מהי פרשות סעיף 3 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

בית המשפט דן בפרשנות סעיף 3 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

 

בית משפט השלום בנצרת
ת"א 38472-02-16

 

 

בפני	כבוד השופט  דניאל קירס
התובע		פלוני
נגד
הנתבעים		1.מנורה חברה לביטוח בע"מ 2.ח'אלד בשאראת

 

 

פסק דין

 

 

1. זו תביעה לפיצויים בגין נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

 

2. התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי "ביום 21.12.2013 בשעה 00:20 בחצות או במועד הסמוך לכך, עת יצא התובע ממקום עבודתו, נדרס ע"י רכב שבו נהג הנתבע מס' 2". הנתבע 2 טען בכתב הגנתו שלא היה כל אירוע; הנתבעת 1, מבטחתו של הנתבע 2 בביטוח חובה, שאף היא הכחישה את האירוע, טענה כי אף אם היתה תאונה, מדובר בתאונה בה היה מעורב חברו של התובע אליאס עוויס (או כל אדם אחר), והתובע לא היה מעורב בה, אלא הוא מנסה "לצרף" את עצמו לתאונה בבחינת יש מאין.

 

3. בעדותו הוסיף התובע טענות עובדתיות. למרות שהנתבעת 1 התנגדה לעדות מפי השמועה, לעדות שבמומחיות ולעדות סברה, הנתבעים לא התנגדות להרחבת חזית (ראו הפרוטוקול, ע' 13 ש' 23). התובע העיד בעדותו הראשית כי הוא היה עם אמו וכן עם חברו הנזכר אליאס בשוק חג המולד ("כריסמס מרקט") בנצרת; כי השלושה נסעו בשני כלי רכב לעסקו של התובע בכפר ריינה, כדי לפרוק סחורה מהרכב של אליאס; וכי בעת שהתובע עמד בין דלת הרכב לבין גוף הרכב, וכאשר חלק מגופו לרבות ראשו היה רכון בתוך הרכב על מנת לפרוק סחורה ממנו, הגיע הרכב בו נהג הנתבע 2. לפי עדותו של התובע, הרכב בו נהג הנתבע 2 פגע באליאס אשר עמד מחוץ לאותה דלת; כתוצאה מכך גופו של אליאס לחץ על דלת הרכב; ודלת, בתורה, פגעה בתובע תוך שנגרם לו נזק גוף.

 

4. הנתבע 2 טען בעדותו כי לאחר שהוא חלף על פני רכבו של אליאס וראה שעושים לו סימנים, הוא עצר, אך נכח שהתובע וחברו אליאס משקרים וכי הם לא נפגעו.

 

5. אפרט להלן את מסקנתי לפיה התובע הוכיח את נסיבות האירוע להן הוא טען בעדותו.

 

6. אתחיל דווקא מסימן השאלה העיקרי בנוגע למהימנות גרסתו של התובע. סימן שאלה זה מצאתי בהתייחסות התובע לכאבי הגב מהם סבל לטענתו בעקבות התאונה. כאשר נשאל התובע "כשהדלת נמעכה על גופך... היו לך חבלות?" התובע השיב: "היה כואב ממש בגב ברגל בצוואר" (ע' 16, ש' 22); אולם בדו"ח השחרור מחדר המיון נרשם "ת.ד כאבי צואר וקרסול ימין, ללא תלונות נוספות" (ההדגשה הוספה). ב"כ התובע הפנה לרישום באותו דו"ח בענין גב, אולם צודקים הנתבעים בכך שציון הגב שם אינו ברשימת התלונות התובע, אלא כתוב "גב, חזה, בטן ואגן ללא רגישות" (ההדגשה הוספה). לראשונה מופיעה תלונה בענין כאבי גב ברישומי קופת החולים ממועד החל כשבועיים לאחר מכן (ביום 9.1.2014). שם כתוב "נבדק במיון אטלקי ביום 22/12/13 עקב מעורבות בתאונת דרכים היו כאבים בצוואר וקרסול ימין וגב תחתון" (ההדגשה הוספה).

 

כאשר התובע עומת בחקירתו הנגדית עם אי-הרישום בדו"ח השחרור של תלונה בענין כאבי גב, הוא השיב "יכול להיות, זה החמיר אחר כך ויש לי צילומים אחר כך" (ע' 16 ש' 32-31). יכול ומשתמעת מהמצוטט אמירה לפיה כאבי גב לא נרשמו בדו"ח השחרור מחדר המיון, כי אלה החמירו רק לאחר הביקור במיון. אולם אמירה כזו אינה מתיישבת עם דבריו הקודמים של התובע לפיהם "היה כואב ממש בגב...".  מצד שני, עיון בתיעוד הרפואי בתיק מעלה כי לאחר שנרשמה תלונה בענין הגב כשבועיים לאחר התאונה, בהמשך הוא הופנה  לפיזיותרפיה ( ע' 16 לקובץ כתב התביעה המתוקן). במסמך רפואי אחד נרשם כי קיים פער גדול בין התלונות לבין התמונה הקלינית, אולם בעקבות זאת הפנה הרופא את התובע לבירור רוימטולוגי (שם, ע' 26). ביום 13.8.2018 הומלץ לתובע על התערבות ניתוחית בגין פריצת דיסק (שם, ע' 42). ביום 6.11.2018 – לאחר שהתובע כבר ויתר בשנת 2016 במסגרת תיק זה על טענת נכות – נרשם בתוצאות MRI עמוד שדרה כי יש ממצאים של בעיה מכנית (שם, ע' 28). בתוצאות מיפוי עצמות מיום 26.11.2018 נכתב בנוגע לחוליה L5 כי "אין לשלול שבר קטן בתהליך איחוי מתקדם" (שם, ע' 11). לאור כל האמור כמכלול, אמנם התייחסות התובע בעדותו בענין אי-רישום בעיית גב בדו"ח חדר המיון מעלה ספק; אולם בעיה בגב דווחה כשבועיים לאחר התאונה, ובדיעבד קיימים נתונים המצביעים על כך שיש בעיה מכנית ואולי אף שבר בתהליך איחוי מתקדם בחוליה שבעמוד השדרה המותני.

 

7. התובע הביא כעדים, בנוסף לעצמו, את חברו אליאס ואת אמו. התובע, לא ניצל את מעמדו כבעל דין כדי לשבת באולם ולשמוע את עדיו לפני עדותו; הוא העיד ראשון. העדויות של שלושת עדי התביעה היו עקביות. זאת, לא אך בפרטים שהם נידבו בחקירה הראשית שלהם; הם השיבו באופן עקבי גם על שאלות פרטניות בחקירה נגדית, לגביהן קשה יותר, חלילה, לתאם מראש:

 

א.       כאשר התובע ואליאס נשאלו בחקירה נגדית איזה סוג של רכב היה לאליאס, שניהם השיבו שמדובר היה ברכב מסוג סיאט (התובע העיד "אני חושב שזה היה סיאט" – ע' 18 ש' 33; ראו את עדותו של אליאס בע' 25 ש' 35). כאשר נשאלו אם מדובר היה ברכב בעל שתי דלתות או ארבע דלתות, שניהם העידו שמדובר היה ברכב בעל ארבע דלתות (התובע העיד "אם אני לא טועה ארבע דלתות" – ע' 19 ש' 2).

 

ב.       ב"כ הנתבעים שאלו בענין מקום ישיבתו של התובע ברכב של אליאס לפני ההגעה לזירת התאונה. שאלות אלה היו רלוונטיות לא רק לצורך בחינה אם העדים מוסרים פרטים דומים. הרי גרסת התובע היא שבעת התאונה הוא הוציא סחורה מהדלת של כיסא הנוסע שליד הנהג, ואם היתה סחורה על הכסא הנוסע שליד הנהג, הדבר עלול לסתור את הטענה שהתובע ישב באותו  כיסא. כאשר התובע נשאל בחקירתו הנגדית היכן ישב ברכב של אליאס לפני ההגעה לזירת התאונה, תחילה הוא לא זכר, אך בהמשך העיד כי אליאס נהג (ע' 20 ש' 21-20), וכאשר נשאל אם הגיוני שהוא ישב קדימה, הוא השיב "יכול להיות, ישבתי קדימה ושמתי דברים על הרצפה..." (ע' 20 ש' 25-24). כאשר אליאס נשאל בחקירתו הנגדית היכן ישב התובע, הוא השיב, בדומה לתשובת התובע, "לידי, היה לו קצת ליד הרגליים שלו" (ע' 23 ש' 9).

 

ג.        כאשר התובע נשאל בחקירתו הנגדית אם הנתבע 2 עצר את הרכב לאחר הפגיעה, הוא השיב כי הנתבע 2 עצר לאחר שאמו של התובע סימן לו על החלונות (ע' 20 ש' 27). אליאס העיד גם הוא, בחקירתו הראשית, כי אם התובע דפקה על חלונות רכבו של הנתבע 2 (ע' 21 ש' 32-31). כך גם העידה האם בחקירתה הראשית (ע' 27 ש' 21-20).

 

ד.       כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית אם הנתבע 2 עצר וירד מרכבו, השיב התובע "הוא לא ירד. הוא עצר" (ע' 21 ש' 2-1). כאשר אליאס נשאל בחקירה נגדית אם הנתבע 2 ירד מהאוטו, אף הוא העיד שלא (ע' 22-21). אף אם התובע נשאלה בחקירה הנגדית אם הנתבע 2 ירד מהאוטו, ואף היא השיבה שלא:

 

"ש. את היית שם?

ת. דפקתי על הרכב, הרכב עצר, וזה היה לפני הרבה שנים, הוא נלחץ הנהג והמשיך בנסיעה.

ש. הוא ירד מהרכב?

ת. לא. לא. לא ירד, זה שניות. המשיך ישר" (ע' 28 ש' 15-12). 

 

בעיני מצב שבו נהג המעורב בתאונה אמנם עוצר, אך אינו יורד מהרכב, אינו בגדר ברור מאליו, והנה, שלושת עדי התביעה השיבו בחקירה הנגדית כי הנתבע 2 עצר אך לא ירד מהרכב.

 

8. באת כוח הנתבעת 1 טענה בסיכומים, שטענת התובע ועדיו לפיה אם התובע נכחה באירוע, הועלתה לראשונה בדיון ההוכחות (ע' 40 ש' 30). אולם, הנה, הנתבע 2 עצמו העיד כי אם התובע נכחה באירוע (הוא השיב בחקירתו הנגדית כי האם "לא דפקה" על הרכב וטען כי היא "עשתה תנועות" – ע' 33 ש' 16-15).

 

9. התעוררה בעדויות מטעם התובע השאלה אם אליאס עזר לתובע בשוק חג המולד כחבר, או שמא עבד אצלו. אבהיר כי לא מצאתי בענין זה סתירה ברורה. התובע העיד:

 

"החבר שלך עבד ביחד איתך?

ת. כן, חברי עזר לי ואמא שלי גם" (ע' 14 ש' 15-14).

 

אליאס העיד:

 

"ש. איך הגעת למקום התאונה, למה היית שם?

ת. עבדתי עם התובע.

ש. היית שכיר אצלו?

ת. כן" (ע' 22 ש' 14-11);

 

"ש. עבדת אצל [התובע] ונתן לך תלושים?

ת. זה לא היה עבודה, זה שבוע.

ש. קיבלת כסף?

ת. כן.

ש. אתה לא עזרת בתור חבר?

ת. אין שום דבר בחינם, אני עזרתי לו וקיבלתי כסף.

ש. אם הוא אומר שעזרת לו בתו[ר] חבר ולא כעובד שלא קיבלת כסף, הוא לא אומר אמת?

ת. אני לקחתי את זה כעזרה בתור חבר, מה שהוא חושב שיחשוב" (ע' 24 ש' 28-21).

 

אולם בניגוד למשתמע מתוך השאלה שנשאל אליאס, התובע לא העיד כי הוא לא שילם לו. תשובת התובע לפיה אליאס "עזר לי", היתה תשובה לשאלה "האם החבר שלך עבד ביחד איתך", והובע השיב "כן, חברי עזר לי...". התמונה העולה מעדויות התובע ואליאס בענין זה היא, שהם חברים, ושהתובע שילם לאליאס כדי לעזור לו בשוק חג המולד. לא נעלם מעיני כי אם התובע העידה שהתובע נסע עם אליאס ולא איתה כי הסחורה היתה ברכב של אליאס, וכשנשאלה "חשבתם שהוא יגנוב את הסחורה" היא השיבה "בנאדם טבעי יחשוב כך" (ע' 30 ש' 15-14). אולם גם בכך לא מצאתי רבותא גדולה. רמות שונות של חברות ישנן בין אנשים, ולא בכל חברות עובד הראשון עבור השני חינם אין כסף והשני מפקיד את סחורתו העסקית בידי הראשון. וממילא, דברי האם ניתנים להבנה כאמירה לא בענין חשד קונקרטי כלפי אליאס דווקא אלא בענין הזהירות הכללית המתבקשת בנוגע להשגחה על סחורה.

 

10. גם לא מצאתי סתירה בעדויות מטעם התובע בענין הגעת שוטרים לזירת האירוע. התובע ואליאס העידו כי הגיעו שוטרים, ואם התובע העידה שהיא בטוחה שלא הגיעה משטרה (ע' 28 ש' 21-20; ע' 29 ש' 21-20). אולם כאשר היא נשאלה אם השלושה חזרו הביתה ביחד היא העידה "אני לא זוכרת אם חזרנו ביחד הביתה, באמת לא זוכרת", (ע' 29 ש' 19), וכאשר אליאס נשאל בחקירה נגדית אם השוטרים גבו מהאם עדות הוא השיב שהוא אינו זוכר (ע' 24 ש' 4). ב"כ הנתבעת 1 אף טענה בשאלה ששאלה בחקירה הנגדית כי האם לא נחקרה (ע' 16 ש' 1). לאור האמור לא מן הנמנע כי האם נכחה בתאונה אך עזבה את הזירה לפני שהגיעו השוטרים, ואין סתירה בעדויות מטעם התובעים בענין זה.

 

11. הנתבע 2 טען לסתירה בכך שהתובע העיד כי זיהה את לוחית הזיהוי של הנתבע 2 כאשר צילם בטלפון הנייד שלו ואילו אליאס טען שהלוחית זוהתה במסגרת מצלמות אבטחה של עסקו של התובע. לא מצאתי סתירה כזו. התובע העיד שידע לתת פרטים למשטרה כי "צילמתי את הרכב..." (ע' 20 ש' 33). הוא לא אמר שצילם בטלפון נייד. הפועל "צילמתי" בו השתמש בתשובתו אמנם מכוון לכאורה למעשה צילום פיזי ויזום באותו רגע. אולם כאשר מדובר במצלמות אבטחה בעסקו של התובע, אותן הוא מפעיל, בכך שהוא הפעיל את המצלמות מראש הוא אכן "צילם". כך או כך, העיקר בענין זה בעיני הוא, ששפת אמו של התובע אינה עברית, וכפי שכבר נזכר, אף הוא העיד כי האירוע צולם בידי מצלמות האבטחה של עסקו (ע' 16 ש' 2-1), ועל כן מקובל עלי כי "צילמתי את הרכב" מתיישב בנסיבות ענין עם צילום במצלמות אבטחה.

 

12. באי כוח הנתבעים טענו כי אי-הימצאותם של סימנים פיזיים על גופו של התובע בעקבות הפגיעה הנטענת בו אינה מתיישבת עם גרסתו לפיה הוא נמעך בידי דלת הרכב. כן טענו הם כי הפגיעות הנטענות אינן מתיישבות עם הדגמתו של התובע של מנגנון הפגיעה במהלך עדותו. בכל הכבוד, השאלה אם הפגיעה הנטענת על ידי מעיכה בידי דלת רכב חייבת להותיר סימנים על הגוף היא שאלה רפואית, והנתבעים לא פעלו לכך שתוגש חוות דעת רפואית בענין זה. אעיר רק למעלה מן הנדרש כי אין זה מובן מאליו בעיני שמעיכה על ידי דלת רכב בפגיעה עקב נסיעה איטית חייבת להותיר סימנים על הגוף. גם אין בידי לקבל את הטענה לפיה הדגמת התובע באולם אינה מתיישבת עם הפגיעות הנטענות. התובע הדגים באולם כי עמד בין דלת הרכב של אליאס לבין גופו של אותו רכב, וכי הוא נמעך כך שהדלת פגעה בו באזור מותן ימין. התלונות המופיעות בדו"ח חדר מיון הם כאמור טענות בענין כאבים בצוואר וקרסול ימין. הנתבעים לא פעלו לכך שתוגש חוות דעת המראה שכאשר אדם עומד בין דלת רכב לגוף רכב עם ראשו בתוך הרכב והדלת מועכת אותו, המעיכה אינה יכולה להוביל למצב שבו הוא מאבד את שיווי משקלו באופן שיגרום להזזת גופו בתוך הרכב כך שייגרמו כאבים בצוואר (או אף בגב). למעלה מן הנדרש אציין בנוגע לקרסול, כי דלת רכב נפגשת עם גוף רכב בין היתר בחלקה התחתון.

 

13. היו פרטים שהעדים מטעם התובעים טענו שהם לא זוכרים; אולם האירוע התרחש לפני למעלה משש שנים (יצוין כי התובע הגיש את התביעה כשנתיים ומעט ממועד האירוע). הנתבעת 1 טענה שלמרות אי-זכירת פרטים רבים בידי התובע, הוא טוען שהוא זכר את השיחה בין אליאס לבין הנתבע 2 למרות שלשיטתו של התובע, ראשו היה בתוך הרכב. הנני דוחה טענה זו לפיה התובע לא היה יכול לשמוע את השיחה בין אליאס לבין הנתבע 2. איש לא העיד כי לאחר הפגיעה התובע היה תקוע ברכב ולא היה יכול לצאת כדי לשמוע את אותה השיחה.

 

14. התובע העיד כי האירוע צולם במצלמות של עסקו, וכי הסרטון נמסר לידי המשטרה. לטענת הנתבעים יש לזקוף את אי-הבאת הסרטון לחובת התובע, ואכן יש לזקוף זאת לחובתו. לצד זאת, גם הנתבע 2 העיד שהוא צילם כאשר ירד מהרכב בתאונה, אולם הוא לא הגיש את התמונות שלו. הוא אמנם העיד כי מאז הטלפון שלו נגנב, אולם הוא, בדומה לתובע, העיד שהוא חושב שהוא מסר למשטרה את התמונות ולא רק הציג לה אותן (ע' 31 ש' 19), ואף הוא לא טען שפנה למשטרה בדרישה לקבל העתק שלהן.

 

15. הנתבע 2 העיד כי הוא אמנם חלף על פני הרכב של אליאס, אולם התובע ואליאס העמידו פני נפגעים באופן שקרי. הוא העיד כי אם התובע לא דפקה על רכב אלא סימנה, שכן לפי גרסתו היא היתה לפני הרכב. עוד העיד הנתבע 2, בניגוד לעדים מטעם התובע, כי הוא ירד מהרכב ומסר פרטים.

 

16. הנני מעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע 2.

 

א.       ראשית, לתובע היו שני עדי ראיה ואילו עדותו של הנתבע 2 היא עדות יחידה. אני ער לכך שאחת מעדי התובע היא אמו, והשני הוא חברו, וקרבה זו של העדים לתובע אוצלת על עוצמת המסקנה שיש להסיק מ"יחסי הכוחות" בענין מספר העדים שהביא כל צד.

 

ב.       שנית, למרות הספק המתעורר בענין טענת התובע לפיה הוא נפגע בגב, ולמרות אי-הדאגה להביא את הסרטון מהמשטרה (לצד אי-הדאגה של הנתבע 2 להביא את תמונותיו מהמשטרה), התשובות העקביות של העדים מטעם התובע לשאלות בענין פרטים בחקירה נגדית כמפורט לעיל, מחזקות באופן בלתי מבוטל את גרסתו של התובע.

 

ג.        שלישית, הנתבע 2 העיד בחקירתו הראשית "כשאני עברתי לידם אחרי שעברתי ראיתי שיש משהו לא בסדר..." (ע' 30 ש' 25-24). אף בהנחה שאין לראות בדברים אלה ראשית הודאה שהתרחשה תאונה, משמעותן היא למצער כי מיד כאשר חלף על פני הרכב של אליאס משהו נראה לא בסדר. הדבר תומך לדעתי בגרסה לפיה שהתרחשה תאונה, שכן התושיה הנדרשת כדי שהתובע, אליאס ואמו יגיבו, בחלוף רכב הנתבע 2 ללא כל פגיעה, בביום סימולטאני ומיידי של תגובה לפגיעה שלא היתה, גדולה.

 

ד.       רביעית, הנתבע 2 העיד בחקירתו הראשית "הדלת פתוחה לא יכולתי לפגוע בו, אם פגעתי אז פגעתי בדלת" (ע' 30 ש' 27-26). עדות זו לפיה הדלת היתה פתוחה, מתיישבת עם גרסת התובע לפיה הדלת היתה פתוחה, התובע עמד בינה לבין גוף הרכב, והרכב בו נהג הנתבע 2 פגע באליאס, אשר בתורו פגע בדלת, אשר בתורה מעכה את התובע. וכאשר הנתבע 2 טוען כי הוא לא ראה שהתרחשה כל פגיעה, אין ליתן משקל של ממש לטענתו לפיה אם פגע אזי פגע רק בדלת (להבדיל מפגיעה באליאס שעמד בסמוך מחוץ לאותה דלת). הנתבע 2 אף העיד כי צילם וכי "צד שטענו שפגעתי בו אין שם דבר..." (ע' 31 ש' 15-14). אולם גם עדות זו מתיישבת עם גרסת התובע, לפיה הרכב בו נסע הנתבע 2 לא פגע בדלת אלא באליאס, אשר נדחף אל הדלת.

 

ה.       בשולי הדברים – שכן כאמור אני ממילא מעדיף את גרסת התובע –  אציין, כי התובע טען כי הנתבעים הגיעו עם אליאס להסכם פשרה בנוגע לפגיעתו-שלו בתאונה. ב"כ הנתבעת 1 טענה כי אין להסיק מהסכם פשרה מסמרות, וכי הסכם פשרה נעשה מבלי להודות באחריות או בטענות. התובע לא הגיש העתק הסכם הפשרה עם אליאס (שכזכור השתתף בדיון כעד מטעמו) וממילא לא הראה כי מי מהנתבעים הודו במסגרת הסכם הפשרה מול אליאס באחריות או בטענותיו של אליאס. על כן, טענת התובע בענין הסכם פשרה מול אליאס אינה מהווה שיקול להעדפת גרסתו על פני גרסת הנתבע 2.

 

17. התאונה מהווה "תאונת דרכים" לענין חוק הפלת"ד. שכן בעקבות נהיגת הנתבע 2 ברכב מנועי, נפגע התובע (הרכב בו נהג הנתבע 2 פגע באליאס, אשר בתורו פגע בדלת, אשר בתורה פגעה בתובע); מתקיים קשר סיבתי בין נהיגתו של הנתבע 2 ברכב מנועי לפגיעה בתובע; ואין דרישה לצורך התקיימותה של "תאונת דרכים" שיהיה מגע פיזי בין הרכב הפוגע לבין הנפגע (אליעזר ריבלין תאונות דרכים267 (מהדורה רביעית, 2011)(להלן: ריבלין)). כידוע, ועל-דרך קל וחומר, הוכרה אפילו פציעה עקב בהלה ללא כל מגע פיזי של הרכב כ"תאונת דרכים" (לסקירת פסיקה בענין זה ראו פסק דינו של כבוד השופט א' גולדקורן ב-ת"א (חי') 57558-07-15 בריגמן נ' קרנית-קרן לפיצי נפגעי תאונות דרכים (29.8.2018)). להמחשה, במצב כמו זה שבענייננו שבו הנפגע נפגע פיזית לא בידי הרכב הנוסע, אלא בידי חפץ אחר שעמו בה אותו רכב במגע, ראו ת"א (שלום חיפה) 1753/95 ברק ישראל נ' שמר, ע' 6 (19.7.2999), בו הוכרה כ"תאונת דרכים" תאונה בה הנפגע נפגע לא בידי הרכב הנוסע עצמו, אלא בידי מוט ברזל אשר הועף על ידי גלגל הרכב.

 

הטענה לפי האחריות היא של "נוהג" הרכב של אליאס בלבד, ולא לנתבע 2 כ"נוהג" של הרכב בו נהג

 

18. לטענת הנתבעים, אף אם התובע נפגע ב"תאונת דרכים", היה עליו לתבוע את הנהג של הרכב של אליאס ממנו פרק סחורה, ולא את הנתבע 2 ומבטחתו הנתבעת 1. הטענה היא, שככל שהתובע נפגע ב"תאונת דרכים", מדובר בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב – הרכב של הנתבע 2 והרכב של אליאס, ועל כן, וכמצוות סעיף 3(א) לחוק הפלת"ד, רק ל"נוהג" של כלי רכב בו "נסע" התובע האחריות לנזקי הגוף שלו.

 

סעיף 3 לחוק הפלת"ד קובע:

 

תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב

3. (א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.   (ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

 

לפי סעיף 3(א) המצוטט לעיל, מקום שהנפגע "נסע" בכלי רכב שהיה מעורב בתאונה, רק "הנוהג" של אותו רכב אחראי לנזקי גופו. אם הנפגע לא "נסע" בכלי רכב אלא נפגע "מחוץ לכלי רכב", לפי סעיף 3(ב) ה"נוהגים" של כלי הרכב המעורבים בתאונה חייבים כלפיו יחד ולחוד. בנסיבות סעיף 3(ב), כאשר הנפגע נפגע "מחוץ לכלי רכב", חבות ה"נוהגים" יחד ולחוד משמעה שהוא יכול לתבוע אלו מ"הנוהגים" שהוא חפץ, והוא אינו חייב לתבוע את כולם. ראו לענין זה ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו, פס' 8 (15.12.2010) (להלן: ענין הדר); "...[]מכוח סעיף 3(ב) רישא, רשאי הנפגע להפנות את תביעתו כנגד המשאית התקולה או כנגד המשאית הפוגעת – לפי בחירה" (ההדגשה הוספה); ריבלין, בע' 562: "... מי שנפגע בהיותו מחוץ לכלי הרכב המעורבים בתאונה, כולם... זכאי לתבוע כל אחד מהנוהגים בכל אחד מאותם כלי רכב" (ההדגשה הוספה).

 

          הארכתי מעט בענין סעיף 3(ב) לחוק, כי הנתבעת 1 טענה בסיכומיה שהתובע עשה "שימוש ברכב מנועי" ברכב של אליאס בזמן התאונה. נקבע בפסיקה כי רכב, בו עשה נפגע "שימוש ברכב מנועי" מחוץ אליו ובו הוא לא היה הנהג ("המשתמש"), מהווה, בנוסף לרכב שפגע, רכב המעורב בתאונה לפי סעיף 3(ב). ראו ענין הדר; ראו גם ע"א 8090/16 אוחנה נ' פלונית, החל מפס' 4 (22.10.2018)(להלן: ענין אוחנה). אולם, אף אם הייתי קובע כי מתקיימים בענייננו התנאים להתקיימות סעיף 3(ב) לחוק, ממילא לא היה בכך כדי לסייע לנתבעים בתביעה זו שהגיש התובע נגדם בלבד. שכן אף אם מתקיימים תנאי סעיף 3(ב) לחוק (בהנחה ששני כלי הרכב המעורבים הם הרכב בו נהג הנתבע 2, ורכבו של אליאס בו עשה התובע "שימוש ברכב מנועי" מבלי שהיה בגדר "נוהג" ("משתמש") בו), ה"נוהגים"  חייבים יחד ולחוד, והתובע כאמור ממילא היה רשאי לבחור לתבוע ביניהם רק את הנתבע 2 (ומבטחתו).

 

19. אשוב לסעיף 3(א) לחוק, שהוא כאמור הסעיף הקטן שיכול להוביל למסקנה שרק ה"נוהג" של הרכב של אליאס, ולא הנתבע 2, נושא באחריות לנזק הגוף של התובע בתאונה. המפתח לקביעה אם חל סעיף 3(א) לחוק נעוץ בשאלה אם התובע היה בעת תאונת הדרכים "נוסע" ברכבו של חברו אליאס כאמור בסעיף 3(א) לחוק. "לנוסעים יחשבו כל הנמצאים על הרכבבעת קרות התאונה, אפילו נמצא הרכב במצב עמידה ואפילו אם אין הם נמצאים עליו למטרת נסיעה עמו" (ריבלין, בע' 417; ההדגשה הוספה). ראו לענין זה ע"א 922/91 אבו ג'אבר נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, הפול, פ"ד מח(3) 340, 350 (1994):

 

"...הפירוש שניתן בפסיקה ל'מי שנסע בכלי הרכב' כולל לא רק את מי שהיה על הרכב בזמן נסיעה של הרכב. הוא כולל כל מי שנמצא עליו בעת קרות התאונה, אפילו הרכב לא היה בנסיעה ואפילו כוונתו של אותו נוסע לא הייתה כלל לנסוע ברכב" (ההדגשה הוספה).

 

ראינו, כי ההגדרה של מי ש"נסע" בסעיף 3(א) לחוק הורחבה כדי לכלול את כל מי ש"על הרכב", גם אם אותו רכב לא היתה בנסיעה וגם בהעדר מטרת נסיעה. בענין התובע בענייננו, לא זו בלבד שהוא לא נסע ברכב ברגעים הרלוונטיים לתאונה (במובן המילולי והבלתי-מורחב של המילה "נסע"); הוא גם לא היה "על הרכב" של חברו אליאס. הוא אמנם עמד בין גוף הרכב לבין אחת מדלתות הרכב; הוא אמנם הכניס חלק מגופו אל תוך חלל הרכב, לרבות ראשו. אולם הוא לא היה "על הרכב". לא בישיבה, לא בעמידה, לא בכריעה. הוא עמד "על הקרקע", ולא היה "על הרכב".

 

20. דוקו: אמנם הגדרת "נסע" בסעיף 3(א) לחוק בו עסקינן כנראה רחבה דיה, שגם מי היה במהלך כניסה לרכב או ירידה ממנו נכלל בגדר מי ש"נסע" באותו רכב (ריבלין, בע' 419); עיינו גם ביצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים304 318§ (מהדורה רביעית 2013)(להלן: אנגלרד). לכך אתייחס כעת.

 

21.     עולה מסעיף 5 לכתב התביעה בצירוף עדותו של התובע, כי לאחר שהתובע אמו ואליאס חזרו משוק חג המולד למקום עבודתו של התובע (עסקו), התובע יצא ממקום עבודתו, ניגש לרכב ופתח את הדלת כדי לפרוק סחורה, או אז הרכב הנהוג בידי הנתבע 2 פגע בחברו אליאס (אשר בתורו לחץ על הדלת אשר לחצה על התובע).  ויטען הטוען כי מילולית, ניתן לכנות את פעולותיו של התובע כאמור – עמידה בין גוף הרכב לבין הדלת והכנסת פלג הגוף העליון שלו אל תוך חלל הרכב – "כניסה". אולם לא כך לפי תכלית הדברים. כפי שכבר צוין, הכרה במי שהיה "על הרכב" בגדר סעיף 3(א) לחוק, כמו גם הכרה במי שהיה במהלך כניסה לרכב או ירידה ממנו בגדר אותו סעיף, הן הרחבות של היסוד "נסע". ניתן לקבל, שכניסה לרכב או ירידה ממנו, בקשר לשהייה "עליו", תוכר כשהייה "עליו" עצמה. שכן אותה כניסה או ירידה מהווה שוליה החיצוניים של פעילות השהייה "על" הרכב ("עליו"). המבחן ליסוד "נסע" בסעיף 3(א) לחוק אינו "שימוש ברכב מנועי"; אולם היותה של כניסה או ירידה השוליים החיצוניים של פעילות השהייה "עליו" לענין סעיף 3(א) דומה לחזקה המרבה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", לפיה גם "כניסה לתוכו או ירידה ממנו" ייחשבו כ"שימוש ברכב מנועי". מדובר, בשני המקרים, בכניסה ובירידה כשוליים החיצוניים של הפעילות הנדונה בכל אחת משתי ההגדרות. דא עקא, הכנסת פלג גוף עליון לתוך רכב, תוך עמידה עם שתי הרגליים על הקרקע, על מנת לפרוק סחורה ממנו, אינה בבחינת השוליים של פעילות השהייה "על" הרכב ("עליו"). אין מדובר בהכנסת חלק מהגוף אל תוך הרכב לצורך שהייה "עליו" בישיבה, בעמידה, בכריעה או כיוצ"ב; מדובר בהכנסת חלק מהגוף אל תוך הרכב אך על מנת לשלוף ממנו החוצה סחורה.

 

22. אוסיף, (ברקע הדברים, שכן ענייננו כאן בשאלה אם מתקיימת "כניסה" לענין יסוד "נסע" בסעיף 3(א) לחוק ולא לענין "שימוש ברכב מנועי" לצורך הגדרת "תאונת דרכים"), כי הפעילות בה עסק התובע בעת התאונה – פריקת סחורה – הוצאה מפורשות בידי המחוקק מההגדרה של "שימוש ברכב מנועי". ראו דברים אלה של אנגלרד:

 

"...לאחר תיקון מס' 8, פריקה  וטעינה אינן נחשבות עוד כפעולות של שימוש ברכב מנועי. התוצאה היא, כי בגזירת המחוקק אין לראות ברכב הנפרק או הנטען רכב המעורב בתאונת דרכים לצורך החוק. נמצא, כי כאשר אדם נפגע על ידי רכב אחר בשעת פעולת פריקה או טעינה, הוא זכאי לתבוע את המשתמש של הרכב האחר (וכן את מבטחו) לפי סעיף 2(א) לחוק. ההנחה היא כמובן שהתאונה קשורה סיבתית לשימוש ברכב האחר"

 

אנגלרד, בע' 300 322§.

 

אמנם, הלכה היא, בענין הגדרת "תאונת דרכים", כי כאשר מדובר הן בכניסה או ירידה והן בטעינה או פריקה, החזקה המרבה בענין כניסה וירידה גוברת (ראו רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541, 563 (2004)(להלן: הלכת אסם). אולם ב-ע"א (ת"א) 2281/05 אמניר תעשיות מחזור בע"מ נ' שלב, פס' 21 (1.7.2010) (להלן: ענין אמניר) אבחן בית המשפט המחוזי בתל אביב את הלכת אסם, ועמד על כך שהיא נקבעה לנסיבות שבהן הכניסה לרכב או הירידה ממנו היו בסוף פעילות הטעינה והפריקה. נקבע בענין אמניר כי מקום שמדובר בכניסה או ירידה תוך כדי טעינה, אין מדובר בהתנגשות בין טעינה ופריקה לבין כניסה וירידה, ומדובר בטעינה ופריקה שאינן נכנסות לגדר "תאונת דרכים" לפי החוק. זאת, מאחר שהכניסה והירידה לא היו "למטרות תחבורה", אלא כחלק מפעילות הטעינה והפריקה. בענייננו, כפי שכבר נזכר, אין אנו עוסקים, בנוגע לתובע שבפני, בשאלה אם התקיימה "תאונת דרכים" (שכן, כבר נקבע לעיל כי היתה "תאונת דרכים", למצער תאונת דרכים בה היה מעורב הרכב בו נהג הנתבע 2). אנו עוסקים כאן בטענת הנתבעים לפיה התובע היה מחויב לתבוע רק את "הנוהג" של הרכב של אליאס ממנו פרק סחורה מכוח סעיף 3(א) לחוק. והשאלה בענין זה היא, האם התובע "נסע" ברגעים הרלוונטיים ברכב ממנו פרק סחורה, כמי שהיה "עליו", לרבות מי שהיה במהלך כניסה אליו. לדעתי, הקביעה שקביעתי לעיל, לפיה אף אם ניתן לטעון כי מילולית הכנסת פלג הגוף העליון  לרכב תוך ששתי הרגליים עומדות על הקרקע מחוץ לרכב במסגרת פריקת סחורה מהווה "כניסה" לרכב, אין מדובר בכניסה במטרה להיות "עליו" לענין סעיף 3(א) לחוק, דומה לקביעה בענין אמניר הנזכר, לענין שאלת התקיימות "תאונת דרכים", לפיה כניסה וירידה תוך כדי טעינה (ולא בסוף פעילות הטעינה והפריקה) אינן כניסה וירידה ל"מטרות תחבורה". בראשונה עסקינן בכניסה לרכב מטרה להיות "על" הרכב ("עליו") (לצורך ענייננו כאן, סעיף 3(א) לחוק), ובשניה עסקינן בכניסה לרכב "למטרות תחבורה"; אולם בשתי הקביעות מדובר בכך, שהכניסה לרכב אינה לצורך היסוד הנדון, אלא לצורך מטרה אחרת.

 

23. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא, שמאחר שהתובע לא "נסע" ברכב חברו אליאס, אותו רכב אינו בגדר רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים לפי סעיף 3(א) לחוק, ואותו סעיף אינו מגביל את התובע לתביעת "הנוהג" באותו רכב. הנתבע 2 אשר היה "הנוהג" ברכב שפגע באליאס (אשר לחץ בתורו על דלת הרכב של אליאס, אשר בתורה לחצה על התובע), נושא באחריות לנזקי הגוף של התובע.^[1]

 

הנזק

 

24. התובע הודיע ביום 26.7.2016 כי הוא מוותר על טענה לנכות רפואית.

 

25. התובע עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, עזרת הזולת, הוצאות רפואיות וכאב וסבל.

 

הפסד השתכרות בעבר

 

26. התובע הגיש בשנת 2016 בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, ומאחר שמדובר בענייננו בתביעה בענין נזקי גוף, הורה בית המשפט על הגשת תצהיר. באותו תצהיר, שהוגש ביום 6.9.2016, הצהיר התובע כי לפני התאונה הוא היה בריא והשתכר בסך 9000 ₪ לחודש כעצמאי וכי הוא עמד בפני העלאה משמעותית ב"שכרו" (שם, פס' 12). הוא הצהיר באותו תצהיר שבתום תקופת אי-כושר הוא שב לעבודה, אך עבודתו לא היתה כפי שהיתה לפני התאונה, והשתכרותו ירדה לסך 6400 ₪ לחודש. לענין זה צירף העתק שומות עצמאיות לשנים 2013 ו-2014. הוא טען להפסד השתכרות בעבר בסך 50,000 ₪. הוא הפנה בסיכומיו בפני, לאותו תצהיר.

 

27. בפסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 11.12.2016 (אשר בינתיים בוטל), קבעתי על סמך התצהיר, ו"בהעדר ראיות או חקירה מצד הנתבעת", כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בסכום שהוא טען לו. כעת, לעומת זאת, ההכרעה תהיה לאחר חקירה מאת הנתבעים בענין הנזק. באת כוח הנתבעת 1 עימתה את התובע על כך שהוא לא הגיש כל מסמך עדכני, ושאלה אם יש לו מסמכים המעידים על ירידה בהכנסות, דוחות וקבלות לפני ואחרי התאונה, ותשובתו היתה כי הוא העביר את כל המסמכים לעורך דינו (ע' 17 ש' 28-15). הנתבעת 1 טענה כי התובע לא הגיש כל ראיה על כך שהוא נעדר מהעבודה למשך 25 יום. עוד טענה, כי הדו"חות שהגיש התובע עם תצהירו הם דוחות שומה שאינם מצביעים על הפסדי שכר, שכן לא הוצגו פנקסי מכירות ודו"חות מע"מ לפני ואחרי התאונה, והתובע אף לא הציג דוח רווח והפסד של רואה חשבון.

 

 

 

 

 

הכרעה – הפסד השתכרות בעבר

 

ימי אי-הכושר הנטענים

 

28. מבין המסמכים הרפואיים שהוגשו בתיק, מצויה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, החתומה בידי רופא משפחה בקופת חולים, ובה נקבע כי התובע אינו כשיר לעבוד במשך 25 יום (ע' 51 לקובץ כתב התביעה המתוקן). אולם הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה על ההפסד בפועל. אין בשומות לשנת 2013 ושנת 2014 שהגיש התובע כדי לבסס את הטענה בענין הפסדים מהעדר עבודה בפועל במשך 25 יום. התאונה התרחשה ביום 21.12.2013. השומה משנת 2013, אינה יורדת לרמת הפשטה של הכנסות בכל חודש נפרד. התובע אפילו לא הגיש שומה משנת 2012 ממנה ניתן היה, אולי, להסיק מירידה שנתית משנת 2012 לשנת 2013 אי הגעה לעבודה בסוף חודש דצמבר 2013.

 

29. התמונה דומה בנוגע לימי אי-הכושר הנטענים בתחילת ינואר 2014. השומה משנת 2014 אינה יורדת לרמת הפשטה חודשית. ישנו אמנם פער בין השומה הגדולה יותר בשנת 2013 לזו בשנת 2014, על רקע טענת התובע לפיה הכנסתו ירדה בשנת 2014 בעקבות פגיעתו בתאונה, אולם אין בשומות אלה כדי להוכיח שהתובע לא עבד בפועל בחלק מחודש ינואר 2014 דווקא.

 

השתכרות בעבר בתקופה לאחר ימי אי-הכושר הנטענים

 

30. אפנה לטענות בענין התקופה לאחר ימי אי-הכושר הנטענים. התובע טען לירידה בהשתכרות בסך של 2600 ₪ לחודש. לאור זאת דומה כי טענת התובע היא שהפגיעה בהשתכרותו חרגה מעבר לשנת 2014. שכן הפסד חודשי של 2600 ₪ ב- 12 חודשי 2014 הם רק 31,200 ₪, ולא הסך של 50,000 ₪ לו הוא עתר.  התובע הפנה כאמור, לענין הפסד נטען זה, לשומות עצמאיות לרשויות המס. בכל הנוגע לתוקפה לאחר שנת 2014, מקובלת עליי טענת הנתבעת 1 לפיה התובע לא הביא כל ראיה חיצונית להפסד השתכרות. על כן, אין מקום להכיר בהפסד השתכרות לתקופה לאחר שנת 2014. בנוסף, מקובלת עלי טענת הנתבעת 1 לפיה שומה עצמית אינה באותה רמת הוכחה כמו דו"ח רווח הפסד הנערך על ידי רואה חשבון.

 

31. ב"כ הנתבעת 1 טענה כאמור כי התובע לא הגיש מסמכים עדכניים כלשהם לגבי הטענה להפסד השתכרות. משקבעתי ממילא שאין מקום להכיר בהפסד השתכרות אצל התובע לגבי התקופה לאחר שנת 2014, נפקות הטענה בענין אי הגשת מסמכים עדכניים בנוגע לשנת 2014 עצמה היא, שאילו התובע היה מציג מסמכים המצביעים על הכנסותיו לאחר שנת 2014, ניתן היה להיווכח אם שכרו עלה בחזרה לאחר שנת 2014, באופן התומך במסקנה שקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הירידה בשנת 2014. עם זאת, השומות (על אף שמשקלן אינו מהגבוהים ביותר כאמור), מצביעות על ירידה בהכנסות בשנת 2014. באופן זה הרים התובע את נטל הראיה הראשוני, ודבר לא מנע מהנתבעים להפעיל את האמצעים הדיוניים אשר עמדו לרשותם, כגון גילוי מסמכים ספציפיים, כדי לקבל לידם מסמכי הכנסות עדכניים יותר כדי לנסות להראות כי הירידה בהכנסות בשנת 2014 לא היתה בגין התאונה ("מקום שצד נמנע מהצגת ראיה התומכת ביריבו – על היריב לדאוג להצגתה; הוא לא יכול ליהנות מאי הצגתה על-ידי בעל הדין המחזיק בה אלא אם הלה מונע זאת ממנו" (יעקב קדמי על הראיות, כרך רביעי 1901 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)).

 

32. נוכח ויתור התובע על טענה לנכות, אין בפני בית המשפט חוות דעת רפואית בענין נכות זמנית, או נכויות זמניות שנקבעו במוסד לביטוח לאומי. עיון במסמכים הרפואיים בתיק מעלה, כי התובע פנה לרופאים פעמים בודדות בלבד בשנת 2014, אם כי בשנים לאחר מכן ביקר פעמים רבות אצל רופאים וטען להמשך כאבים בצוואר ובגב. כפי שכבר נזכר, לא צוינה בדו"ח השחרור מחדר המיון תלונה בנוגע לגב; אולם כבר כשבועיים לאחר מכן הדבר צוין (ע' 6 לקובץ כתב התביעה המתוקן). בהמשך הופנה  התובע  לפיזיותרפיה (שם, ע' 16). במסמך רפואי אחד נרשם כי קיים פער גדול בין התלונות לבין התמונה הקלינית, אולם בעקבות זאת הפנה הרופא את התובע לבירור ראומטולוגי (שם, ע' 26). ביום 13.8.2018 הומלץ לתובע על התערבות ניתוחית בגין פריצת דיסק (שם, ע' 42). ביום 6.11.2018 נרשם כי ב MRIעמוד שדרה יש ממצאים של בעיה מכנית (שם, ע' 28). בתוצאות מיפוי עצמות מיום 26.11.2018 נכתב בנוגע לחוליה 5L כי "אין לשלול שבר קטן בתהליך איחוי מתקדם" (שם, ע' 11).

 

33. לאור כל האמור כמכלול, הנני רואה לנכון לפסוק לתובע הפסד השתכרות בעבר בגין שנת 2014 על דרך האמדנה, בסך של  10,000 ₪.

 

עזרת הזולת

 

34. בפסק הדין בהעדר הגנה (אשר כאמור בינתיים בוטל) קבעתי כי "עיון בראיות מעלה כי, התובע קיבל הוראה על מנוחה של 5 ימים לאחר התאונה והוא מצהיר בנוסף כי היה בבית במשך 25 יום. בנסיבות אלה, אני רואה לנכון לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת סך של 2,500 ₪" (שם פס' 7).

 

35. הנתבעת טענה כי התובע לא הצביע על כל ראיה המאשרת כי היה זקוק לעזרה. ראינו לעיל כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא לא עבד בפועל ב-25 הימים הנזכרים. לאור זאת, לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת.

 

 

 

הוצאות רפואיות

 

36. עיון בתיעוד הרפואי בתיק מעלה כי הטיפול הרפואי בתובע, רובו ככולו, ולרבות בדיקות דימות, ניתן במסגרת קופת חולים. בענין תיעוד בנוגע לייעוץ אצל מספר מומחים, לא הגיש התובע קבלות על תשלום. מאחר שאין תמיד שוללים כל פיצוי בגין הוצאות רפואיות בהעדר קבלות, הנני פוסק לתובע בגין הוצאות רפואיות סך של 500 ₪.

 

כאב וסבל

 

37. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור המקסימלי (לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק גוף שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976). מצד אחד, התובע ויתר על טענה לנכות. כפי שכבר צוין, לא נרשמה  בדו"ח חדר המיון תלונה או ממצא בענין הגב; תלונה בענין הגב נרשמה בתיעוד הרפואי כשבועיים לאחר מכן; עולות מהתיעוד הרפואי תלונות חוזרות ונשנות על כאב והפניה לפיזיותרפיה; ובהמשך ממצא של בעיה מכנית כאשר לא ניתן לשלול שבר בחוליה בהליך איחוי מתקדם. לאור מכלול הנתונים, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 9000 ₪.

 

38. סיכום הפיצויים:

 

פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר                            10,000 ₪

פיצוי בגין הוצאות רפואיות                           500

פיצוי בגין כאב וסבל                                   9000 ₪

                                                            19,500 ₪ 

 

ניכויי מל"ל

 

39. התובע העיד בחקירה נגדית כי הוא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין התאונה כתאונת עבודה, אך מאחר שהיו לו מספר תביעות במל"ל, וחלקן התקבל וחלקן נדחה, הוא אינו זוכר אם התביעה בענין התאונה מושא התביעה התקבלה אם לאו (ע' 18 ש' 12-10). הנטל להוכיח שיש לנכות תגמולי מל"ל רובץ על כפתי הנתבעים. מכאן שעליהם היה להוכיח אחד מאלה: או שהתובע קיבל דמי פגיעה, או שהוא נמנע מלתבוע דמי פגיעה, או שתביעתו לדמי פגיעה נדחתה בגין התנהלותו. הנתבעים לא הגישו ראיות כדי להוכיח אף אחת מן החלופות הללו, והם אף לא הפעילו את האמצעים הדיוניים אשר עמדו לרשותם כדי להוכיח טענות אלו (כגון, בקשה לתע"צ עם תיק המל"ל של התובע, או בקשה מהתובע לגילוי מסמכים פלוניים). על כן, הנני קובע כי הנתבעים לא הוכיחו עילה לניכוי רעיוני של דמי פגיעה, וטענתם בענין זה נדחית (ראו למשל ת"א (שלום ת"א) 69358-03-17פלונית נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, פס' 103 (24.3.2020)).

 

סיכום

 

40. הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 19,500 ₪.

 

41. כן תשלם הנתבעת 1 לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 2966 ₪.

 

42. בנוסף תשלם הנתבעת 1 לתובע בגין אגרה, סך של 705 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 17.2.2016 ועד לפרעון בפעול.

 

ניתן היום,  י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

 

דניאל קירס

                                                                     

 

דניאל קֵירֹס, שופט

 

 

 

 

 

^[1] ראו והשוו רע"א 5470/18 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (23.8.2018) (להלן: ענין שלמה חברה לביטוח בע"מ). שם, בעת שהנפגעת היתה במהלך הוצאת סולם מרכבה החונה, הגיע רכב אחר ופגע ברכבה. הנפגעת תבעה את חברות הביטוח של שני כל הרכב, אולם הערכאה הדיונית חייבה רק את הביטוח של הרכב הפוגע. הטענה שנדונה בבקשת הרשות לערער לא היתה שהיה על הנפגעת לתבוע רק את המבטחת של הרכב שלה לפי סעיף 3(א) לחוק, אלא, שמתקיימים תנאי סעיף 3(ב) לחוק, המאפשרים לנפגע לתבוע את הנוהגים של כלי הרכב המעורבים יחד ולחוד תוך חלוקת האחריות בין שני כלי הרכב. כאמור, לצורך סעיף 3(ב) לחוק, אם התקיים בנוגע לנפגע שהיה מחוץ לרכב "שימוש ברכב מנועי", אותו רכב יוכר יחד עם הרכב הפוגע כרכב שהיה מעורב בתאונה (ראו ענין הדר וענין אוחנה). על כן, בענין שלמה חברה לביטוח בע"מ נדונה השאלה אם הנפגעת שם עשתה "שימוש ברכב במנועי" מסוג כניסה. כבוד השופט י' עמית קבע כי ספק אם מדובר היה בכניסה, אולם אף בהנחה שמדובר היה בכניסה, לא התקיים התנאי להגדרת "תאונת דרכים" בענין "למטרות תחבורה" ואף לא התקיים התנאי באותה הגדרה בענין קשר סיבתי (קשר סיבתי משפטי; שם, פס' 10).

 

בענייננו, ולהבדיל, טענת הנתבעים לא היתה שיש להחיל את סעיף 3(ב) לחוק המאפשר תביעת נוהגי שני כלי הרכב יחד ולחוד, וטענה לפי סעיף 3(ב) ממילא לא היתה עוזרת להם: רק הם נתבעו בתביעה שבפני; אף אילו היו מוכיחים שהתובע עשה "שימוש ברכב מנועי" מבלי להיות "נוהג" בו ("משתמש") הנתבע הנוסף הרלוונטי היה "הנוהג" ברכב של אליאס, ולא התובע עצמו; והנתבעים לא שלחו הודעה לצד שלישי. רק בשולי הערת שוליים זו אוסיף, כי נטען בענייננו כי לרכב של אליאס לא היה ביטוח; ואם זה נכון, ממילא כאשר מדובר בתאונת דרכים בה מעורבים שני כלי רכב ורק לאחד מהם ביטוח, לא ניתן להיפרע מקרנית, אלא רק מהנוהג של הרכב שיש לו ביטוח (רע"א 772/20 AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (1.6.2020)).  כאמור הסעיף הקטן היחיד שהיה מסייע לנתבעים בענייננו בענין זה בתביעה זו הוא סעיף 3(א) לחוק, והם טענו בהתאם כי רק מבטחת של הרכב ממנו פרק סחורה (או קרנית) אחראית לנזקי הגוף שלו מתאונת הדרכים. כמפורט בגוף פסק דיני זה, לענין סעיף 3(א) לחוק המבחן אינו ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי" או ההגדרה של "תאונת דרכים", אלא ההגדרה של "נוסע", והגדרה זו אינה מתקיימת בענייננו.