אימתי רכב ייחשב רכב המעורב בתאונה?

אימתי רכב ייחשב רכב המעורב בתאונה?

בית המשפט העליון מחדד את ההלכה לעניין השאלה אימתי רכב ייחשב רכב המעורב בתאונה?

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  2812/20

 

ע"א  3696/20

 

ע"א  8280/20

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

 

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

 

כבוד השופט א' שטיין

 

 

 

 

המערערת בע"א 2812/20:

קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

 

 

 

 

המערערת בע"א 3696/20:

פלונית

 

 

 

 

המערערת בע"א 8280/20:

פלונית

 

 

 

 

 

  ג  ד

 

 

 

 

המשיבים בע"א 2812/20:

1. פלונית

2. רפי חבז

3. פלונית

 

 

 

 

המשיבים בע"א 3696/20:

1. קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

2. 

3. פלונית

 

 

 

 

המשיבים בע"א 8280/20:

1. קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

2. 

 

       

 

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 063158-11-14 שניתן ביום 28.2.2020 וביום 5.10.2020 על ידי כבוד השופט א' דראל

 

בשם המערערת בע"א 2812/20 והמשיבה בע"א 3696/20 ובע"א 8280/20:

 

 

 

בשם המערערת בע"א 3696/20

והמשיבה בע"א 2812/20:

 

 

 

בשם המערערת בע"א 8280/20

והמשיבה בע"א 2812/20 ובע"א 3696/20:

 

 

 

 

בשם המשיב בע"א 2812/20,

בע"א 3696/20 ובע"א 8280/20:

 

 

 

 

 

 

פסק-דין

 

השופט י' עמית:

 

          שלושה ערעורים מאוחדים שעניינם בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים).

 

רקע

 

  1. המערערת בע"א 3696/20 (להלן:הנפגעת) נפגעה ביום 25.12.2013 בתאונת דרכים עת חצתה כביש בנסיבות שיפורטו להלן. הנפגעת, ילידת 1999, הייתה כבת 14 שנים במועד התאונה, וכתוצאה מהתאונה נחבלה בין היתר בראשה. הרכב הפוגע שבו נהג המשיב 2 (להלן: המשיב) לא היה מבוטח בביטוח חובה, ומשכך הוגשה תביעת הנפגעת נגדו ונגד קרנית. התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום שמינה מומחים רפואיים, ולאחר שניתנו חו?ת דעתם והוגשו תחשיבי נזק, הדיון בתביעה הועבר לבקשת הנפגעת לבית המשפט המחוזי (ת"א 63158-11-14).

 

          קרנית לא חלקה על חובתה לשאת בנזקי הנפגעת ומיקדה את טענותיה במישור היחסים שבינה לבין המשיב ובין אמה של הנפגעת, נגדם הגישה הודעת צד שלישי. בית המשפט המחוזי הורה על פיצול הדיון כך שתחילה תוכרע שאלת הנזק ולאחר מכן תתבררנה יתר השאלות הטעונות הכרעה.

 

  1. במישור הנזק, עיקר המחלוקת בין הצדדים נגע לנכותה התפקודית של הנפגעת ולכושר השתכרותה, בהינתן שחרף גילה הצעיר הנפגעת סבלה עובר לתאונה ממצב נפשי ונוירולוגי שהביא לשילובה במסגרת חינוכית מותאמת ואף לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי למשך כחודשיים.

 

          בחו?ת הדעת הסופיות מטעמם קבעו המומחים הרפואיים את הנכויות הבאות: בתחום האורתופדי – 10%; בתחום הנוירולוגי – 40% בגין דימום מוחי טראומטי עם פגיעה קוגניטיבית בזיכרון ובתפקודים אקזקוטיביים והפרעת התנהגות, כשמחצית מהנכות (20%) יוחסה לתאונה והמחצית האחרת (20%) יוחסה למצב קודם. בנוסף נקבעו 2.5% נכות בשל מיגרנה המיוחסת לתאונה; בתחום הפסיכיאטרי – 10% בשל תסמינים המנעותיים וחרדתיים שהתווספו לאחר התאונה, ונקבע כי הפרעות ההתנהגות מהן סובלת הנפגעת היו קיימות עובר לתאונה וההחמרה בהן כלולה בנכות שנקבעה בתחום הנוירולוגי.

 

  1. בפסק דין חלקי מיום 28.2.2020 פסק בית המשפט לנפגעת פיצוי כולל בסך 1,043,000 ₪ (לאחר ניכויים והקפאת חלקית של הפיצוי כמפורט להלן), בתוספת שכ"ט עו"ד והחזר אגרה חלקי. בית המשפט אימץ את קביעות המומחים הרפואיים בחו?ת דעתם הסופיות וקבע כי הנכות הרפואית המשוקללת של הנפגעת עומדת על 36.8%. בתוך כך, בית המשפט דחה את טענת הנפגעת לפיה יש להעדיף את קביעתו המקורית של המומחה הנוירולוגי, שניתנה לפני שנמסרו לו מסמכים רפואיים מעברה של הנפגעת, ובה ייחס לתאונה 25% מהנכות ו-15% נכות יוחסו למצב הקודם. בית המשפט עמד על הקושי בטענת הנפגעת הנובע מכך שהמומחה לא נחקר על חוות דעתו, וקבע כי טענתה בדבר שלילת האפשרות לחקור את המומחים משוללת כל יסוד. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לסטות מהחזקה לפיה בכל הנוגע לקטינים ולצעירים, הנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית, וכי המומחים הרפואיים נתנו את הדעת למצבה הקודם של הנפגעת והבחינו בין הנכות שקשורה לתאונה לבין הנכות הקודמת, וקביעותיהם לא נסתרו. עוד נקבע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות יהיה בהתאם לנכות שנקבעה ויחושב לפי השכר הממוצע במשק.

 

          על בסיס קביעות אלה נפסקו לנפגעת הסכומים הבאים: 1,050,000 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד; 130,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה; 125,000 ₪ בגין עזרה לזולת לעבר ולעתיד; 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות; 25,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה; ו-72,000 ₪ בגין כאב וסבל. בית המשפט לא מצא לפסוק לנפגעת פיצוי עבור הוראה מתקנת ועזרה בלימודים לעבר או לעתיד, וניכה מהסכום שהתקבל תשלומים ששולמו לאם הנפגעת כחלק מקצבת ילד נכה של המל"ל. אשר לקצבאות עתידיות, בית המשפט קבע כי על פני הדברים הנפגעת עשויה להיות זכאית לנכות כללית עם סיום שירותה הצבאי, והקפיא סך של 350,000 ₪ מהפיצוי עד שתמצה זכויותיה מול המל"ל. בסופו של יום, נפסק לזכות התובעת הסך של 1,043,000 ₪ כאמור בצירוף שכר טרחת עו"ד. בשים לב לסכום הכולל שנפסק, נקבע כי הנפגעת תישא בתשלום האגרה המתחייב מניהול ההליך בבית המשפט המחוזי בניכוי האגרה החלה על הליך המתנהל בבית משפט השלום, שישולם על ידי קרנית (תקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות)).

 

  1. בפסק דין משלים מיום 5.10.2020 דן בית המשפט בהודעת צד שלישי שהגישה קרנית נגד המשיב ונגד אמה של הנפגעת, שהסיעה את הנפגעת במועד התאונה והייתה נוכחת בעת הפגיעה בה. ההודעה המקורית הוגשה כנגד המשיב בהתבסס על הטענה כי רכבו (להלן:רכב הרנו) שלא היה מבוטח, פגע בנפגעת עת חצתה כביש (משמאל לימין) בדרכה לכיוון הרכב של אמה, שעמד בצידו הימני של הכביש. לאחר שמיעת עדויות הנפגעת והאם, התיר בית המשפט המחוזי לקרנית לתקן את הודעתה והאם נוספה גם היא כצד שלישי (בקשתה המקורית של קרנית בעניין זה הוגשה זמן קצר לפני שמיעת הראיות ונדחתה, החלטה מיום 27.6.2019). טענתה של קרנית הייתה כי רכב האם (להלן: רכב המאזדה), שאף הוא לא בוטח בביטוח חובה, חנה במקום אסור המהווה סיכון תחבורתי וגרם לרכב הרנו לסטות מנתיב נסיעתו ולפגוע בנפגעת, שהוטחה לאחר הפגיעה אל רכב המאזדה. לשיטת קרנית, רכב המאזדה הוא רכב מעורב בתאונה שבה נפגע אדם מחוץ לכלי רכב, וחל סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים כך שהמשיב והאם חבים כלפיה ביחד ולחוד.

 

          לאחר שמיעת עדים ובחינת ראיות הצדדים, לרבות חו?ת דעת מומחים, הורה בית המשפט על קבלת ההודעה. בית המשפט מצא להעדיף את גרסת האם להתרחשות התאונה כפי שנמסרה בהודעתה למשטרה, ועל בסיסה קבע כי הנפגעת אכן הוטחה ברכב המאזדה לאחר שהרנו פגע בה והתקיים מגע בינה לבין הרכב. עוד נקבע כי רכב המאזדה חנה במקום החוסם את נתיב הנסיעה וחייב נהגים, ביניהם המשיב, לסטות מנתיבם כדי לעקוף אותו. חניית הרכב בדרך זו יצרה סיכון תחבורתי בשים לב לצורת העמידה ששינתה את מסלול הנסיעה, אי הצמדות רכב הרנו לימין וצמצום השטח העומד לרשות המשתמשים בכביש. בהינתן הקביעה כי רכב המאזדה חנה בחניה אסורה והנפגעת הוטחה בו, לא ניתן לראות ברכב המאזדה כ"זירה" בלבד, וקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין עמידת הרכב במקום שבו עמד לבין התאונה.

 

          בשל כל האמור נקבע כי רכב המאזדה הוא רכב המעורב בתאונה והמשיב והאם חייבים כלפי קרנית בגין כל סכום ששילמה או תשלם לנפגעת מכוחו של פסק הדין. עוד נפסק כי המשיב והאם יישאו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של קרנית כמפורט בפסק הדין.

 

הערעורים

         

  1. על רקע זה הוגשו שלושת הערעורים שלפנינו:

 

          (-)    ערעור האם (ע"א 8280/20) הנסב בעיקרו על הקביעה כי רכב המאזדה שבו נהגה יצר סיכון תחבורתי ואינו מהווה "זירה" וכן על הקביעה כי התקיים מגע בין הנפגעת לרכב, כך שרכבה של האם הינו רכב המעורב בתאונה. האם הוסיפה וטענה, בין היתר, כי לנוכח גובה הסכום שנפסק, בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית ליתן פסק דין המקבל את ההודעה; כי קרנית מנועה ומושתקת מלטעון כלפי האם; וכי ככל שיקבע כי רכב המאזדה הוא רכב המעורב בתאונה, לא היה מקום להטיל את השיפוי לטובת קרנית ביחד ולחוד לנוכח אשמתו של המשיב (סעיף 9 לחוק הפיצויים).

 

          (-)    ערעור הבת-הנפגעת (ע"א 3696/20) וערעורה של קרנית (ע"א 2812/20) הנסבים על גובה הנזק. הן קרנית הן הנפגעת הלינו על הנכות התפקודית שנקבעה וכפועל יוצא על הפסדי ההשתכרות לעתיד והפסדי הפנסיה שנפסקו. לטענת הנפגעת, לא היה מקום לייחס את הנכות למצבה עובר לתאונה, שכן בעבר סבלה מבעיות שפה ובעיות רגשיות אך לא מבעיות קוגניטיביות, ולאחר האשפוז טופלה ברטלין והשתפר מצבה. עוד לטענתה, יש לקבוע לה אובדן השתכרות מלא וכך גם עולה מסעיף הליקוי לפיו קבע המומחה הנוירולוגי את נכותה (סעיף 32א(1)(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ו-1956). בתוך כך, הנפגעת מערערת גם על החלטת הביניים של בית משפט קמא מיום 27.6.2020 שבה נדחתה בקשתה לחקור את המומחים הרפואיים. קרנית מנגד סבורה כי לנפגעת נכות רפואית ותפקודית משמעותית שאינה קשורה לתאונה ולא באה לידי ביטוי בקביעותיו של בית משפט קמא, וכי בנסיבות המקרה נסתרה חזקת השכר הממוצע במשק החלה לגבי נפגעים שהינם קטינים וצעירים.

 

          לנפגעת טענות גם ביחס לראשי נזק אחרים ולשיטתה, היה מקום לפסוק פיצוי בגין הוראה מתקנת וסיוע בשיעורים פרטיים לעבר ולעתיד וכן להגדיל את הסכומים שנפסקו בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מוגברות. הנפגעת אף טענה כי לא היה מקום לחייבה בתשלום חלקי של אגרת בית המשפט, באשר הסכום "ברוטו" שנפסק לזכותה בצירוף שכר טרחת עו"ד עולה על 60% מתחום סמכותו של בית משפט השלום (תקנה 5(ג) לתקנות האגרות), ובית משפט קמא לא היה רשאי להפעיל שיקול דעת בנושא.

 

 

דיון והכרעה

 

  1. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי דין הערעורים להידחות.

 

          אפתח את הדיון בדרך התרחשות התאונה וערעורה של האם.

 

ערעור האם – האם רכב המאזדה הינו רכב המעורב בתאונה?

 

  1. סעיף 3(ב) לחוק שעניינו בפגיעת אדם מחוץ לרכב כשמספר כלי רכב מעורבים בתאונה, קובע כלהלן:

 

תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב

  1. (א) [...]

(ב)  נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

[...]

 

 

          אופן בחינת האחריות לפצות ניזוקים במצב הנדון סוכם על ידי המשנה לנשיאה א' ריבלין באופן הבא:

 

"בשלב הראשון, יש לבחון אם כלי הרכב הקשורים לתאונה נחשבים ככלי רכב מעורבים לפי הגדרת 'תאונת דרכים' בסעיף 1 לחוק – הגדרה הדורשת, בין השאר, 'שימוש' ברכב או התקיימות של אחת מן החזקות המרבות, וקשר סיבתי בין ה'שימוש' או החזקה לתאונה. אם רק אחד מכלי הרכב הוא רכב מעורב, רק חברת הביטוח שביטחה אותו תהא אחראית לפצות את הניזוקים. [...]  בשלב השני, אם ישנו יותר מכלי רכב אחד המעורב בתאונה, יש לפנות לסעיף 3 כדי לקבוע מי מבין כלי הרכב אחראי לפצות את הניזוק. [...] כאשר מדובר בנפגעים שאינם נוסעים, והתקיים מגע פיסי בין כלי הרכב או בין כלי רכב לבין הניזוקים, חברות הביטוח של כלי הרכב חבות ביחד ולחוד לפי הוראת סעיף 3(ב) לחוק" (רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (12.6.2009) (להלן: עניין ביטוח ישיר), ההדגשות במקור).

 

 

          ולעניין קיומו של קשר סיבתי בגדרי סעיף 3(ב) קבע המשנה לנשיאה ריבלין כלהלן:

 

"אכן, הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את 'המעורבות' בתאונה במשקפי 'המגע'. אלא, שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה" (ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (31.10.2007) (להלן: עניין אררט), בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנ"א 9656/07 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (29.6.2008)).

 

          וכן:

 

"אשר לניזוקים שאינם נוסעים, שנפגעו מחוץ לרכב, עליהם תחול הוראת סעיף 3(ב) לחוק, וכל עוד התקיים מגע בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לניזוק, ומתקיים גם קשר סיבתי בין המגע לתאונה, אזי יחויבו מבטחות כלי הרכב לפצות את הניזוקים ביחד ולחוד" (עניין ביטוח ישיר, פסקה 8).

 

 

          עוד בנושא זה ראו: ע"א 6527/06 ‏הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' ארד (7.10.2008) פסקאות 6-4 (להלן: עניין ארד); רע"א 7501/11 אברמוב נ' בכר, פסקאות 10-9 (6.3.2012) (להלן: עניין אברמוב); רע"א 9115/11 ‏מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חראזי אייל, פסקאות 11-10 (2.4.2012) (להלן: עניין מנורה).

 

  1. כאמור, בית המשפט המחוזי העדיף את גרסת האם לדרך התרחשות התאונה כפי שנמסרה למשטרה על פני גרסתה בבית המשפט וגרסאותיו של המשיב במשטרה ובבית המשפט. מפסק הדין עולה התמונה העובדתית הבאה: האם והנפגעת נסעו ברכב המאזדה לבית חבר? של הנפגעת. האם המתינה ברכב שעמד בצידו הימני של הכביש במקום המסומן ב"אדום לבן", הנפגעת יצאה מהרכב וחצתה את הכביש שמאלה לכיוון בית החבר. הנפגעת הבחינה בחבר שחיכה ליד רכב האם והחלה לחצות את הכביש משמאל לימין בחזרה לכיוון הרכב. אז פגע בנפגעת רכב הרנו והיאהוטחה אל רכב המאזדה לפני שנפלה אל הכביש.

 

  1. לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיההתקיים מגע בין הנפגעת לבין רכב המאזדה. מדובר בקביעה עובדתית שבה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב, בפרט כאשר זו נעשתה על בסיס שמיעת עדי ראיה לתאונה ומומחים. קביעתו של בית המשפט התבססה על דברי האם למשטרה שנמסרו עשרה ימים לאחר התאונה, וכך תיארה את רגע הפגיעה בנפגעת: " [...] פתאום ראיתי את הילדה שלי עפה באוויר ופגעה באוטו שלי בחלק האחורי בצד שמאל אחורי אני לא יודעת [ע]ם מה היא פגעה ברכב שלי ואני יודעת שזה מה שבלם אותה היא נזרקה באויר ונחתה על הכביש תוך כדי שהרכב שלי נפגע קלות ממנה בזמן הנפילה שלה...". האם אמנם טענה כי אין להסתמך על דבריה שנמסרו למשטרה שכן הם היו בגדר השערות בלבד, ומכיוון שישבה במכונית כשפניה מופנות לפנים והיא חגורה, לא היה ביכולתה לראות פגיעה שהתרחשה בחלק האחורי השמאלי של הרכב. עם זאת, האם סיפרה על התרחשות התאונה במשטרה כמשיחה לפי תומה ולפני שידעה את השלכות הדברים על ההליך שבפנינו, ואמרתה היא בגדר הודאת בעל דין. כמו כן, גרסה זו נתמכת במסמך סיכום האשפוז של הנפגעת בבית החולים, שם צוין כי "[...] נפגעה מרכב נוסע בזמן שיצאה מרכב חונה, נפגעה בחוזקה ו"הועפה" על מכסה הרכב החונה" (הדגשה הוספה). אף שאין מדובר בכלל מוחלט, יש לתת משקל לגרסה ראשונית כפי שמופיעה ברישומי בית החולים, ולא נעלמה מעיני טענת האם כי ניתנה למסמך פרשנות שגויה ושהכוונה בו היא כי הנפגעת "הועפה" למכסה הרכב הנוסע.

 

          אף לא נעלמו מעיני טענות האם ביחס לעדותו של בוחן התנועה המשטרתי שהעיד, בין היתר, כי האפשרות שהנפגעת נפלה על מכסה המנוע של רכב הרנו ומשם לרצפה היא 'הגיונית" (עמ' 131 לפרוטוקול שורות 16-15); כי הרכב הפוגע היה בתנועה ישרה (עמ' 127 שורה 7, עמ' 132 שורה 9), ולא נמצא וקטור המלמד על תנועה באלכסון של הנפגעת (עמ' 132 שורות 4-1) שיגרום להטחתה במאזדה. טענת האם בהקשר זה היא כי יש להסיק מעדותו של בוחן התנועה וממצאיו האובייקטיבים שנכללו בדו"ח שערך בזמן אמת כי לא היה מגע בין הנפגעת לבין המאזדה, ובמאזן ההסתברויות, לא עלה בידי קרנית להוכיח קיומו של מגע כזה. עם זאת, בית המשפט לא מצא להסתמך על חוות דעת המומחים מטעם הצדדים או על חוות דעתו של בוחן התנועה לעניין קיומו של מגע בין המאזדה לבין הנפגעת, בהתחשב בכך שהאחרון העיד כי נקודת המבט בבדיקה שערך הייתה האחריות הפלילית של המשיב לתאונה (עמ' 137) ועל סמך הממצאים בזירה הוא אינו יכול לקבוע או לשלול היתכנות של מגע כזה (עמ' 135 שורות 7-5, עמ' 137 שורות 6-4).

 

  1. בית המשפט קבע כקביעה עובדתית כי עמידת רכב המאזדה בצד הכביש יצרה סיכון תחבורתי, וגם בקביעה זו אין עילה להתערבותה של ערכאת ערעור. הקביעה התבססה על עדות בוחן התנועה לפיה הפרעות כגון רכבים החונים בצד ימין של הכביש מפחיתות את זמן התגובה למניעת תאונה, ואם רכב הרנו היה צמוד ככל הניתן לצד ימין (במקום רכב המאזדה), זמן התגובה (של המשיב) היה ארוך יותר (עמ' 139, שורות 6-1). האם אמנם טענה כי לפי עדויות המומחים מדובר בכביש רחב דיו כך שחניית רכבים בצד הדרך לא יוצרת סיכון, וכי עולה מחוות דעת המומחה מטעמה כי לפני מקום התאונה בכיוון נסיעתו של המשיב היתה "אוזן" במדרכה, מעין מפרץ חניה שחייב את המשיב לנסוע במרחק של כלי רכב חונה ולא להיצמד לימין, גם אם רכב המאזדה לא היה חונה במקום. עוד נטען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי יוצרת בחינה קונקרטית של הסיכון בניגוד לאשר נקבע בעניין אדרי (רע"א1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח 817 (1) (2003) (להלן: עניין אדרי)), ומובילה לכך שכל חניה ברחוב עירוני מהווה סיכון תחבורתי. עם זאת, בית המשפט מצא לקבל את עדות המשיב לפיה הוא נדרש לשנות את מסלול נסיעתו ולסטות לשמאל בגלל הימצאות רכב המאזדה, ומדובר בממצאי עובדה ומהימנות בהם ערכאת הערעור לא תיטה להתערב. מובן כי אין להסיק מפסק הדין כי כל חניה ברחוב עירוני יוצרת סיכון תחבורתי (לאופן בחינת הסיכון ראו עניין אדרי; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 329 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין). לביקורת, ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 118-117 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד). יצוין כי לשיטתו של אנגלרד, פגיעה במכונית חונה – אף אם היא בחנייה מותרת – עשויה להיות כלולה ברישא של הגדרת תאונת דרכים, בבחינת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. שם, עמ' 114). אזכיר בהקשר זה כי רכב המאזדה חנה במקום שסומן כ"אדום לבן" (אם כי בית המשפט לא הכריע אם האיסור על החנייה אושר כחוק לנוכח מסקנתו בדבר הסיכון שנוצר מהחנייה, ואף היה נכון להניח שהחניה אינה אסורה מבחינה נורמטיבית).

 

  1. על רקע קביעות עובדתיות אלה יש לבחון את מעורבותו של רכב המאזדה בתאונה בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק. על פי המבחנים שהובאו לעיל, יש לבחון תחילה אם רכב המאזדה נחשב לרכב המעורב ב"תאונת דרכים" על פי הגדרת המונח בסעיף 1 לחוק, וככל שהתשובה לשאלה זו היא חיובית, יש להמשיך ולבחון קיומו של מגע בין רכב המאזדה לנפגעת וקשר סיבתי בינו לבין התאונה.

 

          הילוכנו מתחיל אפוא בהגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק: 

 

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי.

 

 

          בענייננו, אין מחלוקת כי הנפגעת נפגעה מחוץ לרכב ולא עשתה שימוש ברכב. הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בתחולת החזקה המרבה שבהגדרה – "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" – ובשאלה אם רכב המאזדה חנה במקום היוצר סיכון תחבורתי (וראו בעניין אדרי).

 

  1. האם טענה בערעורה כי החזקה המרבה בדבר פגיעת רכב שחונה במקום אסור לא מתקיימת במקרה של פגיעתהולך רגל ברכב, בהפניה לדברי המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין, פ"ד סד(1) 272 (2010): "'פגיעה' – פגיעת רכב – הכוונה; 'פגיעתו' של הולך רגל ברכב חונה לאו פגיעה היא ברכב חונה" (פסקה 8). לשיטתה של האם, פגיעת הרנו והפגיעה ברכב המאזדה הם שני אירועים שונים ואין קשר סיבתי בין ההיתקלות המאוחרת במאזדה לנזקי הנפגעת, שכן ההיתקלות במאזדה שקולה להיתקלות באבן או עמוד, ורכב המאזדה מהווה רק "זירה" להתרחשויות.

 

          גם דינן של טענות אלה להידחות. ראשית, ביחס למשמעות המונח "פגיעה ברכב", הובעה עמדה שונה לפיה "'פגיעה ברכב' כוללת גם היתקלותו של הנפגע ברכב עצמו, ללא גרימת נזק לרכב" (אנגלרד, עמ' 118). אכן, קיים ספק אם עיקר הנזק שנגרם לנפגעת נגרם באופן ישיר מהפגיעה של רכב המאזדה, שהייתה מאוחרת לפגיעה מרכב הרנו (השוו לעניין ביטוח ישיר, פסקה 5), אך מנגד, לטענתה של קרנית, לא הוכח שנזקי הנפגעת נבעו אך ורק כתוצאה מפגיעת הרנו, כך שאין אפשרות להפריד ולקבוע איזה נזק נגרם מאיזו פגיעת רכב.

 

          בענייננו, בהינתן קביעתו של בית המשפט המחוזי כי חניית רכב המאזדה יצרה סיכון תחבורתי וגרמה לסטיית רכב הרנו לשמאל, תוך צמצום זמן התגובה של הנהגים – קיים קשר סיבתי בין חניית המאזדה במקום האסור לבין התרחשות התאונה (וראו והשוו למקרים המובאים אצל ריבלין בעמ' 335-334, המתייחסים להיתקלות הולך רגל באבן בסמוך לרכב חונה ולרוכב אופניים שהתנגש במשאית החונה במקום אסור לחניה. לעניין דרישת הקשר הסיבתי בין החזקה המרבה לבין התאונה ראו עניין מנורה, פסקה 10; עניין אברמוב, פסקה 9; ע"א 4430/12 ‏הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי, פסקה 23 (1.7.2014); ע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (5‏11.5.201)). בנסיבות המקרה דנן, בהינתן שרכב המאזדה גרם לפגיעת רכב הרנו בנפגעת ובהינתן שהנפגעת הוטחה לרכב המאזדה והתקיים ביניהם מגע – אין מקום לניתוק של כל אחד מהאירועים, ויש לראות את תאונת הדרכים שהתרחשה כאירוע רציף אחד המבסס את תחולתה של החזקה המרבה ואת מעורבותו של רכב המאזדה בתאונה במשקפי סעיף 3(ב) לחוק. ראו והשוו לעניין מנורה – שם היה מדובר בשלושה כלי רכב (אופנוע, פיז'ו, יונדאי) שחנו במקום אסור, בשולי כביש בין-עירוני. משאית שנסעה בשולי הכביש התנגשה בחלק האחורי של הפיז'ו, המשיכה בנסיעה על השוליים, ולאחר מכן פגעה באופנוע ובהולך רגל. נקבע כי מאחר שלא ניתן להפריד ולקבוע מה מידת מעורבותו של כל רכב בתאונה, ארבע המבטחות אחראיות לפצות את הולך הרגל בהינתן שקיים קשר סיבתי בין הימצאותם של הרכבים בחניה אסורה לבין הפגיעה בהולך הרגל וכי כל אחד מהרכבים הוא רכב המעורב בתאונה. כן ראו ע"א (מחוזי חי') 10174-02-11‏ ‏כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס (30.11.2011) ובעיקר פסקאות כ"ח-ל"ה (השופטים י' גריל, ע' גרשון -י' וילנר) – שם פגע רכב סובארו במערבל שחנה בחנייה אסורה ופגע בניזוק שעסק בחיזוק הברגים בגלגל הרזרבי של המערבל. נקבע כי קיים קשר סיבתי, הן עובדתי הן משפטי, בין התנגשות רכב הסובארו במערבל לפגיעתו של התובע-הנפגע, והמערבל הוא רכב המעורב בתאונה. עוד ראו ת"א (מחוזי נצ') 14642-12-12 יאסין נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (28.8.2016) (השופט א' קולה) – שם פגע רכב יונדאי בטנדר איסוזו ובתובע שעמד מחוץ לרכב. נקבע כי מבחן המגע התקיים; כי חלה החזקה המרבה בדבר חניה במקום אסור; וכי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החניה האסורה לבין התאונה, כך שטנדר האיסוזו הוא רכב מעורב.

 

  1. ודוק: נדרש קשר סיבתי בין החנייה במקום האסור לבין התרחשות התאונה (ריבלין, עמ' 118), ולא די בכך שהרכב הנוסף הוא חלק מזירת האירוע. הקשר הסיבתי בין חניית רכב המאזדה להתרחשות התאונה, כפי שנקבע עובדתית על ידי בית משפט קמא, הוא שמבדיל את ענייננו ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, שבהם הפגיעה ברכב החונה התרחשהלאחר הפגיעה בנפגעים וללא קשר אליה, באופן שהביא לשלילת מעורבותו של הרכב הנוסף בתאונה. כך, בעניין אררט, רכב יונדאי פגע בנפגעת מחוץ לרכב והמשיך ופגע ברכב אאודי. נקבע כי בהעדר קשר סיבתי בין הפגיעה בנפגעת למגע המאוחר בין שני כלי הרכב, האאודי אינו בבחינת רכב המעורב בתאונה. בנוסף נשללה מעורבותו בתאונה של רכב שלישי, בין היתר בשל כך שלא התקיים עימו מגע. בעניין ארד, טרקטור התדרדר ללא נהג ומחץ אדם אל רכב מסוג פז'ו, ואז המשיך והתדרדר ופגע ברכב שלישי. הדיון התמקד בשאלת מעורבותו של הרכב השלישי ונקבע כי בהיעדר קשר סיבתי בין המגע שנוצר לבין הפגיעה בנפגע שקדמה לכך, אין לראות ברכב כרכב המעורב בתאונה. במאמר מוסגר, הוסכם על הצדדים באותו עניין כי רכב הפז'ו אליו נמחץ הנפגע היה רכב מעורב בתאונה. עוד ראו רע"א 10875/08 שרון נ' קארו, פסקה 9 (19.4.2009); עניין אברמוב, פסקה 10; והשוו לעניין ביטוח ישיר, שם רכב מיצובישי פגע בפורד שחנה במקום אסור (צידי דרך בינעירונית), הפורד פגע בתורו בשני הולכי רגל וכן באופנוע. נקבע כי שני כלי הרכב מעורבים בתאונה והמבטחות חייבות בפיצוי. לגבי הפורד, חלה החזקה המרבה של חניה במקום אסור, התקיים קשר עובדתי ומשפטי בין החנייה האסורה לנזק שאירע, והפורד הוא שגרם נזק לנפגעים.

 

          כדברי המשנה לנשיאה ריבלין בעניין אררט, הוראת סעיף 3 לחוק אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה. חשש זה אינו מתקיים בענייננו, מקום שבו נקבע עובדתית שחניית רכב המאזדה יצרה סיכון תחבורתי שהתממש. מכל האמור עולה כי אין להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט ולפיה רכב המאזדה הינו רכב המעורב בתאונה על פי סעיף 3(ב) לחוק.

 

  1. לפי סעיף 3(ב),הנוהגים ברכב המעורב חייבים כלפי הנפגע מחוץ לרכב "[...] יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים". בענייננו, הן רכב הרנו הן רכב המאזדה לא היו מבוטחים, וקרנית, הבאה בנעלי הנפגע, רשאית לחזור על כל אחד מהמעורבים בגין מלוא סכום הפיצויים (ריבלין, 508).

 

          ערעור האם נדחה אפוא.

 

ערעורן של קרנית והנפגעת – סוגיית הנזק

 

  1. גם דינם של ערעורים אלה להידחות כאמור בפתח הדברים.

 

          כידוע, ערכאת הערעור תתערב בהחלטות בדבר שומת פיצויי נזיקין במשורה ותוך בחינת הדברים "ממעוף הציפור" (ראו, למשל, ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 19 והאסמכתא המובאת שם (28.6.2012) (להלן: ע"א 3222/10)). בענייננו, גם אם יש טעם בחלק מטענות הצדדים, הרי שהן "מתקזזות" זו עם זו, ובשורה התחתונה אין הצדקה להתערב בסכום הכולל שנפסק.

 

  1. ככלל, הערכת הנכות התפקודית של הנפגע והפגיעה בכושר השתכרותו (להבחנה בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר השתכרות ראו ע"א3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 3222/10, פסקה 22(, נמצאות בליבת שיקול הדעת של הערכאה המבררת, כמי שביכולתה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ראו למשל, ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן, פסקה 4 (27.1.2014)). במקרה שלפנינו פסק בית המשפט על פי ההלכה הנוהגת לגבי קטינים "ולפיה, על דרך הכלל ובהיעדר אינדיקציות סותרות, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, באשר הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים" (שם, וראו גם ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, פסקה 7(20.2.2008) ). כמו כן, בית המשפט לא מצא לסטות מהחזקה לפיה בסיס השכר לחישוב הפסדי השתכרות של קטינים יהיה השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02‏ ‏"מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)).

 

          אכן, המומחה הנוירולוגי לא נחקר על חוות דעתו, זאת בנסיבות שבהן ב"כ הנפגעת הצהירה כי אין בכוונתה לחקור את המומחים הרפואיים ואז חזרה בה, ובענייננו מדובר בפגיעת ראש, שהערכת הנכות התפקודית בגינה אינה מן הקלים (ע"א 4919/09 ‏ עזאם נ' בר, פסקה 6 ((14.6.2011). יחד עם זאת, גם אם הנפגעת קופחה במידת מה בשיעור הנכות התפקודית שנקבע ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, ואיני סבור כך, הרי שמהצד השני, לא ניתן להתעלם מקיומה של נכות קודמת שהוכרה על ידי המומחים הרפואיים ועל ידי המוסד לביטוח הלאומי ומהשלכותיה על בסיס השכר, כטענתה של קרנית.

         

  1. חרף הקשיים מהם סבלה עובר לתאונה ואחריה, הנפגעת שבה לספסל הלימודים, סיימה את לימודיה (ללא בגרות, אך ניגשה לבחינות בשלושה מקצועות ועמדה בהן) והתגייסה לצה"ל, כך שיכולה להישמע הטענה כי הנפגעת טרם החלה לכתוב את סיפור חייה. במכלול הנסיבות, על רקע התרשמותו של בית משפט קמא מהנפגעת ומהראיות שהוצגו בפניו על תפקודה, ולנוכח המגמה שלא לסטות מהשכר הממוצע במשק לגבי קטינים וצעירים אלא במקרים חריגים – רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה אליה הגיע בכל הנוגע להפסדי השכר, מסקנה המובילה לתוצאה מאוזנת בנסיבות העניין.

 

  1. אשר ליתר הסוגיות, לא מצאתי כי טענות הנפגעת ביחס לסכומים שנפסקו ביתר ראשי הנזק מגלים עילה להתערבות בסכום הכולל. כך למשל ביחס לאי פסיקת פיצוי בגין עזרה בלימודים – לא הוכח כי הנפגעת נשאה בעלות כלשהיא בעניין זה בעבר. גם אין בטענות הנפגעת ביחס לנשיאה בתשלום האגרה כדי לשנות את התמונה הכוללת, ואיני קובע מסמרות בנושא.

 

  1. סוף דבר ולנוכח כל האמור, שלושת הערעורים נדחים בזאת.

 

          לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא יעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

 

השופט א' שטיין:

          אני מסכים.

ש ו פ ט

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

          אני מסכימה עם חברי השופט י' עמית כי דין הערעורים כולם להידחות.

 

          לא ניתן לסיים מבלי להביע תסכול מהמציאות העובדתית שנפרסה נגד עינינו, שאף הובילה לתוצאה מורכבת. ברקעה של ההתדיינות עומדת תאונת דרכים שבה שני כלי הרכב המעורבים לא היו מבוטחים. מדובר אפוא במקרה שביסודו הפרות של  חובת הביטוח שבחוק, שלה תולדה לא רק במישור הפלילי, אלא גם במישור של פסיקת הפיצויים. מי שנוהג ברכב ללא ביטוח חשוף לתביעת פיצויים, וזאת נוכח משטר האחריות ה"סגור" שקבוע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק) המבוסס על חובת ביטוח אוניברסלית. העובדה שתאונה שהתרחשה מספר עשורים לאחר כניסתו של החוק לתוקף עירבה שני כלי רכב ללא ביטוח היא ודאי מטרידה בהיבט האכיפתי.

 

          להפרת החוק יש במקרה כזה תוצאה עגומה במיוחד – כאשר אמה של קורבן התאונה נתבעת לשפות את קרנית בגין הפיצויים המשולמים לבתה. התוצאה אינה נוחה בעיקר כאשר מביאים בחשבון שתכלית חקיקת החוק הייתה להבטיח את הפיצוי לנפגעי תאונות במנותק משאלות של אשם – וזאת לשם הגשת תכליות סוציאליות. מצב שבו קטינה נפגעת בתאונה, ואמה בסופו של דבר היא הנושאת בחלק מן הפיצוי (לצדו של הנהג האחר שהיה מעורב בתאונה) גורמת לכך שהגשמת תכליתו הסוציאלית של החוק נפגמת במידה מסוימת. יחד עם זאת, בהינתן נסיבות התרחשות התאונה, כפי שהן עולות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, והיעדרו של ביטוח חובה – מדובר בתוצאה בלתי נמנעת.

 

ש ו פ ט ת

 

          הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

          ניתן היום, ‏ג' בתמוז התשפ"א (‏13.6.2021).

 

י' עמית, ד' ברק-ארז, א' שטיין

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט