נדחתה תביעת לקוח שהגיש נגד עורכת דינו בטענה של ייעוץ וייצוג רשלני

 

 

 

 

 

 

התובע מעוניין למכור חנות ושוכר לשם הטיפול בעסקת המכר את שירותי עריכת הדין של הנתבעת. במסגרת טיפולה בעסקת המכר מודיעה הנתבעת לתובע כי מס השבח שיחול בגין העסקה הוא 0 ₪. העסקה מתבצעת אך התובע מקבל מרשויות המס הודעת חיוב מס שבח בסך של כ- 170,000 ₪ לה לא ציפה.

האם הנתבעת התרשלה עת עדכנה את התובע בחיוב צפוי שגוי של מס שבח? האם התובע היה נמנע מביצוע העסקה ומבצע עסקת מכר אחרת לו ידע את החיוב האמיתי הצפוי של מס השבח? האם הנתבעת חבה בפיצוי בגין נזק לא ממוני לתובע עקב עיקולים שבוצעו בחשבונותיו לנוכח אי תשלום החוב?

אלו הן השאלות העיקריות הניצבות בפניי.

ובתשובה;

הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובע אולם היא לא הפרה חובה זו; מקור הערכתה השגויה את החיוב הצפוי בגין מס שבח, בפרשנות המיטיבה עם התובע, באי הבנה שנפלה בינה לבין התובע; ההפרש בין גובה מס השבח המשוער לגובה מס השבח בפועל איננו מהווה נזק אלא חיוב שהוא תולדה של הדין. פיצוי בגינו עשוי היה להטיב את מצבו של התובע ולגרום להתעשרותו שלא כדין וזאת בניגוד לעיקרון של "השבת המצב לקדמותו"; התובע לא היה נמנע מביצוע העסקה לו היה יודע את חיוב המס הצפוי לאשורו; הנזק הלא ממוני שנגרם לו, נגרם לו אך בשל התנהלותו שלו ונוכח העובדה שעל אף החיוב שבדין, בחר שלא לשלם את מס השבח שחל עליו, ומשכך אין הוא זכאי לפיצוי בגינו.

 

 

רקע

 

1. התובע, היה הבעלים של חנות בשדרות ירושלים 38 בתל אביב – יפו, הידועה גם כחלקה 35/6 בגוש 7072 (נסח רישום מצורף כנספח א' לכתב התביעה) (להלן: "החנות" ו- "התובע", בהתאמה).

 

1. התובע מכר את החנות לחברת "______" בהתאם להסכם מכר מיום 29/5/2016 ובתמורה לסך של 585,000 ש"ח (להלן: "הקונה" ו- "הסכם המכר") (הסכם המכר צורף כנספח 2 לכתב התביעה).

 

1. לצורך טיפול בעסקת המכר שכרו התובע והקונה את שירותי עריכת הדין של הנתבעת, עוה"ד ____ (להלן: "הנתבעת"). עוה"ד שטיפלה בפועל בעסקת המכר היא עוה"ד ____ שעשתה כן בליווי ופיקוח של הנתבעת (להלן: "עוה"ד ס.") (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 29/4/2018; עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 10/2/2019).

 

1. עוה"ד ס. לא הגישה תצהיר ולא העידה. לצורך הנוחות ומכיוון שהנתבעת לקחה אחריות על אופן טיפולה של עוה"ד ס. בעסקת המכר, ייוחסו בפסק דין זה מעשיה של עוה"ד ס. לנתבעת, אלא אם יצוין אחרת.

 

1. בבדיקת מס שבח שנערכה על ידי הנתבעת עלה כי גובה מס השבח בגין עסקת המכירה יעמוד על סך של 0 ש"ח. אולם, לאחר חתימה על הסכם המכר ודיווח למס השבח, לרבות בקשה להקטנת שיעורי מקדמה, נקבעה לתובע שומת מס שבח בסכום של 170,075 ש"ח ( (להלן: "דיווח למס שבח" ו- "הבקשה להקטנת מקדמה", בהתאמה). (דיווח למס שבח, פירוט נימוקים לקביעת שומת מס שבח והודעת שומה מצורפים כנספחים 3-5 לכתב התביעה).

 

1. תובענה זו היא תולדה של הפערים בין הערכת החיוב הצפוי בגין מס השבח שנמסרה לתובע על ידי הנתבעת לבין החיוב שנדרש בפועל.

 

 

עיקרי טענות הצדדים

 

1. התובע טוען כי עקב ייעוץ וייצוג רשלנים של הנתבעת הוא חויב במס השבח וכי לא היה מוכר את החנות אילו ידע שבעקבות המכירה יחול חיוב כלשהו של מס שבח.

 

התובע מוסיף וטוען כדלקמן;

 

1. הקונה הפעילה עליו לחץ כבד כדי שיסכים שהנתבעת תייצג את שני הצדדים. התובע לא ידע באותה העת על קשרים עסקיים ומשפחתיים בין הנתבעת לקונה.

 

1. הוא עצמו ביקש מהנתבעת לדעת אלו מיסים יחולו על עסקת המכר מכיוון שנזקק באותה העת לכספים, וזו השיבה לו, לאחר בדיקה כי לא יחול עליו כל חיוב בגין מס השבח; כי אין היטל השבחה; ולכן כי סכום התמורה בגין המכירה יהיה המחיר "נטו".

 

1. הנתבעת הכינה את הסכם המכר ואת המסמכים הנלווים אליו ובהם דיווח למס השבח והחתימה אותו. התובע חתם על המסמכים כפי שהוכנו מתוך יחס של אמון, הסתמכות והבנה כי בוצעה בדיקה שלפיה סכום החיוב הצפוי בגין מס השבח הוא 0 ש"ח. משכך, הופתע לגלות את גובהו של החיוב במס השבח שנקבע.

 

1. החנות ניתנה לו במתנה על ידי אמו, בשנת 1998, והוא העביר לנתבעת מסמכים בדבר פטור ממס שבח ותשלום חלקי עבור מס הרכישה שמשלמים בעת העברת זכויות במתנה וללא תמורה (להלן: "אישורי המיסים של העסקה משנת 1998") (אישור מס שבח ואישור מס רכישה מצורפים כנספחים 7-8 לכתב התביעה). התובע טוען כי לא אמר לנתבעת שהוא רכש את החנות.

 

1. הוא לא שילם את מס השבח וכתוצאה מכך עוקלו חשבונותיו בשני בנקים (הודעות בגין העיקול מצורפות כנספחים 19-22 לכתב התביעה).

 

1. תוצאת האמור התובע מבקש מבית המשפט, כדלקמן:

 

• לחייב את הנתבעת לשלם את סכום מס השבח בגובה של 174,201 ₪ וכן 100,000 ₪ בגין נזק שנגרם לו עקב עיקול חשבונותיו ועוגמת הנפש שהייתה כרוכה בכך.
• להוסיף על סכומים אלו הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
• הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין. 

 

1. בסיכומיו, מבקש התובע להגדיל את סכום הפיצוי לסך של 230,000 ש"ח המגלמים את מלוא גובהו של מס השבח, נכון ליום שמיעת ההוכחות (לאחר הצמדה, ריבית וקנסות פיגורים) ובנוסף פיצוי בסכום של 100,000 ש"ח.

 

1. הנתבעת מנגד טוענת כי מדובר בתביעת סרק, שכל מטרתה לנסות ולגלגל לפתחה חובות אשר חלים על פי דין על התובע, מהם הוא מנסה לחמוק.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כדלקמן;

 

1. יש להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה, היעדר יריבות, היעדר חבות או היעדר קשר סיבתי בין הנתבעת לבין הנזקים הנטענים.

 

1. אין לה קשרים משפחתיים או עסקיים עם הקונה למעט העובדה כי הקונה משמשת לפעמים כסוכנת הביטוח שלה. כמו כן, הקונה לא לחצה על התובע לשכור את שירותיה של הנתבעת.

 

1. כחלק מהתהליך שקדם לחתימת הסכם המכר, היא ביררה מול התובע את הפרטים הרלבנטיים לצורך עריכת השומה לרשויות מס השבח, ובפרט את שווי ומועד רכישת החנות על ידו. התובע מסר לנתבעת כי הוא רכש את החנות בשנת 1998 ואף זכר את סכום הרכישה המדויק (292,000 ₪). התובע אף הצהיר על כך במסמכי הדיווח למס שבח וחתם עליהם. על סמך נתון עובדתי זה הסיקה הנתבעת כי לא צפוי חיוב מס שבח.

 

1. בשום שלב לא הזכיר התובע את העובדה כי קיבל את החנות במתנה ואף לא הציג בפני הנתבעת את אישורי המיסים של העסקה משנת 1998. יתרה מכך, העובדה כי התובע זכר את סכום הרכישה במדויק (292,000 ₪) מחזקת את הטענה לפיה הנתבעת לא הייתה צריכה לחשוד שהחנות התקבלה בהעברה ללא תמורה.

 

1. הנתבעת גם לא יכלה לסבור אחרת שכן בנסח הרישום מופיע לצד שם התובע עסקה מסוג "מכר" משנת 1998 ולא מסוג "העברה ללא תמורה".

 

1. בנסיבות אלו לא ניתן לצפות מהנתבעת לצאת מתוך הנחה כי התובע משקר או טועה ולהמשיך לחקור בעניין.

 

1. בכל מקרה, אין לתובע דרך להפחית את סכום המס החל עליו בעת מכירה על פי חוק.

 

1. סכום המכירה של החנות נקבע על פי תנאי שוק, כמכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון. סכום המכירה לא היה מאמיר כתלות בסכום המס החל על התובע.

 

1. דין התביעה להידחות גם מהטעמים הבאים:

 

• התנהלות הנתבעת לא עולה כדי רשלנות בנזיקין ובנסיבות תובענה זו לא היה צריך לצפות ממנה להעמיק ולבדוק האם החנות התקבלה במתנה;
• בהתאם לדין, ההפרש בין שומת מס עצמאית לבין חיוב מס השבח בפועל, איננו מהווה נזק בר פיצוי, מאחר והוא תולדה של הדין. קבלת התביעה עשויה להטיב את מצבו של התובע ולגרום להתעשרותו שלא כדין וזאת בניגוד לעיקרון של "השבת המצב לקדמותו".

 

1. לסיכום, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק.

 

1. בסיכומיה מדגישה הנתבעת את העובדה כי התובע לא שילם את מס השבח ומשכך כי למעשה לא נגרם לו בפועל כל נזק. משכך תביעתו נעדרת עילה.

 

1. במענה לטענות הנתבעת מוסיף התובע בכתב תשובתו כי מסר לנתבעת גם תצהיר מתנה שנחתם על ידי אמו והוגש למס השבח ועל יסודו נתקבלו אישורי המסים של העסקה משנת 1998 (להלן: "תצהיר אם התובע") (התצהיר מצורף כנספח 23 לכתב התביעה).

 

 

המסגרת הראייתית

 

1.  מטעם התובע העידו  התובע בעצמו (ת/2) והשמאי אייל טיליוף שהגיש חוות דעת שמאית (ת/1).

 

1. מטעם הנתבעת העידו היא עצמה (נ/1) והגב' נורית יעקובי – נציגת הקונה (נ/2).

 

1. אתייחס לעדויות, לראיות ולחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, במסגרת הדיון שלהלן, ככל שיידרש.

 

 

דיון

 

רשלנות

1. סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובעים כדלקמן:

 

"35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

 

1. כדי להקים עילת תביעה המבוססת על עוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות מצטברים:  (1) קיומה של חובת זהירות; (2) הפרת חובת הזהירות; (3) הפרת החובה היא שגרמה את הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פ"ד לז(1) 113, 122 (1982) להלן: "עניין ועקנין").

 

1. נצא אפוא אל הדרך.

 

 

קיומה של חובת זהירות

 

1.  בין הנתבעת לתובע קיימים יחסים של עורך דין לקוח ומכאן שבוודאי שהנתבעת חבה בחובת זהירות כלפיו.

 

 

הפרתה של חובת זהירות – יסוד הרשלנות

 

1. חובתו של מזיק הינה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט באמצעים אלו (ראו עניין ועקנין, עמ' 131).

 

1. גרסת התובע עומדת בניגוד לגרסתה של הנתבעת. בעוד שהתובע טוען כי עדכן אותה בכך שקיבל את החנות במתנה ואף הציג בפניה את תצהיר אמו המעיד על העברת החנות במתנה, טוענת הנתבעת את ההפך הגמור ויתרה מכך, היא אף טוענת כי התובע נקב בסכום המדויק בו רכש את החנות.

 

1. עדות חשובה לעניין זה, שלא נשמעה, היא עדותה של עוה"ד ס.. עוה"ד ס. הינה, כאמור, עוה"ד ממשרדה של הנתבעת והיא זו שבאה במגע ישיר עם התובע. היא זו שליוותה את העסקה, ערכה תיקונים להסכם המכר וכתב ידה הוא המצוי על גבי הדיווחים למס השבח. הנתבעת מעידה אמנם כי היא זו שליוותה את עוה"ד ס. ואת כל העסקה וכי התובע מכיר אותה (את הנתבעת), אולם אני סבורה כי עדותה של עוה"ד ס. הייתה עשויה לשפוך אור בעניין זה. כך למשל, הנתבעת נשאלת האם היא שאלה את התובע כיצד הפך להיות בעלים של החנות ותשובתה היא כי עוה"ד ס. היא זו ששאלה זאת את התובע (ראו עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 29/4/2018; ראו גם עמ' 27-28 לפרוטוקול הדיון מיום 10/2/2019).

 

1. הלכה ידועה היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו (ראו: ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ לד(1) 701, 705 (1979). העובדה כי עוה"ד ס. לא זומנה על ידי הנתבעת פועלת לחובתה.

 

1. אי הבאתה של עוה"ד ס. לעדות, מקשה על הנתבעת עוד לאור העובדה כי הבקשה להקטנת שיעורי המקדמה נכתבה בכתב ידה של עוה"ד ס. ועליה ישנה חתימה של התובע. בגוף הבקשה כתוב בכתב יד כדלקמן:

 

"החנות נרכשה על ידי בשנת 1998. בסך של 292,000 ש"ח.

במהלך השנים השקעתי רבות בהשבחת הנכס כפי שעולה מהמסמכים המצ"ב.

משומה עצמית עולה כי גובה מס השבח עומד על 0 ש"ח.

קרי לא יחול מס כלל.

אשר על כן, אודה על הקטנת המקדמה בהתאם."

 

1. התובע אמנם אינו מכחיש את חתימתו על גבי בקשה זו אך טוען כי הוא חתם על המסמכים שהוכנו עבורו, מתוך יחס של אמון, הסתמכות והבנה שהבדיקה שנעשתה היא מקצועית ונכונה (סעיף 16 לתצהירו, ת/2). וכדבריו בעדותו:

 

"...לא אני כתבתי את זה, ולא ראיתי את זה ולא כלום, היא הביאה לי מספר דפים תחתום פה ותחתום פה ותחתום פה ותחתום פה וזה מה שעשיתי." (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 10/2/2019).

 

1. טענת "לא קראתי" היא טענה דו קוטבית. מחד, נטיית השכל הישר הינה לפקפק בה, מאידך, הניסיון מלמד כי אף בעלי מקצוע נוטים לחתום "כאן, כאן וכאן", בעת קבלת שירות, מבלי להתעמק בניירות שלפניהם ותוך שהם סומכים על נותן השירות שהוא אשר יעשה את מלאכתו כנדרש. במצב דברים זה וכאשר עוה"ד ס. לא הובאה לעדות, אני מוצאת לקבל את טענתו של התובע לפיה לא קרא את תוכן הבקשה עליה חתם, אלא אך חתם עליה כפי שהתבקש.

 

1. עם זאת, אין בכך כדי המסקנה על פיה התובע אכן עדכן את עוה"ד ס. בכך שקיבל את החנות במתנה מאמו. לא כל שכן כאשר אין בנמצא תשובה לשאלה מאין צץ לו הסכום של 292,000 ₪, או מדוע נרשמה בנסח הרישום, בצד שמו, עסקת מכר ולא העברה ללא תמורה. שני אלה מוליכים אותי כדי המסקנה על פיה או שהתובע מסר לנתבעת מידע שגוי על פיו רכש את החנות, או, בפרשנות שמיטיבה עם התובע, נפלה ביניהם אי הבנה. מכל מקום, הדברים אינם עולים כדי הפרת חובת הזהירות על ידי הנתבעת. ברי גם כי הרישום בנסח הרישום, צריך היה להניח את דעתה של הנתבעת שאין היא מפספסת דבר מה בהערכתה.

 

 

לו הייתה הפרת החובה, האם היא שגרמה את הנזק

 

1. הגם שלאור מסקנתי לעיל, מתייתר המשך הדיון, אבחן בכל זאת את שאלת הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות על ידי הנתבעת (לו היה מקום לקבוע ממצא שכזה) לבין הנזק שנגרם לתובע. בהקשר זה טוען התובע לפיצוי בגובה ההפרש שבין הערכת המס השגויה לבין סכום המס אותו נדרש לשלם בפועל, כמו גם לפיצוי בגין עוגמת נפש.

 

1. יפים לענייננו דברי כבוד השופטת [כתוארה אז] א' חיות בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2873/99 רובינוביץ נ' רוזנבוים, עו"ד (פורסם בנבו, 1/10/2003). באותו מקרה עתרה התובעת דשם לפיצוי בגין עוגמת נפש וגובה ההפרש שבין הערכת המס השגויה לסכום שנדרש בפועל:

 

"הפרש זה שעותרת לו התובעת איננו עומד בקריטריונים הקבועים בסעיף 10 לחוק החוזים כנזק בר-פיצוי. מדובר בהפרש מתמטי בין סכום המס לאשורו ובין סכום המס על-פי ההערכה השגויה, אך הפרש זה איננו בבחינת נזק, ואין לראותו כ"תוצאה מסתברת של ההפרה". העובדה שהתובעת נדרשה לשלם את סכום המס לאשורו נובעת מן הדין ואין היא תולדה של מעשי הנתבע, ששגה בהערכה נמוכה יותר, בשל טעות בחישוב. הוא הדין באשר לקריטריונים הקבועים בפקודת הנזיקין לעניין נזק ממון שזכאי לו הניזוק מידי המזיק לצורך "השבת המצב לקדמותו"....

חיוב הנתבע לשלם לתובעת את ההפרש שבין ההערכה השגויה ובין סכום המס לאשורו אין בו כדי להשיב את המצב לקדמותו ולמעשה, יש בחיוב כזה כדי להעשיר את התובעת ללא הצדקה בסכום של כ- 500,000 ₪, אשר לא נגרעו מידיה כהפסד או כאובדן, בנסיבות העניין ....." (פסקה 8 לפסק הדין).

 

1. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר נדחה ברב דעות (ראו ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים, עו"ד (פורסם בנבו, 6/2/2006) (להלן: "עניין רובינוביץ בבית המשפט העליון"). בפסקה 6 לפסק דינה של כבוד השופטת [כתוארה אז] מ' נאור נקבע כדלקמן:

 

"ואולם, הימנעות מביצוע עסקת המכר באותה עת לא היתה פותרת את בעיית המס: הצורך לשלם מס שבח (בערכו הנכון) היה שב ומתעורר כל אימת שהמערערת היתה מחליטה למכור את הנכס (הקרקע), וכל עוד היה הנכס (הקרקע) ברשותה ....  מכאן, שאין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, כי ההערכה השגויה למעשה לא גרמה למערערת נזק ממוני."

 

1. העולה מהאמור הוא כי אף לו קבעתי כי הנתבעת התרשלה במילוי תפקידה, הרי שלא היה במעשיה כדי לגרום לתובע את הנזק הנטען.

 

לא זו אף זו: ההפרש הנתבע על ידי התובע בענייננו איננו בבחינת נזק אלא תולדה של הדין ואין בחיוב הנתבעת כדי להשיב את המצב לקדמותו אלא כדי להעשיר את התובע ללא הצדקה בסכום שלא נגרע מידיו.

 

1. אלא שהתובע חוזר וטוען כי לא היה מוכר את החנות לו היה יודע לאשורו מהו החיוב הצפוי במס השבח וכי גם מכאן נזקו.

 

1. אין בידי לקבל את טענתו זו.

 

1. לגרסתו, שכר את שירותיה של הנתבעת בהמשך לרצונו למכור את החנות מושא התובענה ואף לאחר שפגש את הקונה. עובדה זו מכרעת לענייננו וממנה עולה כי הוא דווקא היה מעוניין למכור את החנות ואף למכור אותה לקונה הספציפית שבענייננו, וכל זאת, עוד בטרם התחוור לו שהחיוב הצפוי בגין מס השבח עומד על סך של 0 ₪.

 

היינו, החלטתו למכור את החנות נפלה עוד קודם שהנתבעת נתנה לו את ההערכה השגויה.

 

1. גם העובדה שהתובע טוען כי היה זקוק לכסף לצורך סילוק הלוואה יש בה כדי להחליש את טענתו שבנדון. בהקשר זה גם לא מספיקה טענתו כי היה ביכולתו למכור באותה עת נכס אחר, או למכור את החנות לקונה אחר במחיר גבוה יותר, שכן היה עליו להוכיח כי באותה עת היה לו בפועל קונה אחר שהיה מוכן לקנות את החנות, או נכס אחר, בסכום גבוה יותר. לכך התובע לא הביא כל סימוכין.

 

1. התובע מציין שני נכסים אותם יכול היה למכור חלף החנות (אישור זכויות לגבי הנכס הראשון וחוות דעת שמאית לגבי הנכס השני מצורפים כנספחים 26 ו- 27 לתצהירו, ת/2). אלא שגם לו היה מוכח כי התובע היה מעוניין וגם יכול למכור את שני הנכסים הללו, הרי שלא ברור מהם תשלומי המיסים שהיו כרוכים בביצוע עסקאות אלו. 

 

1. עוד אדגיש כי התובע לא הניח תשתית שלפיה ניתן להעריך את הפיצוי המגיע לו במידת וודאות סבירה אלא טען אך ורק לפיצוי בגין ההפרש בין השומה הנכונה לשומה השגויה. לשון אחר, לא ברור בכמה גבוה שווי החלופות האחרות שאבדו מהחלופה של עסקת המכר. בעניין זה לא נדרש דיוק מתמטי, אך היה נדרש להביא נתונים סבירים (ראו: עניין רובינוביץ בבית המשפט העליון, פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת [כתוארה אז] מ' נאור).

 

כמו כן, ראו דבריה בפסקה 8 לפסק הדין:

 

"אך אפילו אצעד עם חברי [כב' השופט א' רובינשטיין – כ.ה.] כברת דרך ואניח כי במקרה זה נגרם נזק מסוג אבדן הזדמנויות חלופיות, עדיין אין לדעתי מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בהעדר ראיות שניתן וצריך היה להביאן, באופן סביר להוכחת שיעור הפיצוי הנטען."

 

1. אין גם מקום למסקנה כי התובע היה מוכר את החנות במחיר גבוה יותר לו היה יודע את גובה מס השבח לאשורו. המדובר בעסקה של מוכר מרצון וקונה מרצון וסביר כי התובע ביקש למכור את החנות במחיר המקסימלי אותו יכול היה להשיג. ואכן, בהקשר זה מבהירה נציגת הקונה, הגב' יעקובי, בתצהירה כי לא הייתה מוכנה לשלם יותר עבור החנות (סעיף 4 לתצהירה, נ/2).

 

1. אוסיף על האמור כי בחוות הדעת של השמאי טיליוף צוין כי הוא מעריך את שוויה של החנות נכון ליום 29/5/2016 בסכום של 765,000 ₪. דא עקא, נתון זה איננו מלמד על כך שהתובע היה מוכר בהכרח את החנות במחיר גבוה יותר, לו ידע את החיוב הצפוי לו בגין מס השבח וזאת בשים לב לכך שהיה זקוק לכסף ובשים לב לעמדת הקונה כי לא הייתה מוכנה לשלם מעבר. 

 

במאמר מוסגר אציין כי משעה שחוות דעתו של השמאי ונונו הוחלפה בחוות דעתו של השמאי טילוף ומשעה שהראשון אף לא נחקר על חוות דעתו, אין מקום להתייחס אליה. ומכל מקום, למעלה מן המידה כי השמאי טיליוף מציין שהפערים בין חוות הדעת הם "די בקטנה" ו- "הם פערים במקצוע שמאות שהם יחסית סבירים, זה לא מדע מדויק ויכולה להיות סטייה במיוחד בנכסים מסחריים." (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 10/2/2019).

 

1. מכלל האמור אני קובעת כי ההפרש בין השומה השגויה לשומה בפועל איננו מהווה נזק בר פיצוי אלא תולדה של הדין.

מחומר הראיות עולה כי האפשרות הישימה היחידה שעמדה לתובע במצב הדברים דאז הייתה מכירת החנות לקונה במחיר של 585,000 ₪.

לא שוכנעתי כי בנסיבות בהם היה מצוי התובע הוא היה בוחר שלא למכור את החנות גם לו היה יודע את החיוב הצפוי במס שבח לאשורו.

מכל מקום וגם לו היה התובע מוכיח את האמור, הרי שהוא לא סיפק תשתית עובדתית מוצקה להערכת הפיצוי.

 

1. אשר על כן לתובע לא קמה הזכות לקבל פיצוי בגין ההפרש שבין השומה השגויה לשומה בפועל. מתוך כך נדחית גם דרישתו, בסיכומיו, לפיצוי גבוה יותר בשל הפרשי ההצמדה והריבית וקנסות הפיגורים שנשא החוב. (וזאת מבלי להתייחס לטענה הנכונה על פיה העתירה להגדלת סכום הפיצוי בגין רכיב זה מהווה הרחבת חזית אסורה שבכל מקרה דינה להידחות).

 

1. קביעותיי אלו מייתרות את הדיון בטענת הנתבעת לפיה נוכח העובדה שהתובע לא שילם את מס השבח הרי שמדובר בנזק תיאורטי שאינו בר פיצוי. אציין עם זאת, במאמר מוסגר, ששני פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו בעל פה היו מתחום התובענות הייצוגיות וכי מבלי לקבוע מסמרות, אני סבורה שיש מקום להבחנה בין תביעה מסוג התביעה שבענייננו בה קיים חיוב בפועל שנדרש לשלמו ואף החלו בעקבותיו הליכי עיקול כלפי חייב ספציפי לבין הגשת תובענה ייצוגית בה נתבע נזק שלא נגרם בפועל לתובע.

 

 

נזק לא ממוני

 

1. התובע מבקש פיצוי לא ממוני בגובה של 100,000 ש"ח. בסיכומיו הוא מרחיב וטוען כי העיקולים בבנקים גרמו גם לנזק כבד והוכרו בפסיקה כלשון הרע המזכה בפיצוי ללא הוכחת נזק.

 

1. כאשר נשאל התובע על ידי ב"כ הנתבעת מדוע לא שילם את החוב הוא השיב בדיון מיום 29/4/2018 (עמ' 1):

 

"ש. כתבת שהוטלו עיקולים על חשבונות שלך בסופו של דבר שילמת את מס השבח?

ת. לא. עד לרגע זה, לא שילמתי.

ש. מדוע?

ת. אין לי. אין לי לשלם. הייתי צריך כסף, עדיין לא מכרתי את החנות.

ש. החשבונות שלך עדיין מעוקלים?

ת. כן"

 

אלא שנראה כי הסיבה האמיתית לאי תשלום מס השבח איננה מחסור בכסף. כך בדיון מיום 10/2/2019 (עמ' 21) השיב התובע:

 

"ש: ... אז תאמר לי למה, למה רשויות המס צריכות לרדוף אחריך ולשלוח מכתבים ולעקל ולא, למה לא פשוט שילמת את מס השבח שאתה חייב לו?"

...

ת: לא מספיק הפסדתי כסף על המכירה שמכרתי את זה פחות אתה עוד מצפה שאוציא כסף מהכיס על הרשלנות של עורכת הדין שכביכול טיפלה בי?"

 

1. מתשובתו של התובע אני מסיקה כי היה ביכולתו לשלם עבור החוב אלא שהוא בחר שלא לעשות כן, מה שבתורו הוליך להטלת עיקולים על חשבונות הבנק שלו. עיקולים אלה היו אפוא תוצאה ישירה של התנהלות התובע ובחירתו שלא לשלם את החוב. אין התובע יכול לבוא בטענות שנגרם לו נזק עקב העיקולים בה בעת שהוא יכול היה יכול מלכתחילה להימנע מכך. משכך אני קובעת כי בהתאם לעקרונות הקטנת הנזק והאשם התורם דין בקשתו של התובע לפיצוי בעקבות העיקולים שהוטלו על חשבונותיו – להידחות.

 

ואדגיש כי בכל מקרה אין התובע יכול לטעון שלא היה בידיו לשלם את מס השבח. והרי עסקה בוצעה ותמורה התקבלה ומתוך סכום התמורה, היה עליו לשלם את המס הדרוש. כך על פי חוק.

 

1. תוצאת האמור אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום בגין נזק לא ממוני כנדרש. נזק זה יצר התובע במו ידיו.

 

 

סוף דבר

 

1. הנתבעת חבה בחובת זהירות כלפי התובע אשר שכר את שירותיה המקצועיים.

 

1. הנתבעת לא הפרה את חובת הזהירות האמורה. חישוב מס השבח השגוי נעשה, לכל הפחות ותוך פרשנות המיטיבה עם התובע, בשל אי הבנה. האפשרות האחרת הינה כי התובע מסר לנתבעת כי רכש את החנות, כפי העולה גם מנסח הרישום.

 

1. אין קשר סיבתי בין הערכת השומה השגויה למכירת החנות. התובע היה מוכר את החנות גם לו ידע את גובה המס לאשורו.

 

1. ההפרש בין גובה מס השבח המשוער לגובה מס השבח בפועל איננו מהווה נזק אלא חיוב שהוא תולדה של הדין. על כן, פיצוי בגינו עשוי היה להטיב את מצבו של התובע ולגרום להתעשרותו שלא כדין וזאת בניגוד לעיקרון של "השבת המצב לקדמותו".

 

1. טענת התובע לפיצוי בגין נזק ממוני נדחית.

 

1. הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע, נגרם כתוצאת התנהלותו שלו. אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין כך.

 

1. התביעה נדחית. 

 

1. עם זאת, בנסיבות ולאחר שמצאתי כי החישוב השגוי נבע, מאי הבנה שנפלה בין התובע לנתבעת, אינני מוצאת לעשות צו להוצאות.

 

 

 

מזכירות בית המשפט תמציא לצדדים את העתק פסק דין כחוק.

 

ניתן היום,  כ"א אייר תשע"ט, 26 מאי 2019, בהעדר הצדדים.