בית המשפט המחוזי בחיפה דן בשאלה למי נתונה הסמכות לדון בתביעות בעניין מזונות קטינים, משמורתם וחלוקת רכוש בין בני זוג - לבית משפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני?   

בית המשפט הגיע למסקנה כי "משהוגשה תביעת גירושין כנה אליה נכרכו כדין ובכנות מזונות הקטינים, ובטרם ניתנה הזדמנות לבית הדין הרבני לפסוק בסוגיית מזונותיהם, הרי שיש ליישם על המקרה שלנו את אותה הלכה בבג"צ הנ"ל לפיה בנסיבות דנן אין לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני." 

 

לעיון בפסק הדין המלא (זמין למנויים בלבד)

 

מפסק הדין: 

"שאלה זו מתעוררת על רקע ההשתלשלות הבאה: במהלך ניהול הליך של גישור בין בני הזוג, פונה האישה – המשיבה - לבית משפט לענייני משפחה בבקשה לישוב סכסוך. בית המשפט מפנה את הצדדים ליחידת הסיוע (להלן: "יח"ס") ועל עיכוב ההליכים, אלא שהאישה מודיעה כי היא מבקשת להקפיא את ההליך, בשל הליך הגישור. מאוחר יותר ובהעדר כל פעילות בתיק, מורה בית המשפט על מחיקת ההליך. בחלוף פחות מחודש, מגישה האישה בקשה נוספת לישוב סכסוך ובה עותרת לפתיחת הבקשה הקודמת מחדש בשל גישור שנמשך בין הצדדים. לאחר הגשת בקשה זו ובמהלך אותו חודש מגיש הבעל תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני. בחלוף מספר ימים לאחר מכן מגישה האישה הודעה לבית המשפט לענייני משפחה בדבר סיום הליך הגישור ובסמוך לאחר מכן תביעותיה

  

האם הגשת בקשה לישוב סכסוך במקביל לניהול גישור שהחל קודם, מהווה פנייה בחוסר תום לב, ותוך ניצול הליכי בית משפט למטרות זרות – שלא לצורך מציאת פתרונות מוסכמים? האם סירוב המבקש להפניה ליחידת הסיוע אף היא מלמדת על חוסר תום לב? בכל השאלות שלעיל אדון במסגרת פסק דין זה. 

 

ההליך

 א.       שתי בקשות רשות ערעור שנדונו במאוחד, על שתי החלטות של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ע. קצב-קרן), האחת מיום 3/11/14 בי"ס 8961-05-14, ואילו השנייה מיום  19/11/14 באותו תיק.

 

בהחלטה מיום 3/11/14 קבע בית משפט קמא כי הוא הערכאה המוסמכת לדון בסוגיית מזונות הקטינים – ילדיהם של הצדדים, אף כי תביעת המשיבה למזונותיהם הוגשה לאחר שהמבקש, בעלה ואביהם של הקטינים, הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכרך לתביעתו את סוגיית מזונות הקטינים.

 

  

בהחלטה מיום 19/11/14 קבע בית משפט קמא כי הוא המוסמך לדון בתביעות המשיבה בענייני רכוש ומשמורת הקטינים.

 

 ...

  

          נראה כי די בנימוקים אלה כדי להוריד את הכורת על בקשת רשות הערעור ביחס לסוגיית הסמכות  בעניין מזונות הקטינים. אך לפני שאורה על דחייתה של זו, אתייחס בקצרה לטענת המבקש, זו שהועלתה גם לפני בית משפט קמא לפיה הבקשה לעיון חוזר נשענת על הוראות בג"צ 5933/14 פלוני נ' פלוני (11/9/14) ולדברי כב' השופט הנדל שם, כאשר להבנתו משהוגשה תביעת גירושין כנה אליה נכרכו כדין ובכנות מזונות הקטינים, ובטרם ניתנה הזדמנות לבית הדין הרבני לפסוק בסוגיית מזונותיהם, הרי שיש ליישם על המקרה שלנו את אותה הלכה בבג"צ הנ"ל לפיה בנסיבות דנן אין לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני. 

 

          בית משפט קמא אשר היה ער לעובדה כי פסק הדין בבג"צ הנ"ל ניתן לאחר מתן ההחלטה למזונות זמניים, וההחלטה בדבר סמכותו לדון בתביעת המזונות קבע, ובצדק רב, כי נסיבות המקרה שלפניו אינן דומות לנסיבות פסק הדין בבג"צ הנ"ל. אי לכך דחה את הבקשה לעיון חוזר בכל הנוגע לסוגיית הסמכות. מסקנתו זו של בית משפט קמא מקובלת עלי ואינני רואה טעם להרחיב בדבר. יחד עם זאת ובהתייחס לפסק הדין בבג"צ הנ"ל, סבורני כי יש בדברי כב' הנשיא (בדימוס) השופט א' גרוניס בדנג"צ 6454/14 פלונית נ' פלוני, ובית הדין הרבני (23/12/14) הסיר את אותה אי בהירות בנושא שהתעורר בעקבות בג"צ 5933/14, והבהיר כי ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים כפי שנפסק עוד בעבר, אולם כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט העליון הבהיר שם: "העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא, איפוא, במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נשא אחד מבני הזוג בקשר לגידול הילדים..."

 

 

          נוכח כל האמור לעיל,  אני מורה כבר כאן על דחיית הבקשה ברמ"ש 4537-12-14. 

 

ד.        ועתה להחלטה מיום 19/11/14 בעניין סמכותו של בית המשפט קמא להידרש לתובענה הרכושית ולתובענה למשמורת. 

 

          בית משפט קמא קבע בסופו של יום כי הסמכות נתונה לו גם בתובענות אלה. החלטה זו ניתנה לאחר שבית משפט קמא קיים דיון במעמד שני הצדדים, זאת ביום 23/9/14, לאחר שהצדדים נחקרו לפניו ולאחר שהגישו סיכומיהם בכתב. 

 

          החלטת בית משפט קמא נסמכת בעיקרו של דבר על קביעתו, לפיה יש לראות בבקשה השנייה לישוב סכסוך, הן מבחינה מהותית והן מבחינה פרוצדורלית, המשך ישיר של הבקשה הראשונה. אי לכך ובשל סמיכות הזמנים, יש בפתיחת הבקשה השנייה משום החייאה של הראשונה. מכאן ממשיך בית משפט קמא וקובע כי יש לראות בהגשת התביעות על ידי המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה כאילו הוגשו במועד הגשת בקשת ישוב הסכסוך הראשונה ולמצער במועד הגשת בקשת ישוב הסכסוך השנייה, כך שהתביעות הוגשו טרם הגשת  התביעה הכרוכה לבית הדין הרבני. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי תשלום האגרה שנדרש בגין הבקשה השנייה לישוב סכסוך נתבקש באופן פרוצדורלי נוכח סגירת התיק הראשון. 

 

          באשר לסוגיית תום הלב, והיא מרכזית בענייננו, קבע בית משפט קמא כי לא שוכנע שהתנהלות המשיבה הייתה בחוסר תום לב, וכי זה עמד מאחורי הגשת הבקשות לישוב סכסוך והן נועדו כצעד טקטי, כטענת המבקש, לשם "תפיסת סמכותו של בית משפט לענייני משפחה". 

 

          בית משפט קמא מציין גם את התרשמותו מהעדויות שנשמעו לפניו. בהקשר למשיבה קבע כי הגישה את הבקשה לישוב סכסוך מתוך רצון כן לחיפוש אחר פתרונות מוסכמים, ללא צורך בהכרעה שיפוטית וכי אף הייתה נכונה לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים והמקצועיים. בקביעה זו התייחס בית המשפט להליך הגישור בפני עורך דין ש', הפנייה לצורך גישור לעורך דין הראל, וגם לפנייה ליחידת הסיוע ויתר הנסיבות. עוד הוסיף בית משפט קמא כי לא מצא בעצם הגשת הבקשה לישוב סכסוך, במקביל להליך גישור נוסף שהתנהל בין הצדדים משום חוסר תום לב מצידה של המבקשת. בית משפט קמא ציין בהקשר זה כי אין במיצוי זכותם של הצדדים לנקוט במספר הליכים במקביל על מנת לפעול בכל הדרכים האפשריות לפתרון הסכסוך, משום חוסר תום לב או שימוש לרעה בהליכים. עמדתו זו של בית משפט קמא נשענה על הלכות של בית המשפט העליון תוך הפנייה לבג"צ 5918/07, 6919/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (23/6/09). 

...

 לבסוף, בית משפט קמא ולאור מסקנותיו דלעיל, קבע כי מתייתר הצורך בבחינת כנות תביעת הגירושין וכריכתה וכי הכרעתו זו ניתנה גם תוך שימוש בסמכותו על פי סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995. 

          ...

 מכל אלו מתחייבת המסקנה כי הבקשות הוגשו בתום לב, ולא כטענת המבקש בהעדרו של זה ומתוך מטרה זרה לאותה תכלית ראויה של חיפוש אחר פתרון מוסכם. 

 סוף דבר 

          יא.      אשר על כן, אני דוחה את שתי הבקשות. "