מבוא וטיב המחלוקת

ביום 18.5.2008 מת נער כבן 17 מוות טרגי לאחר ששלח יד בנפשו, (להלן-המנוח).

לטענת בני משפחתו הוא התאבד עקב התעללות קשה שעבר בבית הספר ששיאה ביום 12.5.2008.

 

השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא האם מתקיים במקרה זה קשר סיבתי משפטי בין ההתאבדות הטרגית לבין מחדלי מי מהנתבעים או במילים אחרות האם על הנתבעים היה לצפות את מעשה ההתאבדות.

 

לפני תביעת פיצוי על נזקי הגוף שהגישו: עזבונו של המנוח-תובע 1, הוריו-תובעים 2 ו-3 ואחותו-תובעת 4, נגד הנתבעים: נתבעת 1-רשת בתי הספר בה למד, נתבע 2- משרד החינוך,  נתבעת 3- המועצה האזורית ונתבע 4-מנהל בית הספר.

בהמשך נמחקו נתבעים 3 ו-4 ונותר בירור אחריותם של רשת בתי הספר ומשרד החינוך, [בהסכמה שונתה זהותו של נתבע1 מבית הספר לרשת אליה השתייך].

אין מחלוקת כי חלקו של משרד החינוך מתמצה בהעסקת יועצת בית הספר (בהיקף של 10 שעות שבועיות).

 

אין מחלוקת כי המנוח יליד 20.4.1991 היה בריא בגופו ובנפשו, (במילים אלה פתחו התובעים את סיכומיהם), אין גם מחלוקת כי ביום 12.5.2008 הותקף המנוח בחצר בית הספר על ידי תלמיד או תלמידים,  משם נלקח על ידי סגן מנהל בית הספר לקופת חולים ונמצא כי בעקבות האירוע נגרמו לו שריטה וכחלון בפנים, נפיחות וסמני דם מהאף, (ת/7), לאחר שטופל במקום נלקח לביתו. לטענת המשפחה, המנוח שהה בביתו עד ליום 18.5.2008 מועד בו נמצא על ידי אחותו-תובעת 4 שהוא תלוי בחדרו.

 

השאלות העובדתיות הטעונות הכרעה

-האם קדמו ליום 12.5.2008 התעללויות במנוח על ידי תלמידים.

-מה היו נסיבות התקיפה ביום 12.5.2008.

-האם כטענת סגן מנהל בית הספר באותו יום נערכה סולחה בין משפחת התוקף לבין משפחת המנוח.

-האם חזר המנוח ללמודים בחלוף יום בו שהה בביתו, כטענת בית הספר או הסתגר בביתו כטענת התובעים עד שהתאבד.

 

השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה

-שאלת קיומו של קשר הסיבתי בהתאם לתשתית העובדתית שאקבע בנושא ההתעללויות במנוח לרבות האירוע מיום 12.5.2008 לבין מותו של המנוח.

-אם ייקבע כי קיים קשר סיבתי, יש לבחון האם הנתבעים או מי מהם התרשל באי מניעת ההתאבדות.

-במידה ותקבע חבות יש לקבוע מהו שיעור הפיצוי לו זכאי כל אחד מהתובעים.

 

מטעם התובעים העידו אביו של המנוח התובע 2, אחותו של המנוח התובעת 4 שהייתה צעירה ממנו בשנתיים ולמדה איתו באותו בית ספר וד"ר טארק פאהום מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר שערך חוות דעת מטעם התובעים ונחקר עליה.

מטעם בית הספר העידו מחנכת הכיתה, סגן מנהל בית הספר, מנהל בית הספר  וד"ר מיגל שסטצקי מומחה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר שערך חוות דעת ונחקר עליה.

מטעם משרד החינוך העידה יועצת בית הספר, לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב.

 

דיון

האם היו אירועי התעללות במנוח שקדמו ליום 12.5.2008

1.    השאלה המהותית הראשונה לגביה חלוקים הצדדים היא האם קדמה לאירוע מיום 12.5.2008 סדרת הקנטות ואלימות פיסית ומילולית "מצידה של חבורת נערים בבית הספר" כטענת התובעים.

 

התובעים ניסו לבסס טענה זו על שני עדים האב והאחות, אלא שטענה זו נטענה בסתמיות בתצהיריהם (ת/1, ת/2) מבלי שנקבו בפרטים כגון: מתי אירעו האירועים הקודמים, כיצד הם באו לידי ביטוי בעת התרחשותם, כיצד הגיב המנוח ומה זהות חבריה של אותה "חבורת נערים", וכל זאת על מנת שניתן יהיה לבחון את אמיתות הדברים ומהותם.

מול גרסה זו טענו במפורש עדי הנתבעים: המנהל, סגן המנהל, המורה והיועצת כי לא היה ידוע להם על אירוע כל שהוא שקדם ליום 12.5.2008.

 

2.    עדותו של האב בנושא זה כולה עדות מפי השמועה, בתצהירו ת/1 טען כי במהלך שנת 2008 סבל המנוח מהקנטות, אלימות פיסית ומילולית מצדה של חבורת נערים, (סעיף 6), לדבריו בעקבות ההקנטות פנה בנו למוריו ולמנהל בית הספר, שלא עשו דבר    (סעיף 7).

בחקירתו הנגדית  הוסיף פרטים  שלא הופיעו בתצהירו, לטענתו שני מורים פעלו באלימות כלפי המנוח, (עמוד 19 לפרוטוקול שורה 1) ובפעם אחת ילד אחר תקף את המנוח לא בשטח בית הספר והוא אושפז למשך 3 ימים בבית חולים, (עמוד 19 לפרוטוקול שורה 5 עמוד 20 שורה 3). פרטים חדשים אלו אינם קשורים באמור בתצהיר, בו דובר על חבורת נערים ספציפית שפעלה בשטח בית הספר וזהותה נותרה עלומה.

בהמשך הוסיף לפתע  אירוע תקיפה נוסף, שארע לטענתו 5 חודשים לפני האירוע "תוך כדי יציאה לאוטובוסים, להסעות",  (עמוד 23 לפרוטוקול שורה 15).

 

עוד הוסיף האב בחקירתו הנגדית כי ידע על האירועים הנ"ל עוד לפני ההתאבדות (עמוד 19 לפרוטוקול שורה 9) אך לא דיווח עליהם לבית הספר (עמוד 20 שורה 9). בהמשך אמר כך "ידעתי שיש איזה מקרים, פה ושם, אבל זה לא חריג. אתה יודע, הילדים בבית הספר מתקוטטים, המורים לפעמים מסדירים, אם איזה מורה נורמלי, בסדר. אבל קורה בכל בית ספר...", (עמוד 22 לפרוטוקול שורה 20, ראו גם עמוד 26 שורה 9 ועמוד 28 שורה 2) ושוב ניתן לראות כי תיאור כללי זה אינו מתיישב עם האמירה בדבר חבורת נערים ספציפית שהתעללה באופן סדרתי במנוח.

 

3.    לתוכן הודעת האב מיום 19.5.2008 בפני המשטרה (נ/1) אתן משקל מינימלי,  בהתחשב במועד מסירתה סמוך לאחר ההתאבדות. שוכנעתי כי אותה הודעה נמסרה תוך כדי סערת רגשות, בטרם קבורת המנוח. כשהמת היקר לו מונח לפניו, הסתפק האב במשטרה בתיאור כללי על מנת לאפשר הקבורה ולכן לא אראה בתוכן ההודעה כראיה תומכת בעמדת מי מהצדדים ככל שמדובר במחלוקות שלפניי.

 

4.    עמדתי שונה ככל שמדובר בתצהיר העדות הראשית של האב, תצהיר מיום 13.3.2014 שנחתם בנוכחות עורך הדין כשש שנים לאחר הטרגדיה ותוכנו הסתמי פגע במהימנותו של האב לעניין זה שהתערערה משמעותית במהלך חקירתו הנגדית.

 

אדגיש שוב את נושא העדר תיעוד הרפואי מטעם האב לתמיכה בטענותיו.

האב טען כי בעקבות אחד האירועים בנו אושפז למשך 3 ימים בבית חולים, (עמוד 19 לפרוטוקול שורה 5 עמוד 20 שורה 3), לא רק שמסמכים על כך לא הוצגו, בחקירה הנגדית טען בא כוח בית הספר כי מבירור שערך בקופת חולים לא נמצא בסיס לטענה זו (עמוד 19 לפרוטוקול שורה 16) וטענתו זו לא נסתרה על ידי התובעים.

 

בהעדר נתונים ופרטים, עדות האב לא יכולה לשמש ראיה להוכחת קיומם של אירועים קודמים ואפילו האב לא ראה כל ביטוי להשפעת אירועים קודמים אלו על בנו:

"ת.     כל הזמן אני ראיתי אותו בסדר, שמח.

 ש.     כל הזמן ראית אותו בסדר, שמח. ...

 ת.     לא, אני לא עיכבתי. תקשיב, אני עוד פעם, אתה שואל אותי שאלות כאילו שאני ליווי שלו. אני רואה בן אדם יוצא, חוזר, בערב נפגשים. אין רעש. הכל בסדר, אין תלונות. אני שקט. ברוך אתה ה'. זה הכל. מה אתה רוצה?", (עמוד 32 לפרוטוקול שורה 15).

 

5.    לאחר ששמעתי את עדות האב לא שוכנעתי כי ניתן לקבוע על פי עדותו בנושא זה ממצאים רלבנטיים לשאלות שבמחלוקת. תצהיר העדות הראשית מטעמו בנושא זה מאוד כללי, בארבע שורות (סעיפים 6 ו-7 לת/1) מתאר האב בסתמיות,  הקנטות ואלימות שלראשונה בחקירתו הנגדית הסתבר כי לכאורה מדובר באירועים מסוימים חלקם אמורים להיות מתועדים במסמכים רפואיים שלא הוצגו, חלקם נעשו מול צדדים שהבאתם לעדות זמינה וקלה, גם משום שלדברי האב בחלק מאותם מקרים נפתרו הנושאים בדרכי שלום ולמרות זאת אותם עדים לא הובאו להעיד.

 

6.    הרושם שקבלתי מעדות האב היא כי עובר ליום 12.5.2008 לא ארע מקרה כל שהוא בתוך בית הספר או במסגרת הלימודים בבית הספר שהייתה לו משמעות פוגעת ומשפילה וגם לא ארע מקרה כל שהוא עובר ליום 12.5.2008 שהובא לידיעת מי מצוות ההוראה, (האב אישר כי לא ידע מפי בנו כי הוא יידע מי מצוות ההוראה,     עמוד 30 שורה 8 ומצד שני גם אמר את ההיפך ראו עמוד 31 שורה 3).

 

במידה והיו אירועים נקודתיים שכאלה-שקיומם לא הוכח כאמור, האב ובנו המנוח לא ייחסו להם חשיבות ולא הייתה להם תרומה כל שהיא לתוצאה הטרגית שארעה. האב בחקירתו הנגדית הסביר זאת כך  "מכיוון שזה לא היה חמור. לא היה חמור. זה סכסוך ילדים. כל יום רבים" (עמוד 31 לפרוטוקול שורה 17).

 

7.    האחות שהייתה כבת 15 במועד האירוע ולמדה באותו בית ספר עם המנוח מסרה בתצהירה ת/2, תיאור זהה לתיאור  האב, תיאור כללי ונעדר פרטים באשר לתקיפות שקדמו לאירוע.  בסעיף 7 לתצהירה היא מתארת "תקיפות מילוליות  ופיסיות מצד חבורה של נערים", תיאור קצר וסתמי שנעדר פרטים מהותיים כגון: האם ראתה את האירועים בעת התרחשותם, האם נודע לה על קיומם מפי השמועה, מתי ארע כל אחד מאותם אירועים, מה היו נסיבותיו, מתי ארעה תקיפה מילולית ומה תוכנה, מתי התרחשה תקיפה פיסית ומה היו נסיבותיה ומיהם חברי אותה חבורת נערים.

 

מעדותה התרשמתי כי לא ניתן לבסס על דבריה דבר בנושאים אלו, מיד בפתח חקירתה הנגדית הסתבר כי לטענתה המידע בתצהיר אינו שלם וכי למרות שהתצהיר נכתב בשפה העברית והיא הגיעה לדיון ללא מתורגמן לשפה הערבית,  לעדה לא היו תשובות ענייניות לסתירות מהותיות שהתגלו בדבריה כגון טענתה שההתעללות במנוח החלה בשנת 2007 והיא לא ידעה להסביר מדוע לא סיפרה על כך לעורכי דינה בעת הכנת התצהיר (עמוד 56 לפרוטוקול שורה 24).

 

בהמשך שהסתבר כי העדה לא יודעת להסביר את תוכן תצהירה, לטענתה בשל בעיה בהבנת השפה, חקירתה הנגדית הופסקה למשך זמן ארוך עד שהגיעה מתורגמנית. ההמשך למרות שהיה בשפה הערבית לא היה שונה והרושם שהתקבל מעדותה כי גם אם היו אירועים קודמים לא היה מדובר באירועים סדרתיים או אירועים בעלי חשיבות כל שהיא להמשך (והתרשמתי כי לא במקרה לא ייחסו לכך התובעים ובאי כוחם חשיבות בעת הכנת תצהירי העדות הראשית ולכן תצהירי האב והאחות בעניין זה נעדרי פרטים). 

האחות לדבריה לא סיפרה על האירועים להוריה או למורים (עמוד 94 לפרוטוקול) והיא גם הסבירה כי היא לא ידעה את מה שקרה למנוח שלמד בכיתה אחרת, (עמוד 95 לפרוטוקול).

 

8.    לעומת שני עדי התביעה הנ"ל, סגן המנהל הצהיר כי הכיר את המנוח ולא ידע על כל מריבות נוספות או אירועים חריגים לפני אירוע ההתאבדות (נ/4 סעיף 6). היועצת הצהירה כי נהגה לערוך תצפיות בהפסקות על מנת לזהות תלמידים שזקוקים לתשומת לב מיוחדת, המנוח לא נראה כמי שזקוק לעזרה (נ/6  סעיף 6), המורה הבהירה כי האירוע מיום 12.5.2008 היה אירוע חד פעמי  (סעיף 6 לתצהירה נ/3), כך גם הצהיר המנהל כי מעבר לאירוע מיום 12.5.2008 לא היו אירועים נוספים (סעיף 11 לנ/5).

 

9.    בעת בחינת מהימנות העדים לא ניתן להתעלם מהטרגדיה המשפחתית אשר השפיעה על כל בני המשפחה ולכן גם על תוכן עדותם, אך העדויות של האב והאחות לא מספיקות כדי לבסס עליהן ממצאים בנושא זה, מתצהיר האחות ועדותה התרשמתי כי היא לא ידעה דבר מהתרשמות ישירה באשר לאירועים אחרים. תצהיר האב כללי מאוד, עדותו במשפט כללה טענות כבושות ואף הן כלליות וחסרות פרטים.

 

10. התובעים העלו טענה כי המנוח נעדר מספר רב של ימים  לפני אירוע התקיפה,       כ-25 ימים בחודשים מרץ, אפריל ומחצית מאי 2008, עובדות אלו לא תומכות בגרסת התובעים שמפי האב תיארו אירועי תקיפה מתקופה מוקדמת יותר. גם אם הם צודקים בטענותיהם, לא מצאתי כל משמעות וקשר בין היעדרויותיו של המנוח לפני 12.5.2008 לבין התאבדותו.

ב"כ התובעים הגיש את טפסי דיווח התייצבות ללמודים מחודשים קודמים (ת/6), המחנכת בעדותה הסבירה כי בהיעדרויות אלו אין כל דבר חריג, בהתחשב באופי הכיתה בה למד (עמוד 135 לפרוטוקול שורה 14, ועמוד 139 שורה 17).  המחלוקת בתיק זה אינה באשר להצלחת המנוח בלימודיו או לאיכות ההוראה בבית הספר.

לא הוכח קשר בין ההיעדרויות לבין יחס שקיבל המנוח מצד תלמידים אחרים או בקשר למצב נפשי בו  היה שרוי המנוח לפני 12.5.2008, וגם לטענת הוריו עובר לאותו יום הם לא הבחינו במצוקה נפשית כל שהיא.

 

11. לסיכום, אני קובע כי לא הוכחה התרחשות אירועי אלימות פיסית או מילולית כלפי המנוח עובר ליום 12.5.2008 וככל שמדובר בחבות מי מהנתבעים, ההנחה היא כי לראשונה ביום 12.5.2008 ארע האירוע שאת השלכותיו יש לבחון כעת.

 

האירוע מיום 12.5.2008

12. האחות שלמדה עם המנוח באותו בית ספר, תארה בתצהירה (ת/2 סעיף 8), כי ביום 12.5.2008 במהלך הפסקה, ראתה שלושה תלמידים מתנפלים על המנוח מאחור ומכים אותו, עד שהגיע מורה ולקח את המנוח מהמקום, גם בשלב זה תקף אותו אחד התוקפים בפניו.

העד המרכזי לעניין זה מטעם הנתבעים הוא סגן מנהל בית הספר. לסגן המנהל סיפרו תלמידים ומורים שהפרידו בין הניצים (עמוד 154 לפרוטוקול שורה 11) כי התרחשה מריבה בין המנוח לבין תלמיד אחר שתקף אותו. סגן המנהל ליווה את המנוח לקופת חולים משם לביתו והוסיף בתצהירו "לאחר מכן ארגנו פגישת "סולחה"", שהתקיימה בנוכחות סגן המנהל, (נ/4 סעיף 5).

 

הצדדים חלוקים בעניין זה לגבי שתי שאלות, מספר התוקפים והאם נערכה סולחה באותו יום.

 

13. לעניין היקפו של האירוע אסתמך על עדות האחות, שהיא למעשה העדה היחידה מבין העדים שהעידו אשר ראתה את שהתרחש ולמעשה מעדותה ניתן לראות כי המחלוקת מצומצמת, בתחילה הותקף המנוח בחצר בית הספר על ידי שלושה תלמידים, אז הגיע מורה שלקח את המנוח לתוך בית הספר, בדרך לשם אחד מהשלושה נתן למנוח מכה בפניו, כנראה באמצעות אגרוף. זה החלק המהותי בתקיפה בו נגרמה למנוח חבלה בפנים ודימום מהאף, יובהר כי בקופת החולים נרשם "לדבריו ודברי המורה המלווה... הותקף על ידי תלמיד אחר", (ת/7 שהוגש מטעם התובעים), כך שגם לגרסת המנוח התקיפה המהותית שגם הביאה לפגיעה נגרמה ע"י תלמיד אחד.

יודגש כי מרגע גילוי אירוע התקיפה, פעל בית הספר בצורה ראויה, המנוח נלקח מיידית לקופת חולים לקבלת טיפול רפואי כשהוא מלווה על ידי סגן המנהל ומשם המשיכו השניים לביתו.

וכך תאר סגן המנהל את ההמשך:

"חיכיתי עד ש, אבא שלו לא היה בבית. חיכיתי חצי שעה, עד שבא אבא שלו, התקשרתי גם להורה של התלמיד השני שרב איתי, אמרתי לו לבוא לכאן, צריכים לסגור את הבעיה. בא עם הבן שלו השני, ועשו סולחה, שתינו קפה וחזרתי לבית הספר", (עמוד 153 לפרוטוקול שורה 12).

 

14. התובעים חולקים על תיאור זה. גם בעניין זה בחר האב בתצהירו ת/1 להתעלם מנושא הסולחה, למרות שמעיון בסעיף 12 לכתב הגנת נתבעת 1, ניתן היה לדעת כי זו גרסת בית הספר, רק לראשונה בחקירתו הנגדית חלק האב על קיומה של סולחה כבר באותו יום (ראו עמוד 36 לפרוטוקול שורה 3).

 

15. לאחר שמיעת העדויות עדיפה בעיניי גרסת סגן המנהל בעיקר משום שהיא נתמכת בתוכנו של מכתב נזיפה שנכתב על ידו עוד באותו יום אל הורי הילד התוקף, (נספח א לתצהירו נ/4). עוד לפני האירוע הטרגי שארע ביום 18.5.2008 וזמן רב לפני הגשת התביעה, כתב סגן מנהל בית הספר במכתבו מיום 12.5.2008 כי באותו יום נפגשו הורי שני התלמידים  "אשר פתרו את הבעיה והשכינו שלום בית ביניהם".

 

16. לסיכום-על פי העדויות, המנוח הותקף בחצר בית הספר במהלך הפסקה, אירוע ללא רקע ידוע קודם, שהגיע לידי סיום תוך זמן קצר. כך שניתן לקבוע כי עצם התרחשות האירוע לא הייתה צפויה או צריכה להיות צפויה ולו הייתה מסתיימת בשלב זה מסכת האירועים, לא ניתן היה לחייב את בית הספר ברשלנות לעצם קרות האירוע ואי מניעתו.

 

המנוח הותקף בתחילה על ידי שלושה נערים, אחד מהם תקף אותו פיסית בפניו וגרם לשריטה, כחלון, נפיחות ודימום מאפו. סגן המנהל לקח את המנוח לטיפול בקופת חולים, משם ליווה אותו לביתו, הפגיש בין הורי המנוח לבין הורי התלמיד הפוגע והביא לסיום הסכסוך.

 

התנהגות המנוח מיום 12.5.2008 ועד להתאבדות

17. לטענת האב בעקבות האירוע לא שב המנוח לבית הספר, נציגי בית הספר והיועצת לא התעניינו בשלומו, לא הגיעו לבקרו, (ראו עדותו עמוד 36), תוך שהוא מדגיש כי המנוח לא יצא מביתו (עמוד 38 לפרוטוקול שורה 3). 

האחות בתצהירה ת/2 סיפרה כי המנוח היה עצוב, לא במצב רגיל,  ומאותו יום הוא לא שב לבית הספר (סעיף 13 לת/2), בעדותה הוסיפה כי המנוח כעס, לא יצא מהבית בגלל האף שלו, (עמוד 97 לפרוטוקול שורה 15).

 

[התובעים משום מה לא הציגו תמונה מלאה באשר למצבו הרפואי של המנוח, הסיכום הרפואי ת/7 מתאר את הטיפול הראשוני שקיבל המנוח בקופת חולים והוא מסתיים בהפניה לבדיקת רנטגן "לשלול שבר באף", לא הוצג מידע האם בוצע לאחר מכן צילום רנטגן ומה היו תוצאותיו].

 

18. המחנכת של המנוח, טענה כי לאחר האירוע נעדר המנוח למשך יום אחד בלבד ולאחר מכן שב לספסל הלימודים ולא ניתן  היה להבחין בכל בעיה אצלו, (עמוד 141 לפרוטוקול שורה 17).  סגן המנהל טען אף הוא כי ראה את המנוח בבית הספר לאחר האירוע, (עמוד 164 לפרוטוקול שורה 8). מנהל בית הספר בעת האירוע הצהיר כי יום לאחר האירוע המנוח שב ללימודים ונראה על ידי המנהל כמתפקד כרגיל, (נ/5 סעיף 6), הוא כתב דברים דומים במכתב מיום 15.11.2011, (ת/4) שנערך לאחר הגשת התביעה.

19. מאחר והוכח כי נערך רישום נוכחות בכל יום בבית הספר לרבות נוכחותו של התובע, ומשלא הציגה נתבעת 1 את יומן הנוכחות לימים שלאחר 12.5.2008, וגם לא הועלתה טענה כי הוא לא בחזקתה, עדיפה בעיניי גרסת התובעים ואני קובע כי המנוח לא חזר ללימודים לאחר יום התקיפה.

 

20. אולם שוכנעתי מהעדויות כי המנוח לא הסתגר בביתו, סגן מנהל בית הספר העיד כי לאחר  האירוע ראה את המנוח בכפר וראה שהוא צבע את שערותיו בצבע בלונד, (עמוד 161 לפרוטוקול שורה 21), האב והאחות כפרו בעובדה זו.

גרסה דומה שלא נסתרה עלתה מפי מנהל בית הספר (סעיף 10 לתצהירו נ/5) לפיו ביקר בביתו של המנוח ואימו ואחת מאחיותיו סיפרו לו כי ביום התאבדותו הלך המנוח למספרה, צבע את שיערו לבלונדיני ורצה לנסוע לתל אביב לעבוד עם קרובי משפחה.

אציין כי איני מייחס חשיבות כל שהיא לעצם צביעת השיער או לביקור במספרה.  

 

זה השלב לעבור לבחינת דו"ח ועדת הבדיקה.

 

קבילות ומשקל דו"ח ועדת הבדיקה

21. ביום 23.7.2008 הקים משרד החינוך-הנתבע 2, ועדה לבדיקת נסיבות התאבדותו של המנוח, דו"ח הועדה (ת/5) הוגש על ידי התובעים תוך הסתייגות והדגשה כי הוא לא מוגש לאמיתות  התוכן.

בחקירות הנגדיות של העדים הפנו שני הצדדים לממצאי הדו"ח. גם שני המומחים, מומחה התובעים ומומחה הנתבעת עיינו בדו"ח עובר למתן חוות דעתם.

בשלב הסיכומים עשו התובעים מעין שינוי בגישתם והם ביקשו לקבוע כי הדו"ח קביל כראיה (סעיף 38 לסיכומים ואילך) והם למעשה הסתמכו על דו"ח ועדת הבדיקה וראו בו כממצא מחייב (וכך התייחסו אליו לאורך כל הסיכומים, ראו סעיפים 13, ו-35).

 

הנתבעת 1 הלכה בדרכם של התובעים וכטענתה (סעיף 17 לסיכומיה), התובעים לא התנגדו להגשת הדו"ח, לא בקשו לחקור את עורכיו ולא בקשו לעיין בעדויות, אליהם  היא הפנתה בסיכומיה.

 

22. בנסיבות אלו אני מקבל את עמדת התובעים, שלמעשה היא גם עמדת הנתבעים ואני רואה בדו"ח ועדת הבדיקה (ת/5) כראיה קבילה, למרות שלא מדובר בוועדה שהוקמה מכוח חוק, חוק זכויות החולה או חוק אחר, (ראו ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון סילוורמן, פ"ד לז(4) 282 (1983); ע"א 4384/09 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171 (1997); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117 (2001)).

 

בפרשת עזבון סילברמן הנ"ל היות הוועדה שלוחה של משרד הבריאות,  והעובדה כי הייתה מוסמכת לחייב את המשרד הבריאות, היוותה שיקול ממשי בקבלת מסקנות הדו'ח כראייה.

ככל שמדובר בנתבעת 2, מתקיים התנאי שנקבע בהלכת עזבון סילברמן, דהיינו במידה ומדובר בהודאה, יש לראותה כהודאה שילוחית.

 

23. אלא שמבחינת מסקנות ועדת הבדיקה, אין בהן דבר המשליך לחבות ספציפית של מי מהנתבעים בתיק זה. אין בדו"ח כל ממצא אישי הנוגע למנוח, אין קביעות או ממצאים, עובדתיים או מסקנות המתייחסים ספציפית למנוח או להתנהגות מי מהנתבעים כלפיו.

 

בין חברי ועדת הבדיקה לא היה משפטן, הרכבה כלל בעיקר אנשי חינוך והערכותיהם החינוכיות מערכתיות, לגבי העתיד לא מלמדות דבר לגבי הסיבה למות המנוח וגם לא לגבי מחדל כל שהוא בתפקוד מי מאנשי הנתבעים עובר לאירוע הטרגי, אלא להיפך על פי מסקנה 3 (עמוד 8 לת/5) התרשמו חברי הועדה "לטובה מתפקודה של מחנכת הכיתה של התלמיד המנוח (ז"ל) לפני ואחרי האירוע...", גם זאת ללא התייחסות ספציפית למנוח.

אמירות כלליות על אלימות, שאינה קשורה במנוח, רלבנטיות לצורך דו"ח בדיקה כללי של משרד החינוך, אך הן אינן רלבנטיות להכרעה עובדתית מה ארע ביום 12.5.2008 או לפניו וגם אם בעקבות האירוע התגלו תלמידים עם מחשבות אובדניות, אין בכך להועיל לפתרון המחלוקות בתיק זה, שכן לא מדובר בגילוי הקשור במנוח.

מכאן שככל שמדובר במסקנות הדו"ח (ת/5), משקלן אפס לצורך ההכרעה בתיק שלפניי.

 

24. מעיון בדו"ח עולה כי חברי הוועדה נפגשו עם חברתו של המנוח ועם "חברו הטוב", חלק מפרטי דבריהם צוטט בדו"ח, המידע שמסרו אותם שני עדים מהותי וחשוב, אך מאחר ומדובר בעדויות מפי השמועה, לא אייחס לתוכנם משקל כל שהוא למעט העובדה כי למנוח הייתה חברה. ראו לעניין זה רע"א 5880/07 אבן צור נגד רכבת ישראל בע"מ (3.2.2008) באותו מקרה נקבע כי דו"ח ועדת חקירה יהיה קביל, אך הודעות שנמסרו ע"י עובדי הרכבת לוועדה ולמשטרה לא היו קבילות מאחר והם לא זומנו להעיד בפני בית משפט.

 

[אמנם הדו"ח לא נוקב בשמות העדים עימם נפגש המנוח, אך אני משוכנע כי במאמץ קל ניתן היה להשיג את חומר העבודה של וועדת הבדיקה ולמצוא את שמות העדים, מה עוד שהפגישות נערכו בבית הספר. הפגישה עם החברה הייתה באותו יום בו התייצבו בפני הוועדה גם מנהל בית הספר, היועצת ומחנכת הכיתה והפגישה עם החבר נעשתה אף היא בבית הספר, באותו יום בו נפגשו חברי הוועדה עם סגן המנהל. כך שלא הייתה מניעה לאתר את העדים ולהביאם לעדות. גם מסיכום התערבות השירות הפסיכולוגי של בית הספר, עולה קיומו של חבר של המנוח שנשקלה אפשרות טיפול בו באופן פרטני בעקבות האירוע, (עמוד 2 למטה לאותו דו"ח נספח לנ/5).

למרות זאת לא אזקוף אי הבאת העדים לחובת התובעים, הגם  שייתכן ונמנעו מלעשות כן כי העדויות לכאורה סותרות את עמדתם].

 

לסיכום- הממצאים העובדתיים שפורטו בדו"ח ועדת הבדיקה אינם קבילים, המסקנות קבילות אך אינן רלבנטיות למחלוקת בתיק זה.

 

האם הוכח קיומו של קשר סיבתי משפטי בין ההתאבדות לבין אירוע התקיפה

למען הסדר אתמצת את התשתית העובדתית שהוכחה ולאורה יש לבחון קיומו של קשר סיבתי.

 

25. המנוח היה בריא בגופו ובנפשו או למצער עד ליום מותו לא היה ידוע לבני משפחתו או לצוות  ההוראה על קיום מחלת נפש או פתולוגיה נפשית כל שהיא. הוא למד בכיתת אתגר, שהוגדרה על ידי המחנכת ככיתה בה התלמידים הם בעלי הישגים לימודיים  נמוכים והוסיפה "אדגיש אין מדובר בכיתה של ילדי חינוך מיוחד או תלמידים עם בעיות התנהגות אלא תלמידים עם הישגים נמוכים", (סעיף 3 לתצהירה נ/3 וראו חקירתה הנגדית עמוד 135 לפרוטוקול שורה 10). לא הוכח קיומו של אירוע אלים, פוגע  או מטריד עובר ליום 12.5.2008.

 

26. ביום 12.5.2008 הותקף  המנוח בחצר בית הספר על ידי 3 תלמידים, אחד מהם תקף אותו בפניו, גרם לו לחבלה שהצריכה טיפול רפואי, גם בשל דימום מאפו.  לאחר קבלת הטיפול בקופת חולים, מבלי שהוכח אם נערכה בדיקה לבירור עם אפו נשבר, הוא לווה על ידי סגן המנהל לביתו, שם דאג סגן המנהל לערוך סולחה בין משפחת המנוח לבין משפחת התלמיד התוקף.

המנוח לא הגיע לבית הספר לאחר אותו יום, וביום 18.5.2008 שם קץ לחייו. ייתכן והמנוח יצא מביתו באותם ימים, ייתכן ונשאר בביתו, אך אין מחלוקת כי שוחח עם אנשים, עם חברו הטוב ועם חברה שלו.

 

מבין הסובבים אותו, הגיעו להעיד אביו ואחותו שלא הבחינו בהתנהגות הצופה את הסוף המר.  ההורים לא ראו כל התנהגות המצדיקה פנייה לטפול או לעזרה באותם 6 ימים שהמנוח שהה בביתו לאחר התקיפה.

 

27. בטרם אבחן את שאלת הקשר הסיבתי אזכיר מושכלות יסוד בעניין נטלי הוכחה:

"על פי "כללי המשחק" הרגילים הנוהגים בדיני הנזיקין, על תובע-ניזוק המבקש לזכות בפיצוי מנתבע-מעוול, להוכיח כי הנתבע גרם לנזקיו, במעשה עוולתי, ברמת הוכחה של מאזן ההסתברויות. ניזוק שלא מצליח להוכיח שהנתבע העומד מולו גרם לנזקו (נטל ההוכחה) בהסתברות של מעל 50% (רמת ההוכחה), לא יזכה בתביעתו. הכללים של נטל הוכחה ורמת הוכחה משקפים שתי תובנות יסוד במשפט האזרחי: "המוציא מחברו עליו הראייה" (בבא קמא מו, ע"א); ועדיפה החלטה בינארית של הכל או לא כלום, על פני החלטה הסתברותית", ע"א 6102/13 וע"א 2880/14 עצמון נגד חיפה כימיקלים בע"מ (24.9.2015)

 

ועוד אזכיר את מהות החובות המוטלות על מורים, תוך הדגשה כי שאלת היקף חובת הפיקוח וההשגחה של מורה על תלמידו תלויה תמיד בעובדות הקונקרטיות של האירוע בו נפגע התלמיד.

 

נקודת המוצא היא כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מורה לבין תלמיד מעצם טיבם של יחסים אלה, בפסיקה נקבע כי חובה זו דומה לחובתו של הורה כלפי בנו.

 

במסגרת חובת הזהירות  הקונקרטית כמו גם בעת בחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי, יש לבחון מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה בפועל, ומה אדם סביר צריך היה לצפות. 

התאבדותו של אדם ללא תחלואה ידועה, ללא בעיה נפשית ידועה וללא סימנים בולטים בנסיבות היא תעלומה.

 

בע"א 4241/06 לוי נגד מדינת ישראל (12.3.2009) נבחנה השאלה האם יש להטיל אחריות בנזיקין על משטרת ישראל בשל התאבדות של אדם צעיר וכך נקבע באותו הליך:

"הגישה המקובלת בפסיקת בית המשפט העליון הינה שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המזיק לבין הנזק אלא אם כן היה עליו לצפות את מעשה התאבדות. דהיינו, גם כאשר נבחנת אחריותם הנזיקית של נתבעים לתוצאותיו של מעשה התאבדות תוכרע השאלה על-פי מבחן הצפיות...יש להדגיש תחילה כי בפני המשיבים לא היה כל מידע על מצוקה נפשית קיימת או קודמת של איתמר, על איומי התאבדות בעבר או בהווה או על טיפול נפשי שנטל בו חלק. מידע כזה היה עשוי לבסס חובת זהירות המוטלת על המשיבים".

 

28. השאלה במקרה זה היא האם אדם/איש הוראה סביר צריך היה לצפות כי בעקבות אירוע התקיפה הבודד מיום 12.5.2008, ולאחר שיושב הסכסוך בין הפוגע לבין הנפגע, ישים המנוח קץ לחייו, תוך התייחסות לאי חזרתו ללימודים במהלך אותם ימים.

 

לעניין ניתוח נסיבות הקשורות בהתאבדות, היפנתה נתבעת 1, למקרה של תלמיד שביצע מעשה קונדס הקשור בעבירה פלילית, שהסתיים בביטול תלונה למשטרה אך בהליך משמעתי מטעם בית הספר שהביא את אותו תלמיד להתאבד, ע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נגד סלע (15.11.2001) (להלן-ענין עזבון ויצמן ז"ל). באותו מקרה ניתח כב' השופט יעקב טירקל את המצב המשפטי תוך השוואתו למצב בעולם, פטר את בית הספר מחבות אליו הצטרפו כב' הנשיא אהרון ברק (כתוארו אז) וכב' השופט ריבלין וכך נקבע לעניין הקשר הסיבתי:

"התשובה לשאלה מה גרם לאדם פלוני לשלוח יד בנפשו היא תמיד קשה ומורכבת ביותר. מדובר בצירוף של גורמים, שהם בדרך-כלל עלומים, ואפילו יש לכאורה גורם גלוי לעין, קשה מאוד לדעת בדרך-כלל אם זה הגורם האמיתי. כך גם קשה ומורכבת ביותר התשובה לשאלה – שהיא פן אחר של קודמתה – אם ניתן לצפות שאדם פלוני ישלח יד בנפשו...יש, ככל הנראה, גם יסוד מבוסס לדעה כי "היכולת לנבא ולזהות מתבגרים שהם בעלי סיכון גבוה לביצוע התאבדות כמעט בלתי אפשרית" וכי "אין לנו אפשרות לנבא התאבדות הלכה למעשה"...לעתים קרובות, בעיקר בעוולת הרשלנות, נזקק בית-המשפט למבחן הצפיות לשם קביעת הקשר הסיבתי-משפטי".

 

 

בית המשפט העליון קבע במקרה זה כי לא היה על הנתבעים לצפות את האפשרות שהמנוח ישלח יד בנפשו, מאחר  ובאותו מקרה:

" המנוח היה נער חיוני ומלא חיים ולא היה בעל אופי דיכאוני. המנוח גם לא גילה סימני דיכאון או מצוקה מיוחדים בעקבות האירוע, לא דיבר על אפשרות של התאבדות ולא היה בהתנהגותו דבר שהיה יכול לרמוז על אפשרות כזאת. האסון שאירע היה מחוץ לטווח הצפייה והייתה כאן פעולה רצונית ומכוונת של המנוח שניתקה את הקשר הסיבתי".

 

[בניתוח המצב המשפטי בארה"ב מפנה כב' השופט טירקל למקרה שאיזכורו באסמכתא שמספרה 23 בעניין  McMahonבו דן בית-המשפט באחריותו של בית ספר להתאבדות תלמיד שנעדר מבית הספר ללא רשות אחרי שנכשל בכמה מקצועות והודח מנבחרת הכדורסל. באותו עניין נקבע, כי בית הספר התרשל בכך שלא הודיע להוריו של התלמיד וליועץ בית הספר על היעדרו של התלמיד. עם זאת נדחתה התביעה מן הטעם שהתאבדות היא פעולה מכוונת המנתקת את הקשר הסיבתי].    

 

29. שאלת הצפיות הנורמטיבית והפיסית, היא בסופו של יום קביעה שנקבעת על ידי בית משפט, במקרה זה ניסה כל צד לתמוך טענותיו בחוות דעת מומחה, שמראש יכולתו מוגבלת מאחר ומובן שבנסיבות המצערות המנוח לא נבדק לפני מותו על ידי מי מהמומחים ומאחר ולא הייתה לו תחלואה נפשית קודמת אין גם מסמך רפואי ספציפי שיכול לסייע למי מהמומחים.

עוד יובהר כי התשתית העובדתית לפיה פעלו המומחים, הינה תשתית מגמתית, כל צד בחר לספר למומחה מטעמו באופן טבעי את הגרסה העובדתית הנכונה לטעמו, גרסה שבמחלוקת מבלי לדעת מה אקבע בסופו של יום לגבי התשתית העובדתית לאחר שמיעת העדויות.

 

30. מומחה התובעים ד"ר טארק פאהום העריך בחוות דעתו (ת/3) ובהסתמך על התשתית העובדתית שהוצגה על ידי הוריו של המנוח, כי ההתאבדות הייתה תוצאה ישירה של "ההתעללות הקשה" שהמנוח היה קרבן לה, מבלי שקיבל יחס תומך מצוות בית הספר ומבלי שאותרו מבעוד מועד  גורמי הסיכון שהיו אצל המנוח כולל תחושות השפלה, עצב, אובדן כבוד וההערצה, אי יכולתו לעמוד בלחץ החברתי והסביבתי ותחושות חוסר האונים.

 

אזכיר כי לא הוכחה התעללות קשה במנוח, או התעללות כל שהיא, לא הוכח כי קדמו לאירוע התקיפה מיום 12.5.2008 אירועי התעללות אחרים וקבעתי כי ביום האירוע נערכה סולחה לישוב הסכסוך עם התוקף.

הסתפקות המומחה בדברי ההורים ללא תשתית עובדתית נוספת משליך על משקל חוות דעתו. כך למשל לא ביקש ד"ר פהאום לקבל את תיקו הרפואי של המנוח (עמוד 70 לפרוטוקול) ולמרבית השאלות המהותיות בחקירה הנגדית בהן עומת עם העובדות האחרות, לא השיב תשובה ישירה.

למעשה הוא בחן האפשרויות בדרך של שלילת גורמים שונים, אך הוא לא יכול היה להצביע על מימצא המבסס את מבחן הצפיות הפיסית מצד מורה או אדם סביר בנסיבות אלו (ראו (עמוד 90 לפרוטוקול שורה 1). 

 

31. עוד אבהיר כי איני סבור כי במקרה זה, מומחה כגון מומחה התובעים יכול לשמש מקור לקביעת הנורמה הראויה שיש להנהיג בבתי ספר, נורמה ראויה היא שאלה משפטית טהורה ואם הייתה כוונה להוכיח באמצעותו את הנורמה הנוהגת, הסתבר בחקירתו הנגדית כי הוא אינו מעורה מניסיונו האישי במתרחש בבתי הספר.

 

32. לתובעים הייתה אפשרות להגיש חוזרי מנכ"ל רלבנטיים במידה ויש כאלה, אך הם בחרו שלא לעשות כן, מיותר לציין כי חוזר מנכ"ל אינו חיקוק. במידה ובכוונת התובעים הייתה להסתמך על חוזר מסוים, חובה היה להציגו כראיה ולאפשר לנתבעים להתגונן בהתאם, לרבות בדרך הבאת ראיות בנושא מטעמם. ציטוט חלקים מחוזר מנכ"ל בשלב הסיכומים כפי שעושים התובעים (עמוד 20 לסיכומים) בדרך של הפנייה לפסק דין בו אוזכר חוזר כזה או אחר, היא דרך בלתי ראויה.

 

33. בניגוד לתשתית העובדתית המוגבלת שעמדה לנגד עיניי ד"ר פהאום, בפני מומחה בית הספר, ד"ר מיגל שסטצקי (חוות דעת נ/2) הוצגה תשתית עובדתית מפורטת מאוד, (ראו רשימת המסמכים וניתוחם בחוות הדעת), לפי הערכתו בהתייחס לתיעוד ותוכן המסמכים, לא היו במקרה זה סימנים מנבאים לאירוע הטרגי שאותם יכול היה לדעתו לצפות מי מצוות בית הספר או חבריו של המנוח. בהעדר פתולוגיה קלינית, לא הייתה דרך מקצועית לצפות שהמנוח ישים קץ לחייו.

 

34. לאחר ניתוח שתי חוות הדעת ובהסתמך על התשתית העובדתית המלאה אותה קבעתי עדיפה בעיניי חוות דעתו של ד"ר שסטצקי ושוכנעתי כי במקרה זה לא התרשל מי מצוות בית הספר או משרד  החינוך, אירוע ההתאבדות לא היה צפוי ולא ניתן היה לצפייה בנסיבותיו של תיק זה וגם אין מקום לקבוע חובת צפייה נורמטיבית בנסיבות אלו.

 

כפי שהבהיר ד"ר שסטצקי בחקירתו הנגדית ובחוות דעתו במקרה זה לא היו ניסיונות אובדניים קודמים, דכאון או חרדה, לא הייתה פסיכופתולוגיה ברורה, ולא הייתה מחלת נפש ממנה סבל המנוח או למצער לא היה ידוע לאף אחד על הפרעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. בחקירתו הבהיר כי מהיעדרויות  מלימודים גם בצורה סדרתית לא ניתן לנבא על סיכון אובדני.

 

בחרתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר שסטצקי על חוות דעתו של ד"ר פאהום גם משום שהתשתית העובדתית עליה הסתמך ד"ר פאהום הייתה מאוד מינימלית, כולה מבוססת על דברי ההורים שהם נוגעים לעניין ובחקירה הנגדית של האב הסתבר כי תשתית זו אינה נתמכת בראיות.

 

[בטרם סיום אבהיר כי לא מצאתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע אליו הפנו התובעים בסיכומיהם ת.א (ב"ש) 3001/09 א' ח' ס' נגד מדינת ישראל (3.5.2013)  תמיכה לטענתם בדבר צפיית מקרה ההתאבדות במקרה זה.

באותו הליך נדונה שאלה אחרת לחלוטין, שאלת היקף הנזק או "גולגולת דקה" בנושא הקשר שבין פרוץ מחלת סכיזופרניה לבין אלימות גופנית. אם התביעה שלפניי הייתה בשאלת אחריות הנתבעים לאי מניעת תקיפת המנוח בחצר בית הספר, ייתכן ומסקנותיי היו שונות. הנחת המוצא היא שהמנוח הותקף בבית הספר השאלה היא האם התאבדותו קשורה קשר סיבתי לאותו אירוע  או במילים אחרות האם ההתאבדות הייתה צפויה או צריכה להיות צפויה].

 

35. לסיכום שוכנעתי כי המנוח הותקף ביום 12.5.2008, בחצר בית הספר על ידי שלושה תלמידים,  אחד מהם חבט בפניו, גרם לו לדימום מאף שהצריך טיפול. לאחר שנלקח ע"י סגן מנהל בית הספר לקבלת טיפול בקופת חולים הוא הובא לביתו. אני מאמין לסגן מנהל בית הספר כי בנוכחותו וביוזמתו באותו יום נערכה סולחה בין משפחת הפוגע לבין משפחת המנוח. המנוח נשאר בביתו לאחר התקיפה מיום 12.5.2008 ועד התאבדותו ביום 18.5.2008, במהלך אותם ימים לא אובחנה התנהגות חריגה מצד בני המשפחה, עצם היעדרותו מבית הספר לא הייתה צריכה להוות סימן אזהרה, שכן כפי שהראו התובעים, המנוח נעדר מספר רב של ימים מבית הספר גם לפני 12.5.2008. התאבדותו הטרגית של המנוח ביום 18.5.2008 לא הייתה צפויה והסיבות שהביאו לפגיעה שפגע המנוח בעצמו נשארו כתעלומה ללא פתרון.

 

אדגיש כי הורי המנוח כמו גם אנשי בית הספר ומשרד החינוך לא היו יכולים  ולא היו צריכים לצפות את האפשרות כי המנוח יתאבד בעקבות התקיפה ולא הייתה פעולה שהיה עליהם לעשות כדי למנוע את שהתרחש ולכן דין התביעה להידחות.

 

למעלה מן צורך אדון בשאלת הנזק.

 

 

 

 

גובה הפיצויים

נזק מיוחד

36. לא הובאו ראיות כל שהן מטעם התובעים לנזקים ספציפיים למרות דרישתם לפיצוי בגין נזק מיוחד.

אני מניח כי היו לתובעים הוצאות קבורה, הוצאות בימי האבל , לרבות בשל הקמת מצבה, ואולי גם תשלום שכר טרחת עו"ד ואגרה בגין הוצאת צו ירושה כטענתם. אך בהעדר ראיות, אין מקום לפסוק תשלום כל שהוא בנושא זה.

נזק שארע בעבר והיה אמור להיות מכומת בסכומים, חובה להוכיחו בראיות.

 

פיצויים לעיזבון

נזק לא ממוני

37.  התובעים דורשים פיצוי בגובה 1,000,000 ש"ח, לאור  הייסורים והכאב שהיו מנת חלקו של המנוח בטרם נפטר תוך הפנייה לע"א 1100/09 סופרגז בע"מ נגד מימון (20.2.2011), שם נפסקו 1,150,000 ש"ח לצעיר בן 23 שמת תוך זמן קצר, עוד הפנו למרכיב קיצור תוחלת חיים המהווה ראש נזק עצמאי, ע"א 6475/02 פיטרו נגד קבוץ דביר .

הנתבעת 1 העריכה את הפיצוי בגין כאב וסבל וקצור תוחלת חיים יחדיו בסכום של 450,000 ש"ח, בן השאר מאחר וחלף פרק זמן קצר בין הפציעה לפטירה תוך הפנייה לע"א 4022/08 אגבבה נגד ד.י.ש (21.10.2010).

 

38. לדעתי לו הייתה נקבעת חבות, היה מקום לפצות בגין שני המרכיבים ביחד, נזק שאינו נזק ממון וקיצור תחולת חיים. לא הוכחו ייסורים עובר למוות, ובהתחשב בגילו של המנוח בעת פטירתו אני מעריך כי הפיצוי בגין מרכיבים אלו צריך היה לעמוד על 500,000 ש"ח.

(ראו לענין זה ע"א 2597/09 דאהר נגד מדינת ישראל (25.11.2010) וע"א 4022/08 אגבבה נגד ד.י.ש  חברה בע"מ (21.10.2010)).

 

 

 

אבדן השתכרות בגין השנים אבודות

39. המחלוקת בין הצדדים בשאלה זו היא מינימלית. כל אחד מהם חישב לפי שכר ממוצע שונה כנראה בשל השוני במועד הגשת הסיכומים.

אין מחלוקת כי את אובדן השכר לעתיד יש לחשב לפי 30% מהשכר הממוצע.  מקובלת עליי עמדת נתבעת 1 כי החישוב צריך להתחיל בגיל 21 מאחר והמנוח היה צפוי לשרת בצה"ל, (ראו דרך החישוב גם לעניין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים -ע"א 10990/05 פינץ נגד הראל חברה לביטוח בע"מ (11.4.2006) וע"א 1327/07 המר נגד פרופ' עמית (28.5.2013)).

המנוח יליד 20.4.91, השכר הממוצע נכון להיום-9,877 ש"ח.

-הפסדי שכר עבר- מיום הגעה לגיל 21- 20.4.2012 ועד היום: 43 חודש לפי 30% משכר של 9,877 ש"ח= 129,752 ש"ח.

-הפסדי שכר עתיד- מהיום עד הגעתו לגיל 67, מקדם ההיוון  288.4891787= 790,529 ש"ח.

 

-לגבי מרכיבי הפיצויים שתבעו ההורים- אבדן תלות הורים, אבדן תמיכה ושירותי בן, לא הובאו ראיות כל שהן ולו הייתי קובע חבות לא הייתי פוסק פיצוי בגין מרכיבים אלו, בשל העדר ראיות.

 

-בגין כאב וסבל הורים-דורשים התובעים פיצוי בשיעור של  300,000 ש"ח, הנתבעת 1 טוענת כי בהעדר נזק נפשי לפי התנאים שנקבעו בפסיקה, אין ההורים זכאים לפיצוי, עמדה זו מקובלת עליי, (ראו רע"א 444/87 אלסוחה נגד עזבון המנוח דהן ז"ל פ"ד מד(3) 397 (1990) וע"א 754/05 לוי נגד מרכז רופאי שערי צדק (5.6.2007)), הגם שלא מדובר בהלכה נוקשה, חובה היה להצביע בראיות על פגיעות שכאלה.

אני משוכנע כי גם לאחות נגרם נזק מעצם גילוי גופת אחיה, בתצהירה ת/2 תארה בשתי שורות כלליות ותמציתיות כי נגרם לה נזק (סעיף 17 לת/2), אך גם לעניין זה חובה היה להביא ראיות כגון באשר לפגיעה בתפקודה וביכולותיה ולו באופן זמני לאחר האירוע, בהעדר ראיות לא היה מקום לקבוע פיצוי ספציפי בגין מרכיב זה.

סיכום

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה נגד שני הנתבעים ובכך הסתיימו ההליכים בתיק זה.

 

לפנים משורת הדין ולאור  הטרגדיה שפקדה את התובעים באובדנו של בנם היקר בטרם עת, לא אחייב בתשלום הוצאות הנתבעים, למרות שאין ספק שהנתבעים נזקקו לשירותי עורכי דין ולמומחה שאף הובא להעיד.

 

 

ניתן היום,  י"ב כסלו תשע"ו, 24 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

 

אברהם אליקים