רקע כללי

לפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע, צעיר יליד 31/5/2000 אשר נפגע בתאונת דרכים מיום 5/10/2021 עת רכב על קורקינט חשמלי ונפגע על ידי הנתבעת 1 אשר נהגה באותה העת ברכב המבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת 2. במועד התאונה היה התובע בן 21 וכיום בן 25.5 (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"). הנתבעת 2 אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע על פי החוק בהיותו הולך רגל והמחלוקת מושא תובענה זו נסובה סביב סוגיית גובה הנזק בלבד.

ממקום התאונה פונה התובע באמבולנס לבית חולים אסף הרופא, שם אובחנה חבלת וויפלש צווארי וגבי, התובע טופל ושוחרר באותו היום להמשך טיפול ומעקב בקהילה.

שיעור הנכות הרפואית וחקירת המומחה

1. לבדיקת התובע מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, דר' ענאן שתיויי, אשר קבע בחוות דעתו מיום 7/4/2024 כי לתובע נותרה נכות בשיעור 3.5% בגין מגבלה קלה בשתיים מתוך שש תנועות אפשריות של העמוד השדרה הצווארי. באשר לתלונות והממצאים ביחס לע"ש מתני, הגם שהמומחה מצא הגבלה קלה בחלק מטווחי התנועה, נשלל הקשר הסיבתי בינן לבין התאונה, בשל היעדר תיעוד על תלונות בסמיכות לתאונה. באשר לנכויות הזמניות, קבע המומחה 100% אי כושר לחודש הראשון ועוד 30% נכות זמנית לחודש נוסף. עוד ציין המומחה בסייפה של חוות דעתו כי בשל כאבי הצוואר "ייתכן ותהיה מגבלה קלה ביכולתו לשבת לזמן ממושך".
2. שאלות הבהרה- הנתבעת שלחה למומחה שאלות הבהרה, במסגרתן הציגה למומחה תיעוד בדבר עברו הרפואי של התובע בנוגע לע"ש צווארי, כאשר היא מכוונת דבריה לתיעוד של בדיקה בודדת מיום 4/12/2019, שנערכה במסגרת ועדה רפואית של המל"ל נכות כללית, שנה ועשרה חודשים עובר לתאונה הנדונה, וזאת על מנת להצביע כי מגבלת התנועות ב"ש צווארי תועדה אצל התובע עוד עובר לתאונה וללא קשר אליה. על כך השיב המומחה כי לא ניתן לומר כי בזמן שחלף בין אותה בדיקה קלינית בשנת 2019 ועד התלונות שתועדו לאחר התאונה דנן, לא חל כל שינוי כפי שמבקשת הנתבעת לטעון, שכן בבדיקה הישנה משנת 2019 אין פירוט באיזה תנועות מתנועות הצוואר נמצאה המגבלה שתועדה. עוד ציין המומחה כי ייתכן ותחול החמרה ביחס למצב שקדם לתאונה, גם אם עודנה מוגדרת כקלה. עוד ציין המומחה בתשובותיו כי כל שהועבר לעיונו בקשר לעברו הרפואי של התובע הוא תלונה ישנה ובודדת בנוגע למגבלת תנועות צוואר ללא חומר רקע, ללא רצף של תלונות, או המלצה לטיפול, או המשך בירור בעטיה. (תשובות 6-7 לשאלות ההבהרה).
3. חקירת המומחה- הנתבעת, אשר לא השלימה עם קביעות המומחה כמו גם עם תשובותיו לשאלות ההבהרה ששלחה אליו, זימנה אותו לחקירה על חוות דעתו. אקדים את המאוחר ואומר כי ממצאיו וקביעותיו של המומחה לא נסתרו במאומה במהלך חקירתו ולמעשה המומחה חזר ביתר פירוט על אותם הנימוקים שצויינו בתשובותיו לשאלות ההבהרה. ראה דבריו בעמ' 4-6 לפרוטוקול שם מסביר חזור ושנה, את אשר הסביר במסגרת תשובות ההבהרה, מדוע לשיטתו לא ניתן לייחס לאותו מסמך בודד ותלוש הקשר רפואי, חלק מהנכות שמצא על חשבון עבר רפואי: " אני אומר ככה זאת אומרת אם השאלה או החתירה האם זה מצדיק מצב רפואי קיים והאם שהיה חלק מהנכות לזה, זאת אומרת וגם עניתי על זה בשאלות ההבהרה. זה תיעוד בודד שיש לי אני לא יודע כמה הוא רחוק מהתאונה הקודמת אני לא יודע באיזה מצב זה היה אין לי תיעוד של המשך טיפול ... ואם אתה שואל האם אני יכול להסתפק בזה כדי לקבוע מצב קיים? עניתי על זה בשאלות ההבהרה אם יש עוד תיעוד נוסף שאני יכול להסתמך עליו לראות משך התלונות ההיקף שלהם הבירור שנדרש הטיפול שנדרש אז אני יכול לקבוע בצורה יותר מדויקת קיומו (לא ברור) של מצב קודם... בכל העולם שלנו מבחינה רפואית הוא מסתמך מאוד מאוד על ההקשר הקליני נכון? ... אני לא יודע מה ההקשר הקליני אם הוא לא התלונן בכלל על כאבים בצוואר אז איך אני יודע לשייך בדיקה נקודתית באותו יום באותו רגע לנכות שהיא יותר רחבה או יותר צמיתה או להגבלה שהיא יותר משמעותית ממה שיש ?... על סמך בדיקה בודדת על סמך יום אחד גם בהעדר של תלונה קשה לי לקבוע האם היה מצב קיים או לא היה מצב קיים, מה מידת המצב הקיים שהיה לפני אני לא יודע לקבוע את זה. ..אין לי את ההקשר הקליני כדי להגיד כמה ומה היה הנסיבות שזה נקבע".
4. עת נשאל המומחה מדוע אפוא שלל קשר סיבתי בין התאונה לע"ש מתני, בעוד שאישר קיומו של קשר כזה לע"ש צווארי, הסביר כי הסיבה לכך נעוצה בסמיכות הזמנים בין התאונה להופעת התלונה בנוגע לצוואר כבר בחדר המיון ובבדיקות אחרי בניגוד לתלונות בקשר לע"ש מתני. (עמ' 6 לפרוטוקול). בהמשך החקירה חזר ב"כ הנתבעת שוב ושוב על טענתו לפיה היה על המומחה לייחס את הנכות כולה או למצער חלקה, לעברו על בסיס אותה בדיקה קלינית בשנת 2019. המומחה שב וחזר על תשובתו הקונסיסטנטית עוד מתשובות ההבהרה, לפיה על בסיס התיעוד שהועבר לעיונו הוא כלל לא משוכנע כי קיימת תחלואת עבר בכל הקשור לצוואר וכי על סמך בדיקה בודדת המנותקת מכל הקשר קליני, לא ניתן לקבוע זאת שכן רישום בודד מן העבר לא נחשב כעבר רפואי משמעותי שיש הצדקה לייחס לו חלק מהנכות שמצא (" זה לא נחשב כעבר רפואי משמעותי לנכות בגינו תחלואת עבר"- עמ' 7 לפרוטוקול). לעומת זאת, הסביר המומחה כי לאחר התאונה יש רצף תלונות על הצוואר שנמשך שנה בהצטרף למגבלה קלינית שנמצאה בבדיקת המומחה ולכן אין קושי לייחס זאת לתאונה ("אחרי התאונה יש תלונה של כאבי צוואר...תלונות האלה דרשו התייחסות שהיא מעבר וזה נמשך שנה אחרי והוא הגיע אליי לבדיקה שהיא יותר משנה אחרי ואז אני בודק וזה לא בסטאפ 1 בודד...יש סטאפ קליני שיש תלונה ויש הגבלה ..מי שאין סטאפ קליני אז אני לא יכול להתייחס לזה כתחלואת עבר משמעותית"- עמ' 9 לפרוטוקול). המומחה מסכם את דבריו, עליהם חזר מספר פעמים בגין אותן השאלות שחזרו כחוט השני במהלך החקירה לכל אורכה וקובע בצורה מפורשת שמלוא הנכות שמצא מיוחסת בקשר סיבתי לתאונה ואין לנכות מאומה על חשבון העבר, רק בשל אותה בדיקה בודדת משנת 2019. (עמ' 11 לפרוטוקול).
5. קביעתו של המומחה מקובלת עליי ולמעשה בחקירתו חזר על תשובותיו לשאלות הבהרה, ואף ביתר שאת. בעניין זה אפנה להלכה בעניין ע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי () בנוגע למומחה בית משפט: "... משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת....לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (הדגשה אינה במקור-א.ב).

עברו הרפואי של התובע שקדם לתאונה ונכות כללית במל"ל

1. כאן המקום לציין כי חרף גילו הצעיר של התובע, הלה סובל מפריקות חוזרות בשני מפרקי הירכיים, ובשל כך עבר ביוני שנת 2019, שנתיים עובר לתאונה הנדונה, ניתוח לתיקון קרע בלברום ירך ימין שארע במהלך שירותו הצבאי. בגין תחלואה זו מוכר התובע במל"ל מחלקת נכות כללית בנכות רפואית משוקללת בשיעור 42% עוד עובר לתאונה וללא קשר אליה. הנכות הרפואית מורכבת ממפרקי שתי הירכיים ומע"ש צווארי וגב תחתון.
2. בעדותו סיפר התובע כי בשל פריקת מפרק הירך בתחילת שירותו הצבאי בעטיה נאלץ לעבור את הניתוח, שוחרר משרות סדיר בצה"ל כעבור 4 חודשי שירות בלבד. (עמ' 19,37 לפרוטוקול). בהמשך העיד התובע כי במהלך השנים 2020-2021 אובחן גם כסובל ממחלת הפיברומיאלגיה והתלונן על כאבים קשים בעטיים החל טיפולי CBT שסייע לו להתמודד עם התקפי הכאבים. לדבריו בעת שהתפרצה המחלה סבל מהתקפי כאבים קשים ונזקק לעזרה ולדבריו חצי שנה ראשונה מאז האבחון היה "בבור שחור" בכל הנוגע לטיפול הרפואי במטרה להקל על מצבו (עמ' 34-35 לפרוטוקול). יצויין כי בגין מחלת הפיברומיאלגיה לא הגיש תביעה במחלקת נכות כללית ועל כן נכון לעת הזו לא הוכרה לתובע נכות בנוגע למחלה זו במסגרת נכות כללית.

קורותיו ועיסוקיו של התובע מאז התאונה ועד היום והנכות התפקודית

1. במועד התאונה היה התובע צעיר בן 21, משוחרר משירות צבאי כבר מגיל 19 על רקע מצב רפואי והניתוח לתיקון הקרע בלברום כאמור לעיל, והחל לעבוד בתחום השווק ברשתות חברתיות. התובע סיפר כי בתקופה זו עבד עם אימו שהיא בעלת חברת הפקות אירועים וקיבל ישירות ממנה שכר על כל אירוע שסייע לה בהפקתו. עוד סיפר התובע כי מתגורר עם אימו שהיא חד הורית ועם שלושת אחיו הצעירים, כאשר הוא הבכור במשפחה ועל כן נהג לסייע לאימו בכל עבודות הבית ובעיקר במטבח, לגדל את אחיו הקטנים. עוד סיפר התובע בחקירתו כי במהלך ארבע השנים לאחר לתאונה עבד בעבודות ספורדיות מזדמנות לפרקי זמן קצרים, ללא רצף תעסוקתי וללא עבודה קבועה כפי שאף ניתן להתרשם מדו"ח רציפות ביטוח שהגישה הנתבעת. עם זאת, במרבית מקומות העבודה בהם הועסק, עבד בשווק המוצר של אותו בית העסק בו עבד, ברשתות החברתיות. בנוסף עבד גם כמנהל בר, כפקיד קבלה בחדר כושר, בקיוסק וכדומה. לדבריו בכל המקומות הללו לא הצליח להתמיד בשל כאבי צוואר, עומס על הצוואר לנוכח אופי העבודה בין אם בעמידה ובין אם בישיבה שגרמו לקשיי תפקוד עד שנאלץ לעזוב. בהמשך חקירתו סיפר התובע כי בשנת 2022 למד עצוב גרפי לימודי תעודה, והחל לעבוד בחברה נדלנית בתחום השיווק והסושיאל, גרפיקה ופרסום. לראיותיו לא צורף תיעוד תומך בנוגע ללימודי תעודה אלו.
2. בהמשך החקירה סיפר התובע כי הוכר במל"ל כנפגע נובה, בנכות נפשית זמנית בשל הפרעת אכילה שפיתח וזאת עד סוף שנת 2025 על רקע אירועי ה- 7/10/23 מאחר ובאותו היום היה בדרכו למסיבת הנובה, למרבה המזל לא הגיע למסיבה עת פרצה המתקפה על יישובי העוטף ומתחם המסיבה, ברם חווה בחושיו באמצעות הנייד בצורה בלתי אמצעית את חבריו זועקים לעזרה, נרצחים ונחטפים (תיאוריו הקשים נמצאים בעמ' 38 לפרוטוקול). עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה אושפז התובע ליממה בבית חולים שלוותה בשל המראות הקשים שרדפו אותו. על רקע אירועים אלו, הוכר התובע אוטמטית על ידי המל"ל בנכות נפשית/הפרעת אכילה החל מ- 7/10/23 ועד סוף 2025 בנכות זמנית בשיעור 100% וקיבל גמלה בסך של כ- 4,500 ₪ ולמעשה כל משך פרק הזמן הזה כמעט ולא עבד למחייתו. בחקירתו הבהיר כי אין בכוונתו לבקש הארכת תקופת הנכות במל"ל וכי הוא מוותר על הקצבה של המל"ל החל משנת 2026 "כי אני רוצה לחזור לשוק העבודה". (עמ' 24-25, 41 לפרוטוקול). כשנשאל מה תוכניותיו להמשך, השיב כי שוקל לחזור לתחום של העיצוב הגרפי (עמ' 27 לפרוטוקול).
3. מדו"ח רציפות ביטוח שהגישה הנתבעת עולה כי עובר לתאונה, אין כמעט נתוני עבודה או הכנסה מה גם שבל נשכח כי היה מדובר בשנות קורונה (2020-2021). לאחר התאונה החליף התובע מספר רב של עבודות כפי שהעיד ברוב הגינותו, בהם עבד תקופות קצרות ולא משמעותיות ותקופות ארוכות לא נרשמה כל עבודה או השתכרות. מקום העבודה בו החזיק מעמד הכי הרבה זמן בתחילת שנת 2023 היה בחברת נדלנית, חמישה חודשים, אז השתכר 6,600 ₪, סביב שכר מינימום נכון להיום (ראה עמ' 21-24, עמ' 43 לפרוטוקול ודו"ח רציפות ביטוח).
4. בחקירתו הראשית ביקש התובע לייחס את העזיבות המרובות של מקומות העבודה על פני השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום, לתאונה ולקשיים והמגבלות שהותירה. עם כל הכבוד, אין באפשרותי לקבל טענה זו. ראשית, היא אינה נתמכת בדבר. התובע לא זימן אף לא מי ממעסיקיו לתמוך באמצעותו בטיעון זה. שנית, מדובר בנכות מינורית ביותר בשיעור 3.5% בלבד. נסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי נכת בסדר גודל זה כשלעצמה לא גורמת לאף נפגע תאונת דרכים "לקרוס" או להגיע למצב של "לא יכול יותר" או לא להיות מסוגל להגיע ימים שלמים לעבודה או לא להיות מסוגל לעבוד בישיבה על כיסא כפי שהרבה התובע לספר על הסיבות בעטיין עזב את מקומות העבודה הרבים. (עמ' 22-23 לפרוטוקול). שלישית, התובע סובל ממצב רפואי קשה ומורכב בגפיים תחתונות כפי שאף אישר בחקירתו עת עומת עם תיעוד רפואי מעברו ובו תועדו תלונותיו בקשר לבעיות מפרקי הירכיים בכלל ולאחר הניתוח שעבר במפרק ירך ימין בפרט. כך למשל תלונות בסמוך לאחר הניתוח כגון קושי בהליכה קצרה, לא מסוגל לעלות במדרגות, לא מסוגל ללכת ברציפות מעל 3 דקות, נעזר במקל הליכה וכדומה. לדברי התובע כיום מצבו השתפר ברם בהתחלה לא ידע איך להתמודד עם הפריקות של מפרק הירך ולכן נזקק להיעזר בעבר במקל הליכה. ראה דבריו בעמ' 37 לפרוטוקול: " התפקוד לסירוגין לא היה תקין לתקופות מאוד מאוד קצרות ולהגיד בוא נגיד התפקוד נגיד אבחנו לי את הפיברו אז בוא נגיד בחצי שנה שנה אחרי זה היה כן תפקוד לא כל כך תקין עד שהבנתי איך להתמודד עם המצב... אז חצי שנה אחרי זה אחרי חצי שנה ואז חצי שנה עד שהבנתי איך אני מתנהל עם הרגל חצי שנה עד שהבנתי איך אני מתנהל עם פריצת דיסק חצי שעה עד שהבנתי איך אני מתנהל עם הפיברו אחרי חצי שנה ואז לקח חצי שנה. פשוט אומר אומר שלקח לי תקופה שאני אבין איך מטפלים מה מטפלים איזה טיפול נכון לאיזה תקופה נכונה טוב זה לא כל דבר שמנסים"
5. עם זאת, דווקא לנוכח מצבו הרפואי הפרה-מורבידי של התובע עובר לתאונה וללא קשר אליה, על רקע מחלת פרקי הירכיים ממנה סובל מגיל צעיר ומחלת הפיברומיאלגיה שאובחנה עובר לתאונה בסמוך אליה, ברור כי התובע לא היה כשיר לכל עבודה פיזית מאומצת עוד עובר לתאונה וללא קשר אליה, וכי שוק העבודה לניזוק דוגמתו, מצומצם מלכתחילה לעבודה משרדית ובישיבה. ואכן התובע בחר בלימודי עיצוב גרפי והתמקד בשווק ברשתות חברתיות. על כן לנכות בע"ש צווארי עשויה להיות השלכה תפקודית שעולה על זו שיש לגבר צעיר ובריא בגילו של התובע לאורך השנים, דווקא בשל עבודה של שעות ממושכות בישיבה ממוקדת ומרוכזת מול מחשב. בעניין זה אפנה לדברי התובע בעמ' 23 לפרוטוקול: "המקצוע שלי זה שבחרתי לעצמי זה עיצוב גרפי, ועיצוב גרפי מצריך ממני ריכוז הרבה זמן מול מחשב גם כדי שאוכל להביא את היצירתיות שלי ולעשות כל הדברים וכל הפעולות והעומס הזה הכאב והעומס בצוואר". ובהמשך דבריו בעמ' 44 לפרוטוקול: "רוב העבודות שאני הולך זה עבודות משרדיות בעיקר כי זה לא עבודות פיזיות אני לא בן אדם של עבודה פיזית... רוב העבודה שלי היא לשבת ככה היום 90% מאיתנו העבודה שלנו תלוי על הצוואר הבנתי כולנו ככה או בטלפון או ככה".
6. לאור המקובץ לעיל, בנסיבותיו הקורנקרטיות של התובע דנן, אשר מלכתחילה אפשרויות התעסוקה שלו מצומצמות ביחס לצעיר אחר בן גילו, בשל תחלואה רפואית קודמת ומשמעותית בגפיים תחתונות, באתי לכלל דעה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בכל הנוגע לראש הנזק של פגיעה בכושר השתכרות לעתיד בשיעור של 70% מהנכות הרפואית (=2.45%).

האם יש לסטות מהחזקה של שכר ממוצע במשק ביחס לתובע דנן?

1. גורסת הנתבעת בסיכומיה כי מאחר והתובע לא סיים 12 שנות לימוד אלא רק 11 בתיכון אקסטרני, בהצטרף לעברו התעסקותי הדל המצביע על חוסר יציבות תעסוקתית ובהצטרף למצבו הרפואי המשמעותי עובר לתאונה בעטיו מוכר בנכות כללית במל"ל ואף בנכות נפשית זמנית עד סוף שנת 2025, יש ללמוד ולהסיק מכך כי מדובר בצעיר שהינו חסר כושר השתכרות להגיע לשכר הממוצע במשק כמקובל אצל קטינים וצעירים שטרם קבעו את עתידם ומסלול התעסוקתי בחיים.
2. אקדים ואומר כי אינני שותפה לטענה זו של הנתבעת כלל ועיקר ובמה הדברים אמורים? אכן מדובר בצעיר עם מצב רפואי מורכב שחווה דברים קשים בחייו בהיותו נפגע מסיבת הנובה עת היה בדרכו אליה כאשר פרצה המלחמה מה שהוציא אותו זמנית ממעגל עבודה עד לאחרונה והסיט אותו ממסלול חייו הרגילים, ברם התרשמתי כי הגם שטרם קבע את עתידו המקצועי וחרף העובדה כי החליף עבודות רבות בפרקי זמן קצרים מאז שחרורו המוקדם משרות סדיר, מדובר בצעיר מרשים, מבטיח ואינטליגנטי בעל חוש אחריות גבוה כלפי משפחתו, המשמש עזר לאם חד הורית בגידול שלושה אחים קטנים, בעל שאיפה לשוב למעגל העבודה ולשים מאחוריו את הטראומה של אירועי ה- 7/10 על מנת שזו לא תגדיר את המשך חייו, התרשמתי כי מבקש לשקם חייו במידת האפשר ואין כל סיבה לקבע בחור צעיר זה על שכר הנופל מהשכר הממוצע במשק, רק בשל מצב רפואי עימו נולד שהינו מנת חלקו, עליו עשוי להתגבר עם בחירת מקצוע מתאים שאינו פיזי ואינו מאומץ בטיבו וטבעו כגון עיצוב גרפי הכיוון אותו בחר כדבריו. אין לדעת מה ילד יום, ולא מן הנמנע כי יהיו בחייו תקופות בהן הנכות הרפואית תבוא לידי ביטוי באופן מעשי בדרך של קשיי תפקוד כללי. בנוסף, אין לשכוח כי מדובר בתוחלת חיי עבודה של 41 שנים לעתיד לבוא. אין חולק כי עסקינן בצעיר הנמצא אך בצעדיו הראשונים במעגל העבודה, טרם קבע את מסלול חייו התעסוקתיים. סבורתני כי אין כל סיבה לקפח את התובע ולקבע אותו על שכר נמוך מהשכר הממוצע במשק כפי שמבקשת הנתבעת לעשות בסיכומיה ולא מצאתי סיבה לסטות מהחזקה שנקבעה בפסיקה בנוגע וצעירים במצבו לפיה יש לקחת כבסיס שכר את השכר הממוצע במשק. ודוק, חריגה מהחזקה המבססת את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד אצל קטינים וצעירים על השכר הממוצע במשק, אפשרית רק באותם מקרים שבהם הוכחו נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו ואשר יש בכוחם כדי להוציא אותו מגדר הנחת המוצא המשמשת ברגיל לפיצוי ניזוק קטין/צעיר שטרם קבע את עתידו התעסוקתי בחיים.
3. בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט עמית גם לענייננו בע"א 3175/11 עוליאל דביר נ' כלל ()) בעמ' 5 לפסק הדין: "בעת התאונה המערער היה כבן 15, טרם החל לכתוב את סיפור חייו, ובנסיבות אלה לא היה מקום לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק. גם לעת מתן פסק הדין, לא הצביע המערער על נסיבות המצדיקות סטיה מהשכר הממוצע במשק. חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. זאת ועוד, החישוב לפי שכר ממוצע במשק נעשה החל מיום היציאה לעבודה (בגיל 21 או 18 לפי העניין), למרות שברור כי מעטים המקרים בהם משתכרים שכר זה עם היציאה לשוק העבודה. כך, לדוגמה, סטודנטים המקדישים זמנם ללימודים ולטיול בחו"ל לאחר הצבא, אשר ברגיל משתכרים במהלך השנים הראשונות לאחר שחרורם מצה"ל פחות מהשכר הממוצע במשק. לכן, אני סבור כי היה על בית משפט קמא לחשב אובדן ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק (ולא על בסיס שכר סטודנט) החל מגיל 21..." (הדגשה שלי- א.ב.)
4. בפסיקה מאוחרת יותר בעניין רע"א 4681-17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי ((31/7/17), חוזר כב' השופט עמית על חזקה זו בניגוד לקביעת הערכאה הדיונית. באותה מקרה היה מדובר בצעיר בגיר בן 28.5 אשר בערכאה הדיונית נקבע ביחס אליו כי נתוניו האישיים מלמדים שכושר השתכרותו אינו עולה כדי השכר הממוצע במשק. מדובר היה בניזוק שנשר מלימודים בגיל 13 ולא השלים את לימודיו התיכוניים, לא עשה מעולם מאמץ להשלים את לימודיו או להשיג הכשרה כלשהי, כל העבודות בהן ניסה לעבוד היו עבודות בשכר מינימום ואף לא התמיד בעבודה אחת למשך תקופה ארוכה. במצב דברים זה קבעה הערכאה הדיונית כי נתוניו האישיים של התובע מלמדים כי יקשה עליו להשתלב בעבודות בשכר גבוה, וההיסטוריה התעסוקתית שלו, אשר אף הושפעה משמעותית מן התאונה, מעידה על חוסר יציבות והעדר ניסיון אמיתי להשתקם, לרכוש התמחות כלשהי או למצוא עבודה שמתאימה למגבלותיו. במצב דברים זה הועמד בסיס שכרו על סכום של 7,000 ₪ שמשקף את כושר השתכרותו. בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעה זו. לעומת זאת בית המשפט העליון מפי כב' השופט עמית קבע בזו הלשון: "ככלל, קטין שנפגע, עדיין לא החל לכתוב את "סיפור חייו" התעסוקתי. לטעמי, יש סתירה מובנית בין קביעתו של בית משפט השלום כי ההיסטוריה התעסוקתית של המבקש מעידה על כך שאינו יכול להגיע לשכר ממוצע במשק, לבין קביעתו כי ההיסטוריה התעסוקתית של המבקש הושפעה מהתאונה. כבר נזדמן לי בעבר לעמוד על כך ש"חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק" (ע"א 3175/11 דביר נ' ציון, בפסקה 5 (1.2.2011)). הפסיקה חזרה וקבעה כי ככלל אין "מקום לסטות מההלכה לפיה יש להעמיד את בסיס השכר של קטינים בכלל, וקטינים-ילדים בפרט, על השכר הממוצע במשק" (ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, בפסקה 8 (2.12.2014); ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (18.7.2012) (להלן: עניין פלונית)).  מכאן שנראה כי ערכאות קמא נפלו לכלל טעות בכך שהתייחסו לסיפור חייו של המבקש ולהיסטוריה התעסוקתית שלו לאחר התאונה – במיוחד לאור הקביעה כי אלו הושפעו מהתאונה – והיה מקום להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים על השכר הממוצע במשק". 
5. עוד בע"א 459/15 קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית ( 8/8/19) בהמ"ש העליון התייחס לכך באומרו: "לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להעמיד את בסיס הפסד ההשתכרות לעתיד על השכר הממוצע במשק. זאת, על אף סימני השאלה לגבי כושר השתכרותה של המשיבה, שלאור נסיבות חייה הקשות והרקע הסוציאלי המורכב ממנו הגיעה לא התגייסה לצבא והחלה לעבוד בעבודות מזדמנות שלא התמידה בהן. מכאן שיכולה הייתה להישמע הטענה כי המשיבה כבר החלה לכתוב את סיפור חייה. למרות זאת, בהינתן כי בעת התאונה הייתה המשיבה כבת 21.5 בלבד; לאור חוות הדעת של המומחית בתחום הנפשי; ולנוכח המגמה שלא לסטות מהשכר הממוצע במשק לגבי קטינים וצעירים אלא במקרים חריגים – על רקע כל אלה, רשאי היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה אליה הגיע. מה עוד, שבית המשפט העמיד את שכרה של המשיבה במשך תקופה של כשבע שנים – החל מיום התאונה ועד למתן פסק הדין – על סכום נמוך מהשכר הממוצע במשק, ובכך איזן בין הדברים". ( ראו סעיף 7 לפסק הדין- הדגשה אינה במקור).
6. בת"א (מחוזי י-ם) 5227/03 נתי ניסים נ' שוויקי סמעאן ( 8/1/09) נקבע: "נתוניו של התובע עובר לתאונה הוכחו כדבעי, ומהם עולה כי מדובר בנער אשר התקשה להשתלב במסגרות הפורמליות והיה בעל נתונים נמוכים. אולם מאידך, הוכח כי התובע השתלב בצורה טובה בבית הספר המקצועי במגמת החשמל, ואף שובץ לעבודה במקום המבוקש ביותר. יוצא אפוא, כי ניתן לקבוע בנקל שהתובע היה עתיד לרכוש מקצוע מעשי, על אף מגבלותיו בתחום העיוני". ( ראו פסקה 22 לפסק הדין-הדגשה אינה במקור)
7. בת.א. (מחוזי- חיפה) 40330-05-11 עיזבון המנוח שחר עמר ז"ל נ' מימון נחמני ( 6/10/16) נקבע: "המנוח, יליד 1991, היה בן 18 בעת פטירתו... הלכה היא, כי בהעדר נתונים מוכחים, יוצאי דופן, יש לחשב את הפסדי כושר ההשתכרות של קטין (כמו גם של בני 18), על פי השכר הממוצע במשק. במקרה זה לא הובאו נתונים המצדיקים חריגה מהכלל. לא הוכח שלחובתו של המנוח היה עבר פלילי, בוודאי לא עבר פלילי "נכבד". לא ניתן להסיק זאת מדבריה של האם, אשר העידה שהוא נעצר, לפעמים, בחשדות "במקום אחיו". לא הוכח שהוגשו נגדו כתבי אישום, או שהוא הורשע בעבירה כלשהי. גם העובדה שהוא עזב את הלימודים בגיל 16, כפי שהעידה האם, איננה מספיקה כדי לגרוע מהשכר הממוצע במשק, מה גם שהאם העידה שהוא עבד ועזר לה". (ראו פסקה 9 לפסק הדין- הדגשה אינה במקור).
8. בת.א. (מחוזי ת"א) 2725/99 רוטשטיין ברק נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש ( 5/4/2006) נקבע :גם את טענות הנתבעים לחישוב השכר על פי בסיס הנמוך מהשכר הממוצע במשק לא מצאתי לקבל. הישגיו הנמוכים בביה"ס ונימוקי שיחרורו מצה"ל, כמו גם מעבריו למספר בתי ספר, אינם מוכיחים כי התובע לא יכול היה להגיע לדרגת שכר ממוצע במשק, הן כשכיר והן כעצמאי".
9. אפנה בעניין זה לתמונת הראי בפסיקה ביחס לחזקה זו, כאשר כוונתי להלכת אטינגר השניה בעניין ע"א 9980/06 עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' עיריית ירושלים (מיום 26/1/09- ) שם הועלתה על ידי עזבון הקטין המנוח טענה הפוכה דווקא, לפיה יש לקבוע את פוטנציאל ההשתכרות של הקטין ולהעמידו על שילוש השכר הממוצע במשק לנוכח הרמה הסוציואקונומית של משפחתו, בכלל זה, נתוני השכלה והשתכרות גבוהים של הוריו ואחיו. טענה זו נדחתה בפסיקה וכך נקבע שם (ראה מקבץ דברים מפסק הדין עמ' 8-11): "הוצאתו של ילד המשתייך למשפחה מבוססת מחוץ לגדרו של השכר הממוצע במשק –בשל השתייכותו זו – והותרתו של ילד שלא נולד אל תוך רקע חברתי-כלכלי דומה בתוך גדרו של השכר הממוצע, יוצרת, היא עצמה, חזקה-מפלה בין השניים. ... סיפור החיים של כל אדם מתחיל בדף חלק. בעניינו של הקטין שכושר ההשתכרות שלו נפגע, הפיצוי נועד בראש ובראשונה להשיב על כנה את היכולת שלו למלא את הסיפור בתוכן. המשפחה והסביבה שבהם גדל אדם בהחלט משפיעים על בחירותיו, ואף על יכולתו להגשים את מאווייו, אולם בשום אופן לא מדובר בסיפור כתוב מראש.... נתון המצדיק סטייה מן החזקה האמורה צריך לפיכך שיהיה נתון מוכח, המלמד על בחירה אישית של הנפגע המחריגה אותו מגדר מגוון האפשרויות העומדות בפני כל ילד וילדה בישראל... החישוב המבוסס על רמת השכר הממוצע במשק בא אפוא לשקף את מגוון סיפורי החיים שהיה פתוח בפני הנפגע הקטין. הסטייה מן הנתון הזה צריכה להישען על אינדיקציות כבדות-משקל המלמדות כי הקטין בחר בדרך מסוימת והתכוון גם להתמיד בה. ודוק: מדובר על בחירה אישית פוזיטיבית של הקטין, שיש לה ביטוי במציאות, בניגוד לייחוס תיאורטי של בחירה בדרך חיים פוטנציאלית. הצלחה בלימודים בבית-הספר, דרך למשל, אינה מגדירה סיפור חיים מסוים, ואינה משקפת בחירה אינדיבידואלית של הקטין בדרך מסוימת..."
10. ראה גם ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו (22.3.09, ), שם נקבע, בין היתר, כי : " אכן, ההלכה שנפסקה בפרשת אטינגר השנייה מכירה בקיומם של חריגים לכלל שלפיו הפסד ההשתכרות של ניזוק קטין יחושב לפי גובה השכר הממוצע במשק. אולם, המקרה שלפנינו אינו משתייך לסוג המקרים החריגים אשר הוכרו בפרשת אטינגר השנייה... כל עוד סיפור החיים התעסוקתי של הקטין טרם החל להיכתב הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע. האופן הפתוח לפניו צריך שישקף את שקלול ההזדמנויות העומדות בפני אדם בישראל – כולן..."
11. הוא הדין במקרה שלפנינו; לא הונחו בפניי כל ראיות יוצאות דופן, המצדיקות חריגה מהחזקה הנוהגת בפסיקה בנוגע לבסיס השכר עבור קטינים וצעירים דוגמת התובע. אשר על כן, הריני לקבוע כי בנתוני התובע דנן אין כל סיבה לחרוג מהחזקה המשפטית הנטועה עמוק ויציב בפסיקה הנוהגת, לפי יש לקבוע את בסיס ההשתכרות של ניזוק צעיר שנמצא בתחילת דרכו המקצועית בחיים על בסיס השכר הממוצע במשק (13,646 ₪ ברוטו נכון ל-11/25 שהינם 12,345 ₪ נטו בהתחשב הנקודות זיכוי 2.25 לגבר תושב= 242 ₪ לנקודת זיכוי). נתון זה ישמש רק לחישוב ראש הנזק של פגיעה בכושר השתכרות לעתיד.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

1. הפסד שכר לעבר עד 10/23 –בשל התנודתיות במקומות העבודה הספורדיים ואי היציבות התעסוקתית, מצאתי לנכון לערוך חישוב בראש נזק זה לפי חישוב אקטוארי 3.5% בסיס שכר של 6,600 ₪ כדלקמן: 6,600 X 24 X 3.5% X 1.125=6,300 ₪. עם זאת, מאחר ושכרו של התובע בכל התקופה הזו נע בין סכומים זעומים לסך של 6,600 הסכום הכי גבוה שהשתכר בתקופה זו, בהצטרף לעובדה כי לא עבד עובר לתאונה וכי אושרה תקופת אי כושר בת חודש ימים ובהמשך נכות זמנית לחודש נוסף- אעמיד את ההפסד לעבר על סך 5,000 ₪ בלבד.
2. בשנתיים ורבע שחלפו מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ב- 10/23 ועד היום, לא זכאי התובע לכל פיצוי שכן היפלטותו ממעגל העבודה קשורה לאירועי ה- 7/10 וללא כל קשר או תרומה של הנכות המינורית שהותירה התאונה. בתקופה זו קיבל התובע גמלאות מל"ל נכות כללית בסך מצטבר של כ- 121,000 ₪ (סעיף 2 לחוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת ערב הדיון ועל כך ידון בהמשך).
3. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד+ פנסיה- כאמור לעיל, אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי בסיס השכר הממוצע במשק בהתאם לחזקה שנקבעה בפסיקה על בסיס שכר של 12,345 ₪ נטו – 2.45% נכות תפקודית (70% מזו הרפואית) עד לגיל 67 (גיל תוחלת חיי עבודה לשכיר) כדלקמן: 12,345 ₪ X 2.45% X 284.64 (מ.ה. 3% ריבית ל-497 חודשים)= 86,000 ₪ (במעוגל), בתוספת 12.5% בגין פנסיה 11,000 ₪ (במעוגל). ראה בענין זה פסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר וקרנית (31.12.13).

עזרת הזולת

1. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 : "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015).
2. במקרה דנן, מלבד התובע לא העיד איש מבני משפחתו ולא הובאה ראיה כלשהי לצורך בעזרת הזולת. בשים לב לנכות המזערית, הדרישה בראש נזק זה נדחית בהיותה חסרת הצדקה.

הוצאות נסיעה לטיפולים והוצאות רפואיות

1. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בה הוא חבר וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ "ד מו (21) 456, 462.
2. ובענייננו- התובע בסיכומיו העריך ראש נזק זה בעשרות אלפי שקלים הגם שלא צירף לראיותיו ולו קבלה אחת על הוצאה רפואית כלשהי. עם זאת, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי ומינורי בראש נזק זה הן לעבר והן לעתיד בסך של 3,000 ₪ עבור הוצאות עודפות שהוציא או ייתכן וייאלץ להוציא לצרכי טיפול ואשר אינן מכוסות בסל הבריאות.

כאב וסבל

1. בראש נזק זה, ובשים לב לתקופת אי הכושר והנכות הזמנית, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪. (70% ממלוא הסמכות עד 10%).
2. סיכום לפי ראשי הנזק:
3. הפסד שכר לעבר 5,000 ₪.
4. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד+פנסיה- 97,000 ₪
5. כאב וסבל- 15,000 ₪.
6. הוצאות רפואיות ונסיעות (מעבר לזכאות מקופ"ח)- 3,000 ₪.
7. סה"כ: 120,000 ₪.

ניכוי רעיוני יחסי של גמלאות מל"ל- האמנם?!

1. בכתב ההגנה אין קצה קצהו של זכר לטענה לזכאות כלשהי של גמלאות מל"ל בקשר סיבתי לתאונה וכפועל יוצא גם אין זכר לטענה בדבר ניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל, נכות כללית. הוא הדין בשלב של תחשיבי הנזק; הגם שהנתבעת צירפה לתחשיבה את תיקו המלא של התובע במל"ל ענף בנכות כללית, אין בתחשיב הנזק מטעמה זכר לטענה בדבר ניכוי רעיוני של גמלאות מל"ל נכות כללית.
2. אלא מאי? ערב ישיבת ההוכחות מצרפת הנתבעת לפתע חוות דעת אקטוארית רעיונית בדבר זכאות תאורטית של התובע לקבלת גמלאות מל"ל מענף נכות כללית, הגם שאין חולק כי התובע לא היה זכאי עד היום לגמלאות כאלו למעט 3 חודשים נכות זמנית שקיבל לאחר הניתוח לתיקון הקרע בלברום בשנת 2019 (כידוע נכות רפואית בשיעור 42% ללא קביעת אובדן כושר עבודה אינה מזכה בגמלת נכות כללית) ולמעט השנתיים האחרונות בהם מוכר כנפגע נובה ומקבל גמלה מלאה על רקע מצבו הנפשי/הפרעת אכילה, הכל ללא כל קשר לתאונה. חוות הדעת נוקבת בארבע חלופות של ניכויים, כאשר הנמוכה ביניהן הינה בסך 678,000 ₪ והגבוהה בסך 1,210,000 ₪. בסיכומי הנתבעת נעשה חישוב לפי הלכת פרלה עמר (החילוץ של הסכום אינו מובן כלל ועיקר, לא ברור איזה נכות מבין אילו שנקבעו במל"ל נלקחה כקשורה לתאונה) לפיו הגיעה הנתבעת להקפאת סכום רעיוני בסך של 131,479 ₪.
3. אין בידי לקבל טענת הנתבעת לניכוי רעיוני יחסי כאמור וטענה זו דינה להידחות מניה וביה. להלן אסביר טעמיי בקצירת האומר:
4. בפן הפרוצדורלי- חוות הדעת הוגשה ערב הדיון ללא בקשת אורכה להגשת ראיה באיחור כה רב וללא הסכמת התובע שהתנגד להגשתה במעמד הסיכומים בעל פה, בכלל ובשל היותה הרחבת חזית בפרט (עמ' 53 לפרוטוקול).
5. בפן המהותי- הנתבעת צירפה למוצגיה את תיקו המלא של התובע במל"ל נכות כללית ממנו עולה כי המל"ל קבע לתובע 10% נכות בגין ע"ש צווארי החל מ- 1/12/2019 כאשר ברובריקה ליד קביעה זו, השואלת "האם הליקוי נובע מתאונה" לא צויין דבר ובצדק שהרי התאונה הנדונה ארעה שנתיים לאחר מכן (עמ' 94 למוצגי הנתבעת). לא ברור, אפוא, על מה מבססת הנתבעת את חששה לתביעת שיבוב פוטנציאלית עתידית של המל"ל כלפיה, שלא באה לעולם עד היום, בגין אותה נכות בע"ש הצווארי, מקום בו המל"ל עצמו מייחס ומקבע את הנכות למועד שחל שנתיים לפני התאונה הנדונה? שהרי פשיטא כי לשיטתו של המל"ל עצמו כעולה מפרוטקולי הועדות הרפואיות, אין כל קשר סיבתי עובדתי מבחינת ציר הזמנים הכרונולוגי בין קביעת הנכות כפי שמצא המל"ל, לבין התאונה הנדונה. הוא הדין לגבי הגמלה הזמנית שהשתלמה לתובע בשנתיים האחרונות מאז פרוץ מלחמת ה- 7/10. הגם שאין חולק על ידי מאן דהוא כי אין כל קשר בינה לבין התאונה, לא ברור מדוע סבורה הנתבעת כי המל"ל עלול לשוב אליה בתביעת סוברוגציה, ולו באופן חלקי, בקשר לגמלה זו שכל כולה קשורה למצב נפשי זמני אך בשל העובדה כי התובע הוכר כנפגע של מסיבת הנובה? לנתבעת הפתרונים.
6. אם לא די בזאת, דומה כי רק על רקע טענה זו, קרי אותו ניכוי רעיוני יחסי של גמלאות מל"ל נכות כללית עליו עומדת הנתבעת, נוהל ההליך עד תומו, חלף סיום בהצעת הפשרה שהייתה מונחת על הפרק כמקובל במחוזותינו בנתוניה של תובענה פשוטה וגנרית מעין זו. אמנם, גרסה הנתבעת בעניין זה כי עמדה על זכותה לחקור את המומחה על חוות דעתו, ברם השאלות שהופנו אליו בחקירתו הנגדית, זהות במהותן לשאלות ההבהרה שהופנו אליו קודם לכן עליהן כבר השיב ובחקירתו חזר עליהן כאמור לעיל. אין חולק בדבר זכותו של בעל דין לנהל תביעתו עד סופה ולקבל יומו בבית המשפט, ברם גם עת עומדים על זכות דיונית או מהותית, יש לעשות כן בתום לב מבלי לעשות שימוש לרעה בהליך שיפוטי מתוך שיקול זר להליך. לא ניתן להמנע מהרושם כי רצונה של הנתבעת היה לקבל "הגנה" בדומת פסק דין בהליך דנן, מפני תביעת שיבוב עתידית של המל"ל שכלל לא באה לעולם וספק אם תבוא, במקום להתמודד עימה בבוא היום ככל שתוגש והגם שעילתה על פניו נחזית כקלושה בשל היעדרו של קשר סיבתי כפי שהצבענו לעיל. דומה כי זו הסיבה האמיתית שעמדה בבסיס ההחלטה של הנתבעת לנהל את ההליך עד תומו חלף סיומו בפשרה, כמקובל בתיקים כגון דא כעניין של שגרה. מתעוררת מאליה השאלה האם זהו מקרה של שימוש לרעה בהליך המשפטי? הפכתי בעניין זה לא מעט וחככתי בדעתי ובסופו של יום ולא בלי ספקות, באתי למסקנה כי המענה על כך בשלילה.
7. בעניין זה אפנה לרע"א 3025/21 אנגל נ' בית ספר לתגליות בע"מ פסק דינה של כב' השופטת דפנה ברק-ארז מיום 18/7/21, אשר מפנה בניתוח שערכה לספרו של יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 40 (2021) עמ' 43, שם נדונה השאלה מה ייחשב כשימוש לרעה בהליך המשפטי, וכך מסכמת: "הוצעה אמת מידה "כפולה" – התנהלות חסרת תום לב ברמה גבוהה, ופעולה שנעשתה במטרה להשיג תכלית שהיא זרה להליך המשפטי – כגון פגיעה בזולת והטרדתו, שיבוש הליכים, השתקה ועוד". לאחר ששקלתי בכובד ראש בדבר, באתי לכלל דעה שהגם שעולה הרושם כי ניהול ההליך עד תומו במקרה דנן מטעם הנתבעת נועד "להשיג תכלית שהינה זרה להליך המשפטי" (הגנה מפני תביעת שיבוב עתידית), לא ניתן לומר בבטחה כי התקיים המבחן הכפול כפי שהוצע בפסיקה ובספרות האקדמית (פגיעה מכוונת בבעל הדין שכנגד).
8. משכך, הגם שסברתי ועודני סבורה כי הנתבעת האריכה שלא לצורך את הדיון בהליך זה, ואם לא די בזאת הגדילה לעשות עת הכבידה על תיק בית המשפט ועל המותב היושב לדין עת הגישה תיק מוצגים המונה קרוב ל- 500 עמודים(!) (ראה ההחלטה מיום 24/11/25) מתוכו הפנתה לעמודים בודדים בלבד במהלך החקירה והסיכומים, והגם שצירפה ערב הדיון ראיה חדשה ללא הסכמה, ללא רשות וללא בקשת אורכה, ולא בלי ספקות וכדרך בית הלל, איני עושה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה לחובת הנתבעת, הגם שחככתי בדעתי לעשות כן.
9. מכל מקום ולאור המקובץ לעיל, דין הטענה לניכוי רעיוני להידחות.

סוף דבר

1. לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 120,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ ואגרה.
2. סכום פסק הדין, ישולם לתובע על ידי הנתבעת בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב שבט תשפ"ו, 30 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.