מהו הפיצוי הראוי בראש הנזק של עזרת צד ג למי שזקוק לעזרה בניהול ואחזקה שוטפת של משק הבית על פי בית המשפט העליון?

בית המשפט העליון דן בשאלה מהו הפיצוי הראוי בראש הנזק של עזרת צד ג למי שזקוק לעזרה בניהול ואחזקה שוטפת של משק הבית?

 

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א  3450/20
וערעור שכנגד
לפני:		כבוד השופט י' עמית
		כבוד השופט ג' קרא
		כבוד השופט א' שטיין

 

המערערים והמשיבים	1. פלוני
בערעור שכנגד:	2. פלוני
	3. פלונית

 

		ג  ד
המשיב והמערער בערעור שכנגד:	פלוני

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 023367-04-14 שניתן ביום 27.04.2020 על ידי כבוד השופטת ש' יעקובוביץ'

 

תאריך הישיבה:

י' בשבט התשפ"ב

(12.01.2022)

 

 

 

פסק-דין

השופט י' עמית:

 

1. ערעור וערעור שכנגד שעניינם גובה הפיצוי בגין נזק גוף שנגרם למשיב ולמערער שכנגד (להלן:המשיב), יליד 9.9.1991, במהלך עבודתו בבית העסק שבבעלות המערערים והמשיבים שכנגד (להלן: המערערים).

 

          התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ובשלב מסוים חזרו בהם המערערים מכפירתם באחריות, כך שהמחלוקת הצטמצמה לעניין הנזק בלבד.

 

2. התאונה ארעה ביום 8.3.2011, כאשר המשיב שירת עדיין שירות חובה בצה"ל (העבודה נעשתה בהיתר, על פי תנאי השירות של המשיב – 5 ימים בבסיס עד השעה שתיים בצהריים ותשעה ימים בבית). במהלך עבודתו אצל המערערים, המשיב נפל מקומת הגלריה לשם טיפס, בדרך לא דרך, על מנת לסגור את ברז הגז. בעקבות הנפילה, אובחן המשיב כסובל מתסמונתCRPS (Complex Regional Pain Syndrome) סוג 2 (להלן: התסמונת או CRPS).

 

3. ד"ר וטין, מומחה בתחום הכאב מטעם המשיב, העמיד את נכותו הצמיתה של המשיב בעטיה של הפגיעה על 50% בהתאם לתקנה 47(7)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), התשט"ז-1956 (להלן:התקנות), כגובה הנכות המוענקת בגין קטיעת רגל. זאת, בשים לב לכך שהמשיב מתהלך בעזרת קביים ללא דריכה על רגלו השמאלית, ובהתחשב בכאבים מהם סובל המשיב, תולדה של הכאב הכרוני המאפיין את התסמונת. נציין כבר כעת כי המערערים לא הגישו חוות דעת נגדית ואף לא חקרו את ד"ר וטין, כך שאין חולק על נכותו הרפואית של המשיב בתחום זה.

 

          המומחה בתחום הנפשי מטעם המשיב העמיד את נכותו הצמיתה על 30%, ואילו המומחה מטעם המערערים העמיד את נכותו הצמיתה על 10% בלבד, ללא קשר לתאונה, בשל בעיות קודמות של המשיב שבאו לידי ביטוי בקליטה ובהסתגלות למסגרת בית הספר ובשירות הצבאי. בית המשפט מינה מומחית מטעמו שהעמידה את נכותו הצמיתה של המשיב על 20%, כש-5% נזקפו על ידה למצבו הנפשי לפני התאונה ו-15% למצבו בעקבות התאונה.

 

          בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחית מטעמו בתחום הנפשי, כך שנכותו הרפואית המשוקללת של המשיב הועמדה על 57.5% – 50% בתחום האורתופדי/כאב כקביעת המומחה מטעם המשיב ו-15% בתחום הפסיכיאטרי כקביעת המומחית מטעם בית המשפט.

 

          המשיב הגיש חוות דעת מומחה שיקומי מטעמו (ד"ר זליג) והמערערים הגישו חוות דעת מומחה שיקומי מטעמם (ד"ר לנגר).

 

4. בית משפט קמא העמיד את נכותו התפקודית של המשיב על 75% ואת הגריעה מכושר השתכרותו על 85%. בהתאם לכך נפסקו לזכות המשיב הסכומים הבאים:

 

          בגין כאב וסבל – 700,000 ₪; עזרת צד ג' לעבר – 100,000 ₪; עזרת צד ג' לעתיד לפי 22 שעות שבועיות X 55 ₪ לשעה (= 5,082 ₪ לחודש) – 1,622,590 ₪; הפסד השתכרות לעבר (הן בתקופת השירות הצבאי והן לאחריה) – 862,597 ₪; הפסד השתכרות לעתיד (לפי 10,856 ₪ שכר ממוצע במשק וכאמור, גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 85%) – 2,520,643 ₪; הפסדי פנסיה – 393,139 ₪; ניידות לעבר – 45,000 ₪; ניידות לעתיד (לפי 1,350 ₪ לחודש) – 431,030 ₪; התאמת דיור – 150,000 ₪; חימום וקירור – 65,000 ₪.

 

          סה"כ נפסק לזכות המשיב הסך של 6,889,999 ₪, ובניכוי תגמולי מל"ל בסך 3,300,266 (קצבת נכות מעבודה – 2,519,578 ₪; קצבת שירותים מיוחדים – 643,527 ₪; וקצבת ניידות – 137,161 ₪), נפסק לזכות המשיב הסך של 3,589,733 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ.

 

5. על פסק הדין נסב הערעור והערעור שכנגד.

 

          המערערים התמקדו בערעורם בשני ראשי נזק: הגריעה מהשכר בשיעור של 85% בהינתן הנכות הרפואית המשוקללת של 57.5%, והסכום שנפסק בגין עזרת צד ג' לעתיד.

 

          מנגד, המשיב הלין על מיעוט הסכומים שנפסקו לזכותו בראש הנזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, ועל הסכום שנפסק בראש הנזק של כאב וסבל. לטענת המשיב, לנוכח התנהלות המערערים אשר גובלת ברשלנות פושעת כלפי העובדים בעסק, היה מקום לפסוק לזכותו פיצויים מוגברים, מה עוד שהמערערים הכחישו תחילה את אחריותם.

 

          סמוך למועד הדיון, הגיש המשיב בקשה להבאת ראיה נוספת, שבה נטען כי על מנת לחזק את שרירי הידיים של המשיב שנעזר בקביים, המשיב נהג לבצע תרגילים של הרמת משקולת במשקל של 6 ק"ג כשהוא יושב על כיסא. ביום 21.9.2019, כאשר הרים את המשקולת, חש כאב בכתף ימין, ולאחר שטופל ללא שיפור משמעותי, מומחה מטעמו קבע נכות צמיתה בשיעור של 25% בשל הנכות בכתף זו. לטענת המשיב, בשל נכות זו, כבר אין באפשרותו להיעזר בקביים והוא נאלץ להשתמש בכיסא גלגלים, וגם מטעם זה יש להגדיל את שיעור הפיצוי שנפסק לזכותו, ולהגדיל את הפיצוי גם בתחום הניידות והדיור.

 

6. אקדים ואומר כי אין מקום להבאת הראיה הנוספת, וזאת בהיעדר קשר סיבתי משפטי לתאונה שארעה לפני למעלה מעשר שנים. בהקשר זה אציין כי מהבקשה לראיה הנוספת עולה כי גם המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשתו של המשיב להכיר בהחמרת מצב, מן הטעם שאין קשר בין תלונותיו לגבי מצב הכתף לבין התאונה משנת 2011.

 

          מכל מקום, לא מצאתי ממש בערעור שכנגד של המשיב, שהסכום שנפסק לזכותו עומד על כ-6.9 מליון ₪, וממעוף הציפור, המדובר בסכום שהוא ברף הגבוה.

 

7. ומכאן לערעורם של המערערים.

 

          המערערים טענו כי המשיב ואמו, שהיו העדים היחידים במשפט, נמצאו כלא מהימנים על ידי בית משפט קמא, ומשכך, לא היה מקום להעמיד את נכותו התפקודית של המשיב על 75%, ובוודאי שלא היה מקום להעמיד את כושר השתכרותו על 15% בלבד מהשכר הממוצע במשק. המערערים הצביעו על סתירות כאלה ואחרות בעדות המשיב ואמו, ומכאן ביקשו להסיק כי המשיב אינו אמין, וכי היה על בית משפט קמא להעמיד את שיעור הגריעה מהשכר בהתאם לנכות הרפואית. לטענת המערערים, העובדה שהמשיב רכש רכב שטח (באגי) מעידה על כך שתלונותיו על רגישות יתר כתוצאה מהתסמונת הן מוגזמות, ומכאן ששגה בית משפט קמא בסכום שנפסק לזכות המשיב בראש הנזק של עזרת צד ג'.

 

8. הסתירות והתמיהות עליהן הצביעו המערערים הן שוליות ומלאכותיות ואיני רואה להידרש להן. גם רכישת רכב השטח אין בה כדי לסתור את התמונה הכללית, והמשיב הסביר כי ממילא מדובר בנסיעות לא תכופות בדרכי עפר ליד ביתו, ברכב סגור מכל עבריו, על מנת "להרגיש קצת טבע-ירוק בעיניים", כמעט היציאה היחידה מביתו. עם זאת, לא אכחד כי בפסק הדין, מציין בית המשפט כי המשיב "נאלץ להודות" שהוא נמצא בזוגיות; כי "לא נמצאה הלימה בין עדותה (של האם – י"ע) לבין עדות התובע בעניינים נוספים"; כי המשיב "מטעמיו, אשר לא בוארו, נמנע מלזמן עדים נוספים"; וכי "בחירתו לנהוג כן עומדת לו לרועץ".

 

          ככלל, קביעת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות נמצאת בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים, ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן, בפסקה 4 (27.1.2014); ע"א 4763/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' שובב, בפסקה 11 (25.11.2013)). בשל אמירות אלה בפסק הדין, ומאחר שהפיצויים שנפסקו לזכות המשיב אינם מעידים על כך שבחירתו שלא להביא עדים נוספים אכן עמדה לו לרועץ, שקלתי אם אין מקום לחרוג מהכלל. זאת, במיוחד לנוכח הפער בין הנכות הרפואית המשוקללת (57.5%) לשיעור הגריעה מהשכר (85%).

 

          ברם, לאחר שעיינתי בפרוטוקול, ומקריאה זהירה וחוזרת של פסק הדין, עולה כי בסופו של יום, בית משפט קמא האמין למשיב וקיבל את עדותו לגבי יכולת התפקוד שלו במהלך חיי היום-יום. וכפי שנכתב בפסק הדין:

 

"דומה כי לא יכול להיות עוד חולק שהחבלה בתאונה גרמה לתובע לנכות צמיתה משמעותית שעיקרה כאב כרוני. על מאפייניה של התסמונת (CRPS), טיבו של הכאב והשלכותיו על התפקוד הפיזי והנפשי עמדו המומחים בחוות הדעת ובעדויות שנשמעו ודומה כי בסופו של יום אישרו את מרבית תלונותיו של התובע" (שם, פסקה 22).

 

 

9. המשיב העיד כי כל מגע קל ברגל גורם לו לכאבים עזים "לא יכול לסבול זרימת מים על הרגל גם בעוצמה חלשה. כל מגע אפילו רפרוף של שמיכה או זרם אוויר של מזגן או משב רוח קלה, גם מגע של שמיכה על אזור כף הרגל", וכי המצב בחורף קשה עוד יותר, והוא נמצא כל היום ליד תנור על מנת לחמם את הרגל.

 

          כפועל יוצא מהתסמונת, הרגל של המשיב "מדברת בעד עצמה". ד"ר לנגר, המומחה השיקומי מטעם המערערים אישר בחקירתו הנגדית כי "כשאני מסתכל על רגל כזאת אני יודע להגיד מראש שזה CRPS לפני שאני ניגש אליו. מהמבט ברגל" (עמ' 140 לפרוטוקול), וכי אין טעם בכריתה של הרגל, מאחר שהדבר אף עלול להחמיר את מצבו של המשיב. עוד אישר ד"ר לנגר בחקירתו הנגדית כי ייתכן שהמשיב לא רחץ את הרגל שש שנים וחצי בגלל שאינו יכול לסבול מגע של מים, ולכן הרגל מדיפה ריח רע; כי ייתכן שכאשר זבוב נוחת על הרגל של המשיב הוא חש בכאב עז כאילו הכו את הרגל בפטיש (עמ' 142-140); כי מאוד קשה לשקם חולים שסובלים מ-CRPS; כי תלונה על סבל עז שנגרם מקור היא תלונה אופיינית לסובלים מהתסמונת; וכי היה נכון לקבל את תלונתו של המשיב על כך שאינו מסוגל אפילו לשים סדין על הרגל, כך שהרגל צריכה להיות מחוץ לשמיכה בחורף. כך, ברישומי השיקום מבית החולים רעות נכתב כי ניסיון לגרוב למשיב גרב על הרגל לשתי דקות גרם לו לכאבי תופת והוא הסיר מיד את הגרב. ד"ר לנגר אישר כי חולי CRPS "לא שמים גרביים, הם לא שמים נעליים" (עמ' 169 לפרוטוקול).

 

          כאמור לעיל, בית משפט קמא האמין לתלונותיו של המשיב. למעשה, בבואו לקבוע את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, בית משפט קמא הפעיל, רעיונית, את תקנה 15 לתקנות, ומנכות רפואית של 57.5% העמיד את שיעור הגריעה מהשכר על 85%. בהינתן העדיפות הנתונה לערכאה הדיונית שהתרשמה ישירות מהראיות, איני רואה להתערב בקביעה זו, על אף חריגותה. משכך, אין מקום להפחית בשיעור הפיצוי שנפסק למשיב בראשי הנזק של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד והפסדי פנסיה.

                                          

10. עם זאת, מצאתי להתערב בשיעור הפיצוי שניתן בגין עזרת צד ג'. המשיב עצמאי בתפקודי ה-A.D.Lכפי שעולה מחומר הראיות, הגם שעקב נכותו, פעולות היום-יום נמשכות זמן רב יותר. וכך נקבע בעניין זה על ידי בית המשפט קמא:

 

"שוכנעתי כי יידרש לעזרה בשכר, שעיקרה, לדידי, בניהול ואחזקה שוטפת של משק הבית - ניקיון, כביסה, בישול, קניות וסידורים שונים מחוץ לבית, זאת משהתובע על פי עדותו נייד ועצמאי בפעולות האישיות, לא נזקק לעזרה ברחצה ובלבוש ואף לא להשגחה" (שם, סעיף 27).

 

 

          לאור זאת, דומה כי פיצוי בסך של 5,082 ₪ לחודש לעתיד הוא על הצד הגבוה, והוא גם אינו עומד ביחס ישיר לסכום שנפסק בגין עזרת צד ג' לעבר. לכן, אעמיד את הפיצוי על הסך של 3,500 ₪ לעתיד, מה שמביא להפחתה של כ-500,000 ₪ (במעוגל) בראש נזק זה.

 

11. סוף דבר, שהערעור שכנגד נדחה. הערעור מתקבל חלקית, כך שמתוך סכום הפיצויים שנפסקו לזכות המשיב יופחת הסך של 500,000 ₪ "נטו" (=617,000 ₪). סכום זה יופחת מהסכום של 1,500,000 ₪ שהופקד בקופת בית המשפט על פי החלטתי מיום 8.7.2020, והיתרה תועבר למשיב תוך 30 יום.

 

          לאור נסיבותיו האישיות של המשיב כמתואר לעיל, אין צו להוצאות בערכאה זו.

 

 

ש ו פ ט

השופט ג' קרא:

          אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' שטיין:

          אני מסכים.

ש ו פ ט

 

          הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

          ניתן היום, ‏ט"ז בשבט התשפ"ב (‏18.1.2022).

 

י' עמית, ג' קרא, א' שטיין

 

 

 

 

פסק הדין של בית המשפט המחוזי:

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
ת"א 23367-04-14 ל.א. נ' עידן ואח'

 

 

לפני	כבוד השופטת  שלומית יעקובוביץ
התובע		ל.א. ע"י ב"כ עו"ד דורון ניב
נגד
הנתבעים		1.שחר עידן 2.שמואל קטריבס 3.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יצחק מנדה

 

 

פסק דין

 

 

1. עסקינן בתביעה על פי פקודת הנזיקין לפיצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לתובע בתאונה שארעה ביום 8.3.2011 במהלך עבודתו ב"בומבה בורגר" (להלן: "העסק"), עסק בבעלות הנתבעים 1 ו- 2.

התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד ארבעה נתבעים - הנתבעים 1 ו- 2 כמעסיקיו של התובע, הנתבעת 3 כמבטחת והנתבעת 4 עיריית הרצליה כרשות המוניציפאלית שבתחומה פעל העסק.

התביעה כנגד הנתבעת 4 נמחקה לבקשת התובע ביום 24.11.2014 .

 

2. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ובמהלך שמיעת הראיות חזרו בהם  הנתבעים 1-3 מכפירתם באחריות, כך שהדיון וההכרעה צומצמו לשאלת גובה הנזק בלבד.

 

על התאונה מושא התביעה בקליפת אגוז

 

3. התובע יליד 9.9.1991 עבד בעסק מתקופת לימודיו בתיכון ועד ליום 8.3.2011, המועד בו ארעה התאונה. באותה עת שירת התובע שירות חובה בצה"ל (תנאי השירות אפשרו לו להמשיך ולעבוד בהיתר).

בסיום משמרת ולקראת סגירת העסק טיפס התובע, בדרך לא דרך, לקומת הגלריה בבית העסק על מנת לסגור את ברז הגז. במהלך הטיפוס נפל מגובה ונחבל ברגלו השמאלית.

התובע חזר לביתו בשעת לילה מאוחרת וביום המחרת פנה לעזרה רפואית בקהילה והופנה לחדר המיון בבית חולים "מאיר", שם נבדק ובדיקתו העלתה ממצא של נפיחות ורגישות ברגל. רגלו נחבשה והוא שוחרר לביתו.

 

משהכאב ברגל לא חלף, עבר התובע בירור מקיף במסגרתו הודגמו שבר של עצם הקובואיד ופגיעה בעצב השטחי הפרונאלי משמאל. לימים אובחן התובע כסובל מתסמונת CRPS                    (Complex Regional Pain Syndrome) סוג 2 (להלן: "התסמונת", "CRPS") וטופל, טיפול שיקומי, במרכז הרפואי "רעות" מיום 14.11.2011 ועד ליום 28.12.2012.

 

על רקע התסמונת החל התובע לסבול ממצב רוח ירוד, סף תסכול נמוך, נדודי שינה, דיכאון, פחדים וחרדות -  טופל ומטופל בתרופות וכן על ידי פסיכולוג. טיפולים נוספים שקיבל, לרבות ביו פידבק, היפנוזה, קבוצות תמיכה ודמיון מודרך, לא הועילו, על פי הנטען, ולא שיפרו את מצבו הנפשי.

 

הנכות הרפואית

 

4. התובע, הטוען לנכות בגיןCRPS - תסמונת כאב כרונית - ולנכות נפשית, תמך את תביעתו בשתי חוות דעת רפואיות, האחת בתחום רפואת הכאב והשנייה בתחום הפסיכיאטרי.

בתחום רפואת הכאב הוגשה חוות דעתו של ד"ר ז'אן-ז'אק וטין, מומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום, רפואה לשיכוך כאב ונוירופיזיולוגיה קלינית, מיום 20.9.2013 (ת/17).

בחוות הדעת פירט המומחה את תלונותיו של התובע - "כאבים בלתי נסבלים כל הזמן, שריפות, דקירות, "כאילו מכניסים מברג ברגל", חום-קור ברמה נמוכה מפריעה מאוד, מגע של גרב ושמיכה, רוח אפילו קטנה ביותר מפריעה. לא יכול לשים את הרגל במים, מרגיש שניזקק כל הזמן למשככי כאבים. נפיחות של הרגל בצורה מפחידה. לא יכול לצאת עם חברים. התלות בקביים מפריעה... מצב רוח ירוד עם התפרצויות ...חוסר שינה, רגל ימין מתעייפת ומרגיש רעשים בברך. תחושה של כאב כשהרגל מתאמצת " - ועל יסוד ממצאי בדיקתו והתיעוד הרפואי שהועמד לעיונו קבע כי כתוצאה מהחבלה בקרסול וכף הרגל השמאלית סבל התובע משבר הקובואיד עם פגיעה במבנה המפרק הקובואידו – מטטרסלי חמישי, מקרע של ATFL וכן מפגיעה של העצב השטחי הפרונאלי משמאל וכי לאחריה פיתח CRPS מסוג II עם הפרעה תפקודית קשה, כמו גם תגובה נפשית משמעותית.

 

4.1     בהתייחס לתסמונת CRPS ציין המומחה כי "התסמונת מתאפיינת בכאב כרוני שעוצמתו רבה, בחלקו עצמוני ובחלקו מגורה ע"י גירויים שבדרך כלל אינם כואבים (אלודיניה), בהפרעה של בקרת תפקוד המערכת האוטונומית של האיבר הפגוע (קרי: בצקת, שינויי צבע ו/או חום מקומי והזעה) וכן הפרעות מוטוריות ותפקודיות (חולשה, רעד, דיסטוניה וקושי ביוזמת תנועה) ושינויים טרופיים (בעור, עצם, שעור וציפורניים). אין ביטוי קליני אחיד וניתן לצפות שילובים שונים ודרגות שונות של הסימנים הנ"ל. כמו כן יש להדגיש את אי יציבות הסימנים היכולים להשתנות מעת לעת ותחת השפעה של גורמים סביבתיים שונים (חום, לחות, הפעלה..)".

 

4.2     המומחה העמיד את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בעטיה של הפגיעה בשיעור של 50% בהתאם לתקנה 47(7)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות") - נכות המוענקת בגין קטיעת רגל, זאת נוכח הפגיעה בעצב הפרונאלי השטחי ובשים לב לכך שהתובע מתהלך בעזרת קביים ללא דריכה על רגלו השמאלית.

כמו כן נקבעה לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור של 100% מיום אירוע התאונה ועד ליום 31.12.2012, עקב "הטיפול הרפואי הממושך במסגרות שונות ובין היתר באשפוז יום".

 

4.3     בתחום הפסיכיאטרי הוגשה חוות דעתו של ד"ר איליה רזניק מיום 10.11.2013 (ת/18).

לאחר סקירת עברו הרפואי של התובע ומצבו הפיזי והנפשי לאחר התאונה קבע המומחה כי בשל  "CRPS & Severe Intractable Chronic Pain Syndrome" סובל התובע "גם מדיכאון כרוני ממושך על רקע תגובתי ברור – מהפרעת הסתגלות ממושכת... עם אימפולסיביות, סימני חרדה, חוסר הנאה הסתגרות והתבודדות, ירידה בערך ובביטחון עצמי, אפאטיה, הזנחה עצמית מסוימת ופגיעה בתיפקוד יום-יומי. בנוסף, בתמונה קלינית ישנם סימנים פוסט – טראומטיים ניכרים, אך ללא תמונה מלאה של (PTSD)Full Blown Post-traumatic stress disorder " והעמיד את נכותו הרפואית הצמיתה על 30% לפי תקנה 34ג' לתקנות (סימנים קליניים ברורים המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר).

 

5. הנתבעים לא חלקו על קביעותיו של ד"ר וטין ומשכך מצאו להגיש חוות דעת רפואית מטעמם בתחום הפסיכיאטרי בלבד, חוות דעת מיום 18.2.2015, ערוכה על ידי פרופ' אבי פלד(נ/8).

 

המומחה פרט את ממצאי בדיקתו - "מסודר בהופעתו, רגוע, דיבורו מאורגן ולעניין. אין מחשבות שווא, אין הפרעות בחשיבה או בתפיסה. האפקט ער, מגיב לגירויים, תואם לתכנים. לא התגלו הפרעות בהתמצאות, ריכוז וזיכרון בשיחה. שיפוט תקין על כל מרכיביו" - ולאור התרשמותו מהאדרה - "אמנם טוען לחוסר תפקוד מוחלט, אבל דיווח זה עומד כאמור בפער קיצון לבדיקה ולדיווח על טיפול" - מצא לחלוק על קביעותיו של ד"ר רזניק וקבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי בעקבות החבלה בתאונה.

לעמדתו לתובע נכות נפשית בשיעור של 10% "על רקע התפתחותי מעברו" (בעיות התפתחות התנהגותיות על רקע של אישיות לא בשלה שבאו לידי ביטוי בקליטה ובהסתגלות למסגרת בית הספר ובשירות הצבאי) "ללא קשר לתאונה הנדונה".

 

6. לאור הפער בקביעות המומחים הרפואיים בתחום הפסיכיאטרי מונתה, בהסכמת הצדדים, ד"ר הלה יהלום לשמש כמומחית מטעם בית המשפט.

בחוות דעתה מיום 13.3.2016 (במ/1) פרטה המומחית את תלונותיו של התובע לפניה - "מאז האירוע סובל מכאבים עזים, כל מגע ברגל – של בגד, של מים, שינוי טמפרטורות, כואב, בעיקר בחורף. נמנע ככל שניתן לצאת מהבית, מרבה להתבודד בחדרו. הפך עצבני עם התפרצויות זעם ... שובר דברים בבית וצועק. לא ישן בלילות, מנמנם בימים. חש חרדות שיקרה דבר מה רע לבני משפחתו... מצב הרוח ירוד, עם מחשבות אובדניות כולל תוכניות ביצוע שונות. יש אובדן הנאה, ירידה בתאבון" - כמו גם את ממצאי בדיקתה - "הופעה מסודרת, אי שקט פסיכומוטורי קל. האפקט חרד-דיספורי, מלא, תואם ומתגוון. ללא הפרעה במהלך החשיבה. בתוכן: מתאר את התאונה ואת קשייו היום. ללא מחשבות שווא מכל סוג. אין עדות להפרעות בתפיסה. מתאר מחשבות אובדניות עם תוכניות שונות שנמשכות מזה שנים. שולל כוונה אובדנית קונקרטית כעת. אין עדות לתוקפנות. השיפוט תקין, בוחן המציאות תקין, התובענה קיימת".

 

6.1     עוד ובנוסף מצאה המומחית לציין כי "מהתיעוד שהתקבל עולה שיתוף פעולה ירוד" של התובע "עם הטיפול התרופתי, שהיענות טובה יותר אליו הייתה עשויה לשפר את מצבו, ושניכר קושי, ככל הנראה על רקע דפוס אישיותי, להשתמש באופן מלא בטיפול הנפשי (ויתכן גם השיקומי-גופני)" ובהתייחס להתרשמותו של פרופ' פלד בדבר נטייה ניכרת להאדרה קבעה כי התרשמותה הקלינית היתה שונה - "לא בלט בעיני ניסיון יוצא דופן להעצמה. מצוקתו ... גם אם לא ניתן לשלול מידה של העצמה, היתה אותנטית בעיני ומעבר להכל ישנו תיעוד רפואי מתמשך לגבי קשייו ממנו לא ניתן להתעלם".

 

6.2     על יסוד אלה ולאחר שסקרה את התיעוד הרפואי שהובא לפניה, ממנו עולה כי התובע סבל  מ"הפרעת קשב, שאינה מהווה סיבה לקביעת נכות נפשית במקרה הנדון" ומ"קשיים קוגניטיביים והסתגלותיים ותסמינים דכאוניים בעברו", אשר לא הביאו לידי הורדת הפרופיל הצבאי, קבעה כי "סובל בעקבות התאונה מושא התביעה מהפרעת הסתגלות מתמשכת, עם סימנים דכאוניים" והעריכה את נכותו הנפשית הצמיתה בשיעור של 20% לפי תקנה 34ב3  לתקנות, כש-  5% נכות נזקפו על ידה למצבו הנפשי עובר לתאונה ו- 15% נכות למצבו בעקבות התאונה.

 

6.3     באשר לטיפול הנפשי לו נזקק התובע הוסיפה המומחית וקבעה כי נדרש "למעקב פסיכיאטרי שניתן לקבל במסגרת מערכת הבריאות הציבורית ולטיפול פסיכותרפויטי בתדירות של אחת לשבוע למשך שנה לפחות, עלות הטיפול במסגרת פרטית היא כ-450 ש"ח לפגישה (ובממוצע כ-200 ש"ח לפגישה אם המטופל נפגש עם פסיכולוג שעובד בהסכם עם קופת החולים). טיפול זה ניתן לקבל גם במסגרת הציבורית (אך נגישותו ומספר הפגישות המוקצבות למטופל מוגבלים פעמים רבות)".

 

7. המומחית נדרשה לחקירה על חוות דעתה ולמקרא עדותה דומה כי זו התמקדה (באריכות יתרה) בנושא אחד - האופן בו העריכה את שיעור נכותו של התובע בשים לב לתלונותיו ובעיקר בהיבט התפקודי.

המומחית עמדה על כל קביעותיה תוך שהסבירה את ההבחנה הנדרשת בין הנכות הגופנית, ממנה סובל התובע, לבין הנכות הנפשית שנקבעה על ידה-

"ש:     ... את אומרת מבחינה נפשית, זה שאדם כואב לו כל הזמן זה נחשב אצלך מבחינה נפשית או לא?

ת:       כאב זה לא הפרעה נפשית.

ש:       זאת אומרת אם אדם בא אלייך והוא מטופל והוא מתלונן שהוא סובל מכאבים עזים 24 שעות ביממה. מבחינתך איזה משמעות יש לזה מבחינה נפשית? את עכשיו מטפלת בו, הוא בא אלייך בתור פסיכיאטרית. אומר, תשמעי אני סובל.

... איך זה משפיע על אדם שכל הזמן חי בתחושה שהוא חי מת? יש לזה השפעה נפשית?

ת:       השפעה אינדיבידואלית. במקרה זה יש הפרעת הסתגלות למצב הגופני וזה האבחנה שנתתי. זה ההשפעה הנפשית"

(עמ' 68 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

"ש:               ... איך עושים אם מותר לשאול את האבחנה בין אם זה הפרעה ניכרת עבודה שלו שזה מה שאנחנו חושבים או שזה הפרעה בינונית לעבודה שלו. את קבעת שיש לו הפרעה בינונית ...

...

ד"ר יהלום:      הפרעה לתפקוד על רקע נפשי. לא על רקע גופני. ... כאוב כל הזמן זה לא נכות בתחום שלי כאמור. עיקר הנכות של התובע בתיק הזה היא בכלל בעיה גופנית והוא יקבל את זה מטעם המומחים האחרים אם הם ימצאו לנכון. מבחינה נפשית אני הערכתי את אחוז הנכות הנפשית שלו, את חומרת מצבו הנפשי כפי שהערכתי ונתתי לו אחוזי נכות בהתאם"

(עמ' 69 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

"ד"ר יהלום:    ... להוציא את המצב הנפשי הקודם כל הנכות שאני נתתי היא תגובתית לפגיעה ברגל"

(עמ' 73 לפרוטוקול)

 

7.1     עוד ובנוסף התייחסה בעדותה למצבו הנפשי של התובע, להבדיל ממגבלותיו הגופניות, כגורם הגורע מתפקודו -

"ש:               ... ועדיין אני רוצה להבין מבחינה פסיכיאטרית איך קובעים את ההבדל בין הפרעה בינונית ...או הפרעה ניכרת? איך זה בא לידי ביטוי. לך בתור פסיכיאטרית, עומד בפנייך עכשיו האדם, ניקח אותו שזה יהיה קל. איך את קובעת אם זה הפרעה בינונית? ...

ד"ר יהלום:      אתה שואל שאלה שמורכב עד בלתי אפשי לענות עליה בצורה קצרה. ...  זה כרוך בלדעת להעריך את טיב ההפרעה, את חומרתה, ניסיון של שנים בלראות הרבה מטופלים בתחום. עצם זה שבמקרה הנדון אני סבורה שאלמלא הכאבים ואלמלא הפגיעה ברגל לא היה קושי לתפקד גם עם המצוקה הנפשית שמן הסתם היתה חולפת במקרה שהכאבים היו חולפים. ... עיקר ההפרעה שלו לתפקד להערכתי לא נובעת מהקושי הנפשי, חלקית כן, אלא מהקושי הגופני. לו לא היה לו בעיות ברגל הוא היה יכול לתפקד מבחינה תעסוקתית" ...

כרגע בעקבות המצב הגופני יש לו קשיי הסתגלות עם תסמינים דכאוניים ולכן יש לו קושי תפקודי להערכתי גם בעבודה. אבל זה לא מצב שאני מגדירה כקושי חמור. לאה מצבים פסיכיאטריים קיצוניים יותר. ... בעיקרון מצב שבן אדם הוא פסיכוטי ולא מאורגן ולא יכול לתפקד. מצב שבן אדם שרוי בדיכאון מג'ורי ולא מצליח להוציא את עצמו מהמיטה ולא יכול לתפקד. אלה מצבים של פגיעה ניכרת"

(עמ' 70-71 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

"ד"ר יהלום:    ... קביעת אחוזי נכות לא מסתמכת רק על נכות תפקוד תעסוקתי או רק על נכות בתפקוד חברתי. זה מסתמך על שקלול של הדברים ובמידה רבה על הערכה קלינית. צריך למצוא את התקנה שהכי מתאימה לזה. מן הסתם אין תקנה שתתאים במאה אחוז אחד לאחד ברוב המקרים. התפקוד התעסוקתי נפרד מהתפקוד החברתי, נפרד מדברים אחרים בתפקוד או בדברים אחרים שהתקנות מתייחסות אליהם כמו צורך לטיפול תרופתי או מידת הרמיסיה. אני צריכה לקחת את כל הגורמים במצב הקליני של האדם שלפניי ולהתאים את זה הכי טוב שאפשר"

(עמ' 71-72 לפרוטוקול)

 

7.2     כמו כן הבהירה כי הנכות שנקבעה על ידה הינה נכות צמיתה, הגם ש"הפרעת הסתגלות" ברגיל זמנית -

"ד"ר יהלום:    ... הפרעת הסתגלות בהגדרתה היא מצב שהוא זמני. אבל במקרה הזה זה מתמשך שהפך להיות כרוני. ... בעת שבדקתי אותו הוא לא היה ברמיסיה. האם בעתיד תהיה רמיסיה? אני נתתי לו נכות לצמיתות כיוון שלא חשבתי שזה סביר. מכיוון שלהבנתי לא סביר שמצב הרגל יחלים"

(עמ' 71 לפרוטוקול)

 

7.3     באשר לקביעתה לפיה יש לייחס לעברו הנפשי של התובע 5% נכות, חידדה והסבירה כי זו נסמכת על התיעוד הרפואי -

ש:       אם היית בודקת את הבחור הזה בלי קשר לכל תאונה, היית נותנת לו 5 אחוז נכות?

ת:       קשה לי להגיד לך איך הייתי רואה אותו בלי קשר לכל תאונה.  אני מעריכה שכן ולכן זה מה שנתתי. בסופו של דבר כן יש תיעוד של תסמינים דיכאוניים, כן התפקוד שלו היה לא מיטבי. גם בבית ספר, גם את השירות הצבאי שלא השלים. עדיין הוא עבד באופן סדיר, עדיין היתה לו זוגיות, עדיין הוא תפקד. ולכן ההערכה שלי ש-5 אחוז זה מה שמתאים במצב קודם.

(עמ' 76 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

"ת:     אני לא נתתי את הנכות על מה שהיה לו בתור ילד בגיל שלוש בגן שזה התפתחותי וכאמור לא רואה בזה נכות פסיכיאטרית. אני נתתי על סמך דיכאון בגיל 16 ועל סמך תפקוד שבכל זאת לא מיטבי וקשור למבנה אישיות שכן לדעתי בסופו של דבר מסתכם ל-5 אחוזי נכות קודמת"

(עמ' 77 לפרוטוקול)

 

7.5     קביעותיה של המומחית לא נסתרו ויותר מכך הוסברו, הובהרו ועוגנו כדבעי בממצאי בדיקתה, בהתרשמותה ובניסיונה המקצועי, כמו גם בתיעוד הרפואי שהובא לפניה.

משכך ובהתאם לפסיקה הנוהגת לפיה יסטה בית המשפט מקביעותיו של מומחה מטעמו רק במצבים חריגים ומטעמים מבוררים (ראו: ע"א 6290/17 גבריאל מגנזי נ' יואב לוי (11.2.2018)), מוצאת אני לאמץ קביעותיה של ד"ר יהלום ולהעדיפן על פני קביעות המומחים מטעם הצדדים.

 

8. בהינתן כל האמור לעיל תעמוד, איפוא, נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע על      57.5% - 50% בתחום האורתופדי/כאב כקביעת ד"ר וטין ועל 15% בתחום הפסיכיאטרי כקביעת ד"ר יהלום.

 

9. בסיכומיו עתר התובע, לראשונה, לקביעת נכות אסתטית/קוסמטית בגין המראה המעוות של רגלו והריח הרע הנודף ממנה.

לעמדתו יש לגזור גזירה שווה בעניינו מתקנות הביטוח הלאומי המעניקות נכות בגין צלקות בפנים ובצוואר "הגורמות לשינויים ומעוררות דחייה".

דין עתירתו של זו של התובע לקביעת נכות נוספת להידחות, משנכות אינה נקבעת באופן המוצע על ידו, על דרך לימוד גזירה שווה או היקש.

על פי סדר הדין הנוהג מנוע התובע מלטעון ל"ענין שברפואה" משלא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו עם הגשת התביעה (ראו תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984) ואף לא עתר בבקשה להתיר לו לתקן את כתב התביעה על דרך הגשת חוות דעת רפואית בכל שלב מאוחר אחר.

כך גם לא עתר בבקשה חלופית לפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית.

 

הנכות התפקודית

 

10. התובע סבור כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ויש להעמידה על 100% .

מנגד סבורים הנתבעים כי העדויות שהובאו נגועות בהאדרה והעצמה של הפגיעה התפקודית, כך שיש "לקבל בעירבון מוגבל את תיאורי וטענות התובע ביחס להשלכותיה בפועל של פגיעתו הנדונה ולקבוע את נכותו התפקודית על 50%" (סעיף 82 לסיכומי הנתבעים).

 

11. במועד התאונה שרת התובע בצה"ל בשירות סדיר ובמקביל עבד לפרנסתו בעסק. בעקבות התאונה שוחרר מהשירות הצבאי ועד למועד שמיעת עדותו בבית המשפט לא השתלב במעגל העבודה.

 

12. בעדותו הראשית שנערכה בתצהיר (תצהיר מיום 31.1.17 - ת/9) גולל התובע את קורותיו מאז פציעתו בתאונה.

על פי עדותו התאונה שאירעה בהיותו בן 20 "הרסה לחלוטין" את חייו.

הפגיעה ברגל, המלווה בכאב תמידי ועיקש וברגישות יתר למגע ולקור, מונעת הימנו לצאת מביתו ואף מלתפקד תפקוד מלא, לרבות חברתי, בין כותליו -

"עקב כאבים בלתי פוסקים, אני, אשר עד לנפילה הייתי בחור צעיר חרוץ נמרץ ושמח, התחלתי לסבול ממצב רוח ירוד, סף תסכול נמוך, התפרצויות כעס על בני משפחתי הקרובה.

אני מתבודד, אני מסתגר, אני סובל מדיכאון, נדודי שינה פחדים וחרדות ואין לי טיפת ביטחון עצמי, אני סובל מפאסיביות וחוסר אונים.

גם מעט החברים שהיו לי הולכים ומתרחקים, שכן לכל אחד מהם יש החיים שלו ואת העיסוקים שלו ואת החברה שלו ורק אני נשאר תקוע עם כאבי תופת בבית כלא-בבית"

(סעיפים 74-76 ל- ת/9) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

"עקב הכאבים כמעט ואינני ישן. עקב נכותי (חוסר יכולת ללבוש אפילו גרב, לרחוץ את הרגל, כאשר יש משב רוח של מזגן גורם לי לכאבים) אני סגור בביתי מרבית שעות היום, הקנביס הרפואי מפחית במעט את עוצמת הכאבים אבל עדיין הם קיימים וחוזרים אחרי שהשפעת הקנאביס נחלשת"

(סעיף 85 ל- ת/9) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

"כיוון שאינני שוטף את הרגל, הרגל מדיפה ריח רע וזה ממש לא נעים לי כי אני אדם נקי.

בכל מקום שאני הולך אנשים מזדעזעים למראה הרגל, וזה ממש לא נעים לי, גם הרחמים    של אנשים אני שונא"

(סעיפים 87-88 ל- ת/9)

"התלות בקביים מפריעה לי מאוד בתפקוד היום יומי, והרי אני לא יכול לנקות את הבית, לעשות כביסה, קניות ואפילו להכין לעצמי אוכל אני מתקשה כאשר ידי תפוסות עם הקביים...

עקב העדר יכולת לדרוך על הרגל אני מתהלך עם קביים (בתוך הבית אני יכול ללכת מרחקים קצרים כאשר אני מדדה על הרגל הבריאה). הצורך בשימוש בקביים מגביל מאוד את יכולתי לתפקד גם עם ידי... גם קשה לי לעמוד הרבה זמן ללא קביים ולכן אינני מסוגל להכין אוכל. אני גם מתקשה להתרחץ שכן אני צריך שהרגל תהייה מחוץ לאמבטיה (ללא מגע מים). כאשר אני מתלבש עם מכנסיים ארוכים אני סובל כאבים עזים ברגל ...

רגישות הרגל מגבילה מאוד. כך למשל, פעולות רבות, כגון ניקיון הבית (אני מתקשה אפילו לטאטא), גם להכין מזון אני לא יכול (אני יכול לחמם מזון) או לעשות כביסה אני לא מבצע. ..."

(סעיפים 92, 100 ל- ת/9) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

"עקב הצורך להתנייד בדריכה על רגל אחת עם קביים אני מתקשה מאוד לעלות במדרגות"

(סעיף 97 ל- ת/9) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

12.1    לצד תיאור הקשיים וחוסר התפקוד העיד התובע כי לאחר התאונה רכש רכב "באגי", בו הוא נוהג "בימים שחם בחוץ (גם זה אחת לזמן רב) בשבילי עפר באזור הרצליה-רעננה" ובדרך זו "יכול עדיין להרגיש מעט טבע, לראות ירוק בעיניים... מעט הנאה אשר "שווה" את הסבל ... תוך די הנסיעה וגם שעות רבות לאחר תום הנסיעה".

(סעיף 69 ל- ת/9)

 

13. התובע נחקר בחקירה נגדית ודומה כי היה בה לדייק את עדותו הראשית.

התובע אישר כי הוא מתגורר בחדרו שבקומה השנייה של הבית, הגם שבקומת הקרקע חדר מגורים המשמש את הוריו ("זה החדר של ההורים. אף פעם לא עלה לי שאני אקח להם את החדר" - עמ' 111 לפרוטוקול) וביקש להסביר זאת בצורך לעשות שימוש בג'קוזי שבקומה השנייה ובאי היכולת להשתמש במקלחת שבקומת הקרקע.

 

13.1    כך גם אישר כי הוא אינו נדרש לעזרה בפעולות אישיות-

"ש:     בוא נראה את התפקוד שלך בבית. אתה אוכל לבד?

ת:       כן.

ש:       אתה מתרחץ לבד?

ת:       מקלחת אני מתקלח לבד אבל לוקח לי המון המון המון זמן. לא במקלחת עצמה.

ש:       אתה מתלבש  לבד?

ת:       כן"

(עמ' 126 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

13.2    התובע  עומת עם עדות אמו לפיה הוא בזוגיות ונאלץ להודות כי אלה אומנם פני הדברים, הגם שלא מצא להביאם בעדותו הראשית-

"ש:     אני מבין שיש לך קבוע, יש לך חברה

ת:       כן

ש:       בת זוג אמא שלך אמרה

ת:       כן"

(עמ' 112 לפרוטוקול)

 

כשהתבקש להסביר מדוע אינו נענה לרצונה של בת הזוג להיכנס בברית הנישואים, איבד שלוותו והשיב כי אין לו במצבו הפיזי והנפשי את הכוחות לכך-

"ש:     אני מבין מהתצהיר. אתה לא הזכרת את זה בתצהיר שלך, אני מבין שהיא רוצה להתחתן ואתה לא רוצה להתחתן, למה ?

ת:       איך אני יכול להתחתן? בואנ'ה, אין לי כוח דורון (עו"ד ניב - ש.י.). אין לי כוח, באמת . אין לי כוח....

                    איך אני יכול להתחתן ככה? נו מה? כאילו מה?...

                    אין לי כוח ...

                    אין לי כוח לזה דורון. הם הרסו לי את החיים. אתה בא להסתלבט עליי?"

(עמ' 112 לפרוטוקול)

 

"ת:     ... אני לא יכול לחיות כבר. אין לי כוח כבר. מדברים איתי על חתונה. איזה חתונה? אני נראה לך ככה יכול להיכנס לחופה? אני נראה לך ככה יכול להיות בקיץ?...

חברה שלי באה, אני לא סובל שהיא באה. הוא מדבר איתי על חתונה. שערה נופלת לה על הרגל שלי. שערה, שערה, אני לא יכול. היא שוברת אתי כאילו. אז מה אני יכול לעשות? אז הוא בא ואומר לי ככה, שורף לי, מפזר לי מלח על הפצעים. להתחתן? אני מת להתחתן. איך אני יכול לשרוד חתונה ככה? איך ? לבוא להתחתן כמו איזה נכה מסכן כזה, אני לא רוצה. ..."

(עמ' 114 לפרוטוקול)

13.3    התובע הוסיף ואישר כי לאחר התאונה לא הוטלו כל מגבלות על רישיון הנהיגה שלו וכי הוא נוהג ברכב פרטי שבבעלותו וכן ב"באגי" -

"ת:     אני נוהג, תלוי, אני לא נוהג כל הזמן. אני נוהג אולי פעם בכמה זמן. לפסיכולוגית אם אמא לא יכולה לקחת אותי"

(עמ' 122 לפרוטוקול)

 

"עו"ד מנדה:   אמרת עכשיו שאתה נוהג לפעמים. מתי אתה נוהג ומתי אתה לא נוהג?

מר י':            נגיד שאני הולך לפעמים לפסיכולוגית ואני לא עישנתי (קנאביס – ש.י.) איזה שעתיים שלוש, אני נוהג ...

...

עו"ד מנדה:     המקום היחיד שאתה נוהג אליו זה רק הפסיכולוגית?

מר י':            הפסיכולוגית, כן.

ש:                 מתי פעם אחרונה נהגת?

ת:                 לפני שבועיים וחצי או שלוש. לא זוכר בדיוק.

ש:                 והאוטו עומד סתם על יד הבית כל הזמן?

ת:                 כן

ש:                 ומה עם הרכב השני ? ... באגי ...

ת:                 באגי פעם בשלוש חודשים, ארבע חודשים. בכלל, עכשיו נגמר לו הביטוח. לא נסעתי עליה המון המון זמן.

...

ש:                 אבל נהגת בו

ת:                 נכון, נהגתי, נהגתי, זה נותן לי אוויר וזה נותן לי את מה שאני מגרד מהחיים. בוא נגיד ככה"

(עמ' 124-125 לפרוטוקול)

 

13.4    עוד עולה מעדותו כי בימים בהם מזג האוויר נוח (לא קר ולא חם ולח) הוא יוצא את ביתו "לשאוף אויר, להתאוורר מכל הזמן הזה להיות בבית" (עמ' 127 לפרוטוקול ), "מנסה ללכת לים איזה שעה ... עם חברים וזה ..." (עמ' 129 לפרוטוקול), "נוסע נגיד לחברים בקיץ" (עמ' 130 לפרוטוקול) וכשהוא נאלץ לבלות שעות רבות בביתו מרים "טיפה משקולות ... כי אני לא יכול ללכת למכון כושר ...אבל העיקר טיפה לחזק את עצמי" (עמ' 114 לפרוטוקול).

 

14. התובע קרא לעדות עדה אחת בלבד - אמו, הגב' ל.י, אשר בתצהיר שערכה מיום 1.12.2017 (ת/6) תארה את מגבלותיו הפיזיות, הנובעות מהכאב הכרוני ממנו סובל ומהתלות בקביים וכן התייחסה למצבו הנפשי הקשה.

 

14.1    עדותה הראשית הוסיפה בעניין אחד, אליו, כפי שבואר עוד לעיל, בחר התובע שלא התייחס כלל בתצהירו - דבר קיומה של "בת זוג" - "חברה שהכיר מלפני הנפילה (עם פרידות וחזרות)", המעוניינת לקשור חייה בחייו.

בעוד שהתובע בעדותו בחקירה הנגדית הפך נסער כשנשאל בעניין ותלה את סירובו לשאת את חברתו לאישה במצבו הגופני והנפשי בלבד, מצאה אמו להביא טעמים נוספים ואחרים להתנהלותו זו אל מול בת הזוג, אשר למצער חלקם אינם קשורים בקשר ישיר והדוק למצבו הגופני והנפשי בעטיה של התאונה - "לא רוצה להתחתן אתה כי היא החברה הראשונה שלו (למרות שהיא מאוד רוצה, ולכן יש הפסקות וחזרות בקשר והיא מאיימת להפסיק את הקשר, ולדעתי היא צודקת)" ואינו "בטוח שהיא "האחת" והיה רוצה להיות בקשר עם עוד נשים ובנוסף הוא פוחד להתחייב" (סעיפים 25-26 ל- ת/6) (ההדגשה שלי - ש.י.).

 

14.2    כך גם לא נמצאה הלימה בין עדותה לבין עדות התובע בעניינים נוספים.

בעדותה הראשית עמדה על הקושי של התובע להתנייד עם וללא קביים, אך נמנעה מלציין כי הוא ממשיך להתגורר בחדרו שבקומה השנייה של הבית. משעומתה עם עובדה זו בחרה להסביר את הדבר בהעדרם של חדרי מגורים בקומה הראשונה, דבר שמעדות התובע עצמו התברר להיות לא נכון (בלשון מאופקת ועדינה) -

"ש:     ... איפה הוא גר בבית, בקומה תחתונה?

ת:       לא, בקומה למעלה

ש:       למה דווקא כשיש לו בעיה ברגל הוא צריך להיות בקומה העליונה?

ת:       כי זה החדר שלו. אין חדר אחר.

ש:       למטה אין חדרים?

ת:       אין

ש:       יש לכם מעלית?

ת:       לא. הוא נעזר במעקה, הוא עולה. יש לו קביים למעלה, יש קביים למטה.

ש:       אתם לא עשיתם שום שינוי? עשיתם איזה שינויים בדירה לאחר התאונה?

ת:       לא, הדירה היתה מרווחת מההתחלה"

(עמ' 89 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

14.3    בעדותה בחקירה הנגדית אישרה כי התובע נוהג ברכב כשהוא "מקפיד לא לעשן (קנאביס - ש.י.) לפני כן. לפחות שש שעות הוא לא מעשן ואז הוא יוצא ... פחות או יותר הוא מרוכז" (עמ' 98 לפרוטוקול), זאת בעוד שהתובע העיד כי אינו מסוגל שלא לעשן בתכיפות ועל כן הוא נוהג ברכב בחלוף שעתיים שלוש לאחר שעישן-

"ת:     נגיד שאני הולך לפעמים לפסיכולוגית ואני לא עישנתי איזה שעתיים שלוש, אני נוהג ... אני לא יכול בלי לעשן שש שעות. זה האמת.  ... שעתיים שלוש גג ואני מת מזה"

(עמ' 124 לפרוטוקול)

 

15. התובע מטעמיו, אשר לא בוארו, נמנע מלזמן עדים נוספים -"חברים רבים שמבקרים אותו" (ראו חוות דעתו של ד"ר זייליג מטעם התובע - ת/3) ויותר מכל את בת זוגו, אשר עדותה, לדידי, נדרשה והתחייבה בנסיבות, משאך נהיר הוא כי היה בה לשפוך אור על תפקודו בהיבטים שונים - תפקוד פיזי, תפקוד רגשי, תפקוד בין-אישי ותפקוד אינטימי.

בחירתו לנהוג כן עומדת לו לרועץ ודומה כי מניחה את המסד למסקנה כי לא היה בעדותם של אותם עדים שלא זומנו כדי לאושש ולתמוך בנטען על ידו -

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"

(ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736)

 

16. לעדות התובע ואמו חוברת חוות דעתו של ד"ר גבריאל זייליג, מומחה ברפואה שיקומית (ת/3), בה פירט את "תפקודיו העיקריים" של התובע, תוך הערכת העזרה לה נזקק בשל מגבלותיו-

"רוב הפעולות מתבצעות בישיבה או בעמידה כאשר הוא נשען על קביים. בלבוש וברחצה הוא נזקק לעזרה קלה-בינונית בכל הקשור בטיפול ברגל שמאל.

בפעולות משק בית קל (הכנת אורחות קלות, שתייה חמה וכד') הוא אינו מסוגל להכין לעצמו ארוחות, או לבצע פעולות משק בית כגון ניקיון, סידור הבית. בפעילות זו הוא זקוק לעזרה מרובה.

פעילות מחוץ לכותלי הבית (קניות, בנק וכד'): בחלקן הוא עצמאי (לדג' דאר ובנק) בחלקן (קניות) זקוק לעזרה בינונית-מלאה"

17. הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית מטעמם בתחום הרפואה השיקומית, ערוכה על ידי ד"ר ראובן לנגר (נ/1).

המומחה חלק על קביעות עמיתו ד"ר זייליג וקבע כי התובע "לא נזקק לעזרה בפעולות היום יום", זאת מש"אנשים במצבו מתרחצים, מתפשטים ומתלבשים ללא עזרה".  עם זאת אישר כי "זקוק לעזרה בפעולות משק בית", כ- "10 שעות שבועיות".

 

18. בהינתן מארג הראיות שבאו לפניי בעניין תפקודו/מגבלותיו של התובע במומו, כפי שבוארו לעיל, ובשים לב להתרשמותי הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו - עדות התובע, עדות אמו, עדותם של המומחים - אין בידי לקבל את עמדת התובע ולהעמיד את נכותו התפקודית על 100%. התובע לא איבד באופן מלא את היכולת לתפקד עצמאית, כפי שאף עולה מעדותו שלו, מחוות דעתו של המומחה השיקומי מטעמו ומעדות אמו.

כך גם אין בראיות כדי לשמש בסיס איתן לעמדת הנתבעים לפיה נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית ולהעמידה על 50% בלבד.

בשים לב לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה (57.5%), כמו גם לטיבה (כפי המתוארת ומוסברת בחוות הדעת הרפואיות ועדות המומחית מטעם בית המשפט - נכות גופנית ונפשית כתוצאה מתסמונת כאב כרוני ברגל המונע מגע/דריכה + שימוש בקנאביס) ולהשלכותיה על תפקודו של התובע במישורי החיים השונים (כפי התרשמותי מהעדויות וחוות הדעת השיקומיות), מוצאת אני להעמיד את הנכות התפקודית (להבדיל מגריעה מכושר ההשתכרות - לעניין האבחנה בין השניים ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792) על 75%.

דומה כי בסופו של יום נכות זו תבוא בעיקרה לידי ביטוי בפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת, כפי שיבואר בהמשך.

 

ראשי הנזק

 

19. התובע עותר בסיכומיו לפיצוי במספר ראשי נזק  - כאב וסבל, עזרת הזולת, הפסד השתכרות לעבר ולעתיד והפסדי פנסיה, ניידות, התאמת דיור, תוספת עלות חימום וקירור והוצאות שונות נוספות.

 

כאב וסבל

 

20. התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה בסכום שלא יפחת מ- 1.5 מיליון ₪.

לטענתו בפסיקת סכום זה יינתן ביטוי הולם לסבלו הקשה מאז שנפגע, סבל אשר למרבה הצער ילווה אותו כל חייו - "כאב וסבל – נוראיים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה!! כאילו שורפים את הרגל או קודחים בעצב חשוף בשן!, שינוי בטמפרטורה, חום-קור, אפילו ברמה נמוכה מפריעה מאוד, לא יכול לסבול זרימת מים על הרגל גם בעוצמה חלשה. כל מגע אפילו רפרוף של שמיכה או זרם אוויר של מזגן או משב רוח קלה, גם מגע של שמיכה על אזור כף הרגל גורם לתובע כאבים עזים, התובע לא יכול אפילו לגרוב גרביים... הכאב וסבל נוראיים נמשכים 7 שנים וצפויים להמשך עוד כ- 60 שנים!!!" (סעיף 62 לסיכומי התובע - ההדגשה במקור) - כמו גם למדיניות משפטית ראויה המוקיעה את התנהגותם הפסולה של הנתבעים - מרשלנותם החמורה דרך הכחשת האחריות עד לשלב מתקדם של ההליך המשפטי.

 

21. הנתבעים מנגד סבורים כי התובע מגזים ומפריז בתיאור נזקיו,"ולאור עמדת המומחים הרפואיים לעניין הצפי לשיפור במצבו של התובע לאחר סיום הליכי משפט אלה" מבקשים הם להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 300,000 ש"ח.

 

22. בשים לב לכלל הראיות שבאו לפניי, דומה כי לא יכול להיות עוד חולק שהחבלה בתאונה גרמה לתובע לנכות צמיתה משמעותית שעיקרה כאב כרוני. על מאפייניה של התסמונת (CRPS), טיבו של הכאב והשלכותיו על התפקוד הפיזי והנפשי עמדו המומחים בחוות הדעת ובעדויות שנשמעו ודומה כי בסופו של יום אישרו את מרבית תלונותיו של התובע (ראו עדותו של ד"ר לנגר  וקביעתה של ד"ר יהלום בחוות דעתה כי"...מצוקתו ... גם אם לא ניתן לשלול מידה של העצמה, היתה אותנטית בעיני ומעבר להכל ישנו תיעוד רפואי מתמשך לגבי קשייו ממנו לא ניתן להתעלם").

 

משכך, בהינתן שיעור הנכות הרפואית (57.5%) וטיבה, שיעור הנכות התפקודית (75%), גילו של התובע במועד התאונה (כבן 20 שנה), הטיפול הרפואי - שיקומי שקיבל בבית החולים "רעות" במשך למעלה משנה והטיפול הפסיכולוגי והתרופתי לו הוא נזקק (שימוש בקנאביס), מוצאת אני להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 700,000 ₪, נכון למועד פסיקתי.

 

עזרת הזולת

 

23. התובע סומך עתירתו לפיצוי בראש נזק זה הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד על קביעותיו של המומחה השיקומי מטעמו, ד"ר זייליג ובהן זו הנוגעת לעזרה לה נדרש בתפקוד היום-יומי (ADL), בפעולות משק הבית ובפעולות מחוץ לכותלי הבית (ראו עמ' 3 ל- ת/3) ולהיקפה - "עזרת הזולת: כשש שעות ביממה, 7 ימים בשבוע (יתכן ויידרש לעוד שעות אם תהייה החמרה)"(סעיף 6 עמ' 5 ל- ת/3).

באשר לעלות שעת עזרה מבקש הוא להעמידה על 60 ₪ לשעה-

"כיוון ש... זקוק גם לעבודות של עוזרת בית אבל יותר לשעות טיפול נערוך החישוב לפי 60 ₪ לשעה (בסכום זה אנו מגלמים גם את עלות הנסיעות) וסך הכל 360 ₪ ליום ועלות לחודש (30.5 ימים)  11,135 ₪" (סעיף 97 לסיכומי התובע - ההדגשה במקור).

 

לחילופין, לאור חובת הקטנת הנזק עותר התובע לפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד בעלות העסקת עובד זר העולה כדי 7,500 ₪ לחודש בלבד (ראו סעיף 98 לסיכומי התובע).

 

24. לעמדת הנתבעים"התובע אינו נזקק לעזרה מוגברת כלשהי מזולתו לצרכי תפקודו", כפי שנקבע ע"י ד"ר לנגר וכן על ידי הרשות המוסמכת של קופת החולים. "טענות התובע בסיכומיו "לצורך" בעזרה מוגברת מזולתו למשך 6 שעות ביממה מופרכות מן היסוד. זאת, הן משום שבחלוף למעלה מ- 7 שנים ממועד התאונה הנדונה הוא לא נזקק לשום עזרה שכזו, והן משום שאפילו פרופ' זייליג בחקירתו בביהמ"ש לא ידע ליתן שום הסבר או נימוק להיקף הסיוע, לו יידרש התובע בעתיד בלבד, אם בכלל, ובגין מה יזקק לסיוע זה!" (סעיפים 144-145 לסיכומי הנתבעים).

מכאן אף הצעתם להעמיד את הפיצוי לעבר ולעתיד על סכום מקסימאלי של 300,000 ₪.

 

25. מגבלותיו התפקודיות של התובע תוארו בהרחבה תחת הפרק הדן בנכות התפקודית ואינני מוצאת צורך ומקום לשוב ולהידרש להם.

מאז התאונה מתגורר התובע בבית הוריו ומטבע הדברים אינו נדרש לנהל משק בית וזוכה לקבל את כל העזרה והשירותים להם נזקק מבני משפחתו ובעיקר מאמו, כעולה מעדותו (ראו סעיף 96 ל-ת/9, עמ' 122 לפרוטוקול הדיון) ומעדות אמו (ראו סעיפים 42, 44, 48            ל- ת/6).

אין חולק כי התובע לא קיבל כל עזרה בשכר והעסקת עוזרת בית על ידי אמו אינה עקב צרכיו וללא קשר לתאונה (ראו עדות אמו של התובע בעמ' 90 לפרוטוקול).

 

26. משכך ולאחר ששוכנעתי כי התובע נזקק מאז החבלה בתאונה לעזרת הזולת, אשר נוכח טיבה והיקפה (נכות זמנית בשיעור של 100% למשך למעלה משנה וחצי, תקופת שיקום ממושכת במרכז הרפואי "רעות", נכות תפקודית בשיעור של 75%) חורגת מזו המצופה מבני משפחה ומהמקובלת בנסיבות (ראו: ע"א1164/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (2005)), פוסקת אני לו פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה בסך כולל של 100,000 ₪, נכון למועד פסיקתי.

 

27. ביחס לעתיד לבוא ומתוך הערכה, תקווה ואמונה כי התובע יצא את בית הוריו לחיים עצמאיים, הרי שלאור עדותו, כמו גם קביעותיהם ועדותם של המומחים בתחום השיקום (ראו בין השאר חוות דעתו של ד"ר זייליג - ת/3 ועדותו של ד"ר לנגר בחקירה הנגדית בעמ' 165-166 לפרוטוקול), שוכנעתי כי יידרש לעזרה בשכר, שעיקרה, לדידי, בניהול ואחזקה שוטפת של משק הבית - ניקיון, כביסה, בישול, קניות וסידורים שונים מחוץ לבית, זאת משהתובע על פי עדותו נייד ועצמאי בפעולות האישיות, לא נזקק לעזרה ברחצה ובלבוש ואף לא להשגחה.

בהינתן האמור, ולאחר שהוברר בחקירתו הנגדית של ד"ר זייליג כי קביעתו את היקף העזרה הנדרשת (6 שעות יומיות, 7 ימים בשבוע) אינה אלא הערכה גסה של צרכיו המשתנים של התובע, פועל יוצא מהעובדה כי רמת תפקודו אינה קבועה (ראו עדותו בעמ' 32-37 לפרוטוקול) וכשנגד עיניי ניסיון החיים המלמד על היקף השירותים להם נדרש אדם החי בגפו, מוצאת אני להעמיד את העזרה  על 22 שעות שבועיות, מתוך הערכה כי זו תידרש ותינתן בעיקרה במהלך השבוע (בימים א' עד ה') ומיעוטה בסוף השבוע. 

 

27.1    בשים לב לטיב העזרה הנדרשת ולאור הערכתם של המומחים מטעם הצדדים עלות שעת עבודה של מטפל ישראלי בסכום הנע בין 28 ₪ + 25% זכויות סוציאליות (גדעון האס - נ/3) לבין 39 ₪  + 30% זכויות סוציאליות (ניר האריס - ת/5) ועלות שעת עבודת עוזרת בית בסכום הנע בין 40 ₪  + 25% זכויות סוציאליות (גדעון האס - נ/3) לבין 65 ₪ כולל זכויות סוציאליות (ניר האריס - ת/5), מוצאת אני להעמיד את עלות שעת העזרה לה יזקק התובע על סך של 55 ₪ (כולל זכויות סוציאליות), נכון למועד פסיקתי.

 

27.2    לפיכך זכאי התובע לפיצוי חודשי בגין עזרת הזולת בסך של 5,082 ₪ וסך כל הפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד (בהתאם לתוחלת חייו של התובע) יעמוד על 1,622,590 ₪,  נכון למועד פסיקתי.     

 

הפסד השתכרות לעבר ולעתיד

 

28. חישוב הפיצוי, לו זכאי התובע בראש נזק זה, מצריך להקדים ולקבוע שתי קביעות הנוגעות לנתוני הבסיס.

האחת - שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, השנייה - פוטנציאל ההשתכרות של התובע אלמלא נפגע בתאונה.

 

29. שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

 

התובע טוען כי איבד באופן מלא את כושר השתכרותו ומבקש לקבוע כך.

מנגד, לעמדת הנתבעים יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על שיעור הנכות התפקודית, אשר לשיטתם עולה "לכל היותר על 50% (בשים לב גם לקביעתה של ד"ר יהלום להיעדר השלכה תפקודית לנכותו הרפואית של התובע בתחום הנפשי)" (סעיף 86 לסיכומי הנתבעים).

 

29.1    בעדותו הראשית נדרש התובע לעובדה כי לאחר התאונה לא השתלב במעגל העבודה וביקש להסביר זאת במצבו הפיזי והנפשי, שאינו מאפשר לו לעבוד ולהשתכר למחייתו.

הכאב הכרוני, הצורך בשימוש בקנאביס, נדודי שינה, ירידה בריכוז, רגישות לקור - כל אלה, לדידו, מונעים הימנו את האפשרות לצאת ולעבוד -

"אין לי גם עתיד מקצועי –

איזה מעסיק ירצה להעסיק אדם שכל הזמן נוטל קנאביס כדי לשכך את הכאבים.

איזה מעסיק ירצה להעסיק אותי, אם בגלל שאני לא ישן בלילות (אני ישן מעט ומתעורר בגלל הכאבים לעיתים קרובות)

איזה מעסיק ירצה להעסיק אדם שכל החורף לא יכול לצאת מביתו?

בביטוח הלאומי הודיעי לי שאין להם שיקום מקצועי עבור נכה במצבי"

(סעיף 62 ל- ת/9)

 

29.2    בחקירה הנגדית          הוברר כי הגם שבמועד מתן העדות חלפו למעלה משש שנים מאז התאונה, לא נעשה על ידי התובע כל ניסיון לחזור לעבודה ולו באופן חלקי, בין ל"עבודה מוגנת" ובין לעבודה מהבית.

התנהלות זו ביקש להסביר בכאב הכרוני ממנו סובל והצורך בשימוש אינטנסיבי      בקנאביס - "כל הזמן כאבים, כל הזמן קנביס. הוא זורק אותי לכל מיני מקומות כל הזמן" (עמ' 119 לפרוטוקול), בקשיי ניידות - "איך אני אנהג? איך אני אנהג לשם ? ... אני נוהג, תלוי. אני לא נוהג כל הזמן. אני נוהג אולי פעם בכמה זמן. ... אני כיום אני רק תלוי באנשים" (עמ' 121-122 לפרוטוקול), בקשיי ריכוז עקב הכאב  - " תמיד אני באי שקט. כל הזמן לא טוב לי, כל הזמן לא נוח לי" (עמ' 122 לפרוטוקול), "אתה יודע מה זה לחיות עם כאב כל הזמן? ככה, תה תה תה. ככה, הרגל דופקת לך ככה כל היום במוח. אפשר לעבוד ככה? ... שהכאב ברגל הוא ככה, אין. הוא מחרפן אותי. אי אפשר עם זה, אי אפשר להסביר את זה" (עמ' 131 לפרוטוקול) וברגישות לקור ולחום - "בחורף אני לא יכול לצאת בכלל. בגלל המזג אוויר. סתיו אביב, גיהינום. קיץ, אני לא יכול לצאת ביום. שריפות של החיים. אני רק יוצא מהבית אני מת. בקיץ אני בחדר עם 27 מעלות במזגן. אני מטפטף מים. אני מוריד את זה ל-26, הרגל מסמנת לי, נשמה תעלה. אי אפשר. אין לי את הקטע הזה שאני אומר, הנה סבבה, המזג אוויר הזה עכשיו לא כואב לי. תמיד אני בחיפוש המזג אוויר..." (עמ' 22 לפרוטוקול).

 

29.3    כמו כן אישר בעדותו כי דחה על הסף ניסיון להתאים לו עבודה חלקית המביאה בחשבון את מגבלותיו, זאת מהטעם שאינו יכול להתחייב -

"ניסו כאילו להתאים לי עבודה בלהתחייב על שלושה ימים שאני עובדה לעבודה. אני פשוט, זה לא אפשרי בשבילי"

(עמ' 119 לפרוטוקול)

 

29.4    לצד עדותו של התובע מונחות חוות דעת המומחים בתחום השיקום.

בעוד שחוות דעת המומחה מטעם התובע ד"ר זייליג מציגה את התרחיש הקודר לפיו התובע לא ישתלב בשוק העבודה - "אפשרויותיו להשתכר בשוק החופשי מצומצמות מאוד. עקב כאבים מתמשכים ושימוש בקנאביס, קשיים בריכוז ולכן קושי בביצוע מטלות. ברור שהוא לא מסוגל לעבוד בעבודה פיזיות בעמידה וגם לא מסוגל להתמיד בעבודה כלשהי אחרת הדורשת התמדה, ריכוז וכוחות נפשיים" (ת/3), נוקט המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר לנגר, בגישה האופטימית ולפיה התובע "בר-שיקום" בהיבט התעסוקתי ובלבד ש"ייזום וישתף פעולה עם הגורמים המטפלים בעניינו ברשויות" (נ/1).

 

29.5    למקרא עדותם של שני המומחים בחקירה הנגדית דומה כי מיתנו את עמדותיהם הראשוניות כך שהפער שנפער בהערכתם את האפשרות שהתובע ישתכר במומו צומצם במידת מה.

ד"ר זייליג לא פסל עוד באופן נחרץ ניסיון לשיקום מקצועי בעבודה במסגרת מוגנת -

                                "ש:     אתה שמעת על המחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי?

ת:       בטח.

ש:       יש שם אנשים משוקמים פי 100 יותר קשה פגועים ממנו. קוודריפלגים משוקמים לפעמים, לפחות בעבודות מוגנות. הוא לא יכול לעשות שום דבר?

ת:       אמרתי לא יכול להשתכר בשוק החופשי.

ש:       בסדר, עכשיו לא בשוק החופשי, עבודה מוגנת או באיזה מקום, הוא לא יכול לעשות כלום?

ת:       יכול להיות שמוגנת.

ש:       הבן אדם יש לו רק בעיה ברגל.

ת:       מוגנת יכול להיות. אם מישהו ייקח אותו והוא יסבול שהוא יעדר ימים, שעות, תקופות, בטח שכן"

(עמ' 43 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

"כב' השופטת: חולה כזה, אדוני לא היה שולח לביטוח הלאומי לנסות לשקם אותו?

ת:                 הייתי שולח, בטח. בטח הייתי שולח. אני, לצערי, אני חושב שהוא לא יצליח.

כב' השופטת:  הוא לא יקבל שום אפשרות לעבודה מוגנת?

ת:                 מוגנת אמרתי שכן. אולי, בישיבה. אולי"

(עמ' 45 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

וד"ר לנגר אישר כי שיקומם של הלוקים בתסמונת CRPS אכן מאתגרת וקשה-

כב' השופטת:  יש לי שאלה לאדוני. מניסיונו עם חולי CRPS, יש לאדוני איזושהי ראיה כללית על יכולת השיקום המקצועית?

ד"ר לנגר:       כן.

כב' השופטת:  איפה נמצאים יותר, בשיקום, מחוץ לשיקום? זה חולים שאדוני מעבר לאופטימיות גם רואה תוצאות?

ד"ר לנגר:       זה מאוד קשה לשקם אותם. לפעמים זה לוקח שנים בגלל שזה לא תלוי רק בטיפול. זה תלוי גם לפעמים, איך קוראים לזה בעברית, מהצמתים שבחיים של הבן אדם. ..."

(עמ' 144 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

כשמצבו הנפשי של התובע אף מוסיף על כך-

"כב' השופטת: ... במצב דברים כזה כשיש נכות שהיא נוספת על הפגימה עצמה והיא מהסוג של הפרעת הסתגלות ... האם זה מעצי או מקשה יותר בתהליכי שיקום

ד"ר לנגר:       התשובה היא כמובן, כן. כשאת מציגה את השאלה זה כמובן שזה יותר קל לטפל בבן אדם שאין לו את הבעיה הזאת"

(עמ' 144 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי - ש.י.)

 

29.6    בהינתן כלל הראיות שבאו לפניי ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובע, כמו גם מעדותם של המומחים בתחום רפואת השיקום ועדותה של המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר יהלום, הסבורה כי "כרגע בעקבות המצב הגופני יש" לתובע "קשיי הסתגלות עם תסמינים דכאוניים ולכן יש לו קושי תפקודי" ברמה בינונית "גם בעבודה", אין בידי לקבל את עמדת התובע ולקבוע כי איבד את כושר השתכרותו באופן מלא ולצמיתות.

שותפה אני לדעתו של ד"ר לנגר כי לא נכון יהא "להסתכל על" התובע, "בחור בן עשרים ומשהו ולהגיד, שישב עכשיו בבית עד גיל, אני לא יודע" וכי נדרש "לעשות עשרים אלף ניסיונות כדי לשקם אותו ... אבל צריך לעשות את זה יחד עם טיפול פסיכיאטרי כדי לנסות להביא אותו למשהו. אולי לימודים. צריך גם למצוא משהו שהוא יתלהב ממנו..." (עמ' 145 לפרוטוקול).

 

29.7    זאת ועוד.

גם אם ניסיון לשיקום מקצועי לא נשא פרי עד כה והצלחתו של ניסיון נוסף בעתיד (לרבות בעבודה מוגנת) אינו וודאי, הרי שמן המפורסמות הוא כי עולם התעסוקה בעת הזו מזמן אפשרויות רבות גם לעבודה מהבית, בין עבודה מקצועית הדורשת הכשרה (התובע סיים 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה, לרבות בחשבונאות) ובין עבודה שאינה מקצועית (טלמרקטינג כדוגמא בלבד), כל זאת בהיקף משרה חלקי ובשעות עבודה גמישות ומפוצלות.

בראיות שבאו לפניי (לרבות ובמיוחד היכולת של התובע שלא לעשן קנאביס במשך כשש שעות ולאחר מכן להיות מרוכז בנהיגה כעדות האם, הימנעות מעישון ושימוש במשככי כאבים בימי שבת כעדות התובע) ניתן, לדידי, למצוא מסד לקביעה לפיה התובע יכול לעבוד למצער מביתו בעבודה שאינה דורשת מיומנות/הכשרה מקצועית מיוחדת מעבר ליכולת לעשות שימוש בסיסי באמצעי תקשורת דוגמת טלפון ומחשב, בהיקף משרה חלקי, מספר שעות ביום (שעות גמישות, פיצול) ולהשתכר שכר מינימלי.

 

29.8    קביעותיי לעיל מעוגנות בפסיקה הנוהגת לאורך שנים, בה חזרו ועמדו בתי המשפט על החשיבות שבעידוד הנפגע לצאת לעבוד ולהשתכר במומו ומשכך להימנע, ככל הניתן, מלהעמידו בחזקת מי שאינו יכול לעבוד אלא במקום בו הנסיבות המלמדות על אובדן כושר מוחלט "ברורות וחדות"-

 

 

"רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט- כאמור- למקרים בהם אין מנוס מכך"

(ע"א 1249/04 אדהם רבאח נ' רביע רבאח (8.11.2006) וראו בנוסף: ע"א 3510/11 מלונות מוריה פלזה טבריה בע"מ נ' ולרי טקצ'נקו (14.2.2013), ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' נתן שובבו (25.11.2013))

 

ב"כ התובע הפנה בסיכומיו (ראו סעיף 123) לפסק דינה של כב' השופטת בזק בת.א.      14493-06-13 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) , משלטענתו קבע שם בית המשפט בנסיבות דומות, בהן נקבעה לתובע נכות אורתופדית בשיעור 65% בגין קטיעה מעל הברך ו- 15% נכות נפשית, "כי איבד את כושר עבודתו לחלוטין (100%)".

למקרא פסק הדין עולה כי נפלה שגגה מלפני ב"כ התובע.

בסעיף 12 לפסק הדין דחה בית המשפט את טענת התובע לאובדן כושר עבודה מלא ומצא להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על שיעור הנכות הרפואית (ראו סעיף 14 לפסק הדין).

 

29.9    משבאתי, כמבואר לעיל, לכלל מסקנה כי התובע אינו נמנה על מי שבעניינו מתחייבת הקביעה לפיה איבד את מלוא כושר השתכרותו, מוצאת אני להעמיד את פוטנציאל השתכרותו במומו על סך של  1,628 ₪ (במעוגל) לחודש, השתכרות העולה כדי 15% מהשכר הממוצע במשק הידוע בעת מתן פסק הדין (שכר ממוצע נכון לחודש 12/2019 שפורסם ב - 4.3.2020 עומד על 10,856 ₪ - להלן: "השכר הממוצע במשק הידוע").

 

30. פוטנציאל ההשתכרות של התובע אלמלא נפגע בתאונה

 

התובע מבקש לחשב את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר לתקופת השירות הצבאי, ממועד השחרור בפועל (12.1.2012) ועד למועד השחרור המקורי אלמלא נפגע בתאונה (10.8.2013) על בסיס 70% מהשכר הממוצע במשק "לפי פסיקת בתי המשפט" ואת הפיצוי ממועד השחרור אלמלא נפגע בתאונה ולעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק (ראו סעיפים 124-126 לסיכומי התובע).

 

לעמדת הנתבעים זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופת השירות הצבאי בגובה הכנסתו המוכחת עובר לתאונה (שכר עבודה ממוצע בסך של 3,525 ₪) ולפיצוי בגין הפסד ההשתכרות ממועד השחרור המקורי ולעתיד על בסיס השכר החציוני במשק, זאת מש"אין כל מקום "לזכותו" בבסיס השכר הממוצע במשק, אשר אין כל ספק כי התובע לא היה מגיע אליו נוכח נתוניו הבינוניים והפרעות ה- ADHD, מהן סובל" ולאור "נעלמים ונסתרים ביחס לרציפות התעסוקתית של התובע לאורך חייו... תהפוכות תעסוקתיות, קשיים רפואיים ו/או פגיעות תאונתיות וכן קשיים אישיים בעלות השלכה על כושר השתכרותו וכיוב'" (סעיפים 88-89 לסיכומי הנתבעים).

 

31. על פי ההלכה הנוהגת אין לפסוק לניזוק שאיבד את כושר השתכרותו פיצוי בגין אובדן השתכרות בתקופת שירות החובה בצה"ל, מתוך נקודת מוצא כי באותה עת אינו משתכר למחייתו (מגיל 18 עד גיל 21)."עם זאת, בתקופה זו היה הצבא מכסה את מחסורו ... במזון, דיור וביגוד ואילו עתה אין כיסוי זה קיים" ועל כן "בגין הפסד זה זכאי" הוא "לפיצוי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק" (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762).

 

31.1    התובע נחבל בתאונה במהלך שירותו הצבאי ובעטיה של הפגיעה שוחרר מצה"ל ביום 12.1.2012.

התובע שירת במכבסה צבאית בתנאים של "5-9 יומיות, שזה חמש ימים בבסיס" מהשעה "שמונה עד שתיים", ו"תשע ימים בבית".

התובע, שקיבל אישור לעבודה, עבד בעסק באותם חמישה ימים בהם שרת במכבסה (אחרי השעה 14:00) ובתשעת הימים בהם לא שרת כלל (ראו עדותו בעמ' 106-107 לפרוטוקול).

מתלושי השכר שהציג התובע לחודשים דצמבר 2010 עד פברואר 2011 (כולל) ומאישור המוסד לביטוח לאומי (מוצגים 9 ו- 17 למוצגי התובע) עולה כי שכרו החודשי הממוצע עמד על סך של 3,626 ₪.

 

31.2    בהינתן תנאי השירות בהם שרת התובע בצה"ל (התגורר בביתו ושירת במכבסה במתכונת "יומיות" משעה 08:00 עד 14:00, 5 ימים בשירות ולאחריהם 9 ימים בבית), כמו גם העובדה כי באותה עת עבד והשתכר, סבורתני כי אין מקום לפצותו פיצוי חודשי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק על פי ההלכה שנקבעה בעניין ברדה, אשר הרציונל שבבסיסה היה והינו כי בתקופת השירות הצבאי החייל אינו עובד וכל צרכיו מכוסים על ידי צה"ל (לרבות מזון ודיור).

דומה עלי כי ברוח הלכת ברדה ובשים לב להשתכרותו המוכחת של התובע בתקופת השירות הצבאי, נכון הוא להעמיד את הפיצוי החודשי על 50% מהשכר הממוצע במשק.

 

32. ממועד שחרורו של התובע משירות צבאי אלמלא נפגע בתאונה (11.8.2013) ולעתיד מוצאת אני להעמיד את בסיס שכרו של התובע על השכר הממוצע במשק, בהתאם להלכה הנוהגת ביחס לחייל או צעיר, אשר טרם השתלב במעגל העבודה  (ראו: ע"א10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13; רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (28.12.2011)), זאת משלא שוכנעתי כי די בנתוניו האישיים של התובע כפי שהוכחו לפניי כדי לסתור את חזקת השכר הממוצע במשק, חזקה עובדתית שנקבעה עוד בע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580 ביחס לאופן חישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין-

"העיקרון שנקבע בפסיקה הוא כי בחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין מהווה השכר הממוצע במשק את בסיס החישוב... קביעת בסיס זה מתבססת על אי-הידיעה, באיזה מקצוע היה בוחר הקטין אלמלא התאונה, וכמה היה משתכר אז. קביעת הפסד השתכרותו של קטין היא מאטריה שבה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי, של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות... לפיהן מתבקשים אנו לפזר את הערפל ולחזות באופן ספציפי באיזו דרך היה הקטין הולך אלמלא התאונה"

 

32.1    אמת, התובע אובחן כמי שלוקה ב- ADHD, אך עם זאת התגבר על הקשיים הנלווים לכך ובעזרת ההתאמות הנדרשות סיים את לימודיו התיכוניים עם בגרות מלאה. כך גם גויס לצה"ל ללא כל סעיף ליקוי המעיד על מגבלה הגורעת מכושר ההשתכרות .

 

33. פיצוי מיום השחרור מצה"ל (12.1.2012) ועד ליום 10.8.2013

 

בהינתן השכר הממוצע במשק הידוע העומד על סך של 10,856 ₪ וקביעתי לעיל לפיה התובע זכאי בתקופה זו, מיום שחרורו מהשירות הצבאי ועד למועד השחרור המקורי אלמלא נפגע בתאונה, לפיצוי חודשי בשיעור 50%, עומד סכום הפיצוי על סך של 103,132 ₪  במעוגל (10,856 ₪ X 50% X19ח') ובצירוף ריבית כדין מאמצע התקופה - 107,077 ₪ (במעוגל).

 

34. פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר – מיום 11.8.2013 ועד למתן פסק הדין

 

בהינתן השכר הממוצע במשק הידוע העומד על סך של 10,856 ₪ ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שהועמד על ידי על 85%, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ממועד שחרורו מצה"ל אלמלא נפגע בתאונה (11.8.2013) ועד למועד מתן פסק הדין בסך של 742,854 ₪  (10,856 ₪  X 85% X 80.5 ח') ובצירוף ריבית כדין מאמצע התקופה -      755,520 ₪ (מעוגל).

 

35. פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד

 

על פי אותם נתוני בסיס ( 10,856 ₪ שכר ממוצע במשק וגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 85%) זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד מעתה ועד הגיעו לגיל 67 בסך של 2,520,643 ₪ (מעוגל), נכון למועד פסיקתי.

 

הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות

 

36. מוסכם על הצדדים כי בראש נזק זה זכאי התובע לפיצוי בשיעור של12% מהפסד השכר שנפסק לעבר, ממועד שחרורו משירות צבאי אלמלא התאונה ועד למועד מתן פסק הדין ומהפסד השכר שנפסק לעתיד, ממועד מתן פסק הדין ועד הגיעו לגיל 67 (ראו סעיף 127 לסיכומי התובע וסעיף 113 לסיכומי הנתבעים).

לפיכך, יעמוד הפיצוי על סך של 393,139 ₪, נכון למועד פסיקתי.

 

הוצאות נסיעה וניידות

 

37. התובע מתהלך בעזרת קביים ומכאן טענתו כי"איבד לחלוטין את כושרו לעשות שימוש ברגליו גם למרחקים קצרים", כך שנדרש הוא להתנייד ברכב.

דומה כי הדבר אינו שנוי במחלוקת וכל שנדרש להכריע בו הוא האם התובע יכול לנהוג בעצמו או נזקק לשירות מוניות ומהו היקף השימוש הצפוי ברכב/מונית.

 

38. בעוד התובע סבור כי יש לזכותו בפיצוי שיחושב על בסיס הקביעה כי הוא יתנייד בעזרת מוניות בלבד (ראו סעיף 148 לסיכומי התובע), טוענים הנתבעים"כי הובאו די עדויות לכך שהתובע נהג ונוהג ברכבו והן ברכב "באגי" שברשותו" ומשאין חולק כי "מעולם לא ביקש כלל לערור על קביעת הועדה הרפואית לניידות, אשר העמידה את מגבלתו על 40% ולא קבעה שום צורך שהוא בהתאמת ניידות ... או צורך בניידות באמצעות מונית", הרי שיש לדחות טענותיו "לעניין שימוש קבוע לעבר ולעתיד במוניות" (ראו סעיפים 152-153 לסיכומי הנתבעים).

 

39. בעניין זה היטיב, לדידי, ד"ר לנגר לשקף את מצב הדברים ולקבוע בחוות דעתו (נ/6) -

 

 

 

"ניידות:

בהתחשב עם הנרקוטיקה והסמים ש... משתמש בימים אלו, לא מומלץ שינהג בעצמו כשהוא תחת השפעה של סמים. פרט לכך איני רואה מגבלה שינהג בעצמו או ייסע, לכל מטרה, בכל רכב משפחתי ללא צורך בהתאמות. אין צורך ברכב רפואי מיוחד"

 

פועל יוצא מקביעתו זו היא כי ראוי ונכון יהא לחשב את הפיצוי לו זכאי התובע תוך קביעה כי יתנייד הן ברכב פרטי בנהיגה עצמית והן במונית, שעה שלא יוכל לנהוג בשל שימוש בקנאביס.

 

40. במהלך שמיעת הראיות הוברר כי תוקף רישיונו של התובע פג והוארך זמנית עד ליום 16.4.2018, כאשר חידושו הותנה במבחן תיאורטי או בקבלת פטור הימנו -

"במשרד התחבורה הבהירו לי כי אם לא אקבל פטור מהמבחן או שלא אעבור את המבחן בתוך חצי שנה רישיון הנהיגה שלי לא יחודש"

(תצהיר מיום 29.10.2017 - ת/10)

 

40.1    התובע פנה למשרד התחבורה לקבלת פטור ממבחן (ראו תצהיר אמו של התובע מיום 29.11.2017 - ת/8) ומשלא הוגשה, עד כה, הודעה מעדכנת מטעם התובע לפיה רישיונו לא חודש, מוצאת אני להניח כי הרישיון חודש וכי אין כל מניעה מעם התובע להמשיך ולנהוג ברכב, במגבלה של שימוש בקנאביס.

 

41. באשר להיקף השימוש הצפוי ברכב/מונית, מבקש התובע לחשב את הפיצוי לעבר על בסיס 500 ק"מ לחודש ולעתיד על בסיס 1,000 ק"מ לחודש (ראו סעיף 148 לסיכומי התובע).

לעמדת הנתבעים עומדת עתירתו זו של התובע בניגוד גמור לטענתו בדבר "היותו "אסיר בביתו" וכמי שכמעט ואינו יוצא אותו" (ראו סעיף 154 לסיכומי הנתבעים).

 

42. לאור הראיות שהונחו לפניי, לרבות ובמיוחד עדותו של התובע ואמו, כמו גם הטענות לפיהן התובע מצוי מזה למעלה משבע שנים"בבית כלא", כך בלשונו שלו, "בית כלא" שלא נכפה עליו מחמת חסרון כיס לשאת בעלות היציאה מהבית אלא בשל מצבו הרפואי והנפשי שאינו מאפשר לו זאת, אכן עולה תמיהה על הערכת היקף השימוש ברכב/מונית ככזה העולה כדי 1,000 ק"מ בחודש, זאת אף במשנה תוקף משלא הובאה כל ראיה לעניין היקף הנסיעות בעבר.

 

43. אמת, התובע זכאי לפיצוי אשר יתן בידו את האפשרות לצאת את ביתו ולהתנייד כל עת שיחפוץ.

עם זאת, בשים לב למגבלותיו כפי שעלו מהראיות ושמשו בסיס לפסיקת פיצוי בראשי נזק אחרים, אין בידי לקבוע כי התובע במצבו נדרש בעבר ויידרש בעתיד להיקף השימוש הנתבע על ידו (1,000 ק"מ בחודש), מה שגם הוצאות הנסיעה לטיפולים רפואיים מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי.

 

44. בהינתן כל האמור לעיל, לאור זכאותו של התובע לפיצוי בגין "ההוצאות העודפות" בלבד (ראו: ע"א3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פת (13.5.2010), ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.12.2009)) ולאחר שנתתי דעתי לחוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים (מר קצין - ת/11, מר מוגילבקין - נ/11) באשר לעלויות הנסיעה ברכב פרטי ובמונית תוך השוואה לעלויות הנסיעה באופנוע (כפי שהתובע התנייד עובר לתאונה ואך יש להניח על פי ניסיון החיים כי לא היה מתנייד כך לאורך כל שנות חייו), כמו גם ל"חסכון" בו יזכה ברכישת רכב מכוח הזכויות הנלוות להכרה כמוגבל בניידות בשיעור של 40% על ידם ברכב (ראו: ע"א 3263/96 קופת חולים כללית נ' שבודי, פ"ד נב(3) 817), מוצאת אני לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות ניידות בעבר על דרך האומדנה בסך של 45,000 ₪ ולהעמיד את הפיצוי לעתיד על סך של 1,350 ₪ לחודש ולכל תוחלת חייו על סך של     431,030 ₪,  נכון למועד פסיקתי.

 

 התאמת דיור

 

45. התובע עותר בסיכומיו לפיצוי בראש נזק זה בסך של 500,000 ₪ - עלות חדר נוסף בדירת מגורים בהרצליה בסמוך לבית הוריו (400,000 ₪ על פי חוות דעתו של מר צבי רון - סעיף 7.1 ל- ת/13), עלות חניה תת קרקעית (68,000 ₪ - תוספת של 17% למחיר הדירה) ועלות אחזקת מעלית (75 ₪  לחודש לתוחלת חייו של התובע).

 

46. הנתבעים אינם חולקים על הצורך בהתאמת הדיור למגבלותיו של התובע - דירת קרקע או דירה בבניין עם מעלית, ממוזגת, עם מעברים עבירים לנכה עם הליכון ונגישות טובה לחנייה ולרחוב (ראו חוות דעתו של ד"ר לנגר - נ/6).

לעמדתם, לא הונח הבסיס הנדרש לקביעה לפיה התובע יזקק להעסקת מטפל צמוד/עובד זר וכך גם לא לקביעה בדבר הצורך בחניה תת קרקעית (המומחים מטעם התובע לא קבעו דבר בעניין זה).

47. בהינתן מגבלותיו הפיזיות של התובע וצרכיו כפי שנקבעו על ידי, נהיר הוא כי על התובע להתגורר בדירת קרקע או בדירה בבניין עם מעלית, בנגישות לחנייה (בבניין מגוריו או ברחוב). כן מקובל עליי כי במצבו הפיזי הנפשי ראוי ונכון שיתגורר בקרבה למשפחתו בעיר הרצליה.

מגורים בתנאים אלה כרוכים, על פי חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים (אינג' צבי רון מטעם   התובע - ת/13, אינג' דן ברלינר מטעם הנתבעים - נ/9) בעלויות נוספות/"הוצאות עודפות" - תוספת בגין רכישת דירה בבניין עם מעלית בהרצליה, אותה אמדו המומחים בסכום הנע בין 90,000 ₪ ל- 168,000 ₪ בהתאם לגודל הדירה (2-4 חדרים) ותשלום חודשי בגין אחזקת מעלית בסכום הנע בין 50-100 ₪.

 

לאור ההלכה הנוהגת לפיה זכאי הניזוק לפיצוי בגין ההוצאות העודפות הנובעות מהתאמת הדיור למצבו ונכותו (ראו: ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב  נ' פת (13.5.2010); ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' נתן שובבו (25.11.2013)) ובהינתן האמור לעיל, כמו גם טענת הנתבעים לפיה התובע  עשוי להיות זכאי למענק מיוחד להתאמת תנאי מגורים, הסומכת על חוות דעתה של הגב' ענת ספיר (נ/15 - הערה מס' 1), פוסקת אני לתובע פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה בסך של 150,000 ₪, נכון למועד פסיקתי.

 

48. יוער ויודגש כי משלא קבעתי שהתובע יזקק לעזרת מטפל צמוד/עובד זר הרי שאין מקום לזכותו בפיצוי בגין עלות רכישת חדר מגורים נוסף. כך גם אינני מוצאת לקבוע כי התובע נזקק לחנייה תת קרקעית, "צורך" לו טען בסיכומיו מבלי שהונח המסד הראייתי הנדרש (המומחה השיקומי מטעם התובע, ד"ר זייליג כלל לא מתייחס בחוות הדעת שערך לצורך בחנייה בכלל ומותאמת בפרט - סעיף 2 עמ' 4 ל- ת/3).

 

תוספת עלות חימום וקירור

 

49. אין חולק כי התובע נזקק למגורים בדירה ממוזגת, כקביעת המומחים השיקומיים מטעם הצדדים-       

"עקב רגישות לטמפרטורה דירתו תצטרך להיות מאובזרת במזגן שיאפשר ויסות הטמפרטורה בהתאם למצב כאביו"

(עמ' 4 סעיף 2 לחוות דעת ד"ר זייליג מטעם התובע - ת/3)

 

 

"דיור: מגורים ממוזגים"

(חוות דעת ד"ר לנגר - נ/6)

 

50. על פי חוות דעתו של מר קצין מטעם התובע (ת/ 12)"העלות החודשית לאחזקת המזגנים", שניים במספר (אחד לחדר שינה ואחד לסלון), ה"כוללת את מלוא ההוצאות לאחזקת המזגנים, כלומר גם ההוצאות הקבועות וגם את ההוצאות המשתנות", ל"בחלק מחודשי השנה ולא כל חודשי השנה" - 113 ימי חימום למשך כ- 8 שעות ביממה ו- 104 ימי קירור למשך כחמש וחצי שעות ביממה, עומדת על סך של 262 ₪ לחודש.

עוד צוין בחוות הדעת כי יש מקום להוריד אחוז מסוים המתאים למקרה הנדון זאת בגלל עלויות שהיו ממלא גם ללא נכות".

 

51. על פי חוות דעתו של מר האס מטעם הנתבעים (נ/12)"העלות החודשית למיזוג (חימום וקירור) של דירת הנפגע תהיה – 122 ₪ לחודש". חישוב זה משקף קירור הדירה במשך 10 שעות ביממה במשך 5 חודשים בשנה וחימום במשך 5 שעות ביממה למשך 3 חודשים בשנה.

עוד צוין בחוות הדעת כי "על פי נתונים סטטיסטיים ל -86 אחוז מאזרחי המדינה יש מזגן בבית"; "גם משפחת" התובע "משתמשת בפועל במזגן ואינה צריכה להפעיל מכשיר לחמם או לקרר את דירתה" והתובע "זכאי כנפגע עבודה ... לקבל מזגן מהמוסד לביטוח לאומי, במידה וצורך זה נובע מהנכות שהוכרה כתאונת עבודה".

 

שתי חוות הדעת הוגשו בהסכמה מבלי שעורכיהם נקראו לחקירה.

 

52. על יסוד חוות הדעת מטעמו ולאור עדות התובע ואמו ביחס לחימום הבית בימות החורף (רדיאטור בחדרו של התובע וקמין בקומת הקרקע) ולקירור בחודשי הקיץ (מזגן), עותר התובע בסיכומיו לפיצוי חודשי לעבר ולעתיד בסך של 1,150 ₪.

 

52.1    מנגד טוענים הנתבעים כי אין לפצות את התובע בראש נזק זה הן מהטעם שכלל לא נתבע בכתב התביעה ועל כן המדובר בהרחבת חזית והן מהטעם שלא הוכחה כל "הוצאה עודפת".

 

52.2    אין בידי לדחות עתירתו של התובע לפיצוי בראש נזק זה מחמת הרחבת חזית, כטענת הנתבעים.

אמת, בכתב התביעה לא נתבע פיצוי בראש נזק זה באופן מפורש בין כ"נזק מיוחד" ובין כ"נזק כללי".

עם זאת, הנתבעים לא התנגדו להגשת חוות דעת מומחה מטעם התובע בעניין עלויות קירור וחימום הבית (ת/12) ויותר מכך בחרו להגיש חוות דעת נגדיות מטעמם בעניינים אלה      (נ/6 - הצורך במגורים ממוזגים, נ/12 - עלויות מיזוג). בהתנהלותם זו דומה כי נתנו הסכמתם לתיקון כתב התביעה.

 

53. משדומה עלי כי במסכת הראיות שהוצגה הורם נטל הראיה בכל הנוגע לצורך במגורים בדירה ממוזגת, כך שלתובע תהא יכולת לווסת את הטמפרטורה תוך שימוש במזגן (ראו בעניין זה סעיף 31 לסיכומי התשובה מטעם התובע), הרי שזכאי הוא לפיצוי בגין ההוצאות העודפות הכרוכות בחימום וקירור דירתו.

לאור כלל הראיות שבאו לפניי, לרבות חוות דעת המומחים, ובהתחשב בחובת הקטנת הנזק החלה על התובע (שימוש במזגן לחימום ולא בקמין שעל פי הראיות מייקר את העלויות), כמו גם בעובדה כי לא ניתן לחלץ מהערכות המומחים את גובה "ההוצאה העודפת", בגינה ורק בגינה זכאי התובע לפיצוי (בתחשיבים שערכו המומחים לא נקבו באחוז ההפחתה בגין השימוש הרגיל, קירור וחימום, הנעשה על ידי יחיד/משפחה בישראל), לא ניתן, לדידי, לקבוע פיצוי חודשי קבוע.

משכך ובהעדר כל ראיה ביחס לצריכת החשמל בעבר, נדרשת אני להערכה גסה של כלל הנתונים, ומששוכנעתי כי התובע ספון בביתו וממעיט לשהות מחוץ לכתליו (כך דומה יהיה גם בעתיד), מוצאת אני לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך של 65,000 ₪, נכון למועד פסיקתי. 

 

הוצאות נוספות

 

54. בסיכומיו עותר התובע לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין "הוצאות נוספות"- בעבור תפירת רוכסן נוסף במכנסיים ארוכים על מנת להקל בלבישתם, רכישת כיסא גלגלים, אשר יכול ובעתיד יזקק לו, וכל הוצאה בלתי צפויה אחרת.

הנתבעים כלל לא התייחסו בסיכומיהם לפיצוי הנתבע בראש נזק זה.

 

55. אינני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה, משהנסתר רב בו על הנגלה. "ההוצאות" לא פורט כדבעי וממילא לא הוכחו.

בהתייחס לרכישת כיסא גלגלים, הרי שככל שהתובע יזקק לו בגין נכותו, תכוסה הוצאה זו על ידי המוסד לביטוח לאומי בהיותו נפגע עבודה.

 

 

הוצאות רפואיות

 

56. עתירה לפיצוי בראש נזק זה נזנחה על ידי התובע בסיכומיו ודומה כי בדין נהג כן.

התובע כנפגע עבודה זכאי להוצאות ריפויו מהמוסד לביטוח לאומי, מה גם שעל פי עדותו אין הוא נושא בתשלום בגין הוצאותיו הרפואיות - טיפול פסיכולוגי ורכישת קנאביס (ראו עדות התובע בעמ' 129 לפרוטוקול).

 

ניכוי תגמולי מל"ל

 

57. אין חולק כי מסכום הפיצוי יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו וישולמו לתובע בעטיה של הפגיעה בתאונה.

 

58. בהמשך להחלטה מיום 10.2.2019 הניחו הנתבעים לפניי חוות דעת אקטואריות, שנערכו על ידי האקטואר גד שפירא על בסיס ריבית היוון בשיעור של 3% -

קצבת נכות מעבודה - 2,519,578 ₪ (כולל ריבית על תשלומי עבר) נכון ליום 31.1.19.

קצבת שירותים מיוחדים - 643,527 ₪ (כולל ריבית על תשלומי עבר) נכון ליום 31.1.19.

קצבת ניידות - 137,161 ₪ (כולל ריבית על תשלומי עבר) נכון ליום 31.1.19.

 

59. התובע לא חלק על חוות הדעת.

עם זאת, בהתייחס לקצבת הניידות עתר בסיכומיו שלא לנכותה עד שתוברר שאלת תוקפו של רישיון הנהיגה שלו, זאת מאחר שאי חידושו יגרור אחריו ביטולה של קצבת הניידות (ראו נ/18 ממנו עולה כי התובע לא היה זכאי לגמלת ניידות בחודש 8/2017 "בו לא היה לו רישיון נהיגה בר תוקף" וכן עדות אמו של התובע בעמ' 96-97 לפרוטוקול).

עד עתה וחרף חלוף למעלה משנה מהמועד בו הוגשו סיכומי התשובה מטעם התובע לא הוגש כל עדכון מטעמו בעניין זה ומשכך אין לי אלא להניח כי התובע, אשר ביקש לשמר את רישיון הנהיגה שלו, אומנם הצליח לעשות כן ומחזיק ברישיון נהיגה תקף.

 

60. לפיכך, אני מורה כי מסך הפיצוי הכולל ינוכו תגמולי המל"ל, אשר פורטו בחוות הדעת האקטואריות הנזכרות לעיל (סך כולל של3,300,266 ₪ נכון ליום 31.1.19), לאחר שיעודכנו.

ככל שהצדדים לא יגיעו לידי הסכמה באשר לסכום הניכוי העדכני, יערכו הנתבעים חוות דעת אקטואריות עדכניות. היה והתובע יחלוק עליהן, תובא המחלוקת להכרעה לפניי.

 

61. אציין כי הצדדים נדרשו בסיכומיהם לטיעונים בסוגיית שיעור ריבית ההיוון, הן ביחס לחישוב הפיצוי לעתיד והן ביחס לחישוב הניכויים, אך דומה כי דיון והכרעה בעניין זה התייתרו עם מתן פסק הדין בע"א3751/17 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (8.8.2019) לפיו החישוב בשני צדי המשוואה (פיצוי וניכוי) ייעשה על בסיס ריבית בשיעור 3%.

 

סוף דבר

 

62. הנני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של6,889,999 ₪,  נכון למועד פסיקתי –

כאב וסבל                 700,000    ₪

עזרת הזולת לעבר      100,000    ₪

          עזרת הזולת לעתיד     1,622,590 ₪

          הפסד השתכרות לעבר 107,077    ₪ 

                                        755,520    ₪

          הפסד השתכרות לעתיד  2,520,643 ₪

          הפסד פנסיה             393,139    ₪

          ניידות לעבר              45,000      ₪

          ניידות לעתיד             431,030    ₪

          התאמת דיור             150,000    ₪

חימום וקירור              65,000     ₪

 

בניכוי תגמולי המל"ל כמבואר בסעיף 60 לעיל.

 

63. כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעהוצאות משפט (החזר אגרת משפט + שכרם של המומחים מטעם התובע + חלקו של התובע בשכ"ט המומחית מטעם בית המשפט. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד בו שולמו על ידי התובע ועד לתשלומם בפועל) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4%.

 

 

 

 

 

 

בשולי פסק הדין אך לא בשולי הדברים מבקשת אני להתנצל בפני הצדדים על העיכוב שחל במתן פסק הדין עקב נסיבות אישיות.

 

ניתן היום,  ג' אייר תש"פ, 27 אפריל 2020, בהעדר הצדדים

 

שלומית יעקובוביץ