מונחת בפניי תביעה ע"ס 973,000 ₪ כנגד הנתבע, עו"ד במקצועו, בגין רשלנות מקצועית.

מבוא וגדר המחלוקת בתמצית

1. הנתבע ייצג את התובע בת.א. 8215/07, תביעה כספית במסגרתה נתבע התובע ביחד עם נתבעים נוספים וחוייב לשלם לתובע שם, אחיו, (להלן: "זבולון"), סך 280,000 ₪ וכן הוצאות משפט (נספח ח' לתצהיר התובע; להלן – "פסק הדין" ו – "ההליך הקודם"). 

    

2. בתמצית ייאמר כי עניינה של התביעה נשוא פסק הדין הינה טענת זבולון כי התובע (שיכונה להלן – "פלוני" או "התובע") מכר משאית השייכת לזבולון לצד שלישי (שאף הוא נתבע במסגרת זו) ולא העביר אליו את כספי התמורה.

    

   בקליפת אגוז אוסיף כי טענתו העיקרית של התובע בהליך הקודם היתה כי המשאית נרכשה על ידו מזבולון במסגרת רכישת עסקו של זבולון (עסק להובלות). טענה זו נדחתה בפסק הדין ונקבע בין היתר כי התובע לא שילם את תמורת המשאית ולכן לא היה רשאי למכור אותה לצד השלישי.

    

   עוד אציין כי ערעור שהגיש התובע על פסק הדין, באמצעות הנתבע, נדחה אף הוא (נספח ט' לתצהיר התובע; להלן – "פסק הדין בערעור").

    

3. בכתב התביעה נטען, כי טרם הליך ההוכחות, עלה בידי הנתבע להשיג ראיות חשובות חדשות (נספחים ב' – ד' לתצהירו; להלן – "הראיות החדשות"). הנתבע עתר בשמו לקבלתן כראיה בבקשה שהגיש, אשר התקבלה. לשיטתו, הנתבע לא ידע על קבלת הבקשה, לא הציג את הראיות ואף הלין במסגרת הערעור על פסק הדין כי לא התאפשרה הגשתן. התובע מוסיף וטוען כי לו היו מוגשות הראיות החדשות, היתה התביעה נגדו נדחית.

    

4. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע בנזקים שאירעו לו בשל רשלנותו, הן בסכום בו חוייב במסגרת פסק הדין המגיע לסך 450,000 ₪ (משוערך), בהוצאות הערעור, הן בסכום אותו שילם לנתבע עבור ייצוגו בסך 53,000 ₪ והן בנזקים נוספים בשל נקיטת הליכי הוצל"פ לגביית פסק הדין ובעגמת נפש, הכל כמבואר בכתב התביעה.

    

5. הנתבע מודה בכתב הגנתו כי החלטת בית המשפט שהתירה את הגשת הראיות החדשות לא הגיעה לידיו למרות בירורים שערך (סעיף 40). אין גם חולק כי אף בטיעונו בערעור גרס הנתבע כי לא התאפשרה הגשת הראיות החדשות למרות שהלכה למעשה הדברים לא היו נכונים (עמ' 6 ש' 24 לפרוטוקול הדיון בערעור, נספח ז' לתצהיר התובע).

    

6. הנתבע מוסיף וטוען כי קביעותיו של בית המשפט אינן מותירות מקום לספק בנוגע לחיוב התובע, כי הוא נמצא לא מהימן ולא היה בכוחן של הראיות החדשות להפוך את הקערה על פיה, ואלו היו אף מחמירות את מצבו של התובע.

    

   רשלנות הנתבע

    

7. אין חולק כי בית המשפט התיר את הגשת הראיות החדשות (נספח ה' לתצהיר התובע). הלכה למעשה הנתבע מודה כי לא בדק אם ניתנה החלטה בבקשה להגשת הראיות החדשות (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 21-22).

    

   עוד העיד הנתבע בהגינותו כי "בדיעבד גיליתי שביהמ"ש אישר אותה" (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 23; ראו גם עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 5-9, שם הודה כי הדבר הוברר לו לאחר הדיון בערעור).

    

8. אין ספק כי פרקליט המגיש בקשה אמור לברר מהי ההחלטה, קל וחומר כאשר מדובר בבקשה לראיות נוספות טרם הוכחות, ובמידה והתקבלה הבקשה, עליו לנהוג בהתאם ולהבין כי בידיו ראיות נוספות שהוא יכול להסתמך עליהן.

    

9. הנתבע לא נהג כך ולא ידע טרם ההוכחות כי הבקשה התקבלה ובכך התרשל. נראה היה במהלך עדותו כי הנתבע מודה בכך בחצי פה, ובסיכומיו אף הודה בכך מפורשות (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 6), אך טענתו העיקרית בתביעה זו הינה כי אין קשר סיבתי בין הרשלנות לבין קבלת התביעה כנגד התובע. אפנה איפוא לבחון טענה זו.

    

   האם היה בכוחן של הראיות החדשות לשנות את תוצאת פסק הדין?

    

10. מטבע הדברים קיים קושי אינהרנטי לדון בקשר הסיבתי לנזק כתוצאה מרשלנות של פרקליט בניהול משפט. קיימים מקרים מובהקים של רשלנות, דוגמת מצב שבו עו"ד לא מגיש כתב הגנה במועד וניתן פסק דין בהעדר הגנה. גם במקרה כזה, בית המשפט אמור "לשער" מה היה קורה אם היה מוגש כתב הגנה, קרי האם הייתה הגנה לגוף העניין (ראו לעניין זה ראו ע"א 9022/08 מגורי – כהן נ' עו"ד משה קמר [פורסם בנבו] (3.5.10), פסקה כא' לפסה"ד; להלן – "עניין קמר").

     

11. בפיסקה כב' בעניין קמר, בו נטען כי הפרקליט היה אמור לשאול שאלות מסויימות בחקירת עד מסויים, דבר שלא עשה, נקבע:

     

    "שוב: מהלך היפותטי זה אינו פשוט במישור הראייתי, ומבחינות מסוימות גם במישור המדיניות הציבורית. מהותה של התביעה הנזיקית היא הטענה, כי ראוי היה להגיע לתוצאה שונה מזו שהגיעה אליה הערכאה שדנה בתביעה המקורית בהליך מתאים (לדוגמה, לקבוע בהליך אזרחי, כי היה ראוי להגיע לתוצאה אחרת בהליך פלילי על כל המשתמע). הליכים מסוג זה מאפשרים (אולי אף מצריכים) להעיד מחדש את העדים שהעידו בהליך המקורי תוך שמיעת עמדתם ביחס לטענה, שנטען שראוי היה להעלותה; למעשה הם עשויים לחייב ניהול המשפט המקורי מחדש בהליך תביעת רשלנות. סוף דבר, תביעות מסוג זה מרבות התדיינויות, עלולות להביא לקביעות שיפוטיות סותרות - ובסופו של דבר פוגעות באמון הציבור בבתי המשפט. במקרים מסוימים עלולים אנו להיות צופים בתיאטרון האבסורד במירעו, אם יאפשרו אותו בתי המשפט, ויש לקוות כי לא יעשו כן".

     

12. ובע"א 989/03 א. חוטר ישי נ' חיננזון (26.1.05) נפסק כי:

     

    "בהקשר זה, על התובע הנטל להוכיח, כי אלמלא התרשלות עורך הדין תוצאת פסק הדין היתה משתנה לטובתו (ראו: א' יעקב "רשלנות בין כותלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי דין במסגרת הדיון המשפטי" עיוני משפט כו (תשס"ב) 5, בע' 21-22, 57-58). זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע, כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו ההליכים היו מתנהלים באופן שונה" (סעיף 28; ההדגשה שלי – י.ש.).

     

    ראו גם פסק הדין בע"א (מחוזי נצרת) 1277/06 אוחיון נ' רובין (8.11.07), שם אומצה קביעת הערכה הדיונית לפיה:

     

    "לא ניתן לקשור באופן חד משמעי בין התוצאה הכושלת של תביעת הפינוי לבין מחדלו של המשיב מלהעלות את הטענה לפי אחד הסעדים אינו מתאים להתברר בסדר דין מקוצר, ולא ניתן לחזות מראש, כי אילו הועלתה על-ידו הטענה, התוצאה הסופית היתה משתנה לטובת המערערים" (סעיף 5א' לפסה"ד).  

     

    בעניינו, לא מדובר באי הצגת שאלות בחקירה נגדית כפי שאירע בעניין קמר אלא באי הגשת ראיות למרות שהגשתן אושרה, אך עדיין מדובר במהלך היפותטי בבסיסו, שאינו ראוי שייעשה, במיוחד כאשר לא מדובר בראיות ניצחות המוכיחות למעלה מכל ספק את גרסת פלוני, כפי שיבואר להלן.

     

    למרות זאת, אתייחס לראיות החדשות לגופן ואבחן האם פלוני עמד בנטל הכבד הרובץ לפתחו.

          

13. על מנת לברר את טענת התובע יש לסקור חלק ממצאי בית המשפט במסגרת פסק הדין. כאמור, התובע טען בהליך הקודם כי רכש את המשאית מאחיו, זבולון, במסגרת רכישת עסקו (בסכום כולל של 225,000 ₪), ולכן היה רשאי למכור אותה לצד שלישי.

     

     

     

14. בסעיף 6 לפסק הדין נקבע כך:

     

    "לאחר ששמעתי העדים ובחנתי המסמכים מסקנתי הינה שהתובע (זבולון – י.ש.) הצליח להרים את נטל ההוכחה לטענתו לפיה העסק כולו לא נמכר לנתבע (התובע כאן – י.ש.), אלא הנתבע התעקש למכור את המשאית בלבד, כפי שאפרט להלן".

     

    קביעתו זו של בית המשפט התבססה על שורת ממצאים וראיות ואפרט את עיקרם, באופן לא ממצה:

     

    1. טיוטת ההסכם בין הצדדים הדנה במכירת העסק לא נחתמה ולא הוצג כל הסבר מספק לכך על ידי פלוני (סעיף 7 לפסק הדין).

        

    2. פלוני לא הוכיח ששילם סכום כלשהו עבור העסק, למרות שלא היתה כל מניעה שיעשה כן (סעיף 10).

        

    3. פלוני לא הביא כל ראיה כי שחרר את השעבוד מהמשאית (סעיף 10).

        

    4. פלוני לא הביא כל ראיה כי 5 המחאות ע"ס 20,000 ₪ כ"א שולמו לזבולון עבור העסק כולל המשאית ולא סתר את טענת זבולון כי סכום זה שולם לו מצד ג' עבור עבודה שביצע עבורו (סעיף 10).

        

    5. פלוני לא הוכיח כי בוצע קיזוז של כספים שחב לו זבולון עבור שכר עבודה על חשבון רכישת העסק (סעיפים 11-12).

        

    6. נקבע כי טענת פלוני ששילם עבור העסק סכום כולל של 335,000 ₪ סותרת את ההסכם הנטען לפיו התמורה נקבעה לסך 225,000 ₪ בלבד וממילא לא מובן מדוע ישלם סכום העולה באופן משמעותי על הסכום שסוכם (סעיף 15).       

        

        

        

        

        

    7. עוד נקבע, לענין גרסת פלוני בנוגע למכירת המשאית לצד ג', כי:

        

       "שקריו של הנתבע כל כך בולטים הם כך שאינני יכולה כלל ליתן אמון בעדותו זו באשר ליום המכירה, כאשר מהימנות זו משליכה היא אף על מהימנותו בכלל המצטרפת לספקותיי הרבים כפי שפירטתי לעיל באשר להתנהלותו ביחסים שמול אחיו, ומביאה אותי למסקנה שכלל איני יכולה ליתן אמון בעדותו בכל הנוגע לתביעה זו" (סעיף 16).

        

       ראוי לציין כי בית המשפט אף הטיל ספק בחלק מגרסת זבולון אך ציין שמדובר באדם פשוט ש"סמך על אחיו אשר בסופו של יום פעל מאחורי גבו" (סעיף 18).

        

    8. בנוסף נקבע כי "התרשמתי שהנתבע אשר מכר את משאית התובע, לא העביר את כספיה לתובע. משכך יש מקום לפצות את התובע..." (סעיף 19).

        

15. בפסק הדין בערעור נדחו טענות פלוני מכל וכל ובית המשפט המחוזי אימץ את קביעות בית משפט קמא, ולמרות שההלכה הינה שלא מתערבים בקביעות עובדתיות, סקר למעלה מהדרוש חלק מהראיות וחזר על הקביעות בפסק הדין.

     

    אציין רק את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה "אנו סבורים כי לא היה מקום לתת אמון בגרסתו של פלוני כי זבולון מכר לו את העסק...", תוך שבית המשפט עומד על מספר תמיהות מרכזיות בדבריו של התובע, כולל טענתו כי שילם לזבולון כ-160,000 ש"ח יותר מהסכום שננקב בהסכם שלא נחתם (עמוד 7 לפסק הדין בערעור).     

     

16. כעת יש לסקור בקצרה את הראיות החדשות אשר לטענת פלוני היה בכוחן לשכנע את בית המשפט לדחות את התביעה נגדו. המדובר בשלוש ראיות:

     

    האחת, 4 שיחות מוקלטות בצרוף תמלולים שערך זבולון עם אחד מלקוחותיו (נספחים ב'1 – ב'4 לתצהיר התובע; להלן – "התמלולים").

     

    השניה, העתק סיכומי זבולון בהליך אחר, ת.א. 9013/07 (נספח ג' לתצהיר התובע).

     

    השלישית, העתק תצהיר של זבולון בהליך נוסף, ת.א. 5289/08 (נספח ד' לתצהיר התובע). 

     

17. תחילה אדון בטענה עקרונית של התובע שעלתה גם מחקירתו הנגדית של הנתבע והיא שהאחרון בעצמו ראה חשיבות לראיות החדשות, שכן בבקשה להגשתן (נספח א' לתצהיר התובע) ציין כי יש בראיות "חשיבות ניכרת" להכרעת פסק הדין וכי אין מוכיחות את חוסר מהימנות זבולון (סעיף 7 ו-20).

     

    בעדותו אמר הנתבע כי לא חשב שהבקשה או הראיות החדשות חשובים במיוחד (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 14-20).

    כאשר נשאל מדוע הגיש אם כן את הבקשה, ענה: "כי לך תתווכח עם טויטו" (שם, ש' 22). עת נשאל מדוע כתב איפוא בבקשה כי יש לראיות אלה חשיבות ניכרת השיב כי הוא עושה את כל המאמצים לשכנע את בית המשפט לקבלן אך לא חשב כי הן יכולות לשנות את התוצאה (שם, ש' 26).

     

18. עוד הוסיף הנתבע כי אמר לתובע ש"לא נוכל לנצח איתן אך הוא אמר לי להגיש בכל מקרה וכך עשיתי...לא האמנתי שהראיות האלה ינצחו את המשפט" (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 10-12).

     

    דברים אלה של הנתבע מקובלים עלי. העובדה שהנתבע טען בשם לקוחו כי לראיות החדשות חשיבות ניכרת אין פירושה כי אכן כך הדבר. פרקליט עושה ואמור לעשות כל שלאל ידו על מנת לייצג את לקוחו במסגרת החוק וברור כי הטענה כי מדובר בראיות חשובות נטענה על מנת לשכנע את בית המשפט לקבלן.

     

    יש לבחון איפוא את הראיות החדשות לגופן ולא לקבל את הטענות בבקשה להגשתן בכל הקשור לחשיבותן כ"כזה ראה וקדש".    

     

19. תחילה לתמלולים. המדובר בארבע שיחות ארוכות בין זבולון ללקוחו, ובחלק מהן יש התייחסות למערכת היחסים בין זבולון לפלוני ולמשאית. בתצהירו ובכתב התביעה לא טרח פלוני להפנות לקטעים בתמלולים הנפרשים על פני עשרות עמודים, ועשה כן רק בסיכומיו. לאחר עיון בהם, מצאתי קטעים מסויימים הרלבנטיים לעניין המשאית והתשלום עבור העסק, אליהם אתייחס להלן.    

     

20. בתמלול נספח ב' 1 מתייחס אדם הקרוי מיכה להמחאות מסויימות שמסר לפלוני וזבולון קובל על כך שתחילה נרשם שמו כנפרע בהמחאות ושמו נמחק ותחתיו נרשם שמו של פלוני (עמ' 4 לתמלול). זבולון אומר גם שההמחאות לא כובדו (שם, ש' 17).

    בהמשך אומר זבולון כי "השיקים האלה קיבלתי אותם מפלוני תמורת האוטו" (עמ' 5 ש' 1-2). מיכה עונה כי זבולון לא יכול לטעון שלא קיבל דבר על ה"אוטו" (ככל הנראה המשאית) להחזיק בהמחאות. עוד אומר זבולון כי ההמחאות מגיעות לו מפלוני וקובל על כך שמיכה ביטל אותן (עמ' 9 ש' 24-25 ועמ' 10 ש' 1).

     

21. עולה האמור כי אפילו אם המדובר בהמחאות שנמסרו לזבולון עבור המשאית, הרי שאלו לא כובדו, ובכל מקרה, כמבואר להלן, המדובר בסך 60,000 ₪ בלבד, כאשר שווי המשאית, כפי שנקבע בפסק הדין הינו 280,000 ש"ח, כמעט פי שלושה (ובהסכם שלא נחתם נקבעה תמורה של 225,000 ₪).

     

22. זאת ועוד, בהמשך התמלול הנ"ל אומר זבולון כי:

     

    "השיקים האלה לא קשורים. השיקים האלה פלוני נתן לי אותם, אמר לי אני קונה ממך את האוטו בינתיים הוא לא קנה את האוטו, הוא נתן לי 60,000 ₪ ובזה הוא חשב שהוא קנה את כל העסק שלי. אתה מבין? זה השיקים מה שקיבלתי עד עכשיו, לפחות 60,000 ₪. אבל את האוטו לא קיבלתי. אין לי אוטו ולא כסף. אתה מבין מה שנקרא? גם השיקים חזרו" (עמ' 12 ש' 16-24).

     

    הנה כי כן, זבולון שב ואומר כי ההמחאות האמורות כלל לא כובדו כך שתמורת המשאית ו/או העסק לא שולמה. מעבר לכך, בהמשך מציין זבולון כי "אני חתמתי על כתב העברת בעלות ואני אוכל אותה..." (עמ' 14 ש' 7-8).

     

    בנספח ב'2 מציין זבולון כי פלוני חייב לו 160,000 ₪ (עמ' 12 ש' 16). בתמלול נספח ב' 2 מציין מיכה כי פלוני אמר "כל העסקה התפוצצה, הוא (הכוונה לזבולון – י.ש.) מכחיש שהוא קיבל כסף. הוא פה והוא שם, תבטלו את השיקים שנתתי לכם, תבטלו אותם" (עמ' 9 ש' 13-14).

     

23. בהמשך אומר זבולון כי "ממכם? ממכם לא קיבלתי כלום. ממנו...ממנו זה 60,000 שקל זה מה שקיבלתי תמור... (כך במקור – י.ש.) בשביל המשאית" (עמ' 19 ש' 4-6).

     

     

     

    מהמשך התמלול עולה כי אותם 60,000 לש"ח אליהן התייחס זבולון הינן ההמחאות שנתן מיכה שלא כובדו כלל. זבולון מציין "אני צריך לשלם עליו גם את המע"מ..." (שם, ש' 7) וכי "תגיד לפלוני שייתן לך 60,000 שקל ותיתן לי אותם.." (עמ' 20, ש' 1-2), ומיכה משיב "בסדר. אז פלוני ייתן 60,000 שקל אז תקבל את הכסף שלך" (שם, ש' 3-4).

     

24. לא נעלמה מעיני קביעת בית המשפט בפסק הדין לפיה לא הובאו על ידי פלוני ראיות שהמחאות אלה אכן ניתנו עבור רכישת העסק ולא עבור עבודות שביצע זבולון עבור חברת "לוטינגר" (עמ' 5 לפסה"ד, ש' 28 – 30).

     

    קיימת אפשרות סבירה כי במידה והתמלולים היו מובאים בפני בית המשפט בהליך הקודם, היה מקבל את טענת פלוני כי ההמחאות אכן ניתנו לזבולון בקשר לרכישת העסק, אך בסופו של דבר, מסקנתו לא היתה משתנה, מחמת העובדה הפשוטה כי ההמחאות לא כובדו, מה גם שכאמור סכומן הכולל הינו כרבע מסכום העיסקה כולה, כך שממילא פלוני לא הוכיח כי שילם את תמורת המשאית או אפילו את חלקה. 

     

    שני התמלולים הנוספים, נספחים ב'3-ב'4, לא שפכו אור של ממש על טענות פלוני מעבר לאמור לעיל. 

     

25. ממילא, הקביעות בפסק הדין לפיהן פלוני לא שילם עבור העסק ו/או המשאית לא נסתרות כתוצאה מהאמור לעיל, נהפוך הוא. בהינתן זאת, מסקנתי הינה כי התמלולים האמורים לא יכלו לשנות מקביעת בית המשפט בפסק הדין לפיה פלוני אינו אמין ולא שילם עבור העסק ו/או המשאית של זבולון דבר.

     

26. אשר לראיה נספח ג' לתצהיר פלוני, שהינה סיכומי זבולון בת.א. 9013/07. כעולה מסיכומים אלה, המדובר בתביעה שהגישה חברה מסויימת נגד זבולון (ששלח הודעת צד ג' לפלוני) בגין אי תשלום עבור דלק שסופק לו.

     

    האמור בסיכומים דווקא מחזק את טענות זבולון שכן בסעיף 4 מציין האחרון כי "...כיום עסקו אינו פעיל, שכן החל מחודש יוני 2007 הוא מצוי בסכסוך עם פלוני, אשר גזל את עסקו וביצע עבודות פרטיות במשאית של הנתבע". לא ברור איפוא מדוע סבור התובע כי סיכומים אלה תומכים בגרסתו ומקעקעים את אמינות זבולון, שכן זבולון חוזר על עמדתו כי עסקו נגזל ממנו.  

     

27. אשר לראיה נספח ד', שהינה תצהיר של זבולון במסגרת ת.א. 5289/08, תביעה של זבולון נגד חברה מסויימת עבורה ביצע הובלות ולא קיבל לטענתו תמורה, וזו ששלחה הודעת צד ג' לפלוני. גם בענין זה לא ברור ממה מנסה התובע להבנות.

     

    בעמוד השלישי לתצהיר מציין זבולון כי:

     

    "לתדהמתי גיליתי כי פלוני החל לעבוד עם הנתבעת ללא ידיעתי, תוך שהוא מבצע עבורה משלוחים על חשבוני ותוך שימוש במשאית שלי".

     

    אין מילה וחצי מילה על קבלת תמורה מפלוני עבור המשאית, אלא יש עמידה נחרצת על כך שהמשאית שייכת לזבולון וממילא התצהיר אינו יכול לסייע לפלוני.  

     

    בסיכומיו טען פלוני כי קיימת סתירה בגרסת זבולון בין הסיכומים והתצהיר האמורים, שכן בעוד בסעיף 4 לסיכומים נטען כי מיוני 2007 מצוי זבולון בסכסוך עם אחיו שמבצע עבודות פרטיות במשאית זבולון (וזאת במסגרת נסיונו להדוף את התביעה בגין אספקת דלק למשאית), הרי שבעמוד הראשון לתצהיר נטען שבחודשים יולי-אוגוסט 2007 ביצע עבודות עבור חברת "לוטינגר" (במסגרת תביעה כספית שלו נגד חברה זו בגין עבודות שבוצעו).

     

    אכן, גרסאות אלה של זבולון במסמכים האמורים מעוררות קושי מסויים, אך בכל מקרה, אין הן קשורות כלל ועיקר למחלוקת נשוא פסק הדין והיא האם שילם פלוני לזבולון את תמורת המשאית ו/או העסק. ממילא, אין בראיות אלה כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין.  

     

28. סיכומו של דבר, מסקנתי הינה כי אין בראיות החדשות תימוכין לכך שפלוני שילם לזבולון עבור העסק ו/או המשאית את הסכום הנקוב בהסכם שלא נחתם, 225,000 ₪, ואף ההמחאות שנמסרו על ידי מיכה שסכומן נמוך יותר משמעותית, לא כובדו.

     

    פשיטא, מסקנתי הינה כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל הכבד המונח לפתחו  ולהוכיח כי אף אם הראיות החדשות היו בפני בית המשפט, היתה תוצאת פסק הדין משתנה.

     

29. במסגרת כתב התביעה ובסיכומיו עתר פלוני גם להשבת שכר הטירחה ששילם לנתבע, הן בהליך הקודם והן בהליך הערעור על פסק הדין. בנוגע לכך, הנתבע ציין בקדם המשפט מיום 11.2.14 כי שולם סך 30,000 ₪ בצרוף מע"מ עבור הייצוג בהליך הקודם וכי עבור הערעור סוכם על תשלום בסך 25,000 ₪ בצרוף מע"מ, שכלל לא שולם (עמ' 6 לפרוטוקול).

     

    בנוגע לשכר הטירחה עבור ההליך הקודם, הרי שאין חולק כי פלוני קיבל שירות משפטי בייצוגו בתיק, אם כי נפל פגם בייצוג, מצומצם בהיקפו ביחס לייצוג בהליך בכללותו, בכל הנוגע לרשלנות בהגשת הראיות החדשות.

     

    ניתן לומר כי הפגם בייצוג מהווה הפרה של החוזה בין הצדדים, הכולל בחובו תנאי מכללא לטיפול נאות, אך כפי שנקבע לעיל לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות של הנתבע לבין הנזק שנטען, והתובע גם לא ביטל את הסכם שכר הטירחה, ולפיכך הוא איננו זכאי להשבה מלאה או חלקית של שכר הטרחה ששולם.

     

    אשר לערעור, פלוני לא הוכיח בדרך כלשהי כי שילם סכום כלשהו, לא הגיש קבלות וכאמור הנתבע גורס כי לא שולם לו דבר. טענת פלוני בסיכומיו כי הנתבע לא הגיש כרטסת הנה"ח למרות שאמר כי יעשה זאת בקדם המשפט מיום 11.2.14 דינה דחיה, שכן פלוני לא עתר בבקשה מתאימה לגילוי מסמך ספציפי.

     

    זאת ועוד, עיון בנספח י' לתצהירו, ספחי שיקים שאמורים לתמוך בטענתו, מגלה כי אלה נושאים תאריכים שונים בשנים 2007 – 2009, כאשר הערעור הוגש ביום 27.12.10, כפי שעולה מהחותמת שעליו. ברור איפוא, כי ספחי השיקים שהוצגו אינם מתייחסים לתשלום עבור הערעור, שהיה נדרש רק לאחר מתן פסק הדין, שניתן ביום 25.11.10. ממילא, פלוני כשל בהוכחה כי שולם סכום כלשהו עבור הייצוג בערעור.

     

30. אשר לעתירת פלוני לחיוב הנתבע בסכום בו חוייב בערעור, 18,000₪.  אין בידי לקבל עתירה זו. בסיכומיו טען פלוני כי לא היה מגיש את הערעור לו ידע שהראיות החדשות לא הוגשו.

     

    ראשית, טענה זו לא בא זכרה בתצהירו, וברור כי היה עליו להצהיר על כך.

     

     

     

    שנית, ולמעלה מהדרוש, עיון בערעור (נספח ו' לתצהיר פלוני) מגלה כי נטענו בו טענות רבות, כאשר בתמצית הערעור צויין כי מדובר בארבע טענות מרכזיות ורק אחת מהן נוגעת לראיות החדשות (סעיף 7 לערעור). ממילא, ברור כי טענה זו של פלוני לא יכולה להתקבל. 

     

31. בסיפת הדברים אתייחס לטענת פלוני לגבי תצהירים סותרים לכאורה של מר ירמיהו סבטי, מי שרכש את המשאית והיה צד להליך הקודם. התצהירים הוגשו בהסכמה, ללא חקירתו של מר סבטי (עמ' 25 לפרוטוקול). המדובר בתצהיר שנתן מר סבטי לבקשת הנתבע בתיק זה וכן בתצהירו של מר סבטי משנת 2008 שצורף לבקשת פלוני לזימונו לעדות. פלוני טען בסיכומיו כי גרסאותיו של מר סבטי בעניינים שונים, בנוגע לאירועי יום מכירת המשאית, אינן הולמות זו את זו.

     

    לא מצאתי מקום להידרש לטענה זו מהטעם הפשוט: אף אם הדברים נכונים, אין לכך כל קשר לרשלנות הנתבע בקשר לראיות החדשות. סתירה בין תצהיר עליו חתם מר סבטי בשנת 2008 לתצהיר שעליו חתם לבקשת הנתבע כעת (מיום 1.9.14), במסגרת ההליך בשפניי, לא יכולה להועיל לפלוני בקשר לתוצאת פסק דין משנת 2010, שכן הסתירה – ככל שקיימת – "נולדה" רק בעת חתימת התצהיר האחרון, בשנת 2014.    

     

32. למעלה מהדרוש אציין, כי פלוני אף לא הוכיח את נזקיו. בתצהירו כלל לא ציין שסכום פסק הדין או חלקו שולם ואף הנזקים הנוספים, בענין מכירת נכסים שעוקלו, נטענו בעלמא, ללא כל אסמכתאות המעידות על הטענות.

     

    אין גם מקום לקבל את עתירת פלוני לפסוק לו סכום כלשהו עבור נזק עקיף כתוצאה מהליכי העיקול שבוצעו בעקבות פסק הדין ופגיעה בשמו הטוב בסך כולל של 250,000 ₪, לא פחות (סעיפים 27 - 28 לתצהירו), שכן ממילא נקבע כי תוצאת פסק הדין לא היתה משתנה אם היו מוגשות הראיות החדשות.

     

    ממילא, לא ראיתי כל בסיס לעתירה לחייב את הנתבע בסך 50,000 ₪ עבור "כאב וסבל" שנגרמו לפלוני כטענתו בסעיף 29 לתצהירו, בשל אי הגשת הראיות החדשות. עגמת נפש, ככל שנגרמה לפלוני, נגרמה בשל פסק הדין וכאמור זה היה ניתן, עם אותה תוצאה, עם או בלי הראיות החדשות.

33. בהינתן האמור, התביעה נדחית.  נוכח נסיבות העניין, סכום התביעה, והתרשמותי כי נקבה בסכומים מופרזים ביחס לרכיבי הנזק ללא כל ביסוס, אם כי בהתחשב בפגם שנפל בייצוג, התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪. 

     

34. בהתאם להחלטת כב' הרשם הבכיר אלמוג מיום 18.1.12  תשלום האגרה יידחה לסוף ההליך. המזכירות מתבקשת לשלוח לתובע דרישה לתשלום האגרה בהתאם.

     

     

     

     

    ניתן היום,  י"ז טבת תשע"ו, 29 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.