מהי פרשנות סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

עמוד הבית > חדשות משפטיות למנויים בלבד > באיזו מידה הופרה חובת זהירות קונקרטית בתאונה בה נפגע גולש סנפלינג מאבן שפגעה בראשו?

מהי פרשנות סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

בית המשפט דן בשאלת פרשנות סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

 

 

 

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 

 

רע"א 16589-06-20 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' מ. ט. ואח'

 

 

 

 

לפני

כבוד השופטת  חדוה וינבאום וולצקי

 

 

המבקשת

 

הכשרה חברה לביטוח בע"מ

 

נגד

 

המשיב

 

 

המשיבות  הפורמאליות

 

מ.ט

 

1.

2.ביטוח חקלאי- אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

 
     

 

 

פסק דין

 

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת כבוד השופט הבכירד"ר מנחם (מריו) קליין, בת.א  48591-11-17 מיום 22.4.20, בה קבע  בית משפט קמא כי התאונה בה נפגע המשיב  ביום 6.8.14 (להלן: "התאונה"), הינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") וכי למרות העובדה שהמשיב נהג במלגזה שעה שהיה פסול לנהיגה, חבה המבקשת בפיצויו בגין נזקיו, מכוח החוק.

 

רקע

 

  1. המשיב, מ.ט ( להלן: "המשיב") יליד 1992 עבד במועד התאונה כנהג מלגזה, במפעלה של המשיבה הפורמלית 1, קורניש חן (1987) בע"מ (להלן: "קורניש חן"ו/ או "המפעל"), אשר הייתה מבוטחת בפוליסת מעבידים  אצל המשיבה הפורמלית 2, ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ( להלן יקראו ביחד: "המשיבות  הפורמליות").

 

השימוש במלגזה היה מבוטח על ידי המבקשת, הכשרה חברה לביטוח בע"מ  (להלן: "המבקשת")

 

  1. ביום 6.8.14, נהג המשיב במלגזה בתחומי המפעל ובעת שעסק בהוצאת סחורה באמצעות המלגזה מאחד המקררים במפעל, נסגרה לפתע דלת המקרר בעוד המשיב נמצא בתוך המקרר. המשיב התקרב בנהיגה על המלגזה לכפתור פתיחת דלת המקרר, וכאשר שלח את ידו ללחוץ על כפתור פתיחת הדלת, החליקה המלגזה על הקרח שהצטבר במקרר, וידו של המשיב נמעכה בין המלגזה לבין דלת המקרר.

 

  1. בבית משפט קמא ניטשה מחלוקת עובדתית באשר לנסיבות התרחשותה של התאונה וסיווגה כתאונת דרכים אם לאו  (מחלוקת זו אינה רלוונטית לבקשה שבפניי). כן ניטשה מחלוקת בשאלה האם המשיב נהג במלגזה בזמן פסילה והאם ידע על הפסילה במועד התאונה אם לאו.

 

  1. לצורך הדיון בשאלת תוקף רישיונו של המשיב ומודעותו בקשר לכך, הוצגו בפניי בית משפט קמא  מסמכים ונתונים הקשורים בהליך הפלילי שהתנהל כנגד המשיב, שהובילו לפסילת רישיונו של המשיב, אותם מצאתי לפרט כבר עתה:

 

  1. ביום 16.3.14 וביום 31.3.14, במסגרת ת.פ 37065-03-14 שהתנהל נגד המשיב, בגין עבירות של נהיגה פוחזת ברכב, תקיפת שוטר והיזק לרכוש (להלן: "ההליך הפלילי"), נשלח המשיב למעצר בית ונפסל רישיון הנהיגה שלו, כאשר אין מחלוקת כי ההחלטה ניתנה בנוכחותו של המשיב ואין מחלוקת כי ידע עליה, שכן רישיונו הופקד.

 

  1. ביום 20.5.14, במסגרת בקשתו של המשיב לשנות את תנאי מעצר הבית ולשוב לעבוד במפעל לצורך פרנסת משפחתו, התקיים דיון, אשר בסופו נעתר בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט יואב עטר), לבקשתו של המשיב לשנות את תנאי מעצר הבית. על פי ההחלטה התיר כב' השופט עטר למשיב לצאת את ביתו לעבוד במפעל, בימים ובשעות מוגדרים. כך גם קבע כי כל יתר תנאי  השחרור שנקבעו בהחלטה מיום 31.3.14 יישארו בעינם. (מ"ת 37078-03-14) (להלן: "ההחלטה מיום 20.5.14").

 

 

  1. ביום 21.8.14, הגיש המשיב בקשה להבהרת ההחלטה מיום 20.5.14, בטענה כי ההחלטה אשר ניתנה, לא נתנה ביטוי לכך כי הפסילה שהוטלה עליו  עד תום ההליכים הפליליים, לא תמנע ממנו לנהוג אך ורק במלגזה המצויה בתחומי המפעל שהוא מקום עבודתו, בהיות רכב המלגזה רכב עבודה.

 

התביעה הודיעה שאין לה התנגדות לבקשה.

 

  1. ביום 26.8.14, ניתנה החלטה בבקשה לפיה : "לאור הסכמת המשיב, מורה על סיווג הפסילה באופן בו המבקש יהיה רשאי לנהוג במלגזה בתחומי מפעל עוף הנגב (להלן: המשיבה הפורמלית 1- ח.ו.ו.) כמפורט בבקשה בלבד. מלבד הסיווג האמור לעיל תיוותר הפסילה בעינה.". (להלן: "החלטת ההבהרה").

 

  1. ביום 2.9.14, בעקבות החלטת ההבהרה, הוציא משרד הרישוי אישור כי המשיב רשאי לנהוג

במלגזה רק בתחומי המפעל.

 

החלטת בית משפט קמא

 

  1. בשל המחלוקת בשאלת האחריות נשמעו תחילה הראיות בשתי השאלות הנוגעות לנושא זה. לאחר שהוגשו ראיות הצדדים ולאחר שבית משפט קמא שמע את העדויות, ניתנה ביום 22.4.20, החלטת בית משפט קמא אשר סיווגה את התאונה כתאונת דרכים על פי החוק.

 

  1. כן הוכרעה השאלה האם נחשב המשיב כמי שנהג במלגזה בעת התאונה ללא רישיון תוך ידיעה שהוא נוהג בפסילה.

 

  1. בית משפט קמא הפנה לסעיף 7(3)  לחוק, ולפסיקה הקובעת כי עצם העובדה שרישיונו של אדם נפסל, אין בה כדי לאיין את תוקפה של פוליסת הביטוח, שכן יש להוכיח כי הנפגע היה מודע לפסילה, ובמילותיו של בית משפט קמא: "דרוש גם מעין "יסוד נפשי"".

 

  1. בית משפט קמא סקר את השתלשלות האירועים כפי שפורטה לעיל באשר להליך הפלילי שהתנהל כנגד המשיב וקבע:

 

"אין חולק על העובדה כי רישיונו של התובע (להלן: המשיב- ח.ו.ו.) נפסל ביום 16.03.2014. נשאלת השאלה האם בעקבות ההחלטה המאוחרת של בית המשפט לתעבורה בוטלה פסילתו של התובע, או שלתובע הייתה מודעות סובייקטיבית כי פסילת הרישיון בוטלה.

...

אומנם בהחלטה (החלטה מיום 20.5.14- ח.ו.ו.) לא מוזכר מפורשות כי פסילת הרישיון של התובע  תבוטל או תסויג כך שהתובע יוכל לנהוג במלגזה בתחומי המפעל, אך מדובר רק מבחינה פורמלית. ההחלטה שניתנה בבקשת ההבהרה ... מעלה כי ניתן להבין שכך הוא הדבר.

מקריאה פשוטה של החלטת בית המשפט בבאר שבע מיום 20.5.14 עולה כי ניתן לתובע אישור לצאת ממעצר הבית לעבוד במקום העבודה. התובע יכול היה בהחלט להבין שהוא מקבל אישור לחזור לעבודתו הרגילה כמלגזן והמשמעות היא שהפסילה  חלה מאותה עת רק מחוץ למפעל, בטיוליו הפרטיים ובשימוש ברכב  בכבישי הארץ, תוך סיכון יתר  משתמשי הדרך (וזה ההיגיון של פסילת הרישיון, לאור מהות פרטי האישום).

 

טענתו של ב"כ התובע (להלן: המשיב- ח.ו.ו) כי החלטת בית המשפט המתירה לו לשוב לעבוד במפעל בעבודתו כמלגזן גרמה לו לחשוב כי בוטלה פסילת הרישיון סבירה בעיני.

 

משכך הגעתי למסקנה כי התובע סבר שהרישיון בתוקף, ולא הייתה לו סיבה לחשוב אחרת  ומשכך תביעתו תימשך רק כנגד נתבעת 1 (המבקשת- ח.ו.ו.)".

 

  1. על החלטה זו, הקובעת כי המבקשת חבה בפיצוי המשיב לנוכח סברתו של המשיב כי רישיון הנהיגה שלו למלגזה היה בתוקף, הוגשת הבקשה שבפניי.

טענות המבקשת

 

  1. לשון סעיף 7(3) לחוק הינה ברורה והמבחן אותו קבע המחוקק  לגבי מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון נהיגה לנהוג בו הוא ברור- "מבחן הידיעה". לא מבחן של הבנה ולא מבחן של סברה.

 

  1. בעניינינו, לאחר שנקבע על ידי בית משפט קמא, כי אין חולק כי המשיב נהג במלגזה בזמן פסילה וכי הוא ידע על הפסילה, אין ולא היה מקום מצידו של בית משפט קמא להוסיף לדון עוד בסוגיה, לא כל שכן "לאמץ" אל חיקו מבחנים נוספים של "הבנה" או "סברה".

 

  1. הפסיקה הלכה בעקבות החוק וגם בית המשפט העליון שב ונדרש לסוגיית "הידיעה" בפסק דינו בע"א 7602/06עז' המנוח נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ואח' נ' סימה מלכה ואח', ניתן ביום 11.10.11 מפי כבוד השופט מלצר, שם נקבע כי המבחן הינו מבחן הידיעה.

 

  1. מקום בו הודע לנהג דבר הפסילה, יש לראותו כנוהג בזמן פסילה ואז אין תוקף לכיסוי הביטוחי ואין צורך להוסיף ולהביא מפסקי דין נוספים בסוגיה.

 

  1. "מבחן ההבנה" או "מבחן הסברה" אותו קבע בית משפט קמא בהחלטתו, יביא לסרבול  ההליכים המשפטיים, שכן מבחנים אלה, מעצם טבעם וטיבם, תלויים בהבנה סובייקטיבית  של כל אדם ואדם, ויביא לכך שבכל תיק  ותיק יידרשו בתי המשפט השונים לבחון את כישורי ההבנה של הנפגעים ובדיוק את המקרים הללו ביקשו המחוקק ובית המשפט העליון למנוע בעת שקבעו את המבחן הברור- מבחן הידיעה.

 

  1. בית משפט קמא שגה עת לא אימץ את מבחן הידיעה, המבחן שקבע המחוקק, כפי שפורש בפסיקה.

 

  1. בית משפט קמא שגה עת אימץ מבחנים סובייקטיביים  משל עצמו. בית משפט קמא ביקש לצקת תוכן משל עצמו להחלטה בהליך הפלילי מיום 20.5.14, תוכן שאין בה ושאינו נזכר בה.

 

  1. לאחר שבית משפט קמא קבע כי המשיב נהג בפסילה וידע על הפסילה, היה עליו להחיל את הוראת סעיף 7(3) לחוק  ולהורות על דחיית התביעה כנגד המבקשת.

 

  1. בית משפט קמא התעלם בהחלטתו מכך שאם למשיב או מי מטעמו היה כה ברור כי ההחלטה מיום 20.5.14 מאפשרת לו לנהוג במלגזה בתחומי המפעל, מדוע  הם טרחו להגיש לבית המשפט בהליך הפלילי בקשה להבהרת ההחלטה, בעקבותיה ניתנה ביום 26.8.14, כשלושה שבועות לאחר התאונה, החלטת ההבהרה.

 

  1. ההחלטה מיום 26.8.14 אינה חלה למפרע, אלא חלה מאותו מועד ואילך.

 

  1. קביעת בית משפט קמא  כי המשיב יכול היה להבין שמותר לו לנהוג בתחומי המפעל, אינה מעוגנת בראיות והינה בבחינת פרשנות על פרשנות.

 

  1. מקום בו המשיב ידע על הפסילה ולמרות זאת, נהג במלגזה, יש לקבוע כי נתמלא תנאי הידיעה הקבוע בסעיף 7(3) לחוק ויש לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התביעה כנגד המבקשת.

טענות המשיב

 

  1. דין הבקשה להידחות.

 

  1. בית משפט קמא לא קבע כי המשיב נהג עת היה בשלילה.

 

  1. לאחר הדיון שהתקיים ביום 20.5.14, בנוכחותו של המשיב ומעסיקו, במסגרתו שונו תנאי השחרור של המשיב והותר לו לחזור לעבודתו במפעל כנהג מלגזה, הוא חזר לעבודתו ונהג במלגזה בשעות עבודה מוגדרות ובתחומי המפעל בלבד.

 

  1. המשיב הבין ומהחלטת בית המשפט מיום 20.5.14, ניתן היה להבין, כי למשיב הוחזר רישיון הנהיגה או במילים אחרות בוטלה השלילה לנהיגה בתחומי ושעות העבודה במפעל.

 

כל פירוש אחר של השתלשלות העניינים אינו מסתדר לוגית, מעשית ומשפטית.

 

  1. במועד התאונה למשיב לא הייתה כל ידיעה ובוודאי לא ידיעה ממשית באשר לשלילה הנטענת. ההיפך הוא הנכון, שכן המשיב ידע שבוטלה או סויגה שלילתו, עת נכח בדיון ביום 20.5.14 וכל זאת על מנת שיוכל לחזור לעבודתו כמלגזן ולפרנס את משפחתו.

 

  1. המשיב ניזוק מסיכון שהחוק נועד לפצותו ומשכך באם הגבול מטושטש  צדק בית משפט קמא בקביעתו כי המשיב לא ידע על פסילתו במועד התאונה ומשכך זכאי לפיצוי לפי החוק.

 

  1. הגשת בקשת ההבהרה אינה מוכיחה דבר באשר לידיעת המשיב ובוודאי שאין לפרשה כבקשה הראשונה למתן היתר לנהיגה במיוחד לאור העובדה כי נסיבות הבקשה לא שונו ובשים לב כי לא הייתה כל התנגדות לבקשה.

 

הבקשה הוגשה ללא ידיעתו של המשיב וכאמור לא הייתה התנגדות מטעם המדינה, ללמדך כי העניין הינו פורמלי בלבד אם בכלל.

 

  1. בעניינינו, הפסילה לא בוטלה לאחר התאונה. לחילופין, ככל שיקבע שכן, אזי בנסיבות המיוחדות ובשים לב לעובדה כי המדובר בחוק סוציאלי, יש לקבוע כי המשיב נהג ברישיון נהיגה תקף עת סויגה הפסילה  בדיון שהתקיים ביום 20.5.14.

טענות המשיבות  הפורמאליות

 

  1. צדק בית משפט קמא בקבלו את טענת המשיב באשר לידיעתו והבנתו הסובייקטיבית, לפיה הפסילה שהוטלה עליו לא חלה על נהיגה על המלגזה במפעל במהלך עבודתו.

 

  1. ברע"א 3339/00אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן, ניתן ביום 18.12.02, מפי כבוד השופט ברק (להלן: "עניין דהן"), נקבע כי בהתחשב בתכלית הסוציאלית של חקיקת חוק הפיצויים, בגינה הוטלה אחריות מוחלטת על נהג, להבטחת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, יש לפרש לשון הסעיף באשר  להגבלת זכאותם של נפגעים לפי החוק באופן מצומצם ודווקני, כך שיחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד ובמקרים הקשים יש להעדיף את הפתרון המעניק פיצוי לניזוק, על פני פתרון השולל ממנו את הפיצוי.

 

  1. בהתאם לכך יש להעדיף את פרשנות הבנתו של התובע בעניין גבולות הפסיקה ככזו שאינה חלה על נהיגה במלגזה בתחומי המפעל, ולהכיר בו כמי שזכאי  לקבל פיצוי מכוח החוק  בגין התאונה נשוא התביעה.

 

  1. המשיב עבד כנהג מלגזה במפעל, היינו מקור פרנסתו הינו שימוש במלגזה. קבלת גרסתה של המבקשת בדבר פסילת הרישיון גם במסגרת הנהיגה  על המלגזה במפעל, מרוקנת מתוכן את החלטת בית משפט מיום 20.5.14, אשר הקלה על תנאי מעצר הבית לצורך פרנסתו. הכיצד יכול היה התובע להמשיך בעבודתו כמלגזן אם לדידה של המבקשת הוא לא רשאי היה לנהוג כלל במלגזה במפעל?

 

  1. הפרשנות היחידה שיש איפוא ליתן להשתלשלות העניינים הינה ששינוי תנאי השחרור של התובע, באופן המתיר לו להגיע לעבודתו במפעל , משמעה התרת השימוש במלגזה בגבולות המפעל בלבד, על מנת שלא לפגוע בפרנסתו.

 

  1. המשיב נכח בדיון שהתיר לו לשוב ולעבוד במפעל בתקופת מעצר הבית, והוא הבין מקבלת ההיתר לשוב ולעבוד כמלגזן שיש לו אישור לשוב ולנהוג במלגזה  בתחומי המפעל.

 

  1. בית משפט קמא צדק כאשר קבע כי בהחלטה מיום 20.5.14 לא מוזכר מפורשות כי פסילת רישיון הנהיגה של התובע תבוטל או תסוייג בתחומי המפעל, אך עצם ההיתר לשוב ולעבוד כמלגזן במפעל משמעה מתן היתר לנהיגה במלגזה בפועל.

 

  1. חיזוק לכך כי הפסילה סויגה לנהיגה בתחומי המפעל, ניתן למצוא בהחלטת ההבהרה מיום 26.8.14.

 

  1. במועד התאונה נהג התובע בהיתר במלגזה במפעל ועל כן אין להחיל בעניינינו את סעיף 7(3) לחוק ודין הבקשה להידחות.

דיון

 

  1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובהחלטת בית משפט קמא, ראיתי ליתן רשות ערעור ולדחותו.

 

  1. חוק הפיצויים מקנה לזכאים על-פיו פיצויים בגין נזקי גוף, הנגרמים עקב תאונת דרכים, כמשמעות מונח זה בחוק. לצד הוראות הקובעות את מבחני הזכאות, סעיף 7 לחוק שולל את הזכאות לפיצויים מקטגוריה מסוימת של נפגעים. לענייננו רלוונטי סעיף 7(3) לחוק, השולל את הזכאות לפיצויים מ"מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל , התשכ"ז- 1967".(ההדגשה שלי-ח.ו.ו.).

 

  1. לא בכדי פירטתי בהרחבה, בתחילת ההחלטה, את השתלשלות האירועים וההחלטות שניתנו במסגרתו של ההליך הפלילי ואשר מכוחו למעשה נפסל רישיונו של המשיב.

 

  1. אין חולק כי במסגרת ההליך הפלילי, רישיונו של המשיב נפסל כבר ביום 16.3.14. כך גם אין מחלוקת כי המשיב ידע אודות הפסילה.

 

  1. התאונה ארעה למשיב ביום 6.8.14, כאשר מתוך נתוני משרד הרישוי במועד זה עדיין היה רשום רישיונו כפסול.

 

  1. אם כאן הייתה מסתיימת מסכת האירועים נשוא ההליך הפלילי, אזי היה מקום להחיל את תקנה 7(3) לחוק ולשלול את זכאותו של המשיב מפיצוי על ידי המבקשת, שכן המשיב נהג במלגזה כאשר רישיונו נפסל והמשיב ידע על כך.

 

  1. אלא, שבעניינינו, לאחר פסילת רישיונו של המשיב, הוא פנה לבית המשפט שדן בהליך הפלילי, בבקשה לשנות את תנאי מעצר הבית ולאפשר לו לשוב לעבוד במפעל לצורך פרנסת משפחתו.

 

  1. לאחר דיון שהתקיים ביום 20.5.14 (עובר למועד התאונה נשוא הבקשה שבפניי),  בנוכחותו של המשיב, נעתר בית המשפט של ההליך הפלילי, לבקשתו של המשיב לשנות את תנאי מעצר הבית כך שהתיר למשיב לצאת את ביתו לעבוד במפעל.

 

אין מחלוקת כי ההחלטה מיום 20.5.14, אינה קובעת באופן מפורש כי פסילת הרישיון של המשיב תבוטל או תסוייג ,כך שהמשיב יוכל לנהוג במלגזה בתחומי המפעל.

 

  1. אלא, שגם אם לא נקבע בצורה ברורה ומפורשת כי פסילת רישיונו של המשיב הוחרגה לנהיגה במלגזה בתחומי המפעל, הרי שגם אני סבורה, כפי שסבר בית משפט קמא, כי ניתן להבין שזוהי הייתה הכוונה ואיני מקבלת את טענת המבקשת, כי בית משפט קמא ביקש לצקת תוכן משל עצמו להחלטה מיום 20.5.14. מסקנתי זו נסמכת על שני טעמים.

 

  1. הראשון, המשיב עבד כנהג מלגזה במפעל, היינו מקור פרנסתו הינו שימוש במלגזה. מכאן כי אין שום היגיון בהחלטה אשר מחד מתירה למשיב לחזור לעבודה במפעל לצורך פרנסת בני משפחתו ומאידך מותירה את פסילת הרישיון של המשיב ככוללת גם נהיגתו על המלגזה, שהרי נשאלת השאלה לאיזו עבודה בדיוק יחזור המשיב? קבלת גרסתה של המבקשת בדבר פסילת הרישיון גם במסגרת הנהיגה על המלגזה במפעל, מרוקנת מתוכן את ההחלטה מיום 20.5.14.

 

יתרה מכך, לו הייתה נשארת הפסילה לנהיגת כל כלי רכב בתוקפה גם בהחלטה מיום 20.5.14, לא היה מקום לאותו פירוט שראה כב' השופט עטר לערוך באשר לאופן שבו יגיע המשיב לעבודתו. שהרי אם נותרה הפסילה כולה על כנה אין צורך בפירוט זה וברור כי המשיב אינו יכול לנהוג כלל לא לעבודתו ולא בעבודתו.

 

  1. השני, ביום 21.8.14, הגיש המשיב בקשה להבהרת ההחלטה מיום 20.5.14, בטענה כי ההחלטה אשר ניתנה, לא נתנה ביטוי לכך כי הפסילה שהוטלה עליו עד תום ההליכים הפליליים, לא תמנע ממנו לנהוג אך ורק במלגזה המצויה בתחומי המפעל שהוא מקום עבודתו, בהיות רכב המלגזה רכב עבודה.

 

ביום 26.8.14, ניתנה החלטה בבקשה לפיה : "לאור הסכמת המשיב, מורה על סיווג הפסילה באופן בו המבקש יהיה רשאי לנהוג במלגזה בתחומי מפעל עוף הנגב (להלן: המשיבה הפורמלית 1- ח.ו.ו.) כמפורט בבקשה בלבד. מלבד הסיווג האמור לעיל תיוותר הפסילה בעינה.".

 

הגם שבקשת ההבהרה כמו גם החלטת ההבהרה, ניתנו למעשה לאחר התאונה, הרי שלצורך מסקנתו של בית משפט קמא, כי כוונתו של בית המשפט בהליך הפלילי הייתה להתיר למשיב לנהוג במלגזה בתחומי המפעל בימים ובשעות שהוגדרו, מקבלת חיזוק ואין מקום לקבל את הטענה כי בית משפט קמא יצק תוכן משל עצמו להחלטה מיום 20.5.14.

 

בדיון שהתקיים ביום 20.5.14 נכח גם נציג של התביעה ועל כן העדר ההתנגדות שלו לאחר מכן להבהרה מלמדת כי זו הייתה כוונת הצדדים באותו דיון שבו הוחרג מעצר הבית לצרכי עבודה.

 

  1. המשיב כאמור נכח בדיון שהתיר לו לשוב ולעבוד במפעל בתקופת מעצר הבית, ולטענתו הוא  הבין מקבלת ההיתר לשוב ולעבוד כמלגזן, שיש לו אישור לשוב ולנהוג במלגזה  בתחומי המפעל. הבנתו זו של המשיב בנסיבות העניין עולה מתוך המסמכים והגיון פשוט וכאמור לא הייתה רק שלו אלא גם של התביעה הפלילית וגם של בית המשפט מפי כב' השופט עטר.

 

  1. מכאן שאיני מוצאת מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה המשיב יכול היה להבין מההחלטה מיום 20.5.14, כי הוא מקבל אישור לחזור לעבודתו הרגילה כמלגזן, וכי הפסילה שהוטלה עליו כבר ביום 16.3.14, חלה אך ורק על נסיעות שהן מחוץ למפעל, בשימושיו הפרטיים ובשימוש ברכב בכבישי הארץ, תוך סיכון יתר משתמשי הדרך.
  2. גם לגופה של החלטה, איני מוצאת מקום לסטות מקביעתו של בית משפט קמא.

 

  1. בדנ"א 10017/02קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מאוחד עם דנ"א 6971/03 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' לוי), ניתן ביום 2.6.04 פירט בהרחבה כב' המשנה לנשיא (בדימ') השופט אור, את התכליות של החוק ודן בשאלה היכן להציב את נקודת האיזון שבין שתי התכליות:

"ביסודו של חוק הפיצויים עומדות כמה תכליות אשר בנסיבות מסוימות עלולות להתנגש זו בזו: מחד גיסא, תכליתו העיקרית והמרכזית של החוק היא תכלית סוציאלית, שעניינה מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק, ללא קשר לשאלת מידת אשמתו לקרות התאונה. מאידך גיסא, יש שהחוק מבכר תכלית הרתעתית או עונשית על פני תכליתו הסוציאלית, ועל בסיס זה נשללת על-פיו זכאות לפיצויים ממי שנפגע בתאונה כאמור. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 7(3) לחוק. תכליתו למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים ולהעניש את אלה הנוהגים באופן המייצר סיכונים אלה. בפרשת גרינברג [1] נאמר בעניין זה, כדלקמן:

"...ההנחה היא כי נהיגה ללא רישיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. מדובר בתופעה כה לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על-פי החוק ממי שאחרת היה זכאי להם על-פי החוק. סעיף 7(3) מגלם תפיסה בסיסית, ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר" (בעמ' 933-932) (ראו גם: רע"א 2853/96 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח [6]; ע"א 5631/94 לביא נ' "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [7]).

שאלת המפתח העומדת בבסיס הדיון שבפנינו היא היכן להציב את נקודת האיזון בין התכלית הסוציאלית, המונחת ביסודו של החוק, לתכליתו ההרתעתית והעונשית כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 7(3) לחוק. פרשנות רחבה יתר על המידה של המקרים המנויים בסעיף 7 לחוק, בכלל, ובסעיף 7(3) לחוק, בפרט, אשר בעטייה יישללו פיצויים מקבוצה רחבה מדי של נפגעים, תפר את נקודת האיזון הראויה בין שתי התכליות ותחתור תחת המגמה הסוציאלית שלו. בד בבד פרשנות צרה יתר על המידה של סעיף 7(3) לחוק תפגום בכוחו ההרתעתי. על ההתנגשות בין התכליות האמורות ועל המשקל שיש לתת לכל אחת מהן נאמר בפרשת גרינברג [1], בעמ' 932:

"אחת התכליות העיקריות שעמדה בבסיס חקיקתו של החוק הייתה תכלית סוציאלית שעניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים (ראו י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמ' 7). מימושה היה קשור, בין היתר, בקביעה כי אחריותו של הנהג הינה 'מוחלטת ומלאה' ללא קשר להתקיימותו של אשם (סעיף 2(ג) לחוק) וביסוד מנגנון כולל של גיבוי ביטוחי. על-כן מדובר בתפיסה חברתית המכתיבה צורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי פיצוי (רע"א 2853/96 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח (להלן – פרשת פרח), בעמ' 685). תפיסה זו מצאה ביטוי גם בגישה פרשנית ליברלית ומקלה המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק – תוך פיזור הנזק על הציבור – על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי (ראו: ע"א 326/80 סואעד נ' טאהא, בעמ' 204; ע"א 353/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 858-857).

בה בעת החוק מכיל בבסיסו גם תכלית הרתעתית שעיקרה הרתעת פרטים מהתנהגות שיש בה כדי לסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב על דרך של שלילת זכאותם לפיצוי על-פי החוק. תכלית זו מוצאת ביטויה – בין היתר – במסגרת סעיף 7 לחוק (ראו: אנגלרד בספרו הנ"ל, בעמ' 117; ע"א 4231/97 צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ נ' נאה (להלן – פרשת צור שמיר), בעמ' 201. ודוק, אין מדובר בכל התנהגות שניתן לראות אותה כבלתי ראויה או פסולה. הכוונה היא למקרים ש'אשמתו' של הנפגע בהם היא כה רבה, עד '...שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצויים על-פי חוק הפיצויים...' (פרשת פרח, בעמ' 689-688). מדובר במקרים חריגים שהתנהגות הנפגע בהם עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור בהקשרו של חוק הפיצויים (הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), תשמ"ח-1988, בעמ' 201) ועל-כן המצדיקה סטייה מעקרון היסוד שלפיו אין צורך בהוכחת אשם לשם קביעת החבות או שלילתה (ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה). מדובר אפוא במגמה עונשית מובהקת שלפיה 'לא יצא חוטא נשכר' (ראו: ע"א 91/82 גולדמן נ' 'הסנה' חברה ישראלית לביטוח בע"מ, בעמ' 519)" (ההדגשה שלי – ת' א').

(ראו גם דבריו של השופט ריבלין, בפרשת לוי [2], בעמ' 356-355 המצוטטים לעיל).

העיקרון המנחה אפוא את פרשנות סעיף 7 לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק – שלילת פיצוי מן הנפגע – לבין ההפרה. כך גם לגבי סעיף 7(3) לחוק. בפרשת צור שמיר [4] נקבע, בנוגע לסעיף זה, כי עצם הדבר שיש ביסודו אלמנט עונשי תומך בפירוש התוחם את שלילת הזכאות לפיצויים רק לאותם מקרים שבהם תגובה עונשית כה חריפה של שלילת פיצויים היא מוצדקת והולמת (שם; ראו גם רע"א 3339/00 הנ"ל [5]).". " (להלן: "עניין קרנית").

  1. לאור דבריו אלו של כב' השופט אור בעניין קרנית, יש לבחון האם בעניינינו, מדובר באותם מקרים חמורים וחריגים במיוחד שיהא זה מוצדק והולם לשלול מהמשיב את הפיצויים מכוח החוק. כבר עתה אומר כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית ובמה דברים אמורים:

 

  1. רישיונו של המשיב נפסל כאמור בהחלטה מיום 16.3.14, אשר ניתנה במסגרתו של הליך פלילי שהתנהל כנגד המשיב.

 

  1. במסגרת אותו הליך פלילי,  הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו, בין היתר עבירה של נהיגה בחופזה.

 

  1. מתוך עובדות כתב האישום המתוקן, ואשר הן הרלוונטיות לעניינינו,  עולה כי המשיב נהג ברכבו הפרטי בדרך ציבורית, באופן נמהר שיש בו כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה.

 

  1. התאונה נשוא בקשה זו, ארעה ביום 6.8.14, בעת עבודתו של המשיב במפעל, עת נהג במלגזה, רכב עבודה.
  2. בעת התאונה, המשיב עדיין היה רשום במשרד הרישוי כפסול מלהחזיק רישיון נהיגה וזאת בגין העבירות שיוחסו לו במסגרתו של ההליך הפלילי, ואולם חרף הרישום הפורמלי בדבר פסילת הרישיון, כבר ביום 20.5.14, ניתנה ההחלטה של גורם שיפוטי אשר הקל בתנאי מעצרו של המשיב ואפשר לו לשוב לעבוד במפעל לצורך פרנסת משפחתו.

אין מחלוקת כי להחלטה זו, אשר ניתנה עובר לתאונה, לא ניתן כל ביטוי ברישומי משרד הרישוי בעת התאונה. אולם נוכח קביעתי שלעיל, לפיה היותו של המשיב נוכח בעת הדיון בבקשה להקל בתנאי מעצר הבית, והעובדה כי עבודתו במפעל היא נהיגה במלגזה, סביר כי חשב  שניתן לו, במסגרת האישור לצאת לעבוד, היתר לנהוג במלגזה בשטחי המפעל.

  1. תכליתו  ההרתעתית של סעיף 7(3) לחוק כפי שצוטטה לעיל בעניין קרנית, מתייחסת לאותם מקרים בהם "אשמתו" של הנפגע בהם היא כה רבה, עד שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצויים על-פי החוק. מדובר אפוא במגמה עונשית מובהקת שלפיה 'לא יצא חוטא נשכר'.
  2. כפי שנקבע בעניין קרנית, העיקרון המנחה את פרשנות סעיף 7לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. כאשר רק במקרים כאלו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק – שלילת פיצוי מן הנפגע – לבין ההפרה.
  3. בנסיבותיו של תיק זה, נוכח מכלול האירועים שתוארו, איני סבורה כי הלימה כזו קיימת.

סוף דבר

  1. בקשת רשות הערעור נדחית.

 

  1. המבקשת תישא בהוצאות המשיב והמשיבים הפורמליים בסך של 5,000 ₪ כל אחד..

 

  1. לאחר שיינתן אישור כי ההוצאות שולמו, תשיב המזכירות למבקשת באמצעות בא כוחה את ההתחייבות .

 

  1. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום,  י' תשרי תשפ"א, 28 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.

 

חדוה וינבאום וולצקי