1. לפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, בגין תאונת דרכים שאירעה לתובע, יליד 1998, בתאריך 31. 8.2016.

בעלי הדין חלוקים בשאלת הנזק בלבד.

כל ההפניות הן לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 5.12.2024.

שעור הנכות הרפואית בהתאם לחוות הדעת של מומחי בית המשפט

1. אין חולק כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים כנוסע שהתאפיינה בקינמטיקה קשה (ר' גם דברי ב"כ הנתבעים, עמוד 78, שורה 23). ממקום התאונה פונה התובע עם חבלת ראש קשה באמצעות אמבולנס לבית החולים רמב"ם. בדיקת CT שעבר הדגימה שברים מרובים בעצמות הפנים לרבות בסינוסים הפרונטליים, בסינוס ספטאידלי ובקליבוס מימין, שברים בארובת העין משמאל, בסינוסים המקסילריים ובחיך הקשה (שמאל), דימום פרנכימטי באונה השמאלית של המוח, דימום אפידורלי ולצרציה משמעותית במצח (שמאל). לאור הממצאים הללו, בוצעה קרניטומיה לניקוז ההמטומה, תיקון שבר דחוס בסינוס הפרונטלי השמאלי ותפירה של הלצרציה במצח. בתאריך 12.4.2017 עבר התובע ניתוח נוסף ליישור מחיצת האף, כריתה של הקונכות התחתונות ופתיחה וניקוי של הסינוס הפרונטלי והסינוסים האונמואידליים. בתאריך 19.6.2017, ובשל תלונות על כאבים במצח, הוסרו הפלטה והברגים שקיבעו את השברים בסינוס הפרונטלי השמאלי.
2. בהליך הקודם שהתקיים בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 63527-03-18), מונו שלושה מומחים: פרופ' אבישי גולץ - רופא א.א.ג (להלן: "פרופ' גולץ"), פרופ' בלה גרוס - נוירולוגית (להלן: "פרופ' גרוס") וד"ר ראסם כנאענה - פסיכיאטר (להלן: "ד"ר כנאענה").

פרופ' גולץ קבע לתובע נכויות זמניות בלבד בשיעור של 100% לתקופה שבין 12.4.2017 ועד 31.5.2017, ובשיעור של 25% לתקופה שבין 1.6.2017 ועד 30.6.2017 (חוות דעת מתאריך 6.3.2019).

פרופ' גרוס קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 25% לפי סעיף 32 א(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בגין פגיעת ראש קשה עם ליקויים קוגניטיביים (בשניים לפחות מהתחומים; קשב, זיכרון או תפקודים קוגניטיביים) ובשיעור של 10% לפי סעיף 36(2)(ב) לתקנות המל"ל בגין צלקת. כן קבעה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שנתיים - עד ליום 1.9.2018 (חוות דעת מתאריך 20.5.2019).

ד"ר כנאענה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 25% לפי סעיף 32א(1) לתקנות המל"ל החופפת את הנכות שקבעה פרופ' גרוס, וכן נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 34ב' (3-2) לתקנות המל"ל בגין סימנים חרדתיים על רקע פוסט טראומטי עם ליווי דיכאוני הנוספת לנכות שקבעה פרופ' גרוס. כן קבע נכות זמנית בשיעור של 44% עד ליום 31.8.2018 (חוות דעת מתאריך 10.5.2020). יצוין, כי בפני ד"ר כנאענה עמדו חוות הדעת של פרופ' גולץ ופרופ' גרוס.

1. נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת אפוא על 42.63% ( החל מיום 1.9. 2018).
2. ההליכים במסגרת תיק זה המשיכו מהשלב בו הופסקו בהליך הקודם, כך שחוות הדעת של שלושת המומחים מחייבות לענייננו.
3. פרופ' גרוס וד"ר כנאענה זומנו על ידי הנתבעת להיחקר על חוות דעתם. חקירתם הנגדית לא הובילה לשינוי במסקנותיהם, ולו במאום. פרופ' גרוס, למשל, הופנתה לבדיקות שעבר התובע במכון שפיצר [שלשיטת הנתבעת לא היו עקביות ואף הטילו ספק מסוים באמינות התובע] ונשאלה האם על רקע הממצאים הנ"ל, לא היה מקום לקבוע לו נכות נוירולוגית פחותה יותר. על כך השיבה כי הפגיעה שחווה בראשו הייתה "פרונטלית, טמפורלית ומאוד קשה" (עמוד 55, שורה 22). בהמשך נשאלה אודות אפשרות החפיפה בין התחום הנוירולוגי לתחום הרגשי התנהגותי (הרלוונטי לתחום הפסיכיאטרי), והשיבה כי הגם שקשה לבצע הפרדה בין התחומים הרי שבדיוק לשם כך מונה פסיכיאטר (עמוד 56, שורות 3-1) שקבע נכות פסיכיאטרית שהיא נוספת לנכות אותה קבעה לתובע (עמוד 56, שורה 32 ואילך). הלכה למעשה, המומחית לא שינתה מחוות דעתה. יוטעם כי לד"ר כנאענה לא הופנו שאלות כלשהן לעניין החפיפה הנטענת, ואף הוא, בדומה לפרופ' גרוס, לא מצא לשנות מחוות דעתו.
4. הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות, כאש בית המשפט הוא הפוסק האחרון, גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה ואולם יש ליתן "לחוות דעת מוסמכת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי מקצועי" [ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פד נח (2) 583]. ודוק, מומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים וקביעותיו לעניין הנכות הינן מחייבות [ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (24.11.2005); ע"א 3056/99 שטרן נ' חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949].
5. המומחים נחקרו על חוות דעתם והשיבו תשובות מנומקות ומפורטות לכל השאלות שנשאלו. בחקירותיהם הבהירו היטב את השיקולים המקצועיים שעמדו בבסיס קביעת שיעורי הנכות, כך שממצאיהם ומסקנותיהם המקצועיות כמפורט בחוות הדעת לא נסתרו כלל ועיקר. לפיכך, ובהעדר כל נימוק לסטייה מהן, אני מאמץ את חוות הדעת במלואן לרבות ביחס לשיעור הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע.

שעור הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

1. ככלל, נהוג להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית, והגריעה מכושר ההשתכרות [ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015), פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית, והאסמכתאות שם]). המונח נכות תפקודית משמש לתיאור השפעת הנכות הרפואית בכל תחומי החיים, אולם בדרך כלל המישור של כושר השתכרות הוא העיקרי והמרכזי שבהם לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע, וככלל ובהעדר אינדיקציות סותרות, ישנה הלימה בין הנכות התפקודית למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות.
2. הלכה היא כי הנכות התפקודית באה לבטא את מידת הפגיעה שגורמת הנכות הרפואית בתפקודו של הנפגע הספציפי ומידת הגריעה בכושר ההשתכרות שלו, וכי היא נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהונחו בפניו באשר לכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע, למהות הפגיעה ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו. לצורך כך, הנכות הרפואית מהווה נקודת פתיחה אולם היא אינה חזות הכול [ע"א 9703/10 סאמר נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011)]. כן נפסק, כי: "... קורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה זו" [ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" (31.12.89)]. לעיתים קרובות ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך יתכנו מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בשל נסיבותיו הספציפיות של הנפגע, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, לעתים אף במידה ניכרת.
3. בתצהיר עדותו הראשית מיום 13.11.2023 הצהיר התובע, כי אינו זוכר את התאונה; כי הוא מתבודד רוב שעות היום, הולך לישון בשעות הלילה המאוחרות, אינו מסוגל להתרכז או להקשיב לאורך זמן, סובל מכאבי ראש עזים, סחרחורות ושכחה וכי אינו מסוגל לעבוד. בעדותו לפני חזר התובע על עיקרי הדברים. כך למשל העיד, כי עודנו סובל מבעיות זיכרון, אינו זוכר את התאונה (עמוד 42, שורות 12-6), כי רוב הזמן הוא שוהה בביתו בחוסר מעש, מתעורר בשעות הצהריים (עמוד 45 שורה 22 ואילך, עמוד 47, שורות 21-16, עדות אימו ראויה כליבאת (להלן: "האם") עמוד 8, שורות 39-30, עמוד 14, שורות 25-23), כי סובל מכאבי ראש, חוסר סבלנות, עייפות וסחרחורת (עמוד 49, שורה 36 ואילך, עמוד 50 שורות 27-1 לעדות האם, עמוד 13, שורות 28-26, עמוד 26, שורה 35 ואילך) וכי אינו מסוגל לנהוג (עמוד 49, שורות 30-26). התובע אישר כי הפסיק ליטול תרופות הגם שלא זכר מתי עשה זאת ומדוע (עמוד 47, שורות 10-1, עמוד 50, שורות 31-28), כי לא ניסה למצוא עבודה המתאימה למגבלותיו ואף לא פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לשיקום עבודה או ללשכת התעסוקה. כן העיד כי ניסה לעבוד בבית מגוריו ללא הצלחה (עמוד 51, שורות 15-1).

4. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של האם מיום 30.6.2023 ושל אחיו חמזה כליבאת מיום 13.11.2023 (להלן: "האח" או "חמזה"). האם הצהירה, כי בעקבות התאונה ולאור מצבו הנפשי, הפך התובע לשבר כלי של ממש שאינו מסוגל להתמודד עם הדברים הפשוטים בחייו. כך, איבד כל יכולת למידה בשל בעיות זיכרון, קשב וריכוז אשר מנעו ממנו להשלים את בחינות הבגרות, לרכוש מקצוע מסודר ולהחזיק ברישיון נהיגה (משנכשל במבחן הפסיכולוגי).

   כן הצהירה, כי התובע איבד את שמחת חייו והפך מבודד חברתית, וכי אינו מסוגל לעבוד ולו בעבודה פשוטה נוכח מגבלותיו. האם לא ידעה להשיב לשאלה האם בוצעה פניה למוסד לביטוח לאומי במטרה לשקם את התובע, ומשנשאלה לאיזה עבודות ניסה להתקבל השיבה, כי התכוונה לכך שהוא אינו מוכן לסייע לאביו בעבודות הבית (עמוד 19, שורות 12-8, 36-35, עמוד 20, שורות 32-22).

5. חמזה הצהיר, כי התובע היה ילד שמח וחברותי שאהב לשחק כדורגל אשר הפך לאדם אחר בעקבות התאונה. כן הצהיר, כי את רוב זמנו מעביר התובע בבית, וחרף ניסיונות המשפחה למצוא לו תעסוקה כלשהי הדבר לא הסתייע נוכח מצבו הנפשי והקוגניטיבי, וכי הוא מחזיק ברישיון נהיגה לקטנוע אותו קיבל עובר לתאונה ובאמצעותו הוא מבצע נסיעות קצרות בתחומי הכפר בלבד. לטענתו, בקשת התובע לקבלת רישיון נהיגה לאופנוע ו/או לרכב פרטי נדחתה מחמת מצבו הנפשי. בעדותו לפני הוסיף ואמר, כי בשל שעות עבודתו המרובות נבצר ממנו לפגוש את התובע ולעמוד על מצבו, וממילא הוא לא מצליח לנהל איתו שיחה של ממש (עמוד 34, שורות 22 ואילך; עמוד 35, שורות 10-8). חמזה אישר כי התובע לא ניסה לעבוד בעבודה כלשהי ואף הוא לא סייע לו בכך (עמוד 35, שורות 8-1, שורה 34 ואילך).
6. הרושם שהתקבל מעדויות התובע, האם וחמזה הוא, שהתאונה אכן השפיעה באופן ניכר על מצבו הנפשי והקוגנטיבי של התובע, ולא מצאתי להטיל דופי בעדותם. חייו של התובע השתנו ללא היכר בעקבותיה. הנכויות שהותירה התאונה בגופו ובנפשו הן משמעותיות, כל אחת מהן בנפרד, כל שכן, שתיהן גם יחד. אולם לצד זאת, לא השתכנעתי כי מצבו מנע ו/או מונע ממנו להשתלב במעגל העבודה, ולו בעבודות פשוטות. ברקע הדברים נציין, כי לא ניתן להתעלם מקביעתה של פרופ' גרוס באשר לתיאור מצבו של התובע עובר לתאונה: "... יכול להיות שבאמת, חלק מההפרעה הקוגנטיבית שלו הייתה גם לפני התאונה ולא רק מהתאונה והלאה, זה יכול להיות... " (עמוד 60, שורות 14-11, עמוד 63, שורות 27-24, עדותה של האם, עמוד 5, שורות 31-28). בנוסף, יש לתת את הדעת לכך, שהתובע הפסיק ליטול תרופות פסיכיאטריות (להלן: "הטיפול התרופתי") על דעת עצמו, וחרף המלצות הרופאים.

בתוך כך, האם אישרה כי התנגדה לטיפול התרופתי בטענה (שלא הוכחה) כי הוא מזיק לו (עמוד 9, שורות 11-8, שורה 31 ואילך, עמוד 22, שורות 12-9).

1. בחוות דעתה (שנחתמה כאמור בשנת 2019) כתבה פרופ' גרוס כי התובע הלין בבדיקתו על "כאבי ראש מצד שמאל, לא יכול להסתכל למעלה ולמטה בגלל כאבי ראש, חוסר ריכוז, חוסר בטחון וירידה במשקל כי אין לו תיאבון, חוסר סבלנות והתפרצויות רבות". כן צוין, כי הוא מטופל פסיכיאטרית אולם חרף המלצות הרופאים הוא נמנע מליטול תרופות. הן פרופ' גרוס והן ד"ר כנאענה אישרו בעדותם, כי קבלת הטיפול התרופתי היתה מטיבה את מצבו של התובע ומאפשרת לו לבצע עבודות פיזיות פשוטות. פרופ' גרוס הדגישה, כי כיום ישנן תרופות שיכולות לטפל בחלק הארי של הפרעות ההתנהגות מהן סובל התובע באופן שיאפשר לו לעסוק בעבודות אלה (עמוד 64, שורות 14-9), וכי גם אם הפגיעה שחווה השפיעה על כושר השיפוט שלו הרי שניתן לטפל בכך שבאופן שיביא לשיפור במצבו. לשיטתה, "חלק גדול מהדברים יכול להשתפר" גם אם לא באופן שיוביל להחלמתו המלאה (עמוד 65, שורות 39-37, עמוד 66, שורות 10-1). המומחית הבהירה כי הפיתרון עבור התובע הוא לא לשבת בבית אלא "להפך... לצאת... לעשות פעילות ולעבוד, ואפילו לעבוד בעבודה שמתאימה לו מבחינה קוגנטיבית, אבל הוא לא מוגבל, אין לו שיתוקים ומותר לו לצאת לעבודה, ללא ספק" (עמוד 60, שורות 24-22).

   גם אליבא ד"ר כנאענה, מתן טיפול תרופתי צפוי להפחית את עוצמת הביטויים החרדתיים והדיכאוניים מהם הוא סובל גם אם באופן חלקי (עמוד 68, שורות 27-24, עמוד 69, שורות 10-8), וכי הוא מסוגל לעבוד בעבודות שלא יהיה כרוך בהן "מתח נפשי רב" (עמוד 69, שורות 30-26), "בוא נגיד ככה, בעבודה פשוטה מול אנשים, נגיד כמוכר, כעובד בסופר, כאילו הוא יכול" (עמ' 70, שורה 27).

2. מושכלות ראשונים, כי חובת הקטנת הנזק דורשת מן הניזוק "לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עקב נזק שיכול היה למנוע על ידי נקיטת אמצעים כאלה" (דוד קציר, פיצויים בעד נזקי גוף, מהדורה חמישית, 2003; ע"א 252/86 גולדבפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (4.7.1991)]. באשר לסירוב לקבלת טיפול רפואי, ההלכה הרווחת היא שאמת המידה לבחינת סבירות הסירוב הינה אמת מידה אובייקטיבית.

ב- ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.3.2013) נקבע "מבחן משולב" לבחינת סבירות הסירוב באמות מידה אובייקטיביות על רקע נתוניו הסובייקטיביים של הנפגע: "עם זאת, הדלת לתחושותיו הסובייקטיביות של הניזוק לא נסגרה באופן מוחלט... נדמה, אם כן, כי גם לגישת המצדדים במתן משקל לתחושתו הסובייקטיבית של הניזוק, החלטתו צריכה להיות מבוססת "גם אובייקטיבית"... הוא אובייקטיבי במובן זה שהוא נעשה בעיני האדם הסביר, יחד עם זאת הוא סובייקטיבי במובן זה שנבחנת בו התנהגותו של אדם סביר במצבו של הנפגע".

1. התובע בעדותו לפני לא ידע להשיב על השאלה מדוע ומתי הפסיק לקחת את הטיפול התרופתי, ואולם נוכח תשובותיה של אימו, הרי שאין חולק, כי הטיפול הופסק במועד לא ידוע (אך לפני שנים רבות) על רקע התנגדותה, מבלי שטענתה בדבר השפעת התרופות על מצבו - ככל והייתה כזו - למצער, נתמכה בסמכתאות כלשהן, וממילא, מבלי שהוכחה כלל ועיקר. הלכה למעשה, לא ידוע מתי התובע החל - אם בכלל - לקחת טיפול תרופתי; מתי הפסיקו; באלו תרופות מדובר; האם היו לתרופות הללו תופעות לווואי כלשהן; האם נעשה ניסיון להחליפן בתרופות אחרות; האם התקיימה היוועצות עם רופאים לעניין זה וכיו"ב. כל השאלות הללו נותרו ללא מענה באופן הפועל לחובתו של התובע. לטעמי, סירובו של התובע (וליתר דיוק, סירובה של אימו) לקחת טיפול תרופתי אינו עומד לא באמת המידה האובייקטיבית ואף לא בזו הסובייקטיבית.
2. הגם שלא נמצא בחוות דעתם של מומחי בית המשפט קביעה ולפיה יש בכוחו של הטיפול התרופתי כדי להפחית מדרגת נכותו הצמיתה של התובע (עמוד 64, שורות 37-36 לעדותה של פרופ' גרוס), הרי שאין חולק כי להימנעות מהקטנת הנזק - על דרך של קבלת טיפול תרופתי שהיה מאפשר לו להשתלב ולו באופן חלקי במעגל העבודה - יש כדי לדחות את טענת התובע כי אפשרות זו נחסמה כמעט לחלוטין (התובע טען לנכות תפקודית בשעור של 80%). ב- ע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (8.11.2006)(להלן: "עניין רבאח") נפסק כי רק במקרים נדירים, בהם אין מנוס מכך, יקבע בית המשפט כי אדם נעדר כשירות מוחלטת לעבודה: "... כעניין שבעיקרון סבורני, שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות; פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט - כאמור - למקרים שבהם אין כל מנוס מכך".
3. מן המקובץ לעיל, נוכח עמדות המומחים ולאחר שמיעת עדי התביעה, התרשמתי כי שיעור נכותו התפקודית של התובע עולה על שיעור נכותו הרפואית, הגם שלא באופן ניכר, בטח לא באופן המונע ממנו להשתלב במעגל העבודה. ודוק, לא השתכנעתי כי בענייננו נסיבות נדירות מכוחן אקבע כי התובע נעדר כשירות (כמעט) מוחלטת לעבודה כפי טענתו. לצד זאת, הנכויות שנקבעו לו בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי כאחד, אינן של מה בכך. כפי שציינתי לעיל, שילובן האחת ברעותה העצימו את השפעתן על חיי היומיום של התובע, וברי כי הן משליכות על אפשרויות התעסוקה העתידיות שלו. הלכה למעשה, קשת האפשרויות הלכה והצטמצמה עד כדי כך, שהעבודות היחידות שבהן יוכל התובע להשתלב בעתיד הן פיזיות ופשוטות אשר אינן כרוכות במתח נפשי. לטעמי, השלכות הפגיעה על תפקודו ועסוקו העתידי הן משמעותיות, ואם יש מקרה בו שעור הנכות התפקודית צריך לעלות על זה הרפואית - אז הנה הוא מונח עתה לפנינו.
4. אשר על כן, בהתחשב במגבלותיו של התובע כפי שפורטו בחוות דעתם של מומחי בית המשפט, במצבו הנפשי והקוגנטיבי לאחר ובעקבות התאונה ובהתאם למכלול הראיות שהובאו לפני, מצאתי להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 45% [כשאני קובע זאת, לקחתי בחשבון גם את העובדה ש- 10% מתוך כלל הנכויות הרפואיות שנקבעו לו ניתנו בגין צלקת הנעדרת משמעות תפקודית (נכותו הרפואית של התובע בניכוי נכות זו עומדת על 36.25%)].

בסיס השכר

1. לטענת התובע, נוכח גילו במועד התאונה (18.5 שנים), הרי שהוא זכאי להנות מחזקת השכר הממוצע שעומדת לקטין אשר טרם החל לכתוב את "סיפור חייו". מאידך טענו הנתבעים כי בזמן התאונה עבד התובע במפעל בשכר חודשי הנמוך משכר המינימום. לצורך כך, צירפו הנתבעים דו"ח רציפות ביטוח ממנו עולה כי בשנים 2016-2015 (בהיותו תלמיד) עבד התובע במשך מספר חודשים בעבודות שונות בשכר חודשי ממוצע שנע בין 780 ₪ ל- 1,928 ₪. על סמך נתונים אלה נטען כי "התובע איננו בעל נתונים של שכר ממוצע" (עמוד 78, שורות 15 לסיכומי ב"כ הנתבעים). דין טענת הנתבעים להידחות.
2. בענייננו, יש להחיל על התובע, כל שכן, בהינתן גילו במועד התאונה, את חזקת הקטינים כך ששיעור הפסד השתכרותו לעבר ולעתיד יחושב בהתאם לשכר הממוצע במשק. אין חולק כי על רקע גילו, הרי שטרם החל לכתוב את "סיפור חייו", ואין בנתונים שהביאו הנתבעים באשר לשכרו עובר לתאונה ( בהיותו תלמיד) כדי ללמד על פוטנציאל השתכרותו העתידי. העובדה כי חרף גילו, ועוד בהיותו תלמיד, ביכר התובע לעבוד במפעל, צריכה להיזקף לטובתו דווקא, ולא לעמוד לו לרועץ. אכן, לא מן הנמנע, כי התובע יכול היה למצוא את עצמו עוסק בעבודות כפיים גם אלמלא התאונה, אך באותה מידה, יתכן שלא. ברי כי אין בכך כדי לאיין את חזקת הקטינים שיש להחיל בעניינו.

ב- ע"א 8380/03 "קרנית" נ' סאמר עבדאלולי (8.12.2005) קבע בית המשפט העליון כי הכנסותיו של נפגע עובר לתאונה אינן יכולות להוות אינדקציה, שאין בילתה, באשר להכנסותיו העתידיות: "במקרים שבהן הכנסותיו של הנפגע בטרם הפגיעה כשלעצמן אינן יכולות לשמש אינדיקטור אין בלתו לגבי הכנסותיו האפשריות בעתיד, בהעדר מימד של רציפות או קביעות, וכאשר הנתונים אינם מלאים, נוטה בית המשפט לקבוע כשכר בסיס את השכר הממוצע במשק... כך נהוג בפרט כאשר המדובר באנשים צעירים, שדרכם בחיים טרם נסללה, ואין לדעת את עתידם ואופן התפתחותם... בענייננו עבד המשיב בשנים שלפני התאונה במגוון עבודות מזדמנות, כגון בחקלאות ובבניין, למשך תקופות קצרות. המשיב היה כבן 23 בעת התאונה, ואין לומר כי העובדה שעבד בעבודות מזדמנות צריכה להיות לו לרועץ; אין לומר כי הכנסתו והשתכרותו נתגבשו לכלל תמונה שאינה מצדיקה קביעת השכר הממוצע במשק או קרוב אליו" [ההדגשה שלי, ע.ש].

1. ומהתאם להכא. במועד התאונה היה התובע בגיר "צעיר" כבן 18.5 שנים שטרם החל בגיבוש דרכו התעסוקתית. בנסיבות אלה, ונוכח המפורט לעיל, יחושב בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בהתאם לשכר הממוצע במשק, לעבר - על סך של 10,500 ₪ מעוגל (השכר הממוצע נכון למועד התאונה בניכוי מס הכנסה, מוצמד להיום), ולעתיד - על סך של 12,100 ₪ מעוגל (השכר הממוצע נכון להיום, בניכוי מס הכנסה).

אומדן הנזקים

הנתונים הרלוונטים לצורך חישוב הנזק

1. תאריך הלידה של התובע: 9.2.1998.
2. מועד התאונה: 31.8.2016.
3. גיל התובע בעת התאונה: 18.5 שנה.
4. גיל התובע במועד פסק הדין: 27 שנה.
5. שיעור הנכות הרפואית: 42.63%.
6. שיעור הנכות התפקודית: 45%.
7. בסיס השכר לעבר: 10,500 ₪.
8. בסיס השכר לעתיד: 12,100 ₪.

הפסד שכר לעבר

1. לטענת התובע, מאז התאונה ועד היום הוא נמצא באי כושר מוחלט ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר מלא לכל התקופה. לטענת הנתבעים, את הפסד השכר שנגרם לתובע יש לחשב בהתאם לתקופות אי הכושר והנכויות הזמניות שקבעו המומחים עד ליום 31.8.2018 בלבד לפי שכר מינימום. כן נטען, כי התובע יכול היה לשוב במועד זה למעגל העבודה לבצע עבודות פשוטות, ועל כן החל מיום 1.9.2018 הוא אינו זכאי לשכר כלשהו. כאמור לעיל, התובע יכול גם יכול לשוב למעגל העבודה, ולבצע עבודות פיזיות פשוטות שאינן כרוכות במתח נפשי ומותאמות למגבלותיו. בתוך כך מצאתי לדחות את טענתו בדבר אי כושר מלא ממועד התאונה ועד היום. משכך, יחושב הפסד שכרו לעבר בהתאם לשעור הנכויות הזמניות שקבעו לו המומחים, ולאחר מכן, בהתאם לנכות שקבעתי לעיל, כמפורט להלן:
2. מיום 31.8.2016 ועד ליום 31.8.2018 (לפי נכות זמנית בשיעור של 100%): 24 חודשים * 10,500 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה= 278,400 ₪.
3. מיום 1.9.18 - ועד למועד מתן פסק הדין (לפי נכות בשיעור של 45%): 77 חודשים * 10,500 ₪ * 45% ובצירוף ריבית מאמצע התקופה= 385,160 ₪
4. סך הכול: 664, 000 ₪ (במעוגל).

הפסד השתכרות לעתיד

1. כאמור, איני מקבל את טענת התובע לפיה איבד כמעט לחלוטין את כושר השתכרותו עקב התאונה, שכן מגבלותיו כפי שנקבעו על ידי המומחים, אינן אמורות למנוע ממנו להשתלב, ולו באופן חלקי במעגל העבודה, כל שכן לו היה לוקח את הטיפול התרופתי. בהתחשב באופי הפגיעות, הן הנוירולוגית והן הנפשית, ובשים לב להשפעתן על אורחות חייו, כמו גם על יכולתו להשתלב במעגל העבודה בעתיד, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 1, 150, 000 ₪ [הפיצוי מבוסס על 75% מחישוב אריתמטי, לפי בסיס שכר של 12,100 ₪, נכות תפקודית בשיעור 45% לתקופה של עד גיל 67 (מקדם היוון-281.28)].

הפסד תנאים סוציאליים

1. על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, חלה חובה על כל מעסיק להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו. החל מיום 1.1.2017 מסתכמות הפרשות אלה ב- 12.5%.
2. על בסיס האמור, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסדי פנסיה בסך של 227, 000 ₪ (במעוגל).

כאב וסבל

1. על פי אמות המידה שנקבעו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, אני פוסק לתובע פיצוי בגין רכיב זה על בסיס נכות רפואית בשיעור 42.63% ו-8 ימי אשפוז בסך של 100, 000 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

1. הלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1) 277). די בכך שהוכח כי נוכח אופי הפגיעה נזקק התובע בתקופה הסמוכה לתאונה לעזרה מוגברת בשל מצבו הרפואי, לרבות המעקב והטיפולים - כדי להטיל על הנתבעת את החובה לפצותו בגין העזרה המוצדקת שקיבל מבני משפחתו, גם מקום בו עקב כך לא נגרם להם נזק, חלף הנאת הנתבעים ממאמציהם של קרובי משפחתו: "באשר מוטב מעניק לניזוק טובת הנאה שלא על יסוד חובה שבדין, אין בכך כדי להקנות למזיק זכות להפחית מהנזק שנגרם על ידיו את שווי ההטבה" (ר' ע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015); רע"א 8918/14 פלונית נ' פלוני [נבו](27.7.2015); ע"א (ת"א) 2377/06 קרנית נ' דוידוב (22.1.2008)].
2. למרות שלא הוכח ואף לא נטען כי התובע קיבל עזרה בשכר, השתכנעתי מעדותה של האם והאח, כי היקף העזרה שניתן לתובע היה בהיקף החורג באופן ניכר מהעזרה שמצופה להושיט לקרוב משפחה, כל שכן, בשנים הראשונות שלאחר התאונה. לעניין זה טענה האם כי נוכח מגבלות התובע, במיוחד בתחום הנוירולוגי, הרי שבשנתיים הראשונות הוא היה תחת השגחה מלאה של בני משפחתו, כאשר פעמים רבות נאלץ אביו להשבית את עבודתו כדי להתלוות אליו לטיפולים רפואיים כאלה ואחרים. בהתחשב באמור ובנתוני התובע כפי שפורטו לעיל, ובשים לב לשיעור נכותו התפקודית, מצאתי לפצותו בגין רכיב זה על דרך האומדן בסך של 90, 000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

1. התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין הוצאות לרבות הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. כפי שנפסק בע"א 5557/95 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, התובע זכאי לקבלת טיפול רפואי במסגרת קופת החולים בהתאם לסל הבריאות. בנוסף, על פי סעיף 41 (ב) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) תשס"ט - 2009, הועברה האחריות למימון הטיפול הרפואי בנפגעי תאונות דרכים מהמבטחים לקופות החולים. עם זאת, ומאחר שסביר כי התובע נדרש ויידרש להוצאות רפואיות מסוימות, לרבות תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, מצאתי לפצותו בגין רכיב זה בסך של 30, 000 ₪.

ניכויים

1. אין חולק כי מכל סכום שייפסק לטובת התובע, יש לנכות את תגמולי המל"ל-ענף נכות כללית שקיבל ויקבל בעתיד. תחילה הגישו הנתבעים חוו"ד אקטוארית ממנה עולה כי שיעור הניכויים (נכון ליום 31.3.2021) עומד על סך של 954,736 ₪, ובהמשך הוגשה חוו"ד עדכנית על סך של 1,235,807 ₪ (נכון ליום 1.12.2024). בדיון שהתקיים לפני ביום 5.12.2024, נטען כי סך הניכויים צפוי לעלות בכ- 214,000 ₪ נוכח כניסתן הצפויה לתוקף של תקנות הביטוח הלאומי (היוון) - 2024, ועל כן: "כשבית המשפט יודע שהתקנות נכנסות לתוקף בעוד כמה ימים, אז ברור שהוא צריך לפעול על פיהן... למרות שהן עדיין לא בתוקף" (עמוד 82, שורה 10 ואילך, עמ' 83, שורה 7 ואילך לסיכומי הנתבעת). דין הטענה להידחות. ראשית, מושכלות ראשונים כי בית המשפט פוסק על סמך הדין התקף נכון למועד כתיבת פסק הדין ולא על סמך הדין העתידי, אפילו היה צפוי להיכנס לתוקפו בזמן הקרוב. שנית, חלפו יותר מכמה ימים ממועד הדיון ועד היום, ולמיטב בדיקתו של המותב התקנות טרם פורסמו [ התקנות נסגרו להערות הציבור ביום 30.10.2024 והן תיכנסנה לתוקפן רק בחלוף 3 חודשים ממועד פרסומן (ר' אתר החקיקה הממשלתי - טיוטת תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון מס' ...), התשפ"ה - 2024)]. משכך אפוא, הניכוי שאבצע יהא בהתאם לחוות הדעת האקטוארית המעודכנת ליום 1.12.2024.

סוף דבר

1. נזקיו של התובע הינם כדלקמן:
2. הפסדי שכר לעבר: 664,000 ₪.
3. הפסדי שכר לעתיד: 1,150,000 ₪.
4. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים: 227,000 ₪.
5. כאב וסבל: 100,000 ₪.
6. עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 90,000 ₪.
7. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 30,000 ₪.
8. סך הכול: 2,261,000 ₪.
9. ניכוי מל"ל: 1,235,807 ₪ (-).
10. סך הכול: 1, 025, 000 ₪ (במעוגל).
11. הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 1,025, 000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ בסך כולל של 157,000 ( במעוגל). הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
12. זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.
13. המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשפ"ה, 09 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.