האם ניתן לחייב את הנהלת בית המשפט בהוצאות בגין ניהול הליך שלא בערכאה נכונה?

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן לחייב את הנהלת בית המשפט בהוצאות בגין ניהול הליך שלא בערכאה נכונה?

מה יעשה בית המשפט כשמסתבר שבעל דין  רצה להגיש את תביעתו בערכאה הנכונה, אך מזכירות בית המשפט, על אף כל הסבריו, סירבה לקבל את תביעתו והפנתה אותו להגיש את תביעתו בערכאה לא נכונה וכתוצאה מכך נגרמו לו ולצד שכנגד נזקים והוצאות? האם בית המשפט יוכל לחייב את הנהלת בתי המשפט בגין המחדל הנ"ל?

רקע

לפני התבררה תביעה כספית על סך 23,800 ₪ בגין הפרת הסכם, בו התקשר התובע בחוזה עם הנתבעת ולפיו יעבוד כאדריכל פרילנס. ביום 31.07.21 ניתן פסק דין בתובענה כאשר החלטה לעניין ההוצאות נדחתה עד לקבלת תגובת הנהלת בית המשפט.

לטענת הנתבעת יש לפצות אותה בגין הוצאות ההליך השגוי שנפתח בבית הדין לעבודה, ואילו התובע טוען כי תחילה הגיש את התביעה בבית המשפט השלום בתל אביב אך סירבו לפתוח את התיק מהסיבה שיש לפתוח אותו בבית הדין לעבודה ולא בבית משפט השלום.

בסופו של יום, התביעה הועברה מבית הדין לעבודה, לבית משפט לתביעות קטנות, תוך גרירת הוצאות לצדדים.

לאחר שנתתי לה זכות טיעון, הנהלת בית המשפט, לא חלקה על טענותיו העובדתיות של התובע, אך ציינה,  שמדובר בטעות אנוש בתום לב של פקידה ממחלקה אחרת שהגיע לסייע למזכירות תביעות קטנות בעת פתיחת בתי המשפט ששב לעבודה לאחר גל הקורונה הראשון וכי אין מדובר במחדל המקים עילה בת פיצוי.

יצוין שהנהלת בית המשפט טענה את טענותיה לגופו של עניין ולא כפרה בעצם סמכות בית המשפט לדון בעניין ולחייבה בגין המחדל. התובע הגיב כי פנה מספר פעמים בניסיון להסביר שאין המדובר ביחסי עובד מעביד אך ללא הועיל.

משעיינתי בטענות הצדדים, בתגובת הנהלת בית המשפט ובתיעוד שבתיק  כאן ובבית הדין לעבודה, אני סבור כי צודק התובע בטענותיו.

אמנם לא מדובר בכשל מערכתי וכנראה כבר הוסקו מסקנות והופקו לקחים, כפי שצוין בתגובת הנהלת בתי המשפט אך לא אוכל להיות אדיש לעובדה שהתובע פנה מספר פעמים למזכירות לשווא ולבסוף נגרם נזק ובזבוז זמן לצדדים.

לאחר שבחנתי את עמדת המדינה ואת תשובת התובע ועיינתי בפסקי הדין שדנו במקרים דומים (כגון ע"א (ת"א) 18135-02-13 עו"ד יעקב כשדי נ' הנהלת בתי המשפט, (5.11.2013)

אני סבור שמדיניות שיפוטית ראויה אינה יכולה לשלוח את הצדדים להגיש תביעה נפרדת, לשלם אגרה בגין כך, לבזבז את זמנם וזמנו של בית המשפט, בכתבי טענות והליכים שיעבירו עומס נוסף על המערכת שבלאו הכי עמוסה כדבעי.

מדדי אמון הציבור במערכת המשפט מדרדר בצורה מדאיגה בשנים האחרונות (ראו מחקר  שנערך באוניברסיטת חיפה ע"י פרופ' ערן ויגודה-גדות, מבית הספר למדעי המדינה. פורסם ב -      http://pmpc.haifa.ac.il/index.php/he/home/11-hebrew/research/33-2013-12-03-11-53-19 וב-  http://wordpress.haifa.ac.il/?p=4424

אחד הגורמים לכך לטעמי הוא טיב השירות שערכאות הדיוניות מעניקות לאזרחי מדינת ישראל (ראו מאמר בעניין: " 'ירידת האמון בבתי המשפט ותופעת השפיטה המתגוננת' קריית המשפט 11 (2018)"). סבורני שבכדי לשמור על אמון הציבור, חשוב ליטול אחריות ולא לגלגל נזק  זה לפתחו של התובע, שמשלם מיסים ושילם ממיטב כספו אגרה. 

מודע אני לכך שמדינת ישראל והנהלת בתי המשפט אינן צד להליך שבפניי והטלת חיוב כספי על מי שאינו צד להליך, מצריך חשיבה עמוקה בעניין מקור הסמכות של בית המשפט לכך.

הדבר מזכיר מקרים בהם ערכאות דיוניות מתבקשת לדון בסירוב קופת חולים - שאינה צד להליך - לשלם עבור בדיקות רפואיות בתיקי פלת"ד (לדוגמה כשמתעורר ויכוח בין חברת ביטוח לבין קופ"ח האם הוצאה מסוימת כגון בדיקות עזר לבקשת מומחים המתמנים על ידי בית המשפט כלולות בחוק יסודות התקציב אם לאו (ת"א (חי') 11117-12-09 יעקב מארה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול", [פורסם בנבו], ת"א (חי') 132-08 ג'צאב קבהא נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" [פורסם בנבו]).

מכל מקום נראה לי שהסמכות ליתן סעד מסוג זה מקורה בסמכות הטבועה של בית המשפט, עליה ארחיב הדיבור בסעיף הבא.

סמכות טבועה של בית המשפט

סמכותו הטבועה של בית המשפט היא סמכות שבית המשפט קונה לעצמו על-פי קביעתו הוא. זו הסמכות הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק (והשווה: ספר דברים פרשת שופטים, פרק טז' פסוק י"ח; רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כ"א, הלכה א') סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו (ראו ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, כח (2) 089 ,בע"א 4845/95 שמחה ניר נ' מדינת ישראל, מט (2) 639. ואולם סמכות טבועה אינה נוצרת, בידי בית המשפט, יש מאין. סמכות טבועה אינה ניתנת להגדרה מדויקת או לנוסחה, ולפרשנות חד-משמעית, אלא על דרך ישומה והדגמתה בלבד (ראו פ' גולדשטיין, "ה'סמכות הטבועה' של בית המשפט" עיוני משפט י, 37  וכן ראו דליה אבן, "סמכותו הטבועה של בית המשפט: מקור לסעדי יושר", משפטים ז' 490).

יש מקרים שהסמכות נוצרת בהיותה דרושה וחיונית לשם הגנה על יכולתו התפקודית - מוסדית של בית המשפט (ראו ב"ש 678/82 מאיר טייר נ' מדינת ישראל, לו (3) 386 ,  בג"ץ 305/89 שמחה ניר נ' בית משפט השלום (תעבורה) למחוז חיפה, מה (3) 203 ) ויש מקרים שקיומה של 'סמכות טבועה' הוא פועל יוצא של הנסיבות הקוראות למתן סעד, שבית המשפט איננו רשאי, משיקולי עשיית צדק, למנעו מן הנזקק לו.  הכלל הוא, שבסמכותו הטבועה אין בית המשפט משתמש אלא במקרים שבהם נדרש הדבר באופן חיוני, למטרה הכרחית שאין בידי בית המשפט להשיגה במסגרת סמכותו הרגילה (ע"א 230/87 יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי, פ"ד מו (3) 279 (1992), בעמ' 284).

באופן עקרוני רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה (ראו רע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, נה (1) 199,  רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, מה (5) 661 בעמ' 668; ע"א 76/81 בוקובזה נ' שירי, לז (3) 622, בעמ' 632; ב"ש 79/82 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנפלד, לו (2) 362).

קשה להגדיר על מה חלה הסמכות הטבועה, אולם בעיקרה היא חלה אך בנושאים בעלי אופי דיוני ואין לעשות בה שימוש בתחומי המשפט המהותי אך לא פעם ולא פעמיים עשה בית-המשפט שימוש באותה סמכות הקנויה לו מטבע ברייתו, גם לנושאים שנתקשה לסווגם כנושאי דיון ונוהל גרידא. ראו בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491, ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, כח (2) 089).

המשפט העברי

בספר שמות, כאשר באה התורה להגדיר את עושי מלאכת הקמת המשכן, אין היא מדגישה את הידיים שאמורות לעשות  במלאכה, אלא דווקא את הלב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" ( שמות כח, ג') "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו" (לה, י'). וכך גם בעשייה הלכה למעשה: "ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו אשר נשאו לבו" (לו, ב'), "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן" (לו, ח').

שלמה המלך ביקש מהקב"ה "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את-עמך להבין בין-טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את-עמך הכבד הזה" (מלכים א' פרק ג' פסוק ט'). עיון בעולמו של המשפט העברי מלמד שמרובים בו המקרים שבהם על השופט, לתת משקל רב ל"לב", לתחושת הצדק המפעמת בלבו ולא רק לידיעותיו במשפט. כמובן גישה זו צריכה להתאזן ולהיות מיושמת במסגרת של סייגים המבטיחים כי "חכמת הלב" והרגישות לסבלו של בעל דין לא תביא עמה עיוות דין.

כאשר מציע הרמב"ם, בעקבות חז"ל, את התכונות שנדרשות מהדיין, אין הוא מונה ביניהן רק ידע מופלג ודעה מרובה,  אלא גם שורה  ארוכה של מידות ובהן מונה גם "לב אמיץ".  (משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב', הלכה ז).

הדיין ופוסק ההלכה עשויים לעשות שימוש בכך במקום שבו כללי ההכרעה הרגילים נותנים אולי מענה הולם ומגיעים לתוצאה משפטית נכונה, אך זו אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם התוצאה ה"צודקת" הרצויה. לעניין זה, ראו גם החלטתי בתא 33510-09-11 דניאל דניאל נ' הפול, (15.03.15).

לדידי, לשופט סמכות טבועה מעצם תפקידו, להוביל את הדיון לתוצאה צודקת. תפקידו של השופט כפי שלימדונו המשפט העברי הוא לא לפסוק ע"פ הלשון היבשה בה מובאים ונשמעים הדברים באזניו אלא להסתכל על התכלית השיפוטית תוך הפעלת שיקול דעת. תכונה זו של "לב אמיץ", והבאתה במניין תכונותיו של השופט, מלמדת שעל השופט לשקול בין שיקוליו לא רק מבחינה משפטית "טכנית", אלא גם שיקולים של "לב", ובכללם צדק ומוסר, כך שהתוצאה הסופית תהלום "לב אמיץ".

לאור כל האמור לעיל ובהיעדר כל אשמה של מי מהצדדים לפתיחת ההליך בבית הדין לעבודה, סבורני כי בפנינו אחד מאותם מקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם עלי להפעיל את סמכותו הטבועה של בית המשפט לחתור לעשיית צדק במשפט, ומן הראוי וצודק להשית את הוצאות הצדדים בבית הדין לעבודה, על הנהלת בתי המשפט – מדינת ישראל.  

משכך ולאור כל האמור לעיל, תשלם הנהלת בית המשפט הוצאות לנתבעת ולתובע בגין ניהול הליך שגוי בבית הדין לעבודה בסך של 1,800 ₪ לכל אחד.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ההליך כאן בסך 1,000  ₪.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ולהנהלת בית המשפט.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשפ"ב, 03 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.