מה ההפסד שנגרם לתובע, כאשר בתביעות לפי הפקנ"ז פיצוי בגין כאב וסבל לפי שילוש הפיצוי על פי הפלת"ד?
מה ההפסד שנגרם לתובע, כאשר בתביעות לפי הפקנ"ז פיצוי בגין כאב וסבל לפי שילוש הפיצוי על פי הפלת"ד?
בית המשפט דן בשאלה מה הפיצוי הראוי בגין שבר ללא תזוזה באף בתיקי פקנ"ז?
בת"א 42797-07-20 - דובר בתביעה על פי הפקנ"ז, בה נגרם לתובע שבר ללא תזוזה באף. שיעור הנכות שנקבע הינו 0%.
ב"כ התובע דרש פיצוי בראש הנזק של כאב וסבל בסך 18,000 ש"ח, והתבסס על "שילוש השיעור המקסימלי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ביחס לנכות של 10%".
בדקנו באמצעות טבלאות הפסיקה של נזיקיסט את סבירות הפיצוי. על פי פסקי דין דומים עולה כי גובה הפיצוי הנכון הינו בין 30,000 ש"ח ל- 50,000 ש"ח.
אנו מבקשים להזכיר כי בתביעות לפי הפקנ"ז שימוש בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים יביא לפיצוי חסר עבור הלקוח.
במקרה הנדון ראש הנזק היחיד שהיה הינו כאב וסבל, כך שהפיצוי לתובע היה נמוך ב- 55% מהפיצוי הראוי לתובע!
על מנת ללמוד יותר על האפשרויות שמציעה תוכנת נזיקיסט - ניתן לתאם הדרכה חינם
|
בית משפט השלום בחיפה |
|
|
|
|
|
ת"א 42797-07-20 פלוני נ' פור חיפה בעמ ואח'
|
|
|
בפני |
כבוד השופט אמיר סלאמה
|
|
|
תובע |
פלוני |
|
|
נגד
|
||
|
נתבעות |
1. _____ 2. הראל חברה לביטוח בע"מ |
|
|
|
||
|
|
|
|
|
|
||
|
פסק דין
|
עניינו של ההליך בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, שהוגשה מכוח פקודת הנזיקין, בגין אירוע בו התנגש התובע, לטענתו, בדלת זכוכית בחנות השייכת לנתבעת מס' 1 (להלן – "הנתבעת").
המחלוקת בין הצדדים היא ביחס לנסיבות האירוע, האחריות לו, וגובה הפיצוי, כאשר כבר כעת נציין כי טענתו היחידה של התובע לפיצוי נוגעת לראש הנזק של כאב וסבל.
כללי
- התובע, יליד 1970, טוען כי ביום 19.12.19, עת שביקש להיכנס לחנות הנתבעת, הוא נתקל בדלת זכוכית, דבר שגרם לפגיעה באפו, כאשר בהמשך התברר שהוא סובל משבר באף.
התובע ייחס לנתבעת אחריות בנזיקין להתרחשות האירוע, וביקש לחייב את הנתבעת ואת מבטחת החבות שלה (הנתבעת מס' 2), בפיצויו.
- הנתבעות הכחישו את נסיבות האירוע ואת החבות שיוחסה לנתבעת.
- לאחר שניסיון להביא את הצדדים לפשרה לא צלח, נקבע מועד לשמיעת ראיות.
לקראת מועד זה הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית – התובע הגיש תצהיר שלו ושל עד מטעמו, אשר נכח בחנות בעת האירוע וראה אותו, ואילו הנתבעות הגישו תצהירים של שתי נשים אשר הפעילו את החנות.
- ביום 8.12.21 התקיימה ישיבה בו נחקרו העדים.
בפתח הישיבה הודיע ב"כ התובע כי העד מטעם התובע לא התייצב לדיון וביקש לדחות את מועדו ואף להוציא צו הבאה כנגד העד, ואולם כיוון שהתובע לא ביקש לזמן את העד לקראת הישיבה נדחתה בקשתו, והוחלט שתצהיר העד לא ישמש ראיה.
- בתום הישיבה סיכמו הצדדים את טיעוניהם על פה.
דיון והכרעה
- לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות הצדדים מצאתי שהתובע הוכיח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, את גרסתו לאירוע; כי הוא הוכיח את אחריותה בנזיקין של הנתבעת; ומשכך את זכאותו לפיצוי בגין נזקיו.
המישור העובדתי
- לטענת התובע, ביום הנדון, בסביבות השעה 17:30, הוא הלך בירידה על מדרכה ברחוב הרצל בחיפה, ושם את פעמוניו לחנות הנתבעת, שם ביקש למלא טופס הגרלה.
לטענתו, עת התקרב לפתח החנות פנה שמאלה כדי להיכנס פנימה, ואז התנגש בדלת זכוכית סגורה, בה לא הבחין, ונפגע בפניו.
התובע ציין כי הוא ביקר בחנות בעבר, וכי בכל הפעמים הקודמות דלת החנות היתה פתוחה.
התובע הוסיף כי לאחר שהתנגש בדלת, הוא פתח אותה ונכנס פנימה כשהוא מטושטש, וכי העד שמסר תצהיר מטעמו הבחין בו, שאל לשלומו וניסה לעזור לו.
לבסוף התובע יצא מהחנות, הלך לביתו כשהוא סבור שמדובר בפגיעה של מה בכך, ורק למחרת, כאשר התגברו כאביו, פנה לטיפול רפואי שם הועלה חשד לשבר באפו.
- התובע מסר את עדותו בפניי באופן סדור, וחקירתו הנגדית לא הצליחה לגלות בקיעים של ממש בגרסתו, אשר לא נסתרה.
אוסיף כי הרושם הכללי שנותר מהתובע במהלך שמיעת הראיות היה חיובי, באופן העולה בקנה אחד עם הרושם שהותיר עת מסר בפניי גרסה בישיבה קדם משפט שהתקיימה בפניי ביום 22.2.21.
- אכן גרסת התובע נסמכת בעיקר על עדותו, שהיא עדות יחידה של בעל דין, על המשתמע מכך (כאמור, התובע הגיש תצהיר של עד ראיה, אך האחרון לא התייצב לדיון, והוחלט שלא לשמוע את עדותו, כמפורט בפתח פסק הדין).
ברם, מצאתי נימוקים לקבלת גרסת התובע על סמך עדותו, וזאת מעבר למהימנותו.
ראשית, גרסת התובע לפיה הפגיעה באפו נגרמה מהתנגשות בדלת זכוכית מופיעה במסמך הרפואי הראשון שניתן ביחס לפגיעה באפו, אשר ניתן ביום 20.12.19 (נספח "ב" לתצהירו), שם צויין כי "מאתמול חבלה באף כאשר לדבריו נכנס בדלת זכוכית".
בנדון אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לפיה מדובר בראיה המהווה "סיוע עצמי", שכן מדובר בגרסה שנמסרה בהזדמנות הראשונה ע"י התובע לגורם רפואי, למחרת האירוע, כאשר כידוע יש משקל ראייתי לגרסה פוזיטיבית אותו מוסר נפגע לגורמי טיפול רפואי בסמוך לאחר הפגיעה, ללא קשר להליך משפטי כזה או אחרת שעוד טרם בא לעולם.
שנית, קשה להלום שהתובע המציא יש מאין גרסה של התנגשות בדלת זכוכית, ובחר באופן אקראי וללא כל סיבה הנראית לעין דווקא בדלת חנות הנתבעת, כאשר הוא טורח להגיע למקום לאחר האירוע, לצלם את הדלת, ואף לרכוש כרטיס בכדי לברר את זהות הבעלים של החנות.
בנדון לא הוצג לפניי כל הסבר המניח את הדעת לגרסת הנתבעת, לפיה היא נפלה קורבן למעשה בדיה של התובע, אשר יצא מגדרו לטעון שהוא התנגש בדלת החנות שבבעלותה דווקא.
- הגנת הנתבעות ביחס לגרסת התובע במישור העובדתי התבססה על שלושה נדבכים בעיקר:
- טענה לפיה דלת החנות לעולם נשארת פתוחה;
- טענה לפיה אף לא אחת משתי הגברות שמפעילות את החנות יודעות על מקרה שכזה;
- טענה לפיה גרסת התובע אינה סבירה.
- לא מצאתי בטיעוני הנתבעת בנדון כדי לשנות מהמסקנה לפיה התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בעניין נסיבות האירוע.
- אשר לטענה בדבר היות הדלת פתוחה תמיד, היא נסמכה על עדותן של שתי הגברות שהפעילו את החנות, אשר כך מסרו בתצהיריהן.
יצויין כי שתי העדות הנ"ל נכחו בחנות, דרך קבע, לסירוגין, ולא יחדיו.
עוד יצויין כי מדובר בדלת ישנה, הנפתחת ידנית ע"י הזזה הצידה.
אלא שלא מצאתי שעדותן של השתיים מוכיחה העדר אפשרות לפיה דלת החנות תיסגר, כאשר גם אם נניח שהדלת היתה פתוחה דרך כלל, אין זה בלתי מתקבל על הדעת שמפעם לפעם היא תיסגר.
בנדון קשה היה לקבל את הגרסה הקיצונית שביקשו העדות מטעם הנתבעת להציג, ולפיה הדלת לעולם לא נסגרה, גם לא בימי חורף (האירוע הנדון התרחש בחורף), וגם לא בתנאי מזג אוויר קיצוניים.
קשה היה לקבל כי בכל שנות עבודתן של שתי העדות (אחת מהן העידה שהיא עובדת במקום מעל 20 שנים והשניה כ- 15 שנים), לא היה ולו מקרה אחד בו הדלת נסגרה.
מצאתי כי דווקא קיצוניות הגרסה של שתי העדות בנקודה זו פוגמת במהימנות הגרסה.
כלל לא ניתן לשלול, כי במקרה כזה או אחר, גם אם לא שכיח, הדלת נסגרה (כגון ביום חורפי דוגמת זה בו התרחשה התאונה), ומצאתי כי עדותן של שתי העדות אינה יכולה לשלול אפשרות שכזו.
- אשר לטענה לפיה אף לא אחת משתי העדות הנ"ל ראתה את המקרה, הרי שאין בעדותן של העדות בנדון כדי לשלול את גרסת התובע.
תחילה אציין כי הנתבעות לא יכלו למסור מי משתי העדות היתה נוכחת בחנות ביום הנדון, והעדות עצמן, שכאמור עובדות במקום לסירוגין, לא יכלו לומר מי מבין שתיהן היתה נוכחת.
מכל מקום, ייתכן שמי מהעדות שהיתה נוכחת בחנות באותו יום לא הבחינה בדבר חריג מבחינתה, שהרי התובע מסר בעדותו לפניי שהוא התנגש בדלת, אשר לא נשברה, פתח אותה בעצמו ונכנס לחנות כשהוא מטושטש, וכי היה זה דווקא העד מטעמו שנכח בחנות אשר שאל לשלומו.
יש לציין כי התובע, כעולה מעדותו, סבר בשלב ראשון שמדובר בפגיעה של מה בכך, ונראה שכך התייחס אליה עת נכנס לחנות לאחר האירוע.
בנסיבות אלה, ייתכן בהחלט שמי מבין שתי העובדות שהיתה נוכחת במקום לא הבחינה בדבר מה חריג, ולכן כיום אף לא אחת מהן אינה זוכרת את המקרה.
בהקשר זה אציין כי לא נעלמה מעיניי טענת התובע בסעיף 4 לתצהירו, עליה לא נשאל ישירות בחקירתו הנגדית, לפיה לאחר התאונה עובדת במקום שאלה לשלומו.
על טענה זו לא חזר התובע בעדותו לפניי, וגם אם אניח שהדבר אכן התרחש (קרי שעובדת שאלה לשלומו), הרי שהרושם הברור שעלה מעדות התובע היה שהוא סבר שמדובר בפגיעה של מה בכך, דבר שמשאיר על כנה את האפשרות שהעובדת שהיתה במקום, גם אם שאלה לשלומו של התובע, התייחסה לאירוע כאלה זוטי דברים, ומשכך האירוע לא נצרב בזכרונה כאירוע חריג.
עוד אוסיף בנדון כי התרשמתי ששתי העדות שהעידו בפניי מסרו גרסה אשר ניכר שהזכיין העיקרי של החנות "השגיח" עליה בקפידה (אחת העדות אף אישרה שהיא לא שוחחה עם בא כוח הנתבעות לפני מסירת תצהירה, אלא היה זה אותו זכיין שהביא לה תצהיר כדי שתחתום עליו), כאשר אותו זכיין, אשר התייצב לישיבה בפניי ולא העיד, התנגד לסיום התיק בפשרה, בין היתר בשים לב להשתתפות עצמית גבוהה יחסית המוטלת עליו.
כך או אחרת, עדותן של העדות אינה שוללת את התרחשות האירוע כנטען מפי התובע.
- אשר לטענת הנתבעות לפיה גרסת התובע אינה הגיונית, גם בה לא מצאתי ממש.
הנתבעות ניסו לשכנע כי אין זה סביר שהתובע הלך על המדרכה, פנה שמאלה אל עבר פתח החנות שהיה מרוחק ממנו כמטר, ולא הבחין בדלת אשר בתחת שלה יש פס אלומיניום, והכל כאשר הוא ביקר במקום בעבר.
כלל איני סבור שגרסת התובע בנדון היא משוללת היגיון.
התובע סיפר כי הוא מיהר להגיע לחנות (כדי להספיק להשתתף בהגרלה), אם כי לא רץ, וכי כאשר פנה שמאלה הוא לא הסתכל למטה אלא הביט לכיוון הליכתו, משם לא יכול היה להבחין בדלת הזכוכית שחסמה את דרכו.
עיון בתמונות שהוצגו לפניי, במיוחד אלה שצורפו לתצהירי הנתבעות, מעלה כי פס האלומיניום שבתחתית הדלת אינו בממדים כה גדולים עד כדי שמי שמתקרב לדלת בהכרח יבחין בו.
יתרה מכך, דווקא משום שהדלת היתה פתוחה מרבית הזמן, כפי שהתעקשו הנתבעות לטעון, ודווקא משום שהתובע מסר כי בפעמים הקודמות בהן היה בחנות הדלת היתה פתוחה, קל להבין כיצד התובע לא צפה את האפשרות להיתקלות בדלת סגורה, כפי שהתרחש בפועל.
- סיכומם של דבר, גרסתו של התובע ביחס לנסיבות התובע הוכחה כדבעי, במאזן ההסתברויות.
מישור האחריות
- את עיקר חציו של התובע בשאלת האחריות הוא כיוון לכך שמדובר בדלת זכוכית מיושנת, אשר לא נשאה עליה כל סימון, בין היתר בניגוד לתקן ישראלי 1918 (חלק רביעי).
הנתבעת טענה בנדון כי התקן הנדון אינו רלוונטי, וכי הדלת היתה ללא רבב.
- סבורני כי האחריות הנזיקין לאירוע מוטלת על הנתבעת.
- המדובר בדלת הנמצאת בפתח החנות, דרכו צריך לעבור כדי להיכנס לחנות.
הדלת נמצאת במקום עשרות שנים (כך עולה מעדות העדות מטעם הנתבעות), היא אינה נפתחת או נסגרת אוטומטית, וכאשר היא סגורה, יש לפתוח אותו ידנית, ע"י הזזתה הצידה.
אלא שכאשר הדלת סגורה, מרבית השטח הנמצא בשדה הראיה של מי שמבקש להיכנס לחנות עשוי זכוכית לא מסומנת, באופן שעלול ליצור מצב בו הנכנס לחנות לא יבחין שהיא סגורה.
כאמור, פס האלומיניום המצוי בתחתית הדלת, בשים לב למיקומו ומידותיו, אינו מונע, כלל ועיקר, אפשרות לפיה המבקש להיכנס בפתח החנות לא יבחין בדלת הסגורה.
האמור הוא מקל וחומר בשים לב לעובדה שהכניסה לפתח החנות נעשית ע"י פניה חדה למדי של מי שהולך לצד החנות במדרכה ומבקש להיכנס אליה, להבדיל ממצב בו הכניסה לחנות נעשית ע"י הליכה בקו ישיר לכיוון הדלת, דבר המקטין את מרווח הזמן שיש למבקש להיכנס לחנות בכדי להבחין בדלת.
את הסיכון שנוצר מסגירת הדלת, שהוא בלתי סביר נוכח המתואר לעיל, ניתן לפתור בנקל ע"י סימון הזכוכית במדבקה כזאת אח אחרת, דבר המתחייב ממפעיל חנות סביר במקומה של הנתבעת, וזאת בהתעלם מהשאלה אם תקן ישראלי 1918 הנ"ל הוא אכן רלוונטי למקרה הנדון אן לאו.
אי סימון הדלת יצר בנסיבות אלה סיכון בלתי סביר כלפי מי שביקש להיכנס לחנות דרך פתח הדלת, והוא מגבש את יסוד ההתרשלות מצד הנתבעת בעוולת הרשלנות.
ברי גם שמתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין אירוע הנזק, שכן נוכח העדר סימון כאמור, התובע לא הבחין בדלת הסגורה והתנגש בה.
- יש אפוא להטיל על הנתבעת את האחריות בנזיקין להתרחשות האירוע.
- אציין כי הנתבעת לא העלתה בסיכומיה טענה לאשם תורם ולא ביקשה להפחית מהפיצוי מטעם זה, ומשכך אין מקום להפחית משיעור הפיצוי בשל אשם תורם כזה או אחר מצד התובע.
אכן, ב"כ הנתבעות שאל בחקירתו הנגדית את התובע אודות מהירות הליכתו עת ניגש לפתח הדלת, והוסיף ותהה בפניו הכיצד לא הבחין בדלת עת פנה לפתח החנות, ואולם זאת הוא עשה בכדי להמחיש את חוסר סבירות גרסת התובע, כך לשיטת הנתבעות, דבר שאין לקבלו, כמבואר לעיל.
עוד אוסיף כי התובע מסר אמנם שהוא מיהר להיכנס לחנות אך הדגיש שהוא לא רץ, ואם נוסיף לכך את העובדה את מרווח הזמן הקצר שעמד לרשותו מרגע הפניה שמאלה ועד ההגעה לפתח החנות, ואת העובדה שבכל הפעמים הקודמות בהן ביקר במקום הדלת היתה פתוחה כפי שהיתה דרך כלל, ונוסיף לכך את צורת הדלת ואת הקושי בלהבחין בה סגורה, קשה לייחס אשם תורם לתובע.
כך או אחרת, משלא נטען בסיכומי הנתבעת לאשם תורם, אין לנכות מהפיצוי בגין כך.
שיעור הפיצוי
- הטענה היחידה בנדון היתה לפיצוי בגין כאב וסבל.
התובע ביקש פיצוי לפי שילוש השיעור המקסימלי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ביחס לנכות של 10% (אף שלא נטען לנכות במקרה דנן), והנתבעות השאירו את ההערכה בנדון לשיקול דעת בית המשפט.
- בשים לב למהות ואופי הפגיעה (שבר ללא תזוזה בעצם האף), לכך שהשבר הצריך ביצוע רדוקציה במסגרת אשפוז בן שלוש יממות (23.12.19 ועד 25.12.19, ובהמשך לפניה לצורך ביקורת (30.12.19) אז התלונן התובע על התמשכות הכאבים (הכל כעולה ממסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר), אני מעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 18,000 ₪.
סוף דבר
- על יסוד האמור לעיל אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 18,000 ₪.
כמו כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪, וכן להחזיר לו את האגרה ששולמה על ידו בעת פתיחת ההליך.
כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.
ניתן היום, ד' טבת תשפ"ב, 08 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.
אמיר סלאמה