בית משפט השלום בחיפה
ת"א 9258-09-18   ת"א 15909-12-19

 

לפני כבוד השופט אחסאן כנעאן   ת"א 15909-12-19
התובע	פלוני
נגד
הנתבעים	1. ____ 2. הראל חברה לביטוח בע"מ 3. ג.כ.כ. אחזקת מפעלים וציוד כבד בע"מ 4. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 5. אקרשטיין תעשיות בע"מ 6. מגדל חברה לביטוח בע"מ 7. חנן הובלות ומנופים בע"מ 8. איילון חברה לביטוח בע"מ 9. הידקו גבעתי בע"מ
נגד
הצדדים השלישיים בהודעה של נ' 9 הצדדים השלישיים בהודעה של נ' 5 -6	1. ג.כ.כ. אחזקת מפעלים וציוד כבד בע"מ 2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 3. חנן הובלות ומנופים בע"מ 4. איילון חברה לביטוח בע"מ 1. איילון חברה לביטוח בע"מ 2. מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ 3. ____

 

 

 

 

ת"א 9258-09-18

 

התובע	פלוני
נגד
הנתבעים	1. ____ 2. הראל חברה לביטוח בע"מ 3. ג.כ.כ. אחזקת מפעלים וציוד כבד בע"מ 4. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 5. אקרשטיין תעשיות בע"מ 6. מגדל חברה לביטוח בע"מ 7. חנן הובלות ומנופים בע"מ 8. איילון חברה לביטוח בע"מ 9. הידקו גבעתי בע"מ

 

 

פסק דין חלקי

 

לפניי מונחות שתי תביעות מאוחדות, שעילתן נזקי גוף שאירעו לתובעים, עקב אירוע תאונתי במהלכו ניתק סל הרמה, בו שהו התובעים, מזרועו של מנוף ונפל ארצה. החלטה זו עוסקת בשאלה האם אירוע זה מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975? המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בעיקרה בפלוגתות הבאות: האם מתקיימת החלופה, של התנתקות של חלק מרכב,  שהיא אחת החלופות של שימוש ברכב מנועי? האם מתקיימת החזקה המרבה של ניצול הכוח המכאני? והאם יש קשר סיבתי בין החלופות הנ"ל לנזקי הגוף שנגרמו לתובעים.

 

רקע כללי וגדרי המחלוקת

 

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 8.10.2015 שהו התובעים בסל הרמה שמחובר למנוף משאית. שהיית התובעים בסל המנוף הייתה במסגרת בניית מבנה תעשייתי, לצורך התקנת לוחות חיפוי של אותו מבנה. בכתבי התביעה נטען כי הסל ניתק תוך כדי הרמתו לגובה. בעת אירוע התאונה הייתה המשאית מבוטחת בביטוח חובה בהראל חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת מס' 1. על כן, הוגשה תביעה כנגדה וכנגד המפעיל של המנוף בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:חוק הפיצויים ). בנוסף התביעה כוונה כנגד נתבעים נוספים בעילה חילופית על פי פקודת הנזיקין, זאת למקרה שייקבע שהתאונה אינה תאונת דרכים.

 

          בהסכמת הצדדים פיצלתי את הדיון, כך שתחילה נידונה השאלה, האם התאונה בה נפגעו התובעים היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. ביום 13.4.2021 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נשמעו עדי הצדדים. כמו כן, הגישו הצדדים סיכומים בכתב, מהם עולה כי גדרי המחלוקת מצומצמים ביותר כדלקמן:

 

א.       מחלוקת עובדתית הנוגעת לסיבה שגרמה להתנתקות הסל ונפילתו. מחלקות נוספת בהקשר העובדתי הייתה האם התנתקות הסל הייתה תוך כדי הליך הרמתו?

ב.       האם מתקיימים התנאים להכיר בתאונה, כתאונת דרכים, על סמך השימוש המוכר של התנתקות חלק מרכב? האם במסגרת זו יש להוכיח מטרות תחבורה, ובמידה והתשובה לכך חיובית – האם מתקיימות מטרות תחבורה?

ג.        האם מתקיימת החזקה המרבה של ניצול הכוח המכאני?

ד.       האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין כל אחת מהחלופות הנ"ל לבין נזקי הגוף שנגרמו לתובעים?

 

הכרעה ודיון

 

2. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי האירוע נשוא כתבי התביעה מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. להלן אפרט.

 

המחלוקת העובדתית

 

3. המחלוקת העובדתית נחלקת בעיקרה לשתי מחלוקות: המחלוקת הראשונה, האם התאונה ארעה כאשר הסל היה תוך כדי הרמתו על ידי זרוע המנוף, או שמא התאונה ארעה כאשר לא הייתה תנועה של הסל והוא היה במצב סטטי? מחלוקת נוספת נוגעת לשאלה מה גרם להתנתקות הסל. האם מדובר בהתנתקות שארעה עקב כשל הנדסי בסל ההרמה וריתוך לקוי של הסל אל המנוף?

 

          במחלוקת העובדתית הראשונה אני סבור שעלה בידי התובעים להוכיח כדבעי, שהסל התנתק תוך כדי הליך הרמתו ואני דוחה את טענת הראל לפיה הסל התנתק בעת שהיה במצב סטטי וכפי שהעיד לפני הנתבע מס' 1. ראשית, שני התובעים העידו לפני כי התנתקות הסל הייתה תוך כי תנועה. כך התובע מ. העיד לפני כי התאונה אירעה תוך כדי פתיחת הזרוע והוא ליווה את עדותו במחווה ידנית חשובה המתארת תהליך של התרוממות (עמ' 30 ש' 14 – 15). במקום אחר אמר תובע זה כי הסל היה "חותך למעלה אבל לא איפה אנחנו עובדים 20 מטר אולי 10, 12 מטר שמעת בום...וירדנו" (עמ' 24 ש' 27). כך גם התובע א. העיד לפני כי התנתקות הסל הייתה תוך כדי עליה ולא זוכר שקדמה לכך עצירה (עמ' 7 ש' 17 – 18; עמ' 12 ש' 3 ; עמ' 17 ש' 18 – 20).  שני התובעים היו עקביים בעדותם והיא תאמה את עדותם בפני מפקח משרד העבודה שחקר את המקרה.

 

          שנית, לתמיכה בטענות התביעה הובא לעדות העד מוחמד בשתאוי. עד זה עבד במקביל לתובעים על במה ניידת וראה את התאונה (סעיף 8 לתצהירו וכן עמ' 65 ש' 23 – 24). עוד מסר עד זה כי שמע רעש וראה את התובעים נופלים יחד עם הסל (עמ' 65 ש' ' 19- 29).  העד אישר כי התאונה אירעה תוך כדי עליה שכן גם הוא עלה במקביל אליהם והסתכל עליהם (שם). העד בשתאוי הוא נטול עניין בתוצאות המשפט ובשאלה האם מדובר בתאונת דרכים אם לאו, ולכן אני נותן משקל גבוה לעדותו. למותר לציין שגם עד זה מסר למשרד העבודה עדות תואמת ועקבית.

 

4. שלישית, עדותו של מפעיל המנוף נתבע מס' 1 הייתה לא אמינה בעיני. עד זה ניסה לשכנעני כי התאונה אירעה עת זרוע המנוף הייתה במצב סטאטי.  בעדותו הראשית מסר כי העלה את שני התובעים בסל ובשלב כשלהו , בגבוה של כ- 6 מטרים הפסיק את פעולת ההרמה מאחר והוא סובל מחום השמש ורצה לעבור ולעמוד במקום אחר ואז הסל נפל מגובה של 6 מטרים (עמ' 45 ש' 18 – 24). בניגוד לעדות זו במשטרה מסר נתבע מס' 1 כי הסתנוור מהשמש. אולם בהתאם לתרשים נ/2 שמסר העד בשתאוי המבנה נמצא מערבית למשאית ולכן מפעיל המנוף אמור לעבוד כשגבו למזרח. מאחר והתאונה אירעה בשעות הבוקר הרי עדותו בשטרה לפיה הסתנוור היא מוקשית ועל כן שינוי הגרסה כאשר העיד לפני כי שינה מיקום בגלל חום השמש מעלה תמיהה וחשש שמא שינוי זה בא על רקע קביעה כי לא ייתכן כי הסתנוור. כך או כך שינוי הגרסה בעניין מרכזי מעיב על אמינותו של נתבע מס' 1.

 

          רביעית, הודעה על אירוע התאונה נמסרה למשרד העבודה ביום התאונה בשעה 14:30. במסגרת אותה הודעה נמסר כי התאונה אירעה בעת העלאת הסל (ראו: נספח ד1 של התובע א.). גם בדו"ח פעולה מיום 11/10/2015 נרשם כי בשיחה עם ממונה הבטיחות מר דוד חן אמר שתוך כדי הרמה התנתק הסל. אותו דוד חן לא היה עד ישיר לתאונה אלא הוא קיבל הודעה ממנהל התפעול על התאונה  ואז הגיע למקום (מוצג ד32). לטענתו הנהג מסר לו כי רצה לשנות מקום על מנת לחדד ראיה. אולם בעדותו במשטרה לא מסר אותו דוד חן כי נתבע מס' 1 אמר לו שהפסיק את פעולת המנוף אלא "בזמן שהם היו בסל ההרמה ... ומעלה בגובה 6 מ' של ההרמה נשבר" (מוצג ד 99). לכן בעדותו של דוד חן עליו נסמכת נתבעת מס' 2 היו מספר גרסאות ולא ניתן לסמוך עליה גם בהיותה עדות שמיעה וגם לאור השינויים שחלו בה. מה עוד אותו דוד חן ניזון מהנתבע מס' 1 שגרסתו מוטלת בספק.

 

          חמישית, הנתבע מס' 1 הוא בעל אינטרס למסור גרסה שתרחיק אותו מאחריות, בעיקר אחריות פלילית.  מאידך לתובעים אין אינטרס מובהק שהתאונה תהיה תאונת דרכים שכן שאלת האחריות בנזיקין היא נוחה ודווקא חישוב הנזק לפי פקודת הנזיקין אינו נתון למגבלות בגין כאב וסבל ושכר. לכן התעקשותם על גרסה שיכולה להוביל למסקנה כי מדובר בתאונת דרכים היא בניגוד לאינטרס הכספי שלהם, מה שמוסיף על אמינותם.

 

          לכן ולסיכום אני סבור כי התאונה אירעה תוך כדי העלאת הסל על יד המנוף ולא הייתה עצירה כפי שטען נתבע מס' 1.

 

5. מאידך אני מקבל את גרסת נתבעת מס' 2 לפיה הגורם לנפילת הסל הוא  כשל הנדסי. חוקרת בטיחות מטעם משרד העבודה קבעה בדו"ח:

 

"בהתאם לחוות דעת של בודק מומחה מתאריך 14/12/2015 ...תאונת העבודה הנ"ל נגרמה בשל כשל הנדסי בסל ההרמה אדם שנקנה ע"י החברה מהיבואן.

מהדו"ח עולה, שקורת התילוי של הסל הנ"ל עשויה מפרופילים מתכתיים. לא הייתה ביניהם התכה ולא הייתה חדירת ריתוך, וכתוצאה מכך לא נוצר חיבור בין הפרופילים, הקורה נקרעה והסל נפל."

 

לא הובאה כל ראיה שתחלוק על מסקנה זו ולכן אני מקבלה כנכונה. יחד עם זאת אדגיש כי אין בקביעה זו משום קביעה לפיה הגורם הבלעדי לתאונה הוא אותו כשל הנדסי וכפי שאפרט בהמשך מצטרף לגורם זה העובדה כי לצורך ההרמה נעשה שימוש בכוח המכני של המשאית.

 

 

 

סיווג התאונה

 

6. בהתאם להוראותסעיף 1 לחוק הגדרת תאונת דרכים בחוק היא כדלקמן:

 

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

 

בשלב ראשון יש לבחון האם התקיימו ששת יסודותיה של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעה בחוק:  (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה (ראו: רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532; להלן: עניין עוזר ). במידה  ואחד או יותר מהיסודות הנ"ל לא התקיים לא ייסתם הגולל על התביעה כמשמעה בחוק הפיצויים אם כי יזדקק ביהמ"ש לשלב השני שבו יבחן האם עסקינן במקרה הנופל לאחת מהחזקות המרובות. היה והמקרה נופל אל גדר אחת החזקות המרבות שקבועות בחוק, הרי ענייננו בתאונת דרכים אף בהעדר התמלאות מרכיבי ההגדרה הבסיסיים. בשלב האחרון ביהמ"ש יזקק לבחון האם מדובר בחזקה "ממעטת" שכניסה לגדר תחולתה מוציא את האירוע מההגדרה של תאונת דרכים (ראו: עניין עוזר לעיל).

 

 

          הצדדים חלוקים בשאלה האם מתקיימת ההגדרה הבסיסית בדמות של נפילה של חלק מרכב ולחילופין האם מתקיימת החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב. עוד חלוקים בשאלת הקשר הסיבתי. ביתר היסודות אין מחלוקת.

 

 

 

"נפילה של חלק מרכב או מטענו"

 

7. במסגרת הטיעון לעניין חלופה זו  הצדדים הפנו לשני פסקי דין שניתנו בבית משפט העליון: הראשון רע"א6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' רמי שפסו ואח' (להלן: עניין שפסו ) והשני רע"א 7163/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן: עניין הפניקס ). אין ספק ואין מחלוקת של ממש כי מהבחינה העובדתית הייתה התנתקות של חלק מרכב כשהוא חונה.

 

בעניין שפסו נידון מקרה בו התהפכה מלגזה בעת ניקוי חלונות חיצוניים של מבנה. בית משפט התייחס לחלופות של התהפכות, הידרדרות והינתקות של חלק מרכב באומרו כי "התהפכות, וכמוה גם הידרדרות או הינתקות או נפילה מרכב, אינה "שימוש" במובן המקובל של המונח, אלא הינה, למעשה, התרחשות שהינה תוצאה של שימוש ברכב, אותה סיווג המחוקק כ'שימוש'". לכן נפסק כי לגביהן "בהיותן התרחשויות לא מכוונות, התהפכות והידרדרות נעדרות מטרה כלשהי, תחבורתית או אחרת. יתר על כן, מדובר בצורות תנועה, אשר בדומה לנסיעה טבוע בהן סיכון תחבורתי גלוי לעין, הנלווה לעצם היותו של רכב בתנועה. עצם התרחשותן הכרוכה בתזוזת הרכב, ככל שזו לא נגרמה בשל התקיימות אחת מן החזקות הממעטות הקבועות בחוק כגון מעשה מכוון (אשר נטל הוכחתן מוטל על הטוען לקיומן), מהווה איפוא מימוש של סיכון זה.". יחד עם זאת, דעתו של כב' השופט דנציגר, שהייתה חלק מדעת הרוב בעניין שפסו, לא הסכימה עם גישתו של ריבלין בספרו תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב פיצויים  עמ'  195 – 198, לפיה לגבי חלופות אלו אין צורך להוכיח מטרות תחבורה ודי בעצם התקיימותן כדי לסווג את האירוע כתאונת דרכים, כל עוד לא התקיימה חזקה ממעטת כגון תאונה במתכוון. לגישתו שך כבוד השוט דנציגר יש לאמץ את שיטתו של פרופ' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עמ' 163 – 164 לפיה לא בכל מקרה של קיום אחת החלופות הנ"ל, מוצדק להחיל את הוראות החוק. למרות אמרות אלו, בעניין שפסו,  השאיר כבוד השופט דנציגר את ההכרעה בשאלה, האם יש צורך להוכיח מטרות תחבורה בחלופות של התהפכות, הדרדרות או התנתקות של חלק מרכב בצריך עיון, מאחר ובמקרה שפסו מתקיימות מטרות תחבורה (סעיף 23 לחוות דעתו). בעניין הפניקס הסכים כבוד השופט עמית שיש צורך להוכיח מטרות תחבורה כפי שיפורט להלן.

 

משאין מחלוקת ממשית בין הצדדים כי מתקיים השימוש של הינתקות של חלק מרכב, והפסיקה קבעה שאין די בהתקיימות התרחשות זו לבדה על מנת  לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים, נעבור לדון בשאלה האם מתקיימת הדרישה של מטרות תחבורה.

 

מטרות תחבורה

 

8. בית משפט בעניין שפסו קבע כי מתקיימות מטרות תחבורה. וכך נימק כבוד השופט דנציגר את קיומן של מטרות תחבורה:

 

"המלגזה יועדה לשמש כאמור לשינועו של הניזוק מחלון אחד למשנהו, תוך ניצול כשירותה התחבורתית להעברת מטענים אנכית ואופקית גם יחד, וכאשר מידי פעם היא עוצרת ועומדת במקומה דקות ספורות כשמנועהּ פועל. הפעולה המיידית שבמסגרתה התרחשה ההתהפכות הייתה אמנם עמידה במקום כשמנועהּ של המלגזה פועל. ואולם, פעולה זו הייתה חוליה בלבד בשרשרת פעולות רציפות אשר התקיימו לפניה ועתידות היו להימשך לאחריה, במסגרתן הועבר הניזוק בין נקודות שונות הן על פני הקרקע והן במישור האנכי. מכיוון שפעולות אלה מקיימות את יסוד 'המטרה התחבורתית' יש לראות את מכלול הפעולות כולו כמיועד "למטרות תחבורה". לפיכך, המסקנה בענייננו היא כי השימוש במלגזה היווה 'שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה'".

 

 

לפי גישה זו – על מנת להכריע בשאלה האם מתקיימות מטרות תחבורה - יש להביט על שרשרת הפעולות שבוצעה במבט רחב, הן פעולות שהתקיימו בעבר עד התאונה והן פעולות עתידיות שהיה בכוונת המשתמש לבצע. כבוד השופט פוגלמן הצטרף לדעתו של השופט דנציגר לפיה במקרה הקונקרטי מדובר בתאונת דרכים. לעומת זאת כבוד השופט סולברג היה בדעת מיעוט מאחר ובמקרה הקונקריטי לא הייתה תנועה של המלגזה והתנועה על גבי הקיר היא אגבית לפעולות לשמן גויסה המלגזה.

 

9. בעניין הפניקס נידון מקרה דומה לענייננו. באותו עניין הנפגע עסק, יחד עם עובד נוסף, בחיפוי בניין באבן, תוך ששניהם ניצבים בסל ייעודי שהורם באמצעות מנוף של משאית. טרם הרמת הסל, קובעה המשאית למקומה באמצעות זרועות תומכות שמנעו ממנה אפשרות לתזוזה או נסיעה. לאחר שהורם הסל, שהה המנוף במשך מספר דקות במצב נייח, ולפתע התנתק הסל ונפל לקרקע יחד עם שני העובדים. בית משפט השלום פסק שלא מדובר בתאונת דרכים. בית משפט המחוזי הפך את התוצאה וקבע כי מדובר בתאונת דרכים ובית משפט העליון אישר תוצאה זו. ההבדל בין המקרה שנידון בעניין הפניקס לבין המקרה שניצב לפני הוא שבעניין הפניקס הסל היה נח ואילו בענייננו התאונה ארעה תוך כדי העלאת הסל.

 

          כבוד השופט עמית קבע כי מתקיימת החלופה של נפילה של חלק מרכב ולכן מתקיימת דרישת השימוש. כבוד השופט עמית העיר כי הקושי נעוץ בקיום הדרישה "למטרות תחבורה", כאשר הפסיקה יישמה מבחן גמיש, לצורך הבחינה האם מתקיימת דרישה זו.  למרות הקושי שהתעורר במקרה זה כבוד השופט עמית לא מצא לנכון להתערב במסקנת בית משפט המחוזי. הקושי היה שמנוע המשאית היה דומם (אם כי לכך לא יחס בית המשפט משמעות מכרעת), הסל היה סטטי והמשאית הייתה מקובעת באמצעות זרועות שנפרשו לצדיה.  עוד העיר בית המשפט כי ההכרעה האם מתקיימות "מטרות תחבורה" תלויה בפרטים העובדתיים הקונקרטיים, כגון משך הזמן שבו המשאית עמדה במקום בכל אחת מנקודות העבודה.

 

10. בבואי ליישם את הפסיקה הנ"ל על ענייננו אני סבור כי מתקיימת הדרישה של "מטרות תחבורה". מתקיימות בענייננו מספר נסיבות המצביעות ומובילות למסקנה התומכת בקיום מטרות התחבורה.

 

          ראשית, מנוע המשאית היה מופעל בעת אירוע התאונה  שכן באותו זמן הסל הועלה והיה בתנועה. שנית, הסל היה בתנועה והוא העלה את התובעים מהקרקע אל הנקודה בה היה אמורים לעבוד. הפסיקה הכירה בשינוע עובדם מנקודה לנקודה כמקיימת אחר מטרות התחבורה.  שלישית, הוכח כי העבודה בכללותה הייתה לחפות מבני תעשייתי בלוחות אסכורית משלוש צדיו, וכן לחפות את גג המבנה. כך העיד התובע א. כי באותו יום עלו וירדו מספר פעמים (עמ' 2 ש' 3 – 4). תובע זה אישר כי כשהיו מבריגים לוח מסוים, זרוע המנוף הייתה זזה ממקום למקום (גם אם המשאית לא זזה) על מנת לאפשר לתובעים לקבע את הלוח בעזרת ברגים במקומות שונים (ראו עמ' 2). עוד אישר התובע א. כי שיטת העבודה הייתה שמסיימים לעבוד על צד אחד ומבקשים לעבור לצד אחר יש צורך להזיז את המשאית (עמ' 7 ש' 24 – 31). אני סבור שאין ליחס משמעות כבירה לעובדה ולפיה, באותו יום, מרגע תחילת העבודה ועד אירוע התאונה המשאית לא זזה. כפי שציינתי לעיל הייתה תזוזה של הסל מנקודה לנקודה על פני אותו צד בעזרת זרוע המנוף. יתרה מכך, על פי הפסיקה יש לבחון את מכלול הפעולות הן בעבר והן בעתיד וטענת נתבעת מס' 2 מבקשת למעשה לבחון את הפעולות בצורה צרה ונקודתית. לכן ולסיכום אני סבור שמתקיימת הדרישה למטרות תחבורה.

 

 

 

"ניצול הכוח המיכני"

 

11. לטעמי גם חזקה מרבה זו מתקיימת בענייננו.  התאונה אירעה עת היה הסל בהרמה באמצעות הכוח המכני של הרכב. ללא שימוש בכוח המכני לא ניתן להרים את הסל. שאלה נפרדת היא האם יש קשר סיבתי בין השימוש בכוח המכני של הרכב לבין נזקי הגוף שנגרמו לתובעים.

 

"הקשר הסיבתי"

 

12. נותר לדון בשאלה האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההינתקות של סל המשאית לבין נזקי הגוף שנגרמו לתובעים? האם מתקיים קשר סיבתי על שני חלקיו בין ניצול הכוח המכני של המשאית לבין נזקי הגוף שנגרמו לתובעים? על שאלה זו אני משיב בחיוב.

 

          אמנם כפי שקבעתי לעיל הסיבה להתנתקות הסל הייתה כשל הנדסי במוטות החיבור לסל אך לא רק.  באותה מידה התנתקות הסל לא הייתה מתרחשת אילולא הסל לא היה מורם לגובהה ואילולא היו הנפות חוזרות ונשנות, כל זאת  בעזרת הכוח המכני של הרכב. הנפות אלו יצרו עומסים על זרועות המנוף שהחזיקו את הסל וכשלו לבסוף. לכן מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ניצול הכוח המכני לבין נזקי הגוף שכן אלמלא הרמת הסל על ידי הכוח המכני התאונה לא הייתה נגרמת.  בנוסף מתקיים בענייננו קשר סיבתי עובדתי בין התנתקות הסל לנזקי הגוף שכן אלמלא הסל התנתק לא היו התובעים נפצעים, זאת ללא קשר לסיבה שגרמה להתנתקות הסל.

 

לגבי הקשר הסיבתי המשפטי החיל בית משפט העליון בפסיקתו את מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר. וכך הסביר זאת בית משפט העליון בעניין הפניקס:

 

 

"השאלה שנותרה היא שאלה של קשר סיבתי משפטי "אשר המבחן לקיומו ביחס לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון, כשלתוכו משולב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתקיים במקום בו הסיכון שהתממש הוא סיכון עימו נועד חוק הפלת"ד להתמודד, קרי הסיכון התחבורתי, ואילו מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק" (עניין שפסו, בפסקה 25; ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 672-670 (1996) (להלן: עניין קואסמה); רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996); ע"א 2606/97 גאנם נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) 297 (2000) (שלושתם בהקשר של החזקה המרבה של "ניצול הכח המיכני"); ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נג(4) 867, 876 (1999) (קריסת הגשר במחלף שפירים))."   

 

ומה כאשר הסיבה לאירוע היא משולבת: היינו  גורם הנחשב לשימוש או חזקה מרבה עם גורם אחר הזר לשימוש כגון כשל הנדסי? ההלכה התייחסה גם לאפשרות זו וכך נפסק בעניין הפניקס:

 

"עוד נקבע בפסיקה כי השימוש ברכב אינו צריך להיות הגורם היחיד או המרכזי בגרימת האירוע ודי בכך אם הוא אחד הגורמים שגרמו לו (רע"א 5971/95 לוי נ' שמחון, פד"י נב(5) 70 (1998))."

 

          בעניין הפניקס התעוררה שאלת הקשר הסיבתי אגב הטענה כי הגורם להתנתקות הסל היה כשל הנדסי, כמו בענייננו. בית משפט המחוזי קבע, למרות זאת כי, מתקיים קשר סיבתי משפטי ובית משפט העליון אישר תוצאה זו. וכך התייחס בית משפט העליון לעניין זה:

 

"בענייננו, המבקשת טענה כי הסיכון שהתממש קשור לכשל ההנדסי בחיבור הסל לזרוע המנוף, ואין לו הֵקשֶר תעבורתי כלשהו. המל"ל השיב כי על פי דו"ח חקירת המקרה, תנועת המנוף והמאמצים שהופעלו על הסל תרמו להתרחשות התאונה, ובהקשר זה נטען כי "התנתקות סל מנוף – במהלך ההנפה הינה סיכון הכרוך בשימוש ברכב המנוף. המאמצים הפועלים על סל המנוף במהלך תנועת ההנפה – אינם מתרחשים אלא כתוצאה מההרמה של המנוף" (ההדגשה במקור). ראוי להדגיש כי במקרה הנדון, הסל לא התנתק במהלך ההרמה אלא דקות ספורות לאחר מכן, ולטעמי המקרה הנוכחי הוא גבולי. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהדיון הוא בבקשה לרשות ערעור "בגלגול שלישי", סבורני כי אין מקום להתערבותנו בתוצאה אליה הגיע בית משפט המחוזי. זאת, אף אם ניתן היה להגיע למסקנה משפטית שונה, כאמור בפסק דינו של בית משפט השלום (בפסקה 26). כיוון שכך, וכאמור – לא בלי התלבטות, החלטתי לדחות את הבקשה, ולהותיר את השאלה העקרונית לבירור עתידי."

 

 

בענייננו לעומת זו, ולהבדיל מעניין הפניקס, ההתנתקות הייתה תוך כדי פעולת ההרמה. לכן ובהתאם להערת בית המשפט בעניין הפניקס, ענייננו מוצא מקהל המקרים הגבוליים והופך אותו למקרה בו מתקיים קשר סיבתי משפטי. אם התאונה נגרמה תוך כדי הרמה הרי הכוח המכני הפעיל עומס על זרועות הסל והמתלים ולכן הוא גרם ביחד עם הכשל ההנדסי להתנתקות הסל (לעניין פועלם של שני גורמים לתאונה בהקשר של חוק הפיצויים ראו גם: רע"א 5971/95 לוי נ' שמחון, פד"י נב(5) 70). לכן בענייננו מתקיים מבחן הסיכון בכל הנוגע להפעלת הכוח המכני.  הכוח המכני לא היה גורם זניח לנפילת הסל אלא פועלו המצטבר באופן כללי וביום התאונה הוא שגרם להכנעת המוטות שאחזו בסל.  יתרה מכך, אם נבחן את עניין הקשר הסיבתי בין השימוש של התנתקות של חלק מרכב לבין התוצאה נמצא כי גם כאן מתקיים קשר סיבתי משפטי. בעניין הפניקס העיר כבוד  השופט עמית  כי המבחן לפיו יש לנהוג בשאלת הקשר הסיבתי, במקרה של התנתקות, הוא "על פי סיכונים שנובעים מהתנתקות של חלק מרכב בהקשר תעבורתי". משהתאונה נגרמה על ידי התנתקות סל המנוף, תוך כדי פעולת הרמתו, שסווגה על פי הפסיקה כמגשימה ייעוד תעבורתי, יש לקבוע כי זו נופלת למתחם  הסיכון אותו יצרה.  אם לא תאמר אחרת קשה לחשוב על מקרים בהם חלה החלופה של שימוש של נפילה של חלק מרכב בהם הרכב חונה. בשים לב לכך אני סבור כי גם לגבי חלופה זו התאונה אירעה בשל סיכוני הנפילה של הסל.

 

התוצאה

 

13. בשים לב לאמור לעיל, אני קובע כי התאונה נשוא כתבי התביעה היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. כפועל יצוא מכך התביעה כנגד נתבעים 1 – 2 מתקבלת ואילו התביעה וההודעות לצד ג' שהוגשו כנגד יתר הצדדים דינם להידחות.

 

          נתבעת מס' 2 תישא בהוצאות הצדדים כפי שמופיעים בתביעה 15909-12-19 כדלקמן:

 

כל  אחד מהתובעים סך של 5,000 ₪;

נתבעים 3 – 4  סך של 5,000 ₪ ;

 נתבעים 5 – 6 סך של 5,000 ₪ ;

 נתבעים 7 -8 סך של 5,000 ₪ ;

 נתבעת 9 סך של 5,000 ₪;

צד ג' 1 בהודעה של נ' 9  סך של 5,000 ₪;

צד ג' 2 בהודעה של אקרשטיין ומגדל סך של 5,000 ₪.

 

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין החלקי לבאי כוח הצדדים.

 

הצדדים שנותרו יודיעו בתוך 30 יום מהיום עמדתם להגשת תחשיבי נזק. חוסר הודעה יהווה הסכמה.

 

הפגרה לא תקטע את מירוץ הזמנים.

 

לעיוני ביום 10/9/21.

 

ניתנה היום, כ"ז אב תשפ"א, 05 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.

 

אחסאן כנעאן