בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת"א 3856-12-10 

לפני

כבוד השופט אבי פורג

התובעים:

1. ע.ס(קטין)

2. ס.ס

3. ו.ס
שלושתם ע"י ב"כ עוה"ד רון אלטרמן

                                                         נגד                                          

הנתבעים:

1. ראיד אלקרינאוי

2. כלל חברה לביטוח בע"מ
הנתבעת 2 ע"י ב"כ עוה"ד משה עבדי ושירלי מגן

פסק דין

1. מבוא

א. התובע 1, יליד 26.3.05 (להלן: "התובע") נפגע בהיותו הולך רגל בתאונת דרכים ביום 18.6.07 (להלן: "התאונה"), מרכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1, ראיד אלקרינאוי (להלן: "הנתבע 1").

הנתבעת 2, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ביטחה את השימוש ברכב על ידי הנתבע במועד התאונה (הנתבע וכלל יכונו להלן: "הנתבעים").

ב. כתב התביעה נגד הנתבעים הוגש לבית המשפט ביום 2.12.10 בשם התובע ובשם הוריו, התובע 2 (להלן: "האב") והתובעת 3 (להלן: "האם") (התובעים 3-2 יכונו ביחד להלן: "ההורים"), ובמסגרתו נטען, כי ביום 18.6.07 בשעה 21:00 או בסמוך לה, נפגע התובע בחבלה רב מערכתית מורכבת בתאונה המהווה תאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

ג. לאחר שכפרה הנתבעת בחבותה הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן ביום 29.5.11 במסגרתו התווספה קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים כנתבעת נוספת.

נוכח הכפירה באירוע התאונה ובחבות, פוצל הדיון ותחילה הביאו הצדדים ראיותיהם בשאלת החבות.

ד. ביום 29.1.14, ניתנה החלטת כב' השופטת (בדימוס) אסתר דודקביץ, במסגרתה קבעה כי התאונה ארעה כתוצאה מכך שהנתבע פגע בחזית הרכב בראשו של התובע ולפיכך הנתבעת חוייבה לפצות את התובעים בגין נזקיהם שנובעים מהתאונה ובהתאם נדחתה התובענה כנגד קרנית. לגבי הנתבע 1 נקבע שלא הגיש סיכומים בכתב ולא התייצב להשלמת סיכומים בעל פה ולפיכך לא ניתן צו להוצאות לטובתו.

ה. משכך, כעת נותר אפוא, לאמוד את שיעור נזקיהם של התובע וההורים בעטיה של התאונה.

טרם אתחיל בסקירת העדויות והנזקים, אציין כי נפלה טעות במספור עמודי הפרוטוקול, כך שפרוטוקול מיום 13.5.18 שבו נחקר האב, מתחיל בעמוד 258 ומסתיים בעמוד 272  ופרוטוקול מיום 3.7.18 שבו נחקר פרופ' אברהם שטיינברג (להלן:"פרופ' שטיינברג"), מתחיל בעמ' 256 ומסתיים בעמוד 277, כך שקיימת חפיפה מסויימת בין מספרי עמודי הפרוטוקולים האמורים. לפיכך, בכל מקרה שבו אסקור את העדויות של האב ושל פרופ' שטיינברג, אציין בראשית החקירה את מועד מתן העדות של כל אחד מהם.

2. הנכות הרפואית של התובע

          ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים סורוקה בבאר שבע שם אושפז בשל חבלת ראש קשה ביחידה לטיפול נמרץ בילדים מיום 18.6.07 ועד ליום 14.7.07. בהמשך הועבר התובע לטיפול במחלקת ילדים א' בבית החולים סורוקה, שם אושפז עד ליום 1.8.07 (ראו: נספחים א'  ו-ב' לכתב התביעה שהוגש ביום 2.2.10).  מבית החולים סורוקה הועבר התובע לבית החולים השיקומי אלין בירושלים, שם אושפז מיום 1.8.07 ועד ליום 28.5.08 (ראו: נספח ג' לכתב התביעה מיום 2.2.10).  במהלך האשפוז השיקומי אושפז התובע מיום 1.1.08 ועד ליום 7.1.08, גם במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים דנה (איכילוב-סוראסקי) בתל אביב,  וזאת לצורך החזרת העצם כאשר התובע עבר ניתוח להשבת חלק הגולגולת שהוסר (נספח ד' לכתב התביעה מיום 2.2.10).

בהמשך, ביום 29.12.08 ועד ליום 31.12.08, אושפז התובע פעם נוספת בבית החולים אלין בירושלים לצורך התאמת חגורת יצוב מסוג טרטוס (נספח ה' לכתב התביעה מיום 2.2.10).

גם ביום 8.11.09 וזאת עד ליום 12.11.09 אושפז התובע לצורך טיפול שיקומי מרוכז בקידום יכולת הניידות, בבית החולים השיקומי אלין שבירושלים (נספח ו' לכתב התביעה מיום 2.2.10).

בהמשך אושפז התובע שוב בבית החולים אלין בירושלים מיום 13.1.13 ועד ליום 24.1.13 לשם "בוסטר שיקומי", של מספר ימים (ראו: מכתב שחרור זמני מבית החולים אלין מיום 24.1.13, עמ' 38-34 שצורפו כנספחים לתצהיר האב). 

לשם הערכת נכויותיו של התובע כתוצאה מהתאונה, מונה כמומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגי, פרופ' שטיינברג.

בחוות דעתו מיום 10.6.14 הסתמך המומחה בין היתר על הערכה נוירופסיכולוגית שערכה הגב' ג'ודי תאיר ביום 8.5.14 (להלן: "הגב' תאיר") (חוות הדעת של גב' תאיר צורפה כנספח לתצהירו של האב, בעמ' 167-152) וקבע, כי מדובר בתובע אשר נפגע בראשו בהיותו בן 2.3 שנים. חבלת הראש הייתה קשה, עם אובדן הכרה, הקאות, שבר בגולגולת, דימומים תוך גולגולתיים ולחץ תוך גולגולותי מוגבר. התובע עבר קרניאקטומיה להורדת הלחץ התוך גולגולתי וכן הותקן דלף חדרי-צפקי שהזדהם וגרם למנינגיטיס. הייתה תקופה קצרה יחסית של פרכוסים. כן קבע המומחה כי התובע סובל משילוב של קשיים קוגניטיביים – קשיי למידה, קשיים שפתיים, קשיי קשב ורכוז וקשיים רגשיים +המיפרזיס ספסטי שמאלי, עם תפקוד ירוד ביותר של היד השמאלית. לפיכך קבע כי נכותו של התובע הינה כדלקמן:

65% בגין המיפרזיס שמאלי קשה (בהתחשב במצב היד) היות וההימפרזיס התרחש בגיל שנתיים אין משמעות לימין/שמאל. (סעיף 29(1)(א)(III) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"))

40% בגין שילוב הפרעות קוגניטיביות (סעיף 34(ד-ה) לתקנות הביטוח הלאומי).

20% בגין חסר בעצם גולגולתית (סעיף 36(2)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי). במידה והחסר יתוקן תתבטל נכות זו.

בישיבת יום 3.7.18 נחקר פרופ' שטיינברג על חוות דעתו מיום 10.6.14.

בתחילת חקירתו הופנה פרופ' שטיינברג לכך שבמועד שבו בדק את התובע ביום 26.3.14, בשל מגבלות של מסירת חומר רפואי במועד עריכת חוות הדעת הוא לא קיבל פירוט לגבי מסגרת החינוך המיוחד שם הוא לומד. הוא נשאל האם אין לכך חשיבות לצורך הערכת המגבלות והנכויות של התובע והשיב, כי התובע סובל מחסרים נוירופסיכולוגיים ונוירולוגים וזה נקבע על פי הבדיקות האובייקטיביות שהוא בדרך כלל מבצע ומבקש לבצע כמו במקרה דנן. את הנכות הנוירולוגית הוא קובע בבדיקתו ואם יש צילומים או בדיקות הוא נעזר בכך. הוא בדרך כלל נוהג להפנות לנוירופסיכולוג מומחה בתחום זה על מנת שיבצע אבחון מקיף על כלל ההבטים התפקודיים של התובע וכך עשה גם בענייננו (עמ' 258, 259). פרופ' שטיינברג הסביר עוד, כי סוג החינוך המיוחד צריך להיות נגזרת של האפשרויות באותו מקום מגורים גאוגרפי. יכולה להיות לכך השלכה לגבי הטיפול בנכות אך לא לעצם הנכות. ככל שבית הספר יותר מותאם ומכיל מרכיבים יותר מותאמים למצבו הספציפי של הנפגע, כך יש סיכוי שמצבו ישתפר. הנתון של סוג המוסד או הטיפול הספציפי שניתן במוסד אינו רלוונטי לקביעת נכות במועד הבדיקה, אלא לטיפול בו בעתיד ומצבו בהמשך לטיפול זה (עמ' 259, שו' 11-6). בדרך כלל פגיעת ראש בתאונה בתחילה נראית חמורה והיא מתאזנת עם הזמן כתוצאה מטיפול וייצוב המצב של הנפגע באופן כללי. לאחר פרק זמן מסויים זה משתנה לפי סוג הפגיעה ולפי הטיפולים שניתנים לנפגע, מצבו מתייצב וזה נחשב לפגיעה סטטית. אין מדובר במחלה פרוגרסיבית שמתפתחת ומחמירה. המומחה הבהיר כי מאחר שבדק את התובע כשהיה בן תשע והתאונה ארעה עת היה בן שנתיים ושלושה חודשים הוא העריך שזהו מצבו היציב ולכן לא המליץ על נכות זמנית ובדיקה נוספת בגיל מאוחר יותר. אם חלו דברים חדשים שלא ידוע לו מאז הבדיקה, לו היה מקבל את החומר מראש לפני הדיון, יכול היה לשקול אם קיימת החמרה או הטבה ולשקול בדיקת התובע על מנת לבצע הערכה נוספת (עמ' 260, שו' 19-11). בהמשך חקירתו נשאל המומחה על כך שתקנות הביטוח הלאומי שונו מאז כתב את חוות דעתו. המומחה השיב לכך כי: "בסעיף 29 ההגדרות נעשו יותר מדוייקות, סעיף 34 הוחלף לסעיף 32א, בנושא שלנו." (עמ' 260, שו' 27-21). סעיף 34 הישן בתקנות הביטוח הלאומי דיבר על מדרג של הפרעות נוירוקוגניטיביות והיה צריך להעריך את מצב התובע מול הסעיף שהכי מתאים לו, ולכן הוא קבע את הנכות הרפואית שלו בסעיף זה לפי סעיף 34(ד-ה)לתקנות הביטוח הלאומי בהתאמה. היום אנחנו מדברים על סעיף 32א(1) לתקנות הביטוח הלאומי שעוסק בפגיעות פוסטראומטיות אורגניות (עמ' 260, 261). המומחה נשאל האם מתוך הגדרת הליקוי הקוגניטיבי, בכלים שעמדו בפניו עת כתב את חוות דעתו, בשנת 2014, מאחר ואותה הגדרה עדיין לא הייתה קיימת, האם יש אפשרות להעריך מה קורה אצל התובע והוא השיב כי להערכתו התובע מתאים לסעיף 32א(1)(ה) שמקנה כיום 60% נכות במקום אותם 40% נכות שקבע לו בחוות דעתו לפי סעיף 34ד-ה בתקנות הביטוח הלאומי הישנות (עמ' 261). במהלך חקירתו של המומחה הוצג בפניו כי במסגרת ההליך העידה הגב' מנאל קדורה, מורתו של התובע (להלן: "קדורה"). למומחה נמסר כי במסגרת עדותה התייחסה קדורה  לאירועים אלימים ותוקפניים מצידו של התובע בכיתה ועל כך שטווח הריכוז שלו מוגבל. המומחה אישר כי התיאור תואם את סעיף 32א.(1)(ה) לתקנות הביטוח הלאומי שקובעת נכות בשיעור של 60% וזאת מאחר שבמקרה זה שניים לפחות מהתחומים המפורטים בליקוי הקוגניטיבי כוללים הפרעות בקשב וריכוז בצורה משמעותית אצל התובע וגם יש לו הפרעות בתפקודים ניהוליים, כולל ליקוי התנהגותי. בהנחה שהתובע אלים זה תואם את הסעיף האמור (עמ' 261, שו' 24-15). פרופ' שטיינברג הופנה לכך שבחוות דעתו קבע נכות בשיעור של 20% בגין החסר בגולגולת, אך קבע שאם התובע יעבור ניתוח, הנכות תבוטל. בפני המומחה נטען כי התובע עבר ניתוח כאמור אך מצבו נשאר אותו הדבר, והניתוח לא צלח. בהקשר לכך הוא אישר כי אם אין מדובר בהחזרה של העצם המקורית, הוא יהיה זכאי גם לאחר ביצוע ניתוח כזה לשיעור של מחצית מהנכות הקיימת, כלומר 10% במקום 20%. "ואני מוסיף, אם הוא לא עבר כל ניתוח עד היום, אז נכותו בעינה בשיעור 20 אחוז." (עמ' 261, שו' 32-25). הוא העיד כי מדובר בחסר גולגולתי די גדול, יותר מ-5 ס"מ רבועים. זהו אזור שהמוח חשוף לו בלי הגנה של עצם המוח מסביב (הגולגולת) ולכן האזור הזה אם הוא ייפגע הוא עלול לפגוע במוח כשאין הגנה של עצם מפני הפגיעה ולכן נדרשת זהירות בספורט, ברכיבת אופניים ובכל מיני פעילויות שעלולות לגרום לחבלת ראש באזור הזה. למעשה יש לתובע בשטח הזה במקום כיסוי של עצם הגולגולת כמו אצל כל בני האדם, כיסוי של עור רך מאד שמתנהג כמו שאר העור על הגוף (עמ' 261, 262). פרופ' שטיינברג אישר כי בהתחשב בכך שהתובע סובל מהפרעות קשב וריכוז, קיים אפילו יותר קושי לשמור על המקום הפגוע, והתובע זקוק ליותר השגחה ופיקוח מאחר שהיכולת לומר לו להיזהר היא מוגבלת. התובע זקוק להשגחה מחוץ לשעות הלימודים וזאת בהנחה שבחינוך המיוחד ישנה השגחה בשעות בית הספר. המצב ההתנהגותי הקוגניטיבי שלו אמור ללוות אותו עד יומו האחרון מאחר שמצבו יציב (עמ' 262, שו' 12-4).

במסגרת חקירתו, העיד המומחה כי הבדיקה נעשתה בנוכחות הורי התובע. הוא קיבל מהוריו אינפורמציה ורשם אותה בחוות דעתו. הוא אישר כי המידע שקיבל מההורים הוא המידע שמופיע בעמוד הראשון לחוות דעתו בפסקה האחרונה, שמתחילה במילים: "כיום לומד בכיתה ג'..."(עמ' 264, שו' 16-6). הוא לא זכר אם הילד דיבר עמו עברית בבדיקה. הוא נשאל על כך שבחוות דעתו ציין שדיבר עם התובע אשר ענה לו לא לעניין, ותשובתו לכך הייתה שאם הוא זוכר נכון, הוא ענה לו באמצעות ההורים, "אבל אני לא יכול לזכור בדיוק עכשיו." (עמ' 264, שו' 21-19). הוא נשאל האם חוות דעתו ניתנה בין היתר לאור התרשמותו שהתובע לא מדבר לעניין והבהיר כי זה אולי מרכיב קטן, אם בכלל, בתמונה. המרכיב העיקרי מורכב משני חלקים, הבדיקה הנוירולוגית הבסיסית שערך והאבחון הנוירופסיכולוגי של הגב' תאיר שנעשה לבקשתו (עמ' 264, שו' 25-22). הוא הסביר שבבדיקה נוירולוגית הוא מתכוון לבדיקת עצבים קרניאלים, בדיקת הגולגולת אצל התובע בגלל החוסר הגרמי, בדיקה מוטורית שכוללת את היכולות השונות של ארבעת הגפיים, הטונוס של השרירים, ההחזרים הגידיים, התפקודים של המוחון וצורת ההליכה (עמ' 264, שו' 29-26). הוא אישר כי החלק הרגשי, ההתנהגותי והקוגניטיבי אלה קביעות של נוירופסיכולוג וזהו אמצעי עזר של הנוירולוג בתחומים הקוגניטיביים (עמ' 265, שו' 3-1). כאשר פנה לגב' תאיר הנוירופסיכולוגית, הוא לא נתן לה הנחיות או מכתב נלווה, אלא הבהיר שהוא מומחה מטעם בית המשפט. היא אינה זקוקה להנחיותיו, מדובר במומחית עם ותק של שנים רבות בבית החולים אלין שהיום עובדת מהבית, והוא עובד אתה הרבה שנים. נוירופסיכולוג מתעסק עם הפגיעות המוחיות שיש להן השלכה נוירולוגית בנוסף למרכיב הרגשי והחינוכי, ולכן הכי נכון לפנות לנוירופסיכולוג שמקיף את כל התחומים בהכשרתו (עמ' 265, שו' 22-5). הוא אישר כי גם הגב' תאיר כתבה בתיאור שלה שהתובע שאל אותה הרבה שאלות שלא קשורות למטלה והיה מעוניין בסביבתו. הפירוש שלו לדברים האלה זה שהוא לא עונה לעניין. עם זאת שב וטען שזהו "פסיק" קטן ביחס לכל התמונה של התובע בהקשר של נכותו הכוללת (עמ' 265, שו' 35-26). הכל תלוי בהקשר שבו נאמרים הדברים. אם יש הפרעות קשב קשות בכל מיני תחומים כמו אצל התובע, זה מצטרף לזה במובן של עוד היבט לעניין (עמ' 266, שו' 4-1). הוא אישר כי ההורים אמרו לו שלתובע יש בעיות התנהגות, שיש לו הפרעות קשב וריכוז ושהוא מטופל בריטלין. פרופ' שטיינברג נשאל כיצד הנוירופסיכולוגית תקשרה עם התובע והשיב כי היא כתבה במפורש שהייתה לה מתורגמנית מקצועית לשפה העברית. בנוסף, גם באבחון הנורופסיכולוגי בפרק תחת הכותרת "שפה" (עמוד 156 לנספחי תצהיר האב), היא ציינה שהוא מדבר קצת עברית (עמ' 266, שו' 34-22). המומחה אישר כי הוא אכן שולח ילדים דוברי ערבית לד"ר נאשף, נוירופסיכולוג, ואינו זוכר מה היו השיקולים שלו במקרה זה לשלוח את התובע לבדיקה אצל גב' תאיר שאינה דוברת ערבית (עמ' 267, שו' 4-1). פרופ' שטיינברג נשאל האם הוא לא שואל את המשפחה שאלות בנוגע להתנהגות, הבנה, התנהלות יומיומית אלא רק שולח לנוירופסיכולוג ובודק פיזית את הדברים, והוא השיב, כי הוא מקבל את הנתונים הבסיסיים על תפקוד הקטין. הוא לא נכנס להערכות של היכולות או ההתנהגויות שלו או הרגשיות או הקוגניטיביות. בין אם זה מפי ההורים או מפי הילד בבדיקה שלו שמשכה כ-30-20 דקות, הוא לא יכול להגיע למסקנות בשאלות מהסוג הזה בתחום הקוגניטיבי, ההתנהגותי או הרגשי. כל מה שהוא יכול, זה לשאול שאלות מאד כלליות. מכיוון שהוא רוצה להעביר לבית המשפט את הידע המקצועי והוא יודע מראש שבחבלות ראש המידע המקצועי בתחומים האלו, קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי חייב להתבצע על ידי מומחים שזה עיסוקם והם הנוירופסיכולוגים. לפיכך, הוא מסתמך על הערכתם, זה הכלי המקצועי שנתון בידיו, וההערכות שלו הקצרות שהוא יכול להסיק מהבדיקה הקצרה, בתחום זה, הן לא מקצועיות דיין ולכן הוא לא נכנס לזה (עמ' 267, שו' 30-17). הוא הציע לב"כ הנתבעת לחקור את גב' תאיר, אם יש לו ספק בתוצאות שהשיגה (עמ' 267). הוא הבהיר עוד כי הוא סומך על גב' תאיר שהיא מקצועית ואובייקטיבית. הוא כנוירולוג עושה את הבדיקה הפיזיקלית הנוירולוגית כמו במקרה זה, שזהו מקצועו (עמ' 267, שו' 36-31). בתחום הנוירופסיכולוגי הוא שולח לנוירופסיכולוג עליו הוא סומך כמו גב' תאיר ומסכם את דעתו לתוך חוות דעתו (עמ' 268, שו' 2-1). לו עצמו אין שום כלי לבקר את מה שעשתה הגב' תאיר וכך גם אין לאף נוירולוג אחר, מאחר שהבדיקות שהיא עושה הם בדיקות דרך שאלונים ודרך הערכות שלהם שהן מתוקפות בתחום הפסיכולוגי וזה המקצוע שלה. מבחינתו, הבדיקה שלה זה כמו צילום רנטגן אף כי בשונה מכך, כאן יש התרשמות של הבודק מהמצב (עמ' 268, שו' 10-3). לדבריו, אין כלים אחרים. בתחום הקוגניטיבי התנהגותי, רגשי הכלי שיש לנוירולוג הוא אבחון נוירופסיכולוגי מקצועי ועל סמך זה אפשר להמליץ על מסגרת חינוכית, תרופות וכו' (עמ' 268, שו' 17-11). הוא הסכים כי כל אחד יכול לטעות, אבל בדרך כלל זה לא שגוי. דווקא בתחום הנוירופסיכולוגי מכיוון שרוב הממצאים הם לא התרשמותיים אלא של אבחונים מתוקפים, כלומר השאלות עברו בקרה והם חלק ממבחנים מאושרים על ידי איגוד הפסיכולוגיים העולמי, יש פחות סיכוי לטעות. זה נכתב בשפות שונות ויש נפקות לשפה ולתרגום ולכן זה עובר ולידציה בכל מדינה בשפה שלה. המבחנים שעושה הגב' תאיר הם כולם מבחנים מתוקפים שנותנים את הבסיס לאבחון, וההתרשמות של הגב' תאיר מהשיחות עם התובע, היא תוספת למבחנים. נוכח האמור, הסיכוי לטעות קיים אבל הוא מאד נמוך (עמ' 268, 269). הוא נשאל האם הוא מניח כי התובע יוכל להגיע להישגים שמתאימים לבני גילו שלא סובלים מבעיה והשיב על כך בשלילה (עמ' 269, שו' 12-8) לפי מה שעולה מההערכה של הגב' תאיר הוא מסוגל לנהל שיחות קצרות ולעבור מנושא לנושא (עמ' 269, שו' 16-13). כן עולה מהאבחון של הגב' תאיר כי אוצר המילים של התובע הוא כמצופה מבני גילו, את המילים הוא יודע לפי זה שציונו במבחן הסמנטי היה תקין, אבל הגדרת המילים הייתה ברמה גבולית. זה אומר שגם אם יש לו אוצר מילים אם שואלים אותו לעומק לגבי משמעות המילה בהקשר מסויים אז הוא גבולי, לא כמו בני גילו בהקשר הזה. הגב' תאיר הוסיפה כי הוא נוטה להתייחס לחלק מהשאלה בלבד ולכן ציונו היה נמוך לגילו והיא נתנה דוגמאות לקשיים שפתיים שהוא לא יודע לשייך אותם בצורה נכונה בהתאם לגילו. כל השאלות הללו הן משאלונים מתוקפים, וזה ההבדל בין התרשמות של מורה בכיתה למישהי מקצועית בתחום הנוירופסיכולוגי מבחינת היכולת להתרשם (עמ' 269, שו' 30-17). הוא נשאל אם ילד כזה שיש לו בעיה התנהגותית, רגשית וקוגניטיבית הוא אהוב על חבריו ומצליח בקשרים עם ילדים אחרים והשיב כי הוא מעריך שיהיו לו קשיים בזה (עמ' 269, שו' 33-31). הוא ציין כי התובע אינו מופרע, אין לו בעיה רגשית פסיכיאטרית ליצור קשרים עם בני אדם, ולכן הוא מניח שיוכל להתחבר  עם ילדים ולשחק איתם בצורה מסויימת אבל בגלל קשייו יהיו לו קשיים בהסתגלות החברתית קרי הוא לא מתנהג בצורה רגילה ביחסים הבין אישיים (עמ' 269, שו' 36-34- עמ' 270, שו' 2-1). הוא יכול להיות ילד חברותי ויכול לייצר לעצמו חברים (עמ' 270, שו' 6-3). המומחה נשאל אם התובע יכול להביע את רצונו בצורה ברורה ואין בעיה להבין אותו והשיב כי בדברים בסיסיים בוודאי (עמ' 270, שו' 10-9). בדברים מורכבים הוא לא יוכל להביע את עצמו בצורה ברורה (עמ' 270, שו' 12-11). לפי האבחון הוא מסוגל לבצע פקודות ברמה אחת, אם נותנים לו שורה של מטלות הוא לא ימלא אותן, הוא לא יזכור את שאר המטלות בגלל הבעיות שלו. אבל אם תינתן לו מטלה אחת והיא ברורה הוא יעשה אותה. פעולות שמורכבות מכמה צעדים יהיה לו מאד קשה לעשות (עמ' 270, שו' 18-14).

בהמשך חקירתו הופנה שוב פרופ' שטיינברג לחקירתה של הגב' קדורה ונשאל האם יכול להיות שינוי במצבו של התובע בנקודת זמן מסויימת במובן זה שהתפרצויות הזעם שלו נהיות יותר שכיחות. תשובתו הייתה כי מה שהוצג לו מעדות הגב' קדורה, זה סדרה של 4-3 שאלות קצרות שאמורות לשקף התנהגות והבנה של התובע ושאלה ספציפית על שינוי המצב. לגבי החלק הראשון, הוא סבר שלא אחראי להסתמך על שלוש תשובות של המורה, ולבנות מזה אבחנה שלמה. הוא הפנה לאבחון של הגב' תאיר על החלקים הרלוונטיים עם פירוט דוגמאות מדויקות, מה היא שאלה מה הוא ענה. כן הפנה לעמוד 158 בנספחי תצהיר האב, שם תחת הכותרת "תפקודים ניהוליים וקשביים", יש התייחסות מתוך מבחנים אובייקטיבים, מסודרים בהרחבה לוויסות התנהגות, לתכנון, בקרה וכיוצא באלה. לדבריו, אי אפשר משלוש שאלות ותשובות כלליות של הגב' קדורה לבנות אבחון לגבי מצבו הקוגניטיבי וההתנהגותי של התובע. באשר לשאלה לגבי השינוי בחודש האחרון, הוא השיב כי אין לו הסבר. בדרך כלל לא צריך להיות שינוי דרמטי בהתנהגות, אחד ההסברים האפשריים והוא מעלה זאת כהשערה, זה שהתובע הפסיק לקחת ריטלין באותם ימים או תקופה, זו אפשרות, בהנחה שלקח ריטליו עד אז (עמ' 271, 270). הוא נשאל האם הוא נשאר איתן בדעתו ובתשובתו לגבי כך שלא ניתן להסתמך על דברי המורה, הגב' קדורה באשר להתנהגות התובע, גם אם מדובר במחנכת שלו שנים רבות שהיא מורה לחינוך מיוחד והוא השיב, כי הוא סומך על מה שענתה אבל השאלה והתשובה מאד כלליות, לכן לא היה בונה מזה אבחון (עמ' 272, שו' 15-11). פרופ' שטיינברג הופנה לחקירת הגב' קדורה שם נשאלה האם התובע יכול לפתור בחשבון תרגילים עם יותר מפעולה אחת והיא השיבה שהיא אינה יודעת, אך בערבית הוא יכול להבין פעולות מורכבות בעל פה אם כי היא אינה יכולה לאשר לגבי תרגילים בחשבון (עמ' 272, שו' 18-16). בתשובה לכך טען המומחה, כי השאלה היא למה התכוונה הגב' קדורה באמירה שהוא יכול להבין פעולות מורכבות בעל פה בערבית. מדובר בחינוך מיוחד ששם הרמה הנדרשת מלכתחילה היא נמוכה ולא רגילה. לעומת זאת, האבחון הנוירפסיכולוגי נותן את התמונה המלאה (עמ 273, שו' 17-12). בהמשך חקירתו הופנה פרופ' שטיינברג להערכה מסכמת של בית הספר אפאק תל-שבע מיום 30.6.17 (נ/1 1.3.18) לגבי התובע, שם נאמר בין היתר, כי התובע יכול לזהות, להבחין ולשמור מידע שמיעתי, כולל הבחנה בין צלילים, הוראות פשוטות ומורכבות, מילים שנלמדו, חזרה על סיפורים שנלמדו ועוד. פרופ' שטיינברג השיב, כי האבחון של הגב' תאיר נעשה בחודש מאי 2014, קרי שלוש שנים לפני כן והשאלה מי יותר מקצועית ממי, בשני המקרים מדובר בהתרשמות ובבדיקה. יכול להיות שגם פער של שלוש שנים בין הבדיקות רלוונטי ויכול להיות שבתחומים האלה התובע השתפר. בדיוק אותן בעיות שנבדקו במסמך האמור נבדקו גם על ידי הגב' תאיר והתוצאות אצל הגב' תאיר היו גרועות יותר. "השאלה מי יותר מיומן, והאם הזמן עשה את שלו." (עמ' 273, 274).  המומחה קיבל לעיונו גם את מסמך נ/1 13.5.18, תכנית אישית לתלמיד מיום 9.10.17 ולאחר שעיין במסמך זה וכן בנ/1 1.3.18, כאמור, הוא הבהיר כי הוא מתרשם שזו מסגרת חינוכית שמאד מתאימה לתובע ומי שחיבר את הדו"ח הוא אדם מקצועי. עם זאת הוסיף, כי יש הגבלה בסיסית בהערכות של מורים, כאשר הם למשל לא יכולים לקבוע IQ, תחום ששייך רק לפסיכולוגים. לפחות באבחון הנוירופסיכולוגי של הגב' תאיר ה-IQ של התובע היה גבולי (עמ' 274, שו' 35-31) שזה על גבול הפיגור. זו נקודה שלא ניתן להשוות. כמו כן ציין המומחה כי חשוב להבין שביום 30.6.17, תאריך אחד המסמכים שהוצגו בפניו, היה התובע בן 12 שנים ובהתאם לכך יש לבחון את ההישגים שלו. בפתיח מתואר ילד שמגיע בלבוש נקי ומסודר, חברותי וכו', אך מצויין שלפעמים הוא מתנהג בצורה אלימה ובחוסר מודעות ויש לו התפרצויות זעם, קרי שזה לא אירוע שהתחיל רק חודש לפני כנטען על ידי המורה וזה גם מתבטא מהדיווחים בבית החולים אלין בזמן השיקום ואחר כך באבחון של הגב' תאיר, ממנו עולה שהיו ארועים שונים של אלימות והתפרצויות זעם, שזה מתאים לילד עם בעיות קשב כמו במצבו של התובע. לפעמים למרות שהוא לוקח ריטלין יש התפרצויות ולפעמים הוא לא לוקח ריטלין ויש התפרצויות (עמ' 275, שו' 8-1). לדבריו, אם נשווה את הישגיו הלימודיים במסמך מיום 30.6.17 למה שהגב' תאיר באבחון הנוירופסיכולוגי כתבה, שלוש שנים קודם לכן (בהקשר זה הבהיר המומחה כי הוא מתייחס לעמוד 159 לנספחי תצהיר האב) אז רמת הקריאה היא כרמה נמוכה לילד בן 12, אבל גם רמת הקריאה הנמוכה וגם רמת הבנת הנקרא יותר טובות ממה שהיו שלוש שנים קודם לכן. פרופ' שטיינברג הסביר כי הוא חושב שהשיפור במצב הבנת הנקרא ובקריאה עצמה קשורות לכך שהוא ילד גדול יותר בשלוש שנים וגם עבר שלוש שנים של הוראה שעזרו לו, אך עדיין רמת הקריאה נמוכה לגילו. לגבי הכתיבה, יש כתיבה לא תקינה מבחינת המוטוריקה של הכתיבה והוא מתייחס למסמך מיום 30.6.17 שם למשל כתוב "אחיזת עפרון קשה, מפעיל לחץ על העפרון..." יש פה קשיי כתיבה משמעותיים. כנ"ל לגבי חשבון, הוא ילד בן 12 ורמתו בחיבור היא במספרים של עד שתי ספרות וחיסור כנ"ל. כפל יש לו יכולות לפתור תרגילים עד מכפלות של 4, כלומר שבמכפלה אחד הרכיבים הוא 4, אך אם מדובר ב5 כפול 5 זה מעבר ליכולותיו. (עמ' 275 שו' 25-12). לגבי חילוק ציין פרופ' שטיינברג כי עולה שהתובע אינו יכול לעשות תרגילי חילוק בראש וזו רמה נמוכה ביותר לגיל 12, אך היא יותר טובה במידה מסויימת ממה שהיה שלוש שנים קודם לכן באבחון של גב' תאיר. באשר לעיבוד המידע ביום 30.6.17,  המצב הרבה יותר טוב מאשר היה במועד הבדיקה אצל גב' תאיר. ביחס לשפה יש שיפור מסוים לעומת 2014, אך הוא אינו דרמטי, בעיקר בגלל שלא נבדקו כל המרכיבים של שפה בדוח משנת 2014. במסמך מיוני 2017 מצויין שהתובע לא מצליח לשבת בריכוז מעבר לעשר דקות, קרי יש לו בעיית קשב מאד משמעותית שנותרה בעינה, ולהערכתו זה אפילו כשהוא לוקח ריטלין, הוא מניח שהתובע לוקח ריטלין אף כי אינו יודע זאת כעובדה (עמ' 275, שו' 34-26). לסיכום עמדתו הבהיר פרופ' שטיינברג, כי המסמך מיום 30.6.17 (נ/1 1.3.18) מלמד על שינויים מסויימים במצבו של התובע בתחום הקוגניטיבי והלימודי, אך עדיין קיים פער גדול בין מצבו לבין מה שצפוי מילד בריא לגילו. המסמך השני מיום 9.10.17 (נ/1 13.5.18), מתייחס בעיקר לצד המוטורי והשפתי אך לא לצד התפקודי הכולל כך שקשה לעשות השוואה בינו לבין מצבו הקודם של התובע נכון לשנת 2014. זאת למרות שישנם כמה דברים שחל בהם שיפור, שלהערכתו זה קשור לחלוף הזמן ולזה שהתובע מבוגר יותר בשלוש שנים ומקבל טיפול במוסד החינוכי שבו הוא נמצא (עמ' 276, שו' 8-1).

לדבריו:

"אם אני צריך היום על סמך כל המידע שקיבלתי כרגע משני המסמכים האלה שנכונים לשנת 2017 לקבוע דרגת נכות חדשה- אני חושב שהדבר הנכון לעשות זה לעשות אבחון נוירופסיכולוגי חוזר, ואני הייתי ממליץ הפעם לעשות את זה אצל נוירופסיכולוג דובר ערבית ולראות כמה חל השיפור והאם הוא משמעותי מבחינת הערכת הנכות בתחום הקוגניטיבי התנהגותי שבחוות דעתי קבעתי אותה על 40% ובהתייחס לשאלות של ב"כ התובע לגבי התקנות החדשות, אמרתי שמצבו של התובע נכון להיום עומד על 60%." (עמ' 276, שו' 15-9). (ההדגשות שלי- א.פ).

ואכן, לאחר אותה ישיבה ביום 3.7.18 ומשהצדדים הודיעו על הסכמתם למינוי נוירופסיכולוג דובר ערבית וכאשר לא הסכימו על זהותו, ניתנה החלטה כי זהותו תקבע על ידי פרופ' שטיינברג ולאחר קבלת הדו"ח הנוירופסיכולוגי  העדכני, יגיש פרופ' שטיינברג חוות דעת עדכנית.

בהמשך לאמור לעיל, התובע עבר אבחון נוירופסיכולוגי חוזר והפעם על ידי דובר ערבית ולאחר מכן נבדק שוב על ידי פרופ' שטיינברג נוכח הזמן שחלף מאז בדיקתו הראשונה.

האבחון הנוירופסיכולוגי מיום 25.11.18 בוצע ביום 28.8.18 על ידי ד"ר יוסף נאשף (להלן: "ד"ר נאשף"), נוירופסיכולוג דובר ערבית, לאחר מכן, המומחה פרופ' שטיינברג בדק את התובע בנוכחות הוריו ביום 30.12.18, והגיש את חוות דעתו השנייה מיום 7.1.19.

בחוות דעתו זו, קבע המומחה את נכותו של התובע כדלקמן:

70% לפי סעיף 29(1)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (לאחר התיקון), בגין המפריזיס שמאלי קשה (בהתחשב במצב היד). היות וההימפריזיס התרחש בגיל שנתיים אין משמעות לימין/שמאל והנכות היא ממוצעת בין שניהם.

65% לפי סעיף 91(3) לתקנות הביטוח הלאומי, בגין פיגור שכלי בינוני.

כן קבע את הצרכים של התובע:

·       מסגרת חינוך מיוחד עד גיל 21.

·       פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, בתדירות של שעתיים שבועיות כל אחד.

·       מעקב רפואי נוירולוגי, אורתופדי, שיקומי לפי הצורך.

פרופ' שטיינברג נחקר פעם נוספת ביום 6.2.19. המומחה נשאל איזו בדיקה ערך לתובע על מנת לקבוע את מצבו מבחינת המיפלגיה והוא השיב כי הבדיקה הנוירולוגית מבוצעת מלמעלה ועד למטה לפי סדר מסויים, עצבי הגולגולת (קרניאליים) התפקוד המוטורי שכולל טונוס וכוח גס ותנועתיות, תחושה לפי בדיקה מקובלת עם גירוי לכאב וגירוי ללחץ, החזרים גידיים, תפקודים של המוחון וצורת הליכה (עמ' 288, שו' 14-10). המומחה אישר כי בפגיעה קשה מחבלה, משהו חד פעמי, במשך הזמן ועם קבלת טיפולים, בדרך כלל צפוי שיהיה שיפור מבחינה נוירולוגית (עמ' 289, שו' 8-4). הוא נשאל אם נכון לומר שגם מבחינת פגיעת הראש הקוגניטיבית בהתחלה הפגיעה היא קשה ובהמשך יש שיפור והשיב כך:

 "בדרך כלל. כאשר יש את החבלה אז לא רק שנגרם נזק לרקמה אלא נוצרת גם בצקת, הבצקת לוחצת על חלקים במוח גם כאלה שלא נפגעו ישירות מהחבלה וכאשר הבצקת יורדת בחלף הזמן אותם חלקים, חלקם, התפקוד שלהם חוזר בתנאי שהלחץ שנגרם בחבלה  זה לא יתמשך יותר מידי זמן כי זה כשלעצמו במצב כזה מונע את השיפור בהמשך." (עמ' 289, שו' 14-9).

המומחה הופנה למסמכים שונים שכתבה ד"ר בני-עדני ובין השאר גם גם לנ/4 6.2.19, מיום 11.3.12, שם בסיכום ביקור במרפאה היא ציינה בין היתר, כי התובע עם המפרזיס קל עד בינוני עם דיספזיה בינונית. נוכח הדברים הוא נשאל האם יתכן שכבר במרץ 2012 ההמפרזיס של התובע היה קל עד בינוני. פרופ' שטיינברג השיב כי הוא אינו יודע מה היה שם, הוא לא נכח בבדיקה, ואם היא מגדירה את מה שהוא ראה בבדיקה אצלו כהמפרזיס קל הוא חולק על כך וגם בבית החולים אלין חלקו על כך (עמ' 291).

בהמשך נשאל כיצד בדק את רמת החולשה של הרגל של התובע כאשר הוא הלך עם סד בבדיקה משנת 2014, והמומחה השיב, כי את בדיקת הרגל עצמה הוא עשה ללא הסד. "את ההליכה הוא עשה עם הסד ברגל שמאל ב-2014." נוכח כך נשאל פרופ' שטיינברג האם הדרך הנכונה היא לא לראות את צורת ההליכה ללא הסד ותשובתו לכך הייתה, כי זה לא משנה אם הוא הולך עם סד או בלי. להפך, אם הוא היה הולך בלי סד ברגל שמאל ההליכה הייתה הרבה יותר המיפרטית (צליעה) מאשר עם תמיכת הסד. ללא סד המצב היה נראה גרוע יותר, אבל הדגש בהמפריזיס ובבדיקות שיודעים להעריך את המצב ובעיקר בתקנות לקביעת נכות שמתייחסות ליד ולא לרגל (עמ' 291). ולדבריו:

"יש לזה הסבר. כתבתי את זה בחוות דעתי הראשונה והשנייה, בדרגת הנכות כתבתי בראשונה 65% ובשנייה 70% אבל בשניהם כתבתי בגין ההמיפרזיס שמאלי קשה (בהתחשב במצב היד) שזה הדגש על קביעת הנכות על פי התקנות. אני מסכים שמבחינת רגל שמאל מצבו יותר טוב מיד שמאל..." (עמ' 291, שו' 35-33- עמ' 292, שו' 1).

המומחה אישר כי ההמפלגיה היא פגיעה בצד הגוף, שמאל או ימין, כאשר אם הפגיעה בחלק הימני של המוח החולשה בחלק השמאלי של הגוף ולהפך בצורה צולבת (עמ' 292, שו' 6-3). הוא נשאל האם יש קשר בין חולשת היד לחולשת הרגל והסביר כי הקשר חלקי מאוד וכי בדרך כלל הפגיעה במוח באזור המוטורי קשה יותר בקטע שמייצג את היד מאשר בקטע שמייצג את הרגל. יתכן מצב של פגיעה קשה מאד ביד ופגיעה קלה יותר ברגל. הוא הסכים כי אין מצב של פגיעה באיבר אחד בלבד ובכל מקרה גם אם זה קיים זה מצב נדיר. קוראים לזה המיפלגיה או המיפרזיס שכוונתי- חצי גוף מצד ימין או מצד שמאל. יש אמנם מצב שנקרא מונופלגיה, שפירושו גפה אחת בלבד מ-4 הגפיים נפגעה אבל זה מצב נדיר (עמ' 292, שו' 17-7). המומחה נשאל מדוע לא ביקש מהתובע לנתר במהלך הבדיקה והוא השיב כי מבחינת רגל שמאל המצב לא קשה וכי התובע הולך הליכה המיפרטית. הנכות המשמעותית יותר היא ביד שמאל. כיוון שלפי התקנות מה שקובע זה מצב היד, הוא קבע לו נכות בשיעור של  70% בחלק זה בחוות הדעת העדכנית (עמ' 292, שו' 28-25). הוא נשאל האם העניק לתובע את הנכות המקסימלית עבור היד והרגל כאילו שמדובר בשיתוק מוחלט והשיב לכך בשלילה. נכות מוחלטת זה 100% על פי התקנות והוא קבע 70%. ההגדרה של נכות קשה בתקנות, לאחר התיקון היא 70% ולפני כן הייתה 65% וזה מה שקבע מאחר שלא מדובר במקרה של נכות מוחלטת (עמ' 292, שו' 33-29). הוא שב והסביר כי מבחינת ההליכה כל מה שכתב זה שהנכות בהליכה היא שההליכה המיפרטית, כלומר שהתובע קצת צולע על הרגל. הנכות ביד שמאל להערכתו היא נכות קשה, ומכיוון שעל פי התקנות הנכות בגין המיפלגיה היא בעיקר על פי היד והיות והנכות ביד שמאל קשה אז גם אם הוא היה מנתר או קופץ או רוכב אצלו בבדיקה, עדיין היה קובע לו את אותה נכות בשיעור של 70% (עמ' 293, שו' 5-1). הוא נשאל על כך שהתקנה שמדברת על נכות בשיעור של 70% בגין המיפלגיה מדברת על מצב של חוסר הליכה עצמית, והוא השיב לכך שההערה על הסעיף אומרת שהנכות תקבע על פי מצב היד  (עמ' 293, שו' 8-6). בהתאם לאותה הערה כאשר יש פער תפקודי בין אחת הגפיים לשנייה (באותו צד) אז הנכות תקבע לפי הגפה שהיא במצב קשה יותר ובמקרה דנן זה היד ולכן קבע נכות בשיעור של 70% (עמ' 293, שו' 13-9). הוא הגיע למסקנה שהיד נפגעה כל כך קשה כי היא לא שימושית וזאת לאחר שבדק אותה. הוא בדק את הכוח, נתן לתובע דברים להחזיק, לכתוב, אם הוא משתמש כעזר ביד או לא. זו הבדיקה שעושים. אין בדיקה אחרת. "אם הטענה שלך שהוא רימה..אז אני לא משטרה. לפי הבדיקה שלי ברור שזו לא התחזות וזה גם עולה מכל המבחנים האחרים" (עמ' 293, שו' 24-18). עם זאת הוא נשאל האם הוא יכול לשלול שמישהו היה מטעה אותו והשיב על כך בשלילה (עמ' 293, שו' 26-25). הוא הסביר כי בדק אם יש דלדול שרירים בגפה השמאלית העליונה וכתב בחוות דעתו במפורש בבדיקה הפיזיקלית בחוות דעתו השנייה שיש שימוש מופחת מאד ביד שמאל, קונטרקטורות (כיווצים) שזה לא סביר לרמות בזה, והמיאטרופיה (דלדול שרירים) שגם בזה לא ניתן לרמות (עמ' 293, שו' 30-27).

פרופ' שטיינברג נשאל אם ערך השוואה בין השרירים של התובע ביד ימין לעומת יד שמאל והוא השיב בחיוב. לדבריו, הוא לא ערך מדידה אבל ההבדל מאד בולט בין הידיים (עמ' 293, שו' 32-31). אפשר היה למדוד, אבל היה ברור לו לחלוטין, וזה מצטלב עם כל הממצאים האחרים שיש לו, שיש לתובע דלדול שרירים ביד שמאל ולכן לדעתו, ממילא מדידה וכתיבה של שלושה ס"מ לעומת ארבעה ס"מ לא הייתה תורמת (עמ' 293, שו' 36-33). הוא כתב שמצא המיאטרופיה שזה דלדול שרירים וזה היה הממצא שלו בגפה השמאלית העליונה (עמ' 294, שו' 5-3).

הוא העיד כי שוחח עם התובע שיחה שטחית, שאל אותו מאיפה הגיע ואיך הוא מרגיש אך לא נכנס להערכה קוגניטיבית מאחר שידע שהתובע יעבור הערכה בצורה מקצועית יותר (עמ' 294, שו' 12-7). הוא אישר שבבדיקה השנייה שערך לתובע, הוא ענה על שאלות לעניין. לשיטתו, גם האבחון הנוירופסיכולוגי הראשון וגם האבחון הנוירופסיכולוגי השני מתארים בדיוק את מה שראה בבדיקה בפעם השנייה ומה שראו בבית החולים אלין ולכן אין זה משנה שבבדיקה הראשונה אצלו התובע לא ענה לעניין כי בבדיקה השנייה עולה מהדברים שכתב, שהוא השיב בשאלות קצרות לענין (עמ' 294, שו' 35-27)). התובע עונה לעניין כשהוא נשאל שאלות והולך הליכה עצמאית ללא סדים (עמ' 295, שו' 12-7). פרופ' שטיינברג נשאל מדוע לא בירר עם ההורים אודות מצב התובע והשיב כי הבדיקה שלו אובייקטיבית והוא לא רואה טעם לשאול את ההורים האם התובע חכם אם לאו (עמ' 295, שו' 26-20). לצורך הערכת מצבו הקוגניטיבי אין חשיבות לדעתו של מי שחי עם הילד שכן ההורים אינם אובייקטיבים או אנשי מקצוע  ואין להם את הכלים (עמ' 295, שו' 32-30).

הוא נשאל האם התובע ביצע פעולות ביד שמאל במהלך הבדיקה והוא השיב כי התובע לא עשה כמעט כלום (עמ' 295, שו' 34-33).הוא ביקש ממנו להחזיק דברים ביד שמאל והוא בקושי החזיק ואז העביר ליד שנייה. כשביקש ממנו לכתוב הוא כתב ביד ימין ולא הסתייע ביד שמאל. יד שמאל מקובעת ועם כיווצים, קונטרקטורות (עמ' 296, שו' 4-1). המומחה העיד כי בבדיקה  שלו הוא לא ראה שהתובע משתמש ביד שמאל, אפילו לא לפעולות פשוטות.

פרופ' שטיינברג אישר כי כאשר בדק את התובע בפעם הראשונה, שבע שנים מהתאונה, האיי קיו שלו היה גבולי עד ממוצע. חלק מהנתונים גבוליים וחלק ממוצעים וכי זה מה שעלה באבחון הנוירופסיכולוגי הראשון שלו שהיווה בסיס לחוות דעתו הראשונה. בחקירה הקודמת עלתה הערה שהגב' תאיר היא לא דוברת ערבית והוחלט על בדיקה שנייה על ידי נוירופסיכולוג דובר ערבית, ד"ר נאשף שמסר לו אבחון עדכני עליו הסתמך בחוות דעתו (עמ' 298, שו' 14-8). הוא נשאל על ההבדלים בין שני האבחונים הנוירופסיכולוגים והשיב כי שניהם משתמשים בכלים דומים, אך לא זהים. היתרון היחסי של ד"ר נאשף הוא שהוא דובר ערבית ובאופן בלתי אמצעי היה יכול להפיק את הנתונים מהתובע באופן ישיר ולא באמצעות מתורגמן. במרבית הפרמטרים התוצאות היו זהות בין האבחונים אבל ד"ר נאשף בדק יותר פרמטרים של אי קיו, לא רק תפקודים ניהוליים וקשב, והתוצאה שקבל הייתה שהתובע מתפקד ברמת פיגור בינונית שזהו שינוי לעומת התוצאה שקיבלה הגב' תאיר (עמ' 298, שו' 28-21). הגב' תאיר עשתה יותר טסטים מד"ר נאשף והיא גם בדרך כלל  בודקת יותר כיוונים ניהוליים וזיכרון. לעומת זאת ד"ר נאשף בדק יותר את הפרמטרים שיוצרים את האי קיו, 5 פרמטרים מילוליים ו-5 ביצועים לבדיקת האי קיו והוא עשה את כולם, יותר מהבדיקות שד"ר תאיר עשתה בנקודה הזו (עמ' 298, שו' 33-30). הגב' תאיר בדקה את האי קיו לפי שיטת קאופמן לילדים כשהוא היה בן 9 בשנת 2014. ד"ר נאשף בדק אותו כמבוגר בשנת 2018 ועשה לו מבחני אי קיו שעושים למבוגרים ולא מבחן קאופמן לילדים. במבחן קאופמן יש פחות פרמטרים מאלה שעושים במבחן אי קיו למבוגרים שד"ר נאשף ערך (עמ' 299, שו' 5-1). ההחלטה לעשות בגיל 13.5 מבחן אי קיו למבוגרים הייתה של ד"ר נאשף בהתאם לניסיון שלו. כשהילד בין 15-13 שנים זו החלטה של הבודק אם לעשות לו מבחן קאופמן לילדים או מבחן אי קיו מבוגרים. מעל גיל 15 בכל מקרה עושים מבחן אי קיו מבוגרים. לגבי התובע, ד"ר נאשף החליט בגיל 13 וחצי לעשות לו בדיקת אי קיו של מבוגרים וזה בתחום שיקול דעתו (עמ' 299, שו' 15-8). הוא נשאל אם הוא יודע על הבדלים נוספים בין חוות הדעת של הגב' תאיר לד"ר נאשף והשיב שאין הבדלים משמעותיים (עמ' 299, שו' 25-16). הוא נשאל על הבדלים נוספים שראה בין האבחונים כאמור והשיב כי בנושא הקריאה, אצל הגב' תאיר התובע זיהה חלק מהאותיות בערבית אך התקשה לחבר בניהן כדי לקרוא מילה שלמה. בחוות הדעת של ד"ר נאשף, נרשם שמזהה בקריאה את האותיות ומצליח לקרוא בקריאה מפענחת ואיטית מילים שמורכבות עד 4 אותיות וזהו שיפור מסוים. בדו"ח של נאשף מדובר על סף תסכול נמוך שמשפיע בכיוון של קשיים בוויסות ההתנהגותי וזה לא עלה בצורה כל כך בולטת בחוות הדעת של הגב' תאיר שמדברת קצת על תסכולים, אבל גם שהתובע יוצר אינטרקציה בין אישית, יש לו מצב רוח והוא מפרגן, והוא רואה אצל ד"ר נאשף החמרה במצב בהקשר הזה (עמ' 299, שו' 35-26). הוא אישר כי ד"ר נאשף לא ביצע את הבדיקה כשהתובע בהשפעת ריטלין וכפי שהבין מההורים, הם לא נותנים ריטלין כבר תקופה ארוכה. אצל ד"ר תאיר ההורים אמרו שהוא נוטל ריטלין ונכתב במפורש שנבדק על ידה בעזרת מתורגמן ולאחר שנטל ריטלין (עמ' 300, שו' 10-6).

בהמשך חקירתו נשאל המומחה לגבי הנכות הקוגניטיבית שקבע תחילה בחוות דעתו בשיעור של 40% על פי התקנות הישנות כאשר בעדותו שינה אותה ל-60% בהתאם לתקנות החדשות, ולאחר קבלת האבחון של ד"ר נאשף קבע בחוות הדעת השניה נכות בשיעור של 65% בגין פיגור שכלי. הוא הסביר, כי על אותה פונקציה התנהגותית נוירופסיכולוגית בתקופה שהוא קבע בחוות הדעת הראשונה על סמך התקנות זה התאים ל-40% לפי הסעיף שהיה אז ולאור התיקון בתקנות במועד עדותו זה התאים ל-60%. באבחון הנוירופסיכולוגי החדש של ד"ר נאשף נקבעה רמת נכות די דומה למה שנקבע קודם אלא שהוא הגדיר את זה לפי האי קיו כפיגור שכלי בינוני המתאים לתקנה 91 לתקנות הביטוח הלאומי. הסעיף מעניק נכות של 65% בגין פיגור שכלי בינוני, כך שהנכות בענייננו עלתה ב-5% (עמ' 300, שו' 25-11).

המומחה אישר כי ד"ר נאשף לא עשה לתובע מבחני מהימנות ואילו גב' תאיר כתבה שלא מצאה ניסיון להתחלות, אף כי הוא לא ראה בדו"ח שלה שעשתה מבחני מהימנות, כשלדבריו אף אחד היום כמעט ולא עושה (עמ' 300, שו 32-28). הוא לא שוחח עם הגב' תאיר או עם ד"ר נאשף (עמ' 301 שו' 4-3).

באשר לדרגת הנכות הסביר פרופ' שטיינברג כך:

"אני אומר שאם זה תלוי בהתרשמות האישית שלי אני עדיין חושב ש-40% זה הנכות הרפואית המתאימה לתובע בתחום הקוגניטיבי וזה לפי ההתרשמות שלי. אבל מאחר וישנן תקנות חדשות והן קובעות על אותה רמת קושי שקבעתי קודם 40% על פי התקנה הישנה, התואם שלו היום נקרא 60% אז עשיתי את ההתאמה המתבקשת. אם אני יכול לחרוג מתקנות אני עדיין חושב שזה 40% אבל התקנות החדשות הן אחרות לגמרי. בתקנות החדשות החמירו יותר בנכויות בתחום הקוגניטיבי וגם בתחום המוטורי על אותו מצב למעשה קבעו נכויות בתקנות החדשות בשיעור גבוה יותר." (עמ' 301, שו' 15-9). (ההדגשות שלי- א.פ).

בהמשך חקירתו נשאל המומחה כך:

"ש. תסכים איתי שהמקרה של התובע ומצבו נכון להיום יכול להתאים גם להגדרה הבאה שאני מציג לך: 'עם ליקוי קוגניטיבי בשניים לפחות מן התחומים המפורטים בהגדרה או ליקוי התנהגותי המפריעים באופן משמעותי בתפקוד בעבודה ובהקשרים חברתיים. הליקוי מודגם בהערכה נוירופסיכולוגית או נוירוקוגניטיבית בדרגה התואמת בחומרתה סיווג אבחנתי של דמנציה קלה ובלא מסוגלות לתפקוד ברמת תפקודו הקודמת' זה גם מתאים לדעה שלך שמצבו של התובע הוא 40% נכות. הנה יש לך פתרון בתקנה 32א'(1)(ד') בתקנות החדשות למצבו של התובע.

ת. (מעיין בתקנה החדשה) אני רוצה להפנות אותך לתקנה 32א'1 סעיף קטן ה' כתוב הפתיח דומה ל-ד' אך שם מדובר על דמנציה בינונית ובלא מסוגלות לתפקוד ברמת תפקוד קודמת וייתכן צורך בעזרת הזולת לתפקוד שכל הדברים האלה לא מופיעים בהגדרה של סעיף קטן ד' וזה נותן 60% נכות רפואית, אני מתכוון לסעיף קטן ה' וההורים מסרו לי ש...זקוק לסיוע ברחיצה, בהלבשה ושירותים. יכול להיות שתטען שזה לא כך אבל זה מה שנמסר לי וזה התוספת של ה' ולכן מצבו של ...תואם יותר ל-32א' (1) ה' בתקנות החדשות שזה 60%. לשאלת בית המשפט אם הפיגור שלו בינוני אז זה דמנציה בינונית ולכן עברתי דווקא לסעיף 91 לתקנות החדשות שהוא מדבר באופן ספציפי על טווחי אי קיו ופיגור בינוני שנותן 65% זאת הייתה חוות דעת לאור הדוח העדכני מ-2018 של ד"ר נאשף. אם לא היה את הדו"ח העדכני של נאשף היינו נשארים בדוח של תאיר יכול להיות שהיה צריך להישאר על סעיף 32 א' 1 ד' לתקנות החדשות שמעניק 40%. בסופו של דבר הדוח של נאשף גרם לזה שנתתי 65%." (עמ' 301, שו' 34-16). (ההדגשות שלי- א.פ).

התפקוד הקוגניטיבי של התובע בדוח של הגב' תאיר הוא בין ממוצע לגבולי וזה בכלל לא נכנס לפיגור בסעיף 91 אלא מתאים לסעיף 32 א' החדש ואז צריך לראות אם זה מתאים יותר לסעיף ד' או ה' שם. לכן זה היה הסעיף המתאים אם היינו נשארים עם הדוח הנוירופסיכולוגי של הגב' תאיר (עמ' 302, שו' 5-1). בסופו של דבר הבהיר המומחה כי נתן לתובע נכות בשיעור של 65% לפי סעיף 91 בגלל הדו"ח העדכני של ד"ר נאשף שדיבר על פיגור בינוני  (עמ' 302, שו' 10-6). הוא שב והסביר כי הכלי של כל נוירולוג בתחום הקוגניטיבי זה האבחון הנוירופסיכולוגי, בדומה לכך שהכלי של מי שרוצה לדעת אם יש דלקת ריאות הוא לשלוח לצילום חזה (עמ' 302, שו' 18-17).

בהמשך עדותו, המומחה אישר כי אם נבדוק את תוצאות הבדיקה של הגב' תאיר, שקיבלה מנת משכל של 62 וננסה לתרגם אותה לסעיף 91(2) אזי הנכות אמורה להיות 40% (עמ' 302, שו' 25-19). הוא אישר כי לגב' תאיר יש כישורים נוירופסיכולוגיים יותר מאשר לד"ר נאשף בתחום הנוירופסיכולוגי ולכן הפנה אליה מלכתחילה את התובע ובדיון הוצע לפנות לד"ר נאשף כי הוא דובר ערבית (עמ' 302, 303). בהמשך הוסיף, כי בחקירה הקודמת הוא הבהיר כי הגב' תאיר יכולה להעריך מצבו של התובע במקרה הזה על פני מורה או כל מיני אנשים אחרים שהיו להם אמרות לגבי התובע ומצבו ולכן הוא סבר שעמדתה צריכה לקבוע. אז עלה הטיעון שאולי היא לא הבינה נכון את הסיטואציה בגלל מכשול השפה שהיא השתמשה במתורגמן ולכן הוצע למצוא מישהו דובר ערבית וזהו ד"ר נאשף (עמ' 303, שו' 16-3).  לפיכך נשאל האם לא היה מקום להפנות לנוירופסיכולוג דובר השפה הערבית והוא השיב כי יש בודדים, הוא מכיר רק אחד ומוכן שיפנו אליו אך ברור שלתובע יש נכות לפחות ברמה שהגב' תאיר קבעה שזה 40% והשאלה אם זה בהתאמה לתקנה 32 א החדשה (עמ' 303, שו' 21-17). הוא שב והסביר שלו עצמו כנוירולוג אין איך לבדוק נכות  קוגניטיבית וגם כשקבע 40% בחוות הדעת הקודמת זה היה בהסתמך על הדוח של הגב' תאיר ועל התקנות דאז (עמ' 303, שו' 26-22).

בכל הנוגע להמיפלגיה הסביר פרופ' שטיינברג, כי היות וההמיפרזיס התרחש בגיל שנתיים, אין משמעות לימין ושמאל והנכות ממוצעת בניהם. ההסבר לכך הוא שכאשר מדובר בקטין וטרם נקבעה אצלו דומיננטיות אזי הממוצע הוא הקובע. זה לא לפי המצב שהתפתח בעקבות הפגיעה, אלא לפי המצב ביום הפגיעה (עמ' 304, שו' 8-1).

בחקירתו הנגדית לב"כ התובע, נשאל המומחה על ד"ר נאשף והסביר כי הוא מפנה אליו לאבחונים נוירופסיכולוגיים אפילו שהוא פסיכולוג חינוכי שכן יש לו הרבה ניסיון ויש יתרון בכך שהוא דובר השפה הערבית מבחינת ההבנה של תשובות במבחנים (עמ' 307, שו' 11-6). הוא נשאל האם להערכתו מדובר בילד שיכול להיכנס לאבחון נוירופסיכולוגי ולרמות את הבוחן והוא השיב שלהערכתו לא, אבל זו רק הערכה הוא לא ערך לו מבחן מהימנות (עמ' 307, שו' 36-32). 

הוא העיד כי מהניסיון שלו עם ד"ר נאשף היו מקרים לא רבים שהוא לא יכול היה לתת חוות דעת כי הנבדק לא מהימן והוא כתב לו את זה במספר מקרים בעבר (עמ' 308, שו' 26-22).

לגבי החסר בגולגולת  העיד המומחה, כי לפי תקנה 36(2) לתקנות הביטוח הלאומי, כשיש חסר בעצמות, הנכות נקבעת לפי גודל החסר. אם מתקנים את החסר, לפי תקנה 36(3) לתקנות הביטוח הלאומי אז הנכות שנשארת היא מחצית מהנכות לפני התיקון. כלומר אם היה לתובע 20% לפני התיקון אז אחרי התיקון נכותו בשיעור 10%. "לכן מגיע לו בגין הניתוח לתיקון חסר העצם בגולגולת וגם לאחר שהניתוח הצליח, נכות בשיעור 10%." (עמ' 309, שו' 8-1). לשאלת ב"כ הנתבעת אישר המומחה כי הנכות בגין תיקון החסר בעצם הגולגולת היא אסתטית ולא תפקודית (עמ' 309, שו' 13-11).

דיון והכרעה לגבי הנכות הרפואית

בחוות דעתו הראשונה מיום 10.6.14 קבע פרופ' שטיינברג כי התובע סובל מחבלת ראש קשה בגינה סובל מקשיים קוגניטיביים, קשיי למידה, קשיים שפתיים וקשיי קשב וריכוז, קשיים רגשיים והמיפרזיס ספסטי שמאלי עם תפקוד ירוד של יד שמאל. בשל כך קבע כאמור את נכותו של התובע כדלקמן: 65% בגין המיפרזיס שמאלי קשה; 40% בגין הפרעות קוגניטיביות ; ו-20% בגין חוסר בעצם גולגולתית, שאם תתוקן תבוטל הנכות.

בחקירתו בישיבת יום 3.7.18 הסביר פרופ' שטיינברג כי הוא נוהג להסתמך על האבחון הנוירופסיכולוגי, אשר במסגרתו נבדקים באופן מקיף כלל ההיבטים התפקודיים של התובע. במסגרת חקירתו האמורה הוא אישר כי מאז שנתן את חוות דעתו חל שינוי בתקנות ולפיכך במקום נכות בשיעור של 40% בגין הפרעות קוגניטיביות כפי שקבע בחוות הדעת מיום 10.6.14, יש להעניק לתובע נכות בשיעור של 60% בגין הפרעות קוגניטיביות בהתאם לסעיף 32א(1)(ה) לתקנות הביטוח הלאומי.

המומחה הסביר כי גם אם התייחס לדברי ההורים בחוות דעתו, הרי שבסופו של דבר הרכיב העיקרי הוא הבדיקה הנוירולוגית שהוא עורך והאבחון הנוירופסיכולוגי. עוד הבהיר כי הוא, כמו כל נוירולוג אחר, אינו יכול לבקר את עבודת הנוירופסיכולוג והסיכוי לטעות באבחון כזה הוא נמוך מאחר שהוא מסתמך על אבחונים מתוקפים.

כאמור לעיל, במסגרת חוות דעתו הראשונה הסתמך המומחה על אבחון נוירופסיכולוגי שערכה הגב' תאיר, שהשתמשה במתורגמנית לשפה הערבית, אף כי ציינה שהתובע יודע קצת עברית. לאחר שהוצגו לו מסמכים שונים וכן קטעים מעדותה של הגב' קדורה, המחנכת של התובע ומורה של התובע, העיד שיהיה זה לא אחראי לבנות על שלוש תשובות של המורה בעדותה אבחון שלם ועדיין בהתחשב בשני מסמכים שהוצגו לו לגבי מצבו של התובע בשנת 2017 סבר שיש מקום לערוך אבחון נוירופסיכולוגי נוסף לתובע על ידי נוירופסיכולוג דובר ערבית. הצדדים הודיעו על הסכמתם למינוי כאמור אולם לא הגיעו להסכמה לגבי זהותו ולפיכך, נקבעה זהותו של ד"ר נאשף על ידי המומחה פרופ' שטיינברג שעובד אתו וסומך עליו. התובע עבר אבחון נוסף אצל ד"ר נאשף ולאחר קבלת האבחון הנוירופסיכולוגי של ד"ר נאשף, הגיש פרופ' שטיינברג חוות דעת נוספת מיום 7.1.19, וזאת אחרי שבדק את התובע פעם נוספת.

בחוות דעתו זו, קבע פרופ' שטיינברג כי נכותו של התובע הינה כדלקמן: 70% בגין המפריזיס שמאלי קשה ו- 65% בגין פיגור שכלי בינוני. כן התייחס לצרכי התובע.

במסגרת חקירתו בישיבת יום 6.2.19 עומת המומחה עם מסמכים שונים עליהם חתומה ד"ר ליאנה בני-עדיני ועמד על דעתו כי אם היא מגדירה את מה שהוא ראה בבדיקה אצלו כהמפריזיס קל הוא חולק על כך וגם בבית חולים אלין חלקו על כך.

בכל הנוגע לקביעת הנכות בגין יד שמאל הסביר פרופ' שטיינברג כי מה שקובע לפי תקנות הביטוח הלאומי זה מצב היד, הנכות נקבעת לפי הגפה שהיא במצב קשה יותר ובענייננו מדובר ביד שמאל ולא ברגל, ובגין נכות קשה קובעות תקנות הביטוח הלאומי נכות בשיעור 70% (במקום 65% כפי שהיה טרם תוקנו תקנות הביטוח הלאומי). המומחה מצא כי יד שמאל של התובע כמעט ואינה שימושית והיא סובלת מדלדול שרירים, ובהקשר זה קיים הבדל בולט בין שתי הידיים. בהקשר זה אפנה גם לחוות הדעת של המומחה בתחום השיקום שמונה מטעם בית המשפט, פרופ' גבריאל זייליג 22.4.20 (להלן:"פרופ' זייליג), שמצא גם הוא בבדיקת התובע כי לתובע חולשה קשה עד כדי שיתוק של גף עליון שמאל מלווה בטונוס שריר מוגבר והגבלה בתנועות כתף שמאל, מרפק, שורש כף היד ואצבעות וכן יש הפרעה בתחושה (עמ' 4 לחוות דעתו). חוות דעתו זו תומכת באמור בחוות דעתו של פרופ' שטיינברג בעניין זה.

לפיכך, אני מוצא לנכון לקבל את קביעותיו של פרופ' שטיינברג, שהוא מומחה בתחום הנוירולוגיה, שעמד על דעתו לפיה בהתאם לסעיף המתאים בתקנות, יש להעניק לתובע נכות בשיעור של 70% בגין המיפרזיס שמאלי קשה. המומחה הגיע למסקנה האמורה לאחר שהעיד כי ערך לתובע בדיקה נוירולוגית מקיפה וכן בבדיקתו מצא כי התובע לא הסתייע ביד שמאל ולא ביצע בה פעולות וכן נוכח דלדול השרירים שמצא ביד שמאל להבדיל מיד ימין. בעניין זה אני מקבל את עמדתו של מומחה בית המשפט שעמד על חוות דעתו  לאחר חקירתו בה הוצגו לו גם מסמכים שונים.

הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי אין לייחס משמעות לחוות הדעת החדשה של פרופ' שטיינברג שהגדילה את שיעור נכותו הרפואית של התובע בגין המיפרזיס והמומחה לא היה רשאי לתקן נכויות שנקבעו בשנת 2014 לאור התיקון החדש. הנתבעת מפנה בסיכומיה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (תיקון מס' 2) התשע"ו-2015 הקובע כך:

"2(א) תחילתן של תקנות אלה באחד בחודש שלאחר תום שישה חודשים מיום

פרסומן (להלן - יום התחילה), והן יחולו על מי שעניינו נדון בוועדה או בוועדה

לעררים מיום התחילה ולאחריו.

(ב) מי שעניינו נדון בוועדה ערב יום התחילה, והגיש ערר על החלטת הוועדה

לוועדה לעררים, תיקבע דרגת הנכות בהתאם לתקנות העיקריות כנוסחן ערב יום

התחילה."

לפיכך, טענה הנתבעת, כי אם אפילו בדיון בוועדת הערר המתקיים לאחר מועד תחילת התיקון, עדיין דנים בערעור לפי התקנות הישנות הרי שעולה מכך, כי המחוקק הביע במפורש את רצונו שהתקנות החדשות יחולו רק במקרה בו הנכויות נקבעו לראשונה לאחר התיקון. ועדות נוספות או חוות דעת נוספות לאחר התיקון מחוייבות להמשיך ולהתייחס רק לתקנות הישנות וכך גם בענייננו. לפיכך טענה הנתבעת בסיכומיה כי אין לייחס משמעות לחוות הדעת השנייה של פרופ' שטיינברג שהגדילה את אחוזי הנכות בגין המיפרזיס מ-65% ל-70% (סעיפים 29-26 לסיכומי הנתבעת).

טענה זו איני יכול לקבל. ההליך בעניינו של התובע טרם הסתיים והוא תלוי ועומד בפני בית המשפט בערכאה דיונית ראשונה, וכאשר חוות הדעת הנוספת של מומחה בית המשפט הוגשה בהסכמת הצדדים, אין מניעה שדרגת הנכות של התובע תקבע על פי התקנות החדשות. בנוסף, בתביעות לפיצויים בגין תאונת דרכים ישנם שני מסלולים לקביעת נכות רפואית: קביעה על ידי מומחה רפואי שמונה על ידי בית משפט מכוח סעיף 6א לחוק הפיצויים והדרך השנייה היא קביעה על פי דין מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים. בענייננו מונה פרופ' שטיינברג מכוח סעיף 6א לחוק הפיצויים ואין מדובר בקביעה על פי דין (כמו למשל קביעת המל"ל).

בנוסף, איני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כי יש לקבוע את נכותו של התובע בגין המיפלגיה בשיעור 60% בלבד מאחר והתובע נפגע בהיותו פעוט בטרם רכש העדפה לצד זה או אחר, וכי הוא עושה שימוש טוב ומושכל ביד ימין ולכן יש להתייחס אל יד זו כיד הדומיננטית של התובע, נוכח עדותו של המומחה. המומחה העיד כי היות וההמיפרזיס התרחש בגיל שנתיים, אין משמעות לימין ושמאל ולכן קבע את הנכות הממוצעת בין שעור הנכות בגין פגיעה בפלג גוף דומיננטי לבין שעור הנכות בגין פגיעה בפלג גוף לא דומיננטי. ההסבר לכך הוא שכאשר מדובר בקטין וטרם נקבעה אצלו דומיננטיות אזי הממוצע הוא הקובע. עמדתו כי אין להעריך את מצבו של התובע לפי המצב שהתפתח בעקבות הפגיעה, אלא לפי המצב ביום הפגיעה מקובלת עלי.

לפיכך אני קובע כי נכותו של התובע בגין המיפרזיס שמאלי היא בשיעור 70%.

בכל הנוגע למצב הקוגניטיבי הבהיר פרופ' שטיינברג כי הוא הסתמך על האבחון הנוירופסיכולוגי של ד"ר נאשף, כאשר הוא שב והסביר כי אין חשיבות לדברי ההורים לגבי מצבו של התובע נוכח כך שהם אינם אובייקטיביים או אנשי מקצוע ואין להם את הכלים הדרושים. נוכח הקביעות באבחון הנוירופסיכולוגי שערך ד"ר נאשף, שקבע שהתובע סובל מפיגור שכלי בינוני, קבע פרופ' שטיינברג את נכותו של התובע בגין האמור בשיעור של 65% לפי תקנה 91 (3) לתקנות הביטוח הלאומי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים איני מקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה כי יש להעדיף את האבחון שביצעה הגב' תאיר, בין היתר, בגין כך שהאבחון אצל הגב' תאיר בוצע תחת השפעת ריטלין בניגוד לאבחון אצל ד"ר נאשף והיה מקום לאבחון עם ריטלין ואין עוררין כי היו מתקבלות תוצאות טובות יותר, וכן מאחר שבדיעבד הסתבר כי ד"ר נאשף אינו נוירופסיכולוג אלא פסיכולוג קליני חינוכי כאשר פרופ' שטיינברג הסביר בחקירתו כי יש העדפה ברורה לביצוע אבחון נוירופסיכולוגי על ידי נוירופסיכולוג ולא פסיכולוג או פסיכולוג חינוכי.

התובע עבר הערכה נוירופסיכולוגית פעמיים בפער של מספר שנים והמומחה העיד שמדובר באמצעי אובייקטיבי שמבחניו עוברים תיקוף והוא הבסיס לקביעת המגבלה הקוגניטיבית. לגבי השימוש ברטלין או אי השימוש ברטלין, איני סבור שיש ליתן לכך משקל מאחר ולא שוכנעתי שהפסקת השימוש ברטלין בשלב זה או אחר היה לה קשר להערכה הנוירופסיכולוגית השניה שעבר התובע. הפסקת הרטלין בנקודת זמן לאחר שנקבעה הנכות והתובע כבר עבר במסגרת הקביעה גם הערכה נוירופסיכולוגית, עת שאינו יודע שיידרש לסיבוב שני, מביאה להנחה סבירה שהפסקת השימוש ברטלין נעשתה משקול ענייני הקשור למצבו של התובע.

במהלך חקירתו נתבקש פרופ' שטיינברג להשוות בין האבחונים של ד"ר נאשף והגב' תאיר והוא הסביר כי הגב' תאיר שבדקה את התובע בגיל 9, תחת השפעת ריטלין, עשתה יותר טסטים ובדקה יותר כיוונים ניהוליים וזכרון והסתמכה על בדיקת אי קיו לפי שיטת קאופמן לילדים; בעוד ד"ר נאשף שבדק את התובע בגיל 13.5 ושהוא דובר הערבית התרשם באופן ישיר מהתובע, כאשר התובע לא נטל ריטלין, בדק יותר פרמטרים שנוגעים לאי קיו, כפי שבודקים אי קיו אצל מבוגרים, והתוצאה שקבל שהתובע מתפקד ברמת פיגור בינונית. המומחה העיד כי שתי השיטות מקובלות ופרט לכך סבר המומחה כי לא היו הבדלים משמעותיים בין האבחונים. שני המומחים לא בדקו ככל הנראה בדיקת מהימנות, אף כי הגב' תאיר התייחסה למהימנות התובע במסגרת האבחון שלה וקבעה כי לא נמצא ניסיון להתחלות, כאשר פרופ' שטיינברג בעדותו טען כי להערכתו התובע לא יכול לרמות בוחן במבחנים, וכי בעבר היו מספר מקרים שד"ר נאשף התריע בפניו כאשר מדובר היה בנבדק לא מהימן.

בסופו של דבר, פרופ' שטיינברג הסביר בעדותו כי האבחונים האמורים הם מדד מקצועי אמין, המבוסס על שאלונים מתוקפים והם מהווים כלי עזר לנוירולוג בנוגע לתחום הקוגניטיבי, כאשר לא הוצגה תשתית ממנה ניתן להסיק כי איזה מהאבחונים שבוצעו לא היו מהימנים. 

פרופ' שטיינברג הסכים כי היה מקום לדעתו להעמיד את נכות התובע על 40%, כך שלולא האבחון של ד"ר נאשף, הוא היה פונה לאבחון של הגב' תאיר כאשר לפיו, לפני ששונו תקנות הביטוח הלאומי, הנכות עמדה על 40%. עם זאת מאז שונה הסעיף בתקנות הביטוח הלאומי וכעת בהתאם לתקנות החדשות שהן הקובעות, היה מעניק נכות בשיעור של 60%. ברם, במקרה דנן, נערך לתובע אבחון נוסף עדכני על ידי ד"ר נאשף והוא מצא כי התובע סובל מפיגור שכלי בינוני, כאשר בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי יש להעניק בגין מצב זה נכות בשיעור של 65% ועליו הסתמך המומחה.

בענייננו קיימים שני אבחונים שונים מזמנים שונים ובהתאם להם נקבעו אחוזי נכות שונים כאמור לעיל. לאחר ששמעתי את עדותו של פרופ' שטיינברג, אני סבור מבלי לפגוע במומחיותה של הגב' תאיר, כי יש לקבל את האבחון הנוירופסיכולוגי העדכני שערך ד"ר נאשף, שההפניה אליו לאבחון נוסף הייתה בהסכמת הצדדים. ד"ר נאשף דובר ערבית, והיה ביכולתו להתרשם באופן ישיר מהתובע, כאשר אבחון זה אף נערך בשלב מאוחר יותר בחייו של התובע והוא עדכני יותר לגבי מצבו. אמנם, ההערכה שביצע ד"ר נאשף נעשתה ללא רטלין, אך פרופ' שטיינברג היה מודע לכך והדבר לא שינה מהאמור בחוות דעתו.

ההורים העידו בעניין נטילת הרטלין על ידי התובע ומועד הפסקת נטילתו, כשנתיים לפני עדותם (2017), כמו גם לגבי הסיבות להפסקת הטיפול ברטלין כאשר הנתבעת מנגד טענה כי  לאחר 16.9.13 אין תיעוד לרכישות נוספות של רטלין. בהקשר זה, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי מהראיות עלה שהומלץ לתובע לעשות שימוש ברטלין והתרופה תרמה לשיפור תפקודו, כאשר מדו"ח הנפקת התרופות נ/1 6.2.19 עולה כי  לאחר 16.9.13 אין תיעוד לרכישות נוספות של רטלין. אני סבור שאין זה רלוונטי מתי בדיוק הפסיק התובע לקחת את הרטלין האם מדובר בסוף שנת 2013 או שמא בשנת 2017, כאשר ממילא לא שוכנעתי כי הפסקת השימוש ברטלין נעשתה במכוון לשם החמרת מצבו של התובע באבחון הנוירופסיכולוגי, ונראה כי אין קשר בין החלטת ההורים להפסיק רטלין לבין האבחון הנוירופסיכולוגי. בנסיבות האמורות, משהתובע הפסיק את השימוש ברטלין לאחר שנקבעה לו הנכות על ידי פרופ' שטיינברג בפעם הראשונה בלא שידע שיצטרך לעבור אבחון נוסף בשלב כלשהו, אזי יש בכך כדי לחזק טענת ההורים כי הפסיקו לתת את הרטלין מטעם ענייני ועל פי שקול דעתם כהורים.

בנוסף לכל האמור, פרופ' שטיינברג בחר להסתמך בחוות דעתו העדכנית על האבחון העדכני שביצע ד"ר נאשף, אליו הוא הפנה, למרות שהיה מודע לכך שהוא אינו נוירופסיכולוג אלא פסיכולוג קליני חינוכי, והוא הבהיר בחקירתו כי למרות האמור הוא סומך על ד"ר נאשף וכי הוא מפנה אליו להערכות נוירופסיכולוגיות שכן יש לו ניסיון רב ונוכח היתרון של היותו דובר השפה הערבית מבחינת ההבנה של התשובות במבחנים. ממילא חשוב להבהיר כי האבחון הנוירופסיכולוגי שימש רק כלי עזר לקביעותיו של פרופ' שטינברג, בעוד האחרון הוא שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לשם קביעת נכות התובע והוא שבחר לקבל את האבחון שערך ד"ר נאשף ולהסתמך עליו בחוות דעתו.

בהתחשב בכל האמור לעיל, הרי שיש לקבל את קביעתו של פרופ' שטיינברג בחוות דעתו מיום 7.1.19 ולפיה נכותו של התובע בשל פיגור שכלי בינוני כאמור באבחון שערך ד"ר נאשף, הינה בשיעור של 65%.

בחוות דעתו הראשונה מיום 10.6.14 מצא פרופ' שטינברג בבדיקה הפיזיקלית חסר גרמי גדול בצד ימין של הגולגולת. בעדותו ביום 3.7.18 (עמ' 261, 262) הציג לו ב"כ התובע כי היה ניסיון בשנת 2011 לשתול עצם והוא כשל. המומחה אישר כי במועד הבדיקה של התובע לפני חוות הדעת הראשונה היה מדובר בחסר גולגולתי די גדול וכי מדובר באזור חשוף ללא הגנה של עצם המוח (הגולגולת) מסביב וכי יש לתובע באזור הזה רק כיסוי עור, ולכן נדרשת זהירות בפעילויות שונות שעלולות לגרום לתובע חבלת ראש. בחקירתו של האב בישיבת 13.5.18, הוא טען כי התובע לא עבר ניתוח נוסף לאחר שהיה אצל פרופ' שטיינברג בפעם הראשונה, וכי החזירו לתובע את העצם בשנת 2011 והיא לא השתלבה (עמ' 265, שו' 7-1).

אמנם בחוות דעתו מיום 7.1.19 לא התייחס פרופ' שטיינברג לנכות בגין חסר בעצם גולגולתית, אך בעדותו ביום 6.2.19 העיד, כי לפי תקנה 36(2) לתקנות הביטוח הלאומי, כשיש חסר בעצמות, הנכות נקבעת לפי גודל החסר. אם מתקנים את החסר, לפי תקנה 36(3) לתקנות הביטוח הלאומי אז הנכות שנשארת היא מחצית מהנכות לפני התיקון. כלומר אם היה לתובע 20% לפני התיקון אז אחרי התיקון נכותו בשיעור 10%. "לכן מגיע לו בגין הניתוח לתיקון חסר העצם בגולגולת וגם לאחר שהניתוח הצליח, נכות בשיעור 10%." (עמ' 309, שו' 8-1). לשאלת ב"כ הנתבעת אישר המומחה כי הנכות שקבע כאמור בגין תיקון החסר בעצם הגולגולת היא אסתטית ולא תפקודית (עמ' 309, שו' 13-11).

מעדותו של פרופ' שטיינברג לא עלה כי הוא ראה מסמך רפואי בדבר ביצוע ניתוח בו הושתלה עצם בהצלחה.

פרופ' זייליג, המומחה בתחום השיקום ציין גם הוא בחוות דעתו לאחר שבדק את התובע ביום 22.9.19, כי לתובע "חסר עצם גולגולת ימין." (עמ' 3 לחוות דעתו מיום 22.4.20).

התובע טען בסיכומיו כי לא מצאו את מכתב השחרור בדבר ניתוח נוסף בו הושתלה עצם ולטענתו, הניתוח שבוצע להחזיר את העצם המקורית נכשל והחסר נותר (סעיף 39) ולכן בקש לקבוע את נכותו בשיעור של 20% בגין חסר בגולגולת.

הנתבעת טענה בסיכומיה כי נכותו של התובע בגין חסר בעצם גולגולתית היא בשיעור 10% ואין לה משמעות תפקודית (סעיף 32).

נוכח כל האמור לעיל, ובמיוחד נוכח קביעתו של פרופ' זייליג בחוות דעתו מיום 22.9.19, לא שוכנעתי כי התובע עבר בהצלחה ניתוח להשתלת עצם ותיקון החסר, ונוכח חוסר עצם גולגולת ימין אצל התובע, אני סבור כי יש להותיר את הנכות שקבע פרופ' שטיינברג בגין החסר בעצם הגולגולת על שיעור של 20% כאמור בחוות דעתו הראשונה.  בסוגיה זו הסביר פרופ' שטיינברג כי כאשר קיים חוסר בעצם הגולגולת,  מצבו של התובע מסוכן שכן עור קרקפת רך מגן על הגולגולת במקום של החוסר, ועל התובע להיזהר בפעילויות שונות שלא תגרם לו חבלה.

נוכח כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בתחום הנוירולוגיה הינה בשיעור 91.6% (70% בגין המיפרזיס שמאלי; 65% בשל פיגור שכלי בינוני ו- 20% בגין חסר בגולגולת).

3.הנכות התפקודית

מטעם התובע העידה מורתו בבית הספר, הגב' קדורה

בעדותה הסבירה כי מדובר בבית ספר לילדים הסובלים משיתוק מוחין CP (עמ' 240, שו' 27).היא מורה בבית הספר מזה כחמש שנים ועוסקת בהוראה כ-12 שנים במשרד החינוך, בעלת תואר BA בסוציולוגיה והסבה לחינוך המיוחד. היא הסבירה כי בבית הספר יש בכל כיתה סייעת יחד עם המורה, ובכל כיתה עד 12 ילדים, כשיש כיתות בהן 8-6 תלמידים. התלמידים מקבלים גם טיפולים כגון ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וקלינאי תקשורת. יש שיעורים קבוצתיים ויש שיעורים פרטניים גם בתחומים של ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וקלינאי תקשורת בנוסף למקצועות רגילים כגון: חשבון, אנגלית. הלימודים מכיתה א ועד גיל 21. שעות הלימוד בין 08:00 בבוקר ל-15:00 ובימי שישי לא לומדים. היא העידה כי בכיתה של התובע יש 8 תלמידים ובמערכת השעות מוגדר לכל כיתה מספר השעות הפרא רפואיות שהכיתה מקבלת וכן כמה שעות מקבל כל ילד ספציפי ובאיזה תחומים, אך היא אינה זוכרת לגבי התובע. היא העידה כי היא לימדה את התובע מכיתה ג, ובשלוש השנים האחרונות היא גם המחנכת שלו. היום הוא בכיתה ז' ולמעשה זו השנה החמישית שהיא מלמדת אותו. לטענתה, התובע מזהה את רוב האותיות ומאיית מילים פשוטות אבל יש לו קושי בקריאת מילים מורכבות. הסייעת של הכיתה עוזרת לו בקריאה ותיווך. בעזרת התיווך הוא מצליח לקרוא גם מילים מורכבות, עד שתי שורות. התובע להערכתה ברמה של ילד בריא בכיתה ג' מבחינת השפה הערבית (עמ' 241). מבחינה חברתית הוא תלמיד חברתי שמתיידד עם אחרים והוא מקובל חברתית בתוך בית הספר. יש לו ידידים וחברים. מבחינה התנהגותית יש לו התפרצויות זעם שלפעמים מתבטאות באלימות מילולית או בתקופה האחרונה, פיזית. מבחינה לימודית הוא בקבוצה החלשה בכיתה. יש לו קשיי כתיבה, הוא לא יכול להתרכז במשימה שדורשת מאמץ כמו כתיבה, דעתו מוסחת ויש לו קשיים בכתיבת האותיות עצמן. בדרך כלל בתחילת היום הוא מאד רגוע אבל בסוף היום הוא מתחיל להיות חסר מנוחה ולזוז הרבה, לא מתרכז ורוצה לצאת ולא ללמוד (עמ' 242). התובע אלים מילולית כלפי תלמידים אחרים ורואים את זה בהפסקות. לאחרונה גם כלפי מורים, הוא מקלל ועושה סימנים עם היד. הוא נותן מכות לתלמידים אחרים ולפעמים כשהוא מתפרץ היא לא יכולה להשתלט עליו והוא יכול לדחוף אותה. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה כשבועיים-שלושה לפני מתן עדותה. רואים את זה יותר בתקופה האחרונה ולכן ביקשה מהוריו לגשת אתו לפסיכיאטר. התכיפות של אלימות פיזית כלפי תלמידים אחרים אינה שכיחה כי היא משגיחה (עמ' 243). במסגרת חקירתה, הגב' קדורה הופנתה לעמודים 229-225 שצורפו כנספחים לתצהיר האב, מדובר במסמך שכותרתו: דו"ח תפקודי-סיכום הצוות הרב מקצועי-חינוכי, מיום 5.3.17, בעניין התובע. היא הסבירה שמדובר בדו"ח שבית הספר מוציא לגבי כל תלמיד באמצע השנה ובסוף השנה והיא חתומה עליו (עמ' 243, שו' 19-14). הדו"ח נערך במסגרת של מועצה פדגוגית, בנוכחות המורים והצוות הפרא רפואי (עמ' 245, שו' 16). מדובר בדוחות שנערכים פעמיים בשנה (עמ' 246, שו' 11-10). היא אישרה כי היא יכולת לתת דוחות חינוכיים מסוג זה להורים לבקשתם (עמ' 246, שו' 21-20). המנהל חתום על הדו"ח האמור בעמוד הראשון והיא חתומה בעמוד האחרון (עמ' 246, שו' 29-26). במהלך חקירתה של הגב' קדורה נתבקשתי לאפשר הגשת דו"ח נוסף מיום 30.6.17 בעניינו של התובע. חלק מהדברים המפורטים בדו"ח יודעת הגב' קדורה מידיעה אישית בהתאם לתשובותיה וחלק היא יודעת מפרטים שנמסרו לה על ידי אחרים. לפיכך התרתי הגשת הדו"ח מיום 30.6.17 כראיה ולגבי משקלו קבעתי כי הדבר ייבחן עניינית בהתאם לעדותה של הגב' קודרה וטענות הצדדים לרבות מהימנות (עמ' 247, שו' 33-22). ואכן הדו"ח החינוכי מיום 30.6.17 הוגש וסומן נ/1 1.3.18.

הגב' קדורה העידה כי אוצר המילים של התובע מתאים לגילו הביולוגי, לכיתה ז'. הוא יכול להביע את מה שהוא רוצה בצורה ברורה ואין בעיה להבין אותו. הוא ילד מאד חברותי ומתקרב לילדים והילדים אוהבים אותו. כן חל שינוי במצב בחודש האחרון שהתפרצויות הזעם שלו יותר שכיחות. התגובות שלו יותר ממה שהיה בעבר. "לפני החודש האחרון ראינו שיש אלימות פיזית ומילולית אבל זה היה בשליטתי ויכולתי להרגיע אותו, ערכתי איתו שיחות אישיות." (עמ' 248, שו' 17-6). היא נשאלה מה הכוונה כשנאמר בדו"ח כי לתלמיד קריאה לא רהוטה, מאיית מילים והיא השיבה שהוא מנסה לקרוא את המילה, במקום להגיד את כולה הוא מתחיל לאיית למשל בעברית על דרך הדוגמא כי מדובר בערבית הוא אומר מ',ב' וכך הלאה. אבל יש מילים שהוא קולט את התבנית (עמ' 249, שו' 10-6). הגב' קדורה נשאלה עד איזה מספרים יודע התובע פעולות חיבור וחיסור והיא השיבה "שתי ספרות כלומר עד 99." (עמ' 249, שו' 12-11). נוכח האמור נשאלה מדוע צויין בדוחות כי התובע שולט בפעולות חיבור וחיסור ומזהה מספרים עד 100 אלף. היא השיבה, כי אם רשום כך זו טעות בספרות. זה לא מאה אלף, אולי זה עשרת אלפים, זו אינפורמציה שקיבלה מהמורה לחשבון ויכול להיות שהיא עצמה טעתה בספרה. פעולות חשבון של חיבור וחיסור זה לא למנות. המידע של פעולות החשבון אינו בידיעתה, אלא מדבריה של המורה לחשבון. היא הופנתה לדו"ח מיום 30.6.17 שם נאמר כאמור כי התובע מזהה את המספרים עד מאה אלף בצורה טובה ולפיכך נשאלה שוב האם לא מדובר בסתירה לדבריה שהוא עושה רק פעולות עד שתי ספרות. הגב' קדורה השיבה כי הדברים שונים לגמרי. יש ילדים שיכולים לספור עד מיליון אבל לא יכולים לבצע פעולות חיסור וחיבור עד יותר ממאה למשל. זה לפי תפקוד. היא נשאלה אם התובע יכול לפתור תרגילים בחשבון עם יותר מפעולה אחת והשיבה כי אינה יודעת. היא יודעת לומר שבערבית הוא יכול להבין פעולות מורכבות בעל פה אבל היא אינה יכולה לאשר לגבי תרגילים בחשבון עם יותר מפעולה אחת (עמ' 249). היא העידה עוד, כי התובע משתתף בשיעורי התעמלות המותאמים למצבו ולמצבם של התלמידים ואוהב את השיעורים הללו. היא גם אישרה שבבית הספר הוא רץ ומשחק עם הילדים בכדור. הוא גם רוכב על אופניים אך לא מדובר באופניים רגילים, אלא בטיחותיים בהם קושרים את התלמיד לאופניים עם חגורות. התובע רוכב בהשגחה. היא ראתה אותו מדווש ברגליים עם האופניים האלה וזה קשה לו קצת. כן אישרה הגב' קדורה כי התובע מבין עברית וכי הוא למד בעבר בבית ספר לדוברי עברית. הוא מדבר עברית אבל לא משפטים מלאים. עם זאת הודתה שלא שמעה אותו מדבר עברית בדו שיח ארוך בעברית. לגבי הידע בגאומטריה נמסר לה על ידי המורה לחשבון שהוא מזהה צורות גאומטריות (עמ' 250). היא נשאלה למה התכוונה כשציינה בדוח מיום 30.6.17 (נ/1 1.3.18) שהוא בעל כשרון לניהול שיחה עם בני כיתתו ואף עם מבוגר, והיא השיבה שהוא מנהל שיחה רגילה בערבית עם בני כיתתו וגם עם מבוגר. בהמשך חקירתה אישרה הגב' קדורה כי התובע אינו מגיע לבית הספר עם סדים. לדבריה, צריך להרכיב לו סדים בידיים אבל הוא מסרב (עמ' 251, שו' 14-13). היא העידה כי התובע אוהב לסייע ולעזור לילדים אחרים ולבצע משימות חברתיות (עמ' 251, שו' 18-15). התובע נמצא בלימודים משעה 08:00 עד 15:00 וכל שעת לימוד נמשכת 45 דקות. היא הסבירה כי מטפלים בתובע במסגרת בית הספר מרפא בעיסוק, קלינאי תקשורת ופיזיותרפיסטית. היא רואה את התובע בשיעורים שלה, כשיש משימה של תיאום עין יד, והיא רואה שהוא מתקשה בגזירה וזקוק לסיוע וגם בכתיבה בעט (עמ' 251, שו' 31-26). היא אישרה שהתובע משתמש בטאבלט בבית הספר ואוהב את זה (עמ' 251, שו' 36-32). היא אישרה כי אם נושא יעניין אותו הוא יגלוש באינטרנט ואם היא תאמר לו להפסיק לגלוש הוא יפסיק. אם לא הייתה אומרת לו להפסיק לגלוש הוא היה ממשיך כי הוא אוהב את זה (עמ' 252, שו' 7-1). היא טענה שהתובע יודע לקרוא רק שעון דיגיטלי עם ספרות אך הופנתה לכך שכתוב בנ/1 1.3.18, כי הוא יכול לקרוא גם שעון אנלוגי. בתשובה לכך השיבה "תשאל את המורה לחשבון. אני לא יכולה לאשר את זה." (עמ' 252, שו' 11-8). היא אישרה שהוא מכיר ומזהה את ימי השבוע, חודשים ושנה (עמ' 252, שו' 18-16). כן אישרה כי התובע אהוב על הילדים, חייכן וחברותי, עונה בקצרה לשאלות שנשאל אם השאלה חדה, ברורה וחלקה, משתף פעולה לפי מצב רוחו ומפעיל איי פד לבדו (עמ' 253, שו' 12-2). היא רואה שיפור אצל התובע בלימודים עם השנים, אף כי זה שיפור איטי. הוא ילד מקובל, מגיע וחוזר בהסעה, וביולי אוגוסט נמצא בקייטנה בבית הספר (עמ' 254, שו' 28-16).

האב הגיש תצהיר מיום 1.3.17

בתצהירו התייחס האב בין היתר למצבו של התובע שלומד בבית הספר אפאק בתל שבע שהוא בית ספר מיוחד לילדים בדואים במצבו מהאזור. בית הספר כולל גם טיפולי פיזיותרפיה וקלינאית תקשורת ומה שצריך ילד במצב שלו. הכיתות קטנות עם טיפול שיקומי והציונים וההערכות הן לילדים במצב מיוחד (סעיף 15). האב הצהיר כי התובע התקדם מאז שיצא מבית החולים אלין על כסא גלגלים והיום הוא הולך, משחק, צוחק ומדבר (סעיף 16). אך גם היום יש לו קשיים. יד שמאל שלו לא עובדת בכלל ולכן כל פעולה שמצריכה שתי ידיים הוא לא יכול לעשות. למשל, לפתוח קופסה, לפתוח ולסגור כפתור, לסגור ריץ' רץ', להרים או למשוך משהו עם שתי הידיים. הוא זקוק לעזרה במקלחת כי עם יד אחת בישיבה הוא לא יכול להגיע עם הסבון לכל מקום. רגל שמאל עובדת אבל לא באופן רגיל. הוא הולך בצליעה. מתעייף מהר בהליכה ולא תמיד יציב. אם הרצפה חלקה זה מסוכן עבורו. במקלחת אינו יכול להיות לבד ולא יכול להתלבש לבד. קשה לו לעמוד ולהתרכז במשהו יותר מכמה דקות. הוא מיד מתחיל ללכת, להסתובב ולעבור ממקום למקום ולחפש משהו אחר. ההתנהגות שלו כוללת כעסים ואלימות כלפי המשפחה, בכי וצעקות. הוא מקלל ולא יודע שהוא אומר משהו לא בסדר. עיקר הקושי שהוא לא רגוע, כמו ילד גדול עם התנהגות של ילד בגן. הוא לא יודע לזהות סכנה בכלל. אם ילך ברחוב לא יידע לחזור. לא יודע להיזהר. אם יש מקום גבוה הוא יכול ללכת בלי לחשוב שזה מסוכן. בגילו, יכול להיות בלי בגדים, לרצות לצאת לרחוב, ולא מבין שזה לא בסדר. התובע לומד ויודע אותיות ומספרים אבל ברמה בסיסית מאד. הוא לא קורא ומי ששומע אותו, רואה שהוא לא מדבר לעניין. לא יודע לפתור תרגיל בחשבון 7+8 וגם לכתוב הוא יודע רק אם מסמנים לו צורה והוא מעתיק. התובע אינו זוכר דברים ואם נותנים לו משימה ולא עושה אותה מיד הוא לא זוכר אחר כך. ההורים מסדרים לו את תיק הלימודים כי הוא לא יודע לסדר לבד וגם אוכל מכניסים לו כי הוא לא יודע לדאוג לזה לבד (סעיף 17).

בעדותו בבית המשפט הופנה האב למסמך של בית החולים דנה לילדים מיום 31.1.11 (עמ' 95 לנספחים שצורפו לתצהירו), והאב נשאל האם נכון שבהתאם לאמור באותו מסמך כבר בינואר 2011 עשה התובע התקדמות משמעותית בתפקודי החשיבה שלו. האב השיב לכך בשלילה. הוא טען כי ביקר את התובע פעמים רבות בגן באותה תקופה ולא היה שיפור (עמ' 260, שו' 20-9). הוא נשאל על כך שמאותו מסמך עולה כי התובע הולך, רץ, מנתר ורוכב על אופניים והוא טען כי זה לא נכון והוא אינו יודע מדוע זה נכתב (עמ' 260, שו' 25-21). האב נשאל האם התובע מניח את יד שמאל שלו על השולחן בזמן שהוא משחק ומשתמש ביד על מנת לתפוס או לייצב את הדף בזמן שהוא מצייר. הוא השיב, כי הוא אינו חושב. רק אם מעירים לו הוא תופס את יד שמאל עם יד ימין ומעביר אותה מעל השולחן אל הדף. נוכח תשובתו הוא הופנה לעמ' 98 לנספחים שצורפו לתצהירו, שם כתבה הגננת מוניק ביטון בפברואר 2011, כי התובע אכן נוהג כך. האב השיב כי הוא קורא לזה פקודה (עמ' 261, שו' 16-5). האב אישר כי התובע מצייר, אך לא ניתן לבקש ממנו לצייר משהו ספציפי, הוא מצייר פסים לכל מיני כיוונים. הוא טען כי לא ראה אותו אף פעם גוזר במספריים. מעולם לא ראה אותו פותח בקבוק. בעבר פתח קופסת נעליים אחרי שהאב נתן לו הוראה לפתוח אותה. הוא הרים את המכסה עם יד ימין. הוא אינו מוריד ונועל נעליים לבד, וגם לא גרביים. הוא מוריד ולובש חולצה עם עזרה והוא אינו יכול להוריד מכנסיים וללבוש אותם לבד וקשה לו מאוד לפתוח רוכסן ולסגור (עמ' 261, 262). התובע אוכל ושותה עם עזרה. אם צריך לחלק אוכל, מחלקים לו לחתיכות. צריך להעיר לו לא לדחוף יותר מידי לפה כי הוא לא מעריך את גודל האוכל וכן יש להגביל את הכמות כי הוא יכול לאכול יותר מידי ולהקיא. התובע הולך לשירותים עם עזרה (עמ' 262). האב הופנה למסמך עליו חתמה מונה מלחם מרפאה בעיסוק מיום 9.10.17 (נ/1 13.5.18) שציינה בין היתר כי התובע מצייר באופן חופשי, משרבט, מסוגל לחקות ולהעתיק דוגמאות, משתמש באופן נכון במספריים גוזר לפי קו ישר, משחיל לפי דוגמה גודל צבע וצורה, פותח קופסה מגירה דלת ופקק של בקבוק. האב טען, כי לגבי פקק של בקבוק הוא מעולם לא ראה את התובע עושה זאת. התובע לא יכול לרשום את שמו, אלא אם מציירים לו נקודות והוא מחבר אותן (עמ' 262, שו' 24-16). לטענתו הוא לא מוריד ונועל נעליים, אפילו סנדלים הוא לא יכול לנעול, צריך להשחיל לו את הרגל ולקשור. האם עוזרת לו להתלבש ולהתפשט (עמ' 262, שו' 33-25).

בהמשך חקירתו הופנה האב לעמוד 107 לנספחים לתצהירו שם במסמך הערכה פסיכולוגית מיום 23.3.11, צויין לגבי התובע, כי  למרות מגבלות האבחון התובע מרשים כילד הקולט מהסביבה החינוכית, בעל ידע עולם תקין, יכולת המשגה, זכרון ויכולת משחק סימבולי. האב טען, כי התובע אינו מודע למה שקורה סביבו. הוא מחייך אם מדברים איתו. אי אפשר לומר שהוא חברותי, הוא כופה את עצמו על הסביבה (עמ' 266, שו' 11-3). האב הופנה לעמוד 120 לנספחים לתצהירו, סיכום ביקור במרפאה מיום 18.3.14, שם צויין כי התובע ילד חייכן וחברותי ועונה בקצרה ולעניין לשאלות, משתף פעולה יפה. האב אישר כי אם הוא יישאל מה שם אביו הוא יידע להשיב על כך (עמ' 266, שו' 15, 27-25). הוא יענה על השאלה מה הוא אוהב לאכול: "הוא יגיד קוסקוס, ואחר כך יברח לעל האש, הוא יגיד אני אוהב קוסקוס, ואז יתחיל להגיד על האש וזה." (עמ' 267, שו' 2-1). אם הוא יישאל אם הכין שיעורי בית הוא ישיב שהכין בבית הספר, אך אם יבדקו הוא לא עשה זאת (עמ' 267, שו' 6-3).

התובע אינו מדליק לבד את המחשב (עמ' 267, שו' 24). האב נשאל אם הוא יודע אם התובע מפעיל IPAD בבית הספר והשיב כי לא ראה זאת. הוא לא ראה את התובע גולש לבד באינטרנט. בדרך כלל הוא פותח לו אתר ביוטיוב "של דאחייה" וכשזה מסתיים הוא עובר לתמונה הבאה. עובר מתמונה לתמונה ומפעיל את הסרטונים (עמ' 267, שו' 33-29). 

האב הופנה לעמוד 123 לנספחים לתצהירו, שם בסיכום ביקור במרפאה בבית החולים אלין מיום 18.3.14 נאמר לגבי התובע כי הוא "מפעיל בעצמאות אייפד" ומבצע בהצלחה משימות של התאמה ומיון. מול האייפד מרוכז ועובד בהתאם להוראות. האב השיב כי הוא אינו מאמין שהתובע גולש לבד (עמ' 268, שו' 4-1). האב נשאל אם הוא מתאר את התובע כילד חכם והשיב על כך בשלילה. האב טען כי אחרי התאונה התובע לא דיבר חופשי ולא דיבר לעניין והוא גמגם (עמ' 268, שו' 29-25). האב הופנה לעמוד 127 לנספחים לתצהירו, שם בסיכום שערכה עובדת סוציאלית ביום 17.8.08 נכתב כך: "ההורים מתארים את ...כילד חכם, אשר מבין לגילו, מדבר משפטים חופשי ולעניין, אך הדיבור "מקרטע" (מגמגם). לטענת האב, התובע לא דיבר חמישה חודשים לפני הביקור במרפאה בבית חולים אלין, ולכן זה היה מבחינתו משהו גדול אז וככה הוא התייחס לזה, פתאום היה שיפור, וזה היה בשבילם הישג (עמ' 269, שו' 6-1). התובע הוא ילד שקל לסדר אותו, לצחוק עליו או לנצל אותו. יש לו חברים למריבה בבית הספר. הוא נשאל האם הילדים בבית הספר אוהבים אותו והשיב כי אינו יודע. כשהוא אוסף אותו מבית הספר, התובע יושב ליד שולחן עבודה, או שהוא אוכל או שהוא רץ (עמ' 269, שו' 15-7). האב טען כי הוא לא מאשר לתובע לצאת בלי ליווי. אם הוא בעבודה, אמא שלו במטבח והוא מבקש ללכת לסבתא אז מאשרים לו, אבל לא לצאת מהשער הראשי. הסבתא גרה באותו מגרש, מרחק של כ-30 מ' מהבית, ביחידת דיור (עמ' 269, שו' 21-16). לא סומכים עליו וילוו אותו בקשר עין לסבתא, עד הכניסה שהוא נפגש אתה (עמ' 269, שו' 24-23). תמיד מישהו משגיח עליו, כל המשפחה, אחים ואחיות של האב, שכנים שיתקשרו אליו אם התובע מתרחק ללא השגחה (עמ' 269, שו' 33-29). האב הופנה לעמוד 77 למוצגי הנתבעת שהוגשו ביום 16.1.18, שם בפרוטוקול ועדת ערר מיום 26.8.09, בעמוד 3 לדו"ח, צויין בממצאי הבדיקה כי התובע משתמש ביד שמאל לפעולות פשוטות ודו צדדיות. האב נשאל האם האמור נכון והשיב על כך בשלילה (עמ' 270, שו' 4-1).

האם טענה בתצהירה מיום 1.3.17 כי יד שמאל של התובע אינה עובדת כלל. לכן כל פעולה המצריכה שתי ידיים הוא לא יכול לעשות. לפתוח קופסה, לפתוח ולסגור כפתור, לסגור ריצ'רץ', להרים או למשוך משהו עם שתי ידיים. במקלחת הוא זקוק לעזרה מאחר ובמצב ישיבה הוא אינו יכול להגיע עם יד אחת עם הסבון לכל מקום. רגל שמאל שלו עובדת אך לא רגיל. הוא הולך בצליעה, מתעייף מהר בהליכה, לא תמיד יציב. רצפה חלקה מסוכנת לו. הוא לא יכול להתלבש ולהתקלח לבדו. קשה לתובע להתרכז במשהו יותר מכמה דקות. הוא מיד מתחיל ללכת ולעבור ממקום למקום. ההתנהגות שלו כוללת כעסים ואלימות כלפי המשפחה, בכי וצעקות. הוא מקלל ולא יודע שהוא אומר משהו לא בסדר. הוא לא רגוע ומתנהג כילד בגן. האם היא שמסדרת לו תיק לבית הספר ומכינה לו אוכל כי הוא לא יודע לעשות זאת (סעיף 14).

בעדותה בבית המשפט האם הופנתה לעמוד 95 לנספחים שצורפו לתצהיר האב, שם בביקור בבית החולים דנה לילדים ביום 31.1.11, צוין לגבי התובע כי מאז התאונה עשה התקדמות משמעותית בתפקודיו השכליים ועל פי דיווח ד"ר עדני הוא הולך, רץ, מנתר, רוכב על אופניים ומדבר שתי שפות. האם השיבה כי לא אמרו זאת וזה לא נכון (עמ' 280). בהמשך חקירתה הופנתה לכך שבעמוד 120 לנספחי תצהיר האב, סיכום ביקור במרפאה בבית החולים אלין מיום 18.3.14 צויין כי התובע חייכן וחברותי ועונה בקצרה ולעניין לשאלות ומשתף פעולה יפה. היא אישרה כי התובע חייכן וכי הוא חברותי ומדבר יותר מידי. למרות שהיא לא נותנת לו לפגוש ילדים אחרים מפחד שיקבל מכה בראש. עם זאת הכחישה כי אם שואלים אותו שאלה הוא עונה לעניין ובקצרה (עמ' 280, שו' 36-27). האם העידה כי התובע לא יודע להפעיל טאבלט אך הוא יכול לשים אצבע על התמונות. היא הסבירה לו איך ללחוץ על הכפתור והוא עושה את זה. היא הופנתה לעמוד 123 לנספחי תצהיר האב, שם צויין בסיכום ביקור במרפאה בבית החולים אלין מיום 18.3.14, כי התובע מפעיל בעצמאות אייפד. היא טענה כי האמור אינו נכון. כשהתובע מול הטאבלט הוא מרוכז אולי לעשר דקות (עמ' 281, שו' 25-18). כן הופנתה בחקירתה לעמוד 127 למוצגי התובעים,  סיכום עובדת סוציאלית מיום 17.8.08, שם צויין כי ההורים מתארים את התובע כילד חכם. היא נשאלה אם כך היה והשיבה "כן, ראיתם אותו, הוא טוב." אך ההבנה שלו מתאימה לגיל 3 והוא בן 13, לכן משחק עם ילדים קטנים (עמ' 281, שו' 36-31). היא לא נותנת לו לצאת מחוץ לאזור של הבית כי מפחדת שילך לאיבוד (עמ' 282, שו' 5-1). היא נשאלה שוב האם מסרו לעובדת הסוציאלית שהתובע חכם והבין לפי גילו, והשיבה "לא. ב-2008 לא היה מדבר. ב-2007 כשהייתה התאונה לקח המון זמן עד שהתחיל לדבר." (עמ' 282, שו' 12-10). לטענתה, התובע לא יכול להרים משהו קל בשתי הידיים. הוא לא יכול להזיז את היד. הוא יכול ללכת מהר אבל לא לרוץ כי הוא ייפול (עמ' 282, שו' 24-15). האם העידה גם כי לא מגיעים לבקר את התובע חברים מבית הספר, הם רחוקים. הוא משחק ליד הבית במתחם של הבית, עם חברים ילדים בני 4-3 , אחיינים של האב ולא משחק עם ילדים בגילו, אף כי בבית הספר הוא נמצא בחברת בני גילו (עמ' 285).

התובע השיב לשאלות בית משפט בקצרה בישיבת יום 1.3.18.

התובע ידע להשיב לשאלות קצרות שנשאל כגון שמו, גילו, שם בית הספר (עמ' 256, שו' 18-4). כשנשאל מה השעה השיב שהשעה 11:00, אף כי השעה הייתה 14:00. לא ידע להשיב על תרגיל חיבור (50+50) והשיב שהאם עוזרת לו להתקלח (עמ' 256, שו' 30-22). לגבי מצבו האורתופדי, התובע יצא בהליכה תוך כדי צליעה, לא היו לו סדים על הידיים והרגליים. ביד שמאל פרק היד נראה מכופף כלפי פנימה (עמ' 256, שו' 34-33).

פרופ' זייליג, מומחה בית המשפט בתחום השיקום הגיש חוות דעת (מיום 22.4.20) לאחר שבדק את התובע ביום 22.9.19. בחוות הדעת ציין כי התובע נפצע קשה בתאונת דרכים בגיל הרך, כשהיה בן שנתיים וחצי בלבד. הפגיעה העיקרית הייתה מוחית וכיום, כשהוא קרוב לגיל 15, השלכותיה ניכרים בתחום הפיזי, הקוגניטיבי והפסיכוסוציאלי. באשר להשלכות העתידיות של הפגיעה המוחית הקשה ממנה סובל התובע, הספרות הרפואית מתארת שלל השלכות רפואיות אפשריות. במאמרים שפורסמו לפני עשור ויותר העריכו המחברים שלילדים שסבלו מפגיעה מוחית בינונית וקשה, סיכון מוגבר לפתח בעיות קוגניטיביות, פיזיות ונפשיות. אותם הילדים מתקשים לסיים לימודים גבוהים, להשתלב בשוק העבודה ובאחוז גבוה יותר מבני גילם עלולים להתמכר לסמים ולטיפה המרה ולהעצר על ידי המשטרה בגלל אלימות. גם הפרעות הורמונליות ואוטונומיות ארוכות טווח עלולות לפגוע בהתפתחותו של הילד עם פגיעה מוחית. המומחה קבע, בין היתר, כי אפשרויותיו של התובע להשתכר בשוק החופשי, כולל עבודות מזדמנות, פחתו בצורה ניכרת, אם בכלל וכי הוא יצטרך לעבור אבחון ותהליך של שיקום תעסוקתי.

בעדותו בבית המשפט, בישיבת יום 6.8.20, אישר פרופ' זייליג כי הוא אינו דובר את השפה הערבית וכי את התלונות קיבל בעיקר מפי הורי התובע, כאשר התובע עצמו ענה שאין לו בעיות. התובע דובר עברית בצורה חלקית בסיסית. תלונות הורי התובע נמסרו לו בעברית (עמ' 320). רוב האנמנזה היא מהמסמכים הרפואיים, ותוספות מועטות מפי ההורים (עמ' 321, שו' 4-1). פרופ זייליג העיד כי במהלך הבדיקה הוא שאל את התובע שאלות בשפה העברית וקיבל ממנו תשובות בעברית. היו שאלות שלו שהתובע לא הבין,  הוריו תרגמו לו לערבית ואז הוא ענה בעברית. "אני מבהיר, אין פה שיחה שאני צריך להבין אנמנזה עמוקה כמו כואב לך כשאתה הולך, רוב המצב אני קראתי אותו מהמסמכים הרפואיים. אני מבקש ממנו דברים פשוטים כמו להרים יד, דברים כאלה." (עמ' 321, שו' 18-8). היו שאלות בסיסיות ששאל את התובע והוא הבין וענה לו בעברית כמו למשל איזה יום היום וכשביקש ממנו פעולת חשבון פשוטה כתב והסביר לו, למשל פעולת חיבור של 2+2. 5 כפול 5 לא הגיעו לזה. התובע התמצא בזמן הבדיקה, בזמן ובסיטואציה. ההבנה לשאלות הפשוטות ששאל הייתה תקינה (עמ' 321, שו' 31-19). הוא נשאל האם מאחר שהתובע דובר ערבית לא היה רצוי לערוך את הבדיקה בנוכחות מתורגמן ופרופ' זייליג השיב על כך בשלילה. "אני מטפל בעשרות אלפים דוברי השפה הערבית. את הבסיס אני יודע קצת והם יודעים קצת, כך שזה מספיק לצורך הבדיקה ברמה הזו" (עמ' 322, שו' 5-1). הוא הסביר, כי גם אם האם מספרת שהילד שוכב במיטה כל הזמן ובוהה ולא מסוגל להזיז את הידיים והרגליים, הוא לא היה מקבל את התלונה הזו ולא היה מתייחס אליה. הוא עושה את הקשר בין בדיקת הנפגע על ידו לבין התלונות שנמסרות לו. כל חוות דעת שיקומית מתבססת על זה, ואין צורך במעקב של 24 שעות כדי לראות מה התובע עושה כל היום (עמ' 322, שו' 19-15). הוא הסביר שהוא מתבסס על הידע שלו ועל הבדיקה שלו,  לאחר שעות שקרא את החומר הרפואי בטרם הבדיקה עצמה, כולל תחקיר ארוך מאד ולאחר שקרא במקרה זה גם את חקירתו של פרופ' שטיינברג (עמ' 322, שו' 29-24). כן ציין המומחה כי עיין בחוות הדעת הנוירופסיכולוגית מחודש אוגוסט 2018 וגם ממנה הוא למד דברים (עמ' 323, שו' 3-1).

לאחר שהוצגו למומחה עמודים 254-240 מחקירתה של הגב' קדורה ביום 1.3.18 בנוגע לתפקודו של התובע, הבהיר המומחה כי לא מפתיע אותו שנאמר שהתובע מבין הוראות מורכבות כשלדבריו:

"התמצית זה שום דבר שכתוב בעדותו של המורה לא מתנגד עם חוות דעתי, כי אני גם כותב שאין בעיה שפתית לתובע. זאת אומרת בעיה במוח, ודיבור זה אומר השרירים של הדיבור. אין לו בעיה במוח ובדיבור. כשהולכים ועושים אבחון נוירופסיכולוגי עולים דברים שגם כאן בחלקם הם חמורים, לדוגמא בגן הגננת או המורה לא מבינה מה זה תפקוד ניהולי, כמו שינוי באסטרטגיה כשמשהו בלתי צפוי קורה. אני לא מתכוון להישמע דידקטי, אני נתקל בבעיה של חוסר הבנה של הרבה אנשים שוב ושוב כמו המורה לצורך העניין. גם באבחון הנוירופסיכולוגי כתוב שרמה קוגניטיבית נמוכה, תחום מילולי ברמה נמוכה. אבל, איפה שהם רואים את הבעיות הם רואים זיכרון עבודה, תפקוד ניהולי, בזה יש לו רמה נמוכה מאוד. גם במהירות העיבוד של המידע, וגם סף תסכול נמוך. נטייה להתנהגות אלימה וילדותית. בסיכום של האבחון הנוירופסיכולוגי אני כתבתי את זה בעמ' 3 לחוות דעתי."  (עמ' 325, שו' 22-1). (ההדגשות שלי- א.פ).

לתובע יש חברים בבית הספר אך מחוץ לבית הספר אין לו חברים כי רוב הילדים ברמה תפקודית גבוהה יותר משל התובע ולכן הם לא חברים שלו. הוא פאסיבי ואין יזימה וזה מה שנמצא באבחון. זה אומר שגם אם תגיד לו מאה פעמים לעשות משהו, הוא לא יעשה את זה.

פרופ' זייליג הוסיף, כי האם אמרה שהתובע אוכל הרבה, נופל לעיתים קרובות וזה לא מפתיע אותו. יש לו חולשה נוראית בפלג גוף עליון ותחתון. הוא מרטיב בלילה לדבריה, אך הוא לא התבסס על זה כממצא וזה לא שימש בסיס להערכת הצרכים שלו בחוות הדעת. חוסר הסבלנות, התלונה של האם בעניין זה תואמת את האבחון הנוירופסיכולוגי. ההמלצות לוקחות בחשבון לא רק מה שהאם אמרה אלא את הכל ביחד והן סבירות לדעתו (עמ' 325, שו' 36-23). הוא העיד כי לא חיפש מסמך רפואי שממנו עולה כי התובע כל הזמן נופל כמו שטענה האם. כאשר האם מספרת שהתובע נופל ולילד יש בעיה פיזית לא קלה ושהוא פעיל, זה נשמע הגיוני. עצם העובדה שהוא לא מגיע לבית חולים בגלל נפילות נשמעת לו גם הגיונית. ילדים נופלים ולא הולכים לבית חולים (עמ' 326, שו' 7-1).  

המומחה נשאל מדוע ציין כי היד הדומיננטית של התובע היא שמאל והשיב כי בדרך כלל היד הדומיננטית היא יד ימין ואם כתב שזו שמאל, כנראה הייתה לו סיבה לכך. הוא טען כי בדק את התובע והתרשמותו היא מחולשה קשה עד שיתוק של פלג גוף שמאל גף עליון (עמ' 329, שו' 13-5). הוא הופנה למסמך נ/4 6.2.19, סיכום ביקור במרפאה מיום 11.3.12, שם תיארה הנוירולוגית, ד"ר ליאנה בני-עדני את מצבו של התובע כמי שנשאר עם המיפרזיס קל עד בינוני עם דיספזיה בינונית. פרופ' זייליג אישר כי בבדיקה אצלו מצב היד החמיר, אבל מצב הדיבור של התובע השתפר ואפילו היה תקין בבדיקה שהוא עצמו ערך (עמ' 329, 36-29). הוא נשאל על ההבדלים בין תוצאות הבדיקות לגבי מצב יד שמאל והסביר כי מבלי להכנס לכך שיש שני בודקים וכל אחד יש לו דרך בדיקה משלו, בקביעה של מצב של איבר אחרי פגיעה מוחית ואחרות יש חשיבות רבה לטונוס של השריר. טונוס של השריר זה מצב לא קבוע בדרך כלל. הבעיה שכאשר יש מצב של טונוס גבוה שהוא מתמשך, באות לידי ביטוי השלכות משניות לדוגמה: הגבלה בטווחי התנועה של אותו איבר ולכן אם למשל המרפק יהיה במצב כיפוף מסוים,  גם אם הכוח שרירי יהיה יותר טוב שפי שתואר, הרי שלא יוכל לבוא לידי ביטוי כי יש מחסום פיזי במפרק ולכן בבדיקות יש הבדלים, גם בתלות במועד הבדיקה, אבל גם בשנים שחלפו מאז. חלפו שבע שנים ממועד הבדיקה בשנת 2012 ועד מועד הבדיקה שהוא ערך, יכול להיות שטונוס מתמשך כל כך הרבה שנים בשילוב עם החולשה שהיא מתארת קלה עד בינונית בשנת 2012, החמירו את המצב של אותו האיבר והיום הוא כמעט לא שימושי. "אני מדבר על גב (הכוונה יד – א.פ.) שמאל עליון" (עמ' 330, שו' 19-6). בהמשך לכך הופנה המומחה לעמ' 77 למוצגי הנתבעת, פרוטוקול ועדת ערר של המוסד לביטוח לאומי מיום 26.8.09, שם צוין בין היתר, כי התובע משתמש ביד שמאל לפעולות פשוטות ודו צדדיות. המומחה הסביר בהקשר זה, כי מדובר בתובע בגיל 4 שאז לא הייתה כמעט לקות, בהמשך בגיל 7 נאמר כי נמצאה המיפלגיה קלה עד בינוני וזה היה בשנת 2012, כאשר בשנת 2019 בבדיקה שערך הוא מצא כבר המיפלגיה קשה, וזה מראה את ההתדרדרות לאורך השנים ומתאים להסבר הפיזיולוגי שלו לגבי מה שארע (עמ' 331, שו' 17-9). לאחר התאונה, התובע היה פגוע מאד קשה, מחוסר הכרה, ומבחינה זו ומבחינת היכולות הקוגניטיביות שלו הוא השתפר מאד, גם מצב הרגל השתפר, אבל מבחינת יד שמאל מאחר שמיעט להשתמש בה חלה החמרה (עמ' 331, שו' 35-23). פרופ' זייליג הסביר כי אין בדיקה אובייקטיבית שיכולה לקבוע את מידת החולשה של הגף השמאלי העליון. מקובל בעולם להשתמש בבדיקה הפיזיקלית כוח שריר מאפס עד חמש. אפס זה שיתוק וחמש זה תקין. בליווי של טונוס אם זה רפה או מוגבר, בליווי של טווחי תנועה, וכל זה ביחד מנחה אותו לקבוע כיצד התובע מתפקד (עמ' 334, שו' 29-23). הוא העיד כי לדעתו התובע לא יכול כיום להחזיק ביד שמאל כוס. הוא יכול להשתמש ביד שמאל כ"יד עזר" לשאת את הכוס ביד ימין ולהשתמש ביד שמאל כתמיכה. יש מצב שאם נניח עם היד הבריאה את הכוס ביד שמאל שלו הוא יצליח לתפוס אותה. יכול להיות גם שלא יוכל לשחרר את הכוס וגם לא לשתות ממנה, זה גם תלוי בטונוס באותו הרגע (עמ' 334, שו' 34-30).

בנושא הזיכרון והיכולות של התובע אישר פרופ' זייליג, כי  התייחס לכך שבשאלות הפשוטות ששאל את התובע הוא ענה, אך בדו"ח הנוירופסיכולוגי בדקו את הדברים לעומק, דברים שהוא לא מסוגל לבדוק בבדיקה שלו. שם הכל נעשה בערבית, האבחנות היו ברורות והוא הסתמך עליהן. יש קשר ישיר בין הנזק המבני שהיה לתובע לתוצאה. לא הפתיעו אותו תוצאות האבחון הנוירופסיכולוגי שהוא כלי אובייקטיבי לבחון קוגניציה בהתנהגות (עמ' 335, שו' 6-1). במקרה הזה הקוגניציה נקבעת על ידי הדו"ח הנוירופסיכולוגי (עמ' 335, שו' 8-7). קיים קשר בין הנזק המוחי לתוצאות הבדיקה הנוירופסיכולוגית (עמ' 335, שו' 22-21). עוד הבהיר, כי בדרך כלל במהלך הבדיקה הנוירופסיכולוגית אם מגיעים למסקנה שהנבדק לא משתף פעולה או לא אמין אז כותבים את זה (עמ' 335, שו' 25-23). לגבי התובע השיב המומחה שהוא אינו יודע אם עשו לו בדיקת מהימנות במסגרת האבחון הפסיכודיאגנוסטי (עמ' 335, שו' 27-26) אך נוירופסיכולוג מיומן יראה אם מישהו מנסה להערים עליו (עמ' 335, שו' 34-33).

דיון והכרעה

התובעים טענו בסיכומיהם לאובדן כושר עבודה מלא כאשר הנתבעת מנגד טענה כי הדלתות לשוק העבודה לא נסגרו באופן מלא בפני התובע ולכן בקשה לקבוע את פגיעתו התפקודית בשיעור של 75%.

מחקירות ההורים עלה כי יד שמאל של התובע אינה מתפקדת כלל, לא יכול לפתוח קופסה, לסגור כפתור וכיוצ"ב. הוא זקוק לעזרה במקלחת, בשירותים, בזמן שמתלבש, לחלוץ ולנעול נעליים והולך בצליעה בשל פגיעתו ברגל שמאל. התובע מתעייף מהר בהליכה, לא עומד יציב ועלול לאבד שיווי משקל וסובל מנפילות. יש לו קושי להתרכז, מגיב בכעס ובאלימות, מתקשה לזהות סכנה ועלול לאכול יותר מידי עד כדי הקאה. מבחינה חברתית מתקשה להתחבר עם בני גילו ומשחק עם ילדים קטנים ממנו. מעדותה של מורתו (העוסקת בחינוך מיוחד) בבית ספר לילדים הסובלים משיתוק מוחין, הגב' קדורה, עלתה תמונה מעט אופטימית יותר לפיה התובע מקובל וחברותי בבית הספר, משתתף בספורט המתאים למצבו, רץ ומשחק בכדור ורוכב על אופניים מיוחדות בהשגחה, יש לו אוצר מילים המתאים לגילו והוא יכול להביע את עצמו ואין בעיה להבין אותו, מבין עברית, יודע להשתמש בטאבלט ויש אצלו שיפור מאז החל ללמוד בבית הספר, אף אם שיפור איטי והוא אינו משתמש בסדים. עם זאת, מעדותה גם עלה, כי התובע לומד בכיתה מיוחדת של 8 תלמידים, מקבל טיפולים פרא רפואיים, היא העריכה שמבחינת השפה הערבית הוא ברמה של ילד בריא בכיתה ג' (כשבמועד עדותה הוא בכיתה ז'), סובל מהתפרצויות זעם, אלימות מילולית ופיזית, נמצא בקבוצה החלשה לימודית, יש לו קשיי כתיבה, קשיי ריכוז, מתקשה בגזירה ובכתיבה ועוד.

מחוות הדעת של פרופ' שטיינברג עולה כי התובע סובל מקשיים קוגניטיביים- קשיי למידה שפתיים, קשיי ריכוז וקשיים רגשיים, המיפרזיס ספסטי שמאלי קשה ותפקוד ירוד ביותר של יד שמאל. פרופ' שטיינברג אף העיד כי התובע מסוגל לנהל שיחות קצרות ולהיות חברותי אך יהיו לו קשיים בהסתגלות החברתית ולא סביר שהתובע יגיע להשגים של בני גילו.

פרופ' זייליג קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מפגיעה שעיקרה מוחית, עם השלכות בתחום הפיזי, קוגניטיבי ופסיכוסוציאלי. התובע סובל מחולשה עד שיתוק של פלג גוף שמאל עליון. יש לו סיכוי מוגבר לתובע לפתח בעיות קוגניטיביות, פיזיות ונפשיות. ילדים כדוגמת התובע מתקשים לסיים לימודים גבוהים ולהשתלב בשוק העבודה, ועלול להתמכר לסמים או לטיפה המרה ולהעצר בשל אלימות. כן קבע פרופ' זייליג כי אפשרויותיו של התובע להשתכר בשוק החופשי, כולל עבודות מזדמנות, פחתו בצורה ניכרת, אם בכלל והוא יצטרך לעבור אבחון ותהליך של שיקום תעסוקתי. בחקירתו הבהיר פרופ' זייליג כי האנמנזה שלו הסתמכה על המסמכים הרפואיים לרבות שאלות בסיסיות ששאל את התובע ותוספת מעטה שקיבל מדברי ההורים. עם זאת, הוא הבהיר, כי תפקידו לקשר בין דברי ההורים לבין הבדיקה שהוא עורך, כאשר הוא מסתמך בעיקר על המסמכים הרפואיים, לרבות חוות הדעת של פרופ' שטיינברג והאבחון הנוירופסיכולוגי, והכל בהתחשב גם בסוג הפגיעה. פרופ' זייליג העיד כי הגב' קדורה אינה יכולה לעשות אבחון נוירופסיכולוגי שבו עולים דברים שונים והוא שב והבהיר כי לא הסתמך על דברי ההורים להערכת צרכי התובע. עוד העיד כי עדותה של המורה קדורה לגבי תפקודו של התובע אינה סותרת את האמור בחוות דעתו. לתובע יש חברים בבית הספר אך לא מחוץ לבית הספר כי שם יש ילדים ברמה תפקודית גבוהה יותר. התובע הוא פאסיבי ואינו יוזם. בנוסף, הגיוני בעיניו בנסיבות של התובע כי הוא סובל מנפילות מאחר שיש לו בעיה פיזית לא קלה והוא ילד פעיל. העובדה שאינו מגיע לבית החולים בשל נפילות וכי אין תיעוד על כך הגיונית בעיניו, שכן לא לגבי כל נפילה פונים לבית חולים. פרופ' זייליג נחקר ארוכות אודות מסמכים רפואיים שונים משנת 2012 מהם לכאורה עלה כי מצבו של התובע קל יותר מהמתואר בחוות דעתו (המיפרזיס קל עד בינוני) והוא הסביר כי יתכן שבשל טונוס מתמשך במשך שנים בשילוב עם החולשה, המצב של היד החמיר עד כדי כך שהיום היד כמעט אינה בשימוש ויש התדרדרות לאורך השנים. לפי הבדיקה הפיסקאלית שערך לתובע, הוא לא יכול להחזיק ביד שמאל כוס, ואולי יוכל להשתמש ביד שמאל כעזר ותמיכה ליד ימין, אך לא מעבר. ברמה הקוגניטיבית הסתמך פרופ' זייליג על האבחון הנוירופסיכולוגי ולא על הבדיקה שהוא עצמו ערך במסגרתה רק שאל כמה שאלות פשוטות שהתובע השיב עליהן בצורה תקינה.

בהחלטתי לגבי קביעת הנכות התפקודית התחשבתי בעיקר בעדויות פרופ' שטיינברג ופרופ' זייליג לגבי הנכויות והצרכים שקבעו לתובע. פרופ' זייליג הסביר בהרחבה כי בחן את דברי ההורים על רקע הבדיקה שערך והפגיעה ממנה סובל התובע לרבות האבחון הנוירופסיכולוגי ומסמכים רפואיים, כאשר דברי ההורים אינם הדבר העיקרי על פיו נקבעו צרכי התובע. הצרכים ומצבו של התובע נקבעו על פי המסמכים הרפואיים, והבדיקות שעבר התובע. עדויות ההורים ועדותה של הגב' קדורה שאינה מאבחנת נוירופסיכולוגית בהכשרתה, אינן יכולות להוות די על מנת לקבוע בענייננו את מצבו התפקודי של התובע ובהקשר זה גם אם אכן נמצאו סתירות שונות בין דברי ההורים לתיעוד הרפואי ולעדות הגב' קדורה הרי שממילא ההסתמכות בסוגיה זו הינה על דברי המומחים הרפואיים כאמור. כך גם לגבי טענת הנתבעת לפיה לא הובאו עדויות נוספות לגבי תפקודו של התובע, עדויות שכנים ובני משפחה נוספים, איני סבור שהעדרן גורע מהנתונים שהובאו בפני שיש בהם די על מנת להעריך את פגיעתו התפקודית של התובע.

מצבו של התובע בהתאם לקביעות ועדויות פרופ' שטיינברג ופרופ' זייליג הינו כדלקמן: יד שמאל כמעט ואינה תפקודית, רגל שמאל התובע הולך בצליעה, מתעייף מהר ויתכן שמאבד שיווי משקל לעיתים. ברמה הקוגניטיבית מתקשה בריכוז וסובל מכעסים ולעיתים נוהג באלימות. מתנהג בילדותיות ומתחבר עם ילדים קטנים ממנו בהרבה. סובל מקשיים קוגניטיביים, קשיי למידה, קשיי שפה, קשיי ריכוז ועוד ובוודאי שרחוק מלתפקד כילדים בריאים בני גילו. בזהירות ומעבר לנדרש אוסיף שהתרשמותי מהתובע לאחר ששוחחתי עימו שיחה קצרה בבית המשפט, שמדובר בילד עם קשיים של ממש. כאמור בחוות הדעת, התובע אובחן כלוקה בפיגור שכלי בינוני.

בנוסף, נכותו בשיעור של 20% בגין חסר בעצם הגולגולת היא לטעמי בעלת משמעות תפקודית שכן על התובע להזהר בפעילויות שונות על מנת שלא להיפגע באותו אזור בראש שאינו מוגן על ידי הגולגולת אלא בעור בלבד ובהקשר זה יש צורך ביותר השגחה על התובע.

אכן התובע אינו משותק לחלוטין ועם זאת, במכלול הדברים התמונה הכוללת מעידה על קשיים רבים שונים הן בפן הפיזי והן בפן הקוגניטיבי.

הגב' תאיר התייחסה למצבו של התובע וקבעה בין היתר, כי אין ספק שיש ירידה בפוטנציאל החברתי, התעסוקתי, והקוגניטיבי בעקבות פגיעת הראש. בנוסף ציינה כי אפילו אם יקבל עזרה מתאימה לאורך השנים, הסיכוי להשתלבות מוצלחת במערכת חינוך רגילה ובשוק העבודה החופשית לאחר מכן הינו מוגבל בשל ריבוי הקשיים הקוגניטיביים וההתנהגותיים שהתובע מציג. הנתבעת הלינה כי בעניין זה כי הגב' תאיר חרגה מסמכותה ומשפט זה אינו יכול לשמש כראיה. בסוגיה זו אין צורך להסתמך על דבריה של הגב' תאיר, מאחר ופרופ' שטיינברג, לאחר שנשאל על האמור לעיל, השיב בתשובות ההבהרה מיום 6.1.16, (תשובה 4) כי אין לו הסתייגות מדבריה של הגב' תאיר המצוטטים בשאלה זו ומכאן שמאחר שהמומחה הרפואי אישר את הדבר, ניתן להסתמך על כך בענייננו (ראו גם: עמ' 150 לנספחים שצורפו לתצהיר האב). בנוסף, גם המומחה השיקומי, פרופ' זייליג, סבר כי אפשרויות התובע להשתכר בשוק החופשי פחתו בצורה ניכרת אם בכלל והתובע יצטרך לעבור אבחון ותהליך של שיקום תעסוקתי. 

לסיכום- ההלכה הנוהגת לגבי קטינים היא כי בהיעדר אינדיקציות סותרות יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, באשר הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים. (ראה רע"א 4681/17 אבו זאיד נ' אלקאדי (31.7.17)). משכך, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לגבי התובע הסובל מנכות רפואית צמיתה בגין: המיפרזיס שמאלי קשה בשיעור של 70%, פיגור שכלי בינוני בשיעור של 65% וחסר בעצם הגולגולת בשיעור של 20%, אני קובע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 91.6% כשיעור נכותו הרפואית.

4.תוחלת חיים

ביום 20.4.15 נשלחו לפרופ' שטיינברג שאלות הבהרה, עליהן השיב ביום 11.5.15, כי להערכתו לא צפוי קיצור בתוחלת החיים על פי הספרות בגלל הסיבות הבאות: גורמי סיכון לקיצור תוחלת חיים הם פיגור שכלי עמוק, מיעוט העדר תנועתיות, חוסר יכולת אכילה דרך הפה, אי שליטה על סוגרים ומחלות נלוות משמעותיות. במקרה שלפנינו יש אמנם הפרעות קוגניטיביות אך הן אינן בדרגה של פיגור שכלי עמוק ויש אמנם הגבלה בתנועה בגלל ההמיפרזיס אך לא בדרגה של העדר או מיעוט תנועתיות כללית.

בחקירתו לב"כ הנתבעת בישיבת 6.2.19 הופנה פרופ' שטיינברג לספרות רפואית בנוגע לנפגעי ראש ולטבלה של פרופסור זסלר ואישר שהוא מהקבוצות המכובדות ביותר שעוסקת בסוגיית קיצור תוחלת חיים של נפגעי ראש "זה בעצם הקבוצה של שטראוס" (עמ' 304, שו' 26-20).  המומחה הופנה לטבלה לקיצור תוחלת חיים מספרו של זסלר ואישר כי קיצור של 6 שנים מתאים במקרה זה להערכתו. "אני מסכים שבהתחשב בנתוני התובע קיצור תוחלת חיים של 6 שנים הולם את מצבו ופגיעתו." (עמ' 305, שו' 6-4). פרופ' שטיינברג נשאל אם הוא מסכים שמחקרים עדכניים של אותה קבוצת שטראוס שיצאו בשנים 2015 ו-2017 בעצם מחזקים את הטענה שלא חל שינוי כלשהו בתוחלת החיים אצל נפגעי ראש ולכן הטבלאות מהספר עדיין רלוונטיות גם היום והוא השיב לכך בחיוב, והוסיף כי זה טרנד כבר הרבה שנים. יש מחקרים שמכניסים שיקולים אחרים לתוך הסוגיה. הקבוצה של שטראוס מפרסמת כמעט כל שנתיים פרסומים ומדברת על שני פרמטרים בלבד לתוחלת חיים: צורת האכילה ותנועתיות. מה שהם לא לוקחים בחשבון זה דברים שקבוצות אחרות נותנות לזה משקל אחר למשל פיגור עמוק, מחלות נילוות, ועוד פרמטרים שצריך להביא בחשבון. במקרה דנן הפרמטרים הללו לא קיימים ולכן אפשר להסתמך על הטבלאות הללו (עמ' 305, שו' 15-7).

בהמשך, במסגרת חקירתו  על ידי ב"כ התובע נשאל פרופ' שטיינברג האם הוא יודע מאיזו שנה הטבלה בספר והשיב כי המחקרים של קבוצת שטראוס הם עם המספרים הכי גדולים שיש כיום בספרות על קיצור תוחלת חיים. בנוסף לזה, המחקרים שלהם מבוססים על סדרות ארוכות שנים, כלומר יש להם "רקורד" משנות ה-50 של המאה הקודמת והם מעדכנים בהתאם למחקרים עדכניים. הטרנד הוא אותו טרנד והטבלאות נותנות את סדר הגודל באותה מידה. הוא אישר כי הסטטיסטיקה בטבלאות מכילה בתוכה עשרות רבות של שנים לאחור של נפגעים הן לגבי טיפול משקם , משמר, תרופתי וכיוצ"ב (עמ' 305, שו' 30-18). נוכח האמור הוא נשאל אם יש קושי להתבסס בנתונים הספציפיים על התובע שהרפואה שלו היא נכון להיום וצפוייה להיות רפואה עתידית. תשובתו הייתה שברור שהדרך הנכונה היא לקבוע את חייו ככל שמתקדמים עם השנים, כלומר לפסוק תשלום עיתי. אבל היות שהשיטה דורשת לנבא תוחלת חיים של נפגע מסוים, אין ברירה אלא להסתמך על הנתונים הקיימים שיש בהם חסרונות. אחד החסרונות שהטיפולים הרפואיים של העבר לא היו מספיק טובים ומצב זה שינה סטטיסטיקה לרעה. בנוסף, היום אנחנו לא יודעים מה יהיו הטיפולים העתידיים שהולכים ומשתפרים. כמו כן הנתונים של קבוצת שטראוס הם מארצות הברית ואין לנו נתונים מישראל וזה חשוב כי הרפואה השיקומית בישראל לכלל הציבור היא יותר טובה מזו שבארצות הברית. הנתונים בישראל יכולים להיות יותר טובים לכאורה אבל אין נתונים ולכן הסביר פרופ' שטיינברג כי הוא מנסה לתת הערכה כמיטב יכולתו  (עמ' 305, 306). קיצור תוחלת החיים הוא יחסי לאוכלוסיה הכללית. לעמדתו, אם תוחלת החיים הכללית של האוכלוסייה עלתה אז הקיצור שהוא באחוזים התייחס לשיעור תוחלת החיים החדשה. "לדעתי יותר נכון לעשות את קיצור תוחלת החיים באחוזים. בכל מקרה אני את התשובה הקודמת עניתי לב"כ הנתבעת לפי הערכה שלי על סמך שיכלול הנתונים. אם רוצים לדייק אפשר לעשות את זה באחוזים." (עמ' 306, שו' 18-8). יש סיכוי שבעתיד קיצור תוחלת החיים של התובע יהיה קטן מהאמור בטבלה אבל הוא לא יודע איך לענות על זה ואין נתונים (עמ' 306, שו' 23-22). המומחה הופנה לתשובתו לשאלות הבהרה מיום 11.5.15, עמוד 151 לנספחי תצהיר האב, שם העריך כי לפי נתוני התובע והספרות לא צפוי קיצור תוחלת חיים ולפיכך נשאל מה השתנה מאז. הוא השיב כי מה שענה אז היה שאם מסתכלים על כלל הספרות ולא רק על הספרות של שטראוס, כשלוקחים בחשבון גם מרכיבים אחרים, שכל אלה לא קיימים אצל התובע, אז על פי הנתונים הכוללים האלה לא צפוי קיצור תוחלת חיים אצל התובע. כל הנתונים שנאמרו שם לא קיימים אצל התובע. מה שהתחדד היום זה שבכל מקרה של נכות שגורמת לאיזשהו קושי מוטורי גם אם אין קושי באכילה יש קיצור תוחלת חיים ועל הרקע הזה הסכים לאשר קיצור תוחלת חיים של 6 שנים (עמ' 306, שו' 32-24). המחקרים הראשונים של שטראוס הראו קיצור מאד משמעותי בתוחלת החיים אפילו של 50%. הטרנד בשנים האחרונות מכל הפרסומים נשאר פחות או יותר באותו יחס, זה די התייצב שיעור קיצור תוחלת החיים בעשור האחרון (עמ 306, שו' 36-33). הוא אישר כי יש סבירות שתוחלת חייו של התובע יכולה להיות טובה יותר מאשר הנתונים הקיימים שעליהם אנחנו מסתמכים ובהסתמך עליהם נתן את התשובה של קיצור תוחלת חיים של 6 שנים (עמ' 307, שו' 5-4).

התובעים טענו בסיכומיהם כי לאחר שפרופ' שטיינברג העריך שאין קיצור תוחלת חיים, ללא שינוי בנסיבות, בחקירתו הנגדית העריך קיצור של 6 שנים מתוחלת החיים הכללית. הסדרות המחקריות מתבססות על ארצות הברית כאשר הרפואה בישראל בתחום השיקום היא יותר מתקדמת. הטבלאות מבוססות על רפואה של עשרות שנים ולא הרפואה של היום שתשתפר בעתיד. התובע בן 16 כיום ואין מקום לקיצור תוחלת חיים, זאת מתוך ציפייה שתוחלת החיים הכללית תעלה.

הנתבעת טענה בסיכומיה כי פרופ' שטיינברג נחקר בעניין זה והעיד כי הוא מכיר ספרות מקצועית בסוגיה זו וכן את המחקר שנערך על ידי פרופ' זסלר , שטראוס וכיוצ"ב. המומחה אישר בחקירתו כי הקבוצה בראשה עומד שטראוס היא מהמכובדות שקיימות. בפני המומחה הוצגה טבלה והוא אישר כי בהתחשב בנתוני התובע, קיצור תוחלת חיים של 6 שנים הולם את מצבו ופגיעתו. כן אישר כי אפשר להסתמך על טבלאות כאמור. בנסיבות ביקשה הנתבעת לקבוע כי הפיצוי יחושב עד לגיל 74 (80-6) (סעיפים 41-39). 

סוגיה זו של קיצור תוחלת החיים קשה היא, כפי שקבע גם בית המשפט העליון בע"א 10842/02 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' פלונית (20.9.06):

"5. ... קשה היא במישור העקרוני, וקשה היא גם במישור היישומי. תחושה של אי-נוחות מלווה את העיסוק במועד פטירתו הצפוי של אדם, אי-נוחות בשל מהות העניין וגם בשל היומרה-לכאורה הטמונה בכך. את מועד פטירתו של אדם – אדם בריא ואדם שנפגע בגופו – איש אינו יכול לחזות. אכן, "כל המצוי בנושא זה של קביעת קיצור תוחלת חיים, יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת, ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים" (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, פ"ד נא (1) 529, 534). יחד עם זאת, כפי שהדבר נעשה לא אחת בדיני הפיצויים, העוסקים תכופות בעתיד וממילא – בתחזיות והשערות, גם בהקשר זה עשוי בית המשפט לקבוע ממצא, ובלבד שהובאו בפניו חוות-דעת מתאימות. אלה – חוות-הדעת – עשויות להתבסס גם על נתונים סטטיסטיים באשר להשפעתה של פגיעה או מחלה מסוימת על תוחלת החיים – ובל נשכח כי תוחלת החיים של אדם בריא נקבעת אף היא על-בסיס נתונים סטטיסטיים (ראו גם ע"א 11183/04 דלאל נ' קינן, תק-על 2006(1) 1908; ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר, תק-על 2005(2) 125; ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 509-510; ע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599). למותר לציין – הממצא הנקבע בכגון דא על-ידי בית המשפט נועד כדי לשמש בסיס לחישוב, הא ותו לא..."

בענייננו, אמנם קבע פרופ' שטיינברג תחילה כי לא צפוי קיצור תוחלת חיים לתובע, ברם בהמשך לאחר שהוצגה לו טבלה מספרו של זסלר, לגביו אישר כי הוא מקבוצת שטראוס, מהמכובדות ביותר העוסקת בתוחלת חיים הוא הגיע למסקנה לפיה בנתוני התובע קיים קיצור של 6 שנים. פרופ' שטיינברג סבר כי ניתן להסתמך על הטבלאות האמורות בענייננו וזאת למרות שהוא סבור שהדרך הטובה ביותר היא לפסוק תשלום עיתי, אבל מאחר שהשיטה דורשת לנבא תוחלת חיים של נפגע מסויים, אין ברירה אלא להסתמך על הנתונים הקיימים שיש בהם חסרונות: שטיפולי העבר לא היו מספיק טובים, שאנחנו לא יודעים מה יהיו הטיפולים בעתיד ושמדובר בנתונים מארצות הברית כאשר בישראל אין נתונים אבל רפואת השיקום טובה יותר. הוא הודה בהגינותו, כי קיימת סבירות שתוחלת החיים של התובע ארוכה יותר, אבל אין נתונים. לבסוף קבע כי בכל מקרה של נכות שגורמת לקושי מוטורי יש קיצור תוחלת חיים ובמקרה זה מדובר ב-6 שנים.

לאחר ששמעתי עדותו של פרופ' שטיינברג, וכאשר לא ברור לי עד תום הטעם לשינוי המשמעותי בעמדתו של המומחה בעדותו בבית המשפט (קיצור 6 שנים) לעומת תשובתו לשאלת ההבהרה (אין קיצור) וזאת גם לאחר שבחנתי את עדותו וההסבר שנתן לשינוי לעיל, ובהתחשב בכך שלגישתו קיימת סבירות שתוחלת החיים של התובע ארוכה יותר, וכאשר מדובר בסוגיה קשה במישור העקרוני וגם במישור היישומי, אזי אני רואה לנכון לקבוע כי תוחלת חייו של התובע קוצרה מבחינה סטטיסטית ב – 3 שנים בלבד (מיצוע תשובותיו של המומחה).

5. הנזקים

א. אובדן כושר השתכרות לעתיד

פסק הדין המנחה לגבי קטינים בעניין זה הינו ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (27.9.05) אשר קבע שהפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של הקטין מבוסס על ההנחה שקטין היה משתכר, אלמלא התאונה, בשיעור השכר הממוצע במשק. עוד נקבע שם, כי הנסיבות המתירות לבית המשפט לסטות מאותה הנחה עובדתית לא תהיינה באמצעות נתונים סטטיסטיים המתבססים על השיוך המגדרי, הגזעי או האתני של הניזוק, אלא רק באמצעות נתונים אינדיבידואליים הנוגעים לקטין המסוים שנפגע.

בענייננו בהתאם לחוק השכר הממוצע במשק (הוראת שעה-נגיף הקורונה החדש), תשפ"א-2020 (להלן: "חוק השכר הממוצע") אשר קיבע את גובה השכר הממוצע במשק לשכר שפורסם ביום 29.3.20, אזי מדובר בסך של 10,596 ₪ ברוטו. הצדדים הסכימו בהקשר זה כי השכר לאחר ניכוי מס בענייננו הינו 9,755 ₪ (סעיף 46 לסיכומי התובעים וסעיף 42 לסיכומי הנתבעת).

התובע זכאי לפיצוי החל  מגיל 18 בהתחשב בכך שהוא משתייך למגזר הערבי בהתאם להלכה שבהיעדר נתונים לסתור, חזקה היא כי ניזוק המשתייך למגזר הערבי לא יתגייס לשירות צבאי ועל כן יחל להשתכר למחייתו כבר מגיל 18 (רע"א 4093/19 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (16.7.19)).

בהתחשב בגילו של התובע, פגיעה תפקודית בשיעור 91.6%, בסיס שכר חודשי לאחר ניכוי מס בסך של 9,755 ₪, פיצוי החל מגיל 18 ועד גיל 67 (איני מקבל את הטענה בסיכומי הנתבעת שנטענה ללא כל ראיה תומכת כי אלמלא התאונה התובע היה משרת בצבא כמו מרבית בני מגזרו) בשקלול מקדמי היוון  והיוון חד פעמי אני פוסק לתובע בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד  פיצוי בסך של 2,651,000 ₪ (מעוגל).

ב. הפסדי פנסיה

לפי חוק, תובע זכאי להפרשה של תנאים סוציאליים ולכן אני פוסק לו בגין רכיב זה פיצוי בשיעור של 12.5% מהפסדי השכר לעתיד בסך של 331,000 ₪ (מעוגל).

ג. הוצאות רפואיות, תרופות ונסיעות עבר

פרופ' זייליג ציין בחוות דעתו שהתובע אינו נוטל תרופות באופן קבוע. הוא הבהיר במסגרת חקירתו, כי התובע לא לוקח תרופה קבועה לפרכוסים, אך יתכן שהוא לוקח תרופה נגד כאבים או אנטיביוטיקה לפעמים (עמ' 326, שו' 11-10).

לגבי אביזרים, הבהיר המומחה כי אם לא ציין שהתובע הגיע למרפאתו עם סד על יד שמאל כנראה שלא היה לו סד. סד מיועד בדרך כלל לשעות הלילה כדי למנוע הגבלה של תנועות של אותו פרק של האיבר אך יש אנשים שהולכים עם זה מכמה סיבות גם בשעות היום. סד נועד למנוע כיפוף של האצבעות כלפי פנימה מצב שקורה כשאתה לא משתמש ביד, כשהטונוס מוגבל (עמ' 329, שו' 22-14). מקובל להמליץ במקרים כמו של התובע על שימוש בסד ליד שמאל, אך המטופלים לא אוהבים ללכת עם סד כי התחושה לא נעימה ומזיעים אתו. מטופל שלא הולך עם סד, יכול ותהיה לו קצת יותר הגבלה בתנועה (עמ' 329, שו' 28-23).

האב הצהיר כי התובע היה מאושפז בבית החולים סורוקה מיום התאונה ועד ליום 1.8.07. מצבו היה קשה והוא היה בלי הכרה ועבר ניתוחים. בזמן ששהה בבית החולים, ההורים היו לידו ועימם הרבה בני משפחה שתמכו בהם עקב מצבו הקשה. מבית החולים סורוקה הועבר התובע באמבולנס לבית החולים השיקומי אלין בירושלים שם אושפז מיום 1.8.07 ועד ליום 28.5.08. מדובר היה באשפוז ארוך, והוא שהה עם התובע בבית החולים בירושלים כל הזמן הזה. בחודש הראשון הם לא יצאו הביתה כלל. אחרי חודש ועד סיום האשפוז אפשרו להם לצאת מיום שישי ועד מוצאי שבת. בארבעת החודשים הראשונים האם הייתה באה לבקר בבית החולים פעם בשבוע לפחות. אחרי ארבעה חודשים הוא הצליח לקבל מלונית ואז האם וילדיהם הנוספים הצטרפו, וכך היה עד לסוף האשפוז. תוך כדי האשפוז בירושלים התובע נלקח לבית החולים דנה בתל אביב ואושפז שם מיום 1.1.08 ועד ליום 7.1.08 (סעיפים 8-7).לאחר ששוחרר התובע מבית החולים אלין בירושלים המשיכו ההורים ללוותו לביקורות ובהמשך הוא הגיע לאשפוז נוסף מיום 29.12.08 ועד 31.12.08. האשפוז האחרון היה גם הוא בבית החולים אלין בירושלים מיום 13.1.13 ועד ליום 24.1.13, לאחר שביקשו שיעבור שיקום מרוכז של כמה ימים. שלא במסגרת האשפוז, היה זקוק התובע לבדיקות רפואיות ומעקבים, בבית החולים אלין, בקופת החולים, בתחנה לאבחון ושיקום הילד של משרד הבריאות, ולכל טיפול האב היה מסיע אותו בליווי האם (סעיפים 11-9). האב הצהיר כאמור, כי בתקופת האשפוז בבית החולים אלין הוא ישן ליד מיטת התובע, מאחר ואסור היה  לו לעזוב את המחלקה בכלל. כעבור ארבעה חודשים כאמור לעיל, עברה המשפחה למלונית. לתצהירו של האב צורפו קבלות בגין המלונית בסך של 2,900 ₪ כל אחת, עבור חדר אחד (מדובר ב-6 קבלות בסך הכל לתקופה מחודש דצמבר 2007 עד לחודש מאי 2008) (עמ' 199-194 לתצהיר האב) (סעיף 20). כן הוסיף האב וטען בתצהירו כי בתקופת האשפוז הוציאו הרבה כסף על אוכל, שתייה, מוצרי ניקיון ומוצרים לשימוש אישי. מאחר שלא ניתן היה לבשל, הם קנו הרבה אוכל. "חוץ מזה צריך להעביר את הימים הארוכים ומדובר על חודשים, אז כסף יצא." האב העריך בתצהירו כי בממוצע ליום הוציא 150 ש"ח וזה עבור שלוש ארוחות לפחות ביום, שתייה ומוצרי ניקיון אישי. כאשר המשפחה הצטרפה אליו, הסכומים עלו ל-300 ₪ ביום. האב הצהיר, כי חלק מהקבלות הוא שמר אך בפועל היה קשה לשמור קבלות במשך חודשים ובשלבים הראשונים הם גם לא חשבו על זה. האב צרף קבלות לתצהירו בגין קניות שונות בהיקף של אלפי ₪. לאחר ששוחרר מהאשפוז, התובע הלך לגן ילדים של החינוך המיוחד ברהט, מקום מגוריו. הגן לא התאים לצרכיו של התובע והוא שהה שם מחודש אוגוסט 2008 כל יום משעה 08:00 ועד לשעה 14:00 והאב היה מסיע אותו. מאוחר יותר התקבל לגן של משרד הבריאות בבאר שבע (גן סביון שהוא חלק ממקום שנקרא גן נורית) והחל ללכת לשם מחודש נובמבר 2008. הוא היה מגיע וחוזר עם הסעה, פרט למקרים שאיחר את ההסעה או שהיה צריך להוציא אותו מוקדם, ואז האב היה נוסע לקחת אותו. בסיום גן נורית היה התובע בגן ברהט שאינו מתאים לצרכיו, ושם שהה עם סייעת שהיא דודה שלו עד השעה 12:00. כשהגיע לגיל בית ספר, החל ללמוד בבית ספק אפאק בתל שבע. בית ספר מיוחד לילדים במצבו. המרחק לבית הספר הוא 25 ק"מ והנסיעה לשם אורכת כחצי שעה (סעיפים 15-12). האב טען בתצהירו, כי המרחק מבית החולים סורוקה בבאר שבע כ-20 ק"מ, בנסיעה ברכב פרטי. בזמן אשפוזו שם, גם האם הגיעה כל יום לשהות עימם בבית החולים. המשפחה הייתה מסיעה אותה והיא הייתה כמעט כל יום בבית החולים עימו כשהתובע היה מחוסר הכרה. בית החולים אלין בירושלים במרחק 98 ק"מ. אחרי תקופה של חודש היו לתובע חופשות, והם נהגו לצאת איתו הביתה לסופי שבוע ואז לשוב לבית החולים. בסך הכל היו שתי נסיעות הלוך ושוב בשבוע, עד המשפחה עברה למלונית. בזמן שעברו למלונית מדובר היה בנסיעה אחת הלוך ושוב בסוף השבוע, מאחר שהיה צורך לחזור הביתה כדי לכבס ולקחת דברים (סעיפים 23-22). האב צרף קבלות לתצהירו בגין נסיעות בהיקף של אלפי ₪. האב הצהיר עוד כי היה לו רכב מסוג סובארו ישן (1986) שלא מתאים לנסיעות רבות, ולכן קנה מאזדה 323 מודל 1996 שזה הרכב שיש לו עד היום. מדובר בפתרון הזול ביותר, כי נסיעות במונית היו עולות יותר וככה גם הרכב היה זמין. באחת הפעמים הוא נסע במונית כאשר רכבו נתקע וזה עלה 400 ₪ לכיוון אחד. היו לו הוצאות על דלק, ביטוח, טסט ותיקונים (סעיפים 25-24). בנוסף טען האב בתצהירו, כי לאחר תקופת האשפוז הוא הסיע את התובע והיה איתו בכל מה שהיה צריך במסגרת הטיפול הרפואי. גם לגן ברהט הוא הסיע אותו.  בגנים בבאר שבע ובתל שבע הוא הסיע את התובע רק במקרים חריגים בהם איחרו להסעה. בתקופות הראשונות הם לא היו מספיקים להכין את התובע, שלפעמים לא רצה לשתף פעולה ולפעמים היה משתולל וצריך היה לבוא לקחת אותו כי התקשרו מהגן. הוא העריך כי בשנה וחצי לאחר השחרור מאשפוז הוא הסיע את התובע בחודש בערך 300 ק"מ, כולל נסיעות לטיולים עם התובע. גם אחרי כן ועד היום, התובע לא יכול ללכת יותר ממרחק קצר מאד, ולכן הוא מסיע אותו לאן שצריך ולעיתים מאחר בשל כך לעבודה. יש עדיין מצבים שהוא לא מגיע בזמן להסעה והאב צריך להסיע אותו, ויש מקרים, לפחות פעמיים בחודש שקוראים לו להגיע לבית ספר לקחת אותו כי הוא מתנהג לא טוב. האב העריך כי בסך הכל הוא נוסע לבית הספר כ-6 פעמים בחודש. בהתחשב במרחק של בית הספר מתל שבע הוא מעריך שהוא נוסע עם התובע כ-450 ק"מ בממוצע (סעיפים 27-26). 

בכל הנוגע לאביזרים, טען האב בתצהירו, כי  נרכשו עבור התובע כל מיני אביזרים לפי הוראות שההורים קיבלו. היה לו הליכון, תלת אופן, חליפת טרה-טגוס וסדים. חלק מהאביזרים ההורים רכשו בעצמם וחלק חברת הביטוח מימנה (עד שחברת הביטוח הפסיקה לשלם). האב צרף הצעות מחיר וכן קבלות על מייצב כף יד וסדים שנקנו. האב טען בתצהירו, כי התובע הלך עם סדים ביד וברגל. הסדים התקלקלו מאחר שהתובע גדל וגם בגלל שיש להם חלקים מפלסטיק שלא מחזיקים מעמד. כרגע התובע ללא סדים, לאחר שהסדים שלו התבלו והוא צריך סדים חדשים (סעיפים 29-28).

האב אישר בעדותו בישיבת 13.5.18 כי הוא זה שליווה את התובע לטיפולים וכי בשנתיים האחרונות היו לו רק כמה תורים אישיים במרפאה ברהט, למשל לצורך טיפול בשפעת. בשנתיים האחרונות התובע אינו מקבל טיפול רפואי בנוגע לתאונה. הוא מקבל במסגרת מקום לימודיו את כל הטיפולים הדרושים לו. לא נאמר להורים לחזור עם התובע לביקורת בבית חולים אלין והפעם האחרונה שהתובע היה בבית החולים אלין לביקורת הייתה בשנת 2013 או 2014 (עמ' 261, 260). האב נשאל האם שמר קבלות על הוצאות בזמן שהתובע היה מאושפז באלין והשיב כי חלק מהקבלות מסר לעורך הדין וחלק לא היו לו. הוא לא חשב על הקבלות במצבו (עמ' 270). האב העיד כי במהלך השנה הוא היה צריך להגיע כ-6-5 פעמים לבית הספר של התובע כי היו בעיות, אך הוא לא רשם מתי בדיוק הגיע (עמ' 271, שו' 18-20).

בהמשך חקירתו, נשאל האב, האם פנה למשרד הבריאות לבקש אביזרים עבור התובע והוא השיב כי ביקש בעבר מהביטוח תשלום לחליפה או לסדים ולאחרונה קיבל סירוב מחברת הביטוח, אך הוא לא פנה למשרד הבריאות לבקש. בנוגע לסדים, העיד כי למעלה משלוש שנים התובע אינו הולך עם סדים (לרגל וגם ליד) מאחר שהוא מתלונן שהסד כואב לו ברגל וגם כבד, ולכן הוא זורק אותו. התובע גדל והסדים קטנים (עמ' 271).

האם הצהירה גם היא בסוגיה זו, כי תחילה היה התובע מאושפז בבית החולים סורוקה. היא הייתה חוזרת הביתה בלילה. היא לא יכלה לשהות שם כל היום כי הייתה לה תינוקת בבית. בני המשפחה שלה היו מסיעים ומחזירים אותה. כל הזמן היו בני משפחה בבית החולים. מבית החולים עבר התובע לבית חולים בירושלים והאב שהה עימו שם כל התקופה. היה מותר רק למלווה אחד לישון עם התובע. מדובר באשפוז ארוך, בחודש הראשון היא הייתה מגיעה פעמיים בשבוע לפחות עם מישהו מהמשפחה. לאחר חודש ועד לסוף תקופת האשפוז, התובע יצא לסופי שבוע בבית ואז היא הגיעה לא פחות מפעם בשבוע. אחרי ארבעה חודשים קיבלו חדר במלונית ושם שהו עם יתר ילדיהם עד סוף האשפוז (סעיפים 8-7). האם הצהירה עוד, כי  כאשר שהו בבית החולים, הם אכלו אוכל קנוי. אי אפשר היה לבשל ולא היה מקרר לשמור דברים, כאשר בתשלומים האב הוא שהתעסק (סעיף 16). האם הצהירה בנוסף, כי בכל זמן שהיו לתובע טיפולים שלא במסגרת האשפוז גם היא הייתה מגיעה אליהם יחד עם האב (סעיף 9).

לאחר האשפוז הארוך בבית החולים אלין, התובע נכנס לגן של חינוך מיוחד ברהט ושהה שם כמה חודשים. האב היה מסיע אותו לשם בבוקר ובסוף היום (משעה 08:00 עד 14:00). לאחר מכן התקבל לגן בבאר שבע בו קיבל טיפולי פיזיותרפיה ודיבור, שם שהה עד שעבר לבית הספר. לגן הזה היה מגיע וחוזר בהסעה, אלא אם היו מקרים שאיחר להסעה והאב היה מסיע אותו. לעיתים היה צריך להוציא אותו מוקדם כי קראו להורים לבוא לקחת אותו. בין הגן ברהט לגן בבאר שבע, שהה התובע כ-3 חודשים בבית (סעיפים 11-10). בסיום של הגן בבאר שבע, התובע היה בגן ברהט שלא התאים לצרכיו. הוא היה בגן הזה עם סייעת שהיא דודה שלו עד לשעה 12:00. לאחר מכן החל ללמוד בבית הספר אפאק בתל שבע שהוא בית ספר מיוחד לתלמידים כמו התובע, והוא מקבל שם פיזיותרפיה בכיתה קטנה עם 5 תלמידים, שם הוא לומד עד היום (סעיפים 13-12). האם הצהירה כי לתובע אביזרים שהוא משתמש בהם. קודם היה לו הליכון וחליפה וכן סד לרגל וליד. כרגע אין לו סד כי הסד התבלה (סעיף 18).

האם העידה בבית המשפט כי מי שהתלווה לתובע בבית החולים אלין היה האב וכי לאחר ארבעה חודשים המשפחה הצטרפה אליו. היא אישרה כי בכל הביקורות שהיו לאחר מכן, האב היה לוקח את התובע ולפעמים גם היא הייתה הולכת ומשאירה מישהו עם הילדים בבית (עמ' 279). האם הופנתה לעמוד 122 לנספחים לתצהיר האב- סיכום ביקור במרפאה בבית החולים אלין מיום 18.3.14 שם צוין, בין היתר, כי התובע מתהלך ללא סדים באופן עצמאי וא- סימטרי לרעת צד שמאל. לפיכך נשאלה האם זה נכון שכבר הרבה זמן התובע הולך ללא סדים. בתשובה לכך טענה האם "אתם לא עשיתם לו סדים" וכן הוסיפה כי לפני חודשיים עשתה לתובע סד ליד (עמ' 281, שו' 3-1). לטענתה, הם פנו למשרד הבריאות שהפנה אותם לחברת הביטוח (עמ' 281, שו' 10-9). האם נשאלה איזה תרופות לוקח התובע והשיבה כי אינה זוכרת. מזמן לא נתנה לו תרופות כי הבינה שהתרופה עושה בעיות בכבד, אך לא זכרה את שם הכדורים. היא העידה כי כבר כמעט שנתיים שהתובע לא מקבל שום תרופה. האם אישרה כי לא הלכו זמן רב לביקורת בבית חולים אלין והשיבה כי אינה זוכרת מתי בפעם האחרונה הלכו לטיפול רפואי בנוגע לחבלת הראש מהתאונה, מאחר שזה היה מזמן (עמ' 284, שו' 34-26).

בהמשך חקירתה, האם הופנתה לחשבונית הרכישה מיום 31.10.18 (ת/1 6.2.19) ונשאלה איפה ההפניה מהרופא לקניית סד. היא השיבה כי הביאו רופאים מבית ספר שאמרו שהתובע חייב ללבוש סד אך היא לא קיבלה  מסמך מהרופא. היא לא נפגשה עם אותם רופאים מבית הספר טרם רכישת הסד. לדבריה, המורה אמרה לה לקנות סד לתובע. בהמשך, האם נשאלה מתי קנו סד לפני הסד האמור שנקנה בחודש אוקטובר 2018 והיא השיבה כי זה 5-4 שנים לפני כן (עמ' 286).

בסוגיה זו של אביזרים אף הוגשה תעודת עובד ציבור מיום 2.11.17, של הגב' יעל גרין, פיזיותרפיסטית ביחידה הארצית למכשירי שיקום וניידות במשרד הבריאות (להלן: "גרין").

הגב' גרין ציינה כי משרד הבריאות מספק מכשירים ואביזרים בהתאם לנוהל משרד הבריאות בנושא אישור אביזרי שיקום וניידות ומכשירי הליכה לנפגעי תאונות דרכים (חוזר מינהל רפואה 15/2014 שפורסם בתאריך 6.4.14). בהתאם לנוהל מובהר כי לא מסופקים על ידי משרד הבריאות אביזרים לנפגעי תאונות דרכים, אלא רק לאחר פסק דין או הסכם פשרה בעניינם מול חברת הביטוח. משרד הבריאות אינו מממן לנפגע אביזרים שנרכשו על ידי הנפגע. לגבי התובע בענייננו, עד כה המשרד לא מימן מכשירים עבורו. הסוגים ומחירי האביזרים המסופקים על ידי משרד הבריאות, מפורטים במכרז שפרטיו מצויים בידי היחידה הארצית לאביזרי שיקום וניידות. אביזרים שכלולים בתוספת השלישית ואינם כלולים במכרז, משרד הבריאות מאשר על פי הזולה מבין הצעות מחיר להצעות שנלקחו על ידי המשרד או על פי תקרת מחיר שנקבעה למכשיר/לאביזר או על פי סוגי המכשירים ומחיריהם כפי שמפורט בנהלי מכון לואיס. אין הבדל בין האביזרים המסופקים לנפגעי תאונות דרכים לעומת נכים אחרים, למעט העובדה שנפגעי תאונות דרכים אינם נדרשים לשלם השתתפות עצמית. משרד הבריאות שומר על זכותו לשיבוב כלפי חברת הביטוח ביחס לכל אביזר שיספק לנפגע תאונת דרכים בהתאם לסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי,תשנ"ד-1994. תדירות החלפת אביזרים היא בהתאם למומלץ בחוות הדעת הרפואיות והמקצועיות. הדרך לקבלת אביזרים ממשרד הבריאות (לאחר מתן פסק דין או הסכם פשרה בעניין) היא בהתאם לנוהל המפורט בסעיף 5 לחוזר 15/2014. משרד הבריאות מספק אביזרים רק לאחר הגשת בקשה לקבלת אביזרים. אם לא תוגש בקשה לא יסופקו אביזרים. עם זאת, התחייבות הנפגע, שלא לבקש בעתיד אביזרים ממשרד הבריאות אינה התחייבות אכיפה. ככל שהסכם הפשרה או פסק הדין יחסמו את דרכו של המשרד לחזור אל חברת הביטוח, יחול בענייננו של הנפגע סעיף 4.2(ג) לחוזר מינהל רפואה 15/2014.

התובעים עותרים בסיכומיהם להוצאות בתקופת האשפוז לרבות מלונית בסך של 113,853 ₪, וכן להוצאות נוספות בגין טיפולים והסעות של התובע לגורמי חוץ והוצאות בגין עזרים אורתופדיים שנרכשו בסך של 8,000 ₪.

כן עותרים התובעים להחזר עלויות נסיעות בתקופת האשפוז בסורוקה בסך של 8,946 ₪, החזר הוצאות נסיעות לבית החולים אלין בסך של 62,344 ₪, והחזר הוצאות לאחר השחרור מהאשפוז עד הגיע התובע לגיל 21 עת יסיים לימודיו בסך של 420,765 ₪ (סעיפים 54-48).

הנתבעת טענה בסיכומיה כי ראש נזק זה טעון הוכחה של ממש וכזה אינו מונח בפני בית המשפט. לגבי התשלום למלונית, צורפו קבלות בסך של 17,400 ₪ והנתבעת מסכימה להחזר הוצאות אלה. לעניין ההוצאות הנוספות בסך של 72,000 ₪ שנטען כי הוצאו בגין נסיעות וצרכי מחיה בתקופת האשפוז טוענת הנתבעת כי מדובר בהוצאות מופרזות ומוגזמות שלא הוכחו. כן יש להביא בחשבון את הוצאות המחייה אף אלמלא התאונה ואלה מתקזזות זו מול זו. לעניין הוצאות הנסיעה לעבר  צורפו קבלות בסך של 6,570 ₪ וסכום זה רחוק מהסכום לו עותר התובע בסך של 381,418 ₪. האם העידה כי בני משפחתה היו מסיעים ומחזירים אותה אך אף לא אחד מבני המשפחה האמורים הגיע להעיד בעניין זה ולא הוכח כי שולם להם או כי התובעים נדרשו להחזיר החזר בגין נסיעות אלה. בנוגע לסכום הפיצוי הנדרש מאז 12/09 ועד היום בסך של 310,128 ₪ לפי עלות חודשית בסך של 2,000 ₪, הרי שהוצאה חודשית זו לא הוכחה ולא צורפו קבלות או אסמכתאות כלשהן בהקשר זה, כאשר הקבלות היחידות שצורפו הן מתקופת האשפוז בשנים 2008-2007. מהראיות עולה כי התובע מוסע באמצעות הסעות למוסד החינוכי בו הוא לומד ובדומה גם הוסע לגן השיקומי. אין לקבל תצהיר האב לעניין היקף הנסיעות, כאשר טענותיו נסתרו לחלוטין כאשר מהתיעוד הרפואי עולה כי המעקב הרפואי לאחר השחרור מבית החולים אלין היה ספורדי והתובע ביקר שם בשנת 2014 ולאחר תקופה זו לא קיים תיעוד רפואי אף לא מרופא משפחה בקופת חולים ברהט. היקף הנסיעות של האב לבית ספרו של התובע דומה להיקף הנדרש מהורה לילד בריא. יש לפצות רק בגין ההוצאות העודפות ובמקרה דנן לא הוכחו הוצאות עודפות כלשהן. בנסיבות ביקשה הנתבעת לדחות עתירות התובע בהקשר זה אך הציעה פיצוי גלובלי בסך של 35,000 ₪ עבור הוצאות הנסיעה לתקופת העבר. לגבי פיצוי הוצאות נסיעה עד לגיל 21 טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצוי (סעיפים 53-46). 

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בפגיעת התובע ובמצבו, בהיקף הקבלות שהוגש בגין הוצאות נסיעה וניידות ובגין הוצאות שונות בתקופת האשפוז לרבות מלונית ומזון (גם אם סביר שלא שמרו את כל הקבלות ושחלק מההוצאות הן בגין שימוש ברכב המשפחה) כשיש להביא בחשבון את הוצאות המחייה אלמלא התאונה, בהסעות שהתובע זכאי להן מבית הספר וחזרה עד הגיעו לגיל 21, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות לעבר (ולעתיד עד לגיל 21) לרבות הוצאות נסיעה, בגין תרופות, אביזרים והוצאות אחרות בתקופת האשפוז בגין מלונית, מזון ועוד, בשקלול הצמדה וריבית בסך של 125,000 ₪.

ד. עזרת הזולת לעבר ולעתיד עד גיל 21

בחוות דעתו מיום 7.1.19 קבע פרופ' שטיינברג כי התובע סובל מקשיים קוגניטיביים- פיגור שכלי בינוני, קשיי למידה וקשיי קשב וריכוז, וכן מהמיפרזיס ספסטי שמאלי עם תפקוד ירוד ביותר של היד השמאלית.

במסגרת שאלות הבהרה שנשלחו לפרופ' שטיינברג ביום 25.12.15 ואשר עליהן השיב ביום 6.1.16, קבע המומחה, בין היתר, כי קיימת אצל התובע פגיעה בניידות בגין החולשה של רגל שמאל, אך התובע עצמאי בניידות ללא צורך בכסא גלגלים או רכב נכה. הוא הוסיף, כי לא סביר שהתובע יוכל לנהוג בשלב כלשהו בחייו.

פרופ' שטיינברג נחקר בישיבת 6.2.19 ואישר כי בהיבטים הנוירופסיכולוגיים התובע זקוק לסיוע בהתאם לצרכים שיש לו בדו"ח הנוירופסיכולוגי (עמ' 307, ישיבת 6.2.19, שו' 31-27). פרופ' שטיינברג אף הסכים, כי בהתחשב בכך שהתובע סובל מהפרעות קשב וריכוז קיים קושי גדול יותר לשמור על הראש (במיקום של חסר בגולגולת) וצריך יותר השגחה ופיקוח, מאחר שהיכולת לומר לתובע להיזהר היא מוגבלת. התובע זקוק להשגחה מחוץ לשעות הלימודים, כאשר ההנחה היא שבמסגרת החינוך המיוחד ישנה השגחה בשעות בית הספר (עמ' 262, ישיבת 3.7.18).

פרופ' זייליג קבע בחוות דעתו מיום 22.4.20 לגבי עזרת הזולת, כי התובע בן 15, נמצא במסגרת חינוכית תואמת את מצבו ומתגורר אצל הוריו אשר מקנים לו את העזרה לה הוא זקוק. בעתיד הרחוק יותר, כאשר הוריו לא יהיו מסוגלים לטפל בו הוא יצטרך עזרה בתפקוד הבסיסי כשעתיים ביממה ועזרה של 3-2 שעות נוספות לצורך עבודות משק בית, קניות וכו'. הוא יהיה זקוק גם להכוונה ולעזרה משמעותית בכל מה שקשור לארגון חייו ולביצוע מטלות ניהוליות. פרופ' זייליג העריך כי התובע יזדקק לעזרה בהיקף של כ-10-8 שעות יומיות למשך כל חייו. בנוסף ציין פרופ' זייליג בחוות דעתו, כי כיום התובע מקבל טיפולים להם הוא זקוק, כלומר טיפול פיזיקלי, קוגניטיבי (כולל תקשורת) ונפשי, וכי יתכן שעד גיל 21 הוא ירכוש עוד מיומנויות שיגבירו את עצמאותו (עמ' 6-5 לחוות הדעת).

בישיבת 6.8.20 נחקר פרופ' זייליג ונשאל האם בהנחה שהתובע יימצא במסגרת מסודרת גם אחרי גיל 21 והיא תיתן לו מענה במהלך ימות השבוע, פרט לסופי שבוע, משעות הבוקר  עד 16:00 האם זה יתאים לצרכים שקבע לו בחוות דעתו. פרופ' זייליג השיב כי התובע צריך עזרה שעתיים ביממה עד גיל 21, וזאת מאחר שהוא כבר נמצא במסגרת טיפולית. אך לטענתו אין כזו מסגרת אחרי גיל 21, אלא אם ירצה לגור באחד מהמוסדות (עמ' 328, שו' 29-19). 

פרופ' זייליג הופנה לכך שציין בחוות דעתו שייתכן שעד שהתובע יגיע לגיל 21 הוא ירכוש עוד מיומנויות שיגדילו את העצמאות שלו. הוא הבהיר בהקשר זה כי הסברה שלו שזה מצב שיכול להיות שיקרה ולכן העזרה שקבע בחוות דעתו היא בהתאם לקביעה האמורה של צפי שירכוש עוד מיומנויות (עמ' 332, שו' 8-4).

בעתיד הרחוק כאשר הוריו לא יהיו מסוגלים לטפל בו הוא יזדקק לעזרה בתפקוד הבסיס כשעתיים ביממה ועד 3-2 שעות נוספות לצורך עבודות משק בית, קניות וכו'. הוא יהיה זקוק גם לעזרה והכוונה משמעותית בכל הקשור לארגון חייו וביצוע מטלות יומיות. פרופ' זייליג הוסיף, כי הוא לא רואה את התובע מתארגן מבחינת החלטות לגבי כסף, וכן החלטות לגבי מה לקנות כאשר לדבריו, מדובר ב-9 שעות שכוללות את הכל (עמ' 332, שו' 15-9). המומחה שב והסביר כיצד העריך את כמות שעות העזרה להן יזקק התובע. מדובר בהערכה של חיים שלמים, ויכול להיות שבמשך חודש ימים התובע יזדקק לפחות עזרה ממה שקבע, אבל לאדם עם מוגבלות יהיו גם ימים שהוא חולה או עם כאבים, או שיהיה לו טונוס של השריר, מתח שריר יותר גבוה והוא יצטרך עזרה יומית בהיקף גדול יותר, בעיקר ככל שיתבגר ולכן הוא קובע כצרכים לחיים שלמים את אותה מסגרת של 9 שעות ליום (עמ' 332, שו' 36-30). בנוסף הסביר פרופ' זייליג בהקשר לקביעת שעות העזרה להן יזדקק להערכתו התובע כך:

"יכולתי לקבוע גם שמגיל 40 יהיה איתו מישהו 24 שעות אבל אני חושב שזה לא נכון וגם זה לא נכון לרדת היום לרמה של פירוט כמה שעות עזרה במשק בית פר יום כי יש ימים יותר ויש ימים פחות וגם התנאים הסוציאליים הם לא אותם תנאים סוציאליים, הסביבה שהוא חי. אני לוקח בחשבון כי זה המקצוע שלי ואני לא רופא ילדים כמו שטיינברג אלא מומחה לשיקום." (עמ' 333, שו' 5-1).

פרופ' זייליג טען עוד, כי אנשים עם מוגבלות לא מתנהלים לפי הכללים שלנו. כאשר אדם נורמטיבי חולה הוא יתפקד גם אם יש לו חום. אנחנו דנים בילד פגוע מאד במונחים של אדם נורמטיבי, גם פיזית וגם נפשית. איש נכה עם מוגבלות קשה. בסופו של דבר נקבעו הצרכים לפי המוגבלות שיש לתובע והידע של המומחה לגבי קורות אנשים אלה בהמשך החיים (עמ' 333, שו' 23-14). הוא טען כי לא קבע את הצרכים על סמך הקביעות הרפואיות לעניין הנכויות שקבע פרופ' שטיינברג. את צרכי השיקום הוא קבע על פי הבדיקה שלו ועליה נתן את חוות דעתו, בתוספת החומר שעמד בפניו, ודברי ההורים, והוא קישר את הכל."..אני לוקח מה ששטיינברג כותב, מה שהרופאה בשנת 2012 כתבה במסמך הרפואי והבדיקה שלי, ואני מכמת את הצרכים שלו." (עמ' 333, שו' 34-24). המומחה נשאל האם ניתן לומר שחוות הדעת של פרופ' שטיינברג שקבעה את הנכויות של התובע, היא זו ש"צבעה" את חוות הדעת שלו לעניין הצרכים של התובע, והוא השיב כי הוא אינו מקבל את זה. "היא הייתה אחד המסמכים שעברתי והבנתי שיש התאמה בין מה שקרה לבין מה שאנו בודקים." (עמ' 333, 334). פרופ' זייליג נשאל האם במידה ובית המשפט ישתכנע כי נכותו של התובע בתחום הקוגניטיבי עומדת רק על 40% ולא 65% כפי שקבע פרופ' שטיינברג בחוות דעתו, האם זה ישפיע על היקף הצרכים של התובע. הוא השיב על כך בשלילה. "אני לא הסתכלתי על המספרים של הנכויות של פרופ' שטיינברג. הסתכלתי על האבחנה הנוירו-פסיכולוגית, מה שאמרו בבדיקות בבתי חולים והבדיקה שלי." (עמ' 334, שו' 8-3). פרופ' זייליג הסביר כי הוא עושה אינטגרציה של הבעיות של התובע היום ובעתיד ומנסה להציע את אותן 9 שעות טיפול. יתכן שבלילה הוא יצטרך יותר עזרה ויהיו לילות שלא יזדקק לעזרה, אך אין דרך אחרת. "במקרים כאלה שהם גבוליים ברמה של תפקוד בסיסי, לקבוע צרכים, אלא לפי עבודה של אינטגרציה, ניסיון. זה מה שעשיתי בחוות הדעת." (עמ' 336, שו' 26-21). כשהתובע ישן הוא לא זקוק לעזרה, אך יתכן שיתעורר בלילה ולכן כתב על זה בחוות דעתו שהתובע יזדקק ל10-8 שעות של עזרה ביום בסך הכל (עמ' 336, שו' 33-31). פרופ' זייליג טען כי הוא לא חושב שיהיה צריך מישהו עם התובע כל הזמן. העזרה שהוא זקוק לה מפוצלת ולא ניתן לרכז אותה לכמה שעות ספציפיות (עמ' 337, שו' 8-6, 12-11). היום הוא צריך עזרה בטיפול בסוגרים, אבל לומדים את זה ומפתחים מיומנויות לעתיד. ככלל הילדים משתפרים יותר ממבוגרים בנושא של תפקוד כללי. זה אחד הנושאים שמשתפרים בו, הליכה לשירותים וההתנהגות אחרי השירותים. לכן הסביר שכתב בחוות דעתו שהסביבה צריכה להיות מותאמת, רצפה שלא נופלים ומאחזים. הוא אישר שיכולים להיות לתובע מקרים של שליטה חלקית על הסוגרים, אך זה יותר נוגע למצבים רגשיים ולא פיזיולוגיים (עמ' 337, שו' 23-13). אם זה קורה, צריך מישהו שיחליף מצעים וכרגע זה ההורים. אבל גם זו מיומנות שלומדים, הוא יוכל לעשות גמילה. הוא יהיה זקוק למספר ימים בשנה של טיפול, בימים האלה עוברים הערכה של אנשי מקצוע, רואים איפה הבעיות, ומנסים לתקן (עמ' 337, שו' 32-24).

האב הצהיר בהקשר זה כי התובע היה מאושפז בבית החולים סורוקה מיום התאונה ועד ליום 1.8.07. מצבו היה קשה והוא היה בלי הכרה ועבר ניתוחים. בזמן ששהה בבית החולים, ההורים היו לידו ועימם הרבה בני משפחה שתמכו בהם עקב מצבו הקשה. מבית החולים סורוקה הועבר התובע לבית החולים השיקומי אלין בירושלים שם אושפז מיום 1.8.07 ועד ליום 28.5.08. מדובר היה באשפוז ארוך והוא שהה עם התובע בבית החולים בירושלים כל הזמן הזה. בחודש הראשון הם לא יצאו הביתה כלל. אחרי חודש ועד סיום האשפוז אפשרו להם לצאת מיום שישי ועד מוצאי שבת. בארבעת החודשים הראשונים האם הייתה באה לבקר פעם בשבוע לפחות, ואחרי ארבעה חודשים עברו למלונית עד לסוף האשפוז. מבית החולים אלין, יצא התובע כשהוא על כסא גלגלים שצריך להסיע. הוא לא יכול היה ללכת, רק עם הקיבוע כמה צעדים ועם השגחה של המטפלים. הרגל שלו לא עבדה טוב והיד לא עבדה בכלל. חוץ מזה התנהגותו השתנתה והוא לא היה מקשיב בכלל, זרק דברים, לא דיבר טוב, היה עושה צרכים בלי שליטה ואוכל בלי שליטה (עד שלפעמים היה מקיא) ולכן כל הזמן היה צריך להיות מישהו אתו. הוא לא יכול היה ללכת לשירותים לבד, היה עם חיתולים וכמובן שלא התרחץ לבד, דברים שילדים בגילו כבר עושים לבד. תוך כדי האשפוז בירושלים, התובע נלקח לבית החולים דנה בתל אביב ואושפז שם מיום 1.1.08 ועד ליום 7.1.08 (סעיפים 8-7).לאחר ששוחרר התובע מבית החולים אלין בירושלים המשיכו ההורים ללוותו לביקורות ובהמשך הוא הגיע לאשפוז נוסף מיום 29.12.08 ועד 31.12.08. האשפוז האחרון היה גם הוא בבית החולים אלין בירושלים מיום 13.1.13 ועד ליום 24.1.13 (סעיפים 11-9). 

האב טען בתצהירו כי יד שמאל של התובע לא עובדת בכלל, ולכן כל פעולה שמצריכה שתי ידיים הוא לא יכול לעשות. לפתוח קופסה, לפתוח ולסגור כפתור, לסגור ריץ' רץ', להרים משהו עם שתי הידיים או למשוך משהו עם שתי הידיים. הוא זקוק לעזרה במקלחת כי בישיבה הוא לא יכול להגיע באמצעות יד אחת עם הסבון לכל מקום. רגל שמאל עובדת אבל לא באופן רגיל. התובע הולך בצליעה. במקלחת אינו יכול להיות לבד ולא יכול להתלבש לבד, וההורים מסדרים לו את תיק הלימודים ומכניסים לו אוכל לתיק, כי הוא לא יודע לסדר תיק לבד (סעיף 17). עקב מצבו, ההורים כל הזמן לידו מרגע שהוא חוזר מבית הספר. אם יישאר לבד הוא יעשה שטויות. התובע משתולל, שובר דברים ויכול להרביץ לאחים שלו. אין לו חברים כי אין לילדים רגילים סבלנות למצבו ולכן הוריו עימו. כמו כן צריך לשמור עליו שלא יקבל מכה בראש בגלל השבר בראש והחיבור של הגולגולת. ההורים עוזרים לו  בשירותים, רחצה, לבוש והכנת אוכל כולל לחתוך אותו (סעיף 18). האב טען כי עד שהתובע נפגע בתאונה הוא עבד אצל מעסיק בשם "שלמייב סטניסלב", יום עבודה של כ-10-8 שעות ושאר היום היה פנוי. האב צירף תלושי שכר מהם עולה כי השתכר סך שבין 5,500-4,100 ₪ נטו לחודש. האב הצהיר כי לאחר שהתובע נפגע, הוא עזב את עבודתו והיה רק עם התובע. אחרי האשפוז היה צריך להסיע את התובע ולסייע לו. הוא היה בטיפולים ומרגע שהיה חוזר מהלימודים בשעה 14:30-15:00 ועד סוף היום צריך להיות עם התובע. יש במשפחה עוד ילדים והורה אחד לא יכול לטפל בהכל. גם כשהתובע גדל צריך להיות איתו ויותר קשה איתו. קצת לאחר שהתובע שוחרר מבית החולים האב הצהיר כי החל לעבוד כנהג טרקטור בחקלאות. הוא עבד שם עד 1/2010. זה היה עונתי ולא תמיד הייתה עבודה. הוא השתכר סך של כ-3,500 ₪ עד 4,000 ₪. המעסיק היה ממשפחתו והכיר את מצבו וקשייו ולכן עזר לו והוא תמיד יכול היה לעזור לתובע מתי שצריך ולעבוד כשהייתה לו עבודה. לאחר מכן חיפש עבודה אבל היה קשה למצוא מאחר שהוא צריך עבודה במסגרתה יוכל לסייע לאם בבוקר עם התובע שייצא בזמן להסעה ולהסיע אותו אם איחר את ההסעה. גם אחרי צהריים הוא צריך להיות בבית. הוא עבד כמה חודשים בעבודה עונתית בחקלאות בחברה בשם "בן שלום שלום" כמפעיל ציוד חקלאי. מחודש אוגוסט 2013 עד היום הוא עובד בחברת ענבי הנגב ומשתכר סך של 7,500 ₪ לחודש נטו. הוא עובד כנהג טרקטור. צורפו תלושי שכר מעבודה זו מהם עולה כי אכן שכרו עומד על סך של 7,500 ₪ לחודש ותחילת עבודתו שם ביום 1.3.13 (סעיפים 33-30). האב הצהיר כי תמיד יש מישהו עם התובע והוא לא נשאר לבד. המשפחה עוזרת ובאים קרובים, אחים ואחיות, אך לא ניתן להסתדר ככה תמיד וצריך משהו מסודר וקבוע. התובע יזדקק כל החיים למישהו לידו. יש לו גם מגבלה פיזית, יד שמאל לא עובדת ורגל שמאל הוא הולך מעט ובצליעה. עכשיו הוא עוד צעיר ויש לו כוח, אך עם השנים יהיה צורך להסיע אותו לכל מקום. האב הוסיף כי אינו רואה אפשרות שהתובע יוכל לנקות את הבית, לעשות כביסה, לבשל ולחתוך אוכל, לעשות קניות ולנהוג. יש לו גם קושי להתלבש וללכת לשירותים ולהתקלח. התובע לא יוכל לדאוג לכספים שלו, לדאוג לקום בבוקר וללכת לישון בצורה מסודרת, וכן לאכול בזמן. הוא לא רואה אפשרות שיהיו לו חברים. צריך מישהו כל הזמן שיעסיק אותו ויקח אותו למקומות. התובע מתעורר בלילה וקורא להוריו וצריך מישהו שיהיה קרוב אליו גם בלילה. הוא יצטרך לנסוע ברכב פרטי כי לא יכול ללכת הרבה (סעיפים 36-34).  

בחקירתו בבית המשפט בישיבת יום 13.5.18  העיד האב כי הוא עובד בחברת ענבי הנגב, וזו תחילת שנתו השישית בחברה. הוא מועסק שם כמפעיל ציוד חקלאי. מקום העבודה באזור הדרום והוא נוהג בטרקטור שגורר קומביין עם תוצרת חקלאית (עמ' 258 (ישיבת 13.5.18) שו' 22-14). הוא מתחיל לעבוד בשעה 6:30 ומסיים בסביבות 16:00 ואם יש לחץ הוא מסיים ב-17:00. לעיתים יש משמרת לילה ואז מתחילים בשעה 22:00. מסיעים אותו הלוך חזור למקום העבודה בהסעות של החברה (עמ' 259, 258). בממוצע הוא שב הביתה בסביבות 17:30 (עמ' 259, שו' 9-2). כשהוא חוזר הביתה הוא מתקלח, אוכל ושותה ובודק מה עם הילדים. יש בבית פרט לתובע שתי בנות, בנות 9 ו-14 ובן נוסף בן 10. האם אינה עובדת והיא עקרת בית. האם היא שיודעת מה עושה התובע כשהוא חוזר מבית הספר (עמ' 259, שו' 20-14), אך לדבריו, בדרך כלל בשעה 15:00 התובע בנסיעה, והוא מגיע הביתה בסביבות 16:00. האם מחכה לו ליד השער או אחותו או דודה שלו. אם לא מחכים לתובע הוא בורח. הוא רץ עם ילדים בשכונה, בעיקר עם ילדים קטנים בני 4 (עמ' 259, שו' 34-25). לאחר שהוא חוזר הביתה, עושים לתובע מקלחת ונותנים לו לאכול ואז מנסים לפתות אותו שלא יברח ולשכנע אותו להשאר בבית. יש מחשב בבית והוא בוחר שירים (עמ' 260, שו' 8-5). בכל הנוגע לימי העדרות מעבודתו, העיד האב כי במקום עבודתו הנוכחי אם הוא נעדר עד 3 ימים בחודש לא מורידים לו שכר, וגם לא רושמים לו העדרות. לפעמים הוא עובד שעות נוספות ולפעמים במשמרת לילה "אז כאילו אחד כנגד השני" (עמ' 271, שו' 3-1).

האם הצהירה כי התובע לא יכול להתקלח ולהתלבש לבדו (סעיף 14). בגלל מצבו של התובע היא הצהירה שהם כל הזמן לידו מרגע שחוזר מבית הספר. אם יישאר לבד הוא משתולל, יכול לשבור דברים ולהרביץ לאחים. אין לו חברים בגלל מצבו. צריך לשמור עליו שלא יקבל מכות בגלל השבר בראש והחיבור של הגולגולת. האם הצהירה גם כי היא עוזרת לו גם בשירותים, רחצה, לבוש והכנת אוכל לרבות חיתוכו (סעיף 15). כן הוסיפה, כי התובע אינו יכול ללכת יותר ממרחק קצר מאד וכי לכל מקום לוקחים אותו ברכב  (סעיף 17). האם הצהירה כי לא עבדה קודם לתאונה וכי אין לה רישיון נהיגה (סעיפים 20-19). תמיד יש מישהו עם התובע ולא משאירים אותו לבד. המשפחה עוזרת להם. בעיקר משפחתו של האב (אחיות שלו ואמא שלו) מגיעה לעזור. כל פעם מגיע מישהו אחר. כשהאב חוזר מהעבודה הוא עם התובע, אבל הם זקוקים למשהו קבוע כי האב חוזר עייף מהעבודה וצריך להמשיך לעזור (סעיף 21). האם הצהירה כי ברור לה שהתובע יצטרך כל חייו מישהו לידו. יש לו מגבלה פיזית שיד שמאל לא עובדת ועם רגל שמאל הוא הולך מעט ובצליעה. עכשיו הוא צעיר אך עם השנים יהיה צורך להסיעו לכל מקום. הוא לא יוכל לנקות את הבית, לעשות כביסה, לבשל ולחתוך אוכל, לעשות קניות ולנהוג. יש ויהיה לו קושי להתלבש ללכת לשירותים ולהתקלח. היא לא רואה אפשרות שהתובע ידאג לכספיו, יקום ויילך לישון בצורה מסודרת, יאכל בזמן. הוא צריך שידאגו לו לדברים הללו. היא גם לא רואה אפשרות שיהיו לו חברים. צריך מישהו שיעסיק אותו וייקח אותו למקומות. מישהו שיהיה קרוב גם בלילה אם יתעורר. עד היום הוא מתעורר וקורא להוריו בלילה. בנוסף, התובע לא יכול ללכת הרבה ולכן יזקק להסעה ברכב לכל מקום (סעיפים 23-22).

בעדותה אישרה האם כי הם מתגוררים בדירה של ההורים של האב ובדירה גרות גם האחיות של האב והוריו. לאב יש שני אחים נשואים שגרים ליד בית ההורים, מדובר בחלקה בגודל דונם והם גרים בבתים ליד. בנוסף יש משפחות של שכנים וגם השכנים מתגוררים במרחק של מטרים אחד מהשני (עמ' 279, שו' 23-1).

התובעים טענו בסיכומיהם כי ההורים הם שהעניקו לתובע עזרה מגיל שנתיים ועד היום. האב עבד עד התאונה ושכרו עמד על 5,446 ₪ לחודש ובהצמדה 6,608 ₪. בשל הפגיעה נאלץ האב לעזוב את העבודה ולהקדיש את עצמו לתובע המאושפז בבתי חולים כשבבית עוד ילדים המטופלים על ידי האם. האב חזר לעבוד בחודש 1/10 באופן חלקי ועונתי בשכר של 3,500 ₪ עד 4,000 ₪ ומחודש 8/2013 מצא עבודה יציבה כנהג טרקטור בשכר של 7,500 ₪.

בתקופת האשפוז בסורוקה שהו ההורים לצד התובע חודש וחצי כמתחייב מהסיטואציה והאב היה תמיד במקום, כשהאם חוזרת לביתה בלילה שם הייתה תינוקת. באשפוז בבית החולים אלין מתוך 11 חודשי אשפוז, במשך ארבעה חודשים שהה שם האב, עם ביקורי האם, ו-7 חודשים היו ההורים וילדיהם במלונית בבית החולים. גם על פי ההתרשמות במכתב השחרור מאשפוז עולה כי שני ההורים היו שותפים מלאים לתהליך הטיפולי שהתובע עבר. לאחר השחרור מאשפוז, פרופ' שטיינברג השיב כי יש צורך בליווי והשגחה באופן צמוד בשעות אחרי הלימודים ועמדתו בדבר חובת השגחה לא נסתרה (התקופה היא עד לבגרות שם נקבע הצורך על ידי המומחה השיקומי). אין כל עדות או ראיה סותרת את היותו תחת השגחה כל העת לרבות עדויות חוקרים מטעם הנתבעת (סעיפים 59-55).התובע לא נשאר לבדו ועם שובו מבית הספר הוא תחת השגחה מתמדת. בנוסף ניתן לו סיוע בשירותים, רחצה, לבוש, אכילה וחיתוך מזון בשל ידו המשותקת. יש סיכון בהותרתו לבד וההורים תמיד משגיחים עליו. כאמור, האב עבד עד התאונה אך נאלץ בעטיה לעזוב את העבודה ולהקדיש עצמו לתובע. לאם אין רישיון נהיגה ואינה יכולה לגבותו. בבית היו שלושה ילדים נוספים שקרובים בגילם לתובע וגם הם מצריכים טיפול ומשק בית ולא ניתן להיות עם התובע כל הזמן. האב מזה שמונה שנים עובד כטרקטוריסט ומגיע בממוצע בשעה 17:30, כאשר התובע מגיע בשעה 14:30 מלימודיו. העזרה הניתנת באמצעות המשפחה, אינה גורעת מהסכום לו זכאים מיטיבי הנזק. ההורים נקלעו למצב בעל כורחם, ובחרו להעניק לתובע את הטיפול הראוי בעצמם. מדובר בעזרה ממשית של יום ולילה. אילו הייתה עזרה בתשלום לגורם חוץ, הרי שלפי 40 ₪ לשעה (כולל סוציאליות ועל בסיס שכר מינימום) בגין שעות עבודה מהשעה 15:00 ועד השעה 21:00 (30 ש"ש) בתוספת יומיים מלאים בסופי שבוע (20 ש"ש), היה התשלום מגיע לסך של 8,600 ₪ (40 ₪ לשעה כולל סוציאליות X 50 ש"שX 4.3 שבועות בחודש). לפיכך מבוקש בגין עזרת הזולת מיום הפציעה ועד לגיל 18 סך של 6,000 ₪ לחודש (סעיפים 68-60).

בגין עזרת הזולת על ידי הורי התובע, בעלות חודשית של 6,000 ₪ עד לגיל 18 ביקשו התובעים סך של 1,141,596 ₪. מגיל 18 עד גיל 21 עתרו התובעים לעזרה בעלות חודשית בסך של 11,000 ₪ וסה"כ סך נוסף של 356,540 ₪ (עמ' 21 לסיכומים). 

הנתבעת טענה מנגד בסיכומיה כי התובע אינו מעסיק עזרה בשכר. בנוסף עולה מן הראיות כי התובע לומד במוסד חינוכי מהשעה 08:00 ועד השעה 15:00 וחוזר לביתו לקראת 16:00 ולא בשעה 14:30. מכאן שהתובע נמצא שעות ארוכות מחוץ לביתו ולא בהשגחת ו/או טיפול הוריו והוא צפוי להמשיך ולהתחנך במוסד זה עד להגיעו לגיל 21. ממארג הראיות ובהתאם לחוות הדעת הרפואיות, אין מדובר בתובע משותק הזקוק לעזרה וסיוע בהיקף נרחב, למעט עזרה בפעולות ספורדיות כגון רחצה, הלבשה והכנת מזון (בדומה לקטין בריא), התובע עצמאי בתפקודו. גם לעניין עזרה בנוחיות הודה האב כי קונים לו מכנסיים עם גומי ואם הוא הולך לשירותים הוא מוריד ומעלה חזרה. יש להניח כי במהלך השעות הרבות בהן נמצא התובע במוסד החינוכי הוא נזקק להתפנות לעשיית צרכיו. לא הובאו ראיות וב"כ התובע אף לא חקר בעניין זה את הגב' קדורה כיצד התובע מתפקד בעניין זה בזמן שהייתו במוסד החינוכי. גם פרופ' זייליג קבע כי התובע זקוק לעזרה מועטה בתפקודו הבסיסי וציין בחוות דעתו כי עם התבגרותו צפוי התובע לרכוש מיומנויות נוספות שיגבירו עצמאותו. לעניין עזרה בטיפול בסוגריו פרופ' זייליג ציין כי התפקודים משתפרים. בנוסף אף לא קרוב משפחה ולו אחד התייצב בבית המשפט למסור עדות בנוגע להשגחה ו/או לעזרה לה זקוק התובע, הגם שנטען שהסבתא והאחיות והגיסות מסייעות כדבר שבשגרה. בנוסף, ממארג הראיות עולה כי במועד התאונה האם לא עבדה. לענייו גובה הפיצוי לו עותר התובע (6,000 ₪ לחודש) מדובר בסכום מופרז ומוגזם שאינו עולה בקנה אחד עם היקף העזרה, טיב העזרה והסיוע המושט לתובע על ידי הוריו ועם ההלכה הפסוקה. הנתבעת מציעה לחשב את הפיצוי לפי עלות חודשית של 1,000 ₪ עד לגיל 5. מאז גיל 5 ועד היום מציעה הנתבעת פיצוי לפי עלות חודשית של 2,500 ₪. לעניין תקופת האשפוז ממועד התאונה ועד ליום 28.5.08, מציינת הנתבעת כי בתקופת האשפוז בבית החולים קיבל התובע את מלוא הטיפול הסיעודי והרפואי בבית החולים מבלי שנדרשה עזרה כלשהי מצד המשפחה והציעה פיצוי חודשי במהלך תקופת האשפוז בגובה 3,500 ₪.

בנוסף טענה הנתבעת, כי אין לקבל טענת התובעים כי גובה הפיצוי המבוקש בסך של 6,000 ₪ משקף את הפסדי שכרו של האב. התובע שובץ מיד עם שחרורו מבית החולים אלין לגן שיקומי, אליו הוסע בהסעות ולכן האב, לו חפץ, היה יכול לחזור לעבודה כבר בתקופה זו. תחת זאת העדיף לקבל דמי אבטלה וקצבת הבטחת הכנסה ורק בסמוך לתום תקופת זכאותו החל לחפש מקום עבודה (הדבר עולה מהתמליל שצרפו התובעים). כן נטען כי אין מקום לאבחנה שמציע התובע לפיצוי עד גיל 18 ולאחר גיל 18 בטענה שבגיל זה הוא יוצא מחזקת הוריו בהיבט המשפטי. מדובר בטענה חסרת הגיון שעה שהמצב העובדתי שהיה קיים עד כה לא צפוי להשתנות והתובע ימשיך לשהות במוסד החינוכי עד גיל 21. אף פרופ' זייליג מציין בחוות דעתו כי הוא דן בצרכי התובע העתידיים לאחר גיל 21 (סעיף 61).

לסיכום- סך הפיצוי שמציעה הנתבעת מהיום ועד גיל 21 הינו כדלקמן: בתקופת האשפוז: 38,500 ₪; מסיום תקופת האשפוז (28.5.08) ועד גיל 5 (26.3.10): 19 חודשים X 1,000= 19,000 ₪; מגיל 5 ועד היום: 133 חודשים X 2,500= 332,500 ₪; מהיום ועד גיל 21: 2,500X מ.ה 53.06= 132,650 ₪. סך הפיצוי המוצע בגין עזרת הזולת עד גיל 21 הינו 522,650 ₪ (סעיפים 60-54).

בסיכומי התשובה טענו התובעים כי חיי ההורים סובבים סביב התובע והדבר נתמך גם על ידי פרופ' שטיינברג, וכך או כך אחרי הלימודים, בימי החופשה, בסופי שבוע יש להיות איתו ולהשגיח עליו. בית המשפט עמד על כך שגם אם ההורים לא מתכוונים לקבל את הפיצוי והוא מוענק במתנה לתובע אין בכך כדי להפחית את הפיצוי עצמו ואומדנו כאילו ניתן בתשלום. בפרט נכונים הדברים מעל גיל 18, עת החוק קובע כי אדם הופך לבגיר בזכות עצמו ולכן לא הנתבעת נהנית מטוב ליבם או מחובה מוסרית שאינה חובה שבדין לסעוד את בנם הבגיר. ביחס לשעות האמורות, פיצוי של 6,000 ₪ הוא פחות משכר מינימום. הצעת הנתבעת לפצות את האב בגין עזרה בתקופת האשפוז בסך של 3,500 ₪ לחודש ורמיזה כי היה מקום להותיר את התובע לבד בירושלים למעט ביקור מידי פעם של הפעוט לא ראויה לתגובה (סעיף 4).

דיון והכרעה

מדברי ההורים עולה תמונה לפיה התובע זקוק לסיוע רב לאחר שעות הלימודים ולא ניתן להשאירו לבד ללא השגחה. האם לא עבדה לפני התאונה, והאב עזב את עבודתו לאחר התאונה על מנת לטפל בתובע. תקופה קצרה לאחר שהתובע שוחרר מאשפוז בבית החולים החל האב לעבוד כנהג טרקטור כאשר לא תמיד הייתה עבודה וזאת ועד לחודש ינואר 2010, בהמשך עבד מספר חודשים כמפעיל ציוד חקלאי, והחל מחודש אוגוסט 2013 ועד היום הוא עובד כנהג טרקטור.

מחוות דעת ועדויות המומחים, עולה כי התובע סובל מקשיים קוגניטיביים וכן מהמיפרזיס שמאלי עם תפקוד ירוד מאד של היד השמאלית. הן פרופ' שטיינברג והן פרופ' זייליג סבורים כי התובע זקוק להשגחה מחוץ לשעות הלימודים לאחר שהוא מסיים את בית הספר. נכון למועד מתן פסק הדין, התובע מקבל את העזרה לה זקוק מהוריו. בעתיד העריך פרופ' זייליג כי התובע יזדקק לעזרה של כ-10-8 שעות יומיות למשך כל חייו, וכי העזרה שהוא זקוק לה היא מפוצלת, זאת גם בהתחשב בכך שיתכן וירכוש מיומנויות שיגבירו את עצמאותו. בשלב זה של חייו כאשר התובע נמצא בבית הספר, מדובר במספר שעות נוספות ביום מעת שובו מבית הספר ועד שהוא הולך לישון, שבהן הוא זקוק לעזרה. פרופ' זייליג עמד על דעתו בחוות דעתו במסגרת חקירתו בבית המשפט. הוא הסביר כי מדובר בהערכה שלו כמומחה בדבר היקף השעות הנדרשות לתובע לעזרה וזאת גם בהתחשב בכך שהוא ירכוש מיומנויות נוספות. פרופ' זייליג הסביר כיצד הוא הגיע למסקנתו זו בדבר כמות השעות הנדרשת, כאשר היא נקבעה על פי בדיקתו, בתוספת החומר הרפואי שעמד בפניו, דברי ההורים, חוות הדעת של פרופ' שטיינברג והאבחנה הנוירופסיכולוגית. לגבי שליטה בסוגרים הבהיר פרופ' זייליג שמדובר במיומנות שניתן ללמד, והתובע יוכל לעבור בהצלחה גמילה. 

לאחר ששמעתי את עדויות ההורים, וכן לאחר שקראתי את חוות הדעת של פרופ' שטיינברג ופרופ' זייליג ושמעתי את עדותם, שלא נסתרה, אני סבור כי יש לאמץ בעניין זה את מסקנותיו של פרופ' זייליג ולקבוע, כי התובע זקוק לעזרה ופיקוח בחלק מפעולותיו בהיקפים משתנים, לרבות השגחה מנפילות בשל החסר בגולגולת וגם אם הוא עצמאי בחלק מהפעולות בתנאים מסויימים וגם אם אכן ישלוט בסוגרים ויוכל ללכת לשירותים בעצמו, וגם אם התובע אינו משותק, הרי שעדיין ברור שהוא זקוק לעזרה  בשעות שלאחר שובו מבית הספר ועצמאותו כאמור אינה מפחיתה מחומרת מצבו. בהקשר זה אמנם לא הובאו בני משפחה נוספים להעיד בנוגע לעזרה וההשגחה שניתנים לתובע, אך נוכח מצבו וקביעות המומחים הרפואיים, נראה כי ההורים משתדלים שלא להשאיר את התובע לבדו, וככל שלא יכולים לשמור עליו, ניתן להניח שמסתייעים בבני המשפחה או בשכנים המתגוררים בסמוך.

בכל הנוגע לתקופת העבר, יש לשקלל את עזרת בני המשפחה אשר וודאי חורגת מן העזרה המקובלת בין בני משפחה בהתחשב במצבו של התובע וכמובן שאין זה תפקידם של בני המשפחה להמשיך ולדאוג לתובע על בסיס יומיומי כל ימי חייהם. יש להתחשב בכך שהתובע נזקק לעזרה מוגברת של הקרובים אליו. בתקופה שלאחר התאונה האב שהה עם התובע באשפוזים השונים בבתי החולים ועל כן חדל לעבוד והחל מטפל בתובע, ואף כי כיום חזר למעגל העבודה, הוא עדיין מסייע לאם לטפל בתובע בשובו מהעבודה. מדובר בטיפול הורים שחורג מטיפול רגיל בילד בגיל התובע והנתבעת מחויבת לפצות בגינו.

נוכח האמור לעיל, אני סבור שהתובעים זכאים לפיצוי בגין תקופת העבר כדלקמן:

בתקופת האשפוז – ישולם פיצוי חודשי בסך של 6,500 ₪ ובסך הכל לתקופה של שנה (היו מספר אשפוזים קצרים גם בהמשך) סך של 78,000 ₪ כאשר בתוך האמור שוקלל שהאב עזב את עבודתו. 

בתקופה נוספת של שנה ותשעה חודשים עד הגיע התובע לגיל 5 שזאת תקופה בה גם ילדים בריאים עדיין זקוקים  להשגחה מוגברת, ישולם בגין העזרה המוגברת לה נזקק התובע בגין מצבו פיצוי בסך של 2,500 ₪ לחודש וסה"כ לתקופה זו ישולם פיצוי בסך של 52,500 ₪. לא שוכנעתי שהייתה מניעה שאביו של התובע יחזור לעבודה מלאה בשכר מלא בתקופה זו, ולפיכך אין מקום לשקלל כאן את הטענה לשכר נמוך יותר של אביו של התובע בתקופה זו וכך גם לתקופות הבאות.

בתקופה החל מגיל 5 ועד הגיעו לגיל 21, בהתחשב בכך שהתובע היה בעבר ומצוי כיום במסגרות של החינוך המיוחד והחל מגיל 6 הוא לומד בבית הספר אפאק שם צפוי ללמוד עד גיל 21, ושעל פי העדויות הוא חוזר ממנו בהסעה כל יום בסביבות השעה 16:00, כאשר בסופי שבוע הוא שוהה בביתו עם בני המשפחה, אזי אין מקום לבצע אבחנה בעניין זה בין גיל 18 לגיל 21 ואיני מקבל בהקשר זה את טענת התובעים כי מגיל 18 יוצא התובע מחזקת הוריו בהיבט המשפטי, ולכן יש לפסוק פיצוי חודשי גבוה יותר בגין תקופה זו. התובע ימשיך ללכת לאותה מסגרת עד גיל 21 ומשכך היקף השעות שתדרש לו עזרה עדיין אינו כפי שיידרש לו לאחר גיל 21, כאשר יחדל מללכת למסגרת אליה הוא הולך גם היום. משכך, ובהתחשב במכלול הראיות והעדויות, במצבו הרפואי של התובע, בעדותם של המומחים הרפואיים בדבר צרכיו והעזרה לה הוא זקוק ובעזרת בני המשפחה של התובע, אני רואה לנכון לפצות את התובע בגין עזרת הזולת  לתקופה החל מהגיעו לגיל 5  ועד להגיעו של התובע לגיל 21, בסך של 3,500 ₪ לחודש.

לפיכך, לתקופה החל מהגיעו של התובע לגיל 5 ועד היום, 11 שנים ותשעה חודשים, מדובר בפיצוי של 493,500 ₪. 

לתקופה החל ממועד מתן פסק הדין ועד הגיעו של התובע לגיל 21, 4 שנים ו – 3 חודשים, בהוון לפי 3% מדובר בפיצוי של 167,000 ₪ (מעוגל).

נוכח האמור לעיל, אני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת עד גיל 21 פיצוי בסך של 791,000 ש"ח.

עזרת הזולת החל מגיל 21

בסוגיה זו התעוררה מחלוקת בהקשר של עזרה אפשרית לתובע על פי חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית - התפתחותית) תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק הסעד") והשלכתה על גובה הפיצוי לתובע.

הוגשה תעודת עובד ציבור מיום 15.1.18 של אמג'ד דלאשה, מפקח מחוזי במשרד הרווחה בבאר שבע (להלן: "דלאשה") בה הבהיר דלאשה כי התובע אינו מוכר אצלם כמתפקד ברמת מוגבלות שכלית התפתחותית עוד ציין, כי חוק הסעד מגדיר מיהו אדם המתפקד ברמת מ.ש.ה- מוגבלות שכלית התפתחותית וכן מניח את התשתית לשירותים להם יהיה אותו קטין/אדם זכאי. בהתאם לסעיף 7 בחוק הסעד, ועדת האבחון הינה הגורם המוסמך היחיד לקביעת רמת תפקודו של קטין/אדם כמ.ש.ה. (לעניין הקריטריונים לקביעת רמת תפקודו של קטין/אדם כמ.ש.ה יש לפנות לסעיף 1 לחוק הסעד). כשוועדת אבחון קבעה שקטין/אדם מתפקד ברמת מוגבלות שכלית התפתחותית היא תקבל החלטות בנוגע לדרכי הטיפול בו (סעיף 7 לחוק הסעד). דרכי הטיפול יקבעו בתחומי חיים מרכזיים:

·         בתחום המגורים: סידור חוץ ביתי באומנה או במסגרת חוץ ביתית. הדיור יכול שיהיה בקהילה (בדירה או בהוסטל) או במעון פנימייה שהוא מסגרת מוגנת יותר, מבחינת רמת ההשגחה והמשאבים (כוח אדם ושירותים רבים יותר). אדם שמתגורר בקהילה  יצרוך שירותים בסיסיים (לדוגמא שירותים רפואיים או תעסוקתיים בקהילה). ההחלטה לגבי סוג המסגרת תתקבל בהתאם לרמת תפקודו, טובתו ורצונו של האדם.

·         בתחום המסגרות היומיות ישנם שירותים שונים בהתאם לרמת תפקודו ויכולתו של האדם. ככלל שעות פעילות המסגרות היומיות תעסוקה ושיקום הינם 08:00- 16:00:

יום שהות ארוך- 17 מסגרות שירות יום ארוך (מתוכן 2 מסגרות ברהט) נותן מענה השגחתי ופעילות פנאי בשעות 14:00- 18:00.

לגבי בוגרים, קיימים מפעלים מקדמי תעסוקה (רב נכותי)- 6 (המפעל ברהט נמצא בהקמה, זמן פתיחה משוער בעוד 6 חודשים)

מע"ש- מרכז עבודה שיקומי- 3 מסגרות

מע"ש תעשייתי- 6 פרוייקט לתעסוקת חוץ.

יחידות טיפוליות: קיימות 5 יחידות כאלה וכן קיימים 4 מרכזי יום, 13- מועדונים חברתיים, מתוכם 5 מועדונים רב נכותיים. בנוסף קיימת סביבה תומכת מש"ה- 6 פרוייקטים של סמך מקצועי הנותן תמיכה ומיצוי זכויות לבוגרים השוהים בבתיהם. כן קיים מרכז משלים למשפחות- 6 ודיור נתמך (3 בנגב המזרחי, 7 בבאר שבע).

כל אדם זכאי לקבל שירותים אלה  מכוח החוק ללא כל מגבלת זמן. כל אדם שעובד במע"ש מקבל גב"ע (גמול בעד עבודה), הגב"ע משתנה מאדם לאדם לפי תפוקתו וסוג עבודתו במפעל, הגב"ע יכול להסתכם ב-50 ₪ לחודש או ב-1000 ₪ לחודש- תלוי בסוגי העבודה במפעל ותלוי בתפוקה-לא מדובר בשכר מותאם בתוך המפעלים השיקומיים.

·       בתחום החינוכי יכולה לקבוע ועדת האבחון מסגרת חינוכית מתאימה (חינוך מיוחד) וכן שהות ביום לימודים ארוך שמעניק המשך שהייתו של הקטין במסגרת חינוכית עד שעות אחרי הצהריים וזאת לאחר סיום פעילותו של המוסד החינוכי בו הוא שוהה.

·       תחומים מרכזיים נוספים שיכולה ועדת האבחון לקבוע הינם שירותים רפואיים, פארא רפואיים (ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיה ועוד). שירותים אלה ניתנים בדרך כלל בקהילה ובמסגרות חינוכיות, והחלטת ועדת האבחון מדגישה את הצורך במתן מענים אלו להתפתחות וטיפול באדם.

הקריטריונים למתן שירותים אלו ניתנים להחלטת ועדת האבחון והם נגזרת של חוות דעת של הוועדה שהקטין/האדם מתפקד ברמת מוגבלות שכלית התפתחותית (ישנם רמות שונות של מוגבלות-קלה, בינונית ונמוכה).הדרך לקבלת שירותים אלה המותנים באבחון נעשית באמצעות לשכת הרווחה העירונית במקום בו מתגורר הקטין/האדם ומשפחתו.

בעדותו בבית המשפט, בישיבת 6.8.20 העיד דלאשה כי חוק הסעד נותן מענה לאדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית. לדבריו, בדרך כלל הכוונה היא למוגבלות התפתחותית מלידה (עמ' 311).. ועדת האבחון היא הגוף היחיד בארץ שמוסמך לתת אבחנה של מוגבלות שכלית התפתחותית לצורך חוק הסעד (עמ' 312, שו' 4-1). דלאשה נשאל האם מאז שחתם על תעודת עובד הציבור כאמור התחדשו דברים והשיב כי לא הרבה. "מה שהיה אז האגף לטיפול באדם עם מוגבלות התפתחותית שכלית, היום זה נקרא מנהל מוגבלויות שכלל בתוכו גם המש"ה (מגבלות שכלית התפתחותית) גם אוטיזם וגם שיקום. זה בעצם שינוי ארגוני וזה קרה לאחר ינואר 2018."  (עמ' 312, שו' 13-8). הוא נשאל האם המפעל ברהט שאליו התייחס בתעודת עובד הציבור כבר נפתח והשיב כי הוא חושב שכן. חוק הסעד אינו מיועד דווקא לאדם מעל גיל 21, אלא מיועד לאדם מגיל צעיר. הוא אף אישר כי חוק הסעד יכול לתת מענה לילד שנמצא בחינוך מיוחד גם לאחר השעה 16:00. יש מסגרת שנקראת מסגרת שירות יום ארוך. זה במימון ופיקוח של משרד הרווחה, משעה 18:00-14:00 (עמ' 312, שו' 35-22). בית הספר לחינוך מיוחד מסיים את פעילותו לילדים בשעה 14:00 וארבע השעות הנוספות זה במימון ופיקוח של משרד הרווחה, והשמת ילד במסגרת כזו צריכה להגזר מהחלטות של ועדת האבחון לפי חוק הסעד (עמ' 312, 313). הוא אישר כי גם ביישוב רהט קיימות מסגרות כאמור שעובדות אחר הצהריים עבור ילדים בחינוך המיוחד (עמ' 313, שו' 6-4). לאחר גיל 21 ניתן לקבל מענה לצרכים בהתאם להחלטות ועדת האבחון ודרכי טיפול. יש כמה מסגרות שמתאימות לאנשים עם מוגבלות שכלית מעל גיל 21, כפי שפורט בתעודת עובד הציבור: יש מפעל מקדם תעסוקה, יש מרכזי יום. מפעל מקדם תעסוקה, הוא מפעל לאדם שרמת תפקודו לא מאפשרת לו לעבוד בשוק הפתוח והחופשי, נקרא גבע- גמול בעד עבודה ומקבלים בין 1000-50 ₪ לחודש. אין מדובר בשכר מינימום מותאם אלא גמול בעד עבודה לאנשים עם מוגבלות וזאת בהתאם להיקף ההתייצבות למסגרת, והעבודה שהוא עושה לפי קביעת מנהל המפעל (עמ' 313, שו' 19-7). באשר לתובע אישר דלאשה כי התובע אינו מוכר להם מאחר שלא פנה אליהם לקבל הכרה מכוח חוק הסעד (עמ' 313, שו' 25). הוא לא היה יכול להשיב על השאלה האם התובע בענייננו בסבירות גבוהה יכול שיוכר על ידי ועדת האבחון כמי שזכאי לקבל שירות מכוח חוק הסעד. במידה וועדת האיתור תחליט שהוא אדם עם מש"ה, הוא יהיה זכאי לכל השירותים שרשומים בחוק. התובע יכול להגיש בקשה להכרה כבר כעת, עליו לפנות למחלקת הרווחה ביישוב בו הוא גר (עמ' 313, 314).

דלאשה הסביר את הליך ההכרה שמאפשר לקבל טיפול מכוח החוק. קיימים מספר דרכי הפניות לוועדת האבחון: הליך שגרתי, דחוף ודחוף מאד. בהליך דחוף מאד, ועדת האבחון צריכה להתקיים תוך חודש. במקרים אחרים מדובר בפרקי זמן ארוכים יותר עד חודשיים. החלטת הועדה מתקבלת כמה ימים לאחר שהועדה מתכנסת. ככל שאדם מקבל הכרה מחוק הסעד, השירות או הטיפול שינתנו לו בהתאם לאמור בתעודת עובד הציבור אינם מוגבלים בזמן, וזה יינתן עד לסוף חייו (עמ' 314, שו' 36-14). בכל הנוגע להסעה למסגרות לפי חוק הסעד, העיד דלאשה כי יש מסגרות שהן מתוקף חוק הסעד בהן ינתנו הסעות, ויש מסגרות שהמטופל לא זכאי בהן להסעות כמו למשל מועדון חברתי, שהוא לרוב ביישוב עצמו (עמ' 315, שו' 7-1). ברהט קיים מפעל שיקומי אחד ודלאשה לא ידע להשיב לשאלה האם ברהט יש מספיק מקומות לכל מי שמעוניין במקום עבודה בהתאם לחוק הסעד (עמ' 317, 316). ביישובים בהם הוא המפקח, השיב כי אין לו מקרה של מאובחן שרוצה להכנס למסגרת שיקומית ואין לו מקום (עמ' 317, שו' 5-3). הוא נשאל האם ידוע לו מתוך האוכלוסייה הכללית שזכאית להיכלל במפעלי השיקום הללו, כמה בפועל מנצלים את השירות ונקלטים בעבודה במפעלים מוגנים. הוא השיב, כי המפעל השיקומי הוא לא רק מסגרת אחת לכל החיים. המפעל תפקידו לתת כלים ומיומנויות להכשיר את אותו אדם לעבוד בשוק הפתוח. יש עוד תחנות אחרי המפעל. אם המוגבל עובד במפעל המוגן 5-3 שנים, ומנהל המסגרת והמדריכים מתרשמים שיש לו יכולות גבוהות וציות להוראות ההנהלה הוא יכול לצאת מהמפעל למע"ש- מפעל עבודה שיקומי תעשייתי. קרי, אותו אדם לא ימשיך להגיע לעבוד באותו מפעל מוגן אלא יגיע למפעל רגיל ויעבוד שם. אם הוא מתקדם במע"ש התעשייתי, אפשר להשתדרג בצעד נוסף  לתעסוקה נתמכת, קרי שיש יחסי עובד מעביד כמו עובד רגיל, בליווי ותמיכה של משרד הרווחה (עמ' 317). אם הוא לא מצליח לעשות את ההתקדמות הוא ימשיך במפעל המוגן. הוא זכאי לשילוב במפעל מכוח חוק. המשרד מחוייב לתת שירות לאותו אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית, על פי חוק. "אני לא מכיר מקרה של אדם שביקש להשתלב במפעל מוגן וסורב." מתוך אוכלוסיית הזכאים, אחוז גדול מאד צורכים את השירותים הללו, לא בהכרח במפעל מוגן, אלא בכל המסגרות, לרבות מרכז יום מעל גיל 21, אך אין ברשותו אחוזים וסטטיסטיקה (עמ' 317, שו' 36-19). לשאלה האם רובם של המטופלים מתמידים להגיע לפעילות מגיל 21 עד גיל 67 השיב כי הדבר תלוי במטופל הספציפי וישנם כאלה הבאים למסגרות לשלושה או ארבעה ימים בלבד במהלך השבוע. הוא נשאל האם לגבי מקרים של אדם עם התנהגות מאתגרת, כגון מי שסובל מקשב וריכוז מוגבל, מהם סיכויי ההישרדות שלו במסגרת והשיב, כי כל אדם עם התנהגות מאתגרת מקבל תכנית מסוימת, תכנית טיפולית, תכנית קידום אישי לאותו אדם על מנת שיתקדם ויפחית את התפרצויות הזעם. התכנית מגדירה יעד על מנת לעצב את ההתנהגות של אותו מטופל. המדריך שלו והצוות בודקים עמידה ביעדים. אם הוא לא עומד ביעדים משנים את התכנית. יש מסגרות עם מומחיות בהתנהגות מאתגרת. אם אדם משולב במפעל מסויים וההשתלבות שלו שם לא צלחה בגלל ההתנהגות המאתגרת שלו, מעבירים אותו למסגרת שמתמחה בהתנהגות הספציפית שלו (עמ' 318). ברהט אין מקום שמתמודד עם התנהגות מאתגרת. בבאר שבע יש כזה מקום. כמובן שבמפעל ברהט אמורים לקבל אותו ואם זה לא יצלח יעבירו למסגרת בבאר שבע למשל (עמ' 319, שו' 3-1). לפי חוק הסעד מחויבים לקבל למסגרת ולבנות תכנית קידום אישית טיפולית ובמידה ואחרי פרק זמן מסוים המסגרת לא מצליחה להתמודד עם ההתנהגות המאתגרת יועבר אותו אדם בפרק זמן של כחודשיים למסגרת שמתמחה בהתנהגות מאתגרת (עמ' 319, שו' 8-4). המפעל בבאר שבע הוא מפעל יום לאנשים ברמת תפקוד נמוכה יותר, אדם עם התנהגות מאתגרת הוא ברמת תפקוד נמוכה יותר וצריך יותר תשומת לב ומשאבים, יותר טיפולים פרא רפואיים שאין במפעל השיקומי ברהט. אם ההתנהגות שלו תחזור לאיזון או שתכנית הטיפול הצליחה הוא יוכל לחזור מבאר שבע למפעל ברהט. אם לא, הוא ימשיך בבאר שבע, בליווי פסיכיאטר. המשפחה צריכה לדאוג למיצוי זכויותיו בקהילה. בנוסף אישר דלאשה, כי יש הסעות ממומנות מבאר שבע לרהט (עמ' 319). מפעל מוגן פועל משעה 07:30 ועד השעה 16:00. העברה ספציפית ממפעל ברהט למפעל של פעילות מאתגרת זו החלטה של ועדת האבחון והיא זו שקובעת את דרכי הטיפול באדם מסוים ואת סוג המסגרת (עמ' 319, שו' 35-30). 

ביום 11.10.20 הוגשה תעודת עובד ציבור נוספת של דלאשה בה הוסיף כי כאשר אדם עומד בפני ועדת אבחון ונמצא בהתאם לקביעתה כמוגבל שכלית התפתחותית, עניינו מובא בפני ועדת האבחון על ידי עו"ס לחוק הסעד. ועדת האבחון אמורה להחליט אם יש לאותו אדם מש"ה או שאין לו וזאת בהתאם להגדרה של מוגבלות שכלית התפתחותית שנקבעה בסעיף 1 לחוק הסעד. על מנת שאדם יוכר כמוגבל שכלית התפתחותית, ההתפתחות הלקוייה או חוסר התפתחותו של כושרו השכלי המשפיעה על יכולתו ההסתגלותית צריכה להתקיים בשלב ההתפתחותי, דהיינו עד גיל 18, במידה והסיבה למגבלה זו ארעה בשלבים המוקדמים בחייו של הילד, אין זה משנה מהו הגורם או הסיבה בעטייה ארעה המגבלה. בעת שוועדת האבחון מחליטה שיש לאדם מש"ה אז היא חייבת לקבוע את דרכי הטיפול בו.

לגבי שירותי הרווחה הכלולים בדרכי הטיפול, יש לפנות למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית, העו"ס המטפל בונה תוכנית טיפולית יחד עם האדם ו/או האחראי עליו, במידה וועדת האבחון מחליטה שהאדם זכאי לסידור חוץ ביתי או סידור יומי במסגרת קביעת דרכי הטיפול לגביו, אז הוא זכאי לקבלו מהמדינה או מי מטעמה. המדינה מממנת 75% והרשות המקומית 25% וכל זה למעט ההשתתפות העצמית של האדם או של החייב במזונותיו.

מאותו רגע שאדם מקבל הכרה על ידי ועדת האבחון כאדם עם מש"ה ונקבעו בהחלטותיה דרכי הטיפול, הוא זכאי לפנות מידית למחלקת הרווחה על מנת לפתוח תיק ולהשתלב באחת מהמסגרות בדיור ובקהילה. זמן התהליך תלוי במשפחה שצריכה להמציא אישורים רלוונטיים על מנת לפתוח תיק ולחישוב דרגת הזכאות (כמו למשל אישורים מהבנק, חתימה על טופס פניה והצהרה, אישורים רפואיים וכו'). לאחר המצאת האישורים הנ"ל על ידי המשפחה, המחלקה מחשבת דרגת הזכאות ומנפיקה עבור אותו אדם הודעה למסגרת שנמצאת מתאימה עבורו. הודעה צריכה להיחתם על ידי מנהל המחלקה וגזבר הרשות, בנוסף לחתימת המסגרת הקולטת. תהליך כזה יכול לארוך בין שבוע לשבועיים לאחר שהמשפחה המציאה את כל האישורים.

בהקשר זה הוגשה גם תעודת עובד ציבור מיום 5.4.21 של מארק שמיס, מנהל אגף בכיר הערכה, הכרה ותכנית, מינהל מוגבלויות במשרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים (להלן: "שמיס") בה הוא הבהיר בהמשך לתשובת מר דלאשה מיום 11.10.20 כי חוק הסעד חל על כל אדם שהוכר על ידי ועדת אבחון על פי חוק הסעד כאדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית, ואין משמעות לגורם או לסיבה בגינה נגרמה המוגבלות, לרבות בשל תאונת דרכים. החוק יחול כל זמן שהמוגבלות נוצרה במהלך תקופת ההתפתחות, כלומר שלפני גיל 18 ישנן עדויות לכך שנגרם נזק בלתי הפיך לצמיתות (בין אם בהדמיות מוחיות, חוות דעת רפואיות וניסיונות שיקום כושלים) והדבר משפיע בצורה משמעותית על היכולת הקוגניטיבית של האדם ברמה של שתי סטיות תקן מתחת לממוצע לפחות במבחני אינטיליגנציה דהיינו מנת משכל 70 ומטה, ועל יכולתו להתנהגות מסתגלת, כך שהוא נזקק לטיפול.

ביום 6.4.21 הוגשה גם תעודת עובד ציבור מטעם מיכל בן אלי, מנהלת תחום (תקצוב תמחור) במינהל מוגבלויות במשרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים במסגרתה היא הציגה את טווחי התעריפים המעודכנים לחודש מרץ 2021 של השירותים המרכזיים אותם מתקצב המשרד עבור אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית על פי חוק הסעד: הארכת יום לימודים בביה"ס- 2,441-564 ₪; מרכז יום- 5,708-3,639 ₪; מע"ש (מרכז עבודה שיקומי)- 1,978 ₪; דיור15,000-9,000 ₪. התעריפים האמורים מתעדכנים מעת לעת על פי החלטת ועדת התעריפים של המשרד.

כן הוגשה תעודת עובד ציבור מיום 7.4.21, מטעם רון שביט, ראש אגף בכיר, ארגון מינהל ופיתוח ברשויות המקומיות, במשרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים (להלן: "המשרד") במסגרתה הבהיר כי כללי ההשתתפות העצמית עבור מתן שירותים לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית מכוח חוק שירותי הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית), תשכ"ט-1969, מפורטים בפרק 14 של תקנון העבודה הסוציאלית המופיע באתר המשרד.

התובעים טענו בסיכומיהם כי המדינה דורשת תשלום בגין השירות והיא מוגדרת בעניין זה כמטיבת נזק. השירות, אם ינתן, אינו פוטר מתשלום בגינו (התובעים מפנים להודעת אורי מורד מפרקליטות מחוז מרכז-אזרחי שהוגשה ביום 8.4.21, בסעיף 4). אין מדובר בשירות חינמי והוא אינו מעביר את האחריות מהמבטחת למדינה. על תביעה זו חל החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד- 1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף"). אין למדינה יכולת להשיב מה יקרה אם המבטחת תשלם למדינה כמטיבת נזק עבור השירות, והתובע לא יקבל את השירות בפועל לרבות בתקופה  חלקית. זאת מאחר וטרם נדרש תשלום עבור הטבת נזקי הגוף (סעיף 6 להודעת אורי מורד לעיל). עלויות המדינה בגין השירות אותו היא דורשת כמטיבת נזק הן בגין כל חודש: מועדון יום: 3,639 ₪ עד 5,708 ₪, ומע"ש 1,978 ₪ (כעולה מתעודת עובד הציבור של מיכל בן אלי). החוסה נדרש לשלם מכיסו השתתפות עצמית, כפי שעולה מתעודת עובד הציבור של רון שביט, כאשר ביחס למסגרת יומית עליו לשאת ב-10% מגובה קצבת הנכות שלו בביטוח הלאומי. אמנם נמסר שהוצאות הנסיעה למע"ש ממומנות, אבל השתתפות בהוצאות הנסיעה תהא לפי המחיר בתחבורה ציבורית בלבד, כך שנסיעה שלא באוטובוס, החוסה מממן מכיסו. לטענת התובעים, הדרך הנכונה היא לקבוע כי התובע יקבל את המימון הנדרש לפי חוק הסעד ולמצער כי האמור יעשה במסגרת אב הנזק של הפיצוי בגין עזרת הזולת. בהתאם המבטחת תופטר מתשלום למטיבת הנזק (מדינת ישראל) בעתיד במידה והתובע יקבל שירות במסגרת חוק הסעד, ותראה כמי שפיצתה את התובע וזאת בהסתמך על חוק הסעד, בהתחשב בכך שאין שום פסק דין שבו נאמר כי חברת הביטוח יכולה להסתמך ולהקטין את הפיצוי בשל כך, וכן בהתחשב בפסיקה הקיימת. סעיף 1 לחוק הטבת נזקי גוף מקנה זכות תביעה ישירה למטיב הנזק, המוגבלת רק להטבה שניתנה בעבר או ניתנה בהווה. הוא אינו חל על מצב עתידי ולא מעביר למטיב זכות עתידית. הזכות של המטיב הינה כזו הנובעת מדין, וזאת כאמור מסעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף. המזיק אינו יכול להנות מכך שבעתיד יהיה מטיב נזק. על המזיק לשאת בנזקים כלפי הניזוק במלואם. אם תהיה הטבת נזק גוף בעתיד על ידי כל גורם, הניזוק הוא מי שישלם למטיב הנזק ובהתאם כמובן שהמטיב לא יוכל לפנות למזיק שפרע את חבותו. התובע יפוצה והוא מי שישלם למטיב אם יקבל ממנו שירות. התובעים מפנים לפסיקה נוספת בסיכומיהם ממה הם למדים כי  אין המזיק רשאי לדרוש לנכות מהנזק את שווי טובת ההנאה שהתקבלה, כאשר עילתו של הניזוק כלפי המזיק אינה מתחלפת ואינה משתנה, גם במקרה שנמצא מיטיב, אשר היטיב הנזק כולו או מקצתו. לטענת התובעים, מקום בו המטיב אינו תובע שכן טרם הטיב (ואין זכות עתידית) הרי שהנזק משולם כולו לניזוק שהוא מי ש"יסתדר עם המטיב" בעתיד. המזיק פטור כלפי המטיב. בוודאי שההלכה אוסרת כי המזיק, המבטחת במקרה זה, תשלם פחות ותשלשל לכיסה את הסתמכותה על כך שבעתיד יש ויהיה מטיב שיתבע הטבת נזקי גוף. להבדיל מתגמולי ביטוח לאומי שאינם מותנים בתנאי סף, לא כך הוא השירות על פי חוק הסעד. בנוסף, התובע נדרש לשלם בגין השירות 10% מקצבת הנכות הכללית שלו, כך שיש גם בהתאם לחוות הדעת האקטוארית לעניין נכות כללית לפסוק 10% מחוות הדעת לצורך מימון ההשתתפות העצמית. כך גם לגבי נסיעות שאינן באוטובוס בתחבורה ציבורית (שרק הן ימומנו כאמור). גם אם התובע יפנה ויוכר היום כמש"ה, על ידי ועדת אבחון, אין לכך רלוונטיות לתביעה, לאומדן הנזק ולתביעת ההטבה. האבחון בגיל 16 לא רלוונטי לעוד 5 שנים בגיל 21 עת יסיים התובע לימודיו בחינוך המיוחד. הובהר עוד כי החוסים הרשומים אינם מגיעים מידי יום, אלא 4-3 ימים בשבוע. זו אוכלוסייה מורכבת, לא צפויה ולא אחידה, ויום שלא יגיעו הוא יום של עזרה והשגחה. בנוסף, פרופ' זייליג העוסק שנים רבות בשיקום לא היה מודע לאפשרויות תחת חוק הסעד, ומכאן שכשמומחה שיקום ותיק לא מכיר אפשרויות אלו, ניתן לומר כי בפועל מרבית הציבור אינו משתמש בהן. המיטיב לא אמור להתעשר על חשבון הניזוק ולקבל היום תשלום עבור תקופות שלא יספק הטבת נזקי גוף. המבטחת אינה ניזוקה ועליה לממן בין אם מול המיטיב ובין אם מול הניזוק את הפיצוי בגין הנזק. כאשר המבטחת ממילא מפצה על מלוא הנזק, כולל למיטיב אם קיים, מן הראוי כי לניזוק ואפוטרופסיו תהיה האוטונומיה על הרצון לקבוע ולשקול בכל רגע נתון את דרכי הטיפול בתובע ומה נכון לו בכל שלב בחייו. הם גם ישלמו על כך לפי דרישת המטיב. לסיכום טוענים התובעים, כי החוק וההלכה מורים כי לא ניתן לקזז הטבת נזקי גוף עתידית לטובת מיטיב, גם למטיב על פי דין. אלו מורים כי התובע יפוצה במלוא הנזק, וככל שיהיה מיטיב, הרי שחובת התובע לשאת בתשלום של הטבת נזקי הגוף. המבטחת לא נהנית מכך בדרך של הותרת רכיב ההטבה בידיה בעת זו או בכל עת אחרת. פתרון זה הוא נכון גם בהיבט המהותי. בשל הקושי לומר מה יהיה מתווה האבחון והטיפול בתובע מה תהייה השתתפותו העצמית, מה יהיו עלויות נסיעתו מעבר לעלות אוטובוס, מה יהיו התקופות על פני השנים מגיל 21 ועד תום חייו בהן יסתייע בחוק הסעד, מה יהיו הימים על פני השבוע בהם יגיע למע"ש או מועדון, מה תהיה הצלחת האבחון בפועל, האם ישתלב, כיצד יקבל בחזרה מהמדינה את הסכומים שקיבלה מהמבטחת בגין תקופות בהן לא ישתמש בשירות. שאלות מורכבות אלו עלו בפסיקה ולכן הוחלט כי הפיצוי ישולם במלואו לניזוק, ולו תהיה היכולת והאוטונומיה לשלם עבור השירותים (סעיפים 72-69).

עוד טוענים התובעים בסיכומיהם, כי ההורים עמדו על קשייו העתידיים של התובע עם הגיעו לבגרות חוקית ויציאתו ממשמורת הוריו, כאשר קשיים אלו כוללים: העדר יכולת לנקות, לכבס, לבשל, לנהוג, קושי בשירותים ורחצה, התעוררות בלילה ומתן פתרונות וכן היבט חברתי מכוחו לא יכול התובע לשבת לבדו. קיים גם היבט מוטורי של שיתוק יד וצליעה על הרגל והיבט קוגניטיבי של העדר יכולת להתרכז להבין ולבצע מטלות, בשים לב לנכות הרפואית המשוקללת. פרופ' שטיינברג הבהיר כי לא סביר שהתובע יוכל לנהוג, אך הוא עצמאי בניידות במובן שאין לו צורך בכסא גלגלים או רכב מותאם לנכה. פרופ' זייליג התייחס גם הוא להיבט המוטורי והסביר את הצורך של התובע בעזרה. פרופ' זייליג העריך כי התובע יזדקק ל-9 שעות ביום, כאשר מדובר במכלול המבטא גם עזרה לילית.

מעבר לכך, ידרש לתובע אפוטרופוס או אדם שינהל את ענייניו, לרבות הכספיים ובמקרה כזה יש לקבוע סכום נוסף של 1,000 ₪ שהוא השכר הקבוע בחוק לאפוטרופוס.

בהחלט יתכן כי בהמשך יטופל התובע באמצעות חוק הסעד, גם אם לא באופן קבוע על פני שנים וגם אם לא מידי יום ביומו. מחד יתכן ודרך זו תצמצם את הצורך בעזרה, צמצום מתון. ומאידך, קבלת שירות לפי חוק הסעד תחייב את התובע בתשלום של כ-1,978 ₪ בגין מע"ש ובגין מועדון בין 3,639 ₪ ל-5,708 ₪ , כלומר 3,775 ₪ בממוצע ובתוספת השתתפות עצמית-4,000 ₪ יהיה נכון לפיכך לגלם מחצית מסכום זה ברכיב העזרה מתוך שסביר שאם יזדקק לשירות ישלם התובע בממוצע 4,000 ₪ לחודש בגינו אבל יחסוך בעזרה בימים א-ה' דבר מה. לפיכך עלות 10,000 ₪ כפי שנפסק בפסיקה במקרים דומים בתוספת 1,000 ₪ שכר אפוטרופוס ותוספת 2,000 ₪ לשירותי חוק הסעד, מביאה לסכום של 13,000 ₪ לחודש מגיל 21 וללא חוק הסעד 11,000 ₪ לחודש עד גיל 21 (סעיפים 84-73). בסך הכל ביקשו התובעים סך של 3,731,184 ₪ בגין עזרת הזולת מגיל 21 ועד גיל 80.5 (עמ' 21 לסיכומים).

הנתבעת  טענה בסיכומיה כי בתעודת עובד הציבור של דלאשה פורטו בהרחבה דרכי הטיפול שהתובע זכאי לקבל מכוח חוק הסעד כאשר הסתבר כי החוק חל גם במקרה ובו האדם המוגבל הינו נפגע תאונת דרכים שעליו חל חוק הפיצויים. שמיס ציין בתעודת עובד הציבור שהגיש כי החוק חל שעה שהמוגבלות נוצרה לפני גיל 18 ולאדם המוגבל מנת משכל 70 ומטה, כאשר על פי מבחן קאופמן שבוצע לתובע על ידי ד"ר תאיר מנת המשכל של התובע היא 62 (ואילו לפי ד"ר נאשף-49) ודי בעניין זה לכשעצמו כדי להוכיח כי לו היה התובע עומד בפני ועדת האבחון, היה נמצא זכאי לקבל שירות מכוח חוק הסעד. לעניין זמינות קבלת השירות, לאחר שהאדם הפגוע הנמצא זכאי לקבלו על ידי ועדת השמה שתקבע גם את דרכי הטיפול בו, השיב דלאשה, כי לא נתקל במצב בו אדם הנזקק לשירות מכוח החוק לאחר שוועדת ההשמה קבעה כן, לא יימצא לו סידור. חוק הסעד נותן מענה גם לתלמיד מוגבל הנמצא בחינוך מיוחד באמצעות הארכת יום לימודיו עד השעה 18:00. לו פנה התובע כבר היום לוועדת ההשמה יש להניח כי היה נמצא זכאי, בסבירות גבוהה מאד, לקבל שירות מכוח החוק במקרה דנן, השירות העשוי להתאים לתובע לאחר סיום לימודיו בחינוך המיוחד הינו מפעל מוגן או מעון יום. לגבי שיבוצו לא הוכח כי ישנה בעיית זמינות לקלוט את התובע. נהפוך הוא. גם פרופ' זייליג הסכים כי עדיף שלאחר גיל 21 יוסיף התובע לשהות באחת מבין המסגרות בה יקבל מענה לצרכיו. אם לא יימצא לתובע מקום המתאים לצרכיו ברהט, אלא מחוץ לעיר מגוריו כי אז הוא יהא זכאי גם להסעות. אין לקבל טענות התובעים כי ההשתתפות בהוצאות נסיעה תהא לפי מחיר בתחבורה הציבורית בלבד כאשר בהוראות 14.8 צויין ביחס לגילאי 21 ומעלה כי אנשים המשולבים במע"ש יסעו באופן עצמאי למעט המקרים הבאים בהם:1. אין בנמצא תחבורה ציבורית ישירה וסדירה למע"ש (2) אנשים שאינם מגיעים באופן עצמאי באמצעות תחבורה ציבורית למע"ש. בהתאם לחוות דעתו של פרופ' זייליג, התובע מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית בליווי ולכן יחול עליו החריג האמור והוא יהא זכאי למימון הוצאות הנסיעה. החזר הנסיעות לפי "מחיר תחבורה ציבורית" חל רק במקרה ובו האדם המוגבל נמצא במרכז עבודה ושיקום. שיבוץ התובע במערך חוק הסעד ובאחת מדרכי הטיפול המוצעות בו, יעשיר את התובע ויצוק עניין לחייו. אין עוררין כי הדבר גם עולה בקנה אחד עם העקרון המנחה בדיני הנזיקין והוא השבת המצב לקדמותו. פתרון זה יהווה גם חלופה והמשך ישיר למוסד בו עתיד התובע להתחנך עד גיל 21. בנסיבות יש להניח ברמת סבירות גבוהה מאד (מעל 50%) שהתובע , לו פנה היה נמצא זכאי לקבל הטבות מכוח חוק הסעד. על פי הראיות בין אם מדובר במפעל מוגן ובין אם מדובר במעון יום, מסגרות אלה פועלות מהשעה 08:00 ועד השעה 16:00. ומכאן כי שהות התובע שעות כה ארוכות במעון יום או במפעל מוגן צריכה להלקח בחשבון בבוא בית המשפט לדון בגובה העלות החודשית שיש לפסוק עבור עזרת הזולת מגיל 21 ואילך. מכאן בהתחשב בעובדה כי התובע ישהה שעות ארוכות מחוץ לביתו ועד לשעות השינה לא יזדקק לעזרה משמעותית, מבקשת הנתבעת לקבוע כי התובע יזדקק להיקף עזרה מצומצם בלבד. חישוב העזרה לפי 2.5 שעות עזרה/השגחה ביום הינו למעלה מסביר. העלות הינה כ-3,000 ₪ ואם נוסיף השתתפות התובע בגובה 10% משיעור קצבת הנכות הכללית שהוא עתיד לקבל  מדובר בעלות חודשית של 3,370 ₪. ובמעוגל 3,400 ₪. התובע מתגורר בבית הוריו ויוסיף לעשות כן. בנסיבות העזרה לה יזדקק בביתו היא מועטה ושולית שכן ממילא כל מטלות הבית מבוצעות על ידי האם לרווחת כל המשפחה ומומחה בית המשפט הפריז בקביעתו ל-3-2 שעות נוספות לצורך עבודות משק הבית. טענות התובע בדבר יישום הפסיקה אינן רלוונטיות, משטענת הנתבעת אינה לניכוי תשלום כזה או אחר אלא טענתה היא להפחתת היקף העזרה לה יזדקק התובע החל מגיל 21 לאור העזרה לה צפוי בעין מכוח חוק הסעד. מימוש זכויות אלה עולה בקנה אחד עם חובת התובע על פי דין לפעול להקטנת נזקיו. הניתוח המשפטי של התובעים הוא מוטעה. בנוסף, לגבי הטענה שפרופ' זייליג לא היה ער לאפשרויות שחוק הסעד מציע טוענת הנתבעת כי פרופ' זייליג הוא מומחה רפואי ואינו משפטן או מומחה לדין הישראלי. בנוסף, בין אם הציבור משתמש בשירותי החוק או לא, אין לעניין זה משמעות כלשהי שכן חובת התובע הינה לפעול לצמצום נזקיו. בנסיבות מציעה הנתבעת לפצות את התובע החל מגיל 21 ועד לגיל 74 (בהתאם לקביעת קיצור תוחלת החיים) לפי עלות חודשית בסך של 3,400 ₪. בסך הכל מדובר בפיצוי בסך של 930,590 ₪  (סעיפים 80-62). לעניין אפוטרופוס טוענת הנתבעת כי פרופ' זייליג הביא בחשבון במכסת היקף העזרה גם נושא זה בקובעו כי התובע זקוק לעזרה להכוונה ועזרה לביצוע מטלות ניהוליות. בנסיבות טוענת הנתבעת, כי אין מקום לפסוק פיצוי נוסף ונפרד בגין אפוטרופוס. לחלופין, המטלות להן ידרשו הורי התובע הינן מועטות והפסיקה התייחסה לפיצוי שיש לפסוק עבור הוצאות האפוטרופוס כשמדובר בבן משפחה (סעיף 81). 

בסיכומי התשובה טענו התובעים כי בסיכומיה של הנתבעת השאלה הוסטה לאפשרות לקבל שירותי חוק הסעד בעתיד. התובעים לא חולקים על כך שיתכן שבעתיד התובע יסתייע בשירותי חוק הסעד, ואכן במידה מסויימת השהות בתקופות בהן ישהה התובע אם ישהה התובע במועדון או במע"ש תחסוך בעלות עזרת הזולת  בבית, אך לא תאיין עזרה כזו, גם לא קרוב לכך. השאלה העיקרית היא שאלה משפטית. שירותי הסעד מחוייבים תשלום חודשי למדינה הנחשבת מטיבת נזק גוף ואף התובע נדרש להשתתפות של כ-230 ₪ בחודש. משכך התשלום החודשי הוא בין 2,208 ₪ ל-5,938 ₪ לחודש. אין פטור מתשלום ואין שירות חינם. חוק הטבת נזקי גוף החל בעניין חוק הסעד מקנה למטיב זכות נגד המזיק ומוגבל רק להטבה שניתנת בפועל וניתנת לאומדן בזמן זה. סעיף 1 לחוק קובע זאת. בית המשפט העליון נדרש למצב זה וקבע כי יש פתרון להטבה עתידית לא ברורה דיה. במצב שבו יתכן ויהיה מטיב נזק גוף עתידי, בפרט כזה שכרוך בתשלום בגין הטבתו והניזוק יפוצה ויקבל התשלום מהמזיק גם בגין ההטבה, המזיק יהא פטור מתביעת המטיב ובעתיד הניזוק שקיבל פיצוי מלא יהא חייב כלפי המטיב. יש בהחלט להתחשב בקביעת הפיצוי בעלויות שיידרש התובע לשאת בהן בגין חוק הסעד שיתווספו להוצאות שיהיה עליו לשאת בהן בגין סיעוד ועזרה בימי סוף השבוע בחופשות ולאחר סיום הפעילות ובמשק הבית (סעיף 5). באשר לשכר האפוטרופוס טוענים התובעים כי בפסיקה העדכנית ניתן שכר לגורם מסייע ולאפוטרופוס בסך של 1,010 ₪ לחודש לפי התקנות המחייבות (סעיף 6).

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שמעתי את העדויות ועיינתי בראיות, אני מקבל את הטענה כי קיימת לתובע אפשרות להגיש בקשה לקבלת שרותים מכוח חוק הסעד, לאחר שהובהר בתעודת עובד הציבור של מר שאמיס, כי ניתן להכיר במצב רפואי בהתאם לחוק הסעד גם ללא קשר למקור הפגיעה, לרבות במקרה של תאונת דרכים. נראה גם כי נוכח מצבו הרפואי של התובע קיימת אפשרות סבירה שהוא יוכר כזכאי לשרותים על פי חוק הסעד ולמעשה התובעים לא חלקו על כך בסיכומיהם, אף שטרם נעשתה פניה כזו. עם זאת, אין כל אפשרות לקבוע היום את טיב והיקף העזרה לה יזכה התובע מכוח חוק הסעד החל מגיל 21 במהלך תקופה של למעלה מחמישים שנה. גם לאחר ששקלתי את עדותו של דלאשה וגם בהנחה שהתובע יוכר על ידי ועדת האבחון כמתפקד ברמת מוגבלות שכלית התפתחותית, כאשר מדובר בתקופה כה ארוכה על כל המשתמע מכך לרבות לגבי תקציבי המדינה לצורך יישום חוק הסעד וכדו', קשיים אפשריים בזמינות מקום פנוי במסגרות השונות, היקף ההשתלבות במסגרת זו אחרת (למשל מספר הימים בשבוע בהם יתייצב התובע במסגרת) וההתמדה בה, בין היתר, בהתחשב גם בקשייו של התובע נוכח מצבו הרפואי שיכול להקשות על השתלבותו נוכח התנהגותו המאתגרת, קשה ביותר להעריך בשלב זה עד כמה התובע יסתייע במסגרות השונות העומדות לרשותו במסגרת חוק הסעד. עם זאת, אפשרות זו קיימת לתובע וגם התובעים מכירים בכך. יצוין גם, כי מהודעת מר אורי מורד מפרקליטות מחוז מרכז-אזרחי שהוגשה ביום 8.4.21, עולה, כי המדינה תהא רשאית לפנות בתביעה כנגד המזיק :"...ככלל, מדיניות המשיבה היא להגיש תביעת שיפוי עבור השבת הסכומים שהמשיבה שילמה כמיטיב נזק בהתאם להוראות הדין, וכל מקרה נבחן לגופו של עניין." (שם, בסעיף 4).

אכן, הכלל הוא שהמיטיב אינו יכול לתבוע הטבות עתידיות של נזקי גוף.

עם זאת, אינני מקבל את טענת התובעים בסיכומיהם שהדרך הנכונה היא לקבוע כי התובע יקבל את המימון הנדרש לפי חוק הסעד ובהתאם המבטחת תופטר מתשלום למטיבת הנזק (מדינת ישראל) בעתיד במידה והתובע יקבל שירות במסגרת חוק הסעד, כך שהמזיק יהיה פטור כלפי המטיב, והתובע הניזוק הוא שישא בעתיד בתשלום הטבת נזקי גוף למיטיב.

נוכח הראיות והעדויות השונות אני סבור, שמחד לא ניתן להתעלם מתחולת חוק הסעד והאפשרות שהתובע יוכר על ידי ועדת האבחון ויינתנו לו במסגרת החוק שרותים לאחר גיל 21 ויכול ויהיה בכך לחסוך בעלות עזרת הזולת בבית, וגם התובעים בסיכומיהם לא חלקו על כך, ומאידך, יש לשקלל רכיב זה והשפעתו בזהירות ובמתינות במסגרת פסיקת הפיצוי החודשי בעזרת הזולת מעל גיל 21 נוכח חוסר הוודאות הרב לגבי היקף השרותים שהתובע יצרוך במסגרת חוק הסעד לאורך עשרות השנים לעתיד לבוא. בנוסף, אין להתעלם מהעלויות השונות שידרשו מהתובע במסגרת קבלת השרותים  על פי חוק הסעד.

בחוות דעתו העריך של פרופ' זייליג כי התובע יזדקק לעזרה בהיקף של כ-10-8 שעות יומיות למשך כל חייו, ובעדותו עמד על קביעתו תוך שהוא מבהיר כי התובע יהיה זקוק גם לעזרה והכוונה משמעותית בכל הקשור לארגון חייו וביצוע מטלות יומיות, וכי נושא החלטות בעניינים כספיים וקניות למשל נכלל בהיקף העזרה של 9 שעות שכוללות את הכל. המומחה הסביר כי מדובר בהערכה של חיים שלמים, ויכול להיות שבמשך חודש ימים התובע יזדקק לפחות עזרה ממה שקבע, אבל לאדם עם מוגבלות יהיו גם ימים שהוא חולה או עם כאבים, או שיהיה לו טונוס של השריר, מתח שריר יותר גבוה והוא יצטרך עזרה יומית בהיקף גדול יותר, בעיקר ככל שיתבגר, ולכן הוא קובע כצרכים לחיים שלמים את אותה מסגרת של 9 שעות ליום.

בהתחשב בעדויות השונות לגבי קשייו ומגבלותיו של התובע ובמיוחד בקביעותיו של פרופ' זייליג בהתחשב בעלות המקובלת בפסיקה של העסקת עובד זר לרבות עזרה בסופי שבוע, תוך שקלול תחולתו של חוק הסעד, אני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת לעתיד החל מגיל 21 ועד לגיל 77.5 (קצור תוחלת חיים בשלוש שנים) פיצוי חודשי בסך של 8,000 ₪.

אני מקבל כי בנסיבות ובהתחשב במצבו של התובע קיים צורך במינוי אפוטרופוס לתובע. פרופ' זייליג בעדותו התייחס לכך שהיקף העזרה שהציע כולל את הנושאים של החלטות בעניינים כספיים ואני מוצא לנכון לשקלל זאת במסגרת פסיקת הפיצוי בהקשר של מינוי אפוטרופוס ולפיכך אני מעמיד את גובה הפיצוי החודשי הנוסף בגין רכיב זה בסך מופחת של 400 ₪ לחודש החל מגיל 21 ועד לגיל 77.5. פיצוי זה יתווסף לפיצוי החודשי בגין עזרת הזולת.

נוכח האמור לעיל, אני פוסק לתובע בשקלול מקדמי היוון  והיוון חד פעמי בגין עזרת הזולת (לרבות בגין מינוי אפוטרופוס) החל מגיל 21 לעתיד פיצוי כולל בסך  של 2,418,000 ₪ (מעוגל).   

ה. צרכים שיקומיים

דיור-

פרופ' זייליג קבע בחוות דעתו (עמ' 5), כי דירת התובע צריכה להיות מאובזרת כדי לאפשר לו ניוד בטוח. הוא יצטרך מאחזים באמבטיה ואביזרים למניעת החלקה, הגבהת האסלה בשירותים ושל המיטה והשפה כדי להקל על המעבר מישיבה לעמידה.

הסעות-

פרופ' זייליג קבע בחוות דעתו (עמ' 5), כי ספק אם התובע ירכוש מיומנויות נהיגה.

מעקב רפואי טיפולים לרבות טיפול נפשי והתנהגותי-

פרופ' שטיינברג בחוות דעתו  מיום 10.6.14 קבע בין היתר את צרכי התובע כדלקמן:

·       מסגרת חינוך מיוחד עד גיל 21 שנה.

·       פיזיותרפיה , ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת- בתדירות שעתיים שבועיות כל אחד עד גיל 12 שנה.

·       מעקב רפואי נוירולוגי, אורתופדי, שיקומי לפי הצורך.

ביום 11.2.15, השיב פרופ' שטיינברג לשאלות הבהרה שנשלחו אליו מיום 10.2.15, ובין היתר, במסגרתן המליץ שהתובע ישולב במסגרת חינוך מיוחד המתאים לקשייו עד גיל 21 שנה. במסגרת זו הוא אמור לקבל את כל ההמלצות שקבע בחוות דעתו. פרופ' שטיינברג אף הוסיף, כי יש מקום לייעוץ וליווי פסיכולוגי של ההורים בתדירות של פגישה פעם בחודש למשך שנה.

ביום 25.12.15 נשלחו למומחה שאלות הבהרה נוספות עליהן השיב ביום 6.1.16 ושם הסכים, בין היתר, כי קיים צורך בהמשך טיפול פיזיותרפי גם אחרי גיל 12 שנה. קשה להעריך היום מה תהא התדירות הנדרשת אך סביר להניח שזו תהא לפחות שעתיים שבועיות.

פרופ' שטיינברג נשאל בבית המשפט האם הצורך בטיפול פיזיותרפי אחרי גיל 12 הוא לכל תוחלת חייו של התובע והשיב כי אינו יוכל לומר כי זה לכל תוחלת חייו מאחר שבשלב מסויים דברים מתקבעים והתועלת הטיפולית בטיפול הפיזיותרפי יורדת. עם זאת, מאחר שהיד השמאלית של התובע כמעט לא בשימוש, כל גפה שלא משתמשים בה מתנוונת. לכן יש להמשיך בטיפול הפיזיותרפי למשך שנים ארוכות אצל התובע, כדי להפעיל את אותה יד שמאלית על מנת שמצבה לא יהיה גרוע יותר מהיום. "אני סבור שזה לפחות שעתיים שבועיות, אני חושב שמדובר בתקופה של הרבה שנים, אבל לא יהיה נכון מצידי להגיד כעת את משך התקופה ויש לבדוק זאת מעת לעת." (עמ' 262, שו' 20-13).   פיזיותרפיה מיועדת לשמר את תפקוד הגפה, ככל שהיא קיימת היום, כלומר מדובר בשימור ולא בשיפור. "האם השימור הזה יהיה בו צורך עד לסוף ימיו או למשך 15-20 שנה הקרובות, אני לא יכול להגיד כרגע." המומחה נשאל למה התובע בגיל 60 צריך להיות במצב שהיד שלו במצב ניווני, כאשר כיום לשיטתו מצבו לא תפקודי אך לא ניווני. הוא השיב כי ייתכן שמומחה שיקומי ייתן תשובה טובה יותר, מאחר שהוא כנוירולוג ילדים לא עוקב לאורך שנים אחר התוצאות של טיפולים מעל גיל 21.להערכתו במשך הזמן לומדים להפעיל את היד עם היד השנייה, עושים פעולות אוטומטיות עם היד הבריאה ומפעילים את היד הפגועה וזו צורה של פיזיותרפיה. "יכול להיות שעדיף מומחה שיקומי ייתן את התשובה הזו." (עמ' 262, שו' 34-21). המומחה נשאל האם יש מקום גם לטיפולים נוספים כגון ריפוי בעיסוק וקלינאי תקשורת שהתובע מקבל היום במסגרת בית הספר גם מעבר לגיל 12 וגם לאחר גיל 21. הוא השיב כי ההערכה שלו בדרך כלל שריפוי בעיסוק הפך להיות לא יעיל ולא תורם הרבה אחרי גיל 12. הוא לא מתנגד שיתנו טיפולים כאלה אבל גם לא רואה צורך בכך אחרי גיל 12. כך גם לגבי קלינאי תקשורת. הוא לא מתנגד שבית הספר ייתן את הטיפולים, אבל הוא לא קובע כמומחה שצריך את הטיפולים הללו. צרכי התובע לאחר גיל 21 הם לא בתחום מומחיותו אלא בתחום מומחיות מומחה שיקום (עמ' 263).

פרופ' זייליג קבע בחוות דעתו (עמ' 6-5) כי התובע יזדקק למעקב רפואי (נוירולוג, פסיכיאטר, אנדוקרינולוג, אורתופד, סקסולוג) ושיקומי כפעם בשנה או על פי קביעתו של רופא המשפחה. התובע יזדקק לטיפול נפשי-התנהגותי כפעם בחודש למשך כל חייו. כיום הוא מקבל טיפולים להם הוא זקוק, כלומר טיפול פיזיקלי, קוגניטיבי (כולל תקשורת) ונפשי. יתכן שעד גיל 21 הוא ירכוש מיומנויות שיגבירו את עצמאותו. לאחר מכן הוא יזדקק להמשך טיפול פיזיקלי, קוגניטיבי ונפשי כדי לשפר ולשמר את הישגיו. כן שיער  פרופ' זייליג כי התובע יזדקק להערכה שנתית ולטיפול שיקומי בהיקף של 15 ימי טיפול בשנה (יום טיפול: לפחות שלושה טיפולים ביום).

פרופ' זייליג נחקר בישיבת יום 6.8.20 ואישר שהתובע יזדקק לטיפול נפשי התנהגותי אחת לחודש כל ימי חייו, כלומר גם אחרי גיל 21, כמבוגר. עוד אישר, כי מקובל לתת טיפול נפשי התנהגותי בעתות משבר ולא כדבר קבוע עד תום תוחלת החיים, עם זאת הוסיף:

"...אני מסתכל על חייו של אדם ומשוכנע שהתובע צריך טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי ולכן אני סומך על זה שחישוב של פעם בחודש שזה 10-12 טיפולים בשנה זה יהיה איזה שהוא חישוב לגבי היקף הטיפולים לאורך החיים של תובע כזה. לא אוכל לכמת יותר ממה שעשיתי בחווה"ד, לעניין הטיפול הנפשי. אבל ציינתי שאנשים עם פגיעות ראש לא פעם סובלים ממחלה פסיכיאטרית שיכולים לסבול מתופעות נפשיות רגעיות או כרוניות ולכן אני מניח שיצטרך תמיכה."(עמ' 326, שו' 29-17).

פרופ' זייליג הבהיר כי יתכן שהתובע לא יצטרך טיפול נפשי כל החיים בכל חודש, אך הוא יזדקק לכך בתקופות מסויימות באופן מרוכז יותר (עמ' 326, שו' 33-30). לדבריו, כל עוד התובע נמצא בתוך מסגרת, הסכנה שייצא מאיזון היא נמוכה. ברגע שאין לו מסגרת הוא יצטרך יותר טיפולים נפשיים. בהקשר זה, אישר פרופ' זייליג, כי יש במסגרת הטיפול הציבורי של קופות החולים גם  פסיכיאטריים. לגבי טיפולים פסיכולוגיים שזו חלופה, טען פרופ' זייליג, כי קשה מאד לקבל אותם בקופת החולים. התובע יצטרך להתמודד עם קופת החולים כבגיר, ויהיה לו קשה. "בכל מקרה יהיה לו קשה להתמודד מול קופת החולים ולכן אני מנסה לתת לו אפשרות של גיבוי לקבל את זה באופן פרטי." (עמ' 327, שו' 8-1). פרופ' זייליג העיד כי היו לו מטופלים שלא קיבלו טיפול פסיכולוגי מקופת החולים (עמ' 327). בנוסף אישר פרופ' זייליג, כי אם התובע יימצא במסגרת לפי חוק הסעד והוא יקבל שם טיפול פיזקלי ותמיכה נפשית, הדבר יתאים לו (עמ' 328, שו' 18-3).

התובעים טענו בסיכומיהם כי בגין התאמת דיור למשך תוחלת החיים, סביר כי עלות ההתאמות היא 10,000 ₪ ואולם במסגרת שיפוצים, בלאי טבעי, מעבר מקום מגורים וכדומה, יהא צורך מידי 10 שנים לביצוע מחדש של ההתאמות בדיור. בהתאם (ללא היוון) סביר להעריך הוצאה זו בסך של 50,000 ₪ (סעיף 87).

בכל הנוגע לטיפולים הרפואיים, ביקשו התובעים פיצוי גלובלי בסך של 80,000 ₪ (סעיף 86).

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי בנוגע להתאמת הדיור מדובר בהתאמות פשוטות שעלויותיהן שוליות ולכן הציעה סך גלובלי של 15,000 ₪. 

בכל הנוגע לטיפול הרפואי והטיפול הנפשי התנהגותי טענה הנתבעת, כי לא מונחת בפני בית המשפט כל חוות דעת בתחום הנפשי ופרופ' זייליג בכובעו כמומחה שיקום לא יכול לקבוע מצב נפשי או כי התובע זקוק לטיפול נפשי. התובע מקבל היום טיפול רפואי במוסד בו הוא לומד וצפוי לקבל טיפול זה עד לסיום לימודיו בגיל 21. לאחר מכן יוכל לקבל טיפול דומה באמצעות חוק הסעד. כמו כן התובע זכאי לטיפול רפואי, נפשי או פרא רפואי מקופת חולים ולכן בהתאם לפסיקה אין לפסוק לו פיצוי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' זייליג, על אף שאין בענייננו חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה, וכן בהתחשב בפגיעתו של התובע ובשיעור נכותו, ובכך שבשלב זה הוא זוכה לקבל טיפול פרא רפואי במסגרת בה הוא לומד (עמ' 241 בחקירתה של הגב' קדורה), כאשר חלק גדול מהטיפולים אף ניתנים במסגרת קופת החולים, אף כי לפי פרופ' זייליג קיים קושי בקביעת מועדים לטיפולים פסיכולוגיים, אני פוסק לתובע בגין צרכים שיקומיים כאמור, לרבות התאמת דיור, פיצוי גלובלי על דרך האומדנה בסך של 70,000 ₪.

ו. ניידות מגיל 21

בסיכומיו ביקש התובע כי הפסד הניידות העודפת (ניידות מוגברת) יחושב בסך של 1,100 ₪ לחודש מגיל 21 (סעיף 88) ולפיכך ביקשו התובעים בגין ראש נזק זה סך של 315,716 ₪ (עמ' 21 לסיכומים).

הנתבעת טענה מנגד בסיכומיה כי התובע יוכל להשתלב במעון יום מכוח חוק הסעד כאשר דלאשה העיד כי היה והתובע ישובץ למעון מחוץ לישוב בו הוא מתגורר אז יהא זכאי להסעות. כן הוסיפה כי בהתאם לפסיקה יש לפצות רק בגין הוצאות הניידות העודפות שנגרמו לו בעקבות נכותו. מדובר בתובע המתנייד בעצמו שהליכתו הינה עצמאית, אף ללא סד. על פי מומחה השיקום הוא אף יכול לעשות שימוש בתחבורה ציבורית. לצרכי פשרה מציעה הנתבעת פיצוי לפי עלות חודשית בסך של 350 ₪, וסך הפיצוי מגיל 21 ועד גיל 74 הינו בסך של 95,795 ₪ במעוגל (סעיפים 86-84).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב במצבו הרפואי של התובע ובנכותו התפקודית, לרבות אי יכולתו לנהוג, אני פוסק לתובע בגין ניידות לעתיד פיצוי גלובלי בסך של 200,000 ₪.

ז. נזק שאינו נזק ממון

בהתאם לשיעור נכותו הרפואית של התובע (91.6%) ולמספר ימי האשפוז (366) (מוסכם) אני פוסק לתובע פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון בסך של 221,000 ₪  (מעוגל) נכון ליום פסק הדין.

ח. ניכוי והקפאת תשלומי המוסד לביטוח לאומי

ביום 12.12.21 הנתבעת הגישה הודעה בדבר צרוף חוות דעת אקטואריות עדכניות, כולן מיום 9.12.21.

מאז התאונה מקבל התובע גמלת ילד נכה. הנתבעת בקשה בהתאם לחוות הדעת האקטוארית העדכנית מיום 9.12.21 לנכות קצבת ילד נכה שאמורה להיות משולמת לתובע עד לגיל 18 בסך של 491,228 ₪ בצירוף ריבית בגין העבר בסך של 37,800 ₪ וסה"כ לנכות בגין קצבה זו סך של 529,028 ₪. התובע בתשובתו מיום 20.12.21 לא התנגד לניכוי קצבת ילד נכה ובעניין טענתו לגבי פסיקת ריבית בפיצוי על הוצאות עבר, הריבית נלקחה בחשבון גם באומדן הפיצוי.

לפיכך, יש לנכות מסכום הפיצוי קצבת ילד נכה בסך כולל של 529,028 ₪.

הנתבעת הגישה שלוש חוות דעת אקטואריות עדכניות נוספות, כולן מיום 9.12.21, לגבי קצבאות נכות כללית, שירותים מיוחדים וניידות כשבאותן שלוש חוות דעת צוין שהתובע יהיה זכאי לקבל אותן החל מהגיעו לגיל 18, כאשר בהיוון הקצבאות לעתיד ציין האקטואר, כי השתמש בלוחות היוון שבקובץ תקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי מספר 5027 מיום 23.4.87 שהם לוחות עבור נכים כלליים שמבוססים על ההנחה שבאוכלוסיית נכים כלליים קיים קיצור משמעותי בתוחלת חיים (להלן: "תקנות ההיוון").

הנתבעת בקשה להקפיא גמלאות אלה בסכומים שיפורטו להלן עד למיצוי מלוא זכויות התובע במוסד לביטוח לאומי עם הגיע לגיל 18. התובע לא התנגד להקפאת הגמלאות הנ"ל אולם התנגד לסכומים שהתבקשו על ידי הנתבעת לגבי קצבאות אלה מטעמים שיפורטו להלן.

על פי שלושת חוות הדעת העדכניות הנ"ל מיום 9.12.21 שהגישה הנתבעת, היא בקשה להקפיא את הקצבאות שהתובע אמור לקבל עם הגיעו לגיל 18, כדלקמן:

נכות כללית (לפי "אובדן אי כושר בשיעור 75% ומעלה"): 842,162 ₪.

קצבת שירותים מיוחדים (לפי זכאות מירבית-188%) בסך של 1,295,875 ₪ תוך שצוין שבחוות הדעת מפורטות חלופות נוספות.

קצבת ניידות לפי "חסר רכב" בסך של 652,416 ₪.

התובעים בתשובות שהגישו ביום 20.12.21 וביום 28.12.21 טענו לגבי שלוש הקצבאות לעיל, כי בהתאם להלכה הפסוקה ניכוי תגמולי המל"ל  (ובשלב זה הקפאה) צריך להעשות באופן המיטיב עם הנפגע כאשר החלופה הראשונה היא לפי תקנות ההיוון לפיהן הוגשו חוות הדעת והחלופה השנייה לפי קצור תוחלת החיים בפועל של הנפגע. אכן, על פי ההלכה הפסוקה, ניכוי תגמולי המל"ל צריך להעשות באופן המיטיב עם הנפגע כך שבמקרה שתוחלת החיים של הניזוק במקרה קונקרטי ארוכה יותר מתוחלת החיים שעל פי תקנות ההיוון, יש לעשות את הניכוי לפי תקנות ההיוון באופן שהניזוק יזכה לקבל פיצוי גבוה יותר שהוא פיצוי יתר. בהקשר זה אציין כי בפסק הדין קבעתי במקרה הקונקרטי של התובע קיצור תוחלת חיים של שלוש שנים ובהקשר זה אפנה לע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.18) פסקאות 7 ו- 13 שם קובע בית המשפט העליון, כי לוחות ההיוון בתקנות ההיוון מבוססות על ההנחה שתוחלת החיים הממוצעת באוכלוסיית הנכים הכללית נמוכה באופן משמעותי מתוחלת החיים הרגילה. נוכח האמור נראה כי סכום הניכוי (ההקפאה) על פי קיצור תוחלת החיים שנקבע בפסק הדין יהיה גבוה ואפילו משמעותית מסכום הניכוי אליו הגיע האקטואר מטעם הנתבעת בחוות הדעת האקטואריות העדכניות. ככל שחלק התובע בנקודה זו, יכל גם לבקש לחקור את האקטואר מטעם הנתבעת על קביעתו בחוות הדעת כי בתקנות ההיוון, הלוחות עבור נכים כלליים מבוססים על ההנחה שבאוכלוסיית נכים כלליים קיים קיצור משמעותי בתוחלת חיים.

עדיין, למען הזהירות, תגיש הנתבעת תוך 14 יום הודעת הבהרה מטעם האקטואר מטעמה, כי  בתקנות ההיוון הקיצור המשמעותי בתוחלת החיים בלוחות עבור נכים כלליים הוא ארוך יותר מהקיצור שקבע בית המשפט במקרה הקונקרטי של התובע בפסק הדין. ככל שבאופן לא צפוי ההבהרה מטעם האקטואר לא תקבע כאמור לעיל, אבחן סוגיה שנית.

לגבי קצבת נכות כללית, התובעים לא התנגדו להקפאת הסכום המרבי כפי שבקשה הנתבעת, וכך אני מורה.

באשר לקצבת שירותים מיוחדים, התובעים הסכימו להקפיא לפי זכאות בהתאם לדרגה של 112% ולא לפי זכאות בהתאם לדרגה של 188%, ובסך הכל להקפיא בהתאם סך של 811,846 ₪. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מעדיף את עמדתם של התובעים כי יש להקפיא קצבת שירותים מיוחדים לפי דרגה 112% בלבד. בהקשר זה, התובעים הפנו לתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), תשל"ט – 1978 ממנה עולה לכאורה, כי מצבו של התובע כפי שנקבע בפסק הדין אינו מתאים למצב של זכאות לקצבה של 188% שעניינה בנכה התלוי לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היומיום בכל שעות היממה וכן בנכה התלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע כל פעולות היום יום ברוב שעות היממה ובנוסף על כך זקוק להשגחה מתמדת, כפי שבקשה הנתבעת. הנתבעת לא טענה בהקשר זה לגבי מצבו של התובע כמשקף זכאות בהתאם לדרגה של 188% אלא הסתפקה בכך שלשיטתה, אם מדובר בהקפאה זמנית עד למיצוי מלוא הזכויות כי אז אין מניעה להקפיא את הסכום לפי דרגת זכאות בשיעור 188% שכן אם יסתבר שהסכום שהוקפא גבוה יותר מהסכום לו זכאי התובע, כי אז תוחזר היתרה לידיו ומנגד, במצב הפוך בו יוקפא סכום נמוך מהסכום לפי בקשתה, היא עלולה לעמוד בסיכון בו לא תוכל להיפרע מהתובע. משלא התייחסה הנתבעת לטענות התובעים לגופן לגבי מצבו של התובע ונוכח האמור לעיל, אין מקום לקבל בקשת התובעת להקפאה לפי דרגת זכאות בשיעור 188%. במקרה זה גם איני מקבל את טענתה כי במצב בו יוקפא סכום נמוך מהסכום לפי בקשתה, היא עלולה לעמוד בסיכון בו לא תוכל להיפרע מהתובע, שכן נוכח גובה הפיצוי ומצבו הרפואי של התובע, סביר להניח שחלק משמעותי מהפיצוי יופקד בחשבון על שמו, גם לאחר גיל 18, תחת אפוטרופוס ובהשגחת בית משפט.

נוכח האמור, אני מורה על הקפאת קצבת שירותים מיוחדים לפי זכאות בהתאם לדרגה של 112% ולא לפי זכאות בהתאם לדרגה של 188%, ובסך הכל להקפיא בהתאם לחוות הדעת האקטוארית סך של 811,846 ₪.

באשר לקצבת ניידות, טוענים התובעים כי הנתבעת צרפה למוצגיה אישור לפיו לתובע 60% מוגבלות בניידות לצמיתות (העמוד הרלוונטי צורף לסיכומי התשובה), משכך לטענת התובעים הקפאה לצורך זה צריך שתעשה לפי המצב הקיים שהוא לצמיתות ולא לפי קצבה מלאה (80% ומעלה). אין לנכות מעבר לקביעה בביטוח הלאומי שהנתבעת עצמה הגישה אותה. לפי חוות הדעת האקטוארית, במצב של 60% יש לכפול את תוצאת ההיוון בנספח ב' לחוות הדעת האקטוארית (המתייחס לדרגת מוגבלות בניידות 79%-70%) ב-0.857 (סעיף 2.2. בחוות הדעת). הקצבה המהוונת בנספח ב' לסיכומי הנתבעת בגין 70% למי שאינו נוהג ואינו משתכר לרכב עד 1300 סמ"ק היא: 136,916 ₪ ולאחר הכפלתה ב-0.857 מדובר בהקפאה של  117,337 ₪.

מנגד, הנתבעת בקשה להקפיא קצבת ניידות לפי "חסר רכב" בסך של 652,416 ₪ ללא כל פרוט נוסף וכן לא התייחסה כלל לטענות התובעים לרבות למוצג שהיא עצמה צרפה להודעה בדבר הגשת ראיות נתבעת ושבסעיף 2 בה ציינה שמדובר באשור המוסד לביטוח לאומי בדבר שעור מוגבלות בניידות, כשבהתאם לעמוד 9 להודעה אכן נקבעה לתובע מוגבלות בניידות לצמיתות בשיעור 60%. אציין גם כי הסכום אותו בקשה הנתבעת להקפיא מופיע בנספח א' לחוות הדעת האקטוארית לגבי היוון קצבת הניידות שהיא הגישה ושעניינו הקצבאות להן זכאי מוגבל בניידות בשיעור 80% לפחות, שזה אינו לכאורה מצבו של התובע על פי המוצג שהגישה הנתבעת עצמה כאמור לעיל. גם כאן, הנתבעת חזרה על טענתה כי במצב הפוך בו יוקפא סכום נמוך מהסכום לפי בקשתה, היא עלולה לעמוד בסיכון בו לא תוכל להיפרע מהתובע, וכפי שפרטתי קודם איני מקבל טענה זו, ובכל מקרה אין בה די כאשר הנתבעת מבקשת להקפיא סכום שאינו עולה בקנה אחד עם מצבו של התובע על פי אשור המוסד לביטוח לאומי שהיא עצמה הגישה.

נוכח האמור טענות התובע עדיפות בעיני ולפיכך אני מורה כי לגבי קצבת ניידות יוקפא סך של 117,337 ₪.

נוכח כל האמור, אני מורה כי מסכום הפיצוי שייפסק לתובע יש לנכות קצבת ילד נכה בסך כולל של 529,028 ₪.

בנוסף, יש להקפיא מסכום הפיצוי בגין קצבת נכות כללית סך של 842,162 ₪, בגין קצבת שירותים מיוחדים סך של 811,846 ₪ ובגין קצבת ניידות סך של 117,337 ₪. סך הכל יש להקפיא קצבאות בסך של 1,771,345 ש"ח עד למיצוי מלוא זכויות התובע עם הגיעו לגיל 18.

ט. ט. ניכוי התשלומים התכופים

                    התובעים טענו בסיכומיהם כי יש לנכות תשלומים תכופים הכוללים שכר טרחה בסך של 110,200 ₪  (סעיף 97-96).

                    הנתבעת טענה בסיכומיה כי יש להפחית את התשלומים התכופים ששולמו לתובע בסכום מצטבר משוערך בסך של 151,557 ₪ (סעיף 90).

בסיכומי התשובה השיבו התובעים, כי הסכום בסך של 151,557 ₪ שצוין בסיכומי הנתבעת כולל ריבית על העבר (הצמדה בלבד: 127,893 ₪) וכי החישוב בוצע על התשלום כולל שכר טרחה, ולכן טענו התובעים כי גם הניכוי יעשה לאחר חישוב שכר הטרחה על הנזק כולו לפני תשלום תכוף (סעיף 7).

נוכח האמור, יש לנכות תשלומים תכופים הכוללים שכר טרחה בסך של 151,557 ₪.

6 .לסיום

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקים שנובעים מהתאונה כדלקמן:         

          א.    אובדן כושר השתכרות לעתיד   - 2,651,000   ₪

          ב.    הפסדי פנסיה                       -  331,000     ₪      

          ג.     הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר -  125,000     ₪

          ד.    עזרת הזולת עד גיל 21          -  791,000     ₪

                 עזרת הזולת החל מגיל 21      -  2,418,000 ₪

ה.    צרכים שיקומיים                    -  70,000       ₪

ו.     ניידות לאחר גיל 21               -  200,000     ₪

          ז.     נזק שאינו נזק ממון                -  221,000     ₪

 סה"כ                                 -  6,807,000 ₪

ח. בניכוי קצבת ילד נכה               - 529,028      ₪

     הפחתה בגין הקפאת קצבאות   - 1,771,345   ₪

סה"כ                                              - 4,506,627        ₪

סה"כ בתוספת שכ"ט עו"ד             - 5,192,085       ₪

ט. בניכוי תשלומים תכופים           -  151,557          ₪

סה"כ                                              -  5,040,528       ₪

נוכח האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי בסך של 5,040,528 ₪ בתוספת אגרה והוצאות עדים.

כל הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

פסק הדין יפורסם ללא פרטים מזהים של התובע לרבות שמו.