מהו תוקפו של הסכם מתנה במקרקעין אשר נערך על ידי הוריהם המנוחים של הצדדים בגדרו הוענקה ללא תמורה לנתבע?

 

 לעיון בפסק הדין המלא (זמין למנויים בלבד)

  

מפסק הדין: 

 

"הורים מעבירים בחייהם את הזכויות בביתם על שם בנם ללא קבלת תמורה ונלקחים מאוחר יותר לבית עולמם, כאשר העסקה מסתיימת ברישום. הגם שעובדה זו הייתה ידועה לבתם (התובעת), כאשר מי מהם היה בחיים, היא בוחרת להגיש תביעה כנגד אחיה, רק לאחר ששני ההורים אינם בחיים, בטענה כי יש לבטל עסקת המתנה, בטענות של תרמית, השפעה בלתי הוגנת, ופגמים ברצון...

 

2.       זולת הסכם המתנה חתמו הורי הצדדים על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עוה"ד א. להעברת ביתם לנתבע (להלן: "ייפוי כוח בלתי חוזר").

 

 

 

3.       זאת ועוד, בסמוך להסכם המתנה וביום 22.08.07 חתמו המנוחים וכן התובעת והנתבע על הסכם שיעבוד מול אגודת "*** " ולפיו הדירה נשוא המחלוקת תשועבד לטובת הבטחת התשלומים למוסד הסיעודי "***" בו שהה המנוח בהיותו סיעודי (ראה ת/1) (להלן: "הסכם השעבוד").

 

 

 

4.       הרבה קודם לכן, בשנת 1999, ערכו המנוחים צוואות הדדיות ובמסגרתן ביקשו להוריש את כלל זכויותיהם האחד לשני ולאחר פטירתם קבעו, כי כלל רכושם יחולק בין ילדיהם (בעלי הדין) בחלקים שווים.

 

 

 

5.       בחודש מאי בשנת 2008 חתמו ההורים המנוחים  על מסמך אשר כונה "תוספת לצוואה" בו מינו ההורים המנוחים מנהל עזבון והבהירו כי כספים ומתנות שהעניקו בחייהם לבתם התובעת ניתנו מרצון טוב וחופשי ואין לתבוע השבתם. החשיבות במסמך זה היא רבה וכפולת מימדים: ראשית, מועד עריכתו והעובדה שהתובעת נסמכת עליו כמסמך שחתמו ההורים המנוחים כשהם כשירים כמובן לערוך צוואה ולחתום על מסמכים משפטיים. שנית, המסמך משקף נכונות ההורים ליתן מתנות בחייהם לילדיהם, הגם שלכאורה ולפי ההגיון המונח בטענות התובעת בתביעה זו, היו אמורים לבצע את ההענקות באמצעות הצוואות ההדדיות שערכו ולאחר פטירתם...

8.       למרבה הצער, הסכסוך הנוכחי בין בעלי הדין אינו הראשון וקדמו לו הליכים קודמים. ראוי לציין קיומו של הליך קודם בין הצדדים בבית משפט השלום במסגרת ת.א 3649/08 אשר גם בגדרו הועלו טענות קשות של האחות כנגד אחיה ונדחו תוך הבעת ביקורת שיפוטית כלפיה. עם זאת, את מסקנות בית המשפט בהליך זה גוזר הוא אך ורק מהעדויות הקבילות שהובאו בפניו...

12.      מכל מקום, וכחוט השני בטיעוני א.פ. עולה, כי עיקר טענתה, הוא כי העברת הדירה על שם ד.ג. בעוד ההורים היו בחיים נעשתה בדרך של מעשה מרמה ו/או בדרך של ניצול והשפעה בלתי הוגנת של הנתבע על ההורים המנוחים ומבלי שהייתה להם גמירות דעת לעשות כן (ראה סעיף 20 לכתב התביעה). היא ציינה עוד כי דבר המתנה נודע לה רק ביוני 2010 (ראה סעיף 7 לסיכומיה)...

28.      אין ספק בעיני בית המשפט, כי התביעה כמות שהוגשה, על ידי מי שהוגשה והעיתוי בו הוגשה מחייבת אזהרה עצמית של בית המשפט ואף דיון קצר בשאלת נטל ומידת ההוכחה.

 

29.      אין מדובר בתביעה כספית או הצהרתית "רגילה" בין אחים. התובעת מבקשת למעשה להיכנס בתביעה זו לנעלי הוריה המנוחים ולהעלות כנגד אחיה טענות קשות וחמורות הגובלות בעבירות פליליות (ראה עובדות התביעה והשווה לרכיבי סעיפים 386, 393, 415, 416, 428, 431 לחוק העונשין התשל"ז – 1977).

 

30.      זכותה של התובעת אינה עומדת בחלל ריק. הרי אלמלא היותה זוכה בצוואת הוריה המנוחים כלל לא היה לה מעמד. אלא שההורים המנוחים קבעו בצוואתם כי רכושם יתחלק לאחר פטירתם בחלקים שווים בין ילדיהם ומכאן טוענת האחות למעמד של "זוכה בעזבון המנוחים", עזבון שלמעשה רוקן ברובו מתוכנו עוד בחייהם של הבעלים – הם ההורים.

 

31.      אגב דברים אלה אציין, כי אין זה כלל מובן מאליו או מקובל מאליו, כי לאחות מעמד או אפשרות להיכנס "לנעלי" ההורים המנוחים ולהגיש התביעה הנוכחית ולטעון להיעדר גמירות דעת מטעמם, אך ניתן להותיר דיון זה לעת מצוא.

 

 

 

32.      מה שלא ניתן להותיר לעת אחרת היא הקביעה, כי בשל אופיה של התביעה, ניסוחה והעיתוי בו הוגשה, יש להחיל עליה כללים מחמירים מבחינה ראייתית כאילו הייתה זו תביעה כנגד עזבון. בתביעות מסוג זה, המחוקק עצמו דורש חובת הנמקה מיוחדת מקום שהוא נעתר להן על יסוד עדות יחידה שאין לה סיוע (סעיף 54 לפק' הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971) ואילו ההלכה הפסוקה החמירה מעבר לחובת ההנמקה והרימה את מידת ההוכחה בקבעה :

"מקובל עלינו כי כאשר מוגשת תביעה כנגד עזבון, מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל" (ע"א 323/86 לרנר נ' ניב ואח' [פורסם במאגרים 1/12/1986]. ובמקום אחר נאמר כי מן התובע מעזבון נדרשות "ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו" (דברי הנשיא שמגר בע"א 843/87 כוכב נ' עזבון המנוח חיטרוש שמעון ז"ל ואח' [1/12/1987, פורסם במאגרים]). הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה ש"בהעדר הבעל-דבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח – בעודו בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו..." (ע"א 459/59פינקלשטיין נ' פרושטייר, פד"י 2327, בעמ' 2330).

 

33.      אמנם, התביעה אינה תביעה כנגד עזבון אלא לכאורה מדובר בתביעה בין אחים. אך עילת התביעה ומעמדה של התובעת, כפי טענתה היא קמו רק לאור צוואת הוריהם המנוחים המקנה את רכושם לשני צאצאיהם בחלקים שווים. כמו כן, הטענות של השפעה בלתי הוגנת הנוגעות להעברה של נכס מקרקעין עוד בחיי המנוחים לידי הנתבע, היא טענה דומה ביותר לטענות השפעה בלתי הוגנת מדיני הצוואות (סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965). הפסיקה החלה יחס ראייתי נוקשה כאמור בנסיבות דומות במקרים לא מעטים (השווה לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 8496/06 עזבון איסולקסקי ז"ל נ' דן הדר קורפוריישן אינק. (4/5/2008, פורסם במאגרים)) ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עזבון דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1)) ובית משפט זה מוסמך לעשות כן גם מכוח ההסמכה המיוחדת שניתנה לו לעשות כן בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה – 1995.

 

34.      הדברים נכתבים ונאמרים בין השאר דווקא לאור העובדה כי התובעת ידעה על העברת הדירה של הוריה המנוחים לידי הנתבע, בשנת 2010, בטרם האם המנוחה הלכה לעולמה ולא פעלה באופן משפטי לצמצם נזקים ראייתיים ולסייע בהתחקות אחר האמת ; והרי מה יותר פשוט היה להגיש התביעה כאשר האם המנוחה הייתה בחיים? להחתים אותה על תצהיר המבאר נסיבות "התרמית"? הגשת בקשה לבית המשפט לגביית עדות מוקדמת? אומר כבר כעת, כל ההסברים שמסרה התובעת בעניין זה "כצידוקים" למחדליה הינם קלושים ואינם מתקבלים על הדעת (היא אף לא טרחה להעיד עורכת דין שטענה בתצהירה ובעדותה כי התייעצה עמה בסוגייה שעל הפרק). משכך, לא זאת בלבד שהנטל הראייתי הרובץ עליה הוא מוגבר במיוחד ויש לדקדק עמה, אלא שהדבר אף מחשיד שמא היה ניתן לברר האמת עם האם המנוחה עוד בחייה בדרך של חקירה נגדית בבית המשפט, התוצאה הייתה כי לא היו מועלות הטענות הקשות שהעלתה התובעת כנגד אחיה.

 

35.      עוד לעניין החמרה בנטל הראייתי הרובץ לפתחה של התובעת מצאתי בכך שטענות מרכזיות בתביעה מייחסות לנתבע העברת הזכויות בדירה בתרמית. ביחס לנטל ההוכחה בטענת תרמית נקבע בין השאר בפסק-דינו של כבוד השופט ברנזון בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1) 414 (1965), בעמ' 416:

 

"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור ...

את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי".

 

36.      על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפסקי-דין רבים (ראו למשל: פסק-דינה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון מ' בן-פורת בע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984) בפסקה 3. כן ראו את פסקי הדין הרבים שהוזכרו אגב דיון בעניין זה בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית בע"א (מחוזי חיפה) 4911/07 פטר קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל [פורסם במאגרים, 2008] בפסקה 10).

 

37.      מכל האמור המסקנה המתגבשת מבחינה ראייתית היא זו:

לכאורה מידת ההוכחה היא כנהוג במשפט אזרחי, קרי - מאזן ההסתברויות, אך בשל העובדה שעסקינן בתביעה דומה לתביעה נגד עזבון, כאשר היא נושאת בקרבה ייחוס אשמות פליליות כלפי הנתבע (כגון תרמית), הרי שמידת ההוכחה הינה מוגברת ומעבר למאזן הסתברויות. אין מדובר בדרישת הוכחה של מעל ספק סביר כנהוג בפלילים, אך מדובר בדרישה שכמותה כאזהרה עצמית של השופט, כי נחוץ שתובאנה בפניו ראיות משכנעות במיוחד, כי גרסת התובעת אמת היא....

 

י.       סיכום ותוצאה:

85.      משאלו הם פני הדברים, ובשים לב לסוג הטענות שבפניי ולנטל הכבד במיוחד שמונח לפתחה של התובעת, הגעתי לכלל דעה ומסקנה כי היא לא עמדה בו וכי דין התביעה לביטול המתנה להידחות על כל העתירות החליפיות."