מה דינו של תצהיר שניתן על ידי אדם, בהליך ביניים, והתאבד לאחר מתן התצהיר?
בית משפט השלום בהרצליה דן בשאלה מה דינו של תצהיר שניתן על ידי אדם, בהליך ביניים, והתאבד לאחר מתן התצהיר? בית המשפט הגיע למסקנה - שניתן להקנות לתצהיר מעמד של ראיה.
מפסק הדין:
" ...
בטרם אצלול לסוגיית החבות, אדון תחילה בדרישת הנתבעת 4 בסיכומיה בע"פ, להורות על הוצאת התצהיר שהוגש על ידי מנהל הנתבעת 3, מר מ.ק. ז"ל, מהנימוק כי נבצר ממנה לחקור את המצהיר על תצהירו, בשל כך ששם קץ לחייו במאי 2015, שאם לא כן, ייגרם לה עיוות דין.
תצהירו של מר מ.ק. ז"ל, הוגש במהלך חודש מרץ 2014 בתמיכה לתגובה שהוגשה על ידי הנתבעת 3 לבקשת הנתבעת 4 לדחייה על הסף, במסגרתו ציין מר מ.ק. את הדברים הבאים:
א. לא נמסרה לו חוברת תנאים לפוליסת הביטוח של העסק וככל הידוע לו חוברת זו גם לא נמסרה לעובדי המוסך. ב. במשך שנים בהן היה מובטח ב"אליהו", לא הוסבר לו שקיימים סייגים לאחריות המבטחת. ג. כאשר הודיע לסוכן הביטוח, כי נתקבלה תביעתו של התובע, לא נמסר לו שקיים סייג ביחס לבעלי חיים בפוליסה. ד. לאחר שקיבל את מכתב הדחייה הבין, כי דפי הפוליסה כוללים מידע חלקי שאינו מתייחס לחריג.
ב"כ התובע טען, כי אין מניעה להסתמך על האמור בתצהירו של מר מ.ק. ז"ל אשר נמסר בהליך ביניים בתיק זה ומשמש כראייה בהתאם לתקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").
עוד נטען על ידי ב"כ התובע, כי עסקינן בתצהיר שהוגש על ידי נתבעת 3 ואשר הינו בניגוד לאינטרס של המבוטח שהודה בקיומו של כלב וכן, עסקינן בהתנהגות מבוטח במהלך העסקים הרגיל שלו ומשכך, יש להותירו על כנו בהיותו חריג לעדות השמיעה.
תצהירו של מר מ.ק. ז"ל;
לאחר שעיינתי בתוכנו של התצהיר כמו גם בטענות הצדדים לעניין קבילותו כראיה, חרף העדרה של חקירה נגדית עליו, מצאתי שיש להקנות לתצהיר מעמד של ראיהואפרט:
במקרה שלפני, אין חולק כי עסקינן בתצהיר שניתן בהליך ביניים, במובחן מהגשת תצהיר עדות ראשית, לפיכך, הופך התצהיר לראיה קבילה בתיק.
מתקין התקנות ערך אבחנה בין מעמדו של תצהיר בהליך דיוני רגיל לבין מעמדו של התצהיר בהליך ביניים ובבקשות בכתב שאז, "זמינות" המצהיר אינה מתחייבת כתנאי בל יעבור לקבילות התצהיר וממילא, קיימת התייחסות מרוככת לתצהיר כראיה גם בלא חקירת עורכו וזאת מאחר שמדובר בהליך ביניים וככזה אינו חורץ באופן סופי את גורלו של המשפט ואת גורלה של התשתית הראייתית שעל פיה נקבעת באופן סופי מערכת הזכויות והחובות של בעלי הדין.
בענייננו, המצהיר אכן לא נחקר על תצהירו, אך לא מכיוון שסירב להתייצב לחקירה אף שנדרש לכך, אלא מאחר ששוב לא היה בין החיים; מדובר בתצהיר שניתן על ידי מר מ.ק., מנהל אצל הנתבעת 3, בתמיכה להגשת תשובה מטעמה לבקשה שהגישה המבטחת לדחייה על הסף של הודעת המבוטחת כנגדה.
הואיל ואין המדובר במקרה דנן באמרת נפטר שמסר תצהיר עדות ראשית, הרי שאין צורך להכריע בטענת המבטחת לפיה היה על התובע, כתנאי מקדים לבחינת קבילותו של התצהיר, להניח תשתית עובדתית לכך שאת אותה עדות נבצר ממנו להביא לפני ביהמ"ש באמצעות עדים אחרים, כך למשל הגב' גלית מ.ק..
הוא הדין, גם ביחס לטענת התקיימותם של החריגים המאפשרים הכשרתה של אמרת נפטר.
הפניית ב"כ הנתבעת 4 בסיכומיה בע"פ ובהשלמה בכתב לפס"ד של כב' השופטת קרן אניספלד ת"א (חדרה) 3897-04-09, מזרחי ואח' נ' עיריית חדרה, מיום 22.02.13, במסגרתו נדחתה בקשת הנתבעת לשוות לתצהיר עדות ראשית של המנוח מטעמה מעמד של ראיה קבילה, איננה מסייעת לנתבעת 4, ראשית, משום ששם עניין לנו בתצהיר עדות ראשית , במובחן מתצהיר בהליך ביניים. שנית, הכרעתה של כב' השופטת אניספלד בסוגיה זו, התהפכה במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, ע"א 28595-04-13 עיריית חדרה נ' מזרחי ואח', מיום 22.04.14 ( ראו בעמ' 14, סעיף מ"ד לפס"ד).
סוף דבר, מתוך התשתית הראייתית שהונחה בפני, אף בהתעלם מהתצהיר של מר מ.ק. ז"ל עולה, כי קיימות ראיות אובייקטיביות ו/או ראיות שלמעשה לא הייתה לגביהן מחלוקת אשר גם עלו מתוך דבריו של סוכן הביטוח, מהן, ניתן להסיק כי הנתבעת 3 לא ידעה אודות החריג, כפי שיפורט בהמשך.
...."