האם תאונת דרכים שארעה לתובע אשר עובד מהבית, בדרך חזרה מגן ילדים, אל הבית - הינו בגדר תאונת עבודה?

בית הדין האזורי לעבודה דן בשאלה - האם תאונת דרכים שארעה לתובע אשר עובד מהבית, בדרך חזרה מגן ילדים, אל הבית - הינו בגדר תאונת עבודה?

 07 מאי 2022

1. האם תאונת הדרכים בה נפגעה התובעת ביום 8.7.20 (להלן – התאונה) היא בבחינת תאונת עבודה כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 (להלן - החוק) אם לאו. זו השאלה שהונחה לפתחנו ובה עלינו להכריע.
2. בין התובעת לבין מעסיקתה, חברת פדקס אקספרס ישראל אינטרנשיונל בע"מ (להלן – המעסיקה), קיים הסדר לפיו התובעת מתחילה לעבוד בביתה בשעות מוקדמות, 07:00 ואף מוקדם יותר. בשעה 08:00 או בסמוך לכך לוקחת את בנה לגן הילדים ומגן הילדים נוסעת למשרדי המעסיקה, על מנת להמשיך בעבודתה.
3. בשל שינויי העיתים שנכפו על המשק נוכח פרוץ מגיפת הקורונה, השתנו סדרי עבודתה של התובעת (כמו גם של עובדים אחרים של המעסיקה), כך שלפרקים עבדה רק מביתה ולא נסעה למשרדי החברה ולפרקים עבדה באופן משולב – חלק מהימים בבית וחלק מהמשרד (עבודה היברידית).
4. כפי שיובהר להלן, הוכח כי ביום התאונה החלה התובעת לעבוד מביתה בשעה 06:50.
5. בשעה 08:00 או בסמוך לכך לקחה התובעת את בנה הקטן לגן. בעת שהייתה התובעת לטענתה בדרך חזרה מהגן אל ביתה על מנת להמשיך ביום עבודה מהבית, נפגעה התובעת בתאונת דרכים. התובעת חזרה לביתה ומשם התפנתה באופן עצמאי לבית החולים.
6. התובעת הגישה לנתבעת תביעה להכרה באונה כתאונת עבודה. התביעה נדחתה בהחלטת הנתבע מיום 16.8.20 בנימוק כי "התאונה הנ"ל אירעה בשעה שיצאת לקחת את בנן לגן, במהלך יום עבודה, כאשר העבודה מתבצעת מהבית. על כן, אין לראותה כתאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתך".
7. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 14.9.21, העידה התובעת בעצמה וכן העידה הגב' אוריאנה רז, המכהנת בתפקיד ניהולי אצל המעסיקה וממונה על התובעת (להלן – העדה).
8. לאחר ששקלנו את מלוא טענות הצדדים ואת העדויות שנשמעה לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי בשל הוראות הדין אין מנוס מדחיית התביעה. נפרט טעמינו. 

טענות הצדדים בתמצית

1. עיקר טענות התובעת:

                            א.       יש להכיר בתאונות עבודה שארעו בעת עבודה מהבית, בשל השינויים התעסוקתיים שנכפו על המשק בעטיה של מגיפה הקורונה, כפי שעולה גם מחוזר הנתבע מיום 20.6.20 מס' 108/2020.

                            ב.        התובעת הוכיחה כי החלה את יום העבודה, עובר לתאונה מהבית. הצהרתה ועדותה גובו באישורי המעסיק ובעדות העדה.

                            ג.        נוכח החריג הקבוע בסעיף 80(1) לחוק יש להכיר בתאונה שארעה לתובעת לאחר ששמה את בנה בגן והיתה בדרכה הביתה, על מנת להמשיך את יום העבודה מהבית, כתאונת עבודה. הדברים נכונים מקל וחומר בהתחשב בעובדה שמדובר בחוק סוציאלי שיש לפרשו לטובת המבוטח.

1. עיקר טענות הנתבע:

                            א.       התאונה לא ארעה בעת שהתובעת היתה בדרכה מביתה לעבודה, שכן על פי עדותה שלה היא כבר החלה את עבודתה באותו יום טרם הנסיעה לגן.

                            ב.        יציאת התובעת מביתה נעשה אך ורק לצרכי הסעת ילדה לגן. ההסעה לגן היתה מטרה עצמאית ונפרדת של התובעת ובוצעה במנותק וללא קשר למילוי חובותיה כלפי המעסיק ובאופן שמהווה הפסקה של ממש. 

                            ג.        נטען כי בעדות התובעת נפלו סתירות ואי דיוקים בענין מהותי – האם בהתאם לסיכום בין התובעת למעסיק היה על התובעת להשלים שעות עבודה בשל הפסקת העבודה לצורך הסעת בנה לגן אם לאו. עוד נטען כי תשובותיה הסותרות של התובעת אינן מתיישבות בסוגיה זו עם עדות העדה. כך או כך, התובעת העידה כי נדרשה להסדר מיוחד עם המעסיק לצורך יציאה מהעבודה על מנת להסיע את בנה לגן ובחזרה ממנו. הדבר מלמד שהנסיעה ממילא אינה במקטע הדרך המבוטח, קרי הדרך שבין הבית לעבודה (ולהיפך), אלא שמדובר במקטע דרך נפרד שיש בו משום סטיה של ממש והפסקת העבודה שלא לצורך מילוי חובותיה כעובדת.

דיון והכרעה

מסגרת נורמטיבית

1. סעיף 79 לחוק מגדיר תאונת עבודה ביחס לעובד שכיר כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".
2. המחוקק הרחיב מושג זה גם ביחס לתאונות שאירוע לעובד בדרך לעבודה וממנה, ובלשון סעיף 80(1) לחוק:

               "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -

(1)  אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן, אף אם אינו מעונו או מן העבודה למעונו, או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו"

1. סעיף 81 לחוק מסייג את קביעת סעיף 80(1) לחוק וקובע:

                    הפסקה וסטיה

"(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על- ידיה אי - כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.

(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש,  לענין   סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:

(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או  למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;

(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל".

1. תקנה 43ב לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, קובעת

"לענין סעיף 37 לחוק יראו גנון או מקום שבו נמצא הילד 4 שעות או יותר ביממה או לפחות עשרה ימים בחודש, כמקום אחר שבו נמצא הילד לפי הסדר קבע.

לענין תקנה זו -

'ילד' - עד גיל עשר, או בכל גיל שמחמת ליקוי גופני או נפשי זקוק הוא לליווי".

1. את הוראות סעיפים 80 ו – 81 לחוק המרחיבים את המונח "תאונת עבודה" אף לתאונת המתרחשות בדרך אל העבודה ובחזרה ממנה יש לפרש בצמצום ובדווקנות (עב"ל (ארצי) 613/07 יושיע נגד המוסד לביטוח לאומי (19.2.2009)).
2. בהתייחס לשאלה האם מדובר ב"סטייה של ממש", הרי שהדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. יש לשקול את מהות הסטייה, מטרתה והקשר שלה לעבודת המבוטח. בהכרעה יכולה להישקל גם מידת הסטייה יחסית לדרך, אולם תמיד תובא בחשבון מהות הסטייה ומטרתה (עב"ל (ארצי) 64880-09-17 איתי גמיל נגד המוסד לביטוח לאומי (3.5.2018), דב"ע (ארצי) לב/91-0 עמרם מדינה נגד המוסד לביטוח לאומי (11.9.72), עב"ל (ארצי) 329/03 רחל אספיר נגד המוסד לביטוח לאומי (9.1.2005))
3. על פי הפסיקה, כאשר אדם יוצא ממעונו ושם פעמיו למקום אחר, שאינו מקום עבודה, ומהמקום אליו הגיע הוא פונה לעבודתו, יש לבחון את תכלית הנסיעה (או ההליכה), היינו- אם נעשו לעניינים פרטיים או לצרכי עבודה.
4. בעב"ל (ארצי) 16857-11-16 איילת מזרחי ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי (5.12.18) סוכמה ההלכה הפסוקה באופן הבא [ההדגשה בקו תחתון הוספה. יתר ההדגשות הן במקור – כ.פ]:

"41. הרחבת ההגנה מפני פגיעות בדרך לעבודה ובחזרה ממנה נעשתה במגבלות מסוימות. טרם שנפרט את אותן מגבלות נציין כי ניתן למצוא כמה טעמים להצבת המגבלות. האחד. בצד הרחבת הביטוח ביקש המחוקק לגדר את ההרחבה אך לגבולות הסיכון הישיר שיוצרת הדרך לעבודה והחזרה ממנה, הן מבחינת המסלול (פגיעה בדרך המקובלת וללא סטייה של ממש) והן מבחינת חלון הזמן בו מבוצעת הדרך (ללא הפסקה של ממש). זאת בשים לב לכך שהמעסיקים הם הנושאים בעלויות הביטוח, ולכן מבחינה רעיונית אין הצדקה להשית על המעסיקים את עלות סיכוני הדרך שאינם נובעים מן העבודה ישירות אלא מפעילות פרטית של העובד.

....

"51. לאור הוראות החוק, בבואנו לבחון אם תאונה שארעה לעובד בדרך לעבודה או בחזרה ממנה בשל "סיכוני הדרך" באה בגדרה של "תאונת עבודה" כמשמעה בסעיף 80(1) לחוק, יש לבחון תחילה אם העובד היה במקטע דרך שחל עליו החוק, לענייננו – האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה. קרי, האם תחילת הדרך היתה במעון וסיומה המיועד היה בעבודה, ולהיפך לגבי החזרה.

52. בחינה זו נעשית לא רק לפי המסלול הפיסי של הדרך (התוואי), אלא גם בשים לב למטרה ולתכלית הנסיעה (או ההליכה) בדרך. קרי, האם מטרת היציאה לדרך היתה כדי להגיע מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון. ככל שמטרת העובד ביציאתו לדרך היתה מטרה עצמאית ונפרדת העומדת בפני עצמה, הרי שהעובד לא יחשב כמי שהיה במקטע הדרך המכוסה בחוק, אף אם התאונה ארעה בתוואי הדרך המקובלת שבין המעון לעבודה ואף אם העובד טרם "הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל".

53. למבחן המטרה נודעת חשיבות יתרה. שכן, על מנת לענות על השאלה האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה ורק סטה ממנה או שמא היה בדרך למקום אחר, ולאחר מכן מהמקום האחר לעבודה (או למעון) "המבחן המרכזי הוא, ככלות הכל, אם נסע העובד לעבודתו, או שעשה לעצמו".

חשיבותו של מבחן זה היא בעיקר במקרים בהם בנסיעה (או בהליכה) בדרך המקובלת היה מעורב יעד נוסף אליו הגיע העובד או אליו תכנן העובד להגיע. במקרים שכאלה מבחן המטרה מסייע לבחון האם עסקינן ב"נסיעה" (או הליכה) אחת מהמעון לעבודה (או להיפך) שחלה בה "סטייה" או "הפסקה" או שמא מדובר בשתי נסיעות: מהמעון ליעד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון (או מהעבודה ליעד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון). ככל שעסקינן בשתי נסיעות הרי שהתאונה לא תחשב כתאונת עבודה כבר בשלב זה באשר היא לא התרחשה במקטע "המבוטח" כקבוע בחוק – מקטע שתחילתו או סופו המעון. שכן, העובד נפגע במקטע דרך שתחילתו או סופו היעד האחר".

מן הכלל אל הפרט

1. בהיותנו מודרכות על ידי ההלכה הפסוקה, שוכנענו כי אין מנוס מדחיית התביעה. ננמק.
2. הנסיעה של התובעת מביתה אל גן הילדים ומגן הילדים בחזרה לביתה לא נכנסת לגדר החריג הקבוע בסעיף 81(ב)(1) לחוק – הנסיעה לא היתה בתוואי הדרך שבין הבית לעבודה או בין העבודה לבית, ומשכך לא מדובר במקטע דרך מבוטח. כאמור, כוונת המחוקק היתה לבטח תאונות אשר ארעו תוך כדי עבודה ועקב עבודה ולצורך הרחבת ההגנה בוטחה גם הדרך מהבית אל העבודה ובחזרה ממנה, קרי נסיעות שתכליתן הגעה אל העבודה. הנסיעה שעניינה ליווי ילד אל גן הילדים היא בבחינת חריג שהוסף, כך שנסיעה זו לא תחשב כהפסקה מהותית או כסטיה מהותית מהדרך, ברם התכלית עודנה נותרה בעינה – ביטוח סיכוני הדרך שנובעים ישירות מהדרך מהבית לעבודה ובחזרה.
3. אין חולק כי ביום התאונה עבדה התובעת מביתה. עבודה מהבית, מטבעה וטיבה, אינה כרוכה בנסיעה. משכך אין מקום לבטח נסיעה במקטע כלשהו באותן נסיבות.
4.  מבחן התכלית מלמד כי אין מדובר בנסיעה מבוטחת. בין אם התובעת התחילה את עבודתה מהבית ביום התאונה בשעה 06:50, טרם הנסיעה לגן, ובין אם היה בכוונתה להתחיל את העבודה מהבית רק לאחר חזרתה מהגן, כך או כך לא ניתן היה להכיר בתאונה כנכנסת לחריג הקבוע בסעיף 81(ב)(1) לחוק, מאחר ומדובר בנסיעה שאינה קשורה לדרך לעבודה או לביצוע לעבודה. מאחר והתובעת עבדה מביתה ביום התאונה, הרי שהיא לא נדרשה כלל לצאת מהבית לצורך הגעה לעבודה או ביצוע העבודה ומילוי חובותיה כלפי המעסיק ביום התאונה. מכאן שלנסיעה אל הגן, ביום העבודה מהבית, לא היה קשר לעבודה ואין הצדקה לבטח את מקטע הדרך.
5. למעלה מן הצורך נציין גם את הדברים הבאים: הוכח כי ביום התאונה החלה התובעת את עבודה בשעה 06:50 בביתה. כלומר, יום העבודה כבר התחיל טרם הנסיעה לגן הילדים ולדברי התובעת היה אמור יום העבודה להימשך גם לאחר שובה הביתה. אם נתייחס לביתה של התובעת כמקום העבודה, בנסיבות הספציפיות, הרי שלמעשה התובעת יצאה ממקום העבודה, על מנת לקחת את ילדה לגן ולשוב אל מקום העבודה (מהבית). נסיעה כזו (מהעבודה – לגן הילדים – חזרה לעבודה) אינה נסיעה שמצויה בתוואי הדרך שבין הבית לעבודה או בין העבודה לבית. התבוננות על הנסיבות גם באספקלריה זו מלמדת כי מדובר בנסיעה לתכלית שאינה קשורה לביצוע מטלותיה של התובעת כעובדת, שמטרתה הנפרדת היא הסעת הילד לגן הילדים. ר' להשוואה ובשינויים המחוייבים את פסק הדין בב"ל (ב"ש) 34541-06-15 שלומי אלבין נגד המוסד לביטוח לאומי (1.3.16), שם נפסק, על יסוד מבחן התכלית, כי יציאת אב מהעבודה (שאינה מתבצעת בבית) לצורך איסוף ילדים מגן הילדים ולקיחתם חזרה למקום עבודתו (על מנת שייאספו בשלב מאוחר יותר, על ידי אמם) היא נסיעה בעלת מטרה הנפרדת ממטרת ההגעה מהמעון לעבודה או מהעבודה למעון ומשכך אינה מבוטחת (עוד ר', בשינויים המחוייבים, ב"ל (ת"א) 21514-01-17 21514-01-17 מיכל סטרין נגד המוסד לביטוח לאומי (7.2.18)).
6. יובהר שאין במסקנה זו כדי לשמוט את הקרקע תחת הצורך, בנסיבות המתאימות, לבטח גם עובדים אשר עובדים מביתם (הן בשל השינויים והתמורות שחלו בשוק העבודה בשל מגיפת הקורונה ואף ללא קשר לאלה), אלא שבנסיבות הענין ברי כי הנסיעה לגן היתה מנותקת מהעבודה, נטולת קשר אליה ובעלת תכלית עצמאית ונפרדת.
7. מטעמים המפורטים לעיל – התביעה נדחית.

26.כמקובל בהליכים שעניינם זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

1. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ו' אייר תשפ"ב, (07 מאי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.