האם חברת דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ אשר מפעילה את כביש 6 מחוייבת למסור צילומי רכב פוגע, למי שנפגע בתאונת דרכים, לצורך הגשת תביעה כנגד בעל אותו רכב?

 

בית המשפט דן בשאלה האם חברת דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ אשר מפעילה את כביש 6 מחוייבת למסור צילומי רכב פוגע, למי שנפגע בתאונת דרכים, לצורך הגשת תביעה כנגד בעל אותו רכב?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בפני תובענה של מי שנפגע בתאונת דרכים בכביש מס' 6 מרכב חולף ביום 15.10.17, אשר לא ידועה לו זהותו, לקבל מהנתבעת אשר מפעילה כביש זה, את צילומי הרכב הפוגע, לצורך הגשת תביעה כנגד בעל אותו רכב.

 

 

 

לטענת התובע פנה גם למשטרת ישראל על מנת לצלם את תיק החקירה, אך הסתבר כי התיק אינו כולל את פרטי הנהג הפוגע.

 

 

 

הנתבעת בתגובתה לתביעה טוענת כי אמנם המידע מצוי בידה, אך לטענתה, נוכח הפגיעה בפרטיותו של צד ג' אינה יכולה ליתן את המידע המבוקש, בלא צו שיפוטי, וכי הינה משאירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט.

 

 

 

אציין כי נוכח העובדה שהנתבעת לא עוררה את שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בבקשה, לא אעורר שאלה זו, ואצא מנקודת הנחה כי הסמכות נתונה לבית משפט זה.

 

 

 

דיון והכרעה:

 

ככלל, קבעתי בתיק אחר בעניין ת.א. (שלום קריות) 49960-10-17 פלונים נ' קווי חופשה בע"מ [ניתן ביום 1.7.2018], כי אני סבור, שלמעוול פוטנציאלי לא קיימת זכות להסתרת זהותו מכח דיני הגנת הפרטיות, וכי בית המשפט יחייב גילויו של מידע על זהותו של המעוול וזאת בדומה להלכה האנגלית בעניין  Norwich Pharmacal Co. v. Commissioners of Customs & Excise [1974] A.C. 133. אין חלים בעניין זה  לטעמי השיקולים המיוחדים הקיימים בעניין חשיפת גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט שנקבעו בהלכת רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג (3) 664 (2010), שכללו את הזכות של הגולש לחופש הביטוי.

 

 

 

בענייננו, המידע הצילומי נאסף בהתאם לסעיף 12א לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 הקובע כי מידע צילומי זה קביל בכל הליך משפטי. לעניין זה גם נחקקו תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (כללים בדבר פיקוח ובקרה, הגשת צילומים, ראיות ומסמכים נוספים), התשס"ד-2003, אשר קובעות את הדרך להגשת ראיות אלה וקובעות גם בתקנה 9 כי אין מניעה להגשתן בכל דרך אחרת לפי הוראות כל דין לרבות ההלכה הפסוקה.

 

 

 

אמנם, סעיף 9(א)(3) חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 מונע מרשות ציבורית לגלות מידע שיש בו משום פגיעה בפרטיות.  עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט וכאשר עסקינן בחשש לעבירות, יתאפשר הגילוי (ראה למשל: עע"ם  398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, פ''ד סג (1) 284 (2008)). בענייננו, סעיף 40 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, מחייב נוהג להתייצב בתחנת משטרה ולדווח על תאונה בה נגרמה פגיעה בגופו של אחר, אחרת יאשם בעבירה. הנה כי כן, זכות לפרטיות אין לנוהג כאן. עוד אפנה כי קיימת למי שמעוניין להגיש תביעה אזרחית זכות לקבל מידע מתיק משטרה לצורך הגשת תביעה אזרחית, בהעדר שיקולים נוגדים (ראה למשל: בג"ץ 10271/02 אברהם פריד נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים, פ"ד סב (1) 106 (2006)).

 

 

 

על כל אלה אוסיף את זכותו  החוקתית של המבקש לגישה לערכאות, ולהגנה על זכותו החוקתית לחיים, לקניין ולגוף, אשר נפגעת, ככל ולא תתאפשר לו הגשת תביעה נגד המעוול (השווה: בג"ץ 8276/05 עדאלה נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 1 (2006)). הרשות הציבורית מחויבת להגן על זכותו זו של התובע.

 

 

 

נוכח כל האמור, אני נעתר לתובענה. הנתבעת תמציא לתובע את הנדרש על ידו בתוך 30 יום מהיום.

 

 

 

אין צו להוצאות.

 

 

 

המזכירות תסגור את התיק.

 

 

 

ניתן היום,  ט"ו אייר תשע"ט, 20 מאי 2019, בהעדר הצדדים.