האם ניתן לחייב חברות להשכרת רכב (לטווח קצר) בפיצוי עבור נזקי רכוש שנגרמו לצדדים שלישיים על-ידי הרכבים המושכרים על-ידן?

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן לחייב חברות להשכרת רכב (לטווח קצר) בפיצוי עבור נזקי רכוש שנגרמו לצדדים שלישיים על-ידי הרכבים המושכרים על-ידן?

 

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  3643/19

 

לפני:	כבוד השופט י' עמית
	כבוד השופטת י' וילנר
	כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

המבקשת:

בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

חיימו בע"מ

 

המתייצב בהליך:

היועץ המשפטי לממשלה

 

ידידי בית המשפט:

1. המועצה הישראלית לצרכנות 2. הארגון הישראלי להשכרת רכב וליסינג

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 30.4.2019 בת"א 8766-12-18 שניתנה על-ידי כב' השופטת ח' פלינר

 

תאריך הישיבה:

13.12.2021

 

 

פסק-דין

 

השופטת י' וילנר:

 

1. האם ניתן לחייב חברות להשכרת רכב בפיצוי עבור נזקי רכוש שנגרמו לצדדים שלישיים על-ידי הרכבים המושכרים על-ידן? זו השאלה העומדת במוקד בקשת רשות הערעור שלפנינו.

 

          בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' פלינר) בע"א 8766-12-18 מיום 30.4.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' הרשם הבכיר א' כהן) בתא"ם 58464-09-17 מיום 29.10.2018. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבה נגד המבקשת בגין נזקי רכוש שנגרמו לה.

 

רקע

 

2. המבקשת היא חברה להשכרת כלי רכב. ביום 28.5.2017 אירעה תאונת דרכים בין רכב של המבקשת אשר הושכר על ידה למר צחי חקיקה (להלן: הנהג), לבין רכב של המשיבה. בעקבות התאונה, הגישה המשיבה לבית משפט השלום תביעה כספית נגד המבקשת ונגד הנהג לתשלום פיצויים בסך של 6,116 ש"ח בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכבה בתאונה (להלן: התביעה). בהמשך לכך, הודיעה המשיבה לבית משפט השלום כי הנהג העתיק את מגוריו אל מחוץ לישראל, ומשכך לא ניתן להמציא לידיו את כתב תביעתה. נוכח האמור, ביקשה המשיבה למחוק את התביעה נגד הנהג, ובפסק דין מיום 2.1.2018 נעתר בית משפט השלום לבקשה. המבקשת טענה בכתב הגנתה להיעדר עילת תביעה נגדה, שכן היא אך השכירה את הרכב לנהג, ומשכך אינה אחראית לנזקי המשיבה.

 

3. בפסק דין שניתן ביום 29.10.2018 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה, ודחה את טענת המבקשת בשל שני נימוקים חלופיים. ראשית, נקבע כי המבקשת מושתקת מלטעון להיעדר עילה כאמור, שכן במגעים מוקדמים שהתנהלו בנדון, היא הציעה לשלם למשיבה פיצוי המגלם, לשיטתה, את מלוא הנזק שנגרם למשיבה, ובכך, למעשה, הכירה באחריותה לפיצוי בגין נזק זה. על רקע זה, נקבע כי טענת ההגנה אשר העלתה המבקשת כאמור נגועה בחוסר תום לב, "עד כדי כך שהדברים מגיעים [...] כדי השתק".

 

          שנית, ולגופם של דברים, נקבע כי יש לראות בחברות השכרת רכב כמבטחות של רכביהן ושל נהגי הרכבים בביטוח אחריות כלפי צדדים שלישיים (להלן: ביטוח אחריות או ביטוח צד ג'), וזאת ככל שאלה לא רכשו ביטוח כאמור מחברת ביטוח חיצונית. בענייננו, צוין כי לאורך ההליך המבקשת לא טענה כי ביטחה את רכבה הנדון בביטוח אחריות, ואך במסגרת הדיון שנערך לפני בית משפט השלום, טענה היא כי ביטוח מעין זה אכן נרכש על-ידה, אך זה אינו רלוונטי למקרה דנן, שכן סכום ההשתתפות העצמית המוטל עליה בגדרו עומד על סך של 7,000 ש"ח. בית משפט השלום קבע כי המבקשת לא הוכיחה כדבעי קיומו של ביטוח אחריות כאמור, וכי מכל מקום, סכום ההשתתפות העצמית בביטוח הנטען גבוה מסכום התביעה, ואף אינו מכסה תאונות רבות אשר שווי נזקיהן נמוך מ-7,000 ש"ח.

 

          משכך, נקבע כי יש לראות בתאונה הנדונה כתאונה אשר נזקיה אינם מבוטחים בביטוח אחריות חיצוני, ובמבקשת כמבטחת של הרכב, אשר נדרשת לכסות את הנזק שנגרם למשיבה כצד שלישי. זאת, כך צוין, בהתאם לנוהל המפקח הארצי על התעבורה אשר מחייב חברות השכרת רכב לבטח את רכביהן בביטוח אחריות על-פי תנאי הפוליסה התקנית המופיעה בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 (נוהל המפקח הארצי על התעבורה "נוהל בנושא ביטוח צד ג' לכלי רכב המיועדים להשכרה ולהחכרה (ליסינג)" (15.12.2008); להלן בהתאמה: נוהל המפקח או הנוהל; הפוליסה התקנית ו-תקנות הפיקוח).

 

          לבסוף, קבע בית משפט השלום כי המשיבה הוכיחה את שיעור נזקיה, והמבקשת חויבה בתשלום סכום התביעה, ובתשלומים נלווים.

 

4. המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו האמור של בית משפט השלום, אשר נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 30.4.2019. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי חברות השכרת רכב הן הבוחרות למי להשכיר את רכביהן, פוגשות את השוכרים, ויכולות להבטיח את הנזקים הפוטנציאליים שלהן ושל צדדים שלישיים במקרה של תאונה, בין היתר, באמצעים המאפשרים גביית תשלום מהשוכרים. נקבע כי בכך נהנות חברות השכרת רכב מיתרון על פני ניזוקים אקראיים, ולכן עליהן לדאוג כי ניזוקים אלה לא יוותרו בלא פיצוי. עוד צוין כי הדברים האמורים עומדים אף ביסוד החובה המוטלת על חברות השכרה, על-פי דין ומכוח נוהל המפקח, לבטח את רכביהן, וכן כי ביטוח זה ניתן לתמחור בדמי השכירות.

         

          על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

 

הבקשה דנן

 

5. בבקשתה טוענת המבקשת כי המקרה דנן מעורר שאלה משפטית עקרונית בעניין אחריותן של חברות השכרת רכב לנזקי רכוש שנגרמו לצדדים שלישיים, וזאת חרף היעדר מעורבות מצידן בגרימת הנזקים, ואך בשל בעלותן על הרכבים המושכרים. נטען כי סוגיה זו טרם הוכרעה על-ידי בית משפט זה, וכי קיימות לגביה פסיקות סותרות בערכאות הדיוניות, ולפיכך ראוי להיעתר לבקשה ולדון בבקשה כבערעור.

 

6. לגוף העניין, טוענת המבקשת, כי אין מקום לחייב חברות להשכרת רכבים בנזקיהם של צדדים שלישיים כאמור בשל עוולתו של הנהג השוכר, וזאת לאור העיקרון שלפיו אדם אחראי לעוולותיו שלו בלבד. עוד נטען כי אף אם ייקבע שחברות השכרת רכב אכן אחראיות לנזקיהם של צדדים שלישיים, הרי שיש להגביל את האחריות האמורה רק למקרים חריגים, וכן כי יש לקבוע מהן עילות התביעה מהן נובעת אחריות זו. לטענת המבקשת, יש לקבוע כי ניהול תביעה נגד חברת השכרה יתאפשר רק במקרים שבהם הנהג הפוגע אינו נמצא בישראל, וכי מכל מקום על הצדדים השלישיים-התובעים לצרף את הנהג הפוגע כנתבע ולהמציא לו את התביעה, לרבות באמצעות תחליף המצאה. כן נטען, בין היתר, כי במצב דברים מעין זה, יש להכריע גם בשאלות רלוונטיות נוספות, וביניהן – האם אחריותן של חברות השכרה עומדת בעינה אף כאשר הנזק הנדון נגרם על-ידי אדם שלא היה מורשה לנהוג ברכב המושכר או פעל שלא כדין; והאם חברות השכרה פועלות בהקשר זה כמבטחות לכל דבר, וכפופות למלוא החובות המוטלות על חברות ביטוח.

 

7. אשר לאפשרות לתבוע חברות השכרה בגין הפרת חובה חקוקה (נוהל המפקח), נטען כי נוהל זה כלל אינו מהווה "חיקוק" כהגדרתו על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) וסעיף 3 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (להלן: פקודת הפרשנות). מכל מקום, נטען כי אף אם נוהל המפקח אכן מהווה "חיקוק" כאמור, הרי שאין מקום לחייב חברות השכרה באופן אוטומטי בגין נזקי צדדים שלישיים, שכן חוק חוזה הביטוח והפוליסה התקנית קובעים נסיבות שבהן תופטר מבטחת מחובותיה כלפי צדדים שלישיים, כגון במקרים של חוסר שיתוף פעולה מצד המבוטח (הוא הנהג-הפוגע בענייננו) ובמקרים בהם המבוטח לא התרשל ואינו אשם בתאונה. נטען, אפוא, כי אין מקום להטיל על חברות השכרה חובות נרחבות מאלה אשר מוטלות בנסיבות דומות על מבטחות.

 

8. בתשובתה סומכת המשיבה ידיה על פסקי הדין של הערכאות קמא, וטוענת כי הבקשה דנן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". זאת, כך נטען, מאחר שהגישה אשר מצאה ביטוי בפסקי דין אלה היא הגישה הרווחת בפסיקת הערכאות הדיוניות, בעוד שהפסיקה אשר נוקטת עמדה שונה היא החריג לכלל וניתנה בהתייחס לנסיבות ספציפיות אשר הצדיקו חריגה מעין זו. על כל פנים, נטען כי המקרה דנן אינו המקרה המתאים לקביעת הלכה מחייבת בנדון.

 

          לגוף העניין נטען כי ראוי להטיל אחריות על חברות השכרת רכב לנזקי צדדים שלישיים הנגרמים על-ידי רכביה, וזאת הן לנוכח צו המפקח והן לנוכח עקרונות העומדים בבסיס דיני הביטוח ודיני הנזיקין.

 

9. בהחלטה מיום 14.6.2020 התבקש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) להגיש עמדתו ביחס לבקשת רשות הערעור דנן, ולהתייחס, בין היתר, להוראות נוהל המפקח, וכן להביע עמדתו ביחס לזהות הגורם הנדרש, לדעתו, לשאת בתשלום דמי השתתפות עצמית לפי כל אחת מחלופות הביטוח העומדות בפני חברות השכרת רכב לפי הנוהל האמור.

 

עמדת היועמ"ש

 

10. היועמ"ש הודיע על התייצבותו להליך, והגיש עמדתו בנדון ביום 2.11.2020 וכן עמדה משלימה ביום 19.7.2021.

 

          בפתח עמדתו הבהיר היועמ"ש כי העמדה מתייחסת אך לחברות השכרת רכב לטווח קצר, ולא לחברות החכרה (ליסינג), שכן על-פי רוב נהג הרכב החכור (או החברה החוכרת) נוהגים ברכב מנהג בעלים, ונושאים במרבית האחריות לשימוש הרכב ותחזוקתו. אציין כבר עתה, כי הבהרה זו מקובלת עלי וכי אף פסק דין זה מתייחס אך לחברות השכרת רכב לטווח קצר, ולא לחברות החכרת רכב (ליסינג).

 

11. לגופם של דברים, עמדת היועמ"ש היא שיש למנוע מצב שבו נהגים אשר רכושם ניזוק כתוצאה מפגיעה של רכב בבעלות חברת השכרה, מבלי שהם אחראים לאותה פגיעה, מוצאים עצמם בפני שוקת שבורה, בשל התנערותן של חברות ההשכרה מאחריות. לעמדתו, על חברות השכרת רכב לבטח את רכביהן או לנהוג בעצמן כמבטחות, כך שכאשר מוכח כי אחד משוכרי רכביהן אחראי לנזקו של צד ג' עליהן לשפות את הניזוק בגין הוצאותיו ונזקיו. זאת, כך נטען, בעיקר על רקע הסיכון הגבוה למעורבות רכבי חברות להשכרת רכב בתאונות דרכים, הנובע מתחלופה רבה של נהגים בפרקי זמן קצרים, אשר חלקם אף אינם מתגוררים בישראל, והחשש להותרת ניזוקים שלא יוכלו להיפרע את נזקיהם. על רקע האמור, כך צוין, משרד התחבורה, הוא המאסדר המפקח על חברות ההשכרה, מצא לנכון לעגן את החובה האמורה בנוהל המפקח, וחובה זו היא דין המחייב את כלל החברות להשכרת רכב.

 

12. עוד צוין כי נוהל המפקח מאפשר לחברות השכרת רכב לנקוט אחת משתי דרכים חליפיות: הראשונה, לבטח את רכביהן בביטוח צד ג' באמצעות חברת ביטוח חיצונית; השנייה, לפעול כמבטחות, וליטול על עצמן התחייבות לכיסוי נזקים לרכוש צד ג'. היועמ"ש הבהיר בעמדתו כי תכליתן של שתי החלופות בנוהל היא להקל עם חברות ההשכרה מבחינה כלכלית, וכן להשוות בין מצבו של ניזוק שנפגע על-ידי רכב שכור המבוטח בביטוח צד ג' לבין מצבו של ניזוק שנפגע על-ידי רכב שכור שלא בוּטח כאמור.

 

          עוד הובהר, כי חברת השכרה אשר תבחר לפעול לפי החלופה הראשונה תיחשב כמבוטחת המתקשרת בחוזה ביטוח עם חברת ביטוח מורשית, וכי חברת השכרה אשר תבחר לפעול לפי החלופה השנייה מתחייבת לדאוג לפיצוי בגין נזקי צד ג' שעלולים להיגרם מפגיעת רכביה הנהוגים על-ידי לקוחותיה, וזאת כאילו הייתה מבטח מורשה ובהתאם להוראות חוקי הביטוח והוראות הממונה על שוק ההון הביטוח והחיסכון (להלן: הממונה על שוק ההון) לעניין סילוק תביעות בענף ביטוח רכב רכוש. עוד צוין כי חברת השכרה אשר בוחרת בחלופה השנייה נדרשת להעביר למשרד התחבורה כתב התחייבות בנדון.

 

13. היועמ"ש הבהיר עוד בעמדתו כי על-פי שתי החלופות המנויות בנוהל המפקח, ככל שנהג הרכב פועל באופן המקנה פטור מכיסוי ביטוחי בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח או בהתאם לפטורים המנויים בפוליסה התקנית (למשל כאשר מקרה הביטוח נגרם במתכוון), הרי שחברת הביטוח או חברת ההשכרה לא יחויבו לשלם לניזוק צד ג' את הפיצוי הנזיקי.

 

14. עוד לעמדת היועמ"ש, נוהל המפקח מקים לניזוק צד ג' זכות להגשת תביעה ישירה ועצמאית נגד המזיק (הנהג) ונגד חברת הביטוח שלו (מבטחת חיצונית שעמה התקשרה חברת ההשכרה, או חברת ההשכרה עצמה שפועלת כמעין מבטחת) בגין עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין ומכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. זאת, כך נטען, במנותק מהשאלה אם חברת ההשכרה היא מעוולת כלפי צד ג', אלא מכוח חובתה לבטח את נזקיו על-פי החלופות האמורות. לעמדת היועמ"ש, עילת תביעה נוספת של ניזוק צד ג' כלפי חברת ההשכרה היא עילה חוזית, שכן כאשר החברה מפרה את התחייבותה כלפי המדינה לכיסוי נזקיו, הרי שניתן לראות בכך הפרת חוזה לטובת צד ג', לפי סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

 

          היועמ"ש הוסיף כי טענת המבקשת בדבר היעדר עילת תביעה נגדה לוקה בחוסר תום לב, שכן היא התחייבה, כתנאי לקבלת רישיון עסק להשכרת רכבים, לערוך ביטוח אחריות לנזקי צד ג' בהתאם לאמור בנוהל המפקח. 

 

15. בעמדתו התייחס היועמ"ש גם לסוגיית תשלום דמי ההשתתפות העצמית ביחס לכל אחת מהחלופות הקבועות בנוהל. בתוך כך, הובהר כי המאסדר הגביל את סכום דמי ההשתתפות העצמית שניתן לגבות מציבור שוכרי הרכב בהתאם לסוג הרכב הנשכר (ראו: נוהל בנושא ביטוח (השתתפות עצמית) של כלי רכב המיועדים להשכרה והחכרה (להלן: נוהל השתתפות עצמית) ונספח א' בתוספת הראשונה לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961). עוד צוין כי הגבלת דמי ההשתתפות העצמית שניתן לגבות משוכרי הרכבים נועדה למנוע מחברות ההשכרה להעביר את אחריותן לנזקי צדדים שלישיים לידיהם של שוכרי הרכב, באופן אשר ירוקן מתוכן את תכלית נוהל המפקח כאמור.

 

          היועמ"ש הבהיר כי בעת השכרת רכב, שוכר רשאי אמנם לבחור לוותר על חלק מהרכיבים הכלולים במחיר ההשכרה, ובכלל זה על ביטוח מקיף וביטוח רכוש צד ג'. ואולם, כך צוין, משמעות ויתור זה אינה ויתור על ביטוח לנזקי צד ג' במישור היחסים שבין אותו צד ג' לבין חברת ההשכרה, אלא ויתור של השוכר על הגבלת הסכום שחברת ההשכרה תוכל לגבות ממנו כדמי השתתפות עצמית בהתאם לתקרות הקבועות בנוהל ההשתתפות העצמית. כלומר, ויתור כאמור עלול לחשוף את השוכר לגביית מלוא סכום הנזק שייגרם לצד ג' כדמי השתתפות עצמית על-ידי חברת ההשכרה, אך אין בכך כדי לגרוע מחובתה של חברת ההשכרה להעביר לצד ג' את התשלום, זאת אף אם לא עלה בידה לגבות את הסכום האמור מהנהג השוכר.

 

16. בענייננו, כך נטען, על המבקשת לשאת בנזקי הרכוש שנגרמו למשיבה, ובמנותק מכך היא רשאית לחזור לנהג שוכר הרכב ולגבות ממנו אך ורק את הסכום שנקבע בחוזה השכירות כדמי ההשתתפות העצמית, אשר לא יעלה על הסכום המרבי שנקבע בנוהל ההשתתפות העצמית.

 

17. לנוכח כל האמור, סבור היועמ"ש כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, ולהטיל על המבקשת את האחריות לשאת בנזקי המשיבה.

 

18. עוד יוער, כי לעמדתו המשלימה צירף היועמ"ש תרשימים המדגימים את האפשרויות החלופיות העומדות בפני חברות השכרת הרכב לבטח את נזקי הרכוש של צד ג' ואת זהות הגורם שיידרש לשאת בתשלום דמי ההשתתפות העצמית לפי כל אחת מהחלופות, וזאת בהתאם לדינים הרלוונטיים (להלן: תרשימי היועמ"ש). אקדים את המאוחר ואציין כי בדיון שנערך בפנינו ביום 13.12.2021 הצענו לצדדים כי נאמץ את תרשימי היועמ"ש במסגרת פסק הדין, והצדדים כולם, למעט המבקשת, נתנו הסכמתם לאמור. ואולם, אף התנגדות המבקשת נבעה, בעיקרו של דבר, מהתנגדותה לעצם הטלת החובה המוטלת עליה במסגרת נוהל המפקח לבטח את נזקי הרכוש של צד ג', ולא הועלו טענות ספציפיות כלפי התרשימים הנוגעים לזהות הגורם שיישא בתשלום ההשתתפות העצמית בהתייחס לכל אחת מהחלופות. לנוכח האמור, בהמשך יובאו התרשימים במלואם, וכפי שיפורט להלן – אציע לחבריי כי נקבע שהתרשימים משקפים את הדין בסוגיות הנדונות, וכי יש לנהוג בהתאם להתוויה המוצעת בהם.

 

תגובת המבקשת לעמדת היועמ"ש

 

19. בתגובתה לעמדת היועמ"ש, טענה המבקשת כי שיקולי הצדק מטים את הכף אל עבר דחיית עמדתו, שכן ההנחה העומדת בבסיס העמדה היא שחברות השכרה קטנות אשר לא ביצעו כל עוולה, נאלצות לשפות את חברות הביטוח של צדדים שלישיים (ובדרך כלל לא את הצדדים השלישיים עצמם) בגין נזקים שנגרמו למבוטחיהן. עוד נטען, כי פרשנותו של היועמ"ש לדין החל בנדון מוטעית, כי למאסדר לא הייתה הסמכות לחייב בנוהל המפקח את חברות ההשכרה לבטח את נזקיהם של צדדים שלישיים (על-ידי כל אחת מהחלופות), וכי חובה זו כפי שהיא מנוסחת בנוהל המפקח לוקה בחוסר סבירות כלכלי ומשפטי.

 

בקשות להצטרף להליך כידידי בית המשפט

 

20. לשם שלמות התמונה, יצוין כי הן המועצה הישראלית לצרכנות (להלן: המועצה) והן הארגון הישראלי להשכרת רכב וליסינג (להלן: הארגון) הגישו בקשה להצטרף להליך כידידי בית המשפט. בבקשות נטען כי בידי המבקשים מידע וניסיון מהותיים ורלוונטיים לסוגיות המתבררות במסגרת ההליך, וכי הם יכולים לתרום תרומה משמעותית לבירורן. כן פורטו בכל אחת מהבקשות עמדותיהם של המבקשים להצטרף להליך ביחס לסוגיות שבנדון.

 

          המועצה טענה כי נודע לה על מקרים רבים שבהם חברות ההשכרה מסרבות לשלם לצדדים שלישיים את נזקיהם, וזאת בניגוד לדין ובניגוד לחובות החלות עליהן מכוח נוהל המפקח ומכוח חוק חוזה הביטוח. כן נטען כי לסוגיה הנדונה השלכות רחבות על ציבור הנהגים בישראל.

 

          הארגון טען כי המונח "מעין מבטח" אינו מעוגן בדין, וכי הוא אך משקף פרקטיקה נוהגת. נטען כי המשמעות שיש ליתן למונח זה היא לכל היותר זו שאליה כיוון היועמ"ש בעמדתו. לטענת הארגון, המועצה מכוונת להכרעה שלפיה על חברות להשכרת רכב יחולו כל החובות והמגבלות החלות על מבטח כמשמעותו בחוק הפיקוח על הביטוח, וכי יש להימנע מהכרעה גורפת שכזו.

 

          בהחלטות מיום 1.12.2020 ומיום 24.2.2021 התקבלו בקשותיהם של המועצה והארגון להצטרף להליך כידידי בית משפט, והם הגישו טיעונים משלימים בסוגיות השונות בהתאם להחלטה מיום 10.5.2021.

 

דיון והכרעה

 

21. לאחר העיון בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, והדיונים שנערכו ביום 2.2.2020 וביום 13.12.2021, ראינו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כפי שיובהר להלן, עמדתי היא כי דין הערעור להידחות.

 

22. כפי שצוין בבקשת רשות הערעור, השאלה אם חברות להשכרת רכב מחויבות בפיצוי נזקי הרכוש של צדדים שלישיים שנגרמו על-ידי הרכבים המושכרים על ידיהן התעוררה ונדונה על-ידי הערכאות הדיוניות, והפסיקה בנדון אינה אחידה (ראו לדוגמה פסיקה הקובעת כי חברת ההשכרה אינה חבה בפיצוי נזקי הרכוש של צדדים שלישיים: בר"ע (מחוזי י-ם) 159/95 אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ נ' שנהב (10.9.1995); ע"א (מחוזי י-ם) 22850-06-16 בסט קאר חברה לשרותי רכב בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (16.3.2017); ת"א (שלום י-ם) 5881/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' טופ בע"מ (10.1.2008). לעומת זאת, ראו פסיקה הקובעת כי חברות השכרת רכב חייבות על פי דין לבטח את רכביהן כלפי נזקי רכוש של צדדים שלישיים: בר"ע (מחוזי ת"א) 3057/05 בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נ' עופר (6.12.2006); ת"א (שלום רשל"צ) 6969/01 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יזרעאלוב (25.2.2003); ת"א (שלום ת"א) 12085/03 ניו קופל בע"מ נ' שי (26.9.2004) ת"א (שלום ת"א) 124755/00 כלל חברה לבטוח בע"מ נ' דהן (1.11.2004); וכן ת"ק (שלום חי') 1471/06 ביסקר נ' דן רכב ותחבורה בע"מ (20.8.2006)).

 

          נראה, אם כן, כי הגיעה העת להעמיד הלכה על מכונה, וכן להבהיר מהי החובה המוטלת על חברות ההשכרה בהקשר הנדון, מהן האפשרויות העומדות בפניהן כדי למלא חובה זו, ומיהו הגורם אשר יישא בדמי ההשתתפות העצמית בכל אחת מהחלופות.

 

 

 

 

נוהל המפקח והוראותיו

 

23. נוהל המפקח ונוהל השתתפות עצמית הם נהלים שהוצאו מכוח סמכותו של המפקח הארצי על התעבורה, אשר מעוגנת בסעיפים 19(7) ו-40(א)(2) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסכה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה-1985 (להלן: צו הפיקוח). בהתאם לסעיף 19(7) לצו הפיקוח, על המבקש רישיון למשרד הסעות להוכיח כי "ברשותו ביטוח, להנחת דעתו של המפקח, לגבי כלי הרכב לתקופת תקפו של הרישיון". סעיף 40(א)(2) לצו הפיקוח אוסר על השכרת רכב אם לא קיים לגבי הרכב ביטוח כאמור בסעיף 19(7) לצו הפיקוח.

 

24. מכאן, שמחוקק המשנה הסמיך את המפקח הארצי על התעבורה לקבוע מהו הביטוח הנדרש מחברה להשכרת רכבים, לרבות הקביעה כי לשם הפעלת חברה כאמור נדרשת עריכת ביטוח צד ג'. בהתאם לכך, בנוהל המפקח נקבע כלהלן:

 

"א. קיום ביטוח

1. החברה חייבת לבטח את כלי הרכב המושכרים על ידה בגין נזק לרכוש לצד ג', באמצעות חברת ביטוח או שתיטול על עצמה התחייבות לכיסוי נזקים לרכוש צד ג', כאילו סולקו על ידי חברת ביטוח, כאמור בסעיף ב' להלן.

 

2. בחרה החברה ליטול על עצמה התחייבות כאמור בסעיף א' (1) תעביר למשרד התחבורה כתב התחייבות לכיסוי נזקי רכוש לצד ג', ולעמידה בהוראות חוקי הביטוח והוראות הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון לכיסוי נזקי רכוש לצד ג' לרבות אופן סילוק תביעות צד ג', בהתאם לנספח המצורף.

 

ב. תנאי הביטוח

בחרה החברה ליטול על עצמה את הכיסוי לצד ג', החברה תסלק כל דרישה לפיצוי בגין נזק לרכוש צד ג' שנגרם כתוצאה מתאונה שהיה מעורב בה כלי רכב שבבעלותה, כאילו הייתה מבטח מורשה ובהתאם להוראות המפקח על הביטוח לעניין סילוק תביעות בענף ביטוח רכב רכוש [...]"

 

25. הנה כי כן, מהאמור עולה כי הטלת החובה על חברת השכרת הרכב לבטח את כלי הרכב המושכרים על-ידה בגין נזקי רכוש לצד ג', או להתחייב לנהוג כמבטחת לעניין זה, מעוגנת בנוהל מחייב שהוציא המאסדר הרלוונטי, בהתאם לסמכות שהוענקה לו על-ידי מחוקק המשנה. ודוק, טענותיה של המבקשת בדבר היעדר סמכותו של המפקח על התעבורה להטיל חובה כאמור על חברות השכרת הרכב ועל אי-סבירותה של החובה האמורה (טענות אשר הועלו לראשונה במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור ולא הועלו בפני הערכאה הדיונית, ועל כן די בכך כדי לדחותן) – מקומן הוא במסגרת תקיפתו הישירה של הנוהל בהליך הדיוני המתאים לכך (ראו והשוו: ע"א 4291/17 אלפריח נ' עיריית חיפה, פסקאות 16-10 (6.3.2019); רע"א 2933/18 עיריית אור עקיבא נ' מקורות חברת מים בע"מ, פסקאות 28-17 (1.8.2019)).

 

תכליות הנוהל והטלת החובה לבטח את נזקיו של צד ג' על חברת ההשכרה

 

26. אף שלשונו של נוהל המפקח ברורה, אוסיף ואתייחס בקצרה אף לתכליתו. התכלית המרכזית העומדת בבסיס הטלת החובה על חברות השכרת הרכב לבטח את נזקי הרכוש של צדדים שלישיים אשר נגרמו כתוצאה מפגיעת רכביהן המושכרים, היא למנוע מאותם צדדים שלישיים לעמוד בפני שוקת שבורה ללא יכולת ממשית להיטיב את נזקיהם. כפי שצוין, רבים מבין הנהגים השוכרים רכבים לטווח קצר אינם תושבי הארץ, והיכולת של אדם פרטי שנקלע לתאונה עמם לאתרם לשם קבלת סעד משפטי בישראל אינה גבוהה. לעומת זאת, בידי חברות ההשכרה אשר מתקשרות עם שוכריהן בהתקשרות חוזית יש את היכולת ואת האמצעים לפעול, מראש או בדיעבד, להגברת סיכויי הגבייה מאותם שוכרים גם בגין תביעות עתידיות. בתוך כך, יכולה חברת ההשכרה לקבל משוכריה את פרטיהם האישיים ואת פרטי האשראי שלהם, וכן לדרוש בטוחות שונות להבטחת נזקים שונים, ככל שתחוב בגינם גם לאחר סיום תקופת ההשכרה.

 

27. במילים אחרות, חברת השכרת הרכב היא מונעת הנזק הזולה והיעילה, וליתר דיוק – זו שיכולה לפעול באמצעות נקיטת פעולות פשוטות בעלות נמוכה על מנת לדאוג לכך שצדדים שלישיים אשר ניזוקו כתוצאה מתאונה עם רכבה המושכר, יוכלו להיטיב את נזקם גם במקרים שבהם הנהג השוכר ייעלם (ראו והשוו: אריאל פורת נזיקין א 43-41 (2013); ישראל גלעד דיני נזיקין - גבולות האחריות 116 (2012)). ויודגש, חברת השכרת הרכב אינה מהווה גורם ניטרלי בלתי קשור לקרות הנזק, אשר אך במקרה מוטלת עליו חובת הטבת הנזק. מדובר בחברה שהיא בעלת הרכבים המושכרים, ושעיסוקה ופרנסתה תלויים בהתקשרות עם שוכרי רכבים לטווח קצר, אשר עשויים להיות מזיקים פוטנציאליים. בהתחשב בכך, כאמור, שולטות חברות ההשכרה במידע רלוונטי על אודות שוכרי הרכבים, שניתן יהיה להסתייע בו בהמשך לשם הטבת נזקם של צדדים שלישיים (ראו והשוו למשל: ע"א 3384/16 ‏מזרחי נ' מרקוביץ, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' אלרון (5.7.2018)).

 

28. על רקע האמור, נראה כי הטלת החובה הקבועה בנוהל המפקח על חברות ההשכרה, על שתי חלופותיה, אף מובילה למימוש תכליות ראויות של צדק ויעילות.

 

זהות הגורם הנושא בדמי ההשתתפות העצמית

 

29. סוגיה נוספת אשר התעוררה במסגרת הדיון בערעור דנן עוסקת בזהות הגורם הנושא בדמי ההשתתפות העצמית בכל אחת מהחלופות האפשריות על-פי נוהל המפקח.

 

30. נקודת המוצא לדיון בסוגיה זו הן ההוראות הקבועות בתקנה 23(ב) ו-23(ג) לתוספת לתקנות הפיקוח, כלהלן:

 

(ב)  בקרות מקרה ביטוח המכוסה לפי פרק ב' לפוליסה זו, ישלם המבטח לצד שלישי את כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם כאמור בסעיף 12 לעיל. המבטח יגבה מהמבוטח את סכום ההשתתפות העצמית הקבוע במפרט בשל מקרה הביטוח ולא ינכה את סכום ההשתתפות העצמית מהסכומים המשולמים לצד שלישי.

(ג)   על אף האמור בסעיף קטן (ב) אם הסכום שהמבוטח חייב לשלם לצד שלישי שווה לסכום ההשתתפות העצמית, או קטן ממנו, ישא המבוטח בעצמו בתשלום לצד השלישי והמבטח לא יהיה חייב לשלם לצד השלישי כל סכום שהוא.

 

 

31. העיקרון הנובע מתקנות אלה, הוא כי במקרים שבהם גובה הנזק עולה על דמי ההשתתפות העצמית כפי שנקבעו בהסכם שבין חברת ההשכרה לבין חברת הביטוח החיצונית, או בהסכם שבין הנהג השוכר לבין חברת ההשכרה (הכול בהתאם לחלופה שנבחרה), חברת הביטוח (או חברת ההשכרה הנחשבת כמבטחת), תידרש לשלם לצד השלישי את סכום הנזק המלא, וזאת בלא קשר לדמי ההשתתפות העצמית שתהא זכאית לגבות מהמבוטח עצמו בהתאם לתנאי הפוליסה.

 

          לעומת זאת, ככל שגובה הנזק שווה לגובה דמי ההשתתפות העצמית המוסכמים או קטן ממנו – המבטחת (או חברת הביטוח הפועלת כמבטחת) לא תידרש לשלם לצד השלישי כל סכום שהוא, והחובה לשלם את הנזק תוטל על הנהג השוכר בעצמו.

         

32. מהתקנות עולה כי עיקרון מנחה נוסף ביחס לסוגיה האמורה הוא זה הנובע מנוהל השתתפות עצמית, אשר כאמור קובע מהם דמי ההשתתפות העצמית המרביים שחברת ההשכרה או חברת ביטוח שבה בוטחו כלי הרכב המושכרים רשאית לגבות משוכר הרכב, וזאת בהתאם לקבוצת המחיר אליה משתייך הרכב. כפי שצוין, בהתאם לנוהל השתתפות עצמית שוכר רכב רשאי לוותר על ביטוח צד ג' על מנת להוזיל את עלות השכרת הרכב, כלומר – לוותר על הגבלת סכום ההשתתפות העצמית שיידרש לשלם לחברת ההשכרה במקרה שבו ייגרם נזק לצד ג'. ואולם, במקרה כזה אין בכך כדי להשפיע על חובתה של חברת ההשכרה לשלם לצד ג' את נזקיו.

 

          כמו כן, במקרים שבהם חברת ההשכרה מתקשרת עם חברת ביטוח חיצונית, וקובעת, משיקוליה היא, כי דמי ההשתתפות העצמית שיוטלו עליה במקרה של נזק רכוש לצד ג' יהיו גבוהים מאלה המרביים הקבועים בנוהל השתתפות עצמית (כפי שאירע בענייננו), הרי שככל שהנזק יהיה נמוך מדמי ההשתתפות העצמית שנקבעו – יראו בחברת ההשכרה כמי שנעדרת ביטוח חיצוני, ומשכך כמי שבחרה בחלופה השנייה ופועלת כמעין מבטחת. בהתאם לכך, יהיה עליה לשלם לצד השלישי את מלוא הנזק שנגרם לו, ובמישור היחסים שבינה לבין הנהג-השוכר, היא תוכל להיפרע ממנו בהתאם לתנאי החוזה שנכרת ביניהם.  

 

33. העקרונות האמורים, כמו גם יתר הוראות הדין בסוגיה הנדונה, הוצגו באופן ממצה בתרשימי היועמ"ש, והם, כאמור, מצורפים להלן כנספח לפסק הדין.

 

34. בשולי הדברים מצאתי להעיר כי החלופה המאפשרת לחברת השכרה ליטול על עצמה התחייבות כמעין מבטחת של נזקי רכוש של צד ג' אכן הופכת אותה למעין מבטחת, אך אין בכך כדי לקבוע כי היא "מבטחת" כמשמעות מונח זה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981, על כל המשמעויות הרגולטוריות והמשפטיות הנגזרות מהגדרה זו. כפי שצוין לעיל, על-פי נוהל המפקח, התחייבותה של חברת ההשכרה לכסות את נזקי הרכוש של צד ג', כוללת את ההתחייבות לעמוד בהוראות חוקי הביטוח והוראות הממונה על שוק ההון לכיסוי נזקי רכוש לצד ג', אך אין בכך כדי לחייבה בכלל החובות המוטלות על מבטחות בעלות רישיון כאמור.

 

          כמו כן, וכפי שציין אף היועמ"ש בעמדתו, החלת חוקי הביטוח על חברה להשכרת רכב הפועלת כמעין מבטחת משמעה גם כי ככל שנהג הרכב פעל באופן המקנה פטור מכיסוי ביטוחי בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח או בהתאם לפטורים המנויים בפוליסה התקנית – הרי שחברת ההשכרה לא תהיה חייבת לשלם לניזוק צד ג' את הפיצוי הנזיקי (למשל כאשר מקרה הביטוח נגרם במתכוון). מעבר לכך, ככל שיתעוררו שאלות בנדון בעתיד, הן יתבררו בהתאם לנסיבותיהן ועניינן. עם זאת, אציין כבר כעת, בבחינת "הערת אזהרה", כי אי שיתוף פעולה של השוכר, שלעיתים "נעלם מן השטח" וחוזר לארצו, אינו יכול כשלעצמו לפטור את חברת ההשכרה, מן הטעם שיהא בכך כדי לרוקן מתוכן את ההסדר מכוח הוראות המפקח.

 

מן הכלל אל הפרט

 

35. יישום כל האמור על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לדחות את ערעור המבקשת, ולקבוע כי עליה לשלם למשיבה את גובה נזק הרכוש שנגרם לה על-ידי רכב שבבעלות המבקשת.

 

          המבקשת בחרה בחלופה הראשונה בנוהל המפקח, והתקשרה עם חברת ביטוח חיצונית לכיסוי נזקי רכוש של צד ג'. במסגרת ההסכם בין המבקשת לבין המבטחת החיצונית, הוסכם אמנם כי דמי ההשתתפות העצמית של המבקשת (כמבוטחת) יעמדו על סך של 7,000 ש"ח. ואולם, סכום זה גבוה מדמי ההשתתפות העצמית המרביים שנקבעו בנוהל השתתפות העצמית. בנסיבות אלה, כפי שצוין לעיל, יש לראות במבקשת כנעדרת ביטוח חיצוני, ומשכך – כמי שנטלה על עצמה התחייבות לשאת בכיסוי נזקי צד ג' (כמעין מבטחת), וזאת בהתאם לחלופה השנייה הקבועה בנוהל המפקח. בהתאם לכך, ומאחר שבמקרה הנדון הנזק שנגרם למשיבה בסך של 6,116 ש"ח עולה על דמי ההשתתפות העצמית המרביים הקבועים בנוהל ההשתתפות העצמית, על המבקשת לשאת בנזקי הרכוש שנגרמו למשיבה, ובמנותק מכך היא רשאית לחזור לנהג שוכר הרכב ולגבות ממנו אך ורק את הסכום שנקבע בחוזה השכירות כדמי ההשתתפות העצמית, אשר לא יעלה על הסכום המרבי שנקבע בנוהל ההשתתפות העצמית.

 

סוף דבר

 

36. לוּ תשמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור, וכן לאמץ את תרשימי היועמ"ש המצורפים להלן כתרשימים מחייבים המשקפים את הדין החל בסוגיות הנדונות.

 

          כן אציע כי המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.

 

 

ש ו פ ט ת

 

          

השופט י' עמית:

 

          אני מסכים.

  

ש ו פ ט

 

השופט ע' גרוסקופף:

 

          אני מסכים.

ש ו פ ט

 

 

          לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.

 

          ניתן היום, ‏א' באדר א התשפ"ב (‏2.2.2022).

 

י' עמית, י' וילנר, ע' גרוסקופף

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

נספח לפסק הדין – תרשימי היועמ"ש

 

מצב א' – חברת ההשכרה מבטחת את רכביה באמצעות חברת ביטוח חיצונית, השוכר לא ויתר על הרכיב הביטוחי

 

 

 

 

מצב ב' – חברת ההשכרה מבטחת בעצמה את הרכבים, השוכר לא ויתר על הרכיב הביטוחי

 

מצב ג' – השוכר ויתר על ביטוח רכוש צד ג'