מהי פרשנות סעיף 3 לחוק הפלת"ד

בית המשפט דן בשאלה מהי פרשנות סעיף 3 לחוק הפלת"ד?

פסק דין

תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (החוק או חוק הפלת"ד).

התובע והתאונה

1. התובע, יליד 14/1/1981, כבן 41.
2. ב-22/6/2008, כשהיה כבן 27, נפגע בתאונת דרכים. בהמשך נפרט את נסיבות התאונה, ולעת עתה נסתפק בכך שהתובע נמחץ בין שתי משאיות, ושהנתבעות הן מבטחות המשאיות.
3. התאונה היא תאונת עבודה. התובע הוכר כנפגע עבודה במוסד לביטוח לאומי (המל"ל) ונקבע לו נכות רפואית משוקללת של 52%, לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965, מתוכה - 15% בתחום הנפשי; 10% פגיעה אורתופדית; 10% צלקות, ו-30% נכות אורולוגית, בסעיף שעניינו אין אונות. ועדה של המל"ל סברה כי לנכות השפעה תפקודית והפעילה את תקנה 15 לתקנות במלואה, כך שהנכות לחישוב התגמולים היא 78%. תגמולי המל"ל מצטברים לסך של 1,757,600 ₪ (נכון ל-12/3/20, לפני שערוך).
4. ב-18/2/2009, כשמונה חודשים בלבד לאחר התאונה, הגיש התובע לבית משפט השלום בתל אביב תביעה ראשונה לפיצוי עקב התאונה (ת.א. 156658-09) (התביעה הראשונה). התביעה התנהלה במשך כחמש שנים וחצי, בפני חברתי המנוחה, כב' השופטת לימור בן שמן ז"ל, כולל מספר דיונים והגשת ראיות, אך ב-8/9/2014 נמחקה מחוסר מעש.
5. ב-18/5/2015 הגיש המל"ל לבית משפט השלום בתל אביב תביעה נגד הנתבעות מכוח ההסכם ביניהם (ת.א 41273-06-15) (תביעת המל"ל). בתביעה זו עלו מקצת המחלוקות שבתביעה הנוכחית, בכלל זה טענות נתבעת 1 כי התאונה היא תאונה משותפת וכי המשאית בה נהג התובע שייכת למעביד ולכן המל"ל אינו זכאי לשיפוי ממנה. הטענה האחרונה משליכה גם על זכותו של התובע לקבלת פיצוי חלקי (25%) מקום בו התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל.

ב-15/8/2021 נדחתה תביעת המל"ל, ונקבע, בין השאר, כי התאונה אינה תאונה משותפת, וכי הרכב בו השתמש התובע הוא רכב השכור על ידי מעביד והמל"ל אינו זכאי לשיפוי. המל"ל ערער על פסק הדין, אך ערעורו התייחס אך ורק לקביעה שמדובר ברכב מעביד (ע"א 27906-11-21).

6. ב-10/4/2019, 11 שנים אחרי התאונה, הגיש התובע את התביעה הנוכחית, זו הפעם לבית המשפט המחוזי, שכן הוא מעריך את נזקיו ב-5,592,711 ₪.

מוסכמות ומחלוקות

7. התאונה אינה שנויה במחלוקת. שיעור הנכות הרפואית הוא לפי דין ומחייב לפי סעיף 6ב לחוק.  סכום תגמולי המל"ל אינו שנוי במחלוקת.
8. המחלוקות שיש לדון בהן הן אפוא טענת הנתבעות כי התביעה התיישנה; סיווג התאונה והמחלוקת מי מהנתבעות, אם בכלל, אחראית לפיצוי התובע; שיעור הנכות התפקודית והנזק; והשאלה האם המשאית בה נהג התובע היא רכב מעביד – סיווג שרלוונטי רק אם הנזק נמוך מתגמולי המל"ל והתביעה "נבלעת".

התיישנות

9. התאונה ארעה ב-2008, והתביעה הוגשה ב-2019, כ-11 שנים לאחר מכן. עם זאת, כאמור לעיל, במשך כחמש שנים וחצי נוהלה התביעה הראשונה עד שנמחקה מחוסר מעש. 
10. סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 קובע כי כאשר "[]התובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". אין חולק כי אם הסעיף חל התביעה לא התיישנה, אך הנתבעות מפנות לפסיקה הקובעת כי כאשר התביעה הראשונה נמחקה מחוסר מעש התובע אינו זכאי להארכת תקופת ההתיישנות שבסעיף 15, שכן התובע אינו יכול ליהנות מפרי מחדליו ולהגיש תביעה שלא תקודם אך תאריך את תקופת ההתיישנות. הנתבעות טוענות כי פסיקה זו חלה במקרה הנוכחי ונובע ממנה שהתביעה התיישנה.
11. הטענה נדחית. לא כל מחדל דיוני מביא לביטול הארכת ההתיישנות שנקבעה בסעיף 15, ויש לבחון בכל מקרה את התנהלות התובע, את חומרת המחדל, ואת השפעתו על הנתבע. רק תובע רשלן, שזלזל בהליך באופן בוטה או ניצלו לרעה, תוך פגיעה בזכויות הנתבע, אינו זכאי ליהנות מהארכת תקופת ההתיישנות שבסעיף 15. גישה זו משקפת איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע והכרה בכך שקצב התקדמות התביעה תלוי בגורמים רבים ולא באחריות התובע בלבד; ובין אינטרס הנתבע להתגונן בזמן סביר, ואינטרס הציבור שלא לדון בתביעות נושנות. אולם משעה שהוגש הליך – בוודאי הליך שנוהל – פוחת משקלם של האינטרסים הנגדיים, בין השאר משום שהנתבע כבר מודע לצורך להכין את ראיותיו ואת הגנתו (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003); ע"א 8121/16 ‏ פלוני נ' שעבאני (13/12/2018), ורע"א 8573/18 עמותת הסהר האדום נ' פלוני (27/1/2019) – שני פסקי הדין עוסקים בהיבטים אחרים של סעיף 15 אך עומדים על תכלית הסעיף והשיקולים הרלוונטיים); ע"א (מחוזי ירושלים) 34111-03-10 לוי נ' אליהו (21/12/2010); ע"א (מחוזי חיפה) 3340/06  סעיד נ' חסן (6/6/2007); לסיכום הסוגיה ראו טל חבקין, התיישנות (מהדורה שנייה, 2021), מעמ' 331, ובפרט 349).
12. יישום ההלכה מוביל לדחיית טענת ההתיישנות. ההליך הראשון נוהל במשך חמש שנים וחצי, הוגשו בו כתבי הגנה, התקיימו מספר דיונים, הוגשו ראיות ואפילו נקבע מועד לשמיעת עדים. הנתבעות היו מודעות היטב לתביעה ולטענות התובע, אספו ראיות ונערכו להתגונן מפני התביעה, והגנתן לא נפגעה ממחיקת ההליך וחידושו. יתרה מכך, הנתבעות התגוננו גם מפני תביעת המל"ל שעסקה באותה תאונה ובאותן טענות ונמשכה עד לאחרונה. די היה בכך להצדיק דחיית הטענה, אך אוסיף כי אף שההליך נמחק מחוסר מעש, הסיבה העיקרית לעיכובים הייתה שמצבו הרפואי של התובע טרם התגבש והוא פנה למל"ל בטענה להחמרת מצב. ההליך במל"ל ארך זמן רב, והסתיים רק ב-12/5/2019, כשהנכות אכן הוחמרה. בית-המשפט בהליך הראשון התייחס אמנם גם למחדלים דיוניים רבים של התובע, אך לא מדובר בהליך שנוהל בחוסר מעש, אלא בהליך שנוהל בפועל אך לא ניתן היה לקדמו בשל הצורך למצות הליכים במל"ל. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד בדיוק למקרים מסוג זה, שהעיכובים בניהול נובעים מסיבות שאינן תלויות רק בתובע, ומאחר ולא ניתן לקבוע כי התובע האריך את ההליך באופן מלאכותי או פעל בחוסר תום לב, ומנגד הגנת הנתבעות לא נפגעה, אין למנוע מהתובע להגיש תביעתו כל עוד בתוך תקופת ההתיישנות החוקית. 

המסקנה כי התובענה לא התיישנה.

נסיבות התאונה

13. נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת של ממש, ופורטו בפסק הדין בתביעת המל"ל. יתרה מכך, התובע מסר גרסה מפורטת במספר מקומות, ונחקר בבית המשפט בשתי התביעות. גרסתו הייתה עקבית, לא נסתרה, ונתמכת בעדותו האובייקטיבית של מר אורן סוויסה, עד ראיה שהעיד בתביעת המל"ל.
14. על יסוד הראיות והעדויות נקבע כי נסיבות התאונה היו כדלקמן: התובע עבד כנהג משאית, שבוטחה על ידי נתבעת 1 (המשאית). המשאית חנתה סמוך לביתו, וכשיצא לעבודה המשאית לא הניעה. למקום הגיע מר אורן סוויסה (אורן), שנהג ברכב פרטי. התובע ואורן חיברו את המשאית והרכב בכבלים אך המשאית לא הניעה. התובע הזעיק את אחיו, גם הוא נהג משאית (מבוטחת על ידי נתבעת 2), בהנחה שלמשאית אחרת יהיה כוח הנעה רב יותר מלרכב פרטי. האח הגיע למקום, המשאיות הועמדו זו לצד זו, חוברו בכבלי התנעה, והמשאית הניעה. הכבלים הוסרו, האח נכנס למשאיתו והחל בנסיעה. התובע עדיין לא עלה חזרה למשאית המונעת, אך לפתע החלה המשאית להתדרדר, לטענת התובע משום שהתמלאה אוויר מהמנוע דבר שגורם לבלמים להשתחרר. התובע רץ למשאית המתדרדרת, פתח את דלת הנהג, וניסה להיכנס, אך לפני שהספיק המשאית פגעה בשני רכבים פרטיים ובמשאית האח. התובע לא הספיק להיכנס למשאית לחלוטין, ודלת המשאית שנלחצה על ידי משאית האח נסגרה עליו ומחצה את פלג גופו התחתון.

אחריות

15. סעיף 3 לחוק הפלת"ד עוסק בתאונה בה מעורבים שני רכבים ומבחין בין נפגע שהשתמש ברכבו לנפגע שנפגע מחוץ לרכב (הולך רגל), ובלשון החוק:

(א)     בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.

(ב)   נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע. 

16. התובע טוען כי התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, וכי מדובר בתאונה משותפת כהגדרתה בסעיף 3(ב) לחוק שכן נפגע מחוץ למשאית בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב. התובע טוען כי הוא עצמו אדיש לשאלה מי מהנתבעות תפצה אותו על נזקיו, אך אעיר כי יש לו אינטרס לטעון לתאונה משותפת זאת שכן משאית נתבעת 2 אינה קשורה למעביד, ולכן יהא זכאי לפיצוי חלקי (25%) ממנה אם התביעה נבלעת (במחלוקות אלו נדון בהמשך). נתבעת 1 טוענת כי אין להטיל עליה חבות כלשהי שכן התובע לא עשה שימוש במשאיתו אלא קפץ על משאית מתדרדרת, וכן היא טוענת כי מדובר בתיקון שבוצע בחצר הבית שהחוק אינו חל עליו. נתבעת 2 סבורה כי התובע ביצע שימוש של נסיעה במשאיתו, ולכן חל סעיף 3(א), וכי משאית האח שימשה זירה פאסיבית בלבד ואין לה אחריות לתאונה.
17. טענות אלו כבר נטענו על ידי הנתבעות בתביעת המל"ל, נדונו, והוכרעו בפסק דינו של כב' השופט עמיעד רט, שקבע כי התאונה היא תאונת דרכים וכי התובע השתמש במשאיתו שימוש תחבורתי ולכן האחריות לפצותו היא על נתבעת 1, ובלשונו: "שלב הנעת משאית א' הסתיים והכבלים נותקו. התאונה אירעה שעה שהנפגע כבר החל כניסתו לתוך המשאית המונעת והמתדרדרת בכדי לנסות ולעצור אותה. התנהלות זו מהווה 'שימוש ברכב מנועי' כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, כפשוטה. למותר לציין שאין כל בסיס להגדיר את הנפגע כ'הולך רגל'. משהגדרנו את הנפגע כמשתמש במשאית א', לא ניתן להחיל את סעיף 3 (ב) לחוק שהתנאי היסודי לקיומו הוא ש"נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב", דהיינו- כהולך רגל, ואשר לא מתקיים בענייננו. הנכון הוא לקבוע שמתקיימים תנאיו של סעיף 3(א) לחוק. פועל יוצא מהאמור- אין לתובע עילת תביעה כנגד משאית ב', ויש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2".
18. קביעות אלו, שהצדדים לא ערערו עליהן, מהוות השתק פלוגתא ועילה בעניינן של הנתבעות, שהיו צד לתביעת המל"ל והעלו את אותן טענות, על בסיס אותן ראיות. המל"ל הוא חליפו של התובע (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)), הנתבעות הן אותן נתבעות, והן אינן יכולות להעלות שוב טענות שנדונו ונדחו (ע"א 9551/04 אספן נ' מ"י (8/6/2009)). הרציונל להלכה זו הוא שלבעל הדין היה כבר יומו בבית המשפט, והעלאת אותן טענות פעם נוספת פוגעת ביעילות הדיונית, וגורמת בזבוז זמן שיפוטי (תכלית זו התחזקה נוכח פרק עקרונות היסוד שבתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018), מונעת פסקי דין סותרים, ומגינה על זכויות בעל הדין שכנד (נינה זלצמן,  מעשה בית דין בהליך אזרחי (רמות 1991), בעמ' 137; יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי (2015), בעמ' 485 ואילך; ולטעמיה הדוקטרינה ראו גם ע"א 8273/16 Fundacio נ' וי.אס מרקטינג (11/7/2021)). למען הסדר הטוב מובהר כי במקרה הנוכחי מתקיימים ארבעת הכללים שנקבעו בפסיקה לקביעתו של השתק פלוגתא: זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינות; קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא; קביעה פוזיטיבית בפלוגתא; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית של פסק הדין (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד(1) 642 (2000); רע"א 1945/17 המועצה המקומית עראבה נ' פלוני (1/6/2017); והשוו גם רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה ויינשטיין (8/3/2009)).
19. די בכך כדי לקבוע כי האחריות לפצות את התובע מוטלת על נתבעת 1 לבדה, אך אוסיף כי גם לגוף הדברים היה מקום לחייבה בדין שכן משעה שהתובע עלה למשאית והניעה אותה הוא החל לעשות שימוש תחבורתי במשאית. התובע אמנם ירד מהמשאית לצורך שחרור הכבלים, ובהתאם לפסיקה העדכנית ניתן היה לקבוע, אולי, כי משעה שהתייצב על הקרקע השימוש התחבורתי פסק (השוו: רע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (4/3/2018); רע"א 8744/18 מ"י נ' פלוני (12/5/2019);  רע"א 3329/21 שלמה נ' פלוני (2/11/2021)), אולם בשונה מאותם פסקי דין במקרה הנוכחי התאונה הייתה קשורה קשר ישיר לכלי הרכב ולשימוש התחבורתי, שכן המשאית החלה להתדרדר והתובע נפגע כאשר ניסה להיכנס אליה חזרה. מכאן  שמתקיים שימוש תחבורתי מסוג כניסה לרכב ואף נסיעה. די בכך, אולם נוסיף כי לטענת התובע שלא נסתרה, הסיבה להתדרדרות המשאית הייתה שאוויר מהמנוע גורם לבלמים להשתחרר, היינו – כוחה המנועי של המשאית גרם לתאונה. הנה-כי-כן, משאית מונעת, התדרדרות, ופגיעה תוך כדי הכניסה למשאית ותוך כדי נסיעתה. כל אלה מובילים למסקנה ברורה כי מדובר בתאונת דרכים וכי התובע עשה שימוש תחבורתי במשאיתו. מכאן שחל על המקרה סעיף 3(א) לחוק הפלת"ד והאחריות לתאונה מוטלת על נתבעת 1.
20. פועל יוצא הוא כי כבר עתה ניתן לקבוע שהתביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת והתביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

נזקי התובע

21. במהלך התאונה נמחץ פלג גופו התחתון של התובע מדלת המשאית. ממקום התאונה פונה לבית חולים "בלינסון" שם אובחנו חבלות בפלג גוף תחתון, שברים באגן, כאבים בשוק ימין, קרע בצינורית השופכה. ב-23/7/2008, כחודש אחרי התאונה, שוחרר לביתו, ובהמשך נותח פעמיים נוספות לשחזור השופכה וכלי הדם באיבר המין.
22. כאמור לעיל, ועדות רפואיות של המל"ל קבעו לתובע נכות רפואית משוקללת של 52%,  לפי הפירוט הבא: 15% בתחום הנפשי לפי סעיף 34(ב)(2)-(3) שענייננו הפרעת חרדה, ברמיסיה חלקית, עם הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי והחברתי והגבלה בינונית בכושר העיסוק; 10% פגיעה אורתופדית לפי סעיף 35(1)(ב) בשל הפגיעה באגן עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות; 10% לפי סעיף 75(1)(ב) בשל צלקות מכאיבות או מכערות; 30% נכות אורולוגית לפי סעיף 24(8)(ג) שעניינו אין אונות חמורה.
23. הנכות הרפואית היא נכות על פי דין ואינה שנויה במחלוקת, אך קיימת מחלוקת באשר להשפעתה התפקודית. תקנה 15 לתקנות המל"ל הופעלה אמנם במלואה, והנכות לחישוב התגמולים היא 78%, אך נכות זו אינה מחייבת, שכן הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט על יסוד הראיות שלפניו. ואכן שני הצדדים מבקשים לסטות מקביעת המל"ל – התובע טוען כי נכותו התפקודית גבוהה בהרבה וכי איבד את כושר השתכרותו לחלוטין (100% נכות תפקודית); ואילו הנתבעות טוענות כי הנכות התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית, בין השאר משום שצלקות ואין אונות אינן פוגמות בכושר ההשתכרות של הנפגע.
24. תכלית דיני הנזיקין היא השבת מצבו של הנפגע לקדמותו אלמלא התאונה. לכן נפסק כי ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות המשקפת את נזקו של הנפגע בפועל, וכי זו האחרונה נבחנת בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו ובהתאם לראיות שהוצגו בפני בית המשפט. הנכות הרפואית משמשת אמנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את מכלול הנתונים המשפיעים על הנפגע המסוים, בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו, וכן בהיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה והשפעתה על יכולתו לעבוד באותה עבודה או בעבודה אחרת. בנוסף יש לבחון ראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכיוצ"ב (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25/3/2012); ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול (11/1/2015); ולאחרונה בהרחבה ראו רע"א 6572/21 הפול נ' פלוני (20/10/2021)).
25. במקרה הנוכחי, הנכות הרפואית המשוקללת היא 52%, אך בעוד שהנכויות האורתופדית (10%) והנפשית (15%) הן בעלות השפעה מובהקת על כושר ההשתכרות, השפעתן התפקודית של הנכויות האחרות שנויה במחלוקת. לצלקות באזור הבטן והאגן אין לרוב השפעה על כושר העיסוק, ואף שהתובע טוען כי הצלקות מציקות ומקשות עליו לעבוד, בחינת פרוטוקול המל"ל מגלה כי מדובר בצלקות שאינן מהוות בעיה תפקודית או בריאותית אלא בעיה אסטטית באזורים נסתרים (ועדה מ-14/3/2011). הנכות האורולוגית, שהיא הנכות המרכזית (30%), ניתנה בגין אין אונות. פגיעה בכושר המיני עשויה לגרום לסבל רב במישור האישי, ולעתים מחייבת הוצאות טיפוליות נכבדות, אך השפעתה הישירה על כושר עיסוקו של הנפגע אינה מובהקת והיא מוגבלת ביותר (השוו: ע"א 9099/02 הפניקס נ' פלוני (11/5/2006); ע"א 7839/15 פלוני נ' הדר (22/6/2017)).
26. חרף זאת טוען התובע, כאמור, כי איבד את כושר עיסוקו לחלוטין וכי מאז התאונה – במשך כ-13.5 שנים – לא חזר לעבוד שכן הוא סובל ממצב נפשי קשה, תסמונת בתר חבלתית (פוסט טראומה), חרדות, דיכאון קשה, קשיי שינה, סיוטי לילה, חששות מנהיגה וממשאיות, עצבנות, התפרצויות זעם, חוסר יכולת לתקשר עם הסובבים, פגיעה בריכוז, בזיכרון, בלבול והסתגרות, אין אונות, דליפת שתן ואי שליטה במתן השתן, צליעה, מגבלות תנועה, שינוי במבנה האגן וכאבים באגן בגב וברגליים, וצלקות מכוערות מכאיבות ומגרדות. התובע טוען כי פגיעות אלו שוללות לחלוטין את היכולת לשוב ולעבוד כנהג משאית, ומונעות ממנו כל עבודה פיזית אחרת, וכי מאחר ואין לו הכשרה אחרת אינו יכול לשוב לעבוד. לתמיכה בטענותיו הביא לעדות את רעייתו, ושניים מבני משפחתו וחבריו – ה.ב ו-א.ו. (שמותיהם הושמטו כדי לא לזהות את התובע). 
27. הראיות מלמדות שהתובע אכן סובל מפגיעה תפקודית שאינה משתקפת במלואה בנכויות הרפואיות, בעיקר בנכות הנפשית שנקבעה, אך אין בסיס לטענה שאיבד את כושר עיסוקו לחלוטין, ונמצא כי קיימת הפרזה משמעותית בתסמינים ובמצב, חוסר רצון לשוב למעגל העבודה (או שהוא מסתיר את עבודתו), ועולה חשש כי התנהלותו מונעת מרצון להשיג רווח משני, דבר שבא לידי ביטוי בדרישת הפיצוי המופרזת (5,592,711 ₪) ומן העובדה שמשפחתו מתקיימת (לטענתו) מקצבאות מל"ל. נבחן אפוא את הראיות השונות.
28. מצב משפחתי: במועד התאונה התובע היה כבן 26, נשוי ואב לילדה. למרות הפגיעה הפיזית ביכולת לקיים יחסי מין הצליחו רעייתו והוא להביא לעולם שלושה ילדים נוספים בעזרת טיפולים (עמ' 29). רעייתו אינה עובדת, והמשפחה מתפרנסת מקצבאות ביטוח לאומי (עמ' 10) ומתמיכה כלכלית של חמו (עמ' 14). התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה התדרדרה מערכת היחסים עם רעייתו, בין השאר בשל התקפי זעם וכעס שהוא חווה. רעייתו אישרה את הדברים, טענה כי בפועל אינם מתגוררים יחד, וניתן להבין את השפעת הקושי המיני על מערכת היחסים הזוגית. עם זאת, כאמור, למרות כל אלו בני הזוג עדיין נשואים ונולדו להם שלושה ילדים נוספים.
29. עבר פלילי: בינואר 2008, כחצי שנה לפני התאונה, הסתבך התובע בפלילים, ולאחר התאונה ריצה עונש מאסר בפועל. התובע ניסה להסתיר פרטים אלו (בקדם המשפט, עמ' 4-3; ובתשובותיו בחקירה בעמ' 9-8) והתנהלותו פגעה באמינותו. מתעודת עובד הציבור ומפסקי הדין בעניינו, עלה כי מדובר בשוד שבוצע ב-30/1/2008, וכי התובע הורשע בעבירות של גניבה, דרישת רכוש על ידי אדם מזויין והתייצבות בכזב כעובד ציבור, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה (29/11/2009). לטענתו ריצה בפועל 11 חודשים (עמ' 8, 32). בנוסף הורשע בפרשה אחרת בעבירות של שיבוש מהלכי משפט והטרדה באמצעות מתקן בזק, שגם הן בוצעו בינואר 2008, ונגזרו עליו מאסר על תנאי וקנס. לטענתו מדובר ב"עניין עם חברה שלי לפני החתונה" (עמ' 9). (מספרי ההליכים לא פורטו כדי לא לחשוף את זהות התובע).
30. עבר תעסוקתי: התובע עבד במועד התאונה כנהג משאית מנוף מספר חודשים. אמנם מדובר באדם צעיר יחסית, כבן 26, אך כפי שמדגיש התובע בסיכומיו, הוא עזב את הלימודים בכיתה יא', החל לעבוד בגיל צעיר (עמ' 11), וצבר ניסיון וותק בשוק העבודה. חרף זאת, הראיות מלמדות כי לא הייתה יציבות תעסוקתית, ואין ראיה כי עבד עבודה קבועה במקום אחד לתקופה ארוכה. עבודתו כנהג משאית הייתה אמנם נתיב תעסוקה מבטיח שנקטע עקב התאונה, אך מדובר במספר חודשים בלבד, וסביר כי ממילא לא יכול היה להמשיך בעבודה זו עקב מאסרו הממושך. מובן כי בהעדר השכלה רוב העבודות להן מתאים התובע הן עבודות פיזיות, נהיגת משאית או עבודה במסחר, ובחינת ההשפעה תפקודית תעשה בהתאם.
31. פגיעה אורתופדית: התובע נפגע באגן. לטענתו הוא סובל מאגן עקום וכאבי גב שאינן משפרים לו לשבת זמן ממושך ולעבוד עבודה פיזית. טענות אלו נשמעו מפי התובע ועדיו אך אינן מגובות במסמך רפואי או ראיה אובייקטיבית. הנכות האורתופדית היא בשיעור 10% בשל הגבלה קלה בתנועות הסיבוביות במפרקי הירכיים עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות. טענות התובע לקושי בהליכה, טיפוס במדרגות או ישיבה ממושכת אינן תואמות את פגיעותיו, ואין להן תמיכה בראיות ובמסמכים רפואיים. אין גם תיעוד אובייקטיבי לצליעה או תלונות על כאב, ולא הוצגו מסמכים רפואיים שילמדו על רצף טיפולי או תלונות אחרי התאונה. הפגיעה באגן משפיעה אמנם על יכולת עבודה פיזית ואפילו ישיבה, אך מדובר בהשפעה קלה על כושר העיסוק. ניכר כי התובע מפריז בפגיעותיו, והוא הודה למעשה כי הוא מבלה את רוב יומו בישיבה, ואין הסבר מדוע אינו יכול לשבת ברכב או בעבודה.
32. פגיעה אורולוגית: אין חולק על הפגיעה בזקפה, אך התובע טוען כי הוא סובל גם מבריחת שתן שמונעת ממנו לנהוג במשאית או לעבוד בעבודה משרדית כלשהי. אקדים ואומר כי גם אם התובע היה מוכיח את טענתו אין הסבר לכך שאינו עושה כל ניסיון להתגבר על הבעיה, למשל שימוש בתחתונים סופגים למבוגרים המאפשרים נהיגה, ישיבה ממושכת ותפקוד כמעט רגיל בשוק העבודה. אלא שממילא התובע כלל לא הוכיח את טענתו. למשך שנים רבות לאחר התאונה כלל לא נמצאה פגיעה אורולוגית. ב-23/2/2016, כשמונה שנים אחרי התאונה, התלונן בא כוחו של התובע על בעיית שליטה ועל אין אונות והתובע נשלח לבדיקות. ב-23/7/2017 התלונן התובע עצמו על תכיפות במתן שתן עקב שתיה מרובה בשל התרופות, אך אין תלונה על חוסר שליטה ודליפת שתן. ועדה רפואית של המל"ל ציינה בהמשך כי התובע סובל מ"הפרעה בהטלת שתן" (בנוסף לאין אונות), אך לא נקבעה בשל כך נכות, ואין תיעוד לבריחת שתן או לבעיה דומה. התובע גם לא הציג תיעוד רפואי אחר, בוודאי מהשנים האחרונות, המעי על תלונה או טיפול שהוא מקבל בשל דליפת שתן, והעובדה שאינו מטפל בבעיה מעוררת ספק בעצם קיומה. כאמור לעיל, בעיה זו לעצמה אינה אמורה למנוע מהתובע לעבוד.
33. פגיעה נפשית: נקבעה נכות של 15% בגין פגיעה בינונית בכושר העיסוק. לטענת התובע נכותו גבוהה בהרבה והוא סובל מכעסים המקשים על תפקודו החברתי והמקצועי, כולל פגיעה במרקם היחסים המשפחתי, ומהתקפי חרדה בזמן נהיגה. בהמשך נבחן את מכלול ההשפעה התפקודית, אך לעת עתה נציין כי בחינת המסמכים השונים מעלה כי התובע הציג למל"ל הערכת נכות פרטית בה פורט טיפול פסיכולוגי ותרופתי שיכול לסייע לו ולשפר את מצבו, אולם התובע מעולם לא פנה לקבלת טיפול שכזה ולא ניסה להטיב את מצבו.
34. ניסיונות להשתלב במעגל העבודה: התובע טוען כי לא שב לעבוד מאז התאונה. מדובר בפרק זמן ארוך וחריג של כ-13.5 שנים, אך התובע לא הראה כי עשה ניסיונות כלשהם להשתקם או לחזור למעל העבודה בעבודה כלשהי. כשנשאל על ניסיונותיו לעבוד השיב כי ניסה לעבוד בשמירה אך נדרש לעבודה במשמרת מלאה ועבר פלילי נקי ועל כן לא היה יכול להשתלב בעבודה זו (עמ' 6). התובע לא פירט על ניסיונותיו לעבוד בשמירה, לא מסר לאיזה מעבידים פנה, לא הוכיח כי סורב או כי נמנע ממנו לעבוד בשל עברו, ולשאלה באיזה עוד עבודות ניסה לעבוד השיב "שום דבר אחר, זו הדרך היחידה" (עמ' 6 24). מכאן שבמשך השנים עשה ניסיונות מועטים לחזור לעבודה, ולא עשה כל ניסיון של ממש להשתקם או להשתלב בעבודה כלשהי. התובע טען כי שקל לעבוד בהסעת נוסעים אך לא קיבל אישור לנהוג ברכב ציבורי (עמ' 7, 30). לא הוצגו מסמכים או ראיות לכך שפנה וסורב, ובכל מקרה ניסיון זה מלמד כי לשיטתו אין מניעה שימשיך לעבוד כנהג (דבר שסותר את טענותיו האחרות). התובע אישר כי לא ניסה דרכים אחרות להתפרנס "כי לא היה לי כוח בעצמי לפתוח עסק. יש לי שכל לפתוח עסק אבל צריך כסף" (עמ' 14, 30). לטענתו פנה למל"ל לשיקום אך לא קיבל מענה, ובלשונו: "אז היא אמרה לי שתחזור אליי ואז נתנה לי תקנה 15, אמרה לי נשב ונשוחח ונמצא לך משהו יותר קל, למצוא עבודה מתאימה ולא מצאו לי. לא חזרו אליי. גם לא הציעו לי, אני באתי בהצעה הזו" (עמ, 18, 11). אין תיעוד לפניה זו לשיקום או לפגישה המתוארת, וגם אם הדברים נכונים אין הסבר להתנהלות התובע מאז ומדוע לא פנה למל"ל פעם נוספת בכל השנים שחלפו. מכל אלו ניכר כי במשך השנים התובע לא עשה ניסיונות של ממש להשתקם ולשוב לשוק העבודה.
35. התנהלות יום יומית: התובע אישר בחקירתו כי נהג "לשבת" בחנות בגדים המופעלת על ידי משפחתו אך הכחיש כי עבד שם (עמודים 6-7). כי נהג "לשבת" בחנות חומרי בניין השייכת לאחד מחבריו, אך גם שם לא עבד (עמ' 7). וכי היום הוא נוהג "לשבת" בקונטיינר (קראוון) המשמש משרד של עסק משפחתי אחר בתחום הטרקטורים והמשאיות (עמ' 13). ניכר כי התובע מרבה לשהות בעסקים של בני משפחה וחברים, דבר שעשוי ללמד על עבודה לא מדווחת, אך אין ראיה ישירה לקבלת כספים או עבודה. לטענת התובע "הקונטיינר רחוק מאנשים, יש בו טלוויזיה, זה כמו גינה. אני קם בבוקר והולך לשם ויושב שם, לא עושה כלום, יש שם טלוויזיה". כשנשאל מדוע אינו רואה טלוויזיה בבית השיב "כי בבית זה עושה עצבים. בקונטיינר זה לא עושה עצבים כי זה ההרגשה שיצאתי מהבית" (עמ' 13). 
36. נהיגה: התובע ועדיו הרבו להדגיש קושי רב בנהיגה וחרדות שהתובע סובל מהן בזמן נהיגה. עם זאת, נמצא כי התובע היה מעורב ב-2019 לערך (כשנה וחצי לפני העדות) בתאונת דרכים נוספת ומסר למשטרה ולחברת הביטוח כי הוא זה שנהג ברכב. בעדותו טען התובע כי שיקר משום שנהגת הרכב, שהיא בת דודתו, הייתה נהגת חדשה (עמ' 16-15). לא ברור מדוע היה עליו לשקר, ובכל מקרה הדבר פוגע באמינותו – או שנהג ברכב ושיקר בבית המשפט או ששיקר למשטרה ולחברת הביטוח, כנראה משום שנהיגת הנהגת לא הייתה מבוטחת כדין. מהעדויות עלה כי התובע נוהג, לכל הפחות, למרחקים קצרים ובתחומי הכפר, ואין מסמכים רפואיים שיתמכו בטענותיו לגבי התקפי חרדה בנהיגה.  טענת התובע כי אינו יכול לנהוג במשאית בשל הפגיעה הנפשית הגיונית וסבירה (עמ' 8, 1), אך יש לתהות כיצד היא משתלבת עם עדותו כי פנה לקבלת רישיון לרכב ציבורי (טענה שבעצמה לא גובתה במסמכים).
37.  עדי התובע: התובע הביא לעדות שלושה עדים – שני בני דודים שהם גם חבריו, ורעייתו. עדותו של העד ע.ו בנוגע להתנהלות התובע לפני התאונה לא הייתה אמינה, שכן היה כבן 11 בלבד ולא סביר כי הכיר את מערכת היחסים שבין התובע לאשתו ולאנשים אחרים. עם זאת, העד התייחס גם לתקופה מ-2016 (כשהיה בן 19), בה עבד בחברה משפחתית של אחיו, בן דודו של התובע, והעיד כי ראה את התובע נוטל כדורים רבים ומתקשה בנהיגה. כן אישר כי התובע נוהג לבלות בקונטיינר בשדה המשמש של משרד, אך לא ידע של מי המשרד. העד השני, ה.ב., קרוב יותר לתובע בגיל והעיד כי הכיר אותו מילדות וכי לאחר התאונה חל שינוי לרעה במצבו של התובע, לרבות ביחסיו עם אשתו. עד זה הוא אמנם בן דודו וחברו הקרוב של התובע, ולכן משקל עדותו מופחת, אך עדותו הייתה אמינה יחסית, והוא הבהיר כי ידיעתו לגבי התנהלות התובע מוגבלת ("אני לא נמצא איתו 24 שעות בבית") ואישר כי בין התובע לרעייתו היו חיכוכים עוד לפני התאונה, אך לדבריו תכיפות הוויכוחים גדלה אחריה (עמ' 22). עד זה אישר גם כי בכל השנים ניסה לסדר לתובע עבודה "פעם או פעמיים" אך התובע סירב (עמ' 23). שני העדים לא הצליחו ליישב בין תיאורו של התובע כאדם רגוע ונורמטיבי לפני התאונה ובין העבירות שביצע (גם לפני התאונה).
38. לרעיית התובע יש כמובן אינטרס ישיר בהליך, דבר המשפיע על משקל עדותה, וניכר היה כי היא התקשתה מאוד בעברית וספק רב אם הבינה את תוכן התצהיר עליו הוחתמה (עמ' 27-29). במגבלות אלו אישרה כי התובע לא ניסה מעולם לשוב למעגל העבודה "כי אין לו עצבים אחרי התאונה" (עמ' 29, 31); וכי אינה יודעת מה התובע עושה ביום יום (עמ' 31, 2). לטענתה מזה שלוש שנים הם אינם מתגוררים יחד, התובע עבר לגור בקומת המרתף והיא והילדים נמצאים בקומת הקרקע או אצל הוריה (עמ' 30). 
39. סיכום והתרשמות כוללת: כפי שפורט עד כה הרושם הוא שתלונות התובע מופרזות. הראיות והמסמכים הרפואיים מראים כי הפגיעה האורתופדית היא פגיעה קלה, הצלקות גורמו לפגיעה אסטטית נסתרת בלבד, אין תיעוד לדליפת שתן, וגם אם יש פגיעה במערכת השתן היא ניתנת לפתרון ואינה אמורה למנוע מהתובע לעבוד. אין אונות משפיעה על חיי האישות והמשפחה, ויתכן כי משפיעה בעקיפין גם על עבודתו של הנפגע, אך אין לה השפעה תפקודית ישירה על כושר העיסוק. הפגיעה הנפשית היא ברמה בינונית. אמנם מדובר בפגיעה לא מבוטלת, המוגברת על ידי בעיית אין האונות, אך היא אינה מצדיקה נטישת שוק העבודה לחלוטין. יתרה מכך, הוכח כי התנהלות התובע לפני התאונה לא הייתה נורמטיבית והוא הסתבך באירועים פליליים, חלקם קשורים לאלימות וליחסים עם בנות זוגו, ומכאן שיש הפרזה רבה בתיאור השינוי המתואר בהתנהלותו אחרי התאונה. התובע לא הציג ראיות אחרות שישכנעו כי כושר העיסוק אבד כליל, והוכח שבמשך כל השנים לא עשה מאמץ להשתקם או לחזור לשוק העבודה. עוד הוכח כי התובע מרבה לשהות ("לשבת") בעסקים משפחתיים, אך משום מה לא עשה כל ניסיון לעבוד בהם או בכל עבודה אחרת. כל אלה מצביעים, כאמור, על הפרזה בתסמינים, אך גם על פגיעה שהסיטה את התובע מהמסלול בו היה לפני התאונה, כשבפועל יש בסיס לטענת התובע כי אינו יכול לנהוג במשאית בשל הפגיעה הנפשית (עמ' 8, 1), בוודאי נוכח הסיכון הרב שכרוך בנהיגה במשאית כבדה. הנכות הנפשית, כאמור, גורמת לפגיעה בינונית, ומועצמת כתוצאה מאין האונות והפגיעה בדימוי העצמי ובמערכת היחסים המשפחתית הנלוות לה. בפועל, התובע לא שב לעבודה מסודרת כל השנים, וגם אם אין לכך סיבה אובייקטיבית ואם המניעים זרים יש לתת לכך ביטוי בהערכת הפגיעה. איזון בין השיקולים הנוגדים מכאן ומכאן, ובחינת פסיקה במקרים דומים (למשל זו שהוזכרה בפסקה 25 לעיל), מובילה למסקנה כי הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות עומדות על כ-40%. קביעה זו תואמת גם את הערכת הנתונים הכספיים, ומניחה כי התובע יכול להשתכר במומו לכל הפחות 6,000 ₪ בחודש, כ-60% מהשכר הממוצע במשק.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר העיסוק היא בשיעור 40%

ראשי הנזק

40. הפסדי השתכרות בעבר: השכר לחישוב הוא שכרו של התובע ב-2007, שעמד על כ-6,000 ₪ בחודש (לפני שיערוך), שכן ב-2008 שהה חלק מהתקופה במעצר ולא עבד ברציפות. התובע היה באי כושר מלא עד 31/8/2009 וכמעט מלא (90%) עד 30/4/2010. לתקופה זו הוא זכאי לפיצוי מלא, אך לפי פסק דינו של בית המשפט העליון החל בריצוי מאסרו ב-1/2/2010, ובגין תקופת המאסר אינו זכאי לפיצוי.  מכאן שעד לשחרורו ב-1/1/2011 התובע זכאי לפיצוי בסך 154,008 ₪ (כל סכומי הפיצוי כוללים ריבית והצמדה). מובהר כי הטענה בדבר ריצוי של 11 חודשים נלקחה מעדות התובע, אך המתיישבת עם קיצור שליש וקיצור מנהלי. בהנחה שהתובע היה חוזר לרמת שכר דומה לאחר השחרור למשך כשנתיים (לא סביר כי שכרו היה קופץ משמעותית) ובהתחשב בנכות התפקודית עומד הפיצוי לתקופה זו, עד 1/1/2013, על סך 67,726 ₪.
41. לגבי יתרת התקופה ולעתיד יחושב הפיצוי לפי השכר הממוצע במשק, בהתאם לחוק השכר הממוצע במשק (הוראת שעה- נגיף הקורונה החדש), תשפ"א- 2020 – 10,595 ₪ (ברוטו, אך לא הוכח ניכוי המס). התובע טוען לשכר גבוה בהרבה, בהתאם לשכרו הממוצע של נהג משאית מנוף, אך לא הוכיח את השכר הנטען (אין די בעדות כללית של חברו בעניין זה) וממילא גם לא הוכיח יציבות תעסוקתית שתצדיק פסיקת שכר מתאימה. כאמור לעיל, בזמן התאונה ואף קודם לכן הרוויח שכר נמוך משמעותית. מנגד, הנתבעות לא הראו כי מוצדק לסטות מן השכר הממוצע ויש לתת משקל לכישוריו של התובע כנהג משאית כבדה. בהתחשב בקביעות אלו יתרת הפיצוי לעבר היא 491,411 ₪. סך הפיצוי לעבר הוא 713,145 ₪.
42. הפסדי השתכרות לעתיד: בהתחשב בנתונים שלעיל הפיצוי לעתיד הוא 922,835 ₪ (10,595*40%*217.75).
43. פנסיה: 204,498 ₪ (לפי 12.5% מהפסדי ההשתכרות).
44. עזרת הזולת: התובע אינו טוען לעזרה בשכר אלא לעזרה מוגברת של בני משפחתו, ובעיקר רעייתו שהעידה בבית המשפט. לדבריו לפני התאונה עשה את רוב עבודות הבית וטיפל בילדתו, אך בעקבות התאונה אינו יכול להשתתף במטלות משק הבית ובגידול הילדים, ואפילו אינו מסוגל לעשות קניות או להרים חפצים כבדים. התובע מעריך את עזרת משפחתו ב-300,000 ₪. נתבעת 1 לעומתו סבורה כי לתובע לא נגרם נזק, וכי אפילו בתקופת אי הכושר והניתוחים לא היה זקוק לעזרה כלשהי, ומציעה פיצוי של 2,000 ₪.  לגוף הדברים – עדות התובע ורעייתו כי לאחר התאונה נזקק לעזרה רבה ובמהלכה רעייתו ליוותה אותו לטיפולים, וכי בני הזוג נזקקו לעזרה מוגברת גם בתקופת טיפולי הפוריות (סעיפים 17-18 לתצהיר הרעייה), סבירה ותואמת את מציאות החיים. סביר גם כי בשל מגבלותיו התובע אינו מתפקד כבעבר, אך גם בעניין זה יש הפרזה רבה והטענות לגבי שינוי תפקודו בבית לא הוכחו, ואינן סבירות, הן לגבי תפקידו בבית לפני התאונה והן לגבי תפקודו כיום. כך, למשל, אין כל סיבה שהתובע לא יעשה קניות או יסייע בניקיון הבית, בוודאי אם אינו עובד. על יסוד נתונים אלו נפסק פיצוי של 250,000 ₪, המשקף עזרה של כ-1,500 ₪ לתקופת אי הכושר הראשונה, עד מאסרו, וכארבע שעות עזרה שבועיות לאחר המאסר ועד גיל 75.
45. הוצאות רפואיות: התובע מבקש פיצוי של 100,000 ₪. לא הוצגו ראיות להוצאה, וממילא הוצאותיו מכוסות בסל הבריאות והוא אף זכאי להחזרים מן הביטוח הלאומי שכן מדובר בתאונת עבודה. עם זאת, ברי כי קיימות הוצאות שאינן מוכרות ואינן בסל, כמו טיפולים אלטרנטיביים, משככי כאבים וכו', ויתכן כי בעתיד התובע יבקש לפנות בכל זאת לטיפול נפשי. בהתחשב הנתונים אלו נפסק פיצוי גלובאלי של 90,000 ₪ לעבר ולעתיד.  
46. הוצאות נסיעה: בהתחשב בנסיעות הרבות לצרכי טיפולים (כולל פוריות) ובקושי בנהיגה נפסק פיצוי בסך 72,000 ₪ המשקף הוצאה של 200 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד, עד גיל 75.
47. כאב וסבל: בהתאם לשיעור הנכות ולימי האשפוז נפסק פיצוי בסך 129,122 ₪.

סך נזקי התובע 2,381,600 ₪.

48. ניכויים: תגמולי המל"ל בהתאם לחוות דעת אקטוארית מ-12/3/20 עומדים על סך של 1,757,600 ₪, ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה 1,829,891 ₪ (ולא כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה).

סך נזקי התובע לאחר ניכויים 551,709 ₪. 

רכב מעביד?

49. לכאורה די היה בכך, שכן התביעה אינה נבלעת והתובע זכאי לפיצוי בסך 551,709 ₪. עם זאת, התובע עשוי להיות זכאי לסכום של 25% מנזקיו, בהתאם לסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995, אם המשאית בה נפגע אינה רכב מעביד, ואלו עומדים על סך של 595,400 ₪ - פער של 43,591 ₪. 
50. עניין זה נדון והוכרע בתביעת המוסד לביטוח לאומי, ודברים שנכתבו למעלה בעניין התאונה המשותפת נכונים גם לענייננו. אולם בשונה מסוגיית התאונה המשותפת, בסוגיית רכב המעביד הוגש ערעור וזה תלוי ועומד בפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב. אמנם התובע טוען כי קיים שוני בין התביעות, שכן תביעת המל"ל מתבססת על עילה הסכמית ואילו התביעה כאן על עילה חוקית, אך הסוגיה המשפטית זהה וכך גם המסד העובדתי, ומטעמים של כיבוד ערכאות ויעילות דיונית אין זה נכון ורצוי כי אכריע בסוגיה שכבר הוכרעה (לחובת התובע) וכעת היא תלויה ועומדת בפני ערכאה אחרת.
51. יתרה מכך, וכאן עיקר, זכותו של הנפגע לקבל 125% היא חריג לדיני הנזיקין, שכן הנפגע מקבל יותר מנזקו, והיא נגזרת ישירות מזכותו של המל"ל להגיש תביעת פיצוי ולחזור לצד השלישי. כאשר המל"ל אינו רשאי לחזור על המבטחת, לא קמה לעובד-הניזוק הזכות לתוספת 25% מסכום הפיצוי, והוא מקבל "אך" 100% מנזקו. הדברים נקבעו ע"א 545/85 אליהו נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8 (1990), ואושררו בע"א 1695/18 ‏פלוני נ' הכשרה (13/9/2018); וראו גם ע"א 5584/01 עזבון מנשה נ' אררט, פ"ד נח(4) 677 (2004). בענייננו לא מדובר בדיון תיאורטי אודות זכותו של המל"ל לתבוע שיפוי מהמבטחת, אלא בקביעה משפטית ברורה שניתנה לאחר הליך שהתנהל ונקבע שלמל"ל אין זכות חזרה. קביעה זו נבחנת כעת בבית המשפט המחוזי, ותהא התוצאה אשר תהא, זכותו של התובע כאן נגזרת ממה שיפסק שם בנוגע לזכות המל"ל.  בנסיבות אלו, נקבע כי בשלב זה ישולם לתובע סך של 551,709 ₪ לו הוא זכאי ממילא, וכי אם בית המשפט המחוזי בתל אביב יקבל את ערעור המל"ל תשולם לו היתרה בסך 43,591 ₪, בתוספת שכ"ט כדין, בתוך 30 ימים מפסק הדין בערעור. אם הערעור ידחה התובע לא יהא זכאי לפיצוי נוסף.

סוף דבר

52. התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובע סך 551,709 ₪ בתוספת שכ"ט כדין והוצאות בסך 7,000 ₪ (החזר אגרה). הפיצוי ישולם תוך 30 ימים ולאחר מועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.
53. התביעה נגד נתבעת 2 נדחית. התובע יישא בשכ"ט הנתבעת 2 בסך 33,500 ₪. הסכום ישולם תוך 45 ימים ולאחר מועד זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.
54. אם יתקבל ערעור המל"ל בע"א 27906-11-21 ויקבע כי המל"ל זכאי לשיפוי מנתבעת 1, תשלם נתבעת 1 לתובע סכום נוסף בסך 43,591 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל, ובתוספת שכ"ט כדין, וזאת בתוך 30 ימים מפסק הדין בערעור.
55. יתרת האגרה תשולם לפי התקנות, כולל זהות הגורם המשלם. 

ניתן היום, כ"ג טבת תשפ"ב, 27 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.

רמי חיימוביץ