1.       תביעה כספית בעילה של רשלנות רפואית. לטענת התובע, רופא המשפחה נמנע מלהפנות אותו במועד לבדיקת הדמיה נחוצה, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק.

 

רקע עובדתי

 

2.       התובע, יליד 1969, פנה ביום 11.5.08 לד"ר לילוב, רופא המשפחה בקופת חולים הנתבעת  (להלן: ד"ר לילוב או רופא המשפחה). על פי האנמנזה המופיעה בחוות דעתו של ד"ר קוריצקי, המומחה מטעם התובע, קדם לפנייה אירוע אמוציונלי חריג בעבודתו של התובע.

         

          לפי הרשומה הרפואית, התובע התלונן על לחצים בחזה שמאל, פרסטזיות ביד שמאל וברגל שמאל. תרשים אק"ג הדגים הפרעת קצב על חדרית.

 

          ד"ר לילוב נתן לתובע מספר הפניות וביניהן, הפניה למיון, למקרה שהתלונות יחמירו.

 

3.       עוד באותו יום התובע פנה לחדר המיון בבית חולים איכילוב, ואושפז במחלקה פנימית עד ליום 12.5.18.

 

4.       בסיכום המחלה מיום 12.5.18 נרשם:

 

                    "מזה 3 ימים חש כאבים שורפים בחזה משמאל, באים והולכים, ללא קשר לנשימה, מאמץ, ללא הזעה או בחילה. כמו כן, תחושת נימול ביד שמאל. בנוסף, מאתמול תחושת נימול בפנים משמאל. ללא חולשת צד, דיספאגיה (בעיית בליעה – מ.ב.) או כאבי ראש..."

 

          בהמשך, בפרק הסיכום, נרשם שהתובע התלונן על נימול בפנים משמאל (באזור הלחי) ועל ירידה בחדות הראייה משמאל. נרשם שלא היה ממצא בבדיקה נוירולוגית. הנוירולוג שבדק את התובע ציין:

 

"לדעתי כעת אין עדות לאירוע מוחי וסקולרי. מומלץ באופן אמבולטורי להשלים דופלר קרוטידים (דופלר של עורקי הצוואר – מ.ב.) ואקו לב".

 

גם בדיקת רופא עיניים הייתה ללא עדות אובייקטיבית לבעיה בראייה.

 

5.       התובע שוחרר מבית החולים בהמלצה לטיפול בגורמי סיכון למחלה טרשתית וביצוע בדיקות קרדיאליות. בתחום הנוירולוגי הומלץ על ביצוע דופלר קרוטידים וכן "להשלים גם בדיקת CT מוח".

 

6.       אין מחלוקת שרופא קופת חולים לא שלח את התובע לבדיקת CT מוח (או לבדיקת MRI מוח), ובכך ממוקדות טענותיו של התובע.

 

הרשומה הרפואית מתעדת המשך של התלונות כדלקמן:

 

7.       הרישום הראשון בדבר פנייה לרופא המשפחה לאחר הביקור במיון הוא מתאריך 19.6.08, דהיינו, למעלה מחודש לאחר שהתובע שוחרר מבית החולים.

 

התובע טען שפנה לרופא המשפחה מספר ימים לאחר הביקור בחדר המיון (עמ' 87 ש' 26). אולם לטענה זו אין תמיכה ברשומה הרפואית. בסיכומיו, התובע זנח טענה זו (סעיף 28 לסיכומים).

 

באותו מועד (19.6.08) נרשם שהתובע התלונן על תחושת דפיקות לב מהירות לפרקים.  תסמונת חרדתית דיכאונית ומיאלגיה פרסטזיה (כאבי שרירים והפרעות תחושה – מ.ב.). התובע הופנה לביצוע בדיקת הולטר לב.

 

8.       בתאריך 7.11.08 נרשם "תופעות קשות של טריגמינאל נוירלוגיה משמאל" (כאבי פנים המופיעים על רקע לחץ על העצב החמישי ראו פרו' עמ' 49 – 50). לתובע ניתנו מרשמים והוא הופנה לבדיקות מעבדה.

 

9.       בתאריך 13.11.08 התובע התלונן על כאבי צוואר ונמצאה רגישות צווארית משמאל.

 

10.     בתאריך 23.2.09 צוין: "כשנה סובל ממצבי לחץ, חרדה, זרמים בראש, מיחושים (במקור: "ניחושים") בחזה, דפיקות לב". התובע הופנה לייעוץ פסיכיאטרי.

 

11.     ביום 9.6.09 תואר: "קליניקה אופיינית לנוירלגיה של העצב הטריגמינאלי עם פרדומינאנס של הראמוס האופטאלמי ? VS פציאליס ? (שיתוק או חולשה בפנים על רקע הפרעה עצבית – מ.ב., ראו פרו' עמ' 49 – 50) ללא קליניקה אופיינית. לפני מס חודשים טופל ע"י NSAIDS וצפוראל עקב תמונה של נוירלגיה נויריטיס של הענף המנדיבולארי השמאלי". התובע הופנה לנוירולוג מומחה.  

 

12.     בתאריך 11.6.09 התובע פנה לנוירולוג ד"ר בלט. במכתב תשובה לרופא המטפל ד"ר בלט תיאר שהתובע מתלונן מאז האשפוז בבית חולים איכילוב על רדימות בפנים משמאל, עם פרסתזיות לא נעימות מתמידות בפנים משמאל, תחושת "משיכה" בפנים משמאל, ללא דקירות, "שריפה" או "זרמים".

 

          בבדיקה, ד"ר בלט מצא תחושה מופחתת באזור פרונטלי ואינפרה אורביטלי משמאל, ללא הפרעה תחושתית בחלל הפה ובאף. יתר עצבי הגולגולת, פונדוס, טונוס שרירים, כוח גס, החזרים גידיים ופלנטריים, תחושה ביתר אזורי הגוף, תפקודי מוחון, רומברג נמצאו תקינים.

 

          ד"ר בלט הפנה את התובע ל- MRI מוח, לשלילת לחץ לאורך מהלך עצב הטריגמינוס משמאל (וציין בסוגריים שבדיקת CT לא תענה על שאלה זו בצורה מספקת). בנוסף, הפנה את התובע לבדיקות דם והמליץ על טיפול תרופתי.

 

13.     התובע ביצע בדיקת MRI ביום 22.6.09 ושם נמצא "מוקד זעיר פריונטריקולרי משמאל, היכול להתאים לאוטם ישן".

 

14.     ביום 5.7.09 התובע פנה לייעוץ אצל ד"ר גורביץ' (נוירולוגית). ד"ר גורביץ' ציינה את ממצאי בדיקת ה- MRI, וקבעה מספר אבחנות וביניהן כאב ראש עקב מתח, נוירלגיה כנראה במעורבות כאב טריגמינלי, וכן אוטם מוחי קטן בצד שמאל, בנוסף לתסמונת דיכאון וחרדה.  

 

15.     ביום 7.7.09 רשם ד"ר לילוב כי ד"ר גורביץ' התרשמה שמדובר באירוע מוחי. כן הומלץ על טיפול תרופתי "על רקע תלונות של פרסטזיות טריגמינאליות ואוקסיפיטאליות לציין מזה כ 8 חודשים באי כושר... ישנה פגיעה בזיכרון ביכולת ריכוז".

 

16.     בשנת 2011 התובע פנה לייעוץ גם אצל ד"ר רזון ז"ל (מומחה בתחום הנוירוכירורגיה).

 

17.     במקביל התובע דיווח על הידרדרות מצבו הנפשי והבריאותי, ופנה לטיפול פסיכיאטרי.

 

18.     ביום 1.5.12 התובע טופל במיון במרכז לבריאות הנפש בלב השרון. בפרטי האנמנזה צוין שלפני שלוש שנים חווה אירוע של אוטם מוחי, בגינו סובל עד היום מכאבים בפניו. כן צוין שמזה כשנה התובע אינו עובד, נמצא בתהליכי גירושין ואינו מתראה עם ילדיו, ומזה 3 שבועות נמצא במעצר בית לאחר שאיים על ילדתו. צוין שהתובע מטופל בתרופות פסיכיאטריות (ציפרלקס וטגרטול) ההתרשמות הייתה למצב דכאוני וחרדתי. ניתנה המלצה לתרופה נוספת ולהפניה לטיפול פסיכותרפי.

 

19.     ביולי 2012 התובע אושפז למשך חודש במחלקה פתוחה בבית חולים "לב השרון" במצב דכאוני עם מחשבות אובדניות (ת/1). בפרטי הרקע צוינו הדברים שנרשמו בתעודת חדר המיון מיום 1.5.12. בנוסף צוין "לדבריו מזה כשבועיים חלה החמרה ממשית במצבו הנפשי המלווה במיעוט שינה, תאבון ירוד... מדווח על מחשבות אובדניות בכל מהלך היום לאור מצבו הכלכלי והנפשי". בתום האשפוז התובע דיווח על שיפור משמעותי במצבו הנפשי. לאחר השחרור מהאשפוז המשיך להיות בטיפול ומעקב במרפאות החוץ של בית החולים, והוא ממשיך במעקב נפשי.

 

20.     יצוין כי בשנת 2010 התובע הגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי, בגין האירוע מיום 11.5.08, אולם תביעתו נדחתה, מאחר שלא הוכח קיום אירוע תאונתי, ולא הוכח קשר סיבתי בין מחלתו לבין אותו אירוע.

 

הדפסה שגויה של הרשומה הרפואית

 

21.     טרם אדון במחלוקות לגופן, אתייחס לסוגיה זו, שעלתה במהלך הדיון.

 

22.     בתיק זה ניתנה חוות דעת מטעם הנתבעת על ידי פרופ' מלמד ז"ל. באותה חוות דעת פרופ' מלמד ציין כי לפי הרשומה הרפואית התובע סבל מרדימות בפנים לפני יום 11.5.08.

 

23.     לאחר מתן חוות הדעת התברר שהרישום לפיו לתובע הייתה תחלואה דומה קודמת בשנים 2003, 2005 ו- 2006 – מקורו בתקלת הדפסה.

 

          ד"ר קרני, שנתן חוות דעת במקום פרופ' מלמד ז"ל, ציין בחוות דעתו, כי אינו מאמץ חלק זה בלבד בחוות דעת פרופ' מלמד ז"ל, מאחר שמדובר בהתרשמות שנבעה מטעות הדפסה של הרשומה הרפואית.

 

24.     מטעם הנתבעת העידה בעניין זה גב' מיכל עשת, מנהלת תחום מערכות רפואיות באגף מערכות מידע של הקופה, החל מחודש 2/11 ועד להווה.

 

          עשת הבהירה שהרשומה הרפואית של התובע לא שונתה, ומדובר בתקלת הדפסה טכנית.

 

          לפי עדותה, התיק הרפואי מודפס באופן שהביקור המאוחר ביותר מודפס ראשון, ולאחריו הביקורים שקדמו לו, בסדר כרונולוגי יורד. בביקור של התובע בקופה בתאריך 7.7.09, עמוד מספר 40 בתדפיס, נרשם "על רקע תלונות של פרסטזיות טריגמינאליות ואוקסיפיטאליות לציין מזה כ 8 חודשים באי כושר..." (להלן: התלונה המקורית).

 

          בתאריך 25.2.15 בוצעה על ידי מדור איסוף ומידע רפואי של הקופה הדפסה של תיקו הרפואי של התובע, ובמהלך הדפסה זו אירעה תקלה, באופן שבו התלונה המקורית הועתקה גם לעמודים מאוחרים יותר בתדפיס, קרי: לעמודים המתייחסים למועדי בדיקה מוקדמים יותר.

 

          גב' עשת הבהירה כי לפי בדיקתה, התלונה המקורית, שהתווספה לרישומים כרונולוגיים מוקדמים יותר במהלך ההדפסה, לא מופיעה בבסיס הנתונים של הקופה, כך שהמלל של התלונה המקורית לא התווסף בשום שלב לרשומה הרפואית.

 

          כן הבהירה, שרופאי הקופה רשאים לעדכן נתונים ברשומה רפואית של מטופל אך ורק ביום הביקור, וכל עדכון כאמור נרשם בבסיס הנתונים של הקופה. אם נדרש לעדכן נתוני ביקור ברשומה הרפואית לאחר יום הביקור, קיים נוהל עבודה מסודר, שבמסגרתו מבקש השינוי ממלא טופס ייעודי, המופנה לגורמים המוסמכים. גם במצב זה, כל תיקון ושינוי יתועד בבסיס הנתונים של הקופה.

 

          גב' עשת הוסיפה שבעקבות פנייה בקשר לתקלה זו, מקור התקלה זוהה ותוקן בתאריך 31.5.14. התקלה נמשכה מספר חודשים (עמ' 100 ש' 28). עוד הבהירה, שניתן לזהות כל שינוי בנתוני הרשומה הרפואית. לצד שורות בבסיס הנתונים מופיעה הספרה 0, בעוד שלצד שורות שבוצע בהן שינוי, מופיעה הספרה 9, וזאת בנוסף לעדכון התאריך והשעה שבהם בוצע הרישום הרפואי. 

 

25.     התובע התייחס בהרחבה לסוגית ההדפסה השגויה של הרשומה הרפואית.

 

26.     התובע טען שההדפסה השגויה מהווה "נזק ראייתי".

 

לטענה זו אין בסיס. אין קשר בין הדפסה שגויה (כאשר הרשומה הרפואית שעמדה לנגד עיני הרופאים הייתה תקינה) לבין דוקטרינת הנזק הראייתי, שמתייחסת להיעדר רישום ברשומה הרפואית.

 

27.     התובע טען שתקלת ההדפסה גרמה לכך שמידע רפואי מוטעה ושגוי הוצג לגורמים שונים (כגון: חברות הביטוח או המוסד לביטוח לאומי). טענות אלו חורגות מכתב התביעה, ולא הוכחו עובדתית.

 

28.     אין ממש גם ביחס ליתר טענותיו של התובע בנושא שגיאת ההדפסה.

 

          ראשית, מהבחינה העובדתית, שוכנעתי שדובר בתקלה בתום לב. גב' עשת נחקרה על תצהירה, והעובדה שדובר בתקלה חוּזקה ולא נסתרה. בנוסף, הוברר חד משמעית שלתקלה זו לא הייתה כל השפעה על הטיפול בתובע, שכן התקלה הייתה רק בביצוע הדפסה של כל הרשומה, ואילו הרשומה שעמדה בפני הרופאים המטפלים הייתה תקינה לחלוטין (עמ' 104 ש' 13 – 14). מאחר שדובר בתקלה בהדפסה בלבד, אף הוברר שלא הייתה כל מחיקה או תוספת לרשומה עצמה.

 

          שנית, מבחינה משפטית, אין כל רלבנטיות להדפסה השגויה. בגדרי המחלוקת שבין הצדדים אין טענה לנושא עברו הרפואי של התובע, והשפעה של עבר כזה על נכותו. הטענה היחידה שעמדה לדיון בתיק זה היא, האם נגרם לתובע נזק כתוצאה מכך שהוא לא הופנה לבדיקת CT בהתאם להמלצת בית חולים איכילוב. התשובה לשאלה זו אינה קשורה להדפסה השגויה, ואינה מושפעת ממנה.

 

          שלישית, איש מהמומחים שנחקרו, לא טען שהתבסס על נתון עובדתי הקשור לעבר משנת 2005, או על הדפסה שגויה (ור' למשל עמ' 128 ש' 29-33, עמ' 136 ש' 5 – 9).

 

29.     לסיכום, על אף טענותיו הרבות של התובע בנושא תקלת ההדפסה, דובר בתקלה בהדפסה בלבד, ללא השפעה על הרשומה הרפואית, וללא רלבנטיות לחזית המחלוקת בתיק זה.

 

טענות הצדדים

 

30.     התובע טען לרשלנות רופא המשפחה, בכך שנמנע מלשלוח אותו לבדיקת ה- CT. לטענתו, עקב כשל זה, מחלתו של התובע לא אובחנה בזמן, דבר שהוביל להידרדרות מצבו הרפואי של התובע, ובהמשך, להידרדרות מצבו הכלכלי והאישי. התובע הוסיף וטען שגם אלמלא המלצות בית החולים, נדרש היה שיופנה לבדיקת הדמיה ביוזמת רופא המשפחה.

 

טיעונו של התובע לא היה סדור. בסיכומיו, התובע הוסיף וטען שרופא המשפחה התעלם מכך שקצב ביקוריו עלה באופן ניכר לאחר חודש 5/08, בהשוואה לתקופה קודמת. כן טען שרופא המשפחה לא ביצע את ההפניות שהציע ד"ר רזון ז"ל. טענות אלו, לבד מהיותן טענות חדשות שהנתבעת התנגדה להן (פרק א' לסיכומיה, עמ' 2), אינן מגובות בכל חוות דעת רפואית. יתרה מכך, כפי שיובהר להלן, טענות אלו, כטענותיו האחרות של התובע, אינן צולחות את מחסום הקשר הסיבתי העובדתי.

 

31.     הנתבעת טענה שאין תימוכין רפואיים לתנאים הנדרשים לקביעת רשלנות רפואית: אין חוות דעת המציינת שנדרש היה להפנות את התובע לבדיקת CT קודם לכן. כמו כן, על פי חווׂת הדעת, ממצאי בדיקת ה- MRI שבוצעה בהמשך, לא תמכו בתלונותיו של התובע. עוד לטענתה, אין חוות דעת רפואית הקובעת שבעקבות בדיקת ההדמיה ניתן היה לטפל בתובע באופן שהיה בו כדי להקל על התסמינים, לרפאם או לצמצמם.

 

העדויות וחוות הדעת

 

עדותו של התובע

 

32.     תצהירו של התובע התמקד בתלונתו על כך שלא הופנה לבדיקת ההדמיה בהתאם להמלצה בסיכום המחלה.

 

33.     במישור העובדתי, התובע ציין שהתצהיר נכתב "כשמונה שנים לאחר האירוע ששינה את מהלך חיי", כאשר כוונתו לאירוע מיום 11.5.08 (סעיף 35 לתצהירו). התובע ציין "לפני מאי 2008 הייתי אדם בריא, "שור" כהגדרתו (סעיף 53 לתצהירו).

 

התובע הוסיף שבמשך חודשים רבים, כשנה, הוא לא יצא מהבית, לא עבד, לא יכול היה לראות אור יום. כתוצאה מכך, כל חייו התמוטטו– גם העסק שניהל (סוחר מכוניות) וגם המשפחה.

 

34.     התובע הוסיף כי לאחר שנה החליט לשמוע רופא נוסף (לפי התיעוד לעיל הכוונה, כנראה לד"ר בלט), ואז "בדיקה נערכה והחל גילוי רפואי וטיפול רפואי", אך הנזק במהלך אותה שנה – כבר נגרם. עוד לטענתו, "די ברור, אם היו מתבצעות הבדיקות בזמן אמת, האבחנה הרפואית והמשך הטיפול הרפואי ברור וידוע לעולם הרפואה". 

 

35.     התובע סירב להתייחס לנסיבות שהובילו לפנייתו לקופת חולים ביום 11.5.08. התובע ציין: "הרגשתי לא טוב, לא חשוב אם זה תאונת עבודה או לא תאונת עבודה", ולא פירט את ההתרחשות.

עדותו של רופא המשפחה

 

36.     ד"ר לילוב העיד כי מתוך היכרותו רבת השנים עם המערכת הרפואית, לו היה חשד קטן ביותר לאירוע מוחי, הבדיקות הנדרשות היו מבוצעות עוד בבית החולים, לרבות בדיקת ה- CT. העובדה שבדיקות אלו לא בוצעו, יחד עם קביעת רופאי בית החולים לפיה לא נמצא כל ממצא אובייקטיבי, מחזקת את הערכתו שהתובע לא סבל מאירוע מוחי, ולא היה כל ממצא מחשיד שהצריך בדיקות פרטניות יותר.

 

37.     לפי עדותו של ד"ר לילוב, כאשר מטופלים שבים אליו עם סיכום ביקור במיון, הוא קורא את הסיכום בעיון, לרבות ההמלצות, ומשקלל זאת יחד עם מצב המטופל, תלונותיו ותוצאות הבדיקות שלו.

 

          במקרה דנן, האבחנות בביקורו של התובע ביום 11.5.08 היו השמנת יתר, שומנים גבוהים בדם ולחץ דם גבוה. אשר לתלונותיו על לחצים בחזה ופרסטזיות ביד וברגל שמאל, בוצעה לתובע בדיקת א.ק.ג. שהייתה תקינה. בנוסף, גם בבית החולים נמצא שאין ממצא אובייקטיבי לאירוע מוחי, הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה, ונוירולוג מומחה קבע שאין עדות לאירוע מוחי וסקולרי.

 

          בשקלול כל נתונים אלו, ד"ר לילוב לא ראה לנכון להפנות את התובע לבדיקת CT, שכן לא הייתה כל עדות לאירוע מוחי. ד"ר לילוב פירט את התרשמותו לפיה, לא היה לתובע אירוע נוירולוגי חריף. לו היה אירוע כזה, התובע היה נשאר במחלקה, לצורך בדיקת CT או בדיקת  MRI  במקום.

 

          זאת ועוד, לאחר האשפוז, התובע ביקר אצל רופא המשפחה רק ביום 19.6.08, למעלה מחודש לאחר שחרורו, וגם אז, לא העלה תלונות נוירולוגיות (עמ' 85). התובע טען שהגיע לאחר המיון (עמ' 87 ש' 32) אך אין שום עדות לכך ברשומה, ובסופו של דבר התובע הסכים, שיכול כי אינו זוכר היטב (עמ' 88 ש' 31 ואילך).

 

          בחקירתו הנגדית, ד"ר לילוב הבהיר כי הוא אינו "חותמת גומי" (עמ' 112 ש' 18). ההמלצה לביצוע בדיקת CT בעניינו של התובע לא תאמה את התמונה הקלינית. ד"ר לילוב ציין שאירוע מוחי וסקולרי הוא "תהליך חריף, אקוטי ודרמטי מאוד" (עמ' 113 ש' 9 – 10), ותהליך כזה לא התרחש, ולא בכדי התובע לא נשאר בבית החולים.

 

38.     בהמשך, לפי עדותו של ד"ר לילוב, כאשר התובע המשיך להתלונן על נימול ביד וברגל שמאל, ואף שהבדיקה במיון לא העלתה דבר, הוא הפנה אותו למומחה בתחום הנוירולוגי.

 

חוות הדעת

 

39.     הצדדים הגישו חוות דעת בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי. התובע הגיש גם חוות דעת בתחום התעסוקתי.

 

          מטעם התובע העידו הנוירולוג ד"ר קוריצקי והפסיכיאטרית ד"ר כרמון.

 

          מטעם הנתבעת העידו הנוירולוג ד"ר קרני (שאימץ את חוות דעתו של פרופ' מלמד ז"ל, שנפטר לאחר שנתן חוות דעת קודמת בתיק) והפסיכיאטרית ד"ר קרת.

 

חוות הדעת מטעם התובע

 

בתחום הנוירולוגי:

 

40.     פרט לחוות הדעת, הוגשו שני מסמכים נוספים בחתימתו של ד"ר קוריצקי.

 

          כותרת המסמכים (שאינם חוות דעת) היא "לכל המעוניין בדבר" והם נושאי תאריך 23.10.13. יצוין כי מדובר בשתי גרסאות לאותו מסמך (נ/4א' ו- נ/4 ב').

 

באותם מסמכים ד"ר קוריצקי ציין שבדיקת ה- MRI העלתה עדות לאוטם ישן שאינו מסביר את הפרעת התחושה בפנים משמאל, אך מראה אוטם קודם. כן ציין שבהדמיה לא נמצאה עדות ללחץ על העצב הטריגמינלי. ד"ר קוריצקי ציין שבמשך שנה, עד לביצוע בדיקת ה- MRI התובע היה נתון לתסכול רב עקב חוסר הבהירות במצבו, לא היה לו ברור ממה הוא סובל, ועקב מבנה אישיותי נוקשה, לא היה מסוגל לתפקד והידרדר נפשית, תפקודית וכלכלית. בגרסה המלאה יותר ד"ר קוריצקי הוסיף שנראה שאת תלונותיו התחושתיות של התובע ניתן לייחס למצבו הנפשי הקשה, ומסיבה זו, אין תגובה לטיפול התרופתי לנימול בפנים. ד"ר קוריצקי העריך את נכותו של התובע בשיעור 10% בגין נימול בפנים משמאל, לפי סעיף ליקוי 34 ב' 2 (מותאם), וציין שהמצב הנפשי יוערך על ידי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.

 

יצוין שבגרסה הראשונה של המסמך, ד"ר קוריצקי העריך את נכותו של התובע בגין נימול בפנים משמאל בשיעור 10% לפי סעיף ליקוי 29 (1) א' I מותאם, וכן 15% נכות בגין תגובה נפשית למצבו עם ירידה תפקודית משמעותית לפי סעיף ליקוי סעיף ליקוי 34 (ב) (2) ו- (3).

 

41.     עם הגשת הראיות, התובע צירף חוות דעת של ד"ר קוריצקי. בחוות הדעת מיום 3.8.16 ד"ר קוריצקי ציין שהתובע שוחרר מבית החולים בהמלצות לבצע CT מוח ודופלר קרוטידים במסגרת קופת חולים, וזאת לאחר שנבדק על ידי נוירולוג בעת האשפוז, והאחרון לא מצא עדות לאירוע מוחי.  ד"ר קוריצקי הוסיף כי ההמלצות בסיכום המחלה (דופלר ו- CT) לא בוצעו, והתובע "הטלטל בין אבחנות של אירוע מוחי וכאבים נוירלגיים (עצביים) בפנים". מצב זה, לפי עמדתו של ד"ר קוריצקי, גרם להידרדרות תפקודית קשה של התובע, והתפתחות תסמונת של דיכאון ומעין תסמונת פוסט – טראומטית, שהתבטאה בהפרעות שינה, כאבי ראש וקשיים קוגניטיביים.

 

          ד"ר קוריצקי התייחס לבדיקת ה- MRI שבוצעה לאחר כשנה (לאחר ההפניה של ד"ר בלט), שבה, לפי עמדתו, נמצאה עדות לאוטם מוחי קטן משמאל. אותו ממצא אמנם אינו מסביר את התלונות התחושתיות משמאל, אך עלול היה להיגרם עקב האירוע האמוציונאלי החריג בחודש 5/08, אם כי, נוכח האיחור בביצוע בדיקת ה- MRI, לא ניתן למצוא "קשר זמנים" כהגדרתו.  

 

          ד"ר קוריצקי מצא כי על רקע אי הוודאות, חוסר האבחון שנמשך כשנה ובהתאמה לסוג האישיות של התובע, התובע סובל מתסמונת תגובתית למצבו, המתבטאת בהידרדרות נפשית ותפקודית וכן תסמינים גופניים של כאבי ראש, הפרעות שינה וקושי קוגניטיבי.

 

          ד"ר קוריצקי העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע בשיעור של 10% בגין נימול בפלג הגוף השמאלית, לפי סעיף ליקוי 29 (1) א' ו' מותאם וכן קבע 10% בגין כאבי ראש כרוניים, לפי סעיף ליקוי 24 (ב) (2).

 

התחום הפסיכיאטרי:

 

42.     ד"ר כרמון סקרה את פרטי האנמנזה, ובהם, כי בשנת 2008 התובע עבר אירוע מוחי, התאשפז ואובחן כלוקה בפציאליס (חולשה של עצב הפנים). מאחר שמצבו לא השתפר, לאחר 9 חודשים נשלח לבדיקת MRI והתגלה שעבר אוטם. צוין שבעקבות "אותו אירוע" התובע נכנס למצב דיכאוני, בהמשך, התגרש מאשתו, איבד את העסק שלו, ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי.

 

בפרק הסיכום, ד"ר כרמון מצאה כי התובע נכנס למצב דיכאוני לאחר אירוע מוחי בשנת 2008, התגרש, איבד את העסק שלו ואינו מצליח לתפקד כלל. את נכותו העריכה בשיעור 50%, לפי סעיף ליקוי 34 (א) (5), בגין דיכאון.

 

התחום התעסוקתי:

 

43.     ד"ר גושן, המומחה בתחום התעסוקתי מטעם התובע, קבע כי מאז אירוע השבץ המוחי התובע סובל מתגובת חרדה ודיכאון עם קשיי ריכוז והסתגלות, כאשר למרות טיפול תרופתי, נוירולוגי ופסיכיאטרי שהתובע קיבל לכאבים הנויראלגיים וכן טיפול פסיכיאטרי מקיף, מצבו הרפואי החמיר כדי פגיעה מוחלטת ביכולות התפקודית העצמית. ד"ר גושן מנה את בעיותיו הרפואיות של התובע בהתאם להערכות הרופאים המטפלים. 

 

          בחקירתו הנגדית, ד"ר גושן הסכים שחוות דעתו לא ניתנה לצורך בירור שאלת הרשלנות הרפואית, וכי הוא לא התייחס לשאלת הקשר הסיבתי בין הנכויות או כושר ההשתכרות של התובע, לבין אירוע רפואי או רשלנות רפואית (עמ' 64 ש' 18 – 21)

 

          חוות דעתו של ד"ר גושן אינה יכולה לשמש כראיה ממשית. ד"ר גושן הסכים שהשאלה בדבר קיומו של אוטם, או האם אוטם יכול להסביר את תלונותיו של התובע (שאלו הן השאלות השנויות במחלוקת בתיק זה) אינה בתחום מומחיותו (עמ' 66 ש' 13 – 14). כן אישר שקבע אבחנה של פציאליס על סמך מסמך של רופאה, וכי אבחנה זו אינה מתאימה למצבו של התובע (עמ' 69 ש' 15 – 16, 20 – 21). בנוסף, אישר כי גם האבחנות בתחום הנפשי (50% בגין דיכאון וחרדה) והנוירולוגי (50% בגין ליקוי זיכרון וליקוי קוגניטיבי) הועתקו על ידו, והוא אינו יכול לעמוד מאחוריהן (עמ' 69 ש' 27 – 35, עמ' 70 ש' 4 – 5). עוד אישר ד"ר גורן כי יתר הבעיות שנמנו בחוות דעתו אינן קשורות לאוטם או לנושא תיק זה (עמ' 68 ש' 15 – 18).

 

חוות הדעת מטעם הנתבעת

 

בתחום הנוירולוגי:

 

44.     תחילה הוגשה חוות דעת מטעם פרופ' מלמד ז"ל. עקב פטירתו, הגישה הנתבעת חוות דעת של הנוירולוג, ד"ר קרני, שאימץ את חוות דעתו של פרופ' מלמד ז"ל, למעט בנושא התייחסות לעברו הרפואי של התובע (תקלת ההדפסה שתוארה לעיל). 

 

45.     ד"ר קרני מצא שתלונותיו התחושתיות של התובע אינן אורגניות ואינן מתיישבות עם האנטומיה של מערכת העצבים. ד"ר קרני אימץ את חוות דעתו של פרופ' מלמד ז"ל בסוגיה זו, ולפיה אוטם במיקום שנמצא בבדיקת ה- MRI (צד שמאל) אינו גורם להפרעות התחושה והכאב במחצית הפנים ובעין משמאל, כפי שתיאר התובע וכי תלונותיו של התובע אינן נובעות מבעיה אורגנית וייתכן שניתן להסבירן בתופעת הסומטיזציה של תסמונת החרדה.  כמו כן, באותה חוות דעת שאומצה, פרופ' מלמד ז"ל ציין שההמלצה של ד"ר בלט לביצוע בדיקת MRI נעשתה כדי לברר אפשרות של תהליך קומפרסיבי (לוחץ) לאורך מהלך עצב הטריגמינוס משמאל, ולא לצורך אישור או שלילה של אירוע מוחי.

 

          ד"ר קרני הדגיש שהתובע לא עבר אוטם מוחי ביום 11.5.08, תלונותיו היו בלתי ספציפיות ונבעו, כנראה, ממצבו הנפשי.

 

46.     בחוות דעת משלימה, ד"ר קרני ציין כי תלונותיו של התובע ביום 11.5.08 לא נבעו מאירוע מוחי, והפנה לכך שגם לפי עמדתו של פרופ' קוריצקי, הממצא ההדמייתי אינו מסביר את תלונותיו של התובע.

 

          ד"ר קרני ציין שבבדיקה ביום 7.2.16 התובע דיווח על כפל ראיה שאינו תואם את ממצאי הבדיקה, הדגים צניחת יד שמאל באופן שאינו אופייני לפגיעה נוירולוגית, פיזור של ירידה בתחושה בפנים שאינו מתאים לעצבוב הפנים ותלונה על הפרעה בתחושת רטט, שגם היא אינה אפשרית מבחינה אנטומית. ד"ר קרני ציין שד"ר קוריצקי לא התייחס לתלונות אלו, אף שהן מעידות על מקור לא אורגני. כן ציין, כי האבחנות של ד"ר קוריצקי ביחס לדיכאון או לתגובה הפוסט טראומטית, אינן בתחום מומחיותו.

 

          אשר לממצא ב- MRI, ד"ר קרני סבר שהוא יכול להתאים לאוטם, אך אין מניעה שמדובר בממצא תקין של מה שקרוי "חלל וירכוב רובין", שלעתים יכול להיראות כמו אוטם קטן. ד"ר קרני ציין שלא ניתן לתארך את גיל הממצא, ולקבוע שאירע סמוך לתלונות של התובע בחודש מאי 08, וכי ממצא זה יכול היה לקרות בכל שלב בחייו של התובע.

 

          ד"ר קרני השלים וציין כי מבנה אישיותו של התובע, ואירועים שליליים בחייו הם הבסיס להידרדרותו הנפשית, ולא מצב נוירולוגי מדומה.

 

47.     התובע טען שד"ר קרני שימש "חותמת גומי" לחוות דעתו של פרופ' מלמד ז"ל. טענה זו אני דוחה. ד"ר קרני נחקר, והפגין ידע ויכולת לנמק את חוות דעתו ולהשיב על שאלות הקשורות לה. בסופו של דבר, בנקודות החשובות, עמדת ד"ר קוריצקי, המומחה מטעם התובע, לא הייתה שונה מעמדתו של ד"ר קרני, ועל כך בהמשך.    

 

התחום הפסיכיאטרי:

 

48.     ד"ר נעה קרת מצאה שהתובע סובל מהפרעת הסתגלות הכוללת קושי להסתגל לשינויים שחלו בחייו: מחלה, התמוטטות העסק, גירושין וניתוק מילדיו הגדולים. בנוסף, תיאר סימפטומים האופייניים לאנשים לאחר אירוע מוחי – ירידה במצב הרוח, עצבנות וחוסר סבלנות.

 

          ד"ר קרת העריכה את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 20% לפי סעיף ליקוי 34  (סימנים קליניים אפקטיביים קלים, צורך בטיפול תרופתי והפרעה קלה עד בינונית בתפקוד). ד"ר קרת ציינה שנכות זו היא בשל קשיי ההסתגלות לתסמינים הגופניים שהחלו בשנת 2008 ובהמשך גם לתהפוכות שחלו בחייו (הגירושין והתמוטטות העסק). ד"ר קרת לא מצאה אצל התובע נכות נפשית שמקורה במועד בו אובחן שעבר אירוע מוחי, אם עבר אירוע כזה, ולעמדתה, נכותו של התובע נבעה מלכתחילה מעצם קיומם של התסמינים הגופניים שהופיעו אצלו בשנת 2008 ומתהפוכות חייו בשנים שלאחר מכן. 

 

          יצוין כי במעמד הדיון התקבלה בקשת הנתבעת לתקן טעות סופר בחוות דעתה של ד"ר קרת, שם נרשם שנת 2005 במקום שנת 2008 (פרו', עמ' 129). לפי הֶקשר הדברים חוות הדעת המומחית התייחסה לשנת 2008, מה גם שאין בתיק זה שאלה של עבר רפואי, ושני הצדדים הסכימו שהתסמינים החלו בשנת 2008 ולא לפני כן (ראו גם חוות דעתה של ד"ר כרמון המתייחסת לשנה זו). 

 

דיון

 

49.     דין התביעה להידחות.

 

50.     כאמור, טיעונו של התובע היה לא סדור, אך בתמצית ניתן לומר שהטענה היא, שעקב אי ביצוע ההפניה שניתנה בבית החולים לבדיקת CT, לחילופין – ביצוע בדיקת ה-  MRI במהלך השנה שלאחר מכן, נגרמו לתובע נזקים בתחום הנוירולוגי (אי אבחון אוטם מוחי) ובתחום הנפשי.

 

          טענות אלו דינן דחייה משתי סיבות:

 

          האחת, לא הוכח שהתובע חווה אוטם מוחי במועד הרלבנטי.

 

          השנייה, בין אם אירע לתובע אוטם מוחי ובין אם לאו, אין קשר סיבתי עובדתי בין הנזקים הנוירולוגיים או הנפשיים הנטענים, לבין אי ביצוע הבדיקה או האוטם.

 

          אדון בקביעות אלו כסדרן. 

 

אין עדות לקיומו של אירוע מוחי ביום 11.5.08 או סמוך לכך

 

טענות הצדדים:

 

51.     עמדתו של ד"ר קוריצקי הייתה, שהממצא ב- MRI מתאים לאוטם מוחי.

 

          כמו כן, לפי חוות דעתו, האוטם המוחי הקטן אינו מסביר את התלונות התחושתיות משמאל. יכול שהאוטם נגרם עקב האירוע האמוציונאלי החריג בחודש 5/08, אך בשלב זה לא ניתן לאמת את קשר הזמנים, משום שבדיקת ה- MRI נעשתה באיחור של שנה.

 

52.     ד"ר קרני סבר שהתובע לא עבר אירוע מוחי.

 

          לפי עמדתו, לא הייתה הצדקה להפנות את התובע לבדיקת CT או MRI של המוח מקום לא היה בתלונותיו של התובע ובממצאי הבדיקות כדי להעלות חשד שלקה באירוע מוחי. גם כאשר הנוירולוג ד"ר בלאט המליץ על ביצוע הבדיקה לתובע, הדבר נעשה לצורך בירור אפשרות לתהליך קומפרסיבי (לוחץ) לאורך מהלך עצב הטריגמינוס משמאל, ולא כדי לאשר או לשלול אירוע מוחי.

 

דיון:

 

53.     אני מוצאת שלא הוכח שהתובע חווה אירוע מוחי ביום 11.5.08.

 

54.     ד"ר קוריצקי אישר שהנוירולוג שבדק את התובע בבית החולים ביום 11.5.08 לא מצא עדות לאירוע מוחי. 

 

55.     אני מעדיפה את עמדתו של ד"ר קרני. עמדת ד"ר קרני מתייחסת לא רק לממצאי בדיקת ה- MRI, שניתנת לפרשנות, אלא גם לממצאים הקליניים, כפי שד"ר קרני פירט בהרחבה. תעודת חדר המיון מיום 11.5.08 אינה מצביעה על אירוע מוחי, הרופאים שבדקו את התובע בזמן אמת, באותו יום, לא התרשמו מאירוע נוירולוגי חריף (עמ' 136 – 137). ד"ר קוריצקי אישר שהנוירולוג שבדק את התובע באותו מועד לא מצא עדות לאירוע מוחי. הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה. כל אלו אינם מתיישבים לחלוטין עם מסקנה להתרחשות אירוע מוחי. תלונותיו של התובע (בצד שמאל של הגוף) אינן מתיישבות עם הממצא שנמצא בצד שמאל של ההמיספרה (עמ' 137 ש' 31 – 33), בדיקתו הנוירולוגית של התובע תקינה, לשיטתם של ד"ר קוריצקי וד"ר קרני גם יחד. כלומר: למעט הממצא ההדמייתי, אין שום עדות קלינית לקיומו של אירוע מוחי, ולמצער, אין עדות קלינית לקיומו של אירוע מוחי ביום 11.5.08.

          למותר לציין, כי אבחנות כאלו ואחרות שרשם רופא המשפחה, או רשמו נוירולוגים שטיפלו בתובע לאורך השנים, אינן קבילות לצורך קביעה משפטית. קביעה ביחס לקיומו של אוטם נדרש שתושתת על בסיס חוות דעת ותהיה מנומקת כדבעי (ראו גם תשובתו של ד"ר קרני ביחס לרישומים כאלו ואחרים עמ' 143 ש' 20 – 26, 35 – 36) זאת ועוד, העובדה שרופאים שונים כתבו שהממצא יכול שיתאים לאוטם, אינה בגדר קביעה שהיה אוטם, וד"ר קרני שכנע ביותר כאשר עומת עם מסמכים אלו, והבהיר שאין הם תורמים דבר (עמ' 145 – 246). עוד אציין, רק להשלמת התמונה, כי המוסד לביטוח לאומי (שאף קביעתו אינה קבילה) כלל לא קבע נכות בגין אוטם (אלא בגין הפגיעה בעצב החמישי, שאף ביחס אליה המומחים שהעידו בתיק תמימי דעים שאינה קיימת). אם כן, הדעות השונות של הרופאים המטפלים בנושא זה, כולן אינן קבילות בהליך זה, למעט חוות הדעת של המומחים שנחקרו. 

 

56.     לסיום, אני קובעת שלא הוכח שלתובע היה אירוע מוחי ביום 11.5.08, וממילא, העובדה שהתובע לא נשלח לבדיקת הדמיה כפי שהומלץ בסיכום המחלה, לא שינתה דבר ביחס ל"אבחון" מצבו אותה שעה.

 

אין קשר סיבתי עובדתי בין נזקיו הנטענים של התובע לבין האיחור הנטען בהפניה לבדיקת הדמיה

 

57.     כדי שתקום לתובע עילה ברשלנות רפואית כלפי הנתבעת עליו להוכיח את התנאים הבאים:

 

          האחד, רשלנות בטיפול. כאן נטען להתרשלות בכך שלא בוצעה בדיקת ה- CT  ולחילופין בכך שהתובע לא הופנה לבדיקת MRI קודם לכן. (אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות בין הרופא לבין המטופל);

 

          השני, נגרם נזק;

 

          השלישי, כי הנזק נגרם כתוצאה מההתרשלות, קרי: קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

 

58.     על פי הראיות, אף אם תתקבל טענת התובע לפיה בתאריך 11.5.08 או סמוך אליו הוא חווה אירוע מוחי, אין קשר סיבתי עובדתי בין עובדת אי ההפניה לבדיקת ההדמיה לבין נזקיו הנטענים של התובע – הן הנזק הנוירולוגי והן הנזק הנפשי.

 

הנזק הנוירולוגי:

 

59.     נפתח בכך שהאוטם אובחן לאחר שהתובע הופנה לבדיקת MRI. כלומר: הטענה לפיה לתובע נגרם נזק עקב הימנעות מביצוע ההמלצות שניתנו בבית החולים איכילוב (CT) אינה תואמת למציאות לפיה הבדיקה שהומלץ לבצע, ואשר אבחנה את האוטם לפי הנטען, הייתה בדיקת MRI.

 

          התובע, מסיבותיו, התעלם לחלוטין מכך שבדיקת CT ובדיקת MRI הן בדיקות שונות בתכלית, וטען בסיכומיו, שרק הפנייה לרפואה פרטית הובילה "לבדיקה עליה הומלץ על ידי בית החולים ולאבחנה הרפואית". אמירה זו שגויה, שכן "הרפואה הפרטית" כלשונו של התובע המליצה על בדיקה שונה. יתרה מכך, ההפניה לבדיקת ה- MRI הייתה ספציפית לשלילת טריגמינל נארלגיה (עמ' 142 ש'  28 - 35) בעוד שההפניה לבדיקת ה- CT ניתנה על רקע החשד לאירוע מוחי (עמ' 120, עמ' 121 ש' 1 – 3). לכן, מדובר בשני קווים מקבילים, שאין ביניהם קשר.

 

60.     כטענה חלופית, טען התובע שהיה על רופא המשפחה לשלוח אותו קודם לכן לבדיקת ה- MRI.

 

61.     אם כן, השאלה העקרונית היא, האם נגרם נזק כתוצאה מכך שהתובע לא נשלח לבדיקת הדמיה מוחית עוד בשנת 2008.

 

          על פי התשתית הראייתית, בין אם נתייחס לבדיקת CT ובין אם לבדיקת MRI, לא נגרם כל נזק ולא הוחמר נזק כלשהו כתוצאה מכך.

 

62.     די בעיון קל בחוות דעתו של ד"ר קוריצקי כדי להוביל למסקנה שאותו חלוף זמן, שתחילתו בחודש 5/08 (אז ניתנה ההמלצה לבדיקת ה- CT) וסופו בחודש 6/09 בבדיקת ה- MRI שאבחנה לכאורה אוטם קטן, אינו מחולל (או מחמיר) נזק. ד"ר קוריצקי כלל לא טען שחלוף הזמן גרם לנזק נוירולוגי. ה"נזק" מחלוף הזמן התמצה, לעמדתו, בכך שהתובע "היטלטל" (כלשונו של ד"ר קוריצקי) בין אבחנות שונות, ובכך שכיום לא ניתן לייחס את הממצא ב- MRI לאירוע מיום 11.5.08, עקב חלוף הזמן.

 

63.     ד"ר קוריצקי הסכים לעמדתו של ד"ר קרני, ולפיה תלונותיו של התובע בדבר הפרעות תחושה, נימול בפנים משמאל וביד שמאל, וכן תלונות אודות הפרעות ראייה בעין שמאל – אינן מתאימות לאירוע מוחי או לפגיעה אורגנית אחרת. בקשר לכך, גם אבחנה של טריגמינל נוירלגיה נשללה על ידי כל הנוירולוגים שבדקו את התובע (עמ' 149 ש' 1).

 

64.     לשאלה, מה הייתה תורמת בדיקת ה- CT השיב ד"ר קוריצקי כי ביצוע בדיקת ה- CT לא היה משנה את התהליך הטיפולי או את האבחון (עמ' 43 ש' 28 – 31, עמ' 45 ש' 11 – 17).

 

          הדברים האמורים יפים גם לטענה בדבר הפניה יזומה לבדיקת ה- MRI, קודם לכן. שני המומחים הנוירולוגים בתיק הסכימו לתזה לפיה תלונותיו של התובע אינן קשורות לממצא שהתגלה ב- MRI, והממצא המופיע בה אינו מסביר אותן.

 

65.     גם ד"ר קוריצקי וגם ד"ר קרני הסכימו שהממצא החשוד כאוטם הוא בהמיספרה השמאלית, החולשת על הצד הימני של הגוף, ולכן, אינו יכול להסביר את תלונותיו של התובע, שהיו בקשר לצד השמאלי של גופו (עמ' 51 ש' 13 – 16, עמ' 53 ש' 3 – 5, עמ' 55 ש' 33, עמ' 137 ש' 31 - 33).  לכן, "איחור" באבחון האירוע המוחי לא היה משפיע על קיומן של תלונות אלו באופן כלשהו.

 

          ד"ר קוריצקי אף הסכים לקביעה של פרופ' מלמד (שאומצה ע"י ד"ר קרני), ולפיה תלונותיו של התובע אינן ממקור אורגני, ולבטח לא נגרמו על ידי אירוע מוחי (עמ' 44 ש' 10 – 12, 29 – 35, עמ' 45 ש' 1 – 3, עמ' 51 ש' 10 - 12).

 

66.     ד"ר קוריצקי ציין, כי לו אובחן אוטם, היה מקום למתן טיפול מונע (אספירין) אך הסכים, שהאספירין לא היה מועיל בכל הקשור לתלונות התחושתיות של התובע או תלונותיו בדבר כאבי ראש, משום שתלונות אלו אינן על רקע אורגני (עמ' 61 ש' 33 – עמ' 62 ש' 1). יתרה מכך, בסופו של דבר לא היו אוטמים נוספים (ואין כאן תביעה על אוטמים נוספים כאלו), כך שבדיעבד, לא נדרש טיפול מניעתי. כך, לפי ד"ר קוריצקי (עמ' 61 ש' 9, 12 - 13)

 

67.     במלים פשוטות: על פי עמדת המומחה מטעם התובע, מצבו של התובע מבחינת אבחון, טיפול או נזק נוירולוגי לא היה משתנה, בין אם היה מבצע את בדיקת ההדמיה בשנת 2008 ובין אם לאו. 

 

68.     ד"ר קוריצקי הסכים שגם הנכות הנוספת שקבע, בגין כאבי ראש, אינה קשורה לאוטם המוחי. (עמ' 59 ש' 35 – עמ' 60 ש' 3). בכך שוב נותק הקשר הסיבתי בין תלונותיו של התובע באשר לכאבי ראש, לבין האוטם (אם היה) וממילא גם באשר לאבחון האוטם באיחור, לפי הנטען.  

 

69.     ד"ר קוריצקי הסכים גם לקביעתו של פרופ' מלמד ז"ל (שאומצה ע"י ד"ר קרני) לפיה אין לתובע פציאליס (עמ' 50 ש' 34 – עמ' 51 ש' 2), והסכים כי אפילו בדיקת ה- MRI לא אמורה הייתה להראות קיומו של פציאליס.

 

70.     אם כן, בעיה זו של התובע (הנימול, בעיות התחושה בפנים) אינה קשורה לגורמים אורגניים, וממילא: אי ביצוע בדיקות המוכוונות לגילוי גורמים אורגניים בלבד (כגון CT או MRI) ממילא לא הייתה מועילה לאיתור בעיה רפואית או לטיפול בה.

 

          לפיכך, מבחינה נוירולוגית לא הייתה כל משמעות לאיחור הנטען בביצוע בדיקת ההדמיה.

 

הנזק הנפשי:

 

71.     בתיק מונחת חוות דעת אחת בלבד, שהתייחסה לשאלת הגורמים למצבו הנפשי של התובע, וזו חוות דעתה של ד"ר קרת, המומחית מטעם הנתבעת.

 

          ד"ר כרמון, המומחית מטעם התובע, הסכימה לכך שחוות דעתה לא התייחסה לשאלת הגורם לנכות הפסיכיאטרית אלא רק לעצם קיומה (עמ' 11 ש' 33 – עמ' 12 ש' 8).  

 

          למעשה, די בכך, שהרי בהיעדר חוות דעת רפואית הקושרת סיבתית בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק, אין קשר סיבתי עובדתי, ואין עוולה.

 

72.     קביעתה של ד"ר קרת הייתה חד משמעית: מצבו הרפואי של התובע נובע משילוב של מצב גופני, מצב משפחתי ומצב העסק שלו.

 

          אין, כמובן, טענה שהנתבעת עוולה בדבר מה כלפי התובע, בכל הקשור למשבר בחייו המשפחתיים או במצב העסק שלו. אולם, גם ביחס למצב הרפואי, כפי שפורט לעיל בהרחבה, כל המומחים תמימי דעים שאין רקע אורגני לתלונותיו של התובע. במשמע, הטענה בדבר ביצוע או אי ביצוע בדיקה שנועדה לגלות בעיה אורגנית, אינה רלבנטית למצבו הנפשי של התובע.

         

73.     אם כן, אין כל תמיכה רפואית לטענה לפיה "חוסר הוודאות" שבו התובע היה שרוי במשך שנה, גרם לנזק נפשי. מכאן,  אין תשתית עובדתית לקביעת קיומו של קשר סיבתי.     

 

          למעשה, נוכח היעדר כל התייחסות לסיבת הנכות הנפשית בחוות דעתה של ד"ר כרמון, הנתבעת לא נדרשה להציג תזה נוגדת, אך בכל זאת, הנתבעת עשתה כן. ד"ר קרת שללה באופן חד משמעי קשר בין "איחור באבחנה" לבין נכותו הנפשית של התובע (עמ' 132 ש' 22 – 25).  

 

74.     יתרה מכך, חוות דעתה של ד"ר כרמון לוקה בחסרים בתשתית לה, כך שבכל מקרה ד"ר כרמון לא יכולה הייתה להתייחס לסוגית הקשר הסיבתי. בחקירתה הנגדית של ד"ר כרמון התברר כי המסמך היחיד שעמד לנגד עיניה היה מסמך האשפוז בבית חולים פרדסיה, בחודש יולי 2012 (עמ' 19 ש' 28 – 29). ד"ר כרמון לא עיינה ברצף המסמכים הרבים שהיו מאז חודש מאי 2008, עת התובע אושפז בבית החולים איכילוב. ד"ר כרמון הסכימה שלא רק מסמכים, אלא אפילו פרטים בקשר לאירועים קריטיים בחייו של התובע, לא נמסרו לה (עמ' 13 ש' 20 – 22, 30 – 32).

 

השאלה הרלבנטית בתיק זה הייתה, האם הנכות הנפשית שנקבעה לתובע נובעת מהאירוע בחודש 5/08 (לא באחריות הנתבעת), מכך שחייו הזוגיים של התובע עלו על שרטון (לא באחריות הנתבעת), ממתחים שהיו לתובע בניהול העסק (לא באחריות הנתבעת), מעצם קיומו של האוטם (לא באחריות הנתבעת) או – להבדיל – מכך שהתובע ידע (לכאורה) רק בחודש 6/09 על כך שהוא עבר אוטם (לכאורה: אחריות הנתבעת). לצורך מתן מענה לשאלה זו נדרשה חוות דעת שתתייחס למכלול גורמים אלו, על רקע הרצף הטיפולי, ותקבע ממצאים. כל אלו חסרים בחוות דעתה של ד"ר כרמון, וממילא, היא לא יכולה הייתה להביע עמדה מנומקת בסוגית הקשר הסיבתי.

 

75.     לא בכדי חוות דעתה של ד"ר כרמון לוקה בחוסר בסוגיה קריטית זו. ד"ר כרמון עצמה הבהירה, שחוות הדעת נכתבה לצורך תביעת נכות במוסד לביטוח לאומי, שם אין צורך בקביעת קשר סיבתי, ואין צורך בפירוט רב (עמ' 13 ש' 30 – 35, עמ' 16 ש' 7 – 10, עמ' 30 ש' 26 – 27, 33 - 35)

 

76.     ד"ר כרמון אף לא התייחסה למכלול הגורמים שצוינו בסיכום המחלה שכן עמד בפניה, והקשר בינם לבין מצבו של התובע, כפי שהעריכה אותו. כך למשל, בסיכום המחלה צוינו פרטים רבים ביחס לתהליך הגירושין, לכך שהתובע לא התראה עם ילדיו, ואף שהה במעצר בית לאחר שבתו התלוננה כלפיו על איומים. חוות דעתה לא התייחסה לגורמים אלו.

 

          כך גם, אין התייחסות של ד"ר כרמון לכך שלפי סיכום המחלה, "מזה כשבועיים חלה החמרה", קרי, ההידרדרות במצב הנפשי שהובילה לאשפוז היא כשלוש שנים לאחר בדיקת ה- MRI וארבע שנים לאחר האשפוז מחודש 5/08. אין כלל דיון בשאלה האם מדובר בגורמים שתרמו למצב הנפשי המתואר בסיכום המחלה.

 

          ד"ר כרמון עצמה הסכימה שהאשפוז בבית חולים לב השרון היווה שיא של מחלתו הנפשית של התובע (עמ' 19 ש' 19 – 21), כך שבוודאי יש משמעות לתיאור האנמנזה בסיכום המחלה מבי"ח לב השרון, דבר שלא נעשה.

 

77.     יתרה מכך, סיכום המחלה מתייחס לתלונותיו של התובע, בכל הקשור לנימול בפניו, כך:

 

                    "ב 2008 עבר שבץ לדבריו. הרגיש כאב ונימול בחצי פנים. לדבריו לא אובחן בזמן (אובחן כפציאליס). בשל הכאב וההרגשה המטרידה הפסיק לעבוד."

 

          מדובר בתלונה שמתייחסת למצב הגופני. אין בפניי טענה לפיה הנתבעת גרמה למצב הגופני. הנתבעת לא גרמה לאוטם הנטען, ואף לא לפציאליס הנטען. מנגד, על פי האנמנזה בשנת 2012, התובע כלל לא טען למטען נפשי הנובע מ"חוסר הוודאות" בשנה שחלפה בין האשפוז באיכילוב ועד לביצוע בדיקת ה- MRI. 

 

78.     ד"ר כרמון ניסתה אמנם לטעון כי "אדם שלא יודע מה קורה לו בגוף כל הסימפטומים הנפשיים מתגברים...." (עמ' 29 ש' 33 – 34) ולצרף עובדה זו להליך הגירושין, אבל ניסיון להשלים בחקירה נגדית את מה שלא רשום בחוות דעת, אשר כשלעצמה מעולם לא נועדה לתת מענה לשאלת הקשר הסיבתי, נדון לכישלון. טענה מסוג זה צריכה להיות מבוססת תיעוד, מבוססת בדיקה, ואילו ד"ר כרמון, לשיטתה, לא בדקה את הרקע לתלונותיו של התובע, ולא עיינה בתיעוד. ממילא, מדובר בתיאוריה שאין אפשרות לקשור אותה לנסיבות הקונקרטיות של התובע.

 

79.     מעבר לכך, תיאוריה זו פשוט אינה עומדת במבחן המציאות.

 

          כפי שניתן לראות מהסקירה דלעיל, "התגברות" הסימפטומים הנפשיים אירעה סמוך לפני חודש יולי 2012, טרם התובע אושפז בבית החולים לב השרון, מרחק של ארבע שנים מאותה תקופת "חוסר וודאות" שהתובע חווה, לטענתו, לאחר שלא הופנה לבדיקה המתאימה לשיטתו.

 

          יתרה מכך, לשיטת התובע בחודש 6/09 הוא סוף סוף זכה ל"וודאות" בזכות בדיקת ה- MRI שגילתה אוטם מוחי. למרות אותה "וודאות" הסימפטומים שחווה התובע המשיכו. ד"ר קוריצקי, אשר עיין בתיעוד הקיים, אישר זאת (עמ' 46 ש' 11 – 25).

 

          בחקירתו הנגדית התובע העיד כי לו בוצעה בדיקת הדמיה עוד בשנת 2008, היו נמנעות ממנו החרדות בקשר למצבו הרפואי. אולם, גם התובע אישר, שגם לאחר שהממצא אובחן בשנת 2009, לא חל שינוי במצבו. התובע המשיך לפנות לעשרות רופאים בניסיון למצוא מזור לתחושות בפנים, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, וכפי שהתובע עצמו ציין "עד היום" הוא "לא יודע מה יש לו" (עמ' 76 ש' 28 – 34).  

 

          עוד לפי דבריו של התובע "נקודת השבר" בחייו היא האירוע מיום 11.5.08, אותו ויכוח קשה, שבעקבותיו אושפז בבית החולים איכילוב (עמ' 86 ש' 29 – 30). לנתבעת אין יד ורגל באירוע זה.  גם בהמשך עדותו של התובע, הוא הותיר את הרושם הברור לפיו אירועים קשים בחייו הובילו אותו להידרדרות הנפשית, וללא שום קשר לכך שהוא לא נשלח לבדיקה כזו או אחרת (עמ' 91 ש' 23 – 29). התובע אמר שהבחין בכך שהייתה המלצה לבדיקת CT רק לאחר מספר שנים – "תחשוב מה קורה לי בשלוש שנים האלה, תחשוב שאחר כך העסק נסגר, תחשוב שמתגרשים, תחשוב שהילדים, האמא מרעילה אותם נגדי וצווי הרחקה ועניינים ובלאגן וכל הצרות האלה, אתה חושב עכשיו על CT או MRI.. אני בכלל בעולם אחר... (עמ' 91 ש' 23 – 29). עדותו של התובע מגלה שבעיותיו הנפשיות היו קשורות לאירועים בחייו, ולא לאבחון כזה או אחר.

 

          אפילו כאשר התובע תיאר את מצבו הבריאותי הוא התייחס לעייפות, דיכאון, כאבים בפנים, גאוט, סוכר, בעיות מבעיות שונות, כולן לא קשורות לנושא אבחון האוטם או תלונותיו בהקשר לכך (עמ' 92).

 

          לבסוף, בהינתן הקביעות הנוירולוגיות הברורות, "חוסר הוודאות" לו טוען התובע לא השתנה לאחר בדיקת ה – MRI משום שגם לאחר אותה בדיקה לא נמצא ההסבר האורגני לתלונותיו של התובע.

 

80.     אם כן, אין חוות דעת רפואית המגלה קשר סיבתי בין האיחור בביצוע בדיקת ה- MRI או האיחור באבחון, לפי הנטען, לבין נזקיו הנפשיים של התובע. זאת ועוד, גם על פי עדותו של התובע, וגם במבחן המציאות, לא נגלה קשר סיבתי כזה.

 

לסיכום סוגיית הקשר הסיבתי:

 

81.     אין קשר סיבתי עובדתי בין טענות התובע לאיחור באבחון, או אי הפנייתו לבדיקת ההדמיה, לבין הנכות הנוירולוגית או הנפשית הנטענת.

 

פגיעה באוטונומיה

 

82.     בסיכומיו, התובע טען שיש מקום לפסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, אף אם יוכח שרופא המשפחה לא התרשל.

 

83.     טענה זו אינה מבוססת.

 

84.     תחילתה של ההלכה בעניין פסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה היא בעניין ע"א 2781/93 עלי דעקה נ' בי"ח כרמל, נג (4) 526 (1999) (להלן: עניין דעקה). באותו עניין בוצעה לתובעת בדיקת ביופסיה בכתפה, שגרמה לה נזק, כאשר עובר לביצוע הבדיקה, לא הוסברו לתובעת סיכוניה. בית המשפט קבע כעובדה, שאף לו ניתנו לתובעת הסברים מלאים באשר לסיכוני הבדיקה, התובעת הייתה נותנת הסכמתה לביצוע הבדיקה. בכך למעשה נשמטה עילת התביעה בגין הסכמה מדעת. עם זאת, בית המשפט קבע שהתובעת זכאית לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, בשל עצם ביצוע הניתוח בְּגופה, מבלי שנתנה את הסכמתה המודעת.

 

          את הזכות לאוטונומיה הגדיר בית המשפט העליון בשני היבטים: האחד – אפשרות הבחירה של הפרט, שהוא המחליט מהי "טובתו", והשני – חירותו של הפרט מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו (סעיפים 15 – 16 לפסק דינו של כב' השופט אור בעניין דעקה). הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה הוגדר כפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהפגיעה בזכותה לעצב את חייה כפי הבנתה, פגיעה בנוחותה או ברווחתה.  

 

85.     על פי ההלכה המקובלת, הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה נקשר לקיומו של נזק ולמצער נזק מהותי:

 

                    "הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה אינו ניתן בגין הפגיעה בזכות כשלעצמה, אלא בגין הנזק שנגרם עקב הפגיעה בזכות"

 

          (ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית חולים ביקור חולים (5.3.12) (להלן: עניין קדוש) - סעיף 73 לפסק דינו של כב' השופט עמית).

 

          בעניין קדוש כב' השופט ריבלין אמנם הסתייג מעמדה מוחלטת זו, אך גם בפסק דינו אוזכרה בהסכמה העמדה בעניין דעקה, ולפיה, הצלחת הטיפול (שנעשה תוך פגיעה באוטונומיה) עשויה להפוך את הנזק לתיאורטי או לזניח. בכל מקרה, גם לפי עמדתו המרחיבה יותר של השופט ריבלין –

 

                    "הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה הוא, איפוא, פיצוי אינדיבידואלי בגין נזק תוצאתי, פיצוי בגין פגיעה באינטרסים אישיותיים שחזקה עליו, על הנזק, שנגרם ושהוסב בעת שנגרמה פגיעה בליבת הזכות לאוטונומיה ובעניין מהותי"

 

          (סעיף 42 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין, הדגשה לא במקור).

 

86.     לרוב, הפסיקה התייחסה לדוקטרינת הפגיעה באוטונומיה במצבים ברורים בהם נגרם נזק, גם אם הפרת חובת הגילוי לא הייתה מובילה לתוצאה אחרת מבחינת ביצוע הפעולה הרפואית. כך למשל בעניין דעקה, שם הניתוח גרם לכתף קפואה.

 

87.     מטעם זה, טיעונו של התובע מעורר קושי, שכן התובע מבקש פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה למרות שרופא המשפחה לא התרשל, למרות שלא נגרם נזק, ורק על עצם אי ההפניה לבדיקה. 

 

לו עסקנו בפעולה אקטיבית של הרופא, ניחא. ניתן היה לדון בשאלה של פגיעה באוטונומיה הנובעת מעצם הפגיעה באוטונומית הגוף, דבר המתיישב עם אחד הנימוקים של הלכת דעקה.

 

          לעומת זאת, כאשר אנו עוסקים במחדל הקושי מתחדד. פסיקת פיצויים על יסוד פגיעה באוטונומיה שעניינה בכך שלא ניתנה זכות הבחירה לבצע בדיקה מסוימת, נעשתה כאשר אותה בדיקה הייתה בדיקה רלבנטית, שעשויה הייתה למנוע את הנזק (ראו למשל ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי (22.2.11)). לעומת זאת, כאשר הרופא לא הפנה לבדיקה מיותרת, שלא הייתה משנה את מהלך העניינים, אין פגיעה באוטונומית הגוף, כמובן. אין גם פגיעה ב"חופש בחירה", שכן למטופל אין "זכות" להחליט לבצע בדיקות מיותרות שלא יקדמו את מצבו הרפואי במאומה. 

 

88.     אם כן, אין בסיס להחלת דוקטרינת הפגיעה באוטונומיה בענייננו:

 

          ראשית, משום שלא נגרם נזק עקב אי ההפניה לבדיקה.  אף לא נגרם נזק שניתן להגדירו כנזק בעניין "מהותי" או ב"ליבת" הזכות לאוטונומיה כהגדרתו של כב' השופט ריבלין בעניין קדוש.

 

          שנית, משום שמדובר בטענה למחדל, וביחס ל"זכות" שממילא לא הייתה קנויה לתובע מעולם.

 

סיכום

 

89.     אין ספק שהתובע חווה אירועים קשים בחייו. עם זאת, לרופא המשפחה ולנתבעת לא היה שום קשר לאירועים אלו.

 

90.     לא הוכח שהתובע לקה באוטם מוחי בשנת 2008, ובכל מקרה, האוטם – כיתר נסיבות חייו של התובע, אינו קשור לנתבעת.

 

91.     בשאלה שבמחלוקת, והיא - שאלת הנזק כתוצאה מהפנייתו של התובע לבדיקת הדמיה כשנה לאחר אירוע האוטם הנטען, ניתן לקבוע באופן ברור שאין לתובע נכות נוירולוגית או נפשית הקשורה ל"איחור" זה.

 

92.     טענות התובע ביחס לפגיעה באוטונומיה, שעה שרופא המשפחה לא שלח אותו לבדיקה, שעל פי הראיות התבררה כבדיקה מיותרת שלא שינתה את מהלך הדברים, אינן עולות בקנה אחד עם תנאי הפסיקה לפיצוי בראש נזק זה.

 

93.     לאור האמור, אני דוחה את התביעה.

 

          הקושי בתביעתו של התובע הובהר לו טרם שמיעת הראיות. התובע העדיף לנהל את התביעה עד תום. בשים לב לכך, ומנגד, בהתחשב בכך שבתי המשפט אינם נוהגים למצות את הדין עם ניזוקי גוף, אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 15,000 ₪.

 

ניתן היום,  ח' סיוון תשע"ט, 11 יוני 2019, בהעדר הצדדים.