איך מיישמים את הלכת רקוביצקי, כאשר התובע מגיש תביעה בגין תאונה ראשונה לאחר שהסתיימה תביעה בגין התאונה הראשונה ?

בית המשפט דן בשאלה בית המשפט דן בשאלה איך מיישמים את הלכת רקוביצקי, כאשר התובע מגיש תביעה בגין תאונה ראשונה לאחר שהסתיימה תביעה בגין התאונה הראשונה?

 

 

 

בית משפט השלום בתל אביב - יפו   ת"א 16937-07 פלונית נ' אליהו בע"מ - חברה לבטוח ואח'       לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין   התובעת: פלונית     נגד     הנתבעות:   1. אליהו חברה לביטוח בע"מ 2. אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

 

 

פסק דין

 

בקליפת אגוז

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים כמשמעות מושג בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975  (להלן: "חוק הפלת"ד").
2. המייחד את הדיון בתביעה זו, הוא בחינת השפעתן של בחירות התובעת באופן ניהול שתי תביעות שהוגשו מטעמה לערכאות שונות (בתי משפט המחוזי והשלום) בגין שתי תאונות דרכים שארעו לה בתוך פחות משלוש שנים (לפני כשני עשורים), כשרק משלב מסוים - נוהלו במקביל. 
3. אף שבענייננו מדובר בתאונה שקודמת במועדה לתאונה שנדונה בבית משפט המחוזי, בחרה התובעת להגיש את כתב התביעה בענייננו על סף ההתיישנות, ולא לקדם את ניהול התביעה (לרבות, באמצעות בקשות חוזרות לעכב את ההכרעה בבקשה למינוי מומחים רפואיים) - טרם קבלת פסק דין חלוט בתביעה שהוגשה לבית משפט המחוזי בשנת 2003 בגין נזקי תאונת הדרכים המאוחרת יותר, כאמור, שבגינה נקבעה לתובעת נכות תפקודית בשיעור 50% בפסק דין שנתן בית משפט המחוזי בתחילת שנת 2016.
4. וזו בתמצית הכרונולוגיה הרלוונטית, אם לא - ההסטוריה, של הארועים הרלוונטיים. לפני כשני עשורים נפגעה התובעת, בתוך תקופה של כשש שנים, בשלוש תאונות דרכים הרלוונטיות לדיון בתביעה הנדונה בענייננו. האחת - תאונה שארעה ב- 1996 (צליפת שוט) (להלן: "התאונה מ-1996") – שלפי גרסת התובעת, תביעה שהוגשה בגינה בזמנו הסתיימה בפשרה נמוכה; השנייה - תאונה שארעה ביום 10.2.2000 (צליפת שוט), היא מושא תיק זה (להלן: "התאונה" או "התאונה מ-2000"); והשלישית תאונה שארעה ביום 31.10.02 (שאין לשלול שאף היא מערבת צליפת שוט), תאונה שבעניינה ניתן ביום 14.2.16, פסק דין בענין ת"א (המחוזי בתל אביב) 1897/03  (להלן: "התאונה מ-2002", "התיק/התביעה בבית משפט המחוזי" ו-"פסק הדין המחוזי", בהתאמה).
5. התביעה בבית משפט המחוזי, שכאמור מושאה הוא התאונה מ-2002 (שאירעה למעלה משנתיים וחצי לאחר התאונה מ-2000, מושא התביעה בענייננו), הוגשה מטעם התובעת כבר בשנת 2003, והתנהלה משך שנים ארוכות, לאחר שמונו בעניינה חמישה מומחים רפואיים, שחלקם נתן חוות דעת משלימות, ונוהלו דיוני הוכחות שכללו חקירות של עדי התובעת, של חלק מהמומחים ושל חוקרים; עד שכאמור, ביום 14.2.16, ניתן פסק דין של בית משפט המחוזי, המקבל את תביעת התובעת לפיצוי בגין התאונה משנת 2002, וקובע שנגרמה בתאונה זו לתובעת נכות רפואית משוקללת בשיעור 52% (51.7% במעוגל), וכתוצאה ממנה - נכות תפקודית כוללת בשיעור של 50%, שבהתאם להן נקבעו שיעורי הפיצויי בגין ראשי הנזק השונים. התובעת ערערה לביהמ"ש העליון על פסק הדין המחוזי, ובהמלצתו של בית משפט העליון, חזרו בהם הצדדים מהערעור ומהערעור שכנגד, והם נמחקו (ביום 7.2.17).        
6. התביעה בענייננו, בגין תאונה מיום 10.2.2000 (שקדמה לזו שנדונה בבית משפט המחוזי), הוגשה לבית משפט השלום רק כשבע שנים לאחר התרחשותה (ביום 8.2.2007), על סף התיישנות, כאמור; התביעה הוגשה במקביל להתנהלות התביעה שבבית משפט המחוזי (שהוגשה ב-2003). לאחר שניתן פסק הדין של בית משפט המחוזי בתחילת שנת 2016, והתיק בענייננו הופנה לטיפולו של מותב זה בשלהי שנת 2016, מונו בו לבקשת התובעת ולמול התנגדות הנתבעות (להלן: "הנתבעת") – שלושה מומחים רפואיים, ששניים מהם נתנו חוות דעת בנדון; האחד - בתחום הפסיכיאטריה (אותו מומחה שנתן חוות דעת רפואית וחוות דעת רפואית משלימה ואף נחקר בתיק בבית משפט המחוזי), והשני - בתחום הראומטולוגיה (בגין טענה להחמרה במחלת הפיברומיאלגיה). התובעת בחרה שלא לפעול ליישם מינויו המומחה השלישי שמונה (בתחום האורתופדיה). אף שהתובעת שקלה לחקור את המומחה בתחום הראומטולוגיה, בסופו של דבר בחרה שלא לחקור את המומחה.
7. אקדים ואומר, כי הנכויות הרפואיות הצמיתות שמצאתי לקבוע בגין התאונה בענייננו - הינן: 5% בתחום הראומטולוגיה ו-3.33% בתחום הפסיכיאטריה; היינו - נכות רפואית משוקללת בשיעור של 8.2% [8.1635% בעיגול].
8. עוד אקדים לציין, כי מצאתי שלנוכח הנכות התפקודית המשמעותית שנקבעה לתובעת בפסק הדין המחוזי בגין התאונה המאוחרת יותר, התאונה מ-2002, ובהתחשב במכלול הראיות בנדון, לרבות – קביעות בפסק הדין שנתן בית משפט המחוזי המהוות השתק פלוגתא או גרסה עליה עמדו התובעת ועדיה בבית משפט המחוזי המהווה בסיס להשתק שיפוטי בהקשר של גרסת התובעת בענייננו, הפגיעה התפקודית בתובעת שיש לייחס לתאונה הנדונה היא קטנה משמעותית, וודאי - למול הפגיעה שנקבעה בבית משפט מחוזי, וגם – למול הנכות הרפואית שנקבעה בענייננו.
9. כתוצאה מהאמור, כפי שאפרט, סך הפיצוי שבו יש לזכות את התובעת בגין נזקי התאונה הנדונה (משנת 2000) מסתכם בסך 75,000 ₪.
10. הדגשה בקו בפסק דין זה – היא הדגשה של הח"מ; למעט - אם נאמר אחרת.

התביעה הנדונה – השתלשלות רלוונטית

11.  כאמור התביעה הנדונה הוגשה ב-2007, כשבע שנים לאחר אירוע התאונה. יש לציין כי באותו זמן, בבית משפט המחוזי - כבר ניתנו מרבית חוות דעת המומחים הרפואיים (חו"ד בתחום הנוירולוגיה ניתנה בשנת 2012, חוות דעת בתחום הפה והלסת ניתנה ב-2011; וכן - שתי חוות דעת משלימות ניתנו ב-2011), וכי כחודשיים לאחר מכן כבר הוגש תצהיר עדות ראשית (ראשון) מטעם התובעת בתיק. 
12. לצד כתב התביעה בענייננו הוגשה בקשה למינוי שני מומחים רפואיים בלבד, בתחום האורתופדי ובתחום א.א.ג. לכתב התביעה צורפו כנספחים שני מסמכים רפואיים בלבד, שמהם לכאורה ניתן ללמוד על קיומה של חבלה בתאונה;

                            א.        נספח א' -  מסמך מחדר מיון בביה"ח וולפסון [זמן קבלה שעה 19:53 ביום 10.2.2000], בו נכתב: "היום ב 11:00 עברה תאונת דרכים, נהגה חגורה, נסעה במהירות כ60 קמ"ש ואוטו בא ונכנס בה מאחורה. ללא איבוד הכרה, ללא הכאות מתלוננת עלך סחרחורת וכאבים בעורף.". בבדיקת הרופא במיון, לבד מ- "עמ"ש צווארי רגישות באספקט לטרלי מימין, ללא הגבלה בתנועות הצוואר" ו"רגישות גם בעורף הצוואר", שאר הבדיקות - ללא ממצאים חריגים: "צילום עמ"ש צווארי ללא שבר, שינויים דגינרטיביים", "ללא חסר נוירו-וסקולרי בגפיים עליונות", והאבחנה היא "whiplash Injury", מה שהוביל להתווית טיפול שמרני, של: מנוחה, כדורים, צווארון ומעקב אורתופד. התובעת שוחררה בשעה 23:45 עם המלצה ל-5 ימי מחלה.

                            ב.        נספח ב' – מסמך בדיקת האורתופד מיום 13.2.2000 (שלושה ימים אחרי התאונה), בו נרשם: "בתאריך 10/2/2000 ת.ד., עם פגיעה חזית אחור, וחבלת "שוט" בבדיקה במיון אורתופדי בבילינסון. חבלות שטחיות. צילום ע"ש צוארי  - תקין. הומלץ על טיפול שמרני. מתלוננת על כאבים בכל הגוף, ובעיקר בראש.". בממצאי הבדיקה, רשם האורתופד: "אין חסר נוירולוגי".

13. השיהוי הגדול בהגשת התביעה לא נומק בנימוק מהותי. בתצהיר עדות ראשית מיום 19.4.07 – אחד משני תצהירים שנתנה התובעת בבית משפט המחוזי (להלן: "התצהיר מ-2007"), מצהירה התובעת [סעיף 12]: "באי כוחי הסבו את תשומת ליבי, כי בתצהיר תשובותי מיום 26.9.04 חשבתי כי בעבר הייתי מעורבת בתאונות דרכים בשנים 1993 ובשנת 1999, ואילו מעיון במסמכים עולה, כי רק בשנים 1996 ו- 2000 הייתי מעורבת בתאונות דרכים. כשנשאלתי לגבי מועדי התאונות, לא זכרתי אותם, שכן לא ייחסתי להן חשיבות רבה. בגין התאונה משנת 1996 קיבלתי סכום של כ- 8,000 ₪. באי כוחי המליצו בפני להגיש תביעה לגבי התאונה משנת 2000, והוריתי להם לעשות כן". כך, לגבי תביעה שהוגשה כחודשיים קודם למתן תצהיר זה, יומיים טרם התיישנות.
14. התובעת המתינה לאחר הגשת התביעה הנדונה כמעט שלוש וחצי שנים נוספות, עד שביולי 2010 ביקשה מבית משפט העליון לאחד את הדיון בתיק הנדון עם זה שבבית משפט המחוזי, אך בקשתה נדחתה (לפי מה שנמסר מאת התובעת "מטעמים פורמליים בלבד").
15. ראוי לציין כי בתצהיר תמיכה לבקשת שהוגש לבית משפט העליון לאיחוד הדיון, כאמור, הצהירה התובעת: "בחודש מרץ 2003 בערך פניתי לב"כ הקודם ומסרתי לידיו את הטיפול בשתי תאונות דרכים שעברתי, ביום 10.2.00 וביום 31.10.02..." [בסעיף 2 לתצהיר], והוסיפה כי "ב"כ הקודם אמר לי כי "משיקולים טקטיים" הוא יגיש את התביעה בגין התאונה השניה שהיתה תאונה קשה יותר לבית המשפט המחוזי וימתין עם הגשת התביעה בגין התאונה הראשונה..." (ההדגשה בקו – במקור).
16. כמעט ארבע שנים לאחר הגשת התביעה, בשלהי 2010 הוגשה מטעם התובעת בקשה מתוקנת למינוי שישה מומחים רפואיים, היינו - בכל אחד מהתחומים בהם בית משפט המחוזי מינה מומחה רפואי לחוות דעתו בתחומו לגבי נזק הגוף שנגרם לתובעת בתאונה מ-2002. לבקשה זו, שהפנתה לאמור בחוות הדעת שנתנו המומחים בבית משפט המחוזי כ"ראשית ראייה" התנגדה הנתבעת.
17. למרות האמור, הושגה הסכמה שלצורך הגשת תחשיבי נזק תהיה פנייה משותפת בשאלות הבהרה אל מומחים שנתנו חוות דעת בבית משפט המחוזי "על מנת להבהיר איזה חלק מהנכות אשר להערכתם היתה קיימת אצלה בעת התאונה מ-02' ניתנת לייחוס לתאונה משנת 00'". אך, בפועל, לא בוצע מהלך כזה, והתובעת בחרה משך מספר שנים לפעול בבקשות עדכון שונות לבית המשפט, לבקש עיכוב בעניין סוגיית מינוי המומחים הרפואיים בענייננו – עד למתן פסק הדין בבית משפט המחוזי (ניתן ביום 14.2.16); שאז הורה בית משפט זה לתובעת שמצאה לחדש את בקשתה, להגיש בקשה מתוקנת (בשנית) ומעודכנת.
18. ואז, בעקבות בקשה מחודשת למינוי מומחים בה התבקש מינוי מומחים בתחומים: האורתופדי, הפיברומיאלגיה, הנוירולוגי והפסיכיאטרי, למול התנגדות הנתבעת, נימקתי בהחלטה מיום 18.7.17 מדוע אני נעתר לבקשת התובעת למינוי חלק מהמומחים שביקשה בבקשה.
19. ההחלטה מיום 18.7.17 ניתנה לאחר שהתובעת אישרה (בקדם המשפט מיום 22.5.17, ב-ש' 1-4 בעמ' 8 ו-ש 7-10 בעמ' 11 לפרו') שהיא מבקשת שימונו את אותם מומחים שכבר נתנו חוות דעת רפואיות בעניינה בגין תאונת הדרכים מ-2002 (שנדונה בבית משפט המחוזי) - בתחום האורתופדיה, בתחום הראומטולוגיה ובתחום הפסיכיאטריה. באותו יום הוצאתי שלושה כתבי מינוי מורכבים ופרטניים (המסבירים למומחים את הרקע למינוי הנוסף בתיק זה, לאחר שמונו בבית משפט המחוזי, ואף נתנו עדות בחקירה  על חוות הדעת שנתנו, והמורים על צירף כל חוות הדעת שניתנו בבית משפט המחוזי והפרוטוקולים של חקירות המומחים באותה ערכאה).
20. אף שכל המומחים הרפואיים שמונו בנדון ביולי 2017, כאמור, היו מומחים שכבר נתנו חוות דעת בתביעה בבית משפט המחוזי, כאמור, לאחר שפניות לחלק מהמומחים נתקלו בסירוב (מנומס ומנומק) מאת שניים מהמומחים, בסופו של יום – ניתנו בקשר לתביעה הנדונה בעניייננו - שתי חוות דעת רפואיות בלבד; כשרק חוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה ניתנה על ידי אותו מומחה שנתן חוות דעת בתיק המחוזי. 
21. הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחים, ועל כן נשמעו רק עדויות התובעת ובעלה לשעבר.

פסק הדין שניתן ב-2016 בבית משפט המחוזי (בגין התאונה המאוחרת - מ-2002)

22. טרם שנעבור לבחינת הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו -  בענייננו, ראוי לעבור תחילה על פסק הדין שניתן בבית משפט המחוזי, שצורף למוצגי הנתבעת בענייננו, ולהצביע על שראוי לציין בו לענייננו. זאת, על מנת לרכז את טענות התובעת בתביעה בבית משפט המחוזי - כפי שבית המשפט המחוזי תמצת אותן (כרקע לבחינת ההשתק והמניעות - לה טוענת הנתבעת בענייננו) ולמקד את ממצאי בית משפט המחוזי (כרקע לבחינת טענת השתק פלוגתא שטוענת הנתבעת בענייננו).
23. בפסק דינה, מתמצתת כב' השופטת וולצקי לאחר בחינת הראיות והעדויות בתיק - את עמדת התובעת לגבי הפגיעה התפקודית בגין התאונה מ-2002 – מושא התביעה בבית משפט המחוזי, ככזאת שאיננה מייחסת כל השפעה תפקודית לתאונה שארעה בשנת 2000 (היינו – ארעה כשנתיים ותשעה חודשים קודם לתאונה מ-2002); כדלקמן:

"57.    לטענת התובעת עובר לתאונה נשוא התביעה (בבית משפט המחוזי – מ.ת.ב) תפקדה היטב הן בעבודתה והן בחייה בכלל. היא הגדירה עצמה כ"אשה נמרצת ופורחת - בשיא חיי המקצועיים ובשיא פריחתי האישית.".. סוכנת ביטוח עצמאית, כריזמתית, מצליחה, ישרה ובעלת השפעה רבה על לקוחותיי" (ראה עדותה בסעיפים 10 ו - 23  לתצהירה ת/7).

          לשיטתה מצבה דהיום נובע כולו מהפגיעה בתאונה והביא אותה כלשונה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא באופן האכזרי ביותר" (שם בסעיף 4 לתצהירה ת/7)".

24.  ממצאי בית משפט המחוזי לגבי "תפקודה של התובעת עובר לתאונה נשוא התביעה", הינם כדלקמן:

 

"75.    מתוך המסמכים הרפואיים עולה כי עובר לתאונה סבלה התובעת ממיחושים שונים עליהם התלוננה בפני הרופאים המטפלים, כפי שפורט בדיון בחוות הדעת הרפואיות.   לאורך השנים  התלוננה התובעת על סחרחורות וכאבי ראש, כאבים בעמ"ש צווארי, כאבים בגפיים התחתונות ועוד.

76. אין חולק כי התובעת נפגעה בתאונות דרכים בשנת 1996 ובשנת 2000 במנגנון של צליפת שוט אך שבה לעיסוקיה לאחר תקופה קצרה, גם אם חלקם של המסמכים הרפואיים מלמדים על תלונות על כאבי ראש וסחרחורת למעלה משנה וחצי לאחר התאונה מ - 1996.
77. חרף תאונות אלו אני סבורה כי במועד קרות התאונה תפקדה התובעת היטב בעבודתה, היו לה יוזמה ומרץ להצליח בעסקי הפרחים לצד עסקי הביטוח. והראיה היא שהחנות בקניון סירקין נפתחה בשנת 1997 ואילו החנות בקניון אבנת נפתחה בשנת 1999. לא הובאו עדויות כי עובר לתאונה ולאורך תקופות ממושכות לא תפקדה התובעת בביתה או בעבודתה. אני מקבלת שהתובעת פנתה לרופאים והתלוננה על מיחושים שונים אך לא היה בכך כדי להביאה למצבה שלאחר התאונה נשוא התביעה".
78. לאחר שבית משפט המחוזי מתאר את חנויות הפרחים והעסק הביטוחי כעסקים שלא צלחו בשל מצב השוק וניהול לקוי, מסכם בית המשפט:

"95.    מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי  עסקינן בתובעת מוכשרת, בעלת מוטיבציה גבוהה להצליח שלאורך שנים צלחו  מעשי ידיה. היא ניהלה את עסקי הביטוח שלה לצד בעלה בהצלחה וכך ניהלה את ביתה וחיה חיים מלאים וטובים, ולו בעיניה באותו הזמן.

96. התאונות בשנים 1996 ו - 2000 לא היו תאונות שהשלכתן על תפקודה של התובעת היה משמעותי או לאורך זמן. לו הייתה לתאונות אלו השלכה של ממש לא הינו מוצאים אותה יוזמת את פתיחתן של חנויות הפרחים, כפי שעשתה.
97. התאונה נשוא התביעה הייתה קשה מקודמותיה והותירה את התובעת עם נכויות בתחומים שונים שמקשים על תפקודה וחייה. חרף קשייה ניסתה התובעת לשוב ולתפקד והדבר צלח בידה רק באופן חלקי כפי שעולה גם מנתוני הכנסותיה.
98. במקביל, לאחר התאונה וללא כל קשר אליה, חוותה התובעת אירועי חיים  קשים נוספים שאף אותם יש להביא בחשבון בבואנו לבחון את מצבה כיום. לטעמי אירועים אלו היו משמעותיים ביותר בהחמרה במצבה הנפשי של התובעת ובהחמרה בתסמונת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת, החמרה שארעה לטענתה החל משנת 2007. אף מבחינת המועדים תואמים מרביתם של האירועים את ההחמרה הנטענת".  
99. בכל הקשור לקשר הסיבתי בין הפיברומיאלגיה שנקבע כי התובעת סובלת ממנה לבין שלושת התאונות, קובע בית משפט המחוזי, בין היתר, כי לא ניתן לשלול כי התאונה מ-2002 כללה גם צליפת שוט; כדלקמן: 

"126.  המומחה נשאל על הקשר הסיבתי בין פגיעות מסוג צליפת שוט להתפרצות של פיברומיאלגיה ואישר כי קיימים מחקרים כאלו.

          באשר לשתי התאונות הקודמות שבהן נפגעה התובעת, בשנים 1996 ו - 2000 אישר המומחה כי על פי המסמכים מדובר היה בפגיעות מסוג צליפת שוט אך כדי לייחס להן את התפרצות הפיברומיאלגיה יש לבחון את הקליניקה שהייתה קיימת בסמוך לתאונות אלו (ראה עדותו בעמ' 97 ובעמ' 100-101לפרוטוקול).

          בתשובה לשאלת ב"כ התובעת הסכים כי לא ניתן לשלול שבתאונה נשוא התביעה לא הייתה גם חבלה מסוג צליפת שוט לאור הרישומים של תלונות על רגישות בעמוד שדרה צווארי וממצא של יישור הלורדיוזיס.

127. ב"כ הנתבעת ביקש לייחס החמרה בפיברומיאלגיה לאחר שתי התאונות הראשונות, אך מצאתי לקבוע כי מתוך מכלול העדויות השתכנעתי כי מצבה של התובעת, בכל הנוגע לתסמונת הפיברומיאלגיה, לא החמיר לאחר אותן תאונות שכן בתקופה זו הייתה בעשייה גדולה של פתיחת חנויות הפרחים לצד עיסוקה בביטוח. סה"כ נכותה של התובעת בגין הפיברומיאלגיה, עובר לתאונה, לא הייתה כזו שהביאה אותה להפחתה של ממש בפעילותה ונדמה כי קביעתו של המומחה בחוות דעתו הראשונה כי נכותה שעובר לתאונה עומדת על 10% הינה קביעה סבירה".
128. בבוחנו את התנודות בהכנסותיה של התובעת בשנים הרלוונטיות, מוצא בית משפט המחוזי, שמדובר בתוצר של תנאי והשתנות השוק, להבדיל - מתוצר של אובדן כושר של התובעת, שאותו ניתן לייחס רק ל"תקופת החלמה מסוימת" לאחר שתי התאונות (מ-1996 ומ-2000), שלא היו "תאונות שהשלכתן על תפקודה של התובעת היה משמעותי או לאורך זמן";  בלשונו: 

"162.  לטעמי בעדויות שנשמעו בתיק זה יש כדי להסביר את נתוני ההכנסה כפי שהם עולים מן הפירוט שלעיל.

          החל משנת 1995-1996 חלה ירידה בהכנסות התובעת מעסקי הביטוח בשל הירידה הענפית בהכנסות סוכני ביטוח בשל כניסתם של הביטוחים הישירים.

          בהמשך נפגעה התובעת בתאונת דרכים בשנת 1996 שדרשה תקופת החלמה מסוימת אך השיבה את התובעת לעבודתה כסוכנת ביטוח.

          בשנת 1997 נפתחה חנות הפרחים הראשונה שהצריכה הוצאות שונות לרבות הוצאות הקמת העסק שגם להן הייתה קרוב לוודאי השפעה על שיעור הכנסתה הכוללת של התובעת באותן שנים. כך גם נדרשה התובעת להקדיש שעות לפיתוח העסק שבאו על חשבון הזמן שיכלה להקדיש לעבודתה כסוכנת ביטוח.

          בשנת 1999 פתחה התובעת חנות פרחים נוספת שאף היא הביאה להוצאות וביחד שתי החנויות אף דרשו ממנה זמן לניהולן שנגרע מן הזמן שיכלה להקדיש לעבודתה כסוכנת ביטוח. גם בכך מצאתי הסבר לירידה בהכנסות באותן שנים.

          בשנת 2000 נפגעה התובעת בתאונת דרכים נוספת שגם לאחריה, לאחר תקופת החלמה, שבה לתפקוד עד לפגיעה בתאונה נשוא התביעה.

          בכל אותה תקופה למן שנת 1997 ועד 2002 ישנה ירידה בהכנסות התובעת כסוכנת ביטוח הן בשל השינוי בתחום זה כפי שפורט לעיל והן בשל ההשקעות בעסקי הפרחים שדרשו הוצאות בהקמתם והתרשמתי שלא הניבו הכנסות משמעותיות. לצד שני אלה יש להביא בחשבון תקופות מסוימות שבהן תפקודה של התובעת נפגע מחמת הפגיעה בשתי תאונות הדרכים הקודמות.

          מטעמים אלו אין המקרה שבפניי בר השוואה למקרה שנדון בע"א 3793/90 איה זליג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.3.94 מפי כב' השופט דב לוין, זאת מאחר והתובעת שם הייתה צעירה בראשית דרכה שטרם הצליחה להפגין כישוריה בעוד שהתובעת כאן כבר הראתה כישוריה אך לצד כישורים אלו קמו גורמים נוספים שהביאו לירידה בהכנסותיה.

163. באוקטובר 2002 נפגעה התובעת בתאונה נשוא התביעה. על פי עדותה בשל פגיעתה לא יכלה לנהל את חנויות הפרחים כפי שעשתה עובר לאותה תאונה ועל כן הניהול היה מרחוק. לאור עדויות בנה של התובעת ובעלה לפיהן עסקי הפרחים היו כשלון עסקי, אני מניחה שהעליה בהכנסות התובעת החל משנת 2003 נבעו מעסקי הביטוח ולא מעסקי הפרחים.

          משמע, התובעת הצליחה לשוב לעסקי הביטוח בהיקף גדול יותר מזה שהיה לה לאחר פתיחת חנויות הפרחים. יחד עם זאת לא שבה להכנסותיה היפות בשנים שלפני כניסת הביטוחים הישירים לשוק.

164. אם ראיתי לציין קודם לכן כי יש להכיר בהחמרה במצבה של התובעת החל משנת 2006 בשל אירועים חיצוניים לאירוע התאונה, הרי שגם הירידה בהכנסות בשנה זו, יחסית לשנת 2005, מחזקת קביעה זו.
165. מתוך נתונים אלו אני למדה כי אף לאחר התאונה הצליחה התובעת להשתכר במומה יותר מהכנסותיה שבסמוך לפני התאונה וזאת חרף הפגיעות בתאונה".
166.  על פי פסק הדין המחוזי, מונו באותה תביעה על פי הוראות תקנות המומחים - שישה מומחים רפואיים, בתחומים שונים, לבחינת מצבה הרפואי של התובעת, וממצאיהם הם כדלקמן:

                            א.        בתחום האורתופדי  - ד"ר אברהם שטרן [נתן חוות דעת ביום 29.12.04], שקבע לתובעת נכות משוקללת בגין בעיות בכף רגל ימין בשיעור – 24%; "המומחה לא מצא לקבוע נכות בגין תלונות התובעת על הגבלת תנועה וכאבים בעמוד שדרה צווארי שכן אלה אינן נובעות מן התאונה אלא היו קיימות עובר לתאונה" (ההדגשה הוספה) [ס' 8 ו-9 לפסק הדין המחוזי]. המומחה לא נחקר על חוות דעתו.

                            ב.        בתחום א.א.ג. – ד"ר משה הראל [בדק את התובעת ביום 28.11.04], שמצא טינטון בשיעור 0% (יוחס להצטברות השפעת שלושת התאונות), וכן – 40% בגין סחרחורות שנובעות מהשיתוק המלא של האיבר הווסטיבולרי הפריפרי שנמצא אצל התובעת בבדיקת ENG (ש-25% מהם יוחס לשתי התאונות הקודמות; "הסבירות היא שתאונת 1996 תרמה 20%. ותאונת 2000 – 5%" – ממסקנות חוות דעת המומחה); בתחום ה-א.א.ג בית משפט המחוזי קיבל שיש לייחס 15% נכות בגין הסחרחורות לתאונה מ-2002.

                            ג.        בתחום הפיברומיאלגיה – ד"ר יעקב אבלין [בדק את התובעת לראשונה ב-31.10.07], שמצא כי "נראה בהחלט כי מספר חודשים עובר לתאונה (יוני – יולי 2002) כבר אובחנה התובעת כסובלת מפיברומיאלגיה ואף טופלה תרופתית בתרופה המשמשת תדיר לטיפול בתסמונת זו, כדורי אלטרול" [ס' 20 לפסק הדין המחוזי]. המומחה קבע לתובעת (באותו שלב) נכות רפואית בגין תסמונת הפיברומיאלגיה  בשיעור 20%. בענין קשר סיבתי, ייחס המומחה אפשרות לכך, שהנכות בגין תסמונת הפיברומיאלגיה נגרמה מפגיעה בעמו"ש צווארי בשתי התאונות הקודמות – התאונה מ-1996. ב-ס' 126 לפסק הדין המחוזי, מובהר כי המומחה אישר כי לפי המסמכים והתאונה, מושא ענייננו – משנת 2000, מנגנון התאונה בתאונות של 1996 ושל 2000 היה מסוג צליפת שוט, "אך כדי לייחס להן את התפרצות הפיברומיאלגיה יש לבחון את הקליניקה שהיתה קיימת בסמוך לתאונות אלו (ראה עדותו בעמ' 97 ו-100-101 לפרוטוקול)". יש לציין כי בעקבות בדיקה חוזרת של התובעת ב-6.2.11, קבע ד"ר אבלין החמרה נוספת בגין תסמונת הפיברומיאלגיה אצל התובעת - בשיעור 10% נוספים. בפסק הדין מצוי ניתוח של ההחמרה הנוספת שנקבעה, כאמור, שארעה החל מ-2007 (של 10% נכות) – שרק 7.5% מיוחס לתאונה מ-2002 [ס' 131 לפסק הדין]. כך שבתחום תסמונת הפיברומיאלגיה בית משפט המחוזי – קבע לבסוף נכות רפואית כוללת בגין התאונה מ-2002 בשיעור 12.5%.

                            ד.        כירורגיית פה ולסת – על פי חוות דעת משלימה של ד"ר אבלין – 2.5% בגין רבע מההחמרה (מתוך 10% של הפרעה תפקודית של מפרקי הלסת כתוצאה מתסמונת הפיברומיאלגיה).

                            ה.         בתחום הנפשי – פרופ' משה קוטלר – קבע בתחילה - 10% בגין התאונה מ-2002; ניכה "רכיבים קודמים השייכים לעברה הרפואי הטרום תאונתי ולתאונות קודמות" (טרום התאונה מ-2002 – 5%). בתשובה לשאלת הבהרה, מבהיר פרופ' קוטלר "אני מעריך את נכותה הנפשית טרום התאונה ב-5% עקב דפוס ונטייה למצבי חרדה על רקע נסיבות דחק סיטואציונליות. עיין פיסקה 2 בחוות דעתי" (בפסקה 2 מדבר המומחה על "רכיבים קודמים השייכים לעברה הרפואי..", כאמור לעיל). בהמשך ההליכים בבית משפט המחוזי, בשל טענות להחמרה שנבדקו, העלה את הנכות הנפשית שמצא ל-20%. בסופו של דבר, בתחום הנפשי ביהמ"ש המחוזי – קבע נכות רפואית בגין התאונה מ-2002 בשיעור 12.5%.

                             ו.        בתחום הנוירולוגי – פרופ' מנחם שדה – לא מצא לקבוע נכות; אך מצא כי היו כאבי ראש טרם התאונה מ-2002, שאולי ניתן לייחס לתאונות קודמות.

29. סיכום הנכויות הרפואיות שהוכרו על ידי בית משפט המחוזי ככאלה שיש לייחסן לתאונה מ-2002 הוא – נכות משוקללת בשיעור 52% נכות, בהצטברות הנכויות כלהלן [ס' 152 לפסק הדין]: 

24% נכות - בתחום האורתופדי;

15% נכות - בתחום א.א.ג.;

12.5% נכות - בתחום הפיברומיאלגיה;

12.5% נכות - בתחום הנפשי;

2.5% נכות - בתחום כירורגיית פה ולסת. 

30. הנכות התפקודית שמצא בית משפט המחוזי שיש לייחס לתובעת בגין התאונה מ-2002, היא בשיעור כולל של – 50%, בהתבסס על נכויות תפקודיות בתחומים הבאים [ס' 153-158 לפסק הדין]:

בתחום האורתופדיה – 24%;

בתחום א.א.ג  - 15%;

בתחום הפיברומיאלגיה - 12.5%;

בתחום הנפשי - 12.5%.

הנכויות הרפואיות בענייננו (בגין התאונה מ-2000)

31. התובעת ביקשה להשתית את בקשתה למינוי מומחים בנדון על קביעות מומחים בבית משפט המחוזי בדבר נכות קודמת למועד התאונה מ-2002. בהתנגדותה למינוי מומחים רפואיים בעניננו הפנתה הנתבעת לכך, שלעמדתן כל שהוצג בגין התאונה הנדונה מטעם התובעת הם שני מסמכים רפואיים בלבד, שאין בהם כדי להצביע על ראשית ראיה לקיומה של נכות כנדרש בדין.
32. לחילופין, טענה הנתבעת – כי בשל השיהוי המשמעותי בו בחרה התובעת להתנהל, לאחר שעברה בשנת 2002 תאונת דרכים משמעותית הרבה יותר, בגינה כבר קבלה בפסיקת בית משפט המחוזי פיצוי משמעותי, יש – לכל היותר – להסתפק בהפנית שאלות הבהרה רפואיות למי מאותם שלושה מומחים בתחומים המבוקשים, שמונו בגין התאונה המאוחרת, ובדקו את התובעת ונתנו חוות דעת בעניינה (שחוות הדעת שנתנו – אינן מחייבות את הנתבעת, שהתובעת בחרה שלא לצרפה כצד באותו הליך). הנתבעת הפנתה לכך, שהתובעת הסכימה להפניית שאלות רפואיות למומחים אלה כבר בשנת 2010, הסכמה דיונית, שלטענת הנתבעת מחייבת את התובעת, שמנועה מהגשת בקשה למינוי מומחים.
33. הנתבעת הצביעה על כך, שמאז הסכמה זו, עברו עוד למעלה משש שנים, ובתחילת שנת 2017 היינו מצויים כבר 17 שנה אחרי התאונה מושא תיק זה [שהתביעה בגינה הוגשה על סף התיישנות, כאמור]; ולשיטתה - אין כל הגיון לציפייה שמומחה שבודק את התובעת היום, אחרי תאונה מ-2002 ומשבר נוסף שהחל משנת 2006, יכול לאבחן מה שייך לתאונה מינורית משנת 2000, בה לא נמצאה כל פגיעה אורתופדית ולא חסר נוירולוגי; כאמור, אין רצף טיפולי לאחר התאונה בענייננו, וכן - תלונה ראשונה של התובעת בתחום הנפשי ניתנה רק בחודש 11/2002 – היינו מספר ימים לאחר התאונה המשמעותית משנת 2002, מושא התובענה בבית משפט המחוזי.
34. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים גם בקדם משפט, הבהרתי בהחלטה מיום 18.7.17 על קבלת הבקשה למינוי שלושה מהמומחים מספר נקודות שרלוונטיות לדיון בקביעת הנכות הרפואית בענייננו, בזו הלשון:

"29. אכן, אינני יודע ממרחק הזמן, כיצד יוכלו המומחים לאבחן השפעת תאונות דומות במנגנון שלהם – לענייננו. אעיר כי, בגין התאונה משנת 1996 אישרה התובעת בתצהירה בבית משפט המחוזי כי קיבלה סכום של כ-8,000 ₪; התובעת בחרה שלא להציג בענייננו לבית המשפט פרטים לגבי התאונה משנת 1996, שלפי מה שנמסר בבית משפט המחוזי – גם היא מסוג "צליפת שוט", בדומה לתאונה משנת 2000. גם בתאונה שנת 2002, בין היתר, "חשה טלטלה בצוואר" [מחוות דעת האורתופד].

30. אך, למרות הסתייגויותיי לעיל,אינני יכול להתעלם מכך, שלפי פסק הדין של בית משפט המחוזי - מקביעות מומחים שמונו מטעם בית המשפט בתיק בו התובעת תבעה בגין התאונה משנת 2002,עולה אפשרות של גרימת נכות רפואית מסוימת בגין אירוע התאונה של  2000 (לעיתים - יחד עם התאונה של 1996) במספר נכויות.
31. אכן, אני מודע לכך - שלא היה לנתבעת בענייננו יומה בפניה אל המומחים הללו ובחקירתם בבית המשפט, ולעומתה, לנתבעת בבית משפט המחוזי היו אינטרס והזדמנות ברורים להעצים את הנכויות שיש לייחס לתאונותשלאהיו מושא התביעה שם, לרבות – התאונה משנת 2000; אכן, בוודאי – ככל שמדובר בנתבעת בענייננו, אין מדובר בקביעות אלו שבפסק הדין המחוזי קביעות סופיות, ומקובל עלי שהן נקבעו מתוך התבוננות ממוקדת המחפשת מה ניתן לאבחן ככזה שנגרם בגין התאונה משנת 2002; ולא – מתוך בחינה מדוקדקת - מה ניתן לייחס לתאונה משנת 2000.  אך, כפי שאפרט להלן, אני מוצא שיש לראות בחוות דעת המומחים בבית משפט המחוזי (בשילוב עם דעתם בחקירותיהם), כפי ממצאי פסק הדין, ראשית ראיה, שדי בה כדי להצדיק מינוי מומחים בשניים מהתחומים שהתבקש מינוי המומחים, בתחום הראומטולוגיה ובתחום הפסיכיאטריה. לענין התחום האורתופדי, בשל תוכנם של המסמכים שצורפו לכתב התביעה, כפי שפורט לעיל, והיעדר רצף טיפולי - אני בספק לגבי הצדקת המינוי; ועל כן - בשל בקשת התובעת, אאפשר מינוי מומחה בענין זה – ובלבד, שהתובעת תממן, בשלב זה, את שכרו.
32. אמנם חלפו עברו הרבה שנים מאז התאונה, אך התובעת עדיין זכאית ליומה. אכן, בעת קבלת הכרעה בתיק זה, יהיה צורך לשקול את משמעות השיהוי בהגשת התביעה, בכל הקשור לקביעת הפיצוי וקביעת נטל ההוצאות; אך, לא בשלב זה של בחינת הדברים. אעיר כי גם הנתבעת לא מצאה לדרוש בדיקת התובעת בשלב מוקדם של התיק, והסכימה בשתיקתה, להמתנה שהתארכה, עד למתן פסק הדין בבית משפט המחוזי, כאמור.
33. אני מוצא, כי מינוי אותם מומחים שמונו בתיק בבית משפט המחוזי, יכול להבטיח שמדובר במי שמודע לתאונה המשמעותית מ-2002 ולהחמרה בגין אירועים החל מ-2006 שנקבעו בפסק הדין, ויהיה מסוגל להתייחס לשאלה מה ממצבה הרפואי כיום של התובעת יש לייחס לתאונה בענייננו -לבדה, אם בכלל. על מנת שזה יתאפשר, אדאג, בין היתר, להורות שיוצגו  למומחים שימונו, לבד ממסמכים רפואיים, כמקובל, גם חוות הדעת וחוות הדעת המשלימות שכל אחד מהם נתן בזמנו בעניינה של התובעת בקשר עם התאונה משנת 2002, פרוטוקול החקירות שעבר כל אחד מהמומחים בבית משפט המחוזי, ופסק הדין שניתן בבית משפט המחוזי.

....

35. אני מוצא כי בנסיבות,לא יהיה די בהפניית שאלות הבהרה רפואיות למומחים,וכי התובעת זכאית להיבדק על ידי המומחים. יתר על כן, אני חושש שבפניה בשאלות הבהרה - לאחר תקופה ארוכה שעברה, קיים סיכון בקבלת תשובות לא מבוססות, שאך יסבכו. כמובן, בדעתי לכתוב כתבי מינוי לכל מומחה שאמנה, שיתאר את פעולות המומחה בעבר בעניינה של התובעת, לרבות - ממצאיו, ושישקף את המשימה המיוחדת, שאני מבקש מכל מומחה למלא בנסיבות ענייננו, לרבות דגשים ביישומה.
36. עוד אציין, כי אני ער לטענת הנתבעת כי התובעת עצמה המעיטה בחשיבות ובעוצמת התאונה מ-2000 – בכל עדויותיה וטענותיה בבית משפט המחוזי. הנתבעת תוכל להשתמש בטיעון זה לצרכיה בנדון, אך לא כמחסום המונע מהתובעת בדיקתה על ידי מומחים בנסיבות. כשם שאנו איננו מתירים את קביעתו של דבר שברפואה לצד שאיננו מומחה רפואי, כך איננו יכולים להשתיק את התובעת בענייננו, רק משום שהמעיטה כאמור בעוצמת ובחשיבות התאונה משנת 2000; זאת - כאשר המומחים מטעם בית המשפט,כןציינו אפשרות לגרימת נכות רפואית מסוימת בגין תאונות העבר.
37. על כן, הגם שיכול, שכטענת הנתבעת, גם אם תקבע נכות רפואית מסוימת, התוספת המעשית של פיצוי בגין התאונה הנדונה בענייננו, משנת 2000, תמצא מצומצמת, בסופו של יום, אני עדיין מוצאמידתי וראוי, לאחר שמומחים מטעם בית המשפט מצאו בחוות דעתם לייחס כאפשרות נכויות רפואיות לתאונות עבר (הכוללות - תאונה זו),למנות מאותם מומחים גם לבחינת השפעתה  הרפואית של תאונה זו, ככל שקיימת, ולקבוע האם נותר נכות רפואית בגינה בלבד, כמבוקש מטעם התובעת, ומהי".
38. כתבי המינוי שהוצאתי כללו גם תזכורות לכל מומחה לגבי קיומן של שלוש התאונות, לגבי חוות הדעת שנתן לבית משפט המחוזי וחקירתו שם, והבהרה שעליו עתה למצות את הנכות הרפואית שהוא מוצא, ככל שימצא, שיש לייחס לתאונה משנת 2000 - לבדה.
39. בתחום האורתופדיה – הודיע ד"ר שטרן כי, ללא קשר לתיק בבית משפט המחוזי בו נתן בעניינה של התובעת חוות דעת בתחום זה, "מסיבות אישיות הפסקתי מזה זמן את פעילותי בכל הקשור בכנת חוות דעת רפואיות...". פעלתי למינוי מומחה אחר בתחום זה, אך בסופו של יום, התובעת הודיעה כי היא מוותרת על בדיקתה על ידי מומחה בתחום זה.
40. בתחום הראומטולוגיה - הודיע ד"ר אבלין כי, ללא קשר ספציפי לתיק בבית משפט המחוזי בו נתן בעניינה של התובעת חוות דעת, כבר לפני מספר שנים ביקש מבית המשפט כי יסירו את שמו מרשימת המומחים הרפואיים, וזאת בשל עומס התחייבויות קליניות ואחרות; מצב זה לא השתנה עד היום. ד"ר אבלין מצא להוסיף כי, ממילא, לאחר שעיין בכתב המינוי שאיזכר את חוות הדעת שנתן בעניינה של התובעת ואת חקירתו בבית המשפט,  "תחושתי היא שמיציתי כבר את תרומתי וכי לא אוכל לסייע עוד בניתוח המקרה, מעבר לשירותים שכבר נתתי בעבר".
41. בעקבות ביטול מינויו של ד"ר אבלין, מיניתי בנדון את ד"ר שי קיוויתי כחום הראומטולוגיה. בחוות דעתו מיום 4.11.18, לאחר עיון במכלול החומר הרפואי, לרבות – כל חוות הדעת הרפואיות שניתנו בבית משפט המחוזי, ולאחר שציין את תאונות הדרכים מ-2000 ומ-2002 (ולא – מ-1996), מצא כי התובעת סובלת מתסמונת  פיברומיאלגיה; ופירט [עמ' 9 לחוות הדעת]:

"לאחר עיון במסמכים התרשמתי כי בנוסף:

1 – לפני התאונה ב-1/96 כבר סבלה מכאבים בע"ש צוארי, סחרחורות, כאבי ראש. לסירוגין.

2 – בין התאונה מ- 1/96 – לבין התאונה מ-2/2000 – מתועדים סימפטומים של כאב צוארי, כאבי ראש, חוסר שיווי משקל וסחרוחורת בזמן סיבוב הצואר. בבדיקה של רופא מצוין: התרשמות מכאב בישור הצואר. רגישות מעל פצטות משמאל.

3 – לאחר התאונה מ-2/2000 – גם מהמסמכים וגם מתשאול החולה, התרשמתי כי הופיעו כבר תסמינים של כאבים מפושטים יותר, זרמים דידים והפרעות שינה. לפי ד"ר ון דייק – הופעת הכותרת של פיברומיאלגיה ב-6/02 לפחות והמלצה לאלטרול. האלטרול הופסק בשל ישנוניות יתר, תופעה מוכרת.

4 – מחלות רקע – היפוטרודיזם, מחלת פרכוס בילדות, ב-1999 סבלה חודשים מתקופה של חום ואקציאנוזיס מסיבה לא ברורה. היתה מאושפזת לבירור – לא נמצא דבר.

לדעתי מכלול של גורמים תרמו להתפרצות מחלתה: מחלות רקע, נסיבות חיים סטרסוגנים (גירושין, מות בתה מסרטן), תאונה מ-96, תאונה מ-2000 ותאונה מ-2002. עד כמה שניתן לקבוע לאחר שני עשורים, לדעתי התאונה מ- 2000 תרמה 5% למכלול הנ"ל". 

39. בהיעדר קביעה של מכלול נכותה בגין הפיברומיאלגיה, ומשעמדו לפניו חוות הדעת של בית משפט המחוזי, אניח כי המומחה הרפואי בענייננו מסכים עם קביעת המומחה רפואי שמונה בבית משפט המחוזי בחוות דעתו המשלימה (מיום 13.2.2011), כי נכותה הכוללת של התובעת בתחום הפיברומיאלגיה הינה בשיעור 30% לפי הוראת סעיף 35(1)ד' לתקנות המל"ל.
40. יכול שלשני הצדדים טענות לגבי קביעות המומחים הרפואיים שמונו בענייננו - בחוות הדעת שנתנו בענייננו, אך משלא מצאו לשאול שאלות הבהרה או לחקור את המומחים אין ליתן משקל לאותן טענות שהם מעלים שבמהותן הן טענות שברפואה, שמבקשות לסתור את קביעות המומחה. 
41. כך, לגבי טענת הנתבעת כי המומחה בתחום הראומטולוגיה הסתמך על תולדות התאונה משנת 2000 כפי שמסרה בע"פ התובעת ולא כפי שעולים מהמסמכים הרפואיים הדלים, שלא מלמדים – בתקופה שבין שתי התאונות - על סימפטומים לגביהם מסרה התובעת בע"פ למומחה (בחילות, כאבי ראש וגב וכאבים בכל הגוף "בחודשים שלאחר מכן"), ומפנה לכך שבתקופה שבין התאונה מ-2000 לתאונה מ-2002 - קיים רק מסמך אחד, מיוני 2002 (כשנתיים וחצי לאחר התאונה), שבו מוזכרת התרופה אלטרול; שמותווית רק עוד פעם אחת, במאי 2009.
42. כך, לגבי טענת התובעת, המבקשת לקדם תזה לפיה לולא השפעת התאונה מ-2000 לא היתה מתפתחת מחלת הפיברומיאלגיה; תיאוריה שיש להוכיח באמצעות המומחה מטעם בית המשפט; שבניגוד לנטען מטעם התובעת - לא מצא כי המחלה החלה בתאונה מ-2000,  וכן מצא שנגרמה ממכלול גורמים, לרבות - מחלות רקע והתאונה -1996.
43. בהסתכלות על המכלול, אני מוצא גם שבפן הרפואי (להבדיל – מהתפקודי, אליו אתייחס בנפרד) קביעת המומחה רפואי שמונה בענייננו בתחום הראומטולוגיה, ד"ר קיויתי סבירה, עד – נדיבה, בהשוואה לקביעות המומחה הרפואי שמינה בית משפט המחוזי בתחום הפיברומיאלגיה, ד"ר אבלין, כמפורט להלן.
44. ניתן ללמוד לענין הסבירות שניתן לייחס לקביעה של ד"ר קיויתי לגבי שיעור הנכות - מעיון בעדותו של ד"ר אבלין בחקירתו בתיק המחוזי, שמעלה כי הוא מאשר שהתלונות לגביהן התלוננה התובעת טרם התאונה מ-1996 מהווים סימפטומים לא ספציפיים שיכולים לאפיין פיברומיאלגיה, וכי הוא מאשר כי ביום 13.4.1999 נרשם במרפאה ראומטולוגית "עייפות מתמדת" שהוא סימפטום של פיברומיאלגיה, וכן  כי נרשם באותו מסמך לגבי תופעות דמויות תסמונת רינו של שינויים בצבע האצבעות, והמומחה מאשר "בפיברו' ניתן לראות תופעות דמויות תסמונת רנו". כאן ראוי להפנות שבחוות דעתו מצטט ד"ר אבלין מרישום בתיק הרפואי של התובעת של ד"ר ואן דייק מיום 18.4.2001 "אחרי אשפוז ב – 1.1999 וב – 2.1999 בגלל ידיים "שחורות" אובחנה כסובלת מ –Raynauld Phenomenon  ואחר מ – Fibromyalgia...", ומבהיר בהמשך הדברים כי איננו יודע לקבוע מתי בדיוק אובחנה מחלת הפיברומיאלגיה ועל ידי מי [עמ' 4 לחוות דעתו]. מעדותו עולה עוד כי טרם התאונה משנת 2002 - קיים מסמך אחד (בלבד) מ-20.6.2002, שבו בעקבות הפרעת שינה (תופעה שעליה מסרה כבר בינואר 1996) נרשמה אבחנה של פירומיאלגיה [עמ' 95 לפרו' המחוזי]; ומאידך - הוא מאשר גם כי לפי המתואר במסמך חדר המיון מהתאונה ב-2002 "על רגישות עמוד שדרה ויישור לורדוזיס" אפשרי שהתובעת נפגעה פגיעה מסוג צליפת שוט גם בתאונה מ-2002 [עמ' 102 לפרו' המחוזי; וסעיף 126 לפסק הדין המחוזי].
45. לו רצתה התובעת לתקוף את סבירות קביעת המומחה, יכולה היתה להביא עדות נוספת לעוצמת התאונה, לסיוע לעדותה שלה שהיא בהקשר זה "עדות בעל דין יחידה". כפי שעולה מטופס דיווח התאונה, מתברר כי עם התובעת במכונית בה נהגה בעת התאונה, היתה גם אחייניתה; שהתובעת בתחילה הודיעה בחקירתה שלא נפגעה [עמ' 34 לפרו'], אחר כך – שהאחיינית הודיעה לה שלא מצאה צורך לפנות לבית החולים [עמ' 35 לפרו'], ולבסוף כשמוצג לתובעת שהודיעה לחברת הביטוח שהאחיינית פנתה לטיפול, נזכרה שבעצם "איזה שבועיים אחרי" פגשה אותה באקראי והיא "זרקה לי" שהייתה בבית החולים [עמ' 40 לפרו']. נראה כי התובעת בחרה שלא להביאה למתן עדות.
46. ניתן אף ללמוד על נדיבות שניתן לייחס לקביעה של ד"ר קיויתי לגבי שיעור הנכות - בהתחשב בכך, שכפי שעולה מעיון בחוות דעת ד"ר אבלין ומקביעת בית משפט המחוזי (שלא מחייבת את הנתבעת בענייננו) - שיעור הנכות הכוללת בתחום הפיברומיאלגיה שקדמה לתאונה מ-2002 מסתכם ב-10%, כאשר קביעתו המשתמעת של פסיקת המחוזי היא שהפיברומיאלגיה היתה קיימת קודם לתאונות מ-1996 ו-2000, כאשר ד"ר קיויתי מונה לפחות שלושה מקורות שתרמו להתפרצות המחלה, שקדמו לשנת 2002 – מחלות רקע, התאונה מ-1996 והתאונה מ-2000.
47. ואז כמובן יש לשקול כיצד נכון לחלק את התרומה של כל מקור לאותם 10%. בהקשר זה, לבחינת הסבירות, ניתן להיעזר בממצאי המומחה הרפואי שמינה בית משפט המחוזי בתחום ה-א.א.ג. (שאינם מחייבים את הנתבעת) ללמוד על היחס של עוצמת ההשלכות הרפואיות של שתי התאונות – זו מ-1996 וזו מ-2000. אותו מומחה רפואי התרשם כי יש לייחס לתאונה משנת 1996 תרומה לנכות בגין סחרחורות ממנה סובלת התובעת – בשיעור של 20%, לעומת - 5% בלבד, שמצא לייחס לתאונה מ-2000; כשהוא מפנה לכך שלאחר התאונה מ-1996 נרשמו "תלונות ממושכות" על סחרחרות, והתובעת אף נשלחה לCT עמוד שדרה צוארי שבו נמצאה "פתולגיה די קשה בעמוד השדרה הצווארי", ולעומת זאת, לאחר התאונה מ-2000, אף שנרשמה כ"צליפת שוט", "מסיבה כלשהי לא נערכו בדיקות בכיוון זה" [עמ' 3 בחוות דעתו]. כך, שעולה מהניתוח לעיל שייחוס של 5% מ-10% (מחצית) לתאונה מ-2000, נחזה אף נדיב - מעבר לסביר. אך, בשל העובדה שמדובר בדיון רחב מההיקף שהתרתי לצדדים לחרוש בו, ושהצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה – אותיר את קביעת 5% על כנה.
48. מאידך, למול קביעה זו בפן הרפואי, אזכיר כי – ככלל – בנסיבות ענייננו, התובעת מושתקת בקביעות וממצאי פסק הדין המחוזי. ובהתאם, אקדים ואומר, כי בכל הקשור לפן התפקודי (אליו התייחס בפרק נפרד), עיון בסעיף 127 לפסה"ד מלמד, שבית משפט המחוזי קובע כי אף טרם התאונה סבלה התובעת מפיברומיאלגיה שנכותה בגינה מגעת לשיעור של 10% "אך מצאתי לקבוע כי מתוך מכלול העדויות השתכנעתי כי מצבה של התובעת, בכל הנוגע לתסמונת הפיברומיאלגיה, לא החמיר לאחר אותן תאונות (היינו – תאונות 1996 ו-2000) שכן בתקופה זו הייתה בעשייה גדולה של פתיחת חנויות הפרחים לצד עיסוקה בביטוח". כך גם נרשם מפי התובעת על ידי ד"ר אבלין [עמ' 3 לחוות דעתו]: "בשנת 2000 עברה [התובעת] תאונת דרכים נוספת שו עם צליםפת שוט ונבדקה בחדר המיון של בית החולים [  ]. טופלה בצווארון ועל פי דבריה חזרה לתפקוד מלא ללא כאבים". 
49. זה המקום להעיר, כי אינני מקבל את טענת התובעת בסיכומים מטעמה, שבנסיבות - התובעת רשאית להסתמך על חוות דעת שניתנה בתיק בית משפט המחוזי על ידי המומחה בתחום ה-א.א.ג., שכאמור ייחסה לתאונה משנת 2000 5% נכות בגין גרימת סחרחורות (לעומת 20% - לתאונה מ-1996 ו-15% לתאונה מ-2002); זאת, מכמה טעמים:

                            א.        בנוסח בקשתה למינוי מומחים שבסופו של יום נדון בענייננו - התובעת לא ביקשה מינוי של מומחה בתחום ה-א.א.ג.

                            ב.        כפי שפורט בתיק זה נוהל מעין "משפט זוטא" מתמשך בשאלה האם ימונו מומחים רפואיים, באיזה תחום ובאיזה אופן, כך שאי אפשר לטעון כי משתיקת הנתבעת למול הצגת חוות דעת מומחים מבית משפט המחוזי במוצגי התובעת בענייננו, מקופלת הסכמה מכללא להגשת חוות הדעת.

                            ג.        ועוד; הנתבעת לא היתה צד בתיק שהתנהל בבית משפט המחוזי; היתה שם מבטחת אחרת; אין מחלוקת שלא היה לנתבעת יומה לחקור את המומחים, לרבות - המומחה בתחום ה-א.א.ג. על קביעה זו (שמייחסת נכות לתאונות עבר), שמן הסתם - היתה נוחה לנתבעת בבית משפט המחוזי. אפנה לכך שבענין ת"א (ת"א) 23271/03 פרונט אסתר נ' רותם, חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 9.1.2005), מובהר כי אפילו מדובר באותו בעל דין בשני הליכים: "כאשר נמנעה זכותו של בעל דין לטעון בהליך משפטי קודם טענה כלשהי, הרי שבודאי אין לומר כי מושתק מהעלאת טענה כלשהי בהליך אחר".

                            ד.        על כן, גם אם הנתבעת מציגה מוצגים מתוך התיק בבית משפט המחוזי, היא מציגה אותם על מנת להמחיש לבית המשפט, לתפיסתה – היכן ובמה התובעת, שכן היה לה יומה בבית משפט המחוזי, כבולה בגרסה או מושתקת (בהשתק פלוגתא או השתק אחר), ואין לראותה כמי שמסכימה מראש לקביעות מומחה בחוות דעת, מקום לא היתה לה הזדמנות להפנות אליו מסמכים רפואיים, לשאול אותו שאלות הבהרה ולחקור אותו.

50. בתחום הפסיכיאטריה – מונה כמומחה הרפואי בענייננו פרופ' משה קוטלר, שבזמנו נתן חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה לבית משפט המחוזי (ביום 14.8.05; ומשלימה – ביום 14.9.11). המומחה מקדים בחוות הדעת הפסיכיאטרית שנתן בענייננו ביום 2.9.18, ומבהיר: "לא ראיתי בבדיקותיה במרפאתי לאורך השנים, עדות להפרעה בתר חבלתית מלאה. בעיקר בולטים תסמיני הפרעת הסתגלות עם מאפיינים דכאוניים על רקע מצבה הגופני, מוגבלויותיה הגופניות והכאבים מהם סובלת  הנבדקת. נכותה הנפשית כיום תואמת את הערכתי בעת כתיבת חוות הדעת המשלימה שערכתי בשנת 2011 (קרי – בשיעור 20%)". ביחס לשיעור שיש לייחס לתוצאות התאונה מ-2000 - מבהיר המומחה: "מכיוון שהפרעת ההסתגלות הינה על רקע מחלת הפיברומיאלגיה בה אובחנה, אחוז התרומה של התאונה בשנת 2000 למצבה הנפשי  (מסך 20 האחוזים) הינו ביחס ישר לאחוז התרומה של התאונה בשנת 2000 למחלת הפיברומיאלגיה". המומחה מדגיש: "אדגיש שפרט להפרעת ההסתגלות על רקע המצב הגופני, הכאבים ומחלת הפיברומיאלגיה – לא היה כל תיעוד לתסמינים נפשיים אחרים בעקבות התאונה בשנת 2000. גם תסמיני הפרעת ההסתגלות תועדו רק לאחר שנת 2003 והוחמרו בהמשך"; ועוד ציין באופן כללי כי: "התסמינים הנפשיים המשמעותיים החלו רק לאחר התאונה בשנת 2002".
51. בכל הקשור למחלוקת בין הצדדים לגבי פרשנות חוות הדעת שנתן פרו'פ קוטלר, אפנה תחילה לכך שהמומחה מפנה להתרשמותו ממבט על, לפיה – בבדיקות שערך לתובעת בשנים 2005 ו-2011 "השיתה הנבדקת את כלל התסמינים מהם סבלה וסובלת על התאונה שהתרחשה בשנת 2002". למול האמור, מצביע המומחה על שינוי בגרסת התובעת בעת בדיקתו אותה ב-8.8.18, לגרסה חדשה, שעל פניו, נוגדת ואף סותרת את קודמתה, לפיה: "התאונה המשמעותית היתה בשנת 2000, 'הקש ששבר את גב הגמל'" [עמ' 2 לחוות דעתו; במלים שמהדהדות מתצהירי עדותה כפי שהוגשו לבית משפט המחוזי, אך שם הדברים נאמרים לגבי התאונה משנת 2002!]. לאחר שמוסר המומחה את דברי התובעת, הוא מוצא להעיר: "מן התיעוד שעמד בפני עולה כי לא נמצא תיעוד לתסמינים נפשיים או הפרעה נפשית שהתפתחו כתוצאה מהתאונה בשנת 2000. בתיקה הרפואי בקופ"ח מכבי  נרשמה אבחנה של פיברומיאלגיה ביולי- אוגוסט 2002" [עמ' 3 לחוות דעתו]. ועוד מבהיר המומחה: "מבדיקותיה במרפאתי ומהתיעוד שעמד בפני אני מתרשם כי התסמינים של עייפות, הפרעות שינה והפרעות ריכוז תועדו עוד טרם לתאונה בשנת 2000. ניתן להבין מן התיעוד ומדבריה במהלך השנים, כי התסמינים הנפשיים המשמעותיים החלו רק לאחר התאונה בשנת 2002" [עמ' 4 לחוות דעתו].
52. ובכן, בפן הרפואי – לפי המתווה שהציב פרופ' קוטלר, יש לייחס לתאונה מ-2000 1/6 (שישית; לפי היחס של 5% לעומת 30% בתחום הראומטולוגיה) מהנכות הפסיכיאטרית הכוללת שמצא אצלה נכון להיום (20%), היינו – 3.33% נכות רפואית פסיכיאטרית. אינני מוצא הגיון בטענת הנתבעת שהמתווה מוביל לאחוז נמוך יותר.
53. אשר על כן, אני קובע כי הנכות הרפואית המשוקללת שיש לייחס לתובעת בגין התאונה משנת 2000 מסתכמת ב-8% [5% בתחום הראומטולוגיה ו-3.33% בתחום הפסיכיאטריה; ובשקלול - 8.1635%; בעיגול].

הפגיעה התפקודית

54. כפי שעולה מכתבי בי-דין באמצעותם פנתה התובעת לבית משפט המחוזי, לרבות - שני תצהירים שנתנה התובעת והוגשו מטעמה כתצהיר עדות ראשית בבית משפט המחוזי (משנת 2007, ומשנת 2013 – שניהם ממועד מאוחר להגשת התביעה הנדונה) עמדת התובעת במהלך הדיונים בבית משפט המחוזי היתה, שהשפעת התאונה מ-2000 (מושא התביעה בענייננו) היא מינורית, כך גם זו מ-1996, וכי נזקי שתי תאונות דרכים מוקדמות אלה מצטרפים לנזקי התאונה הגדולה מ-2002, ושיש לפצותה שם בגין כל שלוש התאונות יחדיו [ס' 148 לפסק הדין המחוזי]. לתמיכה בטענתו זו, ביקשה התובעת להסתמך על הלכת חננשוילי [ ע"א 248/86 עז' לילי חננשוילי ז"ל נ. רותם חב' לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה (2) 539 (18.3.1991) (להלן: "הלכת חננשוילי")] [ס' 148-151 לפסק הדין המחוזי].
55. בית משפט המחוזי לא קיבל עמדה זו מטעם התובעת בתיק המחוזי, והסביר שיישומה של הלכת חננשוילי קשה בנסיבותיה של התובעת, גם בגלל שהיא עלולה לפגוע בתובעת בכל הקשור לטענותיה בענין השפעת האירועים הקשים משנת 2006 ואילך [ס' 150 לפסק הדין המחוזי].
56. טרם אדון בפגיעה התפקודית בענייננו, אפנה לכך שבשולי החלטתי על מינוי מומחים מיום 18.7.17 מצאתי להתריע לצדדים בטרם מיוני המומחים:

"41. לאחר קדם המשפט האחרון, ובשל היותה של התובעת לא מיוצגת, ולמען הסר ספק, אני מוצא לנכון להפנות את הצדדים מראש, להיקף ההשלכות המצומצם שיכול שתהינה לחוות הדעת הרפואיות שיתנו המומחים בענייננו. מאחר ופסק הדין המחוזי הוא פסק דין מנומק וחלוט, עקרונית הוא מגבש עובדות וממצאים, שלתובעת היה יומה לפני קביעתם; כך, למשל, ידועים שיעור הנכות הרפואית ושיעור הנכות התפקודית שנקבעה לתובעת בגין התאונה משנת 2002. כידוע, אין בנכות הרפואית שקובע מומחה בית המשפט, כדי לקבוע "אוטומטית" את הנכות התפקודית שיש לייחס לתאונה, קביעה שהיא לשיקול דעת בית המשפט. בהתאם, ככל שתקבע נכות רפואית בגין התאונה בענייננו, הרי שלענין קביעת נכות תפקודית בית המשפט יבחן את הנכות הרפואית, מתוך מודעות, בין היתר, לנכות התפקודית שכבר נקבעה בגין התאונה מ-2002. משמעות האמירה הזאת, היא, שלו שני הצדדים היו מיוצגים, הייתי מצפה מהם לדבר, ולשקול הסכמות לענין שיעור הנכות הרפואית, שייתרו הוצאות ויחסכו בזמן".

57. כפי שפורט בפרק לענין השתלשלות העניינים בתביעה הנדונה, הצדדים לא שעו להתרעתי לעיל. אף שניסיתי מספר פעמים לקדם פשרה בתיק זה, לרבות זימונים לקדמי משפט נוספים, ובזהירות הראויה, הצבעתי על הקשיים העולים בניהול תביעה זו במרחק הזמן, ועל כך שבסוף הדרך עלול להתברר כי נזקיה של התאונה בענייננו משנת 2000, קטנים, ובחלקם הארי כבר נבלעו (ניתנו בפועל) בפיצוי שניתן בפסק הדין המחוזי – לא נסתייעה פשרה.
58. ועתה, לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות, לרבות – פרוטוקול חקירת התובעת ובעלה לשעבר לפניי, לא שוכנעתי כי יש או כי ניתן להתעלם מהשתקי הפלוגתא שעולים מפסק הדין המחוזי (כפי שמוצנע בעמדת התובעת); השתקים הרלוונטיים לבחינת הפגיעה התפקודית בענייננו:

                            א.        עובר לתאונה מ-2002, לאורך השנים (ההדגשה – בפסק הדין),  התלוננה התובעת על סחרחורות וכאבי ראש, כאבים בעמ"ש צווארי, כאבים בגפיים התחתונות ועוד.

                            ב.        לאחר תאונות דרכים בשנת 1996 ובשנת 2000 בהן נפגעה במנגנון של צליפת שוט שבה לעיסוקיה לאחר תקופה קצרה.

                            ג.        חרף תאונות מ-1996 ומ-2000 במועד קרות התאונה תפקדה התובעת היטב בעבודתה, היו לה יוזמה ומרץ להצליח בעסקי הפרחים לצד עסקי הביטוח. והראיה הן חנויות הפרחים שנפתחו ב-1997 וב-1999.

                            ד.        התאונות בשנים 1996 ו - 2000 לא היו תאונות שהשלכתן על תפקודה של התובעת היה משמעותי או לאורך זמן. ועצם יוזמת את פתיחתן של חנויות הפרחים, כפי שעשתה, מחזקת ממצא זה.

                            ה.        לא הובאו עדויות כי עובר לתאונה משנת 2002 ולאורך תקופות ממושכות לא תפקדה התובעת בביתה או בעבודתה. היו פניות לרופאים ותלונות על מיחושים שונים, אך לא היה בכך כדי להביאה למצבה שלאחר התאונה מ-2002.

                             ו.        התאונה משנת 2002 הייתה קשה מקודמותיה והותירה את התובעת עם נכויות בתחומים שונים שמקשים על תפקודה וחייה.

                             ז.        במקביל, לאחר התאונה מ-2002 וללא כל קשר אליה, חוותה התובעת אירועי חיים  קשים נוספים, שאף אותם יש להביא בחשבון בבואנו לבחון את מצבה בעת מתן הכרעה בתביעתה. אירועים אלו היו משמעותיים ביותר בהחמרה במצבה הנפשי של התובעת ובהחמרה בתסמונת הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת, החמרה שארעה לטענתה החל משנת 2007.  

                            ח.        התנודות בהכנסותיה של התובעת בשנים הרלוונטיות הן תוצר של תנאי והשתנות השוק, להבדיל - מתוצאה של אובדן כושר של התובעת, שאותו ניתן לייחס רק ל"תקופת החלמה מסוימת" לאחר שתי התאונות (מ-1996 ומ-2000), שלא היו "תאונות שהשלכתן על תפקודה של התובעת היה משמעותי או לאורך זמן".

                            ט.        החל משנת 1995-1996 חלה ירידה בהכנסות התובעת מעסקי הביטוח בשל הירידה הענפית בהכנסות סוכני ביטוח בשל כניסתם של הביטוחים הישירים. בהמשך נפגעה התובעת בתאונת דרכים בשנת 1996 שדרשה תקופת החלמה מסוימת אך השיבה את התובעת לעבודתה כסוכנת ביטוח.

                             י.        בשנת 1997 נפתחה חנות הפרחים הראשונה שהצריכה הוצאות שונות לרבות הוצאות הקמת העסק שגם להן הייתה קרוב לוודאי השפעה על שיעור הכנסתה הכוללת של התובעת באותן שנים. כך גם נדרשה התובעת להקדיש שעות לפיתוח העסק שבאו על חשבון הזמן שיכלה להקדיש לעבודתה כסוכנת ביטוח.

                           יא.       בשנת 1999 פתחה התובעת חנות פרחים נוספת שאף היא הביאה להוצאות וביחד שתי החנויות אף דרשו ממנה זמן לניהולן שנגרע מן הזמן שיכלה להקדיש לעבודתה כסוכנת ביטוח. גם בכך יש להסביר את הירידה בהכנסות באותן שנים.

                           יב.       בשנת 2000 נפגעה התובעת בתאונת דרכים נוספת שגם לאחריה, לאחר תקופת החלמה, שבה לתפקוד עד לפגיעה בתאונה מ-2002.

                           יג.       בכל אותה תקופה, למן שנת 1997 ועד 2002, ישנה ירידה בהכנסות התובעת כסוכנת ביטוח, הן בשל השינוי בתחום זה, כאמור, והן בשל ההשקעות בעסקי הפרחים שדרשו הוצאות בהקמתם ולפי ההתרשמות - לא הניבו הכנסות משמעותיות. לצד שני אלה - יש להביא בחשבון תקופות מסוימות שבהן תפקודה של התובעת נפגע מחמת הפגיעה בשתי תאונות הדרכים הקודמות.

                           יד.       לפי עדויות עדי התובעת עסקי הפרחים היו כשלון עסקי, ועל כן יש להניח שהעליה בהכנסות התובעת החל משנת 2003 נבעו מעסקי הביטוח ולא מעסקי הפרחים.

                           טו.       על כן, יש לקבוע כי למרות התאונה מ-2002, הצליחה התובעת לשוב לעסקי הביטוח בהיקף גדול יותר מזה שהיה לה לאחר פתיחת חנויות הפרחים. יחד עם זאת לא שבה להכנסותיה היפות בשנים שלפני כניסת הביטוחים הישירים לשוק.

                           טז.       ההחמרה במצבה של התובעת החל משנת 2006 בשל אירועים חיצוניים לאירוע התאונה, משתקפת גם בירידה בהכנסות בשנה זו, יחסית לשנת 2005.

                            יז.       אף לאחר התאונה מ-2002 הצליחה התובעת להשתכר במומה יותר מהכנסותיה שבסמוך לפני התאונה וזאת חרף הפגיעות בתאונה מ-2002.

59. על רקע הגרסה שמסרה התובעת ועמדה עליה בבית משפט המחוזי, שלאחר ליבון ודיון הניבה את סגירת הפלוגתאות לעיל בהכרעה בבית משפט המחוזי - אינני מקבל את גרסתה החדשה של התובעת בתצהירה, כי תפקודה בין התאונות מ-2000 ו-2001 היה חלקי, וכי המשיכה לעבוד אחרי התאונה מ-2000 רק בהיקף מצומצם מזה שהיה לפני התאונה, "והייתי נוטלת תרופות לטיפול במצבי על רקע קבוע". התוויית התרופה אלטרול היתה רק למעלה משנתיים לאחר התאונה מ-2000 (ביוני 2002), ולבד מהמלצה על 5 ימי מחלה בשחרורה מהמיון, לא הוצגו מסמכים רפואיים המלמדים על הכרה של גורם רפואי או מוסדי באי-כושר אצל התובעת בתקופה שבין התאונה מ-2000 לתאונה מ-2002.
60. בתצהירים שנתנה התובעת בבית משפט המחוזי מסרה גרסה הפוכה לזו שמוצגת בענייננו. בתצהיר מ-2007 הצהירה, בין היתר, כדלקמן: "עד לתאונה (התאונה מ-2002 – מ.ת.ב) הייתי אישה פעילה, והתרוצצתי מבוקר עד ערב, מלאת עיסוקים וחיי חברה. פתאום הפכתי לשבר כלי" [ס' 7 לתצהיר מ-2007; וראה גם בסעיף 10, באותו נוסח בהתייחסות למצב הנפשי המעולה שאפיין את התובעת טרם התאונה מ-2002]; "מאז התאונה אני סובלת מסחרחורות, שמופיעות כל כמה שעות, נמשכות מספר שניות, אך מאוד מפחידות אותי" [ס' 11 לתצהיר מ-2007].
61. בתצהיר מ-2013 הצהירה התובעת, בין היתר, כי שמצבה הבריאותי שמלווה אותה ב"שבע השנים הרעות", "נגרם אך ורק בגלל התאונה בה נפגעתי" (הכוונה – התאונה מ-2002) [סעיף 6 לתצהיר]. לגבי קביעות המומחים בבית משפט המחוזי שייחסו חלק מנכויותיה למצב עבר (עבר – לפני 2002), מבקשת התובעת מבית המשפט להקשיב היטב לחקירות המומחים, "ובעיקר לקבוע שלפני התאונה הייתי בסדר גמור והתאונה היא שגרמה לכך שאני היום "שבר כלי"" [סעיף 44 לתצהיר].
62. תקצר היריעה מלפרט את ההדגשות שמדגישה התובעת בתצהירה מ-2013, שלמרות עבר רפואי מסוים ואירועים רפואיים נקודתיים, עבדה באופן מלא בשני מקומות עבודה בכל השנים שקדמו  לתאונה מ-2002, ולא היה לעבר הזה השפעה ממשית על תפקודה, כך אפילו שהמומחים קבעו לה "נכויות קודמות" עבדה 10 שעות ביום. התובעת מבהירה כי אף שזה נכון שהיו לה תאונות קודמות "זה לא הפריע לתפקוד השוטף שלי" [סעיפים 115-117 בתצהיר 2013].
63. אינני מקבל גם את טענת התובעת לירידה בהכנסותיה בגין מגבלות גופניות שנגרמו לה בתאונה מ-2000 [סעיף 16 לתצהירה בענייננו]. בתיק המחוזי, התובעת עצמה מייחסת את הירידה היחסית בהכנסותיה בשנים טרם התאונה לבניית העסק: "מה שאני כן יודעת לספר זה רק את סיפור חיי, ואת העובדה שלפני התאונה עבדתי במשרה מלאה בשני עסקים והשתכרתי היטב (ובית המשפט מתבקש להתחשב כמובן בעלויות של "בניית עסק"), תוך פעילות ועבודה פיזית קשה (כולל עמידה, סידור סחורה, נשיאת משאות וכיו"ב שעות רבות מדי יום) בעוד התאונה ותוצאותיה הביאו לכך שפשוט קרסתי, פיזית נפשית וכלכלית, ועל כן, לפי ייעוץ משפטי שקיבלתי, יש לקבוע שהנכות שנקבעה בגין התאונה הזו היא בעלת משמעות מכרעת ביחס לכושר התפקוד והעבודה שלי, וברור שעם סחרחורות קשות, קשה מאוד לעבוד" [סעיף 55 לתצהיר 2013].
64. ועוד: "אני "לקחתי בחשבון" את הירידה הצפויה בהנסות שלי בשנים של "בניית עסקי הפרחים", וזאת, תוך אמונה בכוחות שלי, בכישורים, בקשרים וביחסי האנוש המעולים שהיו לי, ואשר הייתי בטוחה כי יביאו אותי להצלחה רבה בתחום העיסוק החדש בו בחרתי. מה שלא לקחתי בחשבון זה שתקרה לי תאונה שתוריד אותי ואת כל עסקיי ביגון שאולה" [סעיף 135 לתצהיר 2013].
65. בהתאם קבע בית משפט המחוזי בסעיף 74 לפסק דינו: "התובעת כימתה את שיעור הירידה בעמלות לכדי  - 30% ואף הסכימה כי לצד הירידה בשיעור העמלות נכנסו פחות ביטוחים שכן חלקם של הלקוחות עברו לביטוח ישיר. בהמשך ביקשה לתקן את הרושם שנוצר בעדותה זו תוך שציינה שהיא נפגעה יחסית מעט מאחר וחתך אוכלוסית הלקוחות שלה היה טוב והם העדיפו לשלם קצת יותר ולהשאר לקוחות שלה. אלא שדבריה האחרונים של התובעת אינם מתיישבים עם הנתונים הכספיים שהוצגו בדוחות שמלמדים על ירידה בהכנסות לאורך השנים החל משנת 1997 (ראה גם דבריה בסעיף 133 לתצהירה השני)". היינו, הירידה בהכנסות ניכרת כבר כשלוש נים טרם התאונה.
66. לנוכח כל האמור לעיל, אני מוצא כי יש לקבל את טענת הנתבעת שהאמור בתצהירי התובעת במחוזי - מהווה הודאת בעל דין מטעם התובעת, ושכל נסיון להניח בענייננו בפני בית משפט זה גרסה סותרת, שמתואמת לתמיכה בטענות לנזק מהתאונה הקלה בה היתה מעורבת (תאונה מ-2000), לאחר שגם ניתן פסק דין חלוט בו בית המשפט נתן ביטוי לגרסה זו מטעם התובעת וקיבל אותה, נחזה להיות חסר תום לב.
67. בחקירות התובעת ובעלה לשעבר שהתארכו בענייננו, בין היתר, בשל היעדר מענים ישירים לשאלות שנשאלו, אף שבעלה לשעבר של התובעת אישר בסופו של דבר שבעבר הצהירו הוא והתובעת גרסה שונה מהגרסה הסותרת שהם מציגים כיום  [בעמ' 164-165 ו-169 לפרו'] ואף שהנחזה מודעת לפחות לכך שקיימת בעיה בעצם קיומן של גרסאות סותרות בתצהירים שהיא נתנה [עמ' 57 לפרו'], לא שמעתי הסבר עובדתי או משפטי (של ממש) – מדוע, בנסיבות ענייננו, למול תצהירים ופסק דין, כאמור, יש לקבל את הגרסה החדשה שהוצגה בענייננו, המבקשת להאדיר דווקא את השפעותיה של התאונה מ-2000, שעה שבבית משפט המחוזי שללו התובעת ובעלה השפעה מעשית של תאונה זו וייחסו את הנזק במלואו לתאונה מ-2002.
68. הנתבעת טוענת כי מעבר להיות הצהרות אלה שניתנו לבית משפט המחוזי הודאת בעל דין, יש בהן גם להשתיק את התובעת ולמנוע ממנה להעלות גרסה עובדתית שונה. ואכן, לפי הדין, אני מוצא כי יש בנסיבות ענייננו להקים השתק שיפוטי, היוצר מניעות לתובעת לטעון טענות המתבססות על גרסה הסותרת בעליל את הגרסה שהוצהרה ונדונה בבית משפט המחוזי, במיוחד – כאשר "צמחה לתובעת טובת הנאה" מעצם הצגת עמדה לפיה לתאונה משנת 2000 – לא היתה השפעה על תפקודה.
69. אזכיר, כי לפי הדין,  השתק שיפוטי עשוי לקום כל-אימת שבעל-דין מעלה טענות עובדתיות סותרות בהליך אחד או בהליכים שונים. ההשתק השיפוטי מתמקד בציר היחסים שבין בעלי-הדין לבית-המשפט; הוא נועד "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט" [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט(6) 625, 633 (2005); להלן "עניין בית ששון"]. נוכח התכלית של בירור האמת מתירים לבעל-דין לתקן טענותיו בגדרו של ההליך האחד, אם ביקש זאת, אך משתם ונשלם הבירור האחד, אין לאפשר לו להישמע בטענה הפוכה, שכן יש בכך משום 'כרכור' בין הערכאות וניצול ההליכים לרעה. כללי ההשתק השיפוטי יונקים את כוחם גם מעקרון תום-הלב: "היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים" [עניין בית ששון בעמ' 638-637]. על כן, רשאי בית-המשפט להעלות טענה להשתק שיפוטי מיוזמתו הוא. עוד נקבע בעניין בן ששון, כי תחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר.
70. מלכתחילה הובעה הסברה שאחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הוא שמי שכנגדו נטען ההשתק הצליח בהליך הקודם בטענה שעתה, בהליך האחר, הוא מבקש לסטות ממנה. תנאי זה, יסודו במשפט האמריקאי ועיקרו בחשש מפני החלטות סותרות של בתי-משפט שונים. בעניין בית ששון הובעה הסתייגות מתנאי זה, ואימוצו כדרישה שאין-בלתה נותרה בצריך-עיון [בעמ' 634-633, 638]. בהמשך גילה בית-המשפט העליון נכונות לוותר על הדרישה אם התקיימו התנאים האחרים לתחולתו של השתק שיפוטי וההצדקות שמונחות ביסודו מצדדות בכך. נקבע שדרישה להצלחה בטענה נוגדת מוקדמת יותר שהועלתה בהליך הראשון אינה הכרחית, ואף אינה נדרשת [ע"א 1351/06 עו"ד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, (פורסם; 2007; פסקה ל"ח)].
71. ראיתי את טענות הנתבעת לגבי היעדר אמינות העולה מהכחשות התובעת לגבי שולי העילה, כגון תיקון תשובותיה לענין העוזרת שהעסיקה למעלה משלושים שנה אצלה, והוספת טענה לשעות נוספות באותם ימים בהם עבדה ולתשלומים משלימים, שלא עלתה – לא בבית משפט המחוזי ולא בתצהירה. ודברים נוספים, ולא אכנס אליהן, באשר ממילא מצאתי את עדותה של התובעת מוגזמת בהאדרתה המגמתית, הן לנוכח עדויות קודמות שלה, והן בהתחשב ביחס הנכויות שנקבעו בנדון.
72. אפנה לכך, שעל פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; קביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל השתכרותה וכושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיה הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15); וכן -  אליעזר שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
73. אזכיר עוד את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10  חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (פורסם; 12.6.2011; פסקה 5)].
74. ראוי לציין עוד, כי לפי טבלה שצירפה התובעת לבקשתה למינוי מומחים, סך הנכויות הרפואיות שמצאו המומחים שמונו בבית משפט המחוזי אצל התובעת מסתכם לשיעור משוקלל של 60.46% (לעומת 51.7% שבית משפט המחוזי מצא לייחס לתאונה מיום 2002). מחוות הדעת ומקבעיות בית המשפט בפסק הדין עולה כי ההפרש המשוקלל הזה של 8.76% הוא בגין מכלול של גורמים, לרבות - מחלות רקע, התאונה מ-1996, התאונה מ-2000 ו-"אירועי חיים  קשים נוספים, שאף אותם יש להביא בחשבון בבואנו לבחון את מצבה" בעת מתן הכרעה בתביעתה. אף בית משפט המחוזי בדעה כי: "אני סבורה כי מדובר באפקט מצטבר שלכל אחד מן הגורמים תרומתו שלו. יש לבחון את תרומת כל אחד מן האירועים על רקע מצבה התפקודי של התובעת עובר לאותו אירוע, כפי שנעשה לעיל" [סעיף 151 לפסק הדין]; זאת, לאחר שנקבע: "התאונות בשנים 1996 ו - 2000 לא היו תאונות שהשלכתן על תפקודה של התובעת היה משמעותי או לאורך זמן" [סעיף 96 לפסק הדין].
75. האמור לעיל מצביע בעליל על כך, שיש ליישם בענייננו את מה שנקבע בהלכת רקוביצקי [ע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יעקובוב ואח' פ"ד מז(1), 726 (להלן: "ענין רקוביצקי")], אף שסדר התאונות שונה. בענין רקוביצקי נקבע כי לפי הדין, בבחינת הנכות התפקודית בגין תאונה, עקרונית, אנו מופנים להתייחס ל"יתרת בריאותו" של אדם טרם אותה תאונה, כך גם בקביעת גריעה מכושר השתכרות; ונקבע במפורש [עמ' 734-733 לפסה"ד]:

"מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים".

76. אפנה לכך שבענייננו, מטענות התובעת בבית משפט המחוזי עולה כי אף בעיני התובעת התאונה המשמעותית, שבגינה "משיקולים טקטיים" עיכבה את הגשת וניהול התביעה הנדונה בענייננו - היא התאונה מ-2002, שבגינה בית משפט המחוזי ייחס לתובעת נכות רפואית בשיעור 52%; ואילו - התאונה בענייננו אך נספחת אליה.
77. בית משפט המחוזי דחה בפסה"ד את טענת התובעת להחלת הלכת חננשוילי שביקשה התובעת להחיל בטענה שהתאונה מ-2002 היתה "הקש ששבר את גב הגמל" ומכילה בתוכה את נזקי התאונות מ-1996 ו-2000, כך שאין מדובר בבליעה מליאה של הנזק בענייננו. אך כן מדובר במצב בו בית המשפט המחוזי מבהיר כי התאונה בענייננו היא אחת משתי תאונות שככל שגרמו לאי כושר ניתן לייחס אותו רק ל"תקופת החלמה מסוימת" לאחר כל אחת משתי התאונות (מ-1996 ומ-2000), שלא היו "תאונות שהשלכתן על תפקודה של התובעת היה משמעותי או לאורך זמן".
78. אשר על כן, אני קובע את הנכות התפקודית של התובעת בגין התאונה משנת 2000 כזו -הנגזרת מ"יתרת בריאותה". על מנת לחשב את "יתרת הבריאות", אם נחסיר מ-100% הבריאות, את אחוז הנכות הרפואית שנמצא על פי כל חוות הדעת של המומחים בבית משפט המחוזי כי יש לייחס לתובעת (מכל מקור שהוא), אך - בהחסרת השקלול של 8.2% שקבעתי כנכות רפואית בגין התאונה שבנדון. היינו, אם סך הנכויות הרפואיות לפי סכימה משוקללת של הנכויות שקבעו המומחים בבית משפט המחוזי - הוא 60.46%, הרי שלאחר הפחתת הנכות הרפואית בענייננו - מדובר בנכות רפואית בסך כולל של 56.93% בלבד (שבתוספת של 8.2% בשקלול נותן נכות רפואית כללית בשיעור של 60.46%).
79. כלומר הנכות בענייננו היא בשיעור 8.2% מ"יתרת בריאותה" של התובעת (ללא הנכות הרפואית שנקבעה בענייננו), 8.2% מתוך סך כולל של 43.07% (המשלים ל-100% מ-56.93%), היינו 3.53%.
80. אשר על כן, אני קובע את נכותה התפקודית של התובעת בגין התאונה משנת 2000 על שיעור של 3.6%.

הנזק והפיצוי

1. סיכום ביניים של נתוני היסוד - טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:

התובעת ילידת – 1.5.1947;

מועד התאונה – 10.2.2000;

גיל התובעת במועד התאונה – 52.9;

גיל התובעת כיום – 73.9;

שיעור הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה – 8.2%;

שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה – 3.6%.

2. התובעת מבקשת שיפסקו לה פיצויים בראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר לעבר, הפסדי פנסיה לעבר, הוצאות רפואיות עבר ועתיד, עזרה בניהול משק הבית וסיעוד עבר ועתיד וכאב וסבל.

בסיס השכר שיש לקבוע לתובעת

3. אינני מקבל את בסיס השכר שמציעה התובעת בסיכומיה בסך 15,787 ₪ לחודש. כפי שעולה מקביעות בית משפט המחוזי בפסק דינו, ירידות השכר בשנים 2000-2002 הם תוצר של תנאי השוק והשקעות התובעת בחנויות הפרחים שכשלו, ולא תוצר של אי-כושר בגין התאונות מ-1996 ו-2000.
4. בית משפט המחוזי מבהיר כי בנוסף לתנאי השוק לעיל בחירות התובעת להשקיע בחנויות הפרחים (השקה שכשלה), הם אלו שעיצבו את מפת רווחיה של התובעת בשנים שקדמו לתאונה מ-2002.
5. לאחר דיון ארוך, בו מבהיר בית משפט המחוזי כי שכרה של התובעת עבר מורדות ועליות שקשורים גם לתנאי השוק ולנסיבות של נסיון להקמת עסק חדש תוך בחירה של התובעת להפחית מזמנה בתחום הביטוח, מצא להעמיד את בסיס שכרה של התובעת על פי מיצוע של הכנסות מאז 1998 ועד 2006, על סך של 9,000 ₪ נטו לחודש (נכון ליום 14.2.16) [סעיף 167 לפסק הדין].
6. אין לי אלא להסכים עם הגיונו וממצאיו של בית משפט המחוזי, שמבהיר כי מדובר בענייננו בעוסקת עצמאית, שיש לבחון את תנודות רווחיה במשקפי התנודות והמהלכים העסקיים; תנודות שלא הושפעו משתי התאונות שקדמו לתאונה מ-2002, אלא "לתקופת החלמה מסויימת". בעניין התאונה מ-2000, לא הוכחה טענת אי-כושר "מזמן אמת", להוציא המלצה של בית החולים ל-5 ימי מנוחה, כאמור.
7. אני מוצא כנכון ויעיל לאמץ את קביעת המחוזי לשיעור שכר הבסיס - גם להערכת הנזק בענייננו, ואעמידו על סך  9,070 ₪ נטו לחודש [70 ₪ הם תוספת הצמדה מאז 2016].
8. כפי שהובהר בפסק הדין בבית משפט המחוזי, שכר זה הוא נטו, אך כולל בתוכו הפרשות לטובת פנסיה; זאת – בהיותה של התובעת עצמאית (ואין את חלקו של המעביד שיביא להפסד), שנהגה להפקיד מתוך שכר זה - כספים בקופת גמל בשנים עובר לתאונה, ולאחריה.

הפסד השכר

9. התובעת טוענת להפסד שכר בגין תוצאות התאונה מ-2000  בשיעור של 883,960 ₪ במשך כ-17 שנות עבודה – עד הגיעה לגיל 70, זאת - בתוספת 10% כי הפרישה מהכנסותיה עבור הפנסיה.
10. לא הוצגו בענייננו ראיות בעין לגבי שיעור השכר שהתובעת השתכרה או בפועל - איבדה.
11. ככל הנראה, התובעת נסמכת בסיכומיה בהקשר זה - על מה שנקבע בפסק הדין המחוזי. אם כן, אלה על פי קביעת בית משפט המחוזי נתוני השכר טרם התאונה מ-2000: בשנת 1995 הכנסתה החודשית של התובעת לאחר שיערוך וניכוי מס עמדה - על סך 21,099 ₪; בשנת 1996 – על סך 20,232 ₪; בשנת 1997 - על סך 16,796 ₪; בשנת 1998 - על סך 11,097 ₪; בשנת 1999 – על סך 10,921 ₪.
12. ואלה על פי קביעת בית משפט המחוזי נתוני השכר לאחר התאונה מ-2000: בשנת 2000 הכנסתה החודשית של התובעת לאחר שיערוך וניכוי מס עמדה - על סך 7,381 ₪; בשנת 2001 – על סך  3,998 ₪; בשנת 2002 - על סך 4,629 ₪; בשנת 2003 - על סך 7,569 ₪; בשנת 2004 - על סך 10,598 ₪; בשנת 2005 - על סך 15,958 ₪; בשנת 2006 - על סך 10,984 ₪. החל שנת 2007 לא הובאו נתונים על השתכרות [סעיף 161 לפסק הדין].
13. עוד ראוי להפנות לכך, שאף שככלל - הירידות בשכרה של התובעת ביחס לשכר הבסיס לא ירדו מעבר ל-50% (להוציא שנת 2001 – בה הירידה חרגה מעט משיעור גריעת השכר שמצופה לכאורה ב-50% נכות תפקודית ), ואף שלפי הדין יש להוכיח בעין אובדן שכר על מנת להיות זכאי לפיצוי בגין אובדנו, בית משפט המחוזי זיכה את התובעת ב-50% משכר הבסיס שמצא לקבוע לה, במלואם [סעיף 170 לפסק הדין], אף שבחלק הארי של החודשים שבגינם הרוויחה רווחים וגם קיבלה פיצוי, ברור בעליל – שלא איבדה מחצית משכרה.
14. לשון אחר, בית משפט המחוזי זיכה את התובעת בהקשר של פיצויים בגין גריעת שכר, גם מקום בו - על פניו - לא איבדה משכרה ביחס לשכר הבסיס שקבע - בשיעור שמשתקף מהנכות התפקודית שקבע לה (מחצית משכר הבסיס).
15. בהתאם לאמור, אציין כי הואיל ופסק דין זה ניתן לאחר מועד מתן פסק הדין המחוזי, לא ניתן להתעלם לענייננו מהעובדה שבחלק מהשנים, אף ששכרה של התובעת היה גבוה ממחצית שכר היסוד, עדיין התובעת זוכתה בפיצוי המשקף פיצוי על מחציתו (בשנים 2002 ו-2003); לשון אחר – מתן פיצוי נוסף היום לתובעת בגין הפסד שכר המיוחס לתאונה הנדונה בענייננו -  יהווה פיצוי שניתן לאחר שבפועל "המצב כבר הושב לקדמותו". גם לא ניתן להתעלם מהעובדה שבשנים בהן לא הודגמה כל גריעת שכר ברווחיה של התובעת (2004 עד 2006) יהווה פיצוי נוסף הניתן בענייננו - מתן פיצוי במקום בו כבר אין כל צורך לפעול להשבת המצב לקדמותו, באשר - כבר חזר לשם ממילא, באשר התובעת חזרה להשתכר מעל לממוצע לאותה תקופה.
16. עוד קושי שקיים באפיון הנתונים לפרק זה, הוא בהקשר של חובת הקטנת הנזק; לא ברור מהנתונים שבפסק הדין או מראיות התובעת, מדוע התובעת שממשיכה להרוויח ולעלות בשכרה מאז כשנתיים לאחר התאונה בענייננו, ובמיוחד - בשנים 2004 עד 2006, חדלה להשתכר לפתע לחלוטין ב-2007, ככל שחדלה, כאשר כושר השתכרותה נפגע רק ב-50%.
17. בהקשר לדינו של תובע שלא פועל להקטנת נזקו, כשהוא נמנע לחלוטין מכל ניסיון לאתר עבודה או להתחיל עבודה, ראוי להפנות לעניין ת"א (המחוזי ב-י-ם)   1540/96  סילביה בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 27.8.2001), שבו מוזכרת תמצית הדין: "כידוע, קביעת הגריעה מכושר ההשתכרות אינה נעשית על-פי השוואה בין השכר ערב התאונה לבין השכר לאחריה, כי אם בהשוואה בין השכר שאותו יכול היה הניזוק להשתכר אלמלא מומו, עם השכר שהוא יכול היה להשתכר במומו (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 538מול ד'-ה'; ע"א 488/87 המרמן בע"מ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810, 818מול ג'-ד')".
18. בהקשר למהות המקופלת בטיב ההשוואה שהדין דורש, כאמור, המורכבות בענייננו, היינו - קיומה של נכות תפקודית בשיעור 50% שלא קשורה לתאונה בענייננו, לצד נכות תפקודית קטנה ביותר (כ-7% בהשוואה לסך הנכות התפקודית שנקבעה במחוזי), מעלה את הדילמה הבאה: אם אכן די בנכות תפקודית של 50% שנקבעה לתובעת בבית משפט המחוזי כדי להצדיק הפסקת עבודה לחלוטין על ידי התובעת, אזי - אין בנכות שנגרמה בתאונה מ-2000, זו שבענייננו, כדי לגרום הפסד שכר נוסף (מה שמכנים – ההפסד "נבלע"); ואם לא די בנכות התפקודית בשיעור של 50% שנקבעה לתובעת כדי להצדיק הפסקת עבודה לחלוטין, ולמעשה עליה לפעול לאיתור עבודה מתאימה – אזי התנהלות שבה התובעת לא פועלת להקטנת נזקיה, מונעת מהנתבעת בענייננו תחילתו של בירור והוכחה שבידי התובעת  - בקלות - לאתר עבודה אפילו במשרה חלקית, שבה היא משתכרת לפחות 50% משכר הבסיס שנקבע בבית משפט המחוזי; היינו – שבעצם, בפועל, בידי התובעת הכוח, והחובה, להשיב את המצב לקדמותו (להקטין את הנזק), כך שהתאונה הנדונה בענייננו – לא יהיה בה להוסיף נזק בתחום הפסד השכר.
19. בהקשר של נטל ההוכחה, אעיר, כי אמנם, כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (ת"א) 1714/04  עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

 [ראה גם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (פורסם; 5.3.84)].

20. אם אקח בחשבון שממועד התאונה ועד למועד בו הגיעה התובעת לגיל 70 - חלפו 17 שנים ו-3 חודשים, היינו – 207 חודשים, הרי שחישוב מלא של הפסד לכאורי בגין הנכות התפקודית שקבעתי בנדון מגיע לסך של 67,590 ₪ [9,070 X 207 X 3.6%].
21. אעיר כי, כאמור, התובעת איננה זכאית לתוספת בגין הפסד פנסיה, ואפנה לכך שהתשלום הגלובלי שבית משפט המחוזי קצב לתובעת בהקשר זה - מנימוק שאולי התאים לנסיבות הנכות המשמעותית שנקבעה לפניו (אך לא – לענייננו), מהווה כ-7% בלבד מסך הפיצוי שמצא לפצות את התובעת בגין אובדן שכר ולעבר ולעתיד יחדיו.
22. אעיר עוד, כי לנוכח התנהלות התובעת בבחירותיה לנהל את התביעה בענייננו באופן שגרר את הדיון משך שנים רבות, אינני מוצא כי יש לצרף ריבית לסך המכסימלי שלכאורה ניתן לייחס כהפסד שכר בענייננו.
23. בנסיבות ענייננו, בשל היעדר נתונים לגבי השנים 2007 ואילך, ובשל העובדה שלגבי השנים 2000 עד 2006 (להוציא 2001) לא נחזתה בפועל כל גריעת שכר (התובעת הגיעה להשתכרות גבוהה משכר הבסיס או הגיעה לרמת השתכרות שבה יחד עם הפיצוי בגין מחצית שכר הבסיס על פי פסק הדין – קיבלה בפועל את מלוא שכר הבסיס), אעמיד באומדן את הפסד השכר בענייננו על סכום גלובלי של 40,000 ₪.  
24. בהתחשב בכל האמור בפרק זה לעיל, אני מוצא לקבוע כי  התובעת זכאית לפיצוי בעבור הפסד שכר בענייננו – בסך של 40,000 ₪.

עזרת הזולת

1. ב"כ התובעת טוענת כי יש להעריך את שווי העזרה לה נזקקת התובעת לעבר בסך של 40,000 ₪, ולעתיד בסך 30,000 ש"ח.
2. בכל הקשור לעבר, לא צורפו ראיות להוצאה בעין בענין זה. התובעת הביאה כעדות מסייעת מטעמה את בעלה לשעבר. לא הובאו לעדות בני משפחה שבבית משפט המחוזי העידו כי סייעו לה בעקבות התאונה מ-2002, חלקם אף נחקר בבית משפט המחוזי (בתה של התובעת ובעלה לשעבר נפטרה למרבה הצער לפני מספר שנים).
3. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את גרסתה שהגדילה את העזרה בבית – אם בהעסקת המנקה ואם בהעסקת העוזרת בעקבות התאונה מ-2000.  מעדות התובעת עולה כי משך שנים רבות עובר לתאונה העסיקה עוזרת בית ואף מבשלת, וכפי שעלה מן העדויות לא נדרשה בעצמה לעבודות הבית.
4. התובעת הצהירה בבית משפט המחוזי כי עד לתאונה מ-2002 העסיקה את העוזרת רק פעם בשבוע, ובעקבות התאונה מ-2002 נאלצה להגדיל את היקף העסקתה לפעמיים בשבוע [ס' 21 לתצהיר התובעת מ-2007].
5. בפסק הדין בבית משפט המחוזי נקבע: "לאחר הפגיעה בתאונה ולהווה מוסיפים התובעת ובעלה להעסיק את אותה עוזרת בית במתכונת של פעמיים בשבוע כפי שעבדה גם בעבר לפני התאונה (ראה עדותה בעמ' 24 לפרוטוקול)" [סעיף 176 לפסה"ד].
6. לא שוכנעתי כי היה שינוי בעניין זה בין לפני ואחרי גם במקרה של התאונה שבענייננו.
7. עוד מצא בית משפט המחוזי כי "מתוך העדויות ניתן היה ללמוד כי התובעת אינה נושאת בעלות עוזרת הבית אלא בעלה לשעבר, שאף הוא נהנה משירותי העוזרת וכן משרדו שמתנהל מאותה דירה. מכאן שעד היום לא הוכח הפסד בראש נזק זה" [סעיף 178 לפסה"ד]. 
8. בסופו של דבר התובעת אישרה בעדותה כי לא חל שינוי בהעסקת העוזרת והמבשלת אחרי התאונה מ-2000 עד לתאונה מ-2002 [עמ' 91 לפרו'].
9. מתברר כי התובעת ממשיכה להתגורר באותו חדר בדירה שהיתה דירתם המשותפת של בני הזוג שנים.
10. בית משפט המחוזי זיכה את התובעת בראש נזק זה בפיצוי תחת ההבהרה הבאה: "בשוקלי את נכותה של התובעת תולדת התאונה כמו גם את מצבה הרפואי עובר לתאונה ואת ההחמרה במצבה שאינה קשורה לתאונה, ראיתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על - 150,000 ₪" [סעיף 180 לפסה"ד]. 
11. מאידך, אזכיר כי, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כדבעי, כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’  פ"ד כח(1) 277]. שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.
12. משום שהתובעת שבה לעבודתה לאחר התאונה [בעלה לשעבר אישר בעדותו [עמ' 164 לפרו'], עם צווארון, וגם הוא סייע לה אז, כך לעדותו.
13. בהעדר ראיות בעין, ולאור האמור לעיל, על דרך אומדנא דדיינא, אני קובע כי סך הפיצויים הכולל בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד לתובע הוא 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

14. ראיתי לקבוע בראש נזק זה של הוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד) פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 5,000 ₪; זאת, מהנימוקים הבאים:

א.     לא הובאו בזיקה לתאונה מ-2000 ראיות לטיפולים רפואיים מיוחדים שחורגים מסל הבריאות או שהוכח שבעלותם נשאה התובע.

ב.      כל טענות התובעת לגבי תרופות שקיבלה עד למועד הגשת ראיותה בבית משפט המחוזי עמדו לפני בית משפט המחוזי, ששקל את טיב התרופות ואת היקף התרופות שאינן מכוסות בסל או היקף ההשתתפות ברכישתן וקבע: "בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד את הפיצוי לעבר ולעתיד בגין חלקן של ההוצאות הרפואיות שהן תוצאת התאונה, על - 100,000 ₪" [סעיף 194 לפסה"ד].

ג.      התובעת מציגה רשימות של התווית תרופות, כאשר את התרופה מסוג אלטרקס רכשה רק פעם אחת לפני התאונה מ-2002, כך גם הקלונקס.

ד.      אני מוצא כי התובעת פוצתה על ידי בית משפט המחוזי בגין תרופות שרכשה, ללא הגבלה של חלקיות הנכות.

כאב וסבל

15. אזכיר, כי על פי חוק הפיצויים שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית., תשל"ו-1976; ע"א 184/80  אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע חוק הפיצויים.
16. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילה של התובעת, שיעור הנכות הרפואיות המשוקללת -8.2%, וחלוף הזמן מאז ארעה התאונה, הפיצוי בשל הנזק הלא ממוני בגין התאונה, הוא 20,000 ₪ [18,298 ₪ – במעוגל].

סך הפיצויים

17. מצאתי לקבל את התביעה, כך שהסכום שאמור להיות משולם לתובע הוא פיצוי כולל בסך של 75,000, הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:

הפסד שכר	40,000    ₪
עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד)	10,000    ₪  5,000    ₪
כאב וסבל	20,000    ₪
סך הכל	75,000  ₪

סוף דבר

אני פוסק כי:

                            א.        התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של  75,000 ₪.

                            ב.        עוד ישלמו הנתבעות לתובעת - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 11,408 ₪, וכן - יישאו הנתבעות בהחזר האגרה ששילמה התובעת בנדון.

                            ג.        סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעות לתובעת באמצעות בא-כוחה, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

 

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

זכות ערעור - כדין.

 

ניתן היום,  י"א אדר תשפ"א, 23 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.

 

משה תדמור-ברנשטיין

טעות הגהה תוקנה היום, י"ב באדר תשפ"א, 24 בפברואר 2021, בהעדר הצדדים.