האם יש מקום להורות לנתבע לשלם את יתרת שכר הטרחה המוסכמת, מקום בו הופסק הייצוג?

 

בית המשפט דן בשאלה האם יש מקום להורות לנתבע לשלם את יתרת שכר הטרחה המוסכמת, מקום בו הופסק הייצוג?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מונחת לפני תביעה לתשלום יתרת שכר טרחה, שתחילתה בבקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב אשר הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל. לאחר שניתנה לנתבע הרשות להתגונן מפני התביעה, הועברה התביעה להתברר בסדר דין מהיר.

 

 

 

רקע הדברים וההליכים

 

1.      ביום 18.10.15 נחתם בין התובע, עו"ד במקצועו, לבין הנתבע, הסכם שכר טרחה, וזאת בקשר עם ניהול הליך לביטול הסכם בן ממשיך. בהסכם שכר הטרחה התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בגין "עריכת התביעה וניהול ההליך", וכן סך נוסף של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, ככל שיוגשו תצהירי עדות ראשית (סעיף 2 להסכם). עוד התחייב הנתבע לשלם לתובע את מלוא שכר הטרחה לו התחייב גם במידה ויבקש את התובע להפסיק את הטיפול בתיק לאחר חתימת ההסכם (סעיף 6 להסכם). אין חולק, כי במעמד חתימת ההסכם, או בסמוך לכך, שילם הנתבע לתובע סך 10,000 ₪ על חשבון שכר הטרחה. 

 

 

 

2.      ביום 3.12.15 הגיש התובע, בשם הנתבע, תביעה לביטול הסכם בן ממשיך לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 15.3.16 נמחקה התביעה, לבקשת הנתבע. דרישת התובע לקבלת יתרת שכר הטרחה נדחתה ומשכך, ביום 28.9.17, הגיש התובע כנגד הנתבע בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל. בכתב התביעה נטען, כי הנתבע לא שילם את מלוא שכר הטרחה לו התחייב על פי הסכם שכר הטרחה וזאת חרף פניות חוזרות ונשנות, וכי נותר חייב הוא לתובע סך 14,157 ₪ (סך 13,400 ₪ בגין יתרת שכר הטרחה וסך 757 ₪ בעד האגרה ששולמה בעת הגשת התביעה והוצאות מסירת התביעה).

 

 

 

3.      הנתבע הגיש התנגדות לבקשה לביצוע וזו הועברה לבית משפט זה. בהתנגדות נטען, כי הנתבע אמנם פנה לתובע לצורך קבלת ייצוג משפטי, וכי הוא אכן חתם על הסכם שכר הטרחה מיום 18.10.15, ואף שילם במעמד החתימה סך של 10,000 ₪ על חשבון שכר הטרחה, אלא שהנתבע לא קרא את ההסכם ולא הבין אותו. זאת ועוד, יממה לאחר חתימת ההסכם הגיע הנתבע למשרד התובע והודיע לו כי הוא מבטל את כל העניין. הלכה למעשה, כך נטען, התובע לא עשה דבר עבור הנתבע, ובוודאי לא במהלך הלילה בין החתימה ועד הביטול.

 

 

 

4.      ביום 9.7.18 התייצבו הצדדים לדיון בהתנגדות. בסופו של הדיון, לאחר חקירת הנתבע, ניתנה לו הרשות להתגונן מפני התביעה בכפוף להפקדת סך 4,000 ₪ בקופת בית המשפט. לאחר ביצוע ההפקדה, הועבר ההליך לפסים של סדר דין מהיר. ביום 31.1.19 התייצבו הצדדים לישיבת קדם משפט. ניסיון להביא את הצדדים להסכמה שתייתר את המשך ניהול ההליך לא צלח. משכך, התייצבו הצדדים לישיבת הוכחות ביום 23.9.19, שלאחריה סיכמו את טענותיהם לפני בעל פה.  

 

 

 

תמצית טענות הצדדים

 

5.      התובע טוען, כי גרסת הנתבע, לפיה חזר בו מניהול ההליך יממה לאחר חתימת הסכם הטרחה, הינה גרסת סרק שאינה מתיישבת עם המסמכים שהוצגו לפני בית המשפט, אשר מהם עולה כי הוגשה גם הוגשה תביעה לבית המשפט. על פי הנטען, התובע השקיע שעות עבודה מרובות לטיפול בענייננו של הנתבע, החל מחודש אפריל 2015 וכלה בחודש מרץ 2016. אשר על כן, כך נטען, על הנתבע לשלם את מלוא שכר הטרחה הנקוב בהסכם. בהקשר זה נטען, כי לשון הסכם שכר הטרחה בענייננו הינה ברורה וחדה ואינה נזקקת לפרשנות, וכי בהתאם להסכם שכר הטרחה נקבע שכר טרחה מדורג, שלפיו בגין השלב הראשוני של ההליך, קרי הגשת התביעה לרבות השלב המקדמי, יישלם הנתבע לתובע סך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכי ככל שיוגשו תצהירים, הרי שבגין השלב השני, מהגשת תצהירים עד למתן פסק דין, ישולם בנוסף סך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. התובע מדגיש, כי צוין בהסכם שכר הטרחה מפורשות, כי הפסקת ייצוג בכל שלב לאחר חתימת ההסכם תגרור תשלום מלוא שכר הטרחה, וכי לנוכח האמור, על הנתבע לשלם לו את יתרת שכר הטרחה, היינו סך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ בניכוי הסכום ששולם ובתוספת ההוצאות החוץ משרדיות הכרוכות בקשר עם הטיפול בתביעה, נכון לשלב הפסקת הטיפול, ובכלל זאת אגרת התביעה והוצאות המסירה. לטענת התובע, לנוכח לשונו הברורה של ההסכם, ומשאין המדובר בהחלפת ייצוג, אין כל מקום להיזקק בנסיבות העניין לשאלת שכר הטרחה הראוי, מה גם שממילא טענה זו מהווה הרחבת חזית מצד הנתבע. נטען, כי מכל מקום גם אם מגיע לתובע שכר טרחה ראוי בלבד, הרי שיש לפסוק לטובתו את מלוא הסכום שנדרש במסגרת התביעה, זאת בשים לב לתעריף המינימאלי המומלץ של לשכת עורכי הדין בנסיבות העניין, וכאשר הפסקת הייצוג נעשתה בחוסר תום לב.  

 

 

 

6.      הנתבע טוען, כי ביטל את הסכם שכר הטרחה יממה לאחר כריתתו, וכי מכל מקום, גם אם ייקבע כי ההסכם בוטל אך בחודש מרץ, עם ביטול ההליך, הרי שיש לדחות את התביעה. זאת, באשר בהסכם שכר הטרחה התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בגין "עריכת התביעה וניהול ההליך", כאשר בפועל לא נוהל הליך. על פי הנטען, טענת התובע, לפיה המדובר בהסכם שכר טרחה מדורג, אין לה על מה שתסמוך, זאת בשים לב ללשונו המפורשת של ההסכם. נטען, כי מכל מקום, גם אם קיימת פרשנות נוספת, הרי שבהתאם לפסיקה, בפרשנות הסכם שכר טרחה יש להעדיף את הפרשנות הפועלת לרעת המנסח. לטענת הנתבע, הנטל להוכיח את גובה שכר הטרחה הראוי בנסיבות ענייננו רובץ על התובע, נטל בו התובע לא עמד, עת טען בסתמיות כי נערכו פגישות רבות ונוהלו שיחות. על פי הטענה, מאחר שהפעולה היחידה שבוצעה בקשר עם הייצוג הוא ניסוח כתב התביעה סתמי, חסר היתכנות ממילא, פעולה שלכל היותר ארכה שעות בודדות, הרי שסך 10,000 ₪ שקיבל התובע מהנתבע מהווים בנסיבות העניין שכר ראוי ולמעלה מכך.       

 

 

 

דיון והכרעה

 

7.      לאחר עיון בראיות ושמיעת בעלי הדין, זו התשתית העובדתית שתשמש להכרעה: אין חולק, כי ביום 18.10.15 נחתם הסכם שכר טרחה בין הצדדים. הנתבע טוען, כי עוד למחרת היום חזר בו מההסכם. ברם, מהמסכמים שהוצגו לפני עולה, כי התובע הגיש התביעה לבית המשפט לענייני משפחה ביום 3.12.15 (ראו אישור פתיחת תיק, הוגש וסומן ת/3), כאשר מתצהיר התמיכה בתביעה עולה, כי הוא נחתם על ידי הנתבע ביום 2.11.15 (הוגש וסומן ת/1). זאת ועוד. התביעה שהוגשה נמחקה ביום 15.3.16 (החלטת כב' השופטת מרב אליהו הוגשה וסומנה נ/1), כאשר התצהיר התומך בבקשה למחיקת ההליך נחתם על ידי הנתבע בו ביום (הוגש וסומן ת/2). למותר לציין, כי ממצאים עובדתיים אלה אינם מתיישבים עם גרסת הנתבע לפיה חזר בו מההתקשרות למחרת היום.

 

 

 

8.      הנה כי כן, נקודת המוצא לדיון בענייננו הינה, כי התובע פעל – גם פעל – בעבור הנתבע, וכי הגיש בעבורו, לבית המשפט לענייני משפחה, תביעה לביטול הסכם בן ממשיך, וזאת ביום 3.12.15. לצד האמור עולה, כי ההליך התייתר ביום 15.3.16, מבלי שהתקיים ולו דיון אחד.

 

 

 

9.      השאלה המתעוררת בגדרי ההליך דנן הינה, האם יש מקום, בנסיבות, להורות לנתבע לשלם את יתרת שכר הטרחה המוסכמת. כאמור, בענייננו קיימת תניה בהסכם שכר הטרחה הקובעת, כי במידה ויופסק הייצוג, יהא על הנתבע לשלם לתובע את מלוא שכר הטרחה המוסכם. אלא שתניה זו אינה חזות הכל.

 

 

 

10.    ודוק. מערכת היחסים בין עורך דין ללקוח היא מערכת חוזית למתן שירות אישי, המבוססת בראש ובראשונה על אמון. ככלל, מתן ייצוג מיטבי מחייב כי לקוח יבטח בעורך הדין המייצג אותו, יסמוך עליו ויאמין כי הוא פועל בנאמנות, במסירות ובשקדנות לטובת האינטרס של הלקוח. מאפיין זה של היחסים יוצר מתח מובנה בין השאיפה לאפשר ללקוח להפסיק את ההתקשרות ברגע שאבד אמונו בעורך הדין, לבין השאיפה להגן על האינטרס של עורך הדין לקבל את שכר טרחתו המוסכם במקרה שהלקוח מפסיק את ההתקשרות מטעמים לא ענייניים.

 

 

 

11.   הלכה מרכזית באשר לאפשרותו של הלקוח להפסיק את התקשרותו עם עורך דינו ושכר הטרחה שיש לפסוק בנסיבות העניין גובשה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993) (להלן: עניין ביניש-עדיאל)). בית המשפט העליון פסק באותו עניין, כי לקוח  רשאי להפסיק את התקשרותו עם עורך דינו, אולם זאת בכפוף לתשלום שכר ראוי בעבור השירות שכבר ניתן. וכך קבע שם בית המשפט העליון (עניין ביניש-עדיאל, עמ' 124):

 

"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו".

 

 

 

12.   בפסק דין מאוחר יותר, אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (פורסם בנבו, 20.3.08) (להלן: עניין קורפו)), נערכה הבחנה מסוימת, המסייגת לכאורה את ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל. בעניין קורפו נקבע, כי כאשר לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה היא סיבה הוגנת, בית המשפט לא יטיל עליו לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה, וזאת על מנת לשמר את יסוד האמון בין עורכי דין לבין לקוחותיהם, שכן החשש הוא שתשלום פיצויי ציפייה בכל מקרה של הפסקת התקשרות בין עורך דין ללקוחו, יוביל להימנעות הלקוח מהפסקת הייצוג, גם במקרים שקיימת הצדקה לכך. לעומת זאת, במקרים שבהם הפסקת ההתקשרות מצד הלקוח לוקה בחוסר תום לב ונעשתה בהתעלם מהסכמות חוזיות, הרי שאין מקום לפטור את הלקוח מתשלום פיצויי ציפייה לעורך הדין. וכפי שהבהיר בית המשפט העליון (עניין קורפו, פסקאות 17-18):

 

"דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד.

 

 

 

[...] אכן, במקרים [...] [ש]בהם הלקוח אינו מעוניין עוד בפרויקט שלשמו התקשר עם עורך הדין, יש לקרוא תנאי מכללא לתוך ההסכם לפיו לא יהיה זכאי עורך הדין לפיצויי ציפייה. כחלק מיסוד האמון של הלקוח בעורך דינו יש לראות גם את הסתמכותו של הלקוח, כי עורך דינו לא יכפה עליו פרויקט אשר הוא אינו רוצה בו עוד ולא ידרוש פיצויי ציפייה כאשר מופסק הייצוג משפטי הנוגע לאותו פרויקט. על כן, הלכת ביניש-עדיאל, בה נפסק כי במקרה זה זכאי עורך הדין לפיצויים בגין שכר ראוי בלבד ואינו זכאי לפיצויי ציפייה, משמרת את יסוד האמון האמור. ואולם, יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני..".

 

 

 

13.   בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד (פורסם בנבו, 12.8.09), אשר ניתן לאחר פסק הדין בעניין קורפו, התייחס בית המשפט העליון ליחס שבין ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל לבין ההלכה שנפסקה בעניין קורפו. בית המשפט העליון הבהיר לעניין זה, כך (שם, פסקה 23):

 

"יש הסוברים כי אמות המידה שנקבעו בעניין קורפו, ובעיקר הסייג שנקבע שם בדבר קיום טעם מספיק לפרישה מן החוזה, אינן מהוות חלק מההלכה שנקבעה בעניין ביניש-עדיאל ויש בהן למעשה משום קביעת כלל חדש... לטעמי אין מדובר בכלל חדש משום שלכתחילה אין לפרש את ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל כמתן היתר גורף ללקוח להשתחרר באופן חד צדדי מחוזה עם עורך דינו בהתעלם מתנאיו ודרישותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כפי שכבר צוין, בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ובעניין קורפו יצק בית משפט תוכן קונקרטי לעקרונות אלה וקבע כאמור אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן בהקשר זה על מנת שייחשב כמי שנהג בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת בעת שסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם עורך דינו.".

 

 

 

14.   צירופן של הלכות אלה מוביל למסקנה, כי כדי להכריע בשאלה האם יש מקום לחייב הנתבע בתשלום יתרת שכר הטרחה הנקוב בהסכם, יש לבחון את נסיבות הפסקת ההתקשרות, ולצד זה, איזה שירות ניתן על ידי התובע לנתבע עד למועד הפסקת ההתקשרות. זאת, בשים לב לכך שבהסכם שכר הטרחה התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בגין "עריכת התביעה וניהול ההליך".

 

 

 

15.   בחינה כאמור מובילה אותי למסקנה, כי אין מקום לחייב הנתבע בתשלום יתרת שכר הטרחה.

 

 

 

16.   ודוק. אין חולק במקרה דנן, כי הנתבע חזר בו בסופו של יום מכוונתו לנהל ההליך כנגד בנו, וכי בשל כך התייתר ההליך שבגינו נשכרו שירותי התובע. במצב דברים זה, לא יכולה להיות מחלוקת, כי המדובר בהפסקת ייצוג מסיבה עניינית ובתום לב. עוד אין חולק, כי בשלב שבו חזר בו הנתבע מכוונתו לנהל ההליך, טרם התקיים ולו דיון אחד ואף לא התקבל כתב הגנה לתיק. למעשה, הסתכמה עבודת התובע בניסוח כתב התביעה בעבור הנתבע ובהגשתו לבית המשפט.

 

 

 

17.   עיון בהסכם שכר הטרחה נשוא עניינו מעלה, כי בין הצדדים הוסכם על תשלום סך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ בעד "עריכת התביעה וניהול ההליך", וכן סך נוסף של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, ככל שיוגשו תצהירי עדות ראשית. כידוע, לשון ההסכם מהווה נקודת מוצא לכל הליך פרשני, וכל עוד לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, תינתן לה הבכורה בהליך הפרשני (ראו ע"א 87/15 אורי צבי גורדן נ' גיורא גרינברג (פורסם בנבו, 16.10.17)). פרשנותו הנטענת של התובע, כי המדובר בהסכם שכר טרחה מדורג, שלפיו הגשת התביעה לבדה מקימה לו הזכות לקבל סך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של ההסכם, כפי שצוטט לעיל, כמו גם עם עדותו לפני, לפיה ראה לפניו קבלת סך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ בעד ניהול ההליך עד תומו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 23.9.19, עמ' 18 ש' 1-3).

 

 

 

18.   התובע טוען, כי הבהיר והדגיש בפני הנתבע, ובפני בתו, הגב' מרגלית לאון, אשר ליוותה את הנתבע במגעיו למול התובע, כי הסכם  שכר הטרחה יהא מחייב אף במקרה של ביטול ההליך או מחיקתו (ראו סעיף 12 לתצהיר התובע. כן ראו פרוטוקול הדיון מיום 23.9.19, בעמ' 21 ש' 14-17). ברם, טענה זו אין לקבל; ההלכה הפסוקה קובעת, כי נטל ההוכחה והשכנוע בדבר קיומן של הסכמות מסוימות בין הצדדים מוטל על עורך הדין. לכן, ככל שעורך הדין כשל בניסוח הסכם שכר טרחה סדור, הכולל את כלל ההסכמות הנטענות על ידו, יש לזקוף מחדל זה לחובתו (ראו ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ ואח' נ' יצחק יחיאל עו"ד, פ"ד נח (5) 20 (2004); ע"א 9648/16 אורהייטק GIS נ' חן אביטן משרד עורכי דין, פסקה 39 (פורסם בנבו, 28.2.18); ת"א (מחוזי-מרכז) 59152-07-14 עו"ד מנחם מנדי ווייס נ' קבוצת מבני אופיר בע"מ (פורסם בנבו, 3.7.18)). משלא נמצא לפרשנות התובע ביטוי בהסכם שכר הטרחה, יש לקבל את פרשנות ההסכם הפועלת לרעתו, ודאי כך כאשר הפרשנות עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שהתובע אישר בעדותו לפני, כי היה ער לכך שקיים סיכוי לא מבוטל כי ההליך יתייתר, ובלשונו: "היה לי תחושה שמדובר בקריזה חולפת שאולי תחלוף" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 23.9.19, עמ' 17 ש' 9). אם כך, מתבקש היה כי התובע יסדיר תניה מפורשת בהסכם שכר הטרחה, לפיה שכר הטרחה ישולם גם במקרה של ביטול ההליך או מחיקתו.

 

 

 

19.    מעבר לכך אציין, כי התובע לא זימן את הבת מרגלית למתן עדות, על מנת לבסס טענה זו שלו והדבר פועל בנסיבות לחובתו. זאת, באשר כלל ידוע הוא בדיני הראיות, והוא משקף את ניסיון החיים, כי אם לצד בהליך כלשהו יש עד אשר יכול לשפוך אור על הפרשה, ואותו צד בוחר שלא להעידו, ניתן להסיק שמא יש לו מה להסתיר, או שמא חושש הוא שאותו עד בחקירה נגדית ימסור דברים לרעתו של אותו צד (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 603-602 (1990); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח', פ"ד מז(2), 605, 615-614 (1993)). לכל הפחות יש לקבוע, כי גרסאות הצדדים ביחס למה שהוסכם בעל פה עומדות זו מול זו.

 

 

 

20.   הנה כי כן, כעניין של מדיניות משפטית, וגם לגופן של ראיות, שעה שהתובע נמנע מלציין במפורש בהסכם שכר הטרחה, כי מלוא שכר הטרחה ישולם גם באם יתייתר ההליך, יש לקבוע כי בהתאם למוסכם בין הצדדים, היה על הנתבע לשלם לתובע סך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ בעבור עריכת התביעה וניהול ההליך.  

 

 

 

21.   כיוון שהנתבע שילם לתובע סך 10,000 ₪ על חשבון שכר הטרחה, וכיוון שבסופו של יום לא נוהל הליך, הרי שאין מקום לקביעה שלפיה על הנתבע לשלם לתובע את מלוא שכר הטרחה הנקוב בהסכם. מכאן, שלכל היותר זכאי התובע לקבלת שכר טרחה ראוי בעד העבודה שביצע.

 

 

 

22.   בענייננו, התביעה הוגשה בעילה חוזית. לא נטען כי על הנתבע לשלם לתובע שכר ראוי וממילא לא הונחה כל תשתית ראייתית בעניין זה. בהקשר זה יש לציין, כי ההלכה בעניין שכר טרחה ראוי היא כי זו אינה בגדר ידיעה שיפוטית ותכופות בית המשפט נדרש לעדויות מפי מומחים (ראו ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ ואח' נ' יצחק יחיאל עו"ד, פ"ד נח(5) 20, 26-27 (2004); ת"א 1468/06 (מחוזי-ת"א) עו"ד יוסף גרנות נ' בנייני המשתלה בע"מ (פורסם בנבו, 3.8.10); עניין ביניש-עדיאל, עמ' 124-126). גישה מרוככת, המאפשרת פסיקת שכר טרחה ראוי לפי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין, דורשת הוכחת בסיס נתונים שיאפשר לבית המשפט יישום התעריף כשכר ראוי בהתאם לעבודה שנעשתה בפועל (ראו ע"א (מחוזי-חי') 1190/05 זמיר פנחס נ' עו"ד דן שפריר (פורסם בנבו, 8.03.06)). בסיס נתונים כאמור לא הובא לפניי. בנסיבות אלו, אין בידי הכלים לשקול זכאות התובע לסכום נוסף, אם בכלל, מעבר לזה ששולם.

 

 

 

23.   מכל מקום, ואף אם היה מקום בנסיבות לפסוק לתובע שכר טרחה ראוי, דומה כי הסכום ששילם הנתבע לתובע, בסך 10,000 ₪, משקף שכר ראוי בעד ניסוח התביעה והגשתה לבית המשפט. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שהתובע אישר לפני כי ראה לנגד עיניו שכר טרחה בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ בעבור ניהול ההליך כולו עד למתן פסק דין. מטבע הדברים, הליך משפטי כזה היה דורש שעות עבודה רבות.

 

 

 

24.   לפני סיום אין לי אלא לציין זאת: התובע טוען, כי הטענה לתשלום שכר טרחה ראוי הינה בבחינת הרחבת חזית מצד הנתבע. בכך נפל התובע לכלל שגגה. הנתבע טען בבקשת הרשות להגן, כי אינו חייב מכוח הסכם שכר הטרחה דבר, וחצי דבר. את הטענה שלפיה מגיע לתובע שכר טרחה ראוי היה על התובע, בעצמו, לטעון, וזאת כטענה חלופית לטענתו לפיה על הנתבע לשלם לו את שכר הטרחה המוסכם. 

 

 

 

סוף דבר

 

25.   אשר על כן, התביעה נדחית. תיק ההוצאה לפועל ייסגר.

 

 

 

אשר להוצאות המשפט. כאמור לעיל, הנתבע גרס, כי חזר בו מהסכם שכר הטרחה יממה לאחר חתימת ההסכם, וגרסה זו נדחתה. לו היה הנתבע מציג מלכתחילה את העובדות כהווייתן, ייתכן שההליך לא היה מתנהל עד תום. לכך יש להוסיף, כי התובע ייעץ לנתבע והקדיש לו מזמנו לפני שהתביעה הוגשה (אף שהייעוץ לא הקים זכות לתשלום). לו היה הנתבע מתנהל ביתר זהירות, ונמנע מהגשת התביעה בטרם שקל העניין עד תום, ההליך היה נחסך. מהצד אחר, התובע הוא שנקט בהליך, שהחל עוד בלשכת ההוצאה לפועל, ובסופו של דבר תביעתו נדחתה. על רקע שיקולים אלה, מצאתי לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

 

 

 

הפיקדון שהפקיד הנתבע, בסך 4,000 ₪, יושב לנתבע באמצעות בא כוחו.

 

 

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

 

 

 

ניתן היום,  כ"ו אלול תשע"ט, 26 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.