האם רשאי בית משפט להעניק פטור מאגרה המותנה בתוצאת ההליך?

בית המשפט העליון דן בשאלה האם רשאי בית משפט להעניק פטור מאגרה המותנה בתוצאת ההליך?

מפסק הדין:

"...

 15.          עיון בתקנה 13 לתקנות האגרות 1987 מעלה כי מחוקק המשנה ביקש לקבוע באופן מפורש את פרק הזמן המקסימאלי שלגביו ניתן לדחות את תשלום האגרה – הוא שני חודשים. הסדר אחרון זה לא מצא לו ביטוי בלשון התקנות התקפות דהיום. כזכור, תקנה 14(ז) לתקנות האגרות שוב איננה קובעת עוד כי פרק הזמן המקסימאלי לדחיית תשלום אגרה הוא חודשיים. ובלשון התקנה "דחה בית משפט את הבקשה, או פטר מתשלום חלק מהאגרה בלבד, רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה, שלגביה לא ניתן הפטור, לשיעורין, ובתוך הזמן שיקבע [...]" (ההדגשה הוספה – ע' פ'). 

16.          לא נעלמה מעיני טענת המערער, שלפיה האמור בתקנה 14(י) לתקנות האגרות – שמאפשרת לבית המשפט מקום שבו ניתן פטור מאגרה, ומקבל הפטור זכה בתביעתו, לחייב בעל דין שכנגד בתשלום האגרה – מעידה כי מחוקק המשנה ביקש לשלול את האפשרות ליתן פטור מתשלום אגרה המותנה בתוצאת ההליך לבעל הדין מבקש הפטור (היינו, זה שעליו מוטלת החובה הראשונית לשלם אגרה). איני שותף למסקנה זו. להשקפתי, ההסדר הקבוע בתקנה 14(י) אינו בבחינת הסדר שלילי. כידוע, ככלל יש לנקוט זהירות יתרה טרם קביעה פרשנית כי מכלל ההן שומעים אנו גם את הלאו (בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פ"ד סד(2) 479, 505 (2010); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה, 114 (1993) (להלן: ברק)). אכן, ייתכן כי "ההוראה המפורשת לא באה אלא לשם הזהירות [...] ולשם הסרת כל ספק" (ברק, שם). לפי קו מחשבה זה, איני סבור כי המסקנה המתבקשת מכך היא כי מחוקק המשנה ביקש להגביל באמצעות תקנה זו את שיקול הדעת של בית המשפט אשר לדחיית תשלום האגרה כאמור בתקנה 14(ז).

..."

לעיון בפסק הדין