האם זכאי תובע לפיצוי מחברת ביטוח, בשים לב לכך שהתובע לא הפעיל את מערכת המיגון שהייתה מותקנת ברכבו והפעלתה הייתה תנאי לכיסוי הביטוחי?

בית משפט השלום בחיפה דן בשאלה האם זכאי תובע לפיצוי מחברת ביטוח, בשים לב לכך שהתובע לא הפעיל את מערכת המיגון שהייתה מותקנת ברכבו והפעלתה הייתה תנאי לכיסוי הביטוחי?

מפסק הדין:

"...

החמרת סיכון

22.     התובע לא חיבר את מכשיר האיתוראן ברכב לשירותי חברת איתוראן. בכך גרם להחמרת סיכוניה של הנתבעת, סיכונים שבמקרה זה אף התממשו ובמהרה (תשעה חודשים לאחר ניתוק הרכב משירותי איתוראן). סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח דן באמצעים להקלת הסיכון וקובע כדלקמן:

"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחויבים."

23.     סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח, העוסק בתוצאות של החמרת סיכון, קובע כדלקמן:

"(ג)   קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1)   לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;

(2)   מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי."

24.     ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נגד אליהו סלוצקי (15.9.2013) נדונה השאלה האם אי-קיום הדרישה להחזקת התכשיטים בכספת (במועד בו נגנבו) היא "תנאי מוקדם" אשר הפרתו גוררת העדר כיסוי ביטוחי; או שמא חל בעניין זה סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, שעל-פיו הפרה של דרישה שעניינה נקיטת "אמצעי להקלת סיכונו של המבטח" עשויה לגרור תגמולי ביטוח מופחתים (להבדיל משלילתם כליל), בהתאם להסדר התשלום היחסי המעוגן בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח. הסדר זה מקנה זכאות לתגמולי ביטוח מופחתים, המתחשבים ביחס בין הפרמיה ששולמה לבין הפרמיה שהייתה משתלמת בגין ביטוח שבו לא נדרשה נקיטתם של אמצעי המיגון, בכפוף לזכותו של המבטח להוכיח כי אף מבטח סביר לא היה נכון לבטח בתנאים אלה.

25.     יצוין כי שאלה זו פחות רלבנטית בענייננו, שכן אי נקיטת אמצעי מיגון (להבדיל מאי הפעלתם) היא המקרה הקלאסי אליו מתייחס סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח (סעיף 21 לפסק הדין). ואולם, למען השלמת התמונה, אציין כי בית המשפט קבע כי סעיף 21 חל גם במקרה של אי הפעלת אמצעי מיגון קיים, שכן:

"אני סבורה שעמדתה של חברת הביטוח לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין 'תנאי מוקדם' לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל. התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן 'תנאי מוקדם' מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה 'אוטומטית' של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו במי מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון (ראו גם: דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 254 (2005) (להלן: שוורץ ושלינגר)). היא סותרת לכאורה את תכליתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח. למעשה,  היא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק, בשים לב לכך שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח הוא קוגנטי (ראו: סעיף 39(א) לחוק חוזה ביטוח) ושעל סעיף 18 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח (ראו: סעיף 39(ב) לחוק חוזה ביטוח). לא למותר לציין שזו, ככל הנראה, גם הגישה המקובלת בערכאות הדיוניות (ראו: ולר, בעמ' 477-475; אליאס, בעמ' 843-839)."

26.     בית המשפט הוסיף והתייחס לשאלת פרשנותו של סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, הקובע, כאמור, תשלום תגמולי ביטוח מופחתים:

"מהי, אם כן, פרשנותו הנכונה של סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח? בשלב ראשון, יש לבחון האם המבטח הקונקרטי שבו עסקינן מציע פוליסת ביטוח רלוונטית שאיננה מחייבת לנקוט אותם אמצעים להקלת הסיכון שלא נקט המבוטח בנסיבות העניין. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, ישולמו תגמולי הביטוח למבוטח על פי הכלל הבסיסי שנקבע בסעיף זה – בהתאם ליחס בין דמי הביטוח לפי הפוליסה האמורה לבין דמי הביטוח לפי הפוליסה שרכש המבוטח (והכול בכפוף לכך שאין זה מקרה שבו הייתה מעורבת כוונת מרמה מצד המבוטח, כאמור בסעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה ביטוח). במקרה כזה לא מתעורר כל קושי.

מה יהיה הדין מקום שבו המבטח הקונקרטי אינו מציע כלל פוליסת ביטוח שאיננה דורשת לנקוט אותם אמצעים להקלת הסיכון? במקרה זה, יש לפנות לבחינת השאלה האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח כאמור ללא נקיטת אמצעי הסיכון. אם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שכזה יופטר המבטח לחלוטין מתשלום, כאמור בסעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה ביטוח.

בתווך בין שני מצבים אלה עשוי להיות מצב ביניים שאליו לא מתייחס במפורש נוסחו של החוק – כאשר לא הוכח שאף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח שכזה (ולכן המבטח אינו פטור כליל מתשלום), אך אין פוליסת ביטוח אצל המבטח הקונקרטי שעל בסיסה ניתן לבצע את התחשיב לשם קביעת התשלום היחסי. מאחר שזהו מצב שבו המחוקק לא ביקש לשלול את זכאותו של המבוטח לתגמולי ביטוח, וגם לא ביקש להעניק לו את מלוא דמי הביטוח, יש למצוא לו פתרון. בלית ברירה, יש לומר שבמקרה מסוג זה יש לבצע את התחשיב בהתאם להוכחות שיובאו באשר לתשלום שהיה גובה מבטח סביר (ראו: אליאס, בעמ' 824; ולר, בעמ' 326)."

27.     בית המשפט הוסיף כי לעניין נטלי ההוכחה חל הכלל לפיו הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש מוטל על המבוטח, בעוד הנטל על המבטח להוכיח כי חל הסייג, חריג או פטור מאחריות.

"אשר על כן, נטל ההוכחה בכל הנוגע לקיומה של פוליסה חלופית – ממשית או היפותטית – כמו גם בכל הנוגע לסטנדרט המקובל אצל מבטח סביר – מוטל על חברת הביטוח. תוצאה זו מתחייבת מכך שתרופת התשלום היחסי היא תרופה של המבטח, ולא של המבוטח. היא מתחייבת גם מכך שהמידע אודות חוזי הביטוח האחרים שמציע המבטח או חוזי ביטוח מתחרים נמצא ברשות המבטח, ולא ברשות המבוטח. למען הסר ספק – נטל השכנוע שמוטל על המבטח בעניינים אלה אמנם אינו מבוטל אך גם אינו מכביד יתר על המידה. על מנת להוכיח שאף מבטח סביר לא היה נכון לבטח ללא האמצעי להקלת הסיכון שעליו נסב הדיון יכול להיות די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, לפיו, למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה. במקרים שבהם קיימת פוליסה חלופית אצל מבטחים אחרים, אך לא אצל המבטח הקונקרטי – תוכל חברת הביטוח להביא ראיות לגבי הפער בין מחיר פוליסה שאינה מחייבת לנקוט באמצעי מסוים לבין מחיר פוליסה שמחייבת לעשות כן בחברה אחרת. נתונים אלה יוכלו לשמש כנקודת המוצא לדיון, בכפוף לראיות נוגדות שיביא המבוטח או לטענות אחרות שיציג."

28.     בית המשפט העליון חזר על הלכה זו בפסק הדין ברע"א 3370/14  דיין מוצרי קירור בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (23.7.2014):

"המבקשת כשלה בהפעלת מערכת האזעקה. אולם, קביעה זו אינה מסיימת את הדיון בנוגע לזכאותה של המבקשת לקבל את תגמולי הביטוח. על מנת לפטור את עצמה מן החובה לשלם תגמולי ביטוח למבקשת היה על המשיבה להוכיח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח עם המבקשת לו ידע כי מערכת האזעקה לא תופעל, והיא לא עמדה בנטל זה. המבקשת גם לא הציגה כל פוליסה חלופית שעל בסיסה ניתן להתיר לה לשלם תגמולי ביטוח יחסיים בלבד. נוכח האמור, דין תביעת המבקשת בנוגע לאירוע הראשון להתקבל במלואה."

29.     לעניין נטלי ההוכחות ברצוני להדגיש עוד שתי נקודות: האחת, נטל הראיה לעניין הוכחתם של התנאים הקבועים בסעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח הינו עובדתי. לפיכך, בשים לב לפסק העניין חתמי לוידס, לא ניתן להשתמש באומדן לעניין ההפחתה שיש לבצע בתגמולי הביטוח (אליאס, דיני ביטוח (דין וביטוח), מהדורה שלישית, 2016, פרק 19.2 החמרת סיכון, בעמוד 881). למעשה, כך נקבע אף לפני פסק הדין בעניין חתמי לוידס (פסק הדין בעניין משאבות אקרמן לעיל); השנייה, המבחן הקובע לצורך בירור שאלת נכונותו של מבטח סביר לכרות את ההסכם הנו מבחן עובדתי ולא נורמטיבי (אליאס, עמודים 883-4).

30.     לעניין הרמת הנטל סבר בית המשפט כי לא מדובר בנטל כבד יתר על המידה, ו"די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח שלפיו, לפי מיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה". כן ראה פסק הדין שניתן בע"א (מחוזי חיפה)  3488/06 אקרמן שאיבות בע"מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח בע"מ  (1994) (לפני פסק הדין בעניין חתמי לוידס):

"כיצד יוכיח מבטח את תנאי הפטור? ייתכנו אולי נסיבות שבהן לא יהיה צורך בהבאת עדים וראיות, שכן כל בר-דעת יבין שבנסיבות אלו לא יימצא מבטח סביר שיסכים להתקשר, אולם אלו מצבים נדירים. היעדרו של אמצעי מיגון זה או אחר אינו מצביע בהכרח שמבטח סביר אחר לא יתקשר עם המבוטח בחוזה ביטוח. שוק הביטוח הוא שוק תחרותי, גם אם נדרשת בו התערבות לטובת המבוטחים. כל מבטח קובע לעצמו את היקף הסיכונים שיאות לבטח ובאיזה מחיר. כל המכיר את שוק הביטוח יודע כי ניתן למצוא הבדלים בדרישות המיגון שדורשות חברות הביטוח. בהיעדר ראיה לא ניתן לקבוע שמבטח סביר היה נרתע מלהתקשר עם המערערת בחוזה ביטוח על בסיס המיגונים שהיו קיימים במשאית."

...

43.     ואולם, מעיון בפסיקה שניתנה לאחר פסק הדין בעניין חתמי לוידס, עולה כי בתי המשפט הוסיפו להגיע לתוצאה דיכוטומית: קבלת התביעה במלואה או דחייתה במלואה. לא מצאתי ולו פסק דין אחד בו הביאה חברת הביטוח ראיות בעניין פוליסות חליפיות ונפסקו תגמולי ביטוח מדורגים. אף לא מצאתי מקרה בו הגישה חברת הביטוח חוות דעת אקטוארית. חברות הביטוח מסתפקות בהגשת תצהיר חתם החברה ולעיתים אף חוות דעת בעניין ניהול סיכונים, כגון זו שהוגשה בתיק זה. לא ברור האם מדובר בהתנהלות מכוונת או בהיעדר יכולת לעמוד בנטל הראיה שקבע בית המשפט בפסק הדין בעניין חתמי לוידס, אולם התוצאה, לטעמי, אינה מניחה את הדעת, באשר יש בה לכפות על בית המשפט לבחור באופן דיכוטומי בין קבלת התביעה במלואה לבין דחייתה במלואה. תוצאה זו אינה מתיישבת עם הצדק, עם תכליתו של ההסדר החקיקתי או עם פסק הדין בעניין חתמי לוידס.

44.     ולהלן מספר דוגמאות. בת.א. (חי') 15786-12-10  רוזליה שורץ נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (26.10.2014), אליו מפנה התובע בסיכומיו, נדונה דחיית תביעת ביטוח שהוגשה בשל פריצה לדירת התובעת בשנת 2010 בשל היעדר אמצעי מיגון (היעדר כספת ואי דריכת מערכת האזעקה). גם בתיק זה הוגשה חוות דעתו של מר מאיר ליזרוביץ. ואולם, בית המשפט קבע כי מסיכומי הנתבעת עולה כי היא ביטחה את הדירה ללא תנאי זה בשנים 2002-2004, כלומר כי ברשותה פוליסה שאינה כוללת תניה זו. לפיכך קבע בית המשפט כי התובעת זכאית למלוא תגמולי הביטוח.

45.     בפסק הדין שניתן בע"א (ת"א) 43952-06-13 בר נתן נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (14.4.2014) אף אליו מפנה התובע בסיכומיו נדונה פריצה מיום 16.1.2007, מערכת האזעקה לא הופעלה. בית משפט השלום דחה את התביעה, תוך שהתבסס על תצהיר חתמת הנתבעת בו נטען כי הנתבעת לא הייתה מבטחת את הדירה ללא התנאי של הקלת הסיכון (הפעלת האזעקה). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור התובע, תוך שקבע כי אין די בעדותה של חתמת הנתבעת בכדי להוכיח התקיימות תנאי סעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, וכי נדרשה ראיה חיצונית אובייקטיבית לפיה מבטחים אחרים לא היו מבטחים את הדירה, אף לא כנגד תוספת פרמיה. עם זאת, מאחר והתיק נדון והוכרע לפני מתן פסק הדין בעניין חתמי לוידס בו הובהר כי נטל הראיה להראות כי אף חברת ביטוח סבירה לא הייתה מבטחת את הדירה בתנאי הקלת הסיכון, קבע בית המשפט כי הנתבעת תשלם לתובעת 50% מסכום התביעה ולא את מלוא הנזק. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – נדחתה (רע"א 3461/14 פדהצור בר נתן נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (3.7.2014)).

46.     בפסק הדין שניתן בת.א. (שלום חיפה) 54952-11-11 תומר משלי נגד ביטוח ישיר (30.1.2014) נדונה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין רכב שנגנב, לאחר שהנתבעת דחתה את תביעת התובע  בשל אי עמידה בתנאי המיגון הדרושים בפוליסה (הכוללים מערכת איתור פעילה) ואשר על קיומם הצהיר התובע בפני הנתבעת. בפועל, טענה הנתבעת, הושבתה מערכת האיתור מספר חודשים לפני הגניבה. בית המשפט קיבל את התביעה לאחר שקבע כי הנתבעת לא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף לא בדמי ביטוח מרובים יותר, לו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי ואף לא הוכחה הפרמיה בגין פוליסה חליפית זו. ערעור שהוגש לעניין גובה הנזק התקבל בחלקו (ע"א (חי') 27231-03-14  תומר משלי נגד ביטוח ישיר - איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ()10.6.2014).

47.     ברע"א 2000/17 אחים פולק סוכנויות יבוא בע"מ נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (30.4.2017) דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לעניין הרכיבים הקבועים בסעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח. יצוין כי בית המשפט השלום הגיע למסקנה זו על בסיס עדותה ותצהירה של חתמת הנתבעת ועדותו של מומחה בהערכת ובדיקת סיכוני ביטוח וסקרי הגנות.

48.     גם בת.א. (ת"א) 14847-12-10 שלמה חכמון נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (10.8.2014) קבע בית המשפט כי הנתבעת עמדה בנטל הראיה לעניין יסודות סעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, בשים לב לכך שהגישה תצהיר של שמאי וסוקר שהנו איש מקצוע בתחום וקבע כי "אף מבטח סביר אחר לא היה מוכן לבטח את העסק מבלי שבוצעו כל המיגונים הנדרשים וזאת גם בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר". לפיכך, קבע בית המשפט כי התובע אינו זכאי לתגמולי ביטוח כלל.

49.     בת.א. (י-ם) 61750-01-13  דוד אלגזי נגד שרון בובליל (12.5.2015) קבע בית המשפט כי לא די בעדות חתם חברת הביטוח והיה עליה להגיש ראיה חיצונית ואובייקטיבית מטעם מבטחים אחרים המעידה על כך שלא היו מבטחים במקרה הנדון, גם לא כנגד תוספת פרמיה. יחד עם זאת, הטיל בית המשפט על התובע אשם תורם בשיעור 75% בכל הנוגע לנזקים מעבר לשווי המונית עצמה, מאחר ולא קרא את פוליסת הביטוח.

כן ר' פסק הדין בתא (פ"ת) 6689-10-09  יעקב בצון נגד ראיסה ברבנוב (19.5.2015) ובעא (חי') 60102-01-14  בהיג' קעואר ובניו בע''מ נגד הראל חברה לביטוח בע"מ (22.10.2014).

אשם תורם

50.     קבעתי, אם כן, כי הנתבעת לא עמדה בנטל הראיה להוכיח כי לא הייתה חברת ביטוח סבירה שהייתה מבטחת את הרכב במועד הגניבה. במקרה זה זכאי התובע למלוא תגמולי הביטוח. יחד עם זאת קבעתי כי התובע התרשל באופן משמעותי. האם יש להפחית מתגמולי הביטוח בשל אשם תורם?

51.     רשלנות המבוטח אינה מביאה לדחיית תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח. הטעם לכך הוא, שהסיכון לפיו יתרחש מקרה הביטוח עקב רשלנותו של המבוטח, הוא ממין הסיכונים הצפויים, והוא מגולם בפרמיות המשולמות לחברת הביטוח (אליאס, עמ' 473-5).

...

"

לעיון בפסק הדין