מהו המועד בו מתחיל להימנות מירוץ ההתיישנות בתביעה לפיצויים בגין "גירושין בעל כורחה"?

 

 לעיון בפסק הדין המלא (זמין למנויים בלבד)

  

מפסק הדין: 

 

"

 

א.      התביעה:

 

 

 

1.       התובעת הגישה ביום 15/6/2015 כנגד הנתבע תביעה נזיקית וכספית בגין העובדה שהנתבע גירש אותה בעל כורחה ובניגוד להוראת סעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

 

 

 

2.       על פי הנטען בכתב התביעה, במסגרת דיון שנערך בבית הדין השרעי בנצרת ביום 2/4/2008, פנה הנתבע אליה ואמר לה 3 פעמים : "את מגורשת, מגורשת, מגורשת בשלושה". לאחר מכן הגיש הנתבע תביעה לאישור הגירושין ביום 10/6/2008 וביום 17/7/2008 ניתן פסק דין לגירושין.

 

 

 

3.       התובעת מפרטת עוד בכתב התביעה, כי הגירושין בעל כורחה היו ביום 2/4/2008 ואילו "הגירושין הסופיים" היו ביום 17/7/2008 במסגרת פסק דינו של בית הדין השרעי.

 

 

 

4.       התובעת עתרה לפיצוי בסך 250,000 ₪ בגין הנזקים שלטענתה נגרמו לה עקב גירושיה בכל כורחה.

 

...

 

 

ג.      דיון והכרעה:

 

 

 

10.      סעיף 2 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן "חוק ההתיישנות") קובע כך:

 

 

 

"טענת התיישנות

 

תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".

 

 

 

11.      סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא שבע שנים (בשאינו מקרקעין).

 

 

 

12.      סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

 

 

 

13.      על תכליתו של מוסד ההתיישנות, עמדה השופטת א' פרוקצ'יה, בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 444 (2003):

 

 

 

"תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור [...] עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל, ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד אחר, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק" (ראו גם: טל חבקין,התיישנות 33-21 (2014) (להלן: חבקין)).

 

 

 

14.      עוד קובעת ההלכה הפסוקה, כי המבחן לקיומה של "עילת התובענה" הינו זה: האם התגבש בידי התובע "כוח תביעה", במובן זה שמתקיימות כל העובדות המהותיות הנדרשות, להגיש תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש, בכפוף לעמידה בנטל ההוכחה העובדתי והמשפטי לביסוסה (ע"א 760/13 ר.פ. נ' שירותי בריאות כללית (ניתן ביום 11/2/15, פורסם במאגרים) ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פסקאות 18-17 (19/4/2012, פורסם במאגרים)); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175(2003); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997) וכן ראו ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל, כרך א' 120 (1991)).

 

 

 

15.      משהבהרנו את תקופת ההתיישנות בתביעה זו (7 שנים) ואת המבחן שמכוחו נוכל לקבוע ממתי מתחיל מירוץ ההתיישנות, ניגש ליסודות העוולה כדי שייקל עלינו למזוג הדין על העובדות ולהגיע למסקנה השיפוטית והפרשנית הנכונה.

 

 

 

16.      העוולה נשוא התביעה היא למעשה עוולת הפרת חובה חקוקה כמשמעות תיבה זו בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. הוראת חיקוק זו קובעת כך:

 

 

 

"(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

 

 

 

(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני".

 

 

 

17.      לאור הפניית פק' הנזיקין לחיקוק שהופר על ידי המזיק, הרי עלינו לשים פעמינו להוראת סעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. הוראת חיקוק זו קובעת:

 

 

 

"התיר איש את קשר הנישואין על כרחה של האשה, באין בשעת התרת הקשר פסק דין סופי של בית המשפט או של בית הדין המוסמך המחייב את האשה להתרה זו, דינו - מאסר חמש שנים".

 

 

 

18.      על מנת לבחון את התקיימותה של העבירה יש לעמוד על היסודות המרכיבים אותה, דהיינו: מעשה גירושין בר תוקף, אי הסכמתה של האישה והעדר פסיקה מבית דין או בית משפט מוסמך המחייב את האישה בהתרת הנישואין (תמ"ש (י-ם) 17950/09 ס.ד נ' מ.ר (לא פורסם, 15.2.11)).

 

 

 

19.      אין חולק, כי ביום 2/4/2008 לא היה פסק דין של בית דין שרעי המחייב התרת קשר הנישואין. לא מצאתי בכתב התביעה על נספחיו גם כל טיעון אחר, לפיו, לאחר ביצוע אקט הגירושין בעל כורחה של התובעת, היא עתרה לבית הדין השרעי לקבוע כי לא מדובר בגירושין תקפים על פי המשפט המוסלמי.

 

 

 

20.      חזרנו איפוא לשאלת השאלות נשוא תביעה זו והיא האם ביום 2/4/2008 "התיר" הנתבע את קשר הנישואין בעל כורחה של האשה. התשובה על כך היא בחיוב ואין כל חולק. ברגע שבעל מוסלמי אומר לאשתו 3 פעמים "מגורשת" הרי שביצע מעשה של התרת נישואיה באופן חד צדדי, וביצע מהלך שמבחינת הדין השרעי מותר ואפשרי והוא גירושי האשה. כל זאת אף אם היא אינה מסכימה לכך (ראה להשוואה גם פסק דינה של כב' השופטת גליק בתמ"ש (ת"א) 3730/05 מ.מ. נ' מ.מ. (31/1/10, פורסם במאגרים)). במקרה שלפניי, אמר הנתבע פעמיים לתובעת את מגורשת (בכל פעם 3 פעמים) והדברים צוינו בפרוטוקול בית הדין השרעי מיום 2/4/2008 ומדברים בעד עצמם.

 

 

 

21.      רוצה לומר איפוא, כי המעשה שהיווה את הפרת החיקוק העונשי (וכפועל יוצא את העוולה הנזיקית) הוא מעשה הגירושין החד צדדי של הנתבע את התובעת, מעשה שנעשה ביום 2/4/2008 ועל כן חלה על התביעה מכוח אותו מעשה התיישנות.

 

 

 

22.      הטיעון של התובעת, כי את מועד ההתיישנות יש למנות רק ממועד מתן פסק דינו של בית הדין השרעי אינו יכול איפוא להתקבל בנסיבות. פסק הדין של בית הדין השרעי המאשרר את הגירושין, יכול להוות ראיה נסיבתית או אחרת המחזקת את התביעה והטענה כי מדובר בגירושין בעל כורחה. אך המעשה נותר אותו מעשה שעשה הנתבע (ולא בית הדין השרעי). זאת ועוד, כבר בדיון מיום 2/4/2008 החליט בית הדין השרעי, מיד לאחר שמיעת אמירות הנתבע כי אשתו מגורשת, כי הדברים נרשמו וכי על פי דיני השריעה "האמור נוגע לדין שאלוהים חוקק וכל צד יכול לפעול בהגשת תביעה מתאימה לצורך הכשרת הגירושין". ההחלטה המאוחרת יותר של בית הדין השרעי מיום 17/7/08 אך קבעה כי הגירושין הזמניים של הנתבע במעשה הגירושין הפכו לגירושין סופיים והכשירה אותם מבחינת הדין הישראלי שמסמיך את בית הדין השרעי לגרש בני זוג. לא אותה החלטה הופכת את מעשה הנתבע לעוולה בנזיקין.

 

23.      חשוב להדגיש בהקשר זה עוד, כי בשעה שמדובר בהפרת סעיף חיקוק מחוק העונשין, יש משמעות להרשעת הנתבע בהליך הפלילי. באותו הליך, סעיף 2 לכתב האישום ייחס אף הוא לנתבע את ביצוע העבירה של גירושין בעל כורחה ביום 2/4/2008. זאת ועוד, ההרשעה ביחס לאישום זה שיוחס לנתבע אף היא התייחסה למעשה העבירה מיום 2/4/2008 ולא מיום בו קבע בית הדין השרעי כי הצדדים גרושים. יוצא איפוא, כי פסק הדין מיום 17/7/2008 של בית הדין השרעי אינו מעלה או מוריד ביחס לשאלה מתי בוצע העוולה.

 

 

 

24.      הנה כי-כן ברור לכל, כי מעשה הגירושין בעל כורחה של התובעת בוצע על ידי הנתבע ביום 2/4/2008 וזאת כאשר לא היה פסק דין שמתיר לו לעשות כן (פסק דין שכזה היה רק ביום 17/7/2008). אם נחיל המבחן שנקבע בפסיקה לקביעת "מועד היווצרות העילה" נמצא לבטח, כי אם הייתה מוגשת התביעה ביום 3/4/2008, יממה לאחר שביצוע אקט הגירושין בעל כורחה של התובעת, הרי שתביעתה הייתה לכאורה נמצאת מוצדקת כבר אז. תביעתה זו לא הייתה צריכה להמתין עד לאשרור הגירושין ביום 17/7/2008.

 

 

 

25.      אין חולק, כי מאז "המעשה" (2/4/08) ועד הגשת התביעה חלפו יותר מ- 7 שנים...

 

28.      מכל הטעמים דלעיל, באתי לכלל קביעה, כי דין הבקשה להתקבל בחיוב ועל כן אני מפעיל סמכותי מכוח תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ומורה על דחיית התביעה מטעמי התיישנות."