובחצי משרה מהבית, וזאת בהסכמת המעביד, דבר שנמשך כשנה, עד שפוטרה על רקע זה.

לדבריה, לאחר פיטוריה היא לא עבדה בשל מצבה הרפואי עד חודש מאי 2021, מועד בו היא פתחה עסק עצמאי לתמיכה אדמנסטרטיבית למשרדים ועסקים, שפועל עד היום.

התובעת מסרה כי היא מפעילה עסק זה מביתה, וכי היא עובדת בהיקף קטן של 40 שעות בחודש בממוצע, כאשר הכנסותיה החודשיות נמוכות בהרבה משכרה ערב התאונה.

1. התובעת ביקשה פיצוי לפי הנחה של העדר כושר עבודה במשך שנתיים לאחר התאונה, ומאז ועד היום לפי פגיעה תפקודית בשיעור 35%, כאשר מבחינת הפיצוי היא ביקשה עבור תקופה זו את ההפרש בין שכרה הממוצע ערב התאונה לבין שכרה בפועל, מה שמביא לשיטת בא כוחה לפיצוי כולל בסך של כ- 650,000 ₪ עבור הפסדי שכר בעבר.
2. הנתבעת סבורה כי התובעת בחרה לאחר התאונה לעבוד בחצי משרה מהבית, וזאת מבחירתה היא ומבלי שהדבר מוצא הצדקה בפגיעה, וכי היא המשיכה לעבוד במתוכנת זו מטעמיה, תוך הפרה של נטל הקטנת הנזק המוטל עליה.

לשיטת הנתבעת, הפסדי השכר לעבר עומדים על כ- 93,000 ₪.

1. בחינת קיום של הפסדי שכר ייעשה להלן לפי תקופות שונות לאחר התאונה.

תקופה ראשונה - מיום התאונה ועד יום 30.9.18

1. לאחר התאונה קיבלה התובעת אישורי מחלה מיום התאונה ועד ליום 22.10.17, ולאחר מכן היא קיבלה אישורים משתנים, לתקופות של מספר ימים כל פעם, בחודשים נובמבר – דצמבר 2017.
2. בתחילת חודש ינואר 2018 נבדקה התובעת על ידי רופא תעסוקתי, שאישר תקופה בת 3 חודשים בה הומלץ על עבודה מקוצרת של חצי משרה.

ביום 17.4.18 נבדקה התובעת שוב ע"י רופא תעסוקתי, שמצא כי היא עדיין במצב בו היא מסוגלת לעבוד בחצי משרה, והמליץ להשאיר את העסקתה בהיקף זה באופן קבוע, וכי במידה והדבר אינו מסתייע אזי ההמלצה היא על סיום עבודה.

1. ביום 30.8.18 הוציאה הנתבעת מכתב "סיום העסקה", בו צוין כי התובעת עתידה לסיים את עבודתה אצל הנתבעת ביום 30.9.18, מבלי שצוינה שם סיבת הפסקת העבודה.
2. אשר לשכר בפועל בתקופה הראשונה, עולה כי בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2017 שכרה של התובעת לא ירד ביחס לממוצע ערב התאונה.

החל מחודש דצמבר 2017 חלה ירידה בשכר הממוצע, לפי הנתונים הבאים:

חודש שכר ברוטו הפרש נומינאלי מממוצע שכר לפני

11/17 6,877 ₪ 2,323 ₪

12/17 4,366 ₪ 4,834 ₪

1/18 4,366 ₪ 4,834 ₪

2/18 2,867 ₪ 6,333 ₪

3/18 2,867 ₪ 2,867 ₪

4/18 5,835 ₪ 3,365 ₪

5/18 4,366 ₪ 4,834 ₪

6/18 7,012 ₪ 2,188 ₪

7/18 5,947 ₪ 3,253 ₪

8/18 4,366 ₪ 4,834 ₪

9/18 4,566 ₪ 4,634 ₪

1. קיימת אפוא אינדיקציה לכך שהיקף עבודת התובעת לאחר התאונה ירד, וקיימת קורלציה בין ירידה זו לבין מצבה הרפואי לפי האישורים רפואיים, לרבות אישורי רופא תעסוקתי.

התובעת זכאית אפוא לפיצוי בגין ההפרש בין השכר בפועל בתקופה זו לבין השכר הממוצע ערב התאונה.

1. סה"כ הפרשי שכר בתקופה זו עומד על 47,499 ₪ נומינאלי.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום מדובר בסכום של 56,000 ₪.

תקופה שניה - מחודש אוקטובר 2018 ועד חודש מאי 2021

1. כאמור, עבודת התובעת אצל הנתבעת הופסקה ביום 30.9.18, ומחומר הראיות עולה כי היא לא עבדה מאותו מועד עד חודש מאי 2021, כאשר התובעת מייחסת את הפסקת עבודתה לפגיעה בתאונה.
2. אין הוכחה מספקת לקשר סיבתי, עובדתי/רפואי ומשפטי, בין הפסקת העבודה של התובעת אצל הנתבעת, ו/או אי עבודתה למשך יותר משנתיים וחצי, לבין הפגיעה בתאונה.

הפגיעה בתאונה הותירה את התובעת עם תסמונת כאב, וסביר שהדבר הקשה על תפקודה, ואולם לא קיימת הצדקה לכך שהדבר מנע מהתובעת כל אפשרות לעבוד משך שנתיים וחצי ויותר.

עם זאת, נראה כי בשלהי שנת 2018 חל החמרה בכאבים, דבר שהצריך טיפול באשפוז יום מתאריך 19.11.18 ועד 18.2.19, וכן כי בשנת 2019 חלה החמרה על רקע התמכרות התובעת למשככי כאבים, דבר שהצריך את התובעת לטיפול גמילה בתנאי אשפוז, מיום 17.6.19 עד 17.8.19.

1. בנסיבות אלה מצאתי כי עבור התקופה מחודש אוקטובר 2018 ועד חודש פברואר 2019 כולל (5 חודשים) זכאית התובעת לפיצוי בגין שכר מלא, לפי ממוצע של 9,146 ₪, קרי 45,730 ₪ נומינאלי.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד הפיצוי על 64,000 ₪.

1. עבור התקופה מחודש מרץ 2019 ועד מאי 2019 כולל, קרי 3 חודשים), ייערך הפיצוי לפי אי כושר של 50%, בשים לב לכך שהתובעת היתה בתקופה זו בתקופת התמכרות ממשית למשככי כאבים, על הכרוך בכך, ומשכך הפיצוי בנדון ביחס לתקופה זו עומד על 13,719 ₪.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד הפיצוי על 19,000 ₪.

1. עבור התקופה שבין יוני 2019 ועד אוגוסט 2019 (3 חודשים), זכאית התובעת לפיצוי בגין שכר מלא (בתקופה זו היא היתה במסגרת אשפוז לגמילה מהתמכרות), קרי 27,438 ₪ נומינאלי.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד הפיצוי על 38,000 ₪.

1. עבור התקופה מחודש ספטמבר 2019 ועד סוף שנת 2019 (4 חודשים), יחשוב הפיצוי לפי אי כושר של 50%, בשים לב להחלמה ולהתאוששות שהיו נחוצים לאחר הגמילה, קרי פיצוי בסך 18,292 ₪.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, עומד הפיצוי על 25,000 ₪.

1. ביחס לתקופה שבין ינואר 2020 ועד אפריל 2021 כולל (16 חודשי עבודה), אין הצדקה לפיצוי בהתאם לאובדן שכר מלא.

סבורני כי בתקופה זו התובעת יכולה היתה לעבוד בעבודה כלשהי, ונטל הקטנת הנזק אף חייב אותה לעשות כן.

מאידך, אין ספק שתסמונת הכאב שנותרה אצלה הפריעה לתפקודה התקין, ומשכך הפסד השכר בנדון ייחשב לפי ההפסד המשוער שהיה נגרם לה לו היתה חוזרת לעבודה, לפי בסיס שכר של 9,146 ₪, כאשר הפסד זה יחושב לפי שיעור גריעה של 20% (למעשה מדובר בחישוב ההפסד לו התובעת היתה עומדת בנטל הקטנת הנזק).

הפיצוי בגין כך עומד אפוא על 29,267 ₪ נומינאלי.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד הפיצוי על 38,000 ₪.

תקופה שלישית - ממאי 2021 ועד היום

1. בפרק זמן זה פתחה התובעת עסק למתן שירותי משרד אדמניסרטיביים, כשהיא עובדת, כמעט באופן בלעדי, מהבית.

מעדות התובעת עולה כי היא עובדת בהיקף של מספר שעות מועטות ביום במסגרת זו.

1. מנתונים שהציגה התובעת (נספחי תצהירה וכן מוצג ת/1) עולה כי הכנסתה מעסק זה עמדה בתקופה המדוברת על ממוצע חודשי כדלקמן:
• שנת 2021 : כ- 2,500 ₪ לחודש
• שנת 2022: כ- 3,600 ₪ לחודש
• שנת 2023: כ- 5,500 ₪ לחודש
• שנת 2024: כ- 7,000 ₪ (לפי קבלות שהוצגו, נכון לסוף נובמבר 2024).
2. התובעת ביקשה פיצוי לפי ההפרש בין שכרה בפועל בתקופה זו לבין ממוצע שכרה לפני התאונה, כאשר היא זוקפת הפרש זה לחובת הפגיעה בתאונה.
3. מחד, אין ספק שבתקופה הנדונה סבלה התובעת מתוצאות תסמונת הכאב שתוארה לעיל, אשר כאמור הגבילה אותה בתפקודה.

מאידך, אינני סבור שאת ההפרשים בשכר בתקופה זה יש לזקוף באופן מלא לנכות שנותרה אצל התובעת.

ההפרשים נובעים מכך שהתובעת החליטה לפתוח עסק עצמאי, אשר מטבע הדברים הכנסותיו בשלבים הראשונים הן נמוכות ואינן משקפות את הפוטנציאל שבו, ותעיד על כך העלייה בהכנסות העסק לאורך השנים.

בד בבד, התובעת בחרה לעבוד במתכונת האמורה, הכוללת עבודה רק מהבית, בהיקף שעות לא גדול, ואף שייתכן כי הדבר התאים, בהרגשתה הסובייקטיבית של התובעת, למצבה הגופני לאחר התאונה, איני סבור שקיימת הצדקה אובייקטיבית אותה ניתן לזקוף לחובת הנכות בתאונה, בשים לב לאופי הנכות.

1. בנסיבות מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי לפי שיעור גריעה 20% מהשכר לאורך התקופה מחודש מאי 2021 ועד היום (43 חודשים), בהתאם לממוצע שכר של 9,146 ₪ שהיה ערב התאונה, קרי 78,655 ₪ נומינאלי.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, עומד הפיצוי על 97,000 ₪.

סך הפסדי העבר

1. סך הפסדי השכר לעבר עומד על 337,000 ₪.
2. לסכום זה יש להוסיף הפסדים בגין הפרשות סוציאליות.

אף שעל פי הפסיקה הכלל הוא שיש להעמיד את שיעור ההפרשות לצורך זה על 12.5%, ביקש ב"כ התובעת לחשבם לפי 23.5%, משום שזהו שיעור ההפרשות בפועל שהיתה הנתבעת מפרישה משכרה של התובעת.

1. אין בידי לקבל את טיעוני התובעת בנדון.

ראשית, הפסיקה ביקשה ליצור אחידות ע"י קביעה חזקה בעניין שיעור ההפסד בגין הפרשות סוציאליות, תוך הימנעות מביצוע חישובים פרטניים, בכל מקרה ומקרה, דוגמת הניסיון שב"כ התובעת ניסה לעשות כאן.

שנית, גם אם נניח שקיימת אפשרות לסטייה מחזקה זו, וככל שכן מדובר במקרים חריגים, הרי שאין לכך הצדקה במקרה זה, שכן גם בהנחה שבמועד התאונה עבדה התובעת במקום עבודה ייחודי מבחינת שיעור ההפרשות הסוציאליות, הרי שהפסקת עבודתה אצל מעסיק זה אינה קשורה, לפחות במלואה, מבחינת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, עם הפגיעה, וקשה להלום שבגלל מדיניות ההפרשות במקום עבודה זה, יחושבו ההפרשות הסוציאליות של התובעת, מכאן ואילך, לפי השיעור שהנתבעת היתה מפרישה בפועל.

1. ההפסד בגין הפרשות סוציאליות יחושב לפי שיעור של 12.5% מההפסד לעבר.

הפיצוי אפוא עומד על 42,000 ₪.

1. יוער כי לא נעלמה מעיניי העובדה שהתובעת עובדת כיום כעצמאית (כאשר ההלכה היא שעצמאי אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי הפרשות סוציאליות), ואולם לצד העובדה שהצדדים לא התייחסו לעניין זה בסכומיהם, אציין כי הפיצוי בגין הפסדי שכר, הן לעבר והן לעתיד, יוצא במקרה דנן מהנחה לפיה אלמלא התאונה התובעת היתה ממשיכה לעבוד כשכירה, ומשכך הפיצוי צריך להביא אותה למצב בו היתה אלמלא התאונה, על כל הכרוך בכך (לרבות הפרשות סוציאליות שהמעסיק היה מבצע עבורה).
2. הפסד שכר לעתיד
3. התובעת ביקשה פיצוי לפי שיעור גריעה של 35% משכר של 13,000 ₪, מתוך הנחה ששכרה היה עולה עם השנים, והנתבעות סבורות שניתן להסתפק במקרה דנן בפיצוי גלובלי מתון.
4. הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד נקבע בהתאם לשיעור הגריעה הצפוי בשכר, כפי שבית המשפט מעריך אותו, וזאת בשים לב לאופי הנכות שנותר אצל הניזוק – ולא בהכרח השיעור המדויק הנכות רפואית – ובהתאם להשלכה התפקודית של נכות זו.
5. בהמשך לכל שפורט עד כה סבורני כי את הפיצוי העתידי לתובעת יש לגזור בהתאם לשיעור גריעה של 20% מפוטנציאל השכר שלה, בדומה למה שנעשה ביחס לתקופה השלישית הנ"ל.

מצאתי להדגיש בנדון כי אין להקל ראש בעוצמת תסמונת הכאב ממנה סובלת התובעת, אשר מחומר הראיות, לרבות התרשמותי מהתובעת, משליכה באופן לא קל על תפקודה היומיומי, ולכך יש להוסיף את התסמינים הנפשיים בגינם קבע לה ד"ר מנדלוביץ נכות, אשר לבטח מקשים עליה עוד יותר.

אשר לפוטנציאל השכר של התובעת, סבורני שיש לקחת כאמת מידה את ממוצע שכרה ערב התאונה (שעומד בערכים ריאליים נכון להיום על 10,715 ₪) עם תוספת מסוימת של גידול שהיה צפוי בשכר זה, בשים לב לכך שהתובעת היתה בת 39 במועד התאונה, כשהיא אימה לשתי ילדות צעירות יחסית דאז, כאשר מן הסתם היא יכולה היתה להתפנות לקריירה שלה ולהקדיש לה יותר זמן ככל שבנותיה היו גדלות.

משכך, אני מעמיד את פוטנציאל השכר של התובעת אלמלא התאונה על 11,500 ₪.

1. בהתאם לאמור, אני מעמיד את הפיצוי לעתיד לפי שיעור גריעה של 20% משכר פוטנציאלי של 11,500 ₪, עד הגיע התובעת לגיל 67 (כפי שעשה בא כוחה בסיכומיו, ומתוך הנחה שאלמלא התאונה היתה ממשיכה לעבוד כשכירה).

הפיצוי בראש נזק זה עומד על 476,000 ₪ (כולל הפסדי הפנסיה).

1. עזרת הזולת לעביר ולעתיד
2. התובעת ביקשה פיצוי בסכום גלובלי של 150,000 ₪ עבור עזרת הזולת בעבר ולעתיד.

הנתבעת הציעה להעמיד את הפיצוי על סכום של 30,000 ₪.

1. בתצהירה ובעדותה תיארה התובעת את השנים הראשונות שלאחר התאונה כסיוט ארוך ומתמשך נוכח הכאבים העזים מהם סבלה באופן תמידי, כשהיא נאלצת לשכב רוב הזמן, ונזקקת לעזרה בפעולות היום יום, לרבות מקלחת וליבוש (אותם קיבלה בעיקר מבעלה), ועזרה בעבודות הבית.

התובעת מסרה כי עול העזרה נפל על בעלה, על אימה ועל חמותה, כאשר שלושת אלה הגישו תצהירים בנדון.

1. מחומר הראיות עולה, כי עד לסוף שנת 2019 סבלה התובעת ממגבלות גופניות של ממש, בשל עוצמת תסמונת הכאב באותה תקופה, אשר הצריכה כאמור טיפול באשפוז יום, וכן בשל התמכרות למשככי כאבים, אשר הצריכה כאמור טיפול גמילה בתנאי אשפוז.

בתקופה זו קיבלה התובעת עזרה אינטנסיבית מבעלה, מאימה ומחמותה (שעדותם בנדון לא נסתרה), שאת היקפה אני אומד בסכום של 30,000 ₪.

1. חומר הראיות מלמד כי לאחר פרק הזמן האמור חל שיפור מבחינת עוצמת תסמונת הכאב, ומבחינת יכולתה של התובעת להתמודד עימה.

אכן, גם ביחס לפרק הזמן שמתחילת שנת 2020 ועד היום מסרה התובעת כי היא זקוקה לעזרה בהיקף גדול, כאשר לדבריה גם היום היא כמעט ולא עושה כביסות, ואינה שוטפת את הרצפה.

עם זאת, נראה כי היקף העזרה שדרוש ומוצדק בפרק זמן זה, בשים לב לאופי הנכות שנותר אצל התובעת, הוא נמוך משמעותית מזה שהיה בשנתיים הראשונות לאחר התאונה, ואף שיש להניח שהתובעת מקבלת עדיין עזרה מסוימת מבני משפחה בביצוע עבודות בית, הפיצוי בגין כך, ביחס לתקופה משנת 2020 ועד היום, עומד על 10,000 ₪.

1. אשר לתקופת העתיד, יש להניח שתסמונת הכאב, אשר תלווה את התובעת לכל ימיה, תמשיך להקשות עליה בביצוע מטלות כאלה ואחרות בבית, דבר שצפוי להתגבר ככל שהתובעת תתבגר, ובגין כך היא זכאית לפיצוי גלובלי, המוערך בסכום של 30,000 ₪.
2. סך הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד עומד על 70,000 ₪.

הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות

1. התובעת ביקשה פיצוי עבור עלויות גמילה מתרופות נרקוטיות, בסך של 81,900 ₪.

לשיטת הנתבעות, התובעת אינה זכאית לפיצוי מסוג זה, כאשר בכל מקרה מדובר בתאונה עבודה, וההוצאות הרפואיות בגינה אמורות להיות מכוסות במסגרת המוסד לביטוח לאומי באמצעות קופת החולים, כאשר התובעת לא הוכיחה שקידה סבירה בהקשר זה.

1. מחומר הראיות עולה, כי לאחר ובעקבות התאונה ותסמונת הכאב שהתפתחה אצל התובעת, היא החלה לצרוך משככי כאבים לרבות מסוג אופיאטים ואחרים על בסיס קבוע, והתמכרה לתרופות אלה.

התמכרות זו פגעה בתפקודה הכללי של התובעת, מה שהביא אותה לעבור טיפול גמילה אינטנסיבי במסגרת אשפוז במוסד הקרוי "וילה מטרקיס".

מאישור של המוסד המדובר (צורף לתצהיר התובעת), עולה כי התובעת הגיעה לטיפול עקב התמכרות למשככי כאבים וקנאביס, כאשר בתום טיפול ממושך של חודשיים, במהלכו היא חוותה קשיי גמילה, היא גילתה סימני גמילה, ונראה כי מאז הצליחה להיגמל מהתמכרות לתרופות.

עבור טיפולים אלה שילמה התובעת סכום כולל של 81,900 ₪.

1. סבורני שהתובעת זכאית לפיצוי בגין הסכום הנ"ל.

חומר הראיות מוכיח כי עקב הכאבים העזים מהם סבלה לאחר התאונה, התמכרה התובעת למשככי כאבים וחומרים אחרים, דבר שפגע באופן משמעותי בתפקודה.

התובעת נאלצה לעבור טיפול לגמילה מהתמכרות זו, וטיפול זה, אשר השיג את יעדו, היה כרוך בהוצאה כספית משמעותית.

1. הנתבעות טענו כי התובעת יכולה היתה להשיג מימון של העלות האמורה באמצעות הביטוח הלאומי וקופת החולים, אלא שמהראיות עולה כי בא כוחה פנה בשמה הן לביטוח הלאומי והן לקופת החולים, ונענה כי אין אישור למימון העלות המדוברת, כאשר נמסר לו כי "עלות גמילה" אינה במסגרת חוק הביטוח הלאומי; האחריות של שירותי גמילה "היא בתחום הרווחה"; וקופת חולים כללית אינה ממנת טיפולים פרטיים עליהם היא לא נתנה אישור מראש.

הנה כי כן, התובעת פעלה בשקידה סבירה לצורך קבלת החזר של העלות האמורה, אך לא הצליחה לקבל מימון כאמור.

אשר לאי פניית התובעת לרשויות הרווחה לקבלת מימון (עליה נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית), כלל לא הוכח שרשויות הרווחה היו ממנות, בצורה כזאת או אחרת, גמילה מהתמכרות למשככי כאבים על רקע מעורבות בתאונת עבודה.

1. הפיצוי לו זכאית התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, עומד על 101,000 ₪.
2. מלבד ההוצאה האמורה, ביקשה התובעת פיצוי נוסף בסכום של כ- 22,500 ₪, עבור ההוצאות הבאות, בגינן צירפה קבלות:
• החזר טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים – 8,290 ₪
• רכישת קנאביס רפואי – 2,043 ₪
• טיפולים במסגרת שר"פ בי"ח הדסה ובי"ח שערי צדק (מרפאות כאב) – 4,424 ₪
• הוצאות רפואה משלימה – 1,957 ₪
• רכישת כיסא אורתופדי – 1,491 ₪
• תרופות למיניהן – 4,114 ₪
3. כאמור, התובעת צירפה אסמכתאות בגין תשלומים אלה.

ברם, בחלק מהמקרים לא ברור הקשר הישיר בין ההוצאה לבין הפגיעה בתאונה; בחלק מהמקרים ניתן לתהות אודות ההצדקה האובייקטיבית של ההוצאה; ובחלק מהמקרים עולה שאלה בדבר כיסוי ההוצאות במסגרת המוסד לביטוח לאומי בהיות הפגיעה בגדר תאונת עבודה.

לאחר שקלית מכלול השיקולים מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ עבור הוצאות עבר.

1. אשר לעתיד, בשים לב לכך שהתובעת תמשיך לסבול מתסמונת כאב לא קלה לאורך חייה, ומשכך תצטרך מדי פעם טיפולים ותרופות בהקשר זה, ובשים לב לכך שמרבית הטיפולים האמורים יהיו מכוסים במסגרת קופת החולים, אם כי הדבר לא יפטור את התובעת מנשיאה בהשתתפות עצמית ובתשלומים אחרים שלא יהיו מכוסים, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי נוסף בסך 5,000 ₪ עבור הוצאות עתידיות.
2. סך ההוצאות בגין טיפולים רפואיים ואחרים עומד על 116,000 ₪.

הוצאות נסיעה וניידות

1. התובעת ביקשה פיצוי בגין הוצאות נסיעה וניידות בסכום גלובלי של 50,000 ₪, וזאת עבור העבר והעתיד, כשהיא מטעימה זאת בכך שהתאונה הותירה אותה מוגבלת ברגל ובניידות, דבר המצריך שימוש מוגבר ברכב, גם כאשר מדובר במרחקים קצרים.
2. לא מצאתי יסוד לכך שתסמונת הכאב ממנה סובלת התובעת גורמת למגבלה ביכולתה להתנייד באופן רגלי, באופן המצדיק שימוש מוגבר בכלי רכב, ולטעמי הדבר אף אינו עולה כמסקנה מתבקשת מחוות הדעת.

משכך, אינני סבור שהתובעת זכאית לפיצוי בגין הוצאות ניידות מוגברות.

מאידך, התובעת זכאית לפיצוי בגין הוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים למיניהם, ובהתחשב בהיקף הגדול מאוד של טיפולים אותם קיבלה, במיוחד בשנים הראשונות לאחר הפגיעה, אני מעמיד את הפיצוי בנדון על 5,000 ₪.

החזר תשלום שכ"ט עו"ד בהליכי המוסד לביטוח לאומי

1. התובעת שילמה לבא כוחה סכום של 19,326 ₪ (נומינאלי), עבור ייצוג בהליכים מול המוסד לביטוח לאומי – ענף נפגעי עבודה, אשר הניבו הכרה באירוע כתאונת עבודה, ותשלומים של דמי פגיע וקצבת נכות חודשית.

התובעת ביקשה פיצוי בגין סכום זה, כאשר הנתבעת סבורה כי אין לה זכאות בנדון.

1. פסיקת פיצוי בגין הטענה המדוברת שנויה במחלוקת בין פסקי דין שניתנו ע"י ערכאות דיוניות שונות (הן בתתי משפט מחוזי והן בבתי משפט שלום)

סבורני שבמקרה מסוים זה התובעת זכאית לפיצוי.

1. הכלל הוא שבמידה ויש לניזוק זכויות במסגרת חוק הביטוח הלאומי, על הניזוק לפעול בתום לב למיצוי זכויותיו שם.

משכך, כאשר ניזוק שוכר את שירותיו של עו"ד לצורך מיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, הוא פועל במסגרת חובתו שבדין, שבאה עקב פגיעתו בתאונה.

מכאן עולה שתשלום עבור שכ"ט עו"ד בנסיבות שכאלה יכול להיכנס לגדר "נזק" כהגדרתו בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, שם מוגדר נזק באופן הבא" "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה;" (זאת להבדיל מהגדרת "נזק גוף" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שם ההגדרה של נזק גוף היא מצומצמת יותר).

1. כניסתה של הוצאה לגדר "נזק" אינה מזכה אוטומטית בפיצוי בגינה, שכן יש עדיין לשאול האם מתקיים קשר סיבתי בין הנזק לבין הפגיעה, כאשר וכידוע, לקשר הסיבתי יש פן עובדתי ופן משפטי.

במקרה הנדון מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפגיעה לבין ההוצאה המדוברת, שכן ההוצאה באה אך ורק עקב הפגיעה, וכתוצאה ממנה.

אשר לקשר הסיבתי המשפטי, סבורני שהוא מתקיים במקרה דנן, לרבות מטעמים של מדיניות משפטית.

שכן, הכרה בהוצאה הנדונה כנזק בר פיצוי עולה בקנה אחד עם הנטל המוטל על ניזוק למצות את זכויותיו בתום לב במוסד לביטוח לאומי, והיא אף מעודדת אותו לעשות כן.

עוד אוסיף כי ייצוג הניזוק במוסד לביטוח לאומי ע"י עו"ד אמור להבטיח מיצוי אפקטיבי יותר של זכויותיו שם, דבר העולה בקנה אחד עם האינטרס של המזיק-המעביד, אשר מצד אחד נהנה מניכוי אפקטיבי יותר של התגמולים, ומצד שני אינו חשוף לתביעה שיפוי של המל"ל.

יצוין כי לטעמי שיקולי מדיניות משפטית בהיבט זה אמורים לקחת בחשבון גם את סבירות ההוצאה נוכח שיעורה, ואולם במקרה דנן נראה כי שיעור שכר טרחת עוה"ד היה בהחלט בגדר הסביר.

1. לסיכום, התובעת זכאית לפיצוי בגין שכר הטרחה אותו היא שילמה לבא כוחה עבור טיפול בהליכי המל"ל.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, מדובר בסכום של 24,000 ₪ (בהתאם לקבלות שצורפו).

תגמולי מל"ל

1. על פי חוות דעת אקטוארית עדכנית שהגישו הנתבעות (נ/4), עומדי סך תגמולי המל"ל ברי הניכוי, בצירוף הפרשה ריבית, על סכום כולל של 544,770 ₪.

סוף דבר

1. סך נזקי התובעת עומד על 1,220,000 ₪.

בניכוי תגמולי מל"ל (544,770 ₪) עומד הסכום על 675,230 ₪.

1. אני מחייבת אפוא את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך 675,230 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 158,000 ₪.
2. כמו כן אני מחייב את הנתבעות להשיב לתובעת את הסכומים אותם היא שילמה לשלושת המומחים מטעמה אשר הכינו חוות דעת אשר הוגשו במסגרת ההליך (בהתאם לקבלות שצורפו לתצהירה), וכן להשיב לה את חלקה בשכר המומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הנפשי, ואת האגרה ששולמה בפתיחת ההליך, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום ההוצאות הנ"ל ועד למועד פסק הדין.
3. כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים ותפעל לסגירת התיק.

ניתן היום, ז' כסלו תשפ"ה, 08 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.