כיצד יש לשערך שכר של עובד כפיים שעבד לסירוגין, ועד איזה גיל יש לחשב את הפסדי ההשתכרות שלו?

בית המשפט דן בשאלות כיצד יש לשערך שכר של עובד כפיים שעבד לסירוגין, ועד איזה גיל יש לחשב את הפסדי ההשתכרות שלו?

 

 

בית משפט השלום בחיפה
ת"א 53957-02-18

 

 

בפני	כבוד השופט  יואב פרידמן
תובעת		פלוני
נגד
נתבעים		1.קיבוץ גברעם 2.________ 3.ביטוח חקלאי- אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

 

 

פסק דין

 

רקע והצדדים

 

1. תביעת נזקי גוף בגין תאונת עבודה לתובעת, ילידת ספטמבר 1988, כבת 33 כיום. התאונה אירעה ב- 9.6.13, כאשר נפלה מסולם עליו עמדה במהלך עבודת קטיף. בשנות התעסוקה שעובר לתאונה, הועסקה התובעת בשכר נמוך, ובאופן חלקי, בעבודות חקלאיות שונות.

 

2. הנתבע 2 הינו מי שהיה המעביד לעת הפגיעה.

 

3. הנתבע 1 הינו הקיבוץ שבשדותיו עבדה התובעת בקטיף, עת נפגעה. הנתבעת 3 הינה מבטחת הקיבוץ בביטוח אחריות מעבידים.

 

4. מטעם התובעת הוגש תצהירה שלה, מטעם הנתבע 2 תצהירו שלו, ומטעם הנתבעים 1 ו-3 תצהירו של מר רמי אברהמי שבמועד הרלבנטי שימש כמנהל מטע הר בקיבוץ.

 

הנכות הזמנית והצמיתה

 

5. מטעם התובעת נתן חוו"ד ד"ר גנטוס מאהר (חוות הדעת אוזכרה בכתב התביעה, אם כי לא צורפה). מטעם הנתבעת נתן חוו"ד ד"ר קליגמן. לאור הפערים מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר דוד קרת. הוא לא נחקר, ומסקנותיו מקובלות עלי.

 

 

להלן קביעותיו ביחס לנכות הצמיתה :

 

20% נכות אורטופדית בגין הגבלה בתנועת מפרקים סובטלרים.

5% נכות אורטופדית נוספת בגין הגבלה בתנועות קרסול.

5% נכות פלסטית קלה בגין צלקות.

הנכות המשוקללת עומדת אפוא על 27.8%. אם מנכים את הנכות הקלה בגין צלקות שהשפעתן אסתטית בלבד (והשלכתן אך ביחס לאב הנזק הלא ממוני), הרי הנכויות הרפואיות שיש להן השלכה תפקודית עומדות במשוקלל על 24%.

 

6. א. קביעת המומחה ביחס לנכות הרפואית הצמיתה דומה לזו שנקבעה בענף נפגעי עבודה של המוסד לביטוח לאומי: נקבעה שם נכות בשיעור של 28%. הועדה הרפואית הפעילה את תקנה 15 במלואה. לפיכך זוכה התובעת לגמלת נכות מעבודה לפי 42%, כאשר הנתבעים 1 ו 3 הגישו חוו"ד אקטוארית ביחס לגובההגמלאות העומדות לניכוי.

 

ב. ד"ר קרת קיבל חלקית את קביעות המל"ל ביחס לתקופות אי הכושר והנכויות הזמניות. לקביעתו:

הייתה  תקופת אי כושר מלא (כולל 100% נכות זמנית) מיום התאונה עד 30.4.14. כלומר, 11 חודש.

מאז- 60% נכות זמנית עד 30.9.14, היינו 5 חודשים. לאחר מכן 50% נכות זמנית עד 31.1.15, כלומר עוד 4 חודשים. ומאז הנכות הצמיתה שקבע.

 

 

שאלת האחריות

 

גרסת התובעת:

 

7. במועד הרלבנטי עבדה התובעת בעבודה חקלאית בקיבוץ, דרך הנתבע 2, שהוא ספק כוח אדם לחקלאות.

 

8. ביום התאונה, 9.6.13, עבדה בקטיף פירות, ולשם כך התבקשה לעלות על סולם.הסולם נפתח באופן פתאומי בשל פגם כלשהו, והיא נפלה ונחבלה בקרסול ובכף רגל ימין.

 

9. הקיבוץ הוא שסיפק את הסולם, שלטענת התובעת היה לא תיקני או פגום.

 

10. התובעת ציינה בחקירה כי הנתבע 2 הראה לה העבודה, ואמר לה לעלות על סולם תוך שהוא מסביר לה איזה סוג של פירות עליה לקטוף ואיזה לא.

מסתבר כי העבודה שביצעה הייתה עבודת דילול (פירות פגומים או לא טובים נקטפים מן העץ, כדי לאפשר שגשוג ליתר הפירות שעליו). הנתבע 2 הוא ששילם משכורתה, והוא היה מסתובב בשטח, בין הפועלים.

 

 

גרסת הנתבע 2

 

11. הנתבע 2 טען בתצהירו כי הינו קבלן עבודות חקלאות, וספק כוח אדם לחקלאות בקיבוץ ברעם. מאז שנת 2010 הוא מבצע עבור הקיבוץ עבודות שונות, כאשר מ- 2015 ועד היום מדובר על עבודות חקלאות, בין היתר גיזום, דילול וקטיף. הכל נעשה לפי דרישת הקיבוץ, דרישה שממנה נגזרת גם כמות הפועלים שהוא מביא. בכל יום הוא מספק לקיבוץ בין 10 ל-30 עובדים, אותם הוא מסיע לשטח. לדבריו בחקירה, לעתים משתנה כמות העובדים תוך ימים ספורים, כנגזרת של דרישות הקיבוץ. התשלום שמשלם הקיבוץ לנתבע 2 לא מתבצע פורמאלית לפי כמות העובדים, אלא לפי כמויות (כמות מיכלים, כמות עצים עליהם עובדים, וכיוצ"ב), אולם ברור שכמות העובדים נגזרת מכמויות העבודה שקובע הקיבוץ, כאשר הנתבע 2 יכול לזכות ב"בונוס" אם יבצע כמות עודפת מזו שנדרשה ממנו על ידי הקיבוץ. התגמול שמשלם לו הקיבוץ הוא תגמול יומי. 

 

14. מחקירתו עלה כי הוא לא מעביר הדרכות לפועלים, אלא הקיבוץ עושה כן בתחילת עונה. אלא שהתובעת הובאה על ידו לעבוד בקיבוץ לאחר תחילת העונה ולכן לא השתתפה בהדרכה.

 

15. עובר לתחילת העבודה (יום לפני או בבוקר) הוא מקבל סידור עבודה. הוא מסתובב בין הפועלים ומעביר להם דרישות העבודה כפי שמוכתבות על ידי הקיבוץ.

 

בבעלות הקיבוץ מטעים רבים, כאשר ברוב הפעמים העובדים חולקו למטעים לפי דרישות הקיבוץ. הקיבוץ הוא האחראי על עיבוד ותחזוקת המטעים, לרבות יישור שטחים והסרת מכשולים.

 

16. הקיבוץ הוא זה שסיפק כלים, תרמילים, מיכלים, קרטונים ואת יתר הציוד.

 

17. בהתאמה, הקיבוץ הוא זה שסיפק גם הסולמות. רוב הזמן הסולמות נותרים בשטח בכל מזג אוויר. עם סיום העבודה במטע, מעבירים את הסולמות עם טרקטור ועגלה לשטח אחר. הסולמות שבשטח לעיתים קרובות נופלים, נתקלים בקרקע ובעצים, והם לא במצב אידיאלי. רוב הסולמות פגומים, לא יציבים ורעועים, ולא הוחלפו מזה 7 שנים.

 

18. ביום 9.6.13 הועסקה התובעת בקטיף פירות והתבקשה לעלות על סולם. הסולם נפתח והתובעת נפלה (פשר הביטוי "נפתח" יבואר להלן). היא הספיקה לעבוד אצלו חודשיים עד לתאונה, ולא שבה לעבוד אצלו לאחריה.

 

19. בזמן הנפילה היה הנתבע 2 בשטח. הוא לא ראה את הנפילה עצמה, אלא הוזעק ע"י הפועלים. הוא היה מרוחק לערך כשלוש שורות מן התובעת. עם זאת, כשהגיע ראה את הסולם המעורב זרוק על הקרקע.בחקירה ציין כי שלביו היו תקינים אולם "המסמר" שננעץ באדמה היה תלוש, וזה היה הגורם לפתיחת הסולם. בחקירה הבהיר שהכוונה למעין "רגל שלישית" בסולם הננעצת באדמה, להבטחת יציבות הסולם.

 

לדבריו, גם השטח בו אירעה התאונה אינו ישר, אלא בשיפוע. מה שתרם גם הוא לאותה נפילה.

 

20. הקיבוץ העסיק בכל מטע עשרות פועלים, חוץ מאשר הפועלים שסיפק הנתבע 2. הקיבוץ הוא שהיה אחראי על הבטיחות והיה חייב להעביר הדרכות, הן לפועלים ותיקים והן לחדשים, דבר שלא נעשה מעולם. הקיבוץ סמך על הניסיון שיש לפועלים ועל הקבלנים שהיו בשטח. זאת למרות שהיו לקבלנים הרבה משימות לבצע ואין להם ידע בהוראות הבטיחות, כך שאין הם יכולים להדריך את הפועלים ביחס לענייני הבטיחות.

 

21. יום העבודה מתחיל בשעה 05:00. כל עובד מקבל סולם ולפעמים בגלל החושך לא ניתן להבחין מה טיב הסולם שקיבל.

 

22. התובעת (בניגוד לאמור בתצהירו של העד מטעם הקיבוץ) מעולם לא קיבלה הדרכה בטיחותית, לרבות איך להשתמש בסולם.

 

23. בשטח מעולם לא היה אחראי על הבטיחות, והקיבוץ דאג רק לפקח על איכות הפרי, ולא על ענייני הבטיחות.

 

בין הנתבע 2 לבין הקיבוץ היה הסכם (לא הוצג הסכם וברור שהכוונה לטענה בדבר הסכם בעל פה– הערה שלי י.פ), שהקיבוץ חייב לבטח גם את הפועלים של הנתבע 2. כל חודשיים נדרש הוא להמציא תלושי משכורת של כל הפועלים, כדי שהקיבוץ יבדוק מי יהיה מבוטח. מר רמי אברהמי (העד מטעם הקיבוץ) הוא זה שסיכם מול הנתבע 2 שפועליו יבוטחו במסגרת הפוליסה של הקיבוץ. בשנת 2015 או בסמוך לכך התקיימה פגישה בקיבוץ, בה נכחו רואה החשבון של הנתבע 2, מר רמי אברהמי ורכז המשק בקיבוץ – מר ניצן.

מטרת הפגישה הייתה דרישה הקיבוץ שהנתבע 2 יקים חברת כוח אדם, וידאג לבטח את פועליו. הנתבע 2 דרש העלאה בשכר, עקב עלויות עודפות שהיו כרוכות במהלך כזה. אז התפוצץ העניין, כאשר הנתבע 2 היה סבור שהביטוח של הקיבוץ מכסה את פועליו.

 

24. לאחר התאונה, הפנה רמי אברהמי את הנתבע 2 לאחראי הביטוח של הקיבוץ – איתן, כדי למלא טפסים על האירוע. זאת היות והתובעת הייתה מבוטחת בפוליסה של הקיבוץ.

 

25. הנתבע 2 אישר כי אם היה רואה סולם פגום – היה מדווח על כך, אך אין הוא בודק בעצמו הסולמות שמספק הקיבוץ. אין לו יכולת לעשות כן, כאשר מדובר על עשרות פועלים להם מספק הקיבוץ סולמות. הוא ציין כי ב- 2019 ו- 2020 סיפק הקיבוץ כעשרים סולמות חדשים, לראשונה מזה 8 או 9 שנים.

 

גרסת רמי אברהמי:

 

26. העד כאמור שימש כמנהל מטע הר בקיבוץ במועד הרלבנטי. הוא העיד שהנתבע 2 היה קבלן מבצע במטעי הקיבוץ, ולא חברת כוח אדם. הקיבוץ היה נותן לו משימה והוא היה מבצע אותה עם פועליו, ומקבל תמורה לפי העבודה או התפוקה (כך העיד גם נתבע 2). לא לפי מספר פועלים או שעות עבודה.

 

27. התאונה התרחשה, ככל הנראה, במטע תפוחים, שכן אלו עיקרי המטעים של הקיבוץ.

 

28. הקבלן, נתבע 2, היה מגיע עם פועליו (בדרך כלל קרובים). הקיבוץ וידא שהעובדים מגיעים עם נעליים מתאימות לעבודה, ושכולם בוגרים, לא ילדים ולא זקנים.

 

29. הקיבוץ אכן סיפק הסולמות. מדובר על סולמות מתאימים ויציבים, שהשלבים שלהם שטוחים ורגליהם נעוצות באדמה.העד טען שמי מטעם הקיבוץ בודק תקינות הסולמות, אחת לשבוע לערך. גם בחקירה אישר העד שהבדיקה הזו לא מתבצעת עובר לכל יום עבודה. עוד אישר בחקירה כי תיתכן תקלה כמו שציינו התובעת והנתבע 2, שנתלשת מן הסולם אותה רגל שלישית הננעצת באדמה, שאז יכול הסולם להיפתח.

 

30. אחראי הקבלנים מטעם הקיבוץ העביר לקבלן ולפועלים הדרכה ביום העבודה הראשון איך לקטוף את הפרי, איך להציב את הסולם ואיך לעבוד. ההדרכות ניתנות בתחילת המעבר לשטח חדש, או בתחילת עבודה מסוג חדש. העד אישר כי אם מגיע פועל חדש, לאחר תחילת עונת הקטיף, יכול להיות שלא יזכה להדרכה.

 

31. בשלב זה ואילך נוהל הקטיף ע"י הקבלן (נתבע 2) שנכח בשטח לאורך שעות העבודה, חילק משימות לפועלים, ניהל את העבודה, ונתן הוראות שוטפות.

 

32. מי מטעם הקיבוץ נכח במטע לאורך הקטיף כדי לוודא אכן שהפרי מטופל כיאות, אך הקיבוץ לא ניהל את העבודה, לא העביר הוראות שוטפות לפועלים, ואם היו הערות או בקשות, הפנה אותם הקיבוץ לקבלן בלבד. גם כאן אין למעשה סתירה לעדות הנתבע 2 שציין כי הבודק מטעם הקיבוץ שמצוי בשטח אינו דואג להנחיות בטיחות אלא לאיכות הפרי.

 

33. למיטב הבנתו של העד, העבודה אינה כרוכה בסיכון מיוחד. נכון שכאשר יורדים ועולים מסולמות או עובדים עבודה פיזית במטע, תמיד יכול מישהו לסובב רגל, להניח את הרגל בצורה לא טובה, לדרוך על משהו, להיתקל במישהו וכו'.

 

34. העד לא ראה על התאונה ונודע לו עליה בדיעבד. למיטב ידיעתו לא ראה אותה גם אדם אחר מאנשי הקיבוץ.

 

35. במהלך החקירה אישר העד כי אף הוא גרס שהתובע מבוטח בפוליסת הקיבוץ.

 

דיון בשאלת האחריות והכיסוי הביטוחי

 

36. ראשית במה שנוגע לשאלת הכיסוי הביטוחי: אמונתו הנטענת של הנתבע 2 המעביד, שהוא מבוטח בפוליסת הקיבוץ, אינה מעלה או מורידה. ויוער גם שלא  נשלחה הודעת צד שלישי לקיבוץ בטענה להפרת התחייבות חוזית כביכול, לבטח את הנתבע  2 בפוליסת אחריות מעבידים של הקיבוץ. לא הוצגה גם כל התחייבות של הנתבעת 3 לבטח את הנתבע 2. לא בכתב ולא בעל פה. מעבר לאמירה כללית של העד רמי אברהמי כי האמין שהנתבע 2 מבוטח בפוליסת הקיבוץ הוא לא הפנה לשום פגישה שבה הושג סיכום כזה, מתי נערכה ועם מי. כלומר לא הומחש אפילו סיכום בעל פה בענין זה, שהופר כביכול.

 

37. כיסוי ביטוחי לא מקימים יש מאין, ולא מוכיחים, בהבל פה על סברות ואמונות. נדרש אישור ביטוח או פוליסה. וסברה זו או אחרת מצד הנתבע 2 ואף מצד מי מן הקיבוץ, אין בכוחם לחייב את הנתבעת 3 (מבטחת הקיבוץ), או להכניס בדיעבד את הנתבע 2 כמבוטח נוסף שלה בפוליסת האחריות של הקיבוץ (אף לו התחייב לכך הקיבוץ כלפי הנתבע 2 –מה שלא הוכח). פוליסת הביטוח של הקיבוץ אף לא הוגשה. ברור שלו האמין הנתבע 2 כי אכן יש לו כיסוי בפוליסת הקיבוץ – היה מגיש אותה, לאחר שהיה דורש ומקבל אותה בהליכי ביניים.

 

הנתבע 2 לא המחיש אפוא קיום  כיסוי ביטוחי בפוליסת חבות מעבידים כלשהי , בתוקף לזמן התאונה. לא בפוליסת הנתבעת 3 שלא הגיש, ולא בפוליסה אחרת. לדבריו, כמה שנים לאחר התאונה דאג לערוך ביטוח אחריות מעבידים לאור הבהרות של הקיבוץ כי לא יבטח אותו בפוליסת הקיבוץ לאור תאונות שאירעו. מכאן מתחזקת אמונתו שהקיבוץ היה אמור לבטחו. לא ברור כיצד מחזק הדבר מסקנה זו, שכן הקיבוץ יכול לערוך שיקוליו ולהחליט שלא לשלם פרמיות עודפות למבטחת, לאור הערכת סיכונים הנוגעת להיסטוריה ידועה של תאונות לעובדי הנתבע 2. זה לא אומר שהקיבוץ כלל בעבר את הנתבע 2 בפוליסה שלו, אף לא שהתחייב לעשות כן. בפועל אין ביטוח לנתבע 2, ולא הוצגה אפילו בקשה של הקיבוץ לנתבעת 3 להוסיף את הנתבע 2 כמבוטח נוסף.

 

38. גם עדותו של מר אברהמי, שנחזתה אוהדת לעניינו של הנתבע 2 שמצא עצמו בלא כיסוי ביטוחי, אינה יכולה להקים יש מאין כיסוי ביטוחי לנתבע 2, שאינו  קיים בפוליסת הקיבוץ, והמבטחת לא אישרה. לכיסוי ביטוחי היה הנתבע 2 צריך לדאוג מבעוד מועד, או לוודא קיומו בפוליסת הקיבוץ, ואף לעיין בה בטרם עונת הקטיף, אם אכן גרס שהקיבוץ אמור לבטחו. זה לא ענין זניח שמותירים לעת מצוא. ככל הנראה הקיבוץ לא היה נכון לבטחו כמבוטח נוסף בפוליסת חבות המעבידים של הקיבוץ,  והוא עצמו – חסך בעלות הביטוח. בדיעבד – כולם נבונים.

 

39. לסיכום סוגיית הכיסוי הביטוחי לנתבע 2:

 

א. לא הומחש כיסוי ביטוחי לנתבע 2 בפוליסת הקיבוץ.

ב. לא הומחש גם שהקיבוץ התחייב בשלב כלשהו לכלול את הנתבע 2 בפוליסת ביטוח האחריות של הקיבוץ. בין לפני התאונה ובין אחריה.

 

40. לגוף שאלת האחריות:

 

א.  התובעת לא צירפה תמונות של הסולם. בסעיף 7 לכתב התביעה אין תיאור שהסולם נפתח או זז, אלא שהתובעת פשוט נפלה ממנו. עם זאת ניתן לחלץ טענת פגם בסולם מפירוט סעיפי הרשלנות, כך שלא מדובר בהרחבת חזית. די בהם כדי לאפשר להכניס לזירה את הגרסה העובדתית בדבר פגם בסולם שגרם לפתיחתו ולנפילה.

 

ב.  התובעת ידעה לנקוב בחקירתה בשמות עדים לנפילה (לרבות אשת אחיה), אולם לא זימנה אותם להעיד. ברגיל, היה ענין זה עשוי לפעול לחובתה בבחינת הימנעות ראייתית, בפרט כשהיא בבחינת "המוציא מחברו", ועליה נטל השכנוע. אולם לא מדובר על כלל המופעל "אוטומטית", שכן לעתים יכול וניתן להשלים החסר בראיות אחרות. זה המקרה בענייננו. הנתבע 2 עצמו, הוא המעביד, הודה בפה מלא בנסיבות התאונה להן טענה התובעת.

הוא התייחס גם לסולם עצמו, בו הבחין מוטל על הקרקע לאחר התאונה. כאמור, ציין הוא כי שלבי הסולם היו תקינים, אולם  אותה "רגל שלישית" הננעצת באדמה ומייצבת הסולם, נתלשה, וזה היה הגורם לנפילה. להודאה זו שלו יש משקל ניכר, לאור ידיעתו כי יש בעיה בכיסוי הביטוחי (והוא לא יוצג מטעם מבטחת הקיבוץ). אמנם הודאתו אינה מחייבת את נתבעות 1 ו- 3 ואינה הודאת בעל דין מצדן, אולם בנסיבות גם לא מדובר בעדות יחידה של התובעת כבעלת דין, כאשר בעל דין שכנגד מאושש גרסתה, חרף ידיעתו כי עשוי הוא לחוב מכיסו בפיצוי שייפסק או בחלקו, אם ועד כמה שתקבע אחריותו, היינו בניגוד לעניינו. גם הקרבה שמצוינת בסע' 15 לסיכומי הנתבעים 1 ו- 3 אינה קרבה משפחתית קרובה, ואין די בה כדי לבאר מסירת הגרסה בניגוד לאינטרס העצמי.

 

ג. אני דוחה אף השגת הנתבעים 1 ו- 3 בסיכומיהם כי אין לשעות לגרסה זו של המעביד שכן זכרה לא בא בכתב הגנתו אלא בתצהירו. זה אמנם נכון – אך ראשית אין לנתבע חובה להודות בכך בכתב ההגנה, ושנית אף לו נזכרה גרסה זו שלו רק בשלב חקירתו ולא בתצהירו, הרי שכאשר מודה בע"ד באולם ביהמ"ש בגרסה הפועלת לחובתו, יש לדברים משקל.

 

ד. אני דוחה גם השגות הנתבעים 1 ו- 3 בסיכומיהם שאין לשעות לגרסת הסולם הפגום שכן אין לסולם זכר בתיעוד הרפואי הראשוני (בסיכום האשפוז שהוגש). מדובר בפגיעה טראומטית וכואבת מאד בזמן אמת, ויכול שהתובעת אכן לא נדרשה למלוא הפרטים כשטופלה בבית החולים, או אפילו שלא טרחה למסור לרופאים שהפגיעה של סיבוב הקרסול (שמסרה שאירעה בעבודה), אירעה בנפילה מסולם. יש להבדיל בין סתירה לבין אי מסירת כל הפרטים לרופאים בזמן אמת, כאשר רישום רפואי אינו תצהיר נסיבות. סתירה – אין כאן. לו כן הייתה סתירה (נניח שברישום הרפואי היה מופיע שהתובעת נפלה לעת הליכה), אכן היה מקום להידרש לדבר, שכן סתירה חזיתית ברישום רפואי שנערך בסמיכות למקרה אומרת דרשני.

 

ה. מחקירת הנתבע 2 שאישר זאת, ניתן לקבוע שהתובעת לא השתתפה בהדרכה. זאת לאור מועד קליטתה לעבודה לאחר תחילת עונת הקטיף, כאשר ההדרכות מועברות בתחילת העונה. מר רמי אברהמי שהעיד מטעם הקיבוץ אישר שיש רישום בקיבוץ עם פרטי העובדים שקיבלו הדרכות. רישום זה לא הוגש והדבר מחזק שהתובעת לא זכתה להדרכה. ענין זה יש בו כדי ללמד על התרשלות, אך לא התרשלות הרלבנטית לעילת התביעה ונסיבות הפגיעה הקונקרטיות. התאונה אירעה בשל פגם בסולם, ולא ברור מה סוג ההדרכה שהייתה אמורה התובעת לקבל שהיה מונע התאונה. אין טענה שאותה רגל נוספת של הסולם, המעגנת אותו, ואשר נתלשה כאשר עלתה עליו,   לא הייתה קיימת עת טיפסה התובעת על הסולם. לא צריך השכלה אקדמית כדי לפתוח סולם ולהציב אותו, וברור שהתובעת ידעה כיצד עושים כן גם בלי הדרכה. ההתרשלות נוגעת לבדיקת הסולמות הסובלים מבלאי בשטח במהלך השנים כתוצאה משימוש שוטף, ולאספקת סולם לא תקין. התובעת אינה איש האחזקה מטעם הקיבוץ הבודק תקינות הסולמות, ולא זה היה תפקידה,  אף לו זכתה להדרכה.

ברור גם בלי הדרכה, שלו מדובר היה בפגם ויזואלי בולט וניכר לעין בסולם, היה מצופה ממנה להפעיל שכל ישר ולא להשתמש בו. אולם לא הומחש פגם כזה, כך שגם אין לייחס לה אשם תורם. מכל מקום, כדי להשלים הדיון בסוגית ההדרכות, העד מטעם הקיבוץ אישר  שהעובדים אכן לא מקבלים הדרכה על סולמות, ודאי ברמת היום היום.

 

גם לו הומחש כי בקבלת הדרכה זו או אחרת היה כדי למנוע התאונה – הרי האשם באי הדרכתה של התובעת היה נופל באופן בלעדי על הנתבעים 1-2.

 

ד. לסיכום: אני קובע כי התובעת לא קבלה הדרכה, אך אין לדבר רלבנטיות. לעומת זאת יש רלבנטיות לכך שהקיבוץ סיפק לה סולם לא תקין. היא עלתה עליו ואותה "רגל שלישית" הננעצת באדמה ומייצבת הסולם, נתלשה, והיא נפלה ונחבלה.

 

ה. הנתבע 2 ניסה לצייר עצמו בתצהירו כ"ספק כ"א". הנתבע 2 אינו חברת כוח אדם. חרף ניסיונו לצייר תמונה המשווה אחריותו לזו של חברת כוח אדם, אחריותו אינה מושווית לזו של חברת כוח אדם השולחת עובד למפעל של מזמין, כאשר העובד נתון לכל דבר וענין לאחריות שליטה ופיקוח של המזמין. הנתבע 2 הנו מעביד, שגם מצוי בשטח ומשגיח על פועליו, תוך הסתובבות ביניהם. מדובר בקבלן של הקיבוץ. עם זאת, וחרף האחריות המוגברת החלה על מעביד לשלום עובדיו, שאלת החלוקה בין מעוולים במשותף נגזרת מנסיבות המקרה, על פי מבחן האשם המוסרי. גם מחקירת מר רמי אברהמי העד מטעם הקיבוץ, אושש כי הקיבוץ הוא בעל המקרקעין, הוא שדואג להדרכות העובדים, והרלבנטי ביותר לענייננו - הוא שמספק הסולמות, ונציג מטעמו  הוא זה שגם בודק הסולמות בתדירות של אחת לשבוע לערך. ברור אפוא כי ביחסים שבין הנתבע 2 לבין הקיבוץ, נושא האחרון בחלק הארי של האשם לקרות התאונה. הוא זה שסיפק הסולם הפגום והוא זה שהיה אמור לבדוק הסולמות.

 

אך גם הנתבע 2 אינו פטור בלא כלום, לאור מעמדו כמעביד. אין הוא יכול לפטור עצמו בטענה כאילו אין לו זמן או יכולת לבדוק סולמות. הוא עצמו הודה בריש גלי כי מדובר בסולמות שנמצא בהם פגם לא אחת, כלומר הוא היה מודע לדבר. אם אין לו זמן לבדוק הסולמות עליו למצוא זמן או להעסיק אדם שזה תפקידו. אם אין כדאיות כלכלית בהעסקה או בדיקה – אין הדבר פוטר אותו מחובות זהירות בסיסיות לשלום עובדיו. עליו לדאוג כמעביד שהסולמות שמועמדים לשימושם יהיו תקינים. הנתבעים 1-2 הפרו חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלהם כלפי התובעת, והפרת החובה גרמה לנזק, באופן צפוי טכנית ונורמטיבית: הקיבוץ באספקת סולם פגום, ושני הנתבעים באי בדיקה מספקת של תקינות ויציבות הסולמות המסופקים לעובדים. רגל של סולם אינה נתלשת יש מאין, וסביר שגם אם לא היה פגם ויזואלי ניכר לעין, הרי בדיקה מכוונת מקדימה של יציבות ותקינות הסולמות בטרם חלוקתם,  יכולה היתה לגלות שהרגל כבר רופפת, היינו אי יציבותה.

לטעמי לא מופרך לקבוע גם שיש לבדוק כל הסולמות מחדש  לפני תחילת כל יום עבודה ובתחילתו. ולכל הפחות בטרם "פיזור" הסולמות לעובדים בשדה.  זאת  בשים לב לידיעה הקנויה בדבר הבלאי המואץ בהם. לא מדובר על סולם ביתי בו נעשה שימוש כמה פעמים בשנה אלא על סולמות לקטיף, בהם נעשה שימוש אינטנסיבי בכל עונת קטיף. בשים לב לכך, שמא היה על הקיבוץ לקבוע גם "תאריך תפוגה" לכל סולם שיודבק עליו, כאשר "זמן התפוגה" עליו יוחלט יקבע על פי הניסיון המצטבר עם סולמות אלה,  ובהגיע המועד – יוחלף הסולם (ואז היה קל לשני הנתבעים לוודא שהסולמות המסופקים "עומדים" בתאריך, כמקדם בטיחות נוסף). מתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות בנתבעים 1-2, ושניהם חבים ביחס ולחוד כלפי התובעת לפיצויה בגין מלוא נזקי הגוף בתאונה. את חלוקת האחריות בין הקיבוץ לבין הנתבע 2 במבחן האשם המוסרי, אעמיד על 30% לחובת הנתבע 2, ו 70% על הקיבוץ ומבטחתו.

 

ו. אוסיף גם זאת: על חובת הקיבוץ והנתבע 2 לדאוג לאספקת סולמות תקינים לעובדים בקטיף – לא ניתן לחלוק. לפיכך, גם אם יטען הטוען כי מדובר על פגם שלא ניתן היה לגלות (והדבר לא הוכח. כאמור הכף נוטה כמאזן ההסתברויות לכך שבדיקה תכופה ומכוונת של הסולמות כן יכולה לגלות רגל רופפת בסולם. ולו   בבדיקה ידנית והפעלת כוח פשוטה לבדיקת יציבות הרגליים), הרי שלדידי, ברגע שהומחש כי פגם בסולם הוא שגרם לנפילה, מתקיים התנאי הראשון מבין שלושת תנאי סע' 41 לפקודת הנזיקין, ואף שני התנאים הנוספים. במצב זה היה הנטל עובר אל הנתבעים, להמחיש שלא היה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות עליה יחובו.  והם לא הרימו הנטל.

 

גובה הנזק (על פי ראשי הנזק הנטענים בסיכומי התובעת)

 

41. לאחר התאונה הועברה התובעת לבית חולים נהריה, שם אובחן שבר עם תזוזה בכף רגל ימין. התובעת עברה שחזור וקיבוע בגבס. אלא שבצילומים נצפתה עמדה לא טובה, ולכן עברה התובעת בהמשך ניתוח שחזור פתוח עם קיבוע פנימי, וזאת ב-11.6.13. היא הוסיפה לעבור טיפולים ומעקבים במרפאת החוץ של בית החולים. בין היתר טופלה באנטיביוטיקה לוריד מהלך 5 ימים ביוני 2013, תחת אשפוז, עקב זיהום בפצע הניתוח. בהמשך אובחן שבר בטלוס, עם פריקת מפרק סובטלרי מימין ושברים במסרקים 2-3, ופריקה פלנטרית של המפרק. היא אושפזה שוב ב-11.9.13 במחלקה אורטופדית של בית החולים ועברה ניתוח שחזור ב-13.9.13 של השבר בעצם הטלוס וקיבוע חיצוני ע"י איליזרוב. בהמשך קיבלה טיפולים פזיותרפיים. לדבריה, היא מוסיפה לסבול עד היום מכאבים והגבלה קשה בתנועות הקרסול וכף הרגל, עם צליעה קשה, קושי בהליכה ועמידה, קושי בעליה וירידה ממדרגות ובפעולות פיזיות המערבות את רגל ימין.

 

 

42. התובעת מפנה לכך שכל עבודתה לאורך שנים הייתה בחקלאות ובאריזה, ואין לה השכלה פורמלית. לאחר תקופת אי הכושר חזרה פעמיים לעבוד, אך פוטרה, וכיום אינה עובדת. היא צירפה שני מכתבי פיטורים. שניהם של אותו מעביד. המכתב האחד מאשר שעבדה אצלו מ-2008 עד 2011, ואז פוטרה (אלא שהתאונה היא כזכור מ-2013, כלומר שמדובר בפיטורים שלפני התאונה –י.פ.). המכתב השני מאשר שהתובעת עבדה תקופת חודשיים בספטמבר-אוקטובר 2017, ופוטרה עקב צמצום בעבודה. לפי דוח רציפות ביטוח, עבדה אצל אותו מעביד שאת מכתביו צירפה, גם בשנים 2016 ו-2017. אם כי לא ברצף, אלא לכמה חודשים מדי שנה (וכך גם עבדה כאמור לאורך רוב שנות השתכרותה מ-2005).

 

43. התובעת העידה בתצהירה כי עקב התאונה נזקקה לעזרת בני משפחתה, שאף שהו ליד מיטתה משך רוב תקופות האשפוז, ועזרו לה להגיע לטיפולים בבית חולים נהריה ולעשרות טיפולי הפיזיותרפיה שעברה. מחקירתה עלה שמדובר בעיקר באחיותיה. גם כיום היא נעזרת בבני משפחתה בביצוע מטלות משק הבית, אותם ביצעה לבד עובר לתאונה.

 

44. לדבריה נשאה בעלות רכישת תרופות, לרבות תרופות נגד כאבים, כאשר משככי כאבים ותחבושות לא כלולים בסל הבריאות, ותרופות אחרות כוללות השתתפות עצמית. 

 

הערה שלי י.פ. – טענות כלליות לחוד. התובעת לא המחישה בגין אלו מהטיפולים נאלצה לשאת בעלויות, שכן מעבר לזכאויות סל הבריאות, יש לזכור שהינה גם נפגעת עבודה מוכרת. המל"ל אמור לשאת בהוצאות הטיפולים, לרבות הוצאות הנסיעה לקבלתם (לרוב באמצעות קופת חולים כשלוחתו מכוח הסכמי מל"ל-קופ"ח). ראה תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה, תשכ"ח-1968).

 

שכרה של התובעת עובר לתאונה, והנתונים הנצרכים לצורך החישוב:

 

45. כאמור, על פי דוח רציפות בעבודה שהגישה הנתבעת (הופק במאי 2018), עבדה התובעת לאורך השנים בשכר זעום ובאופן חלקי, מ-2005 עד 2017. בשנת 2011, שאז עבדה כל השנה, השתכרה 52,635 ₪, אולם מדובר בשנה חריגה מבחינת גובה השכר, כאשר ביתר השנים בממוצע חודשי ובחישוב לכל השנה, ההשתכרות נמוכה. אתייחס לארבע השנים שעובר לשנת התאונה:

 

ב-2012 השתכרה בממוצע חודשי 1861 ₪ לחודש.

ב-2011 - 4386 ₪ לחודש, בממוצע.

ב-2010 - 2191 ₪ לחודש.

ב-2009 - 3069 ₪ לחודש.

ממוצע של בסיסי השכר לארבע השנים שעובר לתאונה, מביא לשכר חודשי ממוצע של 2877 ₪. לפי שכר זה יחושב ההפסד לעבר, לתקופת אי הכושר המלא.

 

מאז התאונה נשוא התביעה שאירעה ביוני 2013, לא עבדה התובעת עד 8/16 שאז נקלטה לעבודה בשכר זעום (לטענת הנתבעות 1 ו- 3 בבית אריזה). השתכרותה לכל שנת 2017 עמדה על 24,895 ₪ היינו 2,074 ₪ בממוצע חודשי לכל השנה. איני מקבל טענת ב"כ נתבעים 1 ו- 3 שאין הפסד ביחס לשכר שלפני התאונה. שכן בעוד ששכר מינימום עמד בשנים שלפני התאונה בקירוב על 4000 ₪, הרי שביולי 2016 כבר עלה ל 4825 ₪, ומינואר 2017 עלה ל 5000 ₪. לעלייתו יש הקרנה ברורה וישירה על המשתכרים שכר נמוך, ולו בעבודות מתחלפות.

 

 התובעת הרוויחה עובר לתאונה לערך 72% משכר מינימום. כאשר שבה לעבוד, שכרה ב- 2017 עמד על 41% משכר המינימום אותה עת. יש הפסד ראלי, ולטעמי הפחיתה בכושר ההשתכרות עולה על 31% (הפער שבין 72% ל 41% לשנה ספציפית, שיכול להיות מקרי). בענין זה צריך גם להביא בחשבון שעם ההתבגרות, צפוי שהנכות המשמעותית בקרסול תשפיע ביתר, ביחס למי שעבודתה בעמידה. דבריי כאן נועדו לבאר מסקנתי כי הנכות התפקודית עולה משמעותית על הרפואית במקרה דנן. עם זאת לעבר אצמד בחישוב לבסיס השכר בפועל, שעובר לתאונה.

 

46. היצמדות לבסיס השכר הנומינלי (או הצמדתו גרידא) לצורך חישוב הפסד השכר לעתיד, תקפח את התובעת, ואני סבור שבסיס הולם לעדכון בסיס השכר בחישוב לעתיד הנו החלק היחסי משכר המינימום.בסיס השכר לעתיד יעמוד  אפוא על  3816 ₪, המהווים  72% משכר מינימום עדכני שעומד כיום על 5,300 ₪. במקרים מסוימים ניתן אכן לעדכן שכר שכיר אלמלא התאונה על פי עליית מדד המחירים לצרכן. אולם דווקא במשכורות נמוכות מאד, לעתים לא רק שם, קשה להתעלם מהשפעת עליית שכר המינימום על גובה השכר, כהשפעת רוחב משקית.

 

47. כזכור, מומחה ביהמ"ש ד"ר קרת קבע 20% בגין הגבלה ניכרת בתנועת מפרקים סובטלריים , 5% בגין הגבלה בתנועות קרסול, 5% בגין צלקות. במשוקלל 27.8%. לגבי הנכות הפלסטית קבעתי שאינה תפקודית. שקלול הנכויות בלי הנכות הפלסטית עולה כדי 24%. בשם לב להיסטוריה התעסוקתית, בעבודה פשוטה ופיסית בחקלאות ואריזה,  המחייבות עמידה על הרגליים (ודאי בחקלאות אך לא רק שם), יש לקבוענכות תפקודית העולה על הנכות הרפואית. אני מעמיד אותה על 40%.איני קובע נכות תפקודית גבוהה יותר גם בשים לב לחובת הקטנת הנזק. התובעת זכאית לשיקום מקצועי מהמל"ל, ויש גם עבודות פשוטות שניתן לבצע בישיבה. עם זאת אין להתעלם מן ההסטוריה התעסוקתית. לו היתה אפשרות זמינה  לבצע עבודה קלה יותר , ולהשתכר בה שכר מקביל שממילא היה נמוך – יש סבירות שהתובעת היתה נזקקת לעבודה חלופית כזו ממילא. הנכות התפקודית שנקבעה משקללת הנתונים, ולטעמי אין להפחית ממנה עוד.

 

48. הפסד השתכרות לעבר:

 

הנכות הצמיתה שקבע ד"ר קרת דומה בשיעורה לזו שנקבעה במוסד לביטוח לאומי. אמנם קביעות המוסד לביטוח לאומי אינן מחייבות לענין הנכויות הזמנייות ותקופתן, אך ניתן לטעמי להעזר בהן  ככלי מסייע  לעניין קביעת תקופות אי הכושר התעסוקתי המלא והחלקי. המל"ל קבע תקופת אי כושר ונכות זמנית 100% עד 28.2.15. אלא שלאחר מכן, בתקופת הנכות הזמנית בשיעור 30% שעד 31.7.15 הכיר המל"ל בתובעת כנכה נזקקת. כאמור  קביעות אלה אינן מחייבות לכאן, אולם יש בהן הגיון לגופו של ענין, לאור העיסוק הפיסי וההסטוריה התעסוקתית, ואומדנן נעשה בזמנים הסמוכים יותר לתאונה , ביחס למועד מתן חווה"ד של מומחה ביהמ"ש. בשים לב לכך בכוונתי לקבוע תקופת אי הכושר התעסוקתי אף בשים לב לקביעות אלה של הועדות הרפואיות ביחס לתקופת הנכות הזמנית ושעורה. גם אם יש לתובעת חובת הקטנת נזק, קשה להתעלם מהשפעת נכות זמנית גבוהה יחסית בקרסול למי שעבודתה כל השנים היתה בעמידה. לתקופה זו של 26 חודש שממועד התאונה ועד 31.7.15 אכיר בהפסד שכר מלא. מאז – לפי נכותה התפקודית בה הכרתי (40% כאמור).

 

תקופה א' – עד 31.7.15:

                                                                                             74802 = 26 * 2877

לאחר תוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש אמצע :                                          81459 ₪

 

תקופה ב' – מאז ועד היום (71 חודש):

                                                                               81,707 ₪  =40% * 2877 ₪ * 71

לאחר תוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש אמצע:              85411 ₪.           

 

סה"כ הפסד עבר: 166,870 ₪.

 

לסכום זה יש להוסיף 12% בגין אובדן תנאים סוציאליים שלא הופרשו על השכר האבוד: 20,024 ₪. 

אמנם אותו הפסד שכר מממנו גזרתי התנאים הסוציאליים האבודים הנו הפסד ששוערך, אולם יש הגיון בגזירת התנאים הסוציאליים האבודים אף לעבר, מן ההפסד המצטבר המשוערך. הרי לו הופרש השכר האבוד לקופ"ג פנסיונית (ביטוח או קרן פנסיה) היה נושא בה תשואה. לבד מזאת החישוב אינו מקפח הנתבעות, שהרי לכל השנים ממועד התאונה הובא בחשבון בסיס השכר שעובר לתאונה, בלא עדכונו (העדכון ייערך כאמור ביחס לחישוב העתיד). אם יש פער – הוא קטן.

 

 

 

49. הפסד השתכרות לעתיד עד גיל 64 (כאמור לפי בסיס שכר 3,816 ₪):

 

במקרים מסוימים, כולל מקרה זה, יש הגיון בחישוב עד גיל 62 או 64, כאשר העיסוק פיסי מובהק ושוחק, אצל מעסיקים שונים ולא ברצף, והדעת נותנת שלא היו מתמידים בו עד גיל 67, אלמלא התאונה (כיום גיל הפרישה לנשים 62 אך זכאיות הן לממש זכות הבחירה להוסיף לעבוד, ולפרוש לפנסיה צוברת בגיל 67). הצד השני של המטבע הנו שבדיוק לאור שיקול זה נקבעה נכות תפקודית בשיעור העולה ממשית על הנכות הרפואית. כדי לאזן בין השיקולים ייערך החישוב עד גיל 64.

 

                                                                       369,374 ₪ = 40% * 3816 ₪ * 241.99

 

50. אובדן תנאים סוציאליים  (לפי  12.5%, שכן מאז 2017 לפי צו ההרחבה עלתה הפרשת המעביד המחויבת לפנסיה בעוד חצי אחוז):                                      46,172 ₪

 

51. הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד – כאמור על המל"ל וקופ"ח. לא הומחשו הוצאות שאינן כלולות בסל או זכאויות נפגעי עבודה, והתובעת נאלצה לשאת בהם מכיסה בלא זכאות להחזר.

 

52. עזרת צד ג'

 

התובעת לא טוענת כי נטלה עזרה בשכר, אך הצהירה על עזרת בני המשפחה מאז התאונה. לאור תקופת אי הכושר הממושכת והנכות האורטופדית המשמעותית באיזור הקרסול (אזכיר – 24%) הרי שהסכומים הנזכרים בסיכומי בא כוחה בגין עזרת צד ג' ולו כזו שאינה כרוכה בהפסד שכר של בני המשפחה המיטיבים, הנם הוגנים בהחלט: 11,500 ₪ לעבר, ו 57,000 ₪ לעתיד (תוחלת החיים אינה נופלת מ- 84 שנים). אני מאמץ סכומים אלה. לחודשים הסמוכים לתאונה בודאי נזקקה התובעת גם לעזרה אישית, ומאז סביר שזקוקה היא לעזרה קבועה בחלק מעבודות משק הבית שקודם ביצעה בעצמה. מדובר בהיקף עזרה גדול יותר הנופל על בני המשפחה דרך קבע, והוא נובע הגיונית משיעור הנכות ומיקומה. בפרט לא מופרז הסכום לעתיד, כאשר ניתן היה לעתיד להיזקק גם לעלות של עזרה בשכר בחלק היחסי הנובע מן הנכות התאונתית, מאחר והנתבעים אינם זכאים להוסיף ולהיסמך על כוח עבודתם של בני המשפחה בחישוב הנזק.

 

53. בגין הנזק הלא ממוני בשים לב לפגיעה הכואבת, גובה הנכות (27.8%) ותקופת הנכות הזמנית המלאה והחלקית, כמו גם גיל התובעת לעת הפגיעה, אפסוק130,000 ₪.

 

 

 

54. סיכום ראשי הנזק בהם הכרתי:

א. הפסד השתכרות בעבר, כולל התנאים הסוציאליים הנגזרים: 186,894 ₪.

ב. עזרת צד ג' עבר: 11,500 ₪.

ג. הפסד השתכרות לעתיד: 369,374 ₪.

ד. אובדן תנאים סוציאליים לעתיד: 46,172 ₪.

ה. עזרת צד ג' – עתיד: 57,000 ₪.

ו. כאב וסבל: 130,000 ₪.

 

55. סה"כ800,940 ₪.

 

56. אין כאמור אשם תורם, ולא על התובעת לערוך בדיקה לתקינות סולם שסופק לה, ויכולה היתה לצאת מהנחה סבירה שהנו תקין. תגמולי מל"ל לניכוי לפי חוו"ד אקטוארית (מהוונת לעתיד לפי 3%), כולל ריבית והצמדה על תשלומי עבר, לפי חוו"ד האקטואר ספיר:323,776 ₪.

 

57. יתרה לפיצוי: 477,164 ₪.

 

58. סוף דבר: אני מחייב הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר:

א. 477,164 ₪

ב. שכ"ט עו"ד בסך 111,656 ₪.

ג. החזר אגרה ראשונה בסך 705 ₪.

ד. החזר שכר המומחה מטעם התובעת כנגד חשבונית, וחלקה בשכרו של מומחה ביהמ"ש.

 

59. ביחסים שבינם לבין עצמם- ישא המעביד, הנתבע 2 ב- 30% מן הסכום המצטבר בפסקה הקודמת, ונתבעים 1 ו- 3 (הקיבוץ ומבטחתו) ב- 70% מאותו סכום. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום,  י"ז תמוז תשפ"א, 27 יוני 2021, בהעדר הצדדים.

 

יואב פרידמן