מדוע המל"ל עדיין לא מיישם את ההלכה לעניין תוספת ותק לקצבת זקנה?

בית המשפט דן בשאלה מדוע המל"ל עדיין לא מיישם את ההלכה לעניין תוספת ותק לקצבת זקנה?

 

 

בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"א 70164-01-19 פלוני נ' מ.א. ביתם לבניין ופיתוח בע"מ ואח'

 

 

בפני	כבוד השופטת תמר נאות פרי
התובעים		1. פלוני   2. המוסד לביטוח לאומי
נגד
הנתבעים		1. מ.א. ביתם לבניין ופיתוח בע"מ   2. שכטר את ינון בע"מ
פסק דין

תביעה שעניינה תאונת עבודה אשר התרחשה ביום 30.01.2012 (להלן: "התאונה").

הצדדים –

1. התובע 1, פלוני, יליד 1989 (להלן: "התובע"), נפגע במהלך התאונה, בעודו מבצע עבודה של מריחת שמן על לוחות עץ אשר ששימשו כבסיס ליציקת בטון לצורך בניית גרם מדרגות (להלן: "גרם המדרגות") באתר עבודה ברח' ויצמן בנהריה (להלן: "האתר"). לטענת התובע, במהלך ביצוע מריחת השמן, החליק ונפל מגובה של כ-2.5 מ'. לטענת התובע, עקב התאונה נותרה לו נכות צמיתה בתחום האורתופדי והפלסטי והוא מעריך את נזקיו בסך כולל של כ-4,700,000 ₪.
2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), התובע 2.
3. הנתבעת 1, מ.א. ביתן לבנייה ופיתוח בע"מ (להלן: "המעביד") הייתה המעסיק של התובע במועד התאונה וקבלן משנה לעבודות בניה וטפסנות אשר היה אחראי על הקמת שלד הבניה. הנתבעת 2, שכטר את ינון בע"מ (להלן: "הקבלן הראשי") הייתה הקבלן הראשי, אשר הזמין את המעביד לבצע את עבודות השלד כקבלן משנה.
4. התובע הפנה את תביעתו לפיצוי בגין נזקיו כלפי המעביד והקבלן הראשי (להלן ביחד: "הנתבעים"). המל"ל תובע בגין הסכומים ששילם וישלם לתובע, ותביעתו מופנית כלפי הקבלן הראשי בלבד.

מסכת הראיות –

5. מטעם התביעה העידו התובע עצמו, מר מוחמד סאלח (אשר עבד עמו במועד התאונה, להלן: "העובד הנוסף") והגב' פלונית (אמו של התובע, להלן: "האם"). מטעם המעביד העיד מר מוחמד ביתם (מנהל המעביד, להלן: "מנהל המעביד"). לא העידו עדים נוספים מטעם ההגנה. בנוסף, הוגשו על ידי הצדדים מסמכים רבים, תיעוד רפואי, מסמכים של המל"ל, חוות דעת ועוד.

שאלת האחריות - המחלוקות העובדתיות –

6. אין חולק לגבי קרות התאונה עצמה, ולגבי הנסיבות הפרטניות - גזרת המחלוקת צרה.
7. גרסת התובע - מעדותו של התובע עולה כי ביום התאונה הוא היה עובד חדש יחסית אשר החל את עבודתו בשירות המעביד רק כמה שבועות לפני קרות התאונה. באשר לתהליך מריחת השמן העיד התובע כי הוא התחיל במריחת השמן "מלמעלה למטה", על לוחות העץ המהוות את הבסיס ליציקת הבטון במדרגות המובילות לקומה השנייה במבנה, ותוך כדי מריחת השמן הוא החליק כתוצאה מכך שהוא דרך על השמן וכך נפל מהקומה השנייה לקומה הראשונה. התובע אף הסביר כי הצורך למרוח את מבנה העץ בשמן נובע מכך שלאחר מכן יוצקים בטון על שלד העץ והשמן מונע את ההידבקות בין הבטון לבין העץ. התובע אף נשאל רבות לגבי העובדה שמריחת השמן מתבצעת "מלמעלה למטה" והעיד כי הסבירו לו שעליו לבצע כך את העבודה "ולרדת עם המברשת למטה", כי השמן נוזל למטה (עמ' 16, שורות 27-28). התובע אף הבהיר כי למעשה אין הבדל משמעותי בין האפשרות למרוח את השמן "מלמעלה למטה" לבין האפשרות ההפוכה, כלומר שהשמן יימרח "מלמטה למעלה", תוך כדי שהעובד עולה במעלה שלד העץ, שכן כך או כך, הוא ידרוך על השמן וכדבריו "אין לו לאן לברוח מהשמן" (עמ' 16, שורות 29-30; עמ' 17, שורות 4-7). לגבי הגובה שממנו נפל התובע, הוא העיד כי המדובר בנפילה מהקומה השנייה בגובה של כ-2.5 מ' (עמ' 17, שורות 8-9) והעיד כי לא היה מעקה בצד המדרגות אשר יבלום את הנפילה (עמ' 16, שורות 19-20, שורות 23-25). עוד העיד התובע, כי כאשר החל את העבודה לא קיבל הדרכת בטיחות בכלל והדרכה לגבי בטיחות הקשורה לעבודת מריחת השמן בפרט, לא קיבל הדרכה לגבי נקיטת אמצעי בטיחות בעת עבודתו בגובה ואישר כי אמרו לו לחבוש קסדה ולנעול נעלי עבודה, אך מעבר לכך לא ניתנו לו הסברים ולא סופקו לו אמצעי בטיחות (עמ' 16, שורות 9-17). עדותו של התובע הייתה מהימנה ועקבית ואני מאמצת במלואה את גרסתו כפי שמובאת מעלה.
8. גרסת העובד הנוסף - תימוכין לגרסת התובע נמצא בעדות של העובד הנוסף, אשר העיד מטעם התובע. עד זה שימש כאחראי על צוות הטפסנים באתר, כך שלמעשה הוא עבד במקביל לתובע אך היה בכיר ממנו. העובד הנוסף העיד כי בזמן התאונה התובע עסק במריחת השמן, ציין כי הוא הספיק לעבוד כ-10 דקות עד אשר התרחשה התאונה באותו היום, אישר כי התובע החליק כתוצאה מכך שהוא דרך על השמן וגם העובד הנוסף תיאר בעדותו את שיטת העבודה כפי שתיאר אותה התובע לגבי מריחת השמן על שלד העץ, תוך כדי התקדמות (עמ' 12, שורה 25 עד עמ' 13 שורה 15). העובד הנוסף אף נשאל לגבי שיטת העבודה ואישר כי בכל מקרה יש שמן על משטח העץ, ללא קשר לשאלה אם הפעולה מתבצעת תוך כדי עליה או תוך כדי ירידה, הסביר כי מעל שלד העץ קבועים פסים רוחביים אשר אמורים לסייע במניעת ההחלקה, אך במקביל אישר כי "לפעמים נופלים ולפעמים לא" (עמ' 13, שורות 14-15). הוא אף נשאל על ידי ביהמ"ש אם היו עוד מקרים שבהם הוא היה נוכח בשעה שעובד החליק תוך כדי תהליך מריחת השמן ואישר ש"היו מקרים שנפלו" (עמ' 13, שורות 23-24). לגבי הגובה אשר ממנו נפל התובע, העובד הנוסף אישר שהמדובר בנפילה מהקומה השנייה למטה (עמ' 8, שורה 32). העובד הנוסף אף אישר כי לא ניתנה לצוות העובדים הדרכת בטיחות ורק נאמר להם שעליהם להשתמש בקסדות ובנעלי עבודה (עמ' 14, שורות 5-8). העובד הנוסף ציין בחקירתו כי התובע הינו עובד פשוט שעשה את שהתבקש ממנו (עמ' 13, שורות 5-6) ואישר כי התובע עבד על פי שיטת העבודה הנהוגה ולפי מה שהוסבר לו.
9. גרסת מנהל המעביד - כפי שהוזכר, מטעם ההגנה העיד רק מנהל המעביד אשר אישר שהוא קיבל מידע לגבי נפילת התובע אך לא היה נוכח במועד קרות התאונה ולכן אינו יכול לספק מידע  באשר לנסיבות המדויקות מידיעה אישית ובוודאי שלא יכול לסתור את התיאורים המפורטים מעלה מפי התובע והעובד הנוסף. מנהל המעביד, אישר באופן כללי כי שיטת העבודה אותה תיארו התובע והעובד הנוסף הייתה השיטה הנוהגת. לשיטתו, זו השיטה המקובלת והשיטה היחידה שבה משתמשים בעבודות דומות בכל האתרים והוא אישר שהוא ידע שזו השיטה שבה משתמשים גם באתר בו עסקינן (עמ' 34, שורות 7-11). מנהל המעביד העיד כי התובע עבד על פי שיטת העבודה המקובלת ולא חרג ממנה (עמ' 34, שורות 12-18). מנהל המעביד אף אישר כי התובע היה העוזר בפועל של העובד הנוסף ביום האירוע, כי הוא ביצע את ההוראות שקיבל מהעובד הנוסף (עמ' 35, שורות 28-33) וכי ההוראות שהוא קיבל כללו את ביצוע העבודה בשיטת העבודה המתוארת, ולשיטתו התובע היה צריך להיות זהיר בזמן מריחת השמן ולדעת שהשמן עלול לגרום להחלקה (עמ' 34, שורות 16-17).
10. בתצהיר שהוגש מטעמו הוא ציין כי "למיטב זכרוני למדרגות היה מעקה, אחרת הקבלן הראשי היה אמור לעצור את העבודה", אך הוא לא חזר על כך בעדותו, לא הצהיר כי בוודאות היה מעקה אלא רק "לפי מיטב זכרונו", והיות והתובע והעובד הנוסף העידו פוזיטיבית בבירור שלא היה מעקה – אני קובעת כי הוכח עובדתית שלא היה מעקה.
11. לגבי נושא ההדרכה, מנהל המעביד העיד כי הוא אינו מוסמך לתת הדרכות בטיחות וכי האחריות לכך הייתה של מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי (להלן: "מנהל העבודה") והוא סמך עליו (עמ' 32, שורות 24-25). הוא אף הוסיף כי האחריות לבטיחות העובדים רובצת על שכם מנהל העבודה, אשר רשום בפנקס העבודה ובמשרד העבודה כמי שאחראי על הבטיחות והוא עצמו, כלומר מנהל המעביד, אינו בקיא בכללים, בחוקי העבודה ובכל נוהלי הבטיחות. 
12. טענה עובדתית נוספת שלגביה העיד מנהל העבודה הייתה כי על גבי משטח העץ שעליו הלך התובע, הותקנו פסים מעץ לרוחב – אשר עליהם התובע היה אמור לדרוך והם היה בבחינת אמצעי בטיחות שנועד למנוע את ההחלקה. דא עקא, שהגם שהתובע לא הכחיש את קיומם של "הפסים" באופן עקרוני – מנהל המעביד לא מסר כל פרטים לגבי אותם "פסים" ולא הוכח כמה פסים היו, מה הגובה שלהם מעל פני המשטח, האם הם בעצמם "חלקים" או "משוננים", מה המרחק מ"פס" אחד אל "פס" שני, האם ניתן לצעוד רק על הפסים, האם גם הפסים מתלכלכים משמן בעת העבודה וכיוצ"ב שאלות.
13. לגבי מנהל העבודה – התובע והעובד הנוסף העידו כי באתר במועדים הרלבנטיים נכח גם מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי והוא ראה את האופן שבו מתבצעת העבודה והיה מודע לשיטת העבודה ולהיעדר המעקה (עמ' 14, שורות 17-19). התובע עוד הוסיף ופירט שמנהל העבודה ראה אותו באופן ספציפי עומד על הדיקטים מהם עשוי שלד העץ ללא המעקה ולא אמר לו להיזהר (עמ' 17, שורות 21-24). לפי עדות מנהל המעביד, מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי היה אחראי על כל הקבלנים (עמ' 33, שורות 4-5) ומעורבותו בעבודות הייתה אקטיבית (עמ' 33, שורות 24-26). לפי אותה עדות, היה על מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי לבחון אם שיטת העבודה נכונה ובטוחה אם לאו (עמ' 33, שורות 27-32) והיקף הסמכות של מנהל העבודה היה רחב (עמ' 34, שורות 1-6). העובד הנוסף העיד שמנהל העבודה היה מגיע לבדוק את העבודה (עמ' 14, שורות 14-15), ראה שאין מעקה, אך לא העיר לו על כך שאין מעקה. העובד הנוסף עוד הוסיף שאם מנהל העבודה היה מבקש זאת – הוא היה בונה מעקה (עמ' 14, שורות 17-19). לפי עדותו, שיטת העבודה היא קודם להתקין מדרגות ואז מעקה, ומנהל העבודה לא ביקש ממנו אחרת (עמ' 14 שורות 29-30).
14. נזכיר עתה, כי אותו מנהל עבודה לא העיד מטעם הקבלן הראשי (ולמעשה לא היו עדים כלל מטעמו של הקבלן הראשי) - על כל המשתמע מכך בנוגע להימנעות מהבאת עד רלבנטי, וראו את ע"א 7117/19 פלוני נ' פלוני (01.03.2022), בפסקה 11, לאמור:

 "... [ו]בשים לב להלכה הפסוקה לפיה הימנעות מהבאת ראיה העשויה לסייע לבעל דין, ללא כל הסבר המניח את הדעת, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובתו (ע"א 3171/07 סובחי נ' מנהל מס ערך מוסף נצרת – מדינת ישראל (26.10.2009); ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל, פסקה 11 (10.5.2016); ע"א 3523/15 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 27 (19.3.2017))."

15.  מעבר לאמור, יש לראות את טופס בל/250 ואת טופס הבקשה לקבלת דמי פגיעה אשר מאושרים על ידי המעביד ואשר אף שם קיים תיאור דומה של נסיבות התאונה, כגון בטופס בל/250, החתום על ידי המעביד, שם מובא "תיאור הפגיעה" כך: "נפילה מגובה – תוך כדי עבודה באתר בנייה בנהריה ובעת מריחת שמן על מדרגות עץ בשלבי בנייה נפלתי מגובה לתוך חדר המדרגות".

הכרעה עובדתית –

16. לאור העדויות שנסקרו מעלה, מתחייבת המסקנה שיש לקבל את הגרסה העובדתית כפי שעולה מהעדות המהימנה של התובע, הנתמכת בעדויות הנוספות ובמסמכים, ויש לקבוע כי הוכח עובדתית שנסיבות התאונה היו הבאות:

התובע נפגע בתאונה שהתרחשה ביום 30.01.2012 במהלכה נפל מגובה של כ-2.5 מטר בשעה שמרח שמן במסגרת עבודתו אצל המעביד שפעל כקבלן משנה עבור הקבלן הראשי. לא היה מעקה או גידור למניעת הנפילה, לא ניתנה לתובע הדרכת בטיחות בטרם התאונה לגבי העבודה הספציפית, הגם שנאמר לו לחבוש קסדה ולנעול נעלי עבודה, ולא סופקו לו אמצעי מיגון. התובע עבד לפי שיטת העבודה שהייתה מקובלת אצל המעביד ובמסגרתה מרח שמן על גבי המשטח שעליו דרך תוך כדי התקדמות. מנהל העבודה באתר היה מטעם הקבלן הראשי, אשר ראה את שיטת העבודה והיעדר המעקה ולא העיר כל הערה בנדון.

המחלוקות המשפטיות –

טענות התובע לגבי האחריות -

17. התובע מבסס את תביעתו על עוולת הרשלנות ועוולת הפרת החובה החקוקה אשר בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
18. התובע טוען כי שיטת העבודה כפי שמתוארת מעלה אשר הייתה נהוגה ואשר לפיה התובע התבקש לעבוד, הייתה שיטת עבודה בלתי בטיחותית ומסוכנת. עמדתו היא, כי עצם הדרישה להלך בגבהים על משטח שמכוסה שמן טומנת סיכון בלתי סביר.
19. לגבי אי התקנת גידור או מעקה, טוען התובע כי ביצוע העבודות ללא המעקה עולה כדי רשלנות, כמו גם הפרת חובה חקוקה, תוך הפניה לפקודת הבטיחות בעבודה, תש"ל-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות") ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) תשמ"ח-1988 (להלן: "תקנות הבטיחות"), בפרקים המתייחסים לגידור פתחים ועבודות טפסנות.
20. עוד נטען כי רשלנות נוספת יש לראות בכך שלא סופק לתובע ציוד אשר יבטיח את עבודתו בגבהים, שכן עבודה בגרם המדרגות נחשבת עבודה בגובה והיה צריך לספק לו רתמות בטיחות למניעת הנפילה או אמצעי מיגון אחרים. לשיטת התובע אי מתן אמצעי מיגון מנוגד לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997, ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות הבטיחות (עבודה בגובה)").
21. לגבי ההדרכה שקיבל התובע לפני שהחל את העבודות, נטען כי התובע לא קיבל הדרכה על אף היותו עובד חדש ובלתי מיומן ולא קיבל הסברים באשר לדרך שבה ניתן לבצע את העבודה באופן בטוח. לטענת התובע, בכך שהנתבעים לא הדריכו אותו בטרם כניסתו לעבודה, הם הפרו את חובת מסירת מידע והדרכת עובדים אשר מעוגנת בתקנות ארגון פיקוח על עבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות הדרכת עובדים").
22. לחלופין טוען התובע כי התאונה נגרמה על ידי "דבר מסוכן" כמשמעותו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין והיות והנתבעים היו אחראים על הדבר המסוכן, נטל ההוכחה להראות שלא הייתה רשלנות מוטל עליהם. בדומה, נטען לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן "הדבר מדבר בעד עצמו", היות ולתובע לא הייתה יכולת לדעת את הנסיבות שגרמו לתאונה, התאונה התרחשה במקום שלגביו לנתבעים הייתה שליטה מלאה, והנסיבות מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעים התרשלו מאשר עם האפשרות שהם לא התרשלו – וזהו טעם נוסף להעברת נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעים להראות שלא הייתה רשלנות.

טענות המל"ל לגבי האחריות -

23. המל"ל מבסס את תביעתו על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, המסדיר את זכותו לשיבוב הגמלאות ששילם וממשיך לשלם לתובע כתוצאה מהתאונה, מאת הקבלן הראשי. זכות המל"ל היא זכות של סוברגציה במסגרתה הוא נכנס בנעלי הנפגע (במקרה זה התובע) כאשר עומדות לו כל הטענות שעומדות לנפגע עצמו, לרבות הטענות ביחס לנסיבות התרחשות התאונה, האחריות לה והיקפה.
24. כפי שצוין בפתיח, המל"ל אינו מפנה דרישות כלפי המעביד, ולכן אינו מתייחס בטיעוניו לאחריות אפשרית המצד המעביד. לגבי אחריותו של הקבלן הראשי - המל"ל מאמץ את כל טיעוני התובע בנוגע לאחריות הקבלן הראשי וטוען שיש לקבוע כי התאונה התרחשה עקב רשלנותו המכרעת של הקבלן הראשי.
25. המל"ל טוען כי מנהל העבודה היחיד באתר היה מטעם הקבלן הראשי, הוא היה הגורם בעל ההכשרה בנושא הבטיחות והתרשל בביצוע תפקידו, שכן לפי העדויות הוא ראה את עבודת התובע ואת היעדר המעקה ואמצעי הבטיחות אך לא עשה בנוגע לכך דבר.
26. לשיטת המל"ל, יש לראות בקבלן הראשי כ"מבצע בניה" לפי פקודת הבטיחות ותקנות הבטיחות שכן "מבצע בניה" לפי סעיף ההגדרות הוא "קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו", ולפי תקנה 6(ב) לתקנות הבטיחות, אף אם קבלן ראשי מעסיק קבלני משנה, עדיין יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה. לכן, הקבלן הראשי כאן הינו "מבצע בניה" וכל החובות שבפקודת הבטיחות ותקנות הבטיחות חלות עליו, לרבות החובה למנות מנהל עבודה אשר אחראי על קיום הוראות הבטיחות באתר הבניה, וכאשר לפי תקנה 2 לתקנות הבטיחות, מבצע הבניה אחראי לכך שכל עבודת הבניה תתבצע בהנהלה ישירה של מנהל העבודה שמינה. בנוסף, תקנה 5(א) לתקנות הבטיחות מורה למנהל העבודה למלא את ההוראות שבתקנות הבטיחות ולנקוט אמצעים מתאימים על מנת שכל עובד ימלאן בנוגע לעבודתו. לכן, לשיטת המל"ל אחריותו של הקבלן הראשית דומיננטית ומכרעת.

טענות המעביד לגבי האחריות -

27. המעביד אינו מפרט בסיכומיו טענות לגבי שאלת האחריות ומסתפק בכך שהוא מצטרף לכל טיעוני הקבלן הראשי לגבי היעדר אחריות מצד מי משני הנתבעים לקרות התאונה. המעביד מבקש רק להדגיש כי שיטת העבודה שהייתה נהוגה אצלו מקובלת בענף, ועוד מוסיף כי הוכח שמנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי לא העיר לגביה, כך שהשיטה הייתה מקובלת גם עליו. המעביד אף טוען שהתובע לא הוכיח פגם בשיטת העבודה הנהוגה ולא הוכיח שישנה שיטת עבודה אחרת, בטיחותית יותר. מעבר לכך, התמקד המעביד בטיעון לגבי חלוקת האחריות, ככל שקיימת, בינו לבין הקבלן הראשי, ועל כך בהמשך.

טענות הקבלן הראשי לגבי האחריות -

28. הקבלן הראשי טוען שמכיוון שהמעביד היה האחראי על הקמת השלד במקום התאונה, הוא היה הקבלן היחידי במקום במועד התרחשותה תאונה, מכיוון שרק לאחר הקמת המעטפת עליה אחראי המעביד, שאר הקבלנים מתחילים בעבודתם. לכן, והיות ולא היו קבלנים נוספים במקום - היקף המעורבות של המעביד בניהול העבודה היה נרחב. בהתאם לכך, הקבלן הראשי טוען כי המעביד הוא זה אשר עונה על הגדרת המונח "מבצע הבניה", לפי תקנות הבטיחות, והחובות שבתקנות אלו מוטלות על שכמו, מה גם שהמעביד אחראי על בטיחות העובדים שלו, מכוח החוק והפסיקה.
29. לחלופין, הקבלן הראשי טוען שאינו אמור להחליף את שיקול הדעת של המעביד וכי עבודת מריחת השמן היא פעולה שבתחום אחריותו הבלעדית של המעביד, כמבצע עבודות השלד, כך שלא מצופה מהקבלן הראשי ומנהל העבודה מטעמו לפקח ולהדריך ביחס אליה, בהיותה עבודה שוטפת שבאחריות המעביד בלבד.
30. הקבלן הראשי טוען בנוסף כי מעדות התובע עולה כי העובד הנוסף היה אחראי עליו והגדיר עבורו את שיטת העבודה בגיבוי המעביד, וגם מעדות מנהל המעביד עולה כי המעביד הוא הגורם הקובע את סדר העבודה ואופן ביצועה.
31. לגבי שיטת העבודה – נטען עוד כי אין מחלוקת שעל משטח העץ שעליו עמד התובע ועליו התהלך בעת מריחת השמן, מותקנים פסים לרוחב אשר נועדו למנוע את ההחלקה והתובע היה אמור לדרוך על הפסים הללו.

הכרעה במחלוקת לגבי האחריות –

32. לאחר שקילת טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי יש להטיל אחריות לקרות התאונה הן על המעביד והן על הקבלן הראשי.
33. שיטת העבודה - אין ספק כי המדובר בשיטת עבודה בלתי בטיחותית בעליל. שיטת העבודה אינה מעניקה משקל ראוי לסכנת ההחלקה והנפילה שקיימת בעבודה עם שמן ואינה כוללת אמצעי מיגון משמעותיים, למרות קיומם של אותם פסי רוחב שיכולים אולי לצמצם את הסיכון . אף אם נניח שזוהי שיטת העבודה הנוהגת, הדבר לא הופך אותה לסבירה או בטיחותית, והטענה כי "כך כולם נוהגים" (גם אם נכונה) אינה יכולה לסייע בידי הנתבעים. הראיה היא כי העובד הנוסף תיאר בעדותו כי היו עוד מקרים שבהם נפלו עובדים מחמת שנעשה שימוש באותה שיטת עבודה – והדבר מחזק את המסקנה כי המדובר בשיטה שאינה ראויה ואינה בטוחה, והשימוש בה עולה כדי רשלנות ברורה.
34. היעדר גידור - רשלנות נוספת קיימת בכך שהעבודה התבצעה ללא גידור. אולי אין מקום להורות על התקנת רתמות או אמצעי קשירה של העובד, אך ברור כי התקנת מעקה, ולו מעקה פשוט מעץ אשר יוסר לאחר סיום מריחת השמן – הינה פעולה פשוטה, לא מורכבת, זולה ויעילה – ושוכנעתי כי הייתה יכולה למנוע את הנפילה במקרה הנוכחי (ויובהר כי לא הוכח שלא ניתן לבצע פעולה שכזו). העובדה שלא הותקנו גדר, מעקה או מאחד יד, אינה רק רשלנית אלא שמנוגדת לחיקוקים אשר נועדו למנוע תאונות כגון זו, ומכאן שאף הוכחה עוולת הפרת החובה החקוקה בהקשר זה, ונפרט :
35. סעיף 50 בפקודת הבטיחות, אשר כותרתו "הגנה מפני נפילה", קובע כך:

"היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך – אחיזת יד בטוחה, יותקנו – ככל שהדבר מעשי במידה סבירה – אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר".

36. בהמשך, תקנות 8 ו-9 לתקנות הבטיחות קובעות כי משטח עבודה יותקן באופן המתאים למטרתו ובאופן המונע נפילת אדם, וכי על משטח עבודה שגובהו מעל 2 מטר להיות גדור על ידי אזן יד ואזן תיכון מתאימים ובחוזק נאות "למניעת נפילת אדם" ולוחות רגליים בגובה מתאים. היות והעבודה אותה ביצע התובע הייתה בגובה של יותר מ-2 מטרים, ברי כי תקנות אלו הופרו.
37. בנוסף, תקנה 1 בתקנות הבטיחות (עבודה בגובה), כוללת את ההגדרות הבאות:

"'עבודה בגובה' – כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים, ולרבות עבודה כאמור –

(1) המתבצעת מעל משטח עבודה ללא גידור או מעקה תקני ....";

 

"מבצע" – אחד מאלה לפי הענין:

(1)      קבלן לעבודות בגובה, לעבודות גלישה או טיפוס תרנים, המבצע עבודות אלה בעצמו או באמצעות עובדים מטעמו, לרבות באמצעות עובדי קבלן כוח אדם;

(2)      תופש המפעל כמשמעותו בפקודה, המבצע בעצמו או באמצעות עובדים מטעמו, לרבות באמצעות קבלני כוח אדם, עבודה בגובה, עבודת גלישה או טיפוס תרנים;

(3)      מבצע בניה כהגדרתו בתקנות עבודות בניה, אגב עבודת בניה, בעת ביצוע עבודה בגובה עבודת גלישה או טיפוס תרנים;"

 

ובהמשך, כך קובעת תקנה 2 –

 

"2.      (א)      מבצע ימלא אחר הוראות תקנות אלה וינקוט אמצעים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר הוראות התקנות הנוגעות לעבודתו, אלא אם כן החובה הוטלה במפורש על אדם אחר.

          (ב)      הוטלה בתקנות אלה חובה על המבצע יראו אותו כתופש המפעל אף אם אינו תופש המפעל ויחולו עליו הוראות פרק ט' לפקודה.

          (ג)      לענין אחריות המבצע לא יראו אותו כאחראי אם לא ידע ולא יכול היה לדעת על מצב העובד כאמור בתקנות 5(3), 32(4), ו-40(3)."

 

מכאן, שהעבודה בגובה של מעל 2 מטרים, בנסיבות כפי שהוכחו – מפרה את החיקוקים מעלה, ואין צורך להרחיב לגבי כך שהחיקוקים נועד למנוע את הנפילה, כי יש קשר סיבתי ברור בין ההפרה לבין הנזק ואת שאר הרכיבים הדורשים הוכחה.

38. הדרכה חסרה - בדומה, מצאתי כי לא ניתנה לתובע הדרכה אשר הייתה יכולה לסייע בידו לבצע את העבודה בצורה בטיחותית יותר, כמו לדוגמא תוך היצמדות לדופן המדרגות המרוחקת מפיר המדרגות וכו'. הוכח כי התובע לא קיבל הדרכה בכלל לגבי יישום שיטת העבודה, לגבי האופן שבו עליו לפסוע על מנת "לחמוק" ככל שאפשר מדריכה על שמן, כיצד למקם את הדריכה, כיצד לחלק את משקל הגוף, במה ניתן לאחוז, כיצד ללכת רק על "הפסים" (ככל שיש אפשרות לעשות זאת), האם לכרוע על הברכיים (שאז אולי שיווי המשקל רב יותר) וכו'. דווקא בשל שהוכח שזוהי שיטת העבודה שבה התבקש העובד לעבוד, היה צורך להסביר לו באופן מדויק כיצד למזער את הסכנה – ולא כך היה. סבורני כי בכך מגולמת רשלנות ואף כאן ניתן להצביע על הפרת החובות החקוקות אשר בתקנות הדרכת עובדים.
39. עוד אעיר כי לשיטתי, לגבי שלושת ההיבטים שנסקרו מעלה – שיטת עבודה לקויה, היעדר גידור והדרכה חסרה – יש לקבוע שהן המעביד והן הקבלן הראשי התרשלו. לכן, מתגבשת לגבי שניהם עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, ולמעשה אין חובה לבחון את השאלה אם הם גם הפרו חובות חקוקות. כנגזר מהאמור, אין בהכרח חובה להכריע במחלוקת שבין הצדדים לגבי השאלה מי יחשב "מבצע בניה" – המעביד או הקבלן הראשי, בזיקה לחיקוקים השונים אשר מטילים חובות על "מבצע הבניה". מעבר לצורך, אומר כי במקרה הנוכחי דומה כי שניהם יחשבו "מבצעי בניה" בהתאם לפקודת הבטיחות ותקנות הבטיחות, וראו את ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל (10.05.2016), פסקה 10, לאמור:

 "פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות) ותקנות הבטיחות בעבודה שהותקנו מכוחה, באו לעולם כדי להבטיח שסביבת העבודה תהא מקום מוגן ובטוח עבור כלל הנפשות הפועלות במקום העבודה, וזאת בין אם מדובר בעובד שכיר, ובין אם מדובר בקבלן עצמאי. כוונתו של המחוקק שלא להבחין בין אלה לאלה לעניין ההגנה על שלמות גופם וביטחונם האישי ניכרת בסעיף ההגדרות בפקודת הבטיחות הקובע כי "עובד" בגדרי הפקודה הינו גם עובד עצמאי (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי פ"ד נח(1) 1, 15 (2003) להלן: עניין סולל בונה).  

האחריות להבטיח את קיומן של הוראות הבטיחות ואת יישומן בשטח על ידי כל הנמצאים באתר מוטלת על "מבצע הבניה", כלשון תקנות הבטיחות. משעה שבעל נכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו ("המזמין" בתקנות הבטיחות) הטיל את ביצוע הבניה על קבלן ראשי אחד, יראו בקבלן הראשי כמבצע הבניה ובהתאם, תעבור האחריות הנגזרת מכוח תואר זה לכתפיו (תקנה 6 לתקנות הבטיחות). תקנה 6 מוסיפה וקובעת כי מינויים של קבלני משנה לא תיגרע מאחריותו של הקבלן הראשי, שיוסיף להיחשב מבצע הבניה. כן קובעות תקנות הבטיחות כי על מבצע הבניה למנות מנהל עבודה שכל עבודת בניה "תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת" (תקנה 2(א) לתקנות הבטיחות), ומנהל העבודה יהיה "חייב למלא אחר הוראות תקנות אלה ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו" (תקנה 5(א)).              

כפי שניתן לראות, תקנות הבטיחות מבטיחות כי בכל רגע נתון יהיה גורם שיישא באחריות למילוי הוראות הבטיחות. הטעם לכך הוא כפול. ראשית, קביעתו של גורם ייעודי ומוגדר נועדה להביא לתיאום מירבי בין הגורמים השונים הפועלים באתר הבניה ולהבטיח את השמירה על הוראות הבטיחות באתר. שנית, ריכוז האחריות בתחום הבטיחות משמעו יצירת "כתובת" ברורה ממנה ניתן יהיה להיפרע מקום בו נגרם נזק כתוצאה מהפרתן של הוראות הבטיחות".

וראו אף את ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז(3) 582 (2003) המוזכר שם.

מכאן, שיש לראות הן במעביד והן בקבלן הראשי בבחינת "מבצע עבודה" ולראות בשניהם כמי שהפרו את החיקוקים שנסקרו מעלה - וזאת מעבר לרשלנותם.

40. לכן, יש לקבוע כי המעביד והקבלן הראשי אחראיים בנזיקין לקרות התאונה, הן בשל שהוכחו יסודות עוולת הרשלנות והן בשל שהוכחו יסודות עוולת הפרת החובה החקוקה. נוכח האמור, אין צורך לדון בטענות התובע לגבי העברת נטל ההוכחה , אם כי אעיר שאין עסקינן במקרה שלגביו חלות הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן הסיטואציה אינה מקרה של "עמימות עובדתית" והתובע כן ידע לתאר מדוע וכיצד החליק.

חלוקת האחריות בין המעביד לבין הקבלן הראשי –

41. התובע רואה בשני הנתבעים אחראים לתאונה, לגבי המעביד מתוקף אחריותו כמעסיקו ולגבי הקבלן הראשי, בהיותו מזמין המעביד לביצוע העבודות והאחראי על מנהל העבודה. התובע לא מעלה בסיכומיו טענות לגבי חלוקת האחריות בין השניים.
42. המל"ל, מטבע הדברים, טוען כי יש להטיל את מלוא האחריות על הקבלן הראשי. המל"ל גורס כי די בכך שהקבלן הראשי לא הציג ולו מסמך אחד המעיד על מתן הדרכה, מתן ציוד מגן, ניהול שיטת עבודה בטוחה או קיום הוראות בטיחות בעבודה, כדי להסיר אחריות מהמעביד ולהטיל את מלוא האחריות על הקבלן הראשי, במיוחד בהיותו של הקבלן הראשי "מבצע בניה", למרות שהמעביד ביצע את עבודות השלד.
43. המעביד טוען כי ככל שתוטל אחריות לקרות התאונה - יש להטילה על הקבלן הראשי בלבד, שכן ככל שהופרו תקנות – המדובר בתקנות אשר באחריות הקבלן הראשי ובפיקוח מנהל העבודה מטעמו. לגבי שיטת העבודה, טוען המעביד כי ככל שתידחה הטענה לפיה השיטה סבירה ואם יקבע שהמדובר בשיטת עבודה מסוכנת – יש לייחס את האחריות לכך למנהל העבודה שלא מנע את שיטת העבודה, למרות שפיקח עליה בזמן אמת, בהיותו הדמות בעלת הידע וההכשרה בנושאי הבטיחות, בניגוד למעביד שהינו קבלן משנה ללא דמות בעלת ידע שכזה. בכל מקרה, טוען המעביד  כי אם תוטל עליו אחריות, יש לקבוע כי שיעורה הוא 20% לכל היותר.
44. הקבלן הראשי, אינו מרחיב את טיעוניו בהקשר זה אך טוען כי מלוא האחריות, ככל שקיימת, רובצת על שכם המעביד האחראי לעבודתו של התובע. לחלופין, מפנה הקבלן הראשי לע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנניה גוזלן (12.9.2010), שם על המעסיק הוטלה אחריות בשיעור של 80% ועל ממונה הבטיחות - אחריות של 20% בלבד.

הכרעה בשאלת חלוקת האחריות –

45. כמובן שכל אחד משני המזיקים, המעביד והקבלן הראשי, חייבים כלפי התובע במלוא הנזק ביחד ולחוד. באשר לחלוקת הפנימית של האחריות, הלכה היא כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף תיעשה בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין –

"... על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק".

וראו את ע"א 7796/13 עיריית רהט נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 4 (28.7.2014); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ. חברה לבניה בע"מ, פסקה 36 (06.07.2017).

46. בנסיבות המקרה הנוכחי, סבורני כי יש לחלק את האחריות בין המעביד לבין הקבלן הראשי באופן שתוטל אחריות בשיעור של 2/3 על המעביד ובשיעור של 1/3 על הקבלן הראשי.
47. כאשר בוחנים את מהות הרשלנות במקרה זה ואת הגורמים לקרות התאונה, נראה כי עיקר האחריות נובע מכך שיושמה שיטת עבודה בלתי סבירה בגובה וללא מעקה. האחריות בהיבט זה רובצת על שכמו של המעסיק ושל הקבלן הראשי בחלקים שווים, שכן שני הגורמים ראו כי כך מתבצעת העבודה, שניהם טענו וחזרו וטענו כי מבחינתם זו שיטת עבודה סבירה, מקובלת, ואין בה כל פסול, שניהם ראו את התובע עצמו מבצע כך את העבודה וראו שאין מעקה או גדר, שניהם היו יכולים לצפות את התאונה ולמנוע אותה באותם אמצעים פחות או יותר ושניהם לא עשו דבר. לכן, מידת האחריות של שניהם דומה עד מאוד.
48. עם זאת, מצאתי לייחס למעביד אחריות בשיעור גבוה מאשר האחריות שתושת על שכם הקבלן הראשי, שכן החובה להדריך את העובד היא בעיקר חובתו של המעביד, וכאן – לא סופק כל הסבר רלבנטי. הפרת החובה להעניק הדרכה יחסית שולית מבחינת תרומתה לתוצאה ולנפילה, ולכן – אין זו עיקרה של האחריות הנזיקית, אך המדובר בשוני המצדיק לאבחן בין שיעור האחריות המוטל על המעביד יחסית לקבלן הראשי. בנוסף, יש לזכור כי ההלכה הפסוקה הינה כי המעביד הוא האחראי העיקרי לבטיחות עובדיו, עליו לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח, תנאי ושיטת עבודה בטוחים, לוודא כי עובדיו קיבלו הדרכה, לספק להם ציוד מגן ואזהרה מפני סכנות ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות (21.3.1999), ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פ"ד נט(3) 66; ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף, פסקה 9 (14.6.2011)).

אשם תורם –

49. הקבלן הראשי טוען כי התובע לא נזהר בעבודתו, שהרי אם מרח שמן "מלמעלה למטה" אין שמן על משטח העץ שעליו עמד (אשר עדיין "נקי"), והוא לא היה אמור להחליק, ואף מדגיש כי לפי עדות מנהל המעביד, על המשטח קיימים פסי עץ לרוחב אשר נועדו למנוע החלקה, והתובע עמד עליהם כאשר התרחשה התאונה. כמו כן לגרסת הקבלן הראשי התובע היה מודע לסיכון ההחלקה מכיוון שמרח שמן גם יום לפני התאונה וגם ביום התאונה במשך פרק זמן מסוים עד להתרחשותה וכך עולה גם מעדותו. לאור כך, הקבלן הראשי טוען כי התאונה התרחשה בשל התנהלות התובע וחוסר זהירותו, ולכן יש לפסוק כי קיים אשם תורם בשיעור של 50% לפחות.
50. המעביד מצטרף לטענותיו של הקבלן הראשי בנוגע לאשם התורם של התובע.
51. התובע סבור כי אין כל מקום להטיל עליו אשם תורם. לשיטתו, הוא עבד לפי צורת העבודה המקובלת, פעל בדיוק כפי שהורו לו לפעול, לא חרג משיטת העבודה ולא ביצע כל מעשה או מחדל שגרם לתאונה. התובע מדגיש כי הוראות החוק והתקנות נועדו להגן על כל עובד, לרבות על העובד "הבלתי סביר", מכל סכנה שניתן לצפותה מראש באופן סביר, וכי המדיניות השיפוטית היא להמעיט בהטלת אשם תורם על עובדים, ולעשות כן רק במקרים ברורים בהם אשם העובד לתאונה בולט לעין, ועוד מפנה התובע לסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, הקובע כי לא יראו אדם כגורם לנזק באשמתו, אם אשמתו של אחר היא הסיבה המכריעה לנזק.
52. המל"ל טוען בדומה לתובע, כי התובע עשה את אשר התבקש ממנו ולא חרג משיטת העבודה לפיה התבקש לעבוד, ואין לזקוף לחובתו אשם תורם.
53. במחלוקת זו סבורני כי בנסיבות של המקרה הנוכחי, אין להטיל על התובע אשם תורם. זאת, נוכח ההלכה לגבי הנטייה שלא להטיל על העובד אחריות לתאונות דומות, שעה שמוכחת בבירור רשלנות מצד הגורמים שאחראים על בטיחות העבודה, וכאשר אשם תורם יוטל על העובד רק במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)), ועוד נפסק כי במיוחד יירתע בית המשפט מהטלת אשם תורם על עובד, כאשר האחראי הנזיקי חטא כלפיו בהפרת חובה חקוקה (ע"א 53/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197, 199).
54. בהקשר זה אפנה לע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (29.12.2021), לאמור:

"המדובר בענייננו בעובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו.

עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור (ראו, מבין פסקי דין רבים: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604א'-ב' (1982); ע"א 7895/08 ‏קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין, פסקה 26 (31.8.2011); ע"א 313/56 חברת החשמל לא"י בע"מ נ' בלומברג, פ"ד יא 1087, 1093ג'-ה' (1957); ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל, פסקה 14 (10.5.2016)). עסקינן אפוא בקביעה נורמטיבית המעוגנת במדיניות משפטית. במקום העבודה, ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי – הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו.  

ביחס להתנהגות העובד, נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם (ראו: ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין, פסקה כ"ט (15.4.2012); ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 436ה' (1993); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425 (1988); ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 528 (1987)).

... בהקשר זה, הכירה הפסיקה בכך שאצל העובד קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן לקבל על עצמו לעיתים גם סיכוני גוף (ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ''ד נח(1) 1, 21ד'-22ב' (2003); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט 205, 212-211 (1995)). בנוסף, לאור פערי הכוחות המובְנים בין הצדדים, מובָן כי לא בנקל יכול היה המערער להודיע למשיבה כי הוא אינו מסכים להמשיך בעבודתו כל עוד לא יותקן הגידור הנדרש. בכך היה עשוי להסתכן באובדן מקור פרנסתו (השוו: ע"א 1051/14‏‏ עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 32 (30.8.2015)).   ... אין זה אומר שבכל מקרה החלטת העובד להמשיך לעבוד, חרף סכנה ברורה, לא תעלה כדי רשלנות תורמת מצדו. עם זאת, סבורני כי בענייננו לא די רק בכך שהמערער המשיך בעבודה כדי לקבוע שהוא שותף לנזקו. כך בהתחשב בכלל הנסיבות, ובתוכן, בין היתר, תפקידו הזוטר, תנאי העבודה, ורשלנותה המובהקת של המשיבה.

... בהסתכלות רחבה יותר, המקרה שלפנינו הוא דוגמה נוספת לתופעה המדאיגה והנמשכת של תאונות עבודה בענף הבנייה, בה דובר כבר בפסיקת בתי המשפט (ראו למשל: בג"ץ 5215/17 קו לעובד - להגנת זכויות העובדים נ' משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 27 (7.4.2019); ע"ע (ארצי) 14403-10-16 Rong Gang נ' סוראל יישום שירותי בניה בע"מ, פסקאות 55-52  (31.12.2017)). כמו המערער, ישנם רבים מדי שהלכו בבוקר לעבודתם באתר הבנייה, וחזרו כשהם סובלים מנכות חמורה, באופן שהפך עליהם את עולמם – ובמקרים אחרים אף לא חזרו לביתם כלל. מנתונים שנאספו עולה כי מתחילת שנת 2021, נהרגו בישראל 36 עובדים בתאונות באתרי בנייה, ונפצעו 219 עובדים, מתוכם 37 באורח קשה (ראו http://work-accidents.kavlaoved.org.il נצפה לאחרונה ביום 26.12.2021). מדובר בתדירות של מוות או פציעה של עובד בענף הבנייה כמעט מדי יום עבודה.

... עם זאת אין להשלים. תופעה כואבת זו של תאונות עבודה בענף הבנייה אינה גזירה מן השמיים אלא בכוחנו לשנותה (ראו גם דברי חברי השופט עמית ברע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 31  (21.5.2018)).

... בנסיבות העניין שלפנינו, נתונים אלה, בשילוב המדיניות המשפטית שהוזכרה ועובדות המקרה, מובילים למסקנה כי אין הצדקה להטיל על העובד אשם תורם. במובן זה, המקרה דנן הינו מקרה טיפוסי, שלא במובן החיובי."

55. כן ראו את ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי (23.11.2017), המוזכר לעיל, בעמ' 19, שם נפסק כי:

"פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק ... בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני".

56. יישום המבחנים מעלה, מלמד כי במקרה הנדון התובע ביצע את עבודתו כפי שהורו לו, פעל במסגרת הגבולות שהותוו לו, לא יכול היה להציע שיטת עבודה אחרת במעמדו, לא סטה מההוראות שקיבל, הוכח כי המעביד והקבלן הראשי לא נקטו כלל אמצעי זהירות והפרו חובות חקוקות – ולכן, אף אם טעה התובע ברגע של חוסר תשומת לב והניח את רגלו במקום "חלק" יותר מאשר במקום אחר, אין המדובר, בנסיבות העניין, ברשלנות תורמת, לרבות נוכח המדיניות המשפטית המוזכרת מעלה לגבי הצורך לשדר מסר ברור בדבר החובה לעשות כל מה שניתן כדי למנוע ולצמצם את מספרן הרב מדי של תאונות העבודה.
57. זאת ועוד. המסקנה לפיה אין לזקוף אשם תורם לחובת התובע, סומכת גם על כך שהנתבעים לא הסבירו מה בדיוק התובע צריך היה לעשות אחרת כדי להימנע מהתאונה. נטען כי התובע היה מודע לסכנה וכי עבד בחוסר זהירות, אבל המדובר בטענות כלליות, אשר מעבר לכך שלא הוכחו – אינן כוללות טיעון ממוקד לגבי פעולות שהתובע יכול היה לבצע בסיטואציה שהיה בה. לצורך הדוגמה, לא נטען כי התובע יכול היה להיאחז בדבר מה במהלך עבודתו כדי למנוע את הנפילה, לא נטען כי התובע יכול היה לעמוד במקום אחר, ללכת בקצב אחר, לבצע את הדריכה אחרת, להחזיק את כלי העבודה אחרת וכו'. בדומה, לא נטען כי התובע יכול היה לבצע את מריחת השמן באופן אחר, וממילא שוכנעתי מהעדויות כי אין הבדל של ממש לעניין סכנת החלקה בין מריחת שמן "מלמעלה למטה" לבין מריחת שמן "מלמטה למעלה", ובכל אופן – הנתבעים לא הראו כי לתובע נאמר לעבוד בדרך אחת והוא דווקא עבד בדרך שונה, ובכך הגביר את הסכנה ותרם לגורמי הסיכון שהביאו לתאונה.

הכיסוי הביטוחי –

58. המעביד הקדיש בסיכומיו לטענה הנוגעת לכיסוי הביטוחי, ולפיה לגביו קיים כפל ביטוח. לטענתו, פוליסת הביטוח של הקבלן הראשי בחברת "הכשרה" (נ/1), הינה פוליסת עבודות קבלניות ייעודיות לביצוע עבודות בניה של מבנה מגורים בגובה 8 קומות, אשר כוללת הרחבה לקבלני משנה ועובדיהם – כגון המעביד, כאשר בפרק "חבות מעבידים" שבפוליסה זו גבול האחריות הוא 5,000,000 $. בנוסף, למעביד פוליסת ביטוח בחברת "הראל" (נ/2) אשר אינה כוללת הרחבה למזמינת העבודה, וכאשר גבול האחריות בפוליסה זו הוא 5,200,000 ₪. כך, לטענת המעביד נוצר כפל ביטוח בהתייחס למעביד בלבד, הן ב"הכשרה" והן ב"הראל". לטענתו יש להחיל את הוראות סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 על המקרה, ולהורות על חלוקה בהתאם לגובה הכיסוי הביטוחי באופן יחסי – כך שחברת "הכשרה" תישא ב-77.1% מכל חיוב שיוטל עליו.
59. הקבלן הראשי לא העלה בסיכומיו כל טענה הנוגעת לכיסוי הביטוחי (וראו כי גם בתחשיבי הנזק שהגישו הצדדים – המעביד העלה טענה דומה והקבלן הראשי לא העלה טיעון שכנגד).
60.  יתכן והיה מקום לקבל את טענת המעביד לגבי הכיסוי הביטוחי בשל שלא הועלתה טענה "שכנגד", אלא שחברות הביטוח עצמן אינן נתבעות כך שאין נפקות לאמור. ובמילים אחרות – אין צורך שאדרש בפסק הדין לנושא הכיסוי הביטוחי שכן התובעים לא מעלים טענות בהקשר זה, התובעים הגישו תביעתם רק נגד המעביד והקבלן הראשי, ולא נשלחו הודעות כלפי חברות הביטוח.

גובה הנזק –

61. מקדמית, יוער כי בנוגע לשאלת הנזק - המעביד הצטרף בסיכומיו לנטען בסיכומי הקבלן הראשי, כך שהטיעונים יובאו מטעמו של הקבלן הראשי, אך הם משקפים את עמדת שני הנתבעים.

הנכות הרפואית – 

62. הנכות האורתופדית - מומחה מטעם בית המשפט שמונה בתחום האורטופדי, פרופ' חיים צינמן (להלן: "המומחה"), קבע לאחר בדיקת התובע וניתוח בדיקות הדמיה, כי בעקבות התאונה נגרם לתובע שבר של הסקפואיד בפרק יד שמאל, שבר מרוסק של עצם העקב משמאל ושבר דחיסה קל של חוליה 12D. הוא טופל באופן ניתוחי ובוצע קיבוע של השבר ע"י בורג בהעמדה סגורה, כמו גם קיבוע השבר בעצם העקב ע"י פלטה וברגים. המומחה מצא כי נותרה לתובע נכות צמיתה לפי הפירוט הבא:

10% בגין הגבלה קלה בתנועות פרק כף יד שמאל לפי סעיף 35(1)ב' מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל");

 20% בגין הגבלה קשה בטווח תנועות כף רגל שמאל המלווה בכאבים לפי סעיף 49(2)ו' לתקנות;

ו-5% בגין השבר בחוליה 12D לפי סעיף 37(8)א' לתקנות.

63. עוד יוער כי בהתאם למל"ל – נקבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן: 100% מיום 01.05.2012 עד ליום 30.09.2012, 50% מיום 01.10.2012 עד ליום 31.03.2013, ו-40% מיום 01.04.2013 עד ליום 30.09.2013. מיום 01.10.2013 נקבעה לתובע נכות צמיתה של 10%, ובהמשך, החל מתאריך 26.01.2015 נקבע כי נותרה לו נכות לצמיתות לפי החלוקה הבאה: 5% לפי סעיף 37(8)א' בגין השבר בחוליה D12, 10% לפי סעיף 35(8)ב' בגין פגיעה בפרק כף היד ו-20% לפי סעיף 49(2)ו' בגין הפגיעה בכף רגל שמאל – כלומר, נכויות הזהות לנכויות שקבע המומחה מטעם בית המשפט.
64. מומחה בית המשפט לא זומן לחקירה לגבי חוות דעתו – ולכן, יש לקבוע כי הנכויות הן כפי שהוא קבע, כמתואר מעלה, כלומר – 31.6% נכות משוקללת אורתופדית, ויש להעדיף את קביעותיו על פני קביעות המומחה מטעם התובע (ולו בשל מעמדו כמומחה מטעם בית המשפט אשר לא זומן לחקירה ולא הועלו טענות לגבי ממצאיו גם בסיכומי הקבלן הראשי).
65. הנכות הפלסטית – מומחה בית המשפט לא התייחס בחוות דעתו לנכות צמיתה הנובעת מצלקות, אך ציין כי בפרק כף היד יש צלקת עדינה באורך 1.5 ס"מ שאינה דבוקה ואינה רגישה, וכי בקרסול יש צלקת באורך של 14 ס"מ, אשר אף היא אינה דבוקה ואינה רגישה. התובע מבקש להפנות לחוות דעת של מומחה מטעמו, אשר מצא כי הצלקות האמורות מקנות נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 75(1)ב' לתקנות המל"ל, לרבות לאור כך שלפי חוות הדעת של המומחה מטעם התובע, הצלקת בקרסול מפריעה לתובע בנעילת נעליים ובהליכה. מצאתי לקבוע כי יש להוסיף לנכות האורתופדית נכות בשיעור של 5% בשל שתי הצלקות האמורות, כך שהנכות הרפואית המשוקלל הכוללת את שני התחומים הינה בשיעור של 35%.

הנכות התפקודית -

66. לטענת התובע – לאחר אשפוז של 17 ימים, ולמרות שעבר בהמשך סדרה של טיפולים, מצבו הלך והחמיר במרוצת הזמן, והוא סובל מכאבים ומגבלות באזורי הפגיעה ומתקשה בתפקוד יומיומי. התובע מדגיש כי הוא חש קושי בביצוע כל פעולה הדורשת מאמץ של הקרסול, ובנוסף כי נותרה לו צלקת המשפיעה על מצבו הנפשי ותפקודו. התובע גורס כי מצבו הנפשי הדרדר שכן הוא משווה תדיר בין מצבו לפני התאונה לבין מצבו הנוכחי ומודאג מעתידו המקצועי והכלכלי. לטענתו הוא הפך לשבר כלי התלוי בזולת ונזקק לנטילת כדורים רבים על בסיס יומי, בין היתר כדורים לשיכוך כאבים, כדורי הרגעה וכדורי שינה. עקב האמור, לטענת התובע נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית כפי שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט.
67. התובע מציין שהוא מחוסר השכלה אקדמית ויודע כיצד לעבוד בעבודות פיזיות בלבד, וכי היות וסבלו הולך ומחמיר מאז התאונה ופוגע בתפקודו היומיומי – הוא לא יכול להתמיד באף עבודה. הוא אף מספר כי רופאיו המליצו לו לנוח לתקופות ארוכות ולא לעסוק בעבודה פיזית, למרות שזה סוג העבודה היחיד שאותו הוא יודע ומוכשר לבצע. התובע ממשיך ומעיד כי עד אוקטובר 2016 לא עבד בכלל ומאז, בניסיון להשתלב שוב בשוק העבודה, עבד לתקופה קצרה בעבודות מזדמנות אך לא הצליח להתמיד עקב מצבו הרפואי, שכן הוא מתקשה להתנייד ומתקשה בעמידה ממושכת.
68.     עוד העיד התובע כי לאחר התאונה ניסה לעבוד כטכנאי מחשבים ועבר השתלמויות שונות לשם כך, אולם בשל הפגיעות בידו, בגבו וברגלו לא הצליח להשתלב בתחום זה. לטענתו, מדו"ח רציפות בעבודה של המל"ל שהוגש כראיה, עולה כי לא ישב בחוסר מעש, אלא ניסה להשתקם (עמוד 27, שורות 2-3), וגם האם העידה כי למרות ניסיונותיו של התובע להשתלב בשוק העבודה הוא נכשל (עמוד 31, שורות 2-5).
69. ביחס לשאלות שהופנו אל התובע בנוגע לחייו האישיים והטיולים והמסיבות שהשתתף בהן מאז התאונה – התובע משיב כי השתתפותו בטיולים ובמסיבות הינה לעיתים רחוקות והיא לא מהווה  אינדיקציה לגבי תפקודו ולא מראה שהוא כשיר לעבוד או שאינו סובל ממגבלות (עמוד 26, שורות 9-29; עמוד 27 שורות 4-5). כמו כן, לטענתו יש לקחת בחשבון את תנאי השוק באזור מגוריו, את זמינות העבודות שמתאימות למגבלותיו ואת נכונות המעסיקים לקבלו לעבודה במצבו הנוכחי.
70. התובע טוען כי עקב מהות ושיעור הנכות, גילו הצעיר והשכלתו, יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 60%, ואף מפנה לכך שהועדה הרפואית של המל"ל החליטה להפעיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל במלואה, נוכח השפעת הנכות הרפואית על כושר עבודת התובע, ולאחר הפעלת תקנה 15 במלואה נקבעו לתובע 48% נכות.
71. לטענת הקבלן הראשי אין לנכות שנקבעה לתובע פן תפקודי מיוחד, במיוחד לא בהיקף שלו טוען התובע. קבלן הראשי מוסיף כי התובע שב לעבודה, בשלב מסוים, כולל בעבודות פיזיות, למשל באריזת בננות (וזו עבודה בעמידה) למספר חודשים בלתי מבוטל, עבד באבטחה ובנוסף בילה במסיבות טבע וביצע פעולות אקטיביות כפי שעולה מתמונות שהוצגו לתובע במהלך חקירתו בבית המשפט וכפי שהוא העיד (למשל לגבי הליכות שהוא עושה עם חבריו, עמוד 27, שורות 10-17). לטענת הקבלן הראשי, מכלול הפעולות, הבילויים והמסיבות, מלמד על כך שנכותו התפקודית של התובע אינה כפי שהוא תיאר. הקבלן הראשי מציין עוד כי הוכח ששישה חודשים לאחר התאונה התובע נהג בשכרות, שהה ארבעה ימים בבית מעצר ולאחר מכן במעצר בית מלא, ובאירוע נוסף, שמונה חודשים לאחר המקרה, התובע שוב נהג בשכרות. אירועים אלו, מעידים לשיטת הקבלן הראשי על כך שאין לתובע מגבלות תפקודיות כפי שהוא טוען, ומוסיף וטוען הקבלן הראשי כי התובע בוחר שלא לעבוד ושלא לנסות לשוב למעגל העבודה למרות שאין מניעה רפואית.
72. כמו כן, הקבלן הראשי טוען שהתובע זכאי להליך שיקום דרך המל"ל לאור גובה נכותו, אך התובע לא עושה דבר בנוגע לכך ומפר בזאת את חובתו להקטנת נזקיו ולא עושה כל מאמץ ללמוד  מקצוע שיתאים למגבלותיו, כמו עבודה בישיבה. עוד נטען כי תכניות התובע לפתיחת מיני מרקט, עליהן הוא סיפר במהלך עדותו בבית המשפט, מעידות על כך שהתובע יכול להתאמץ פיזית בהיקף מסוים ומודע ליכולתו זו – אך נעדר מוטיבציה לעשות לפרנסתו.
73. לאחר שקילת טיעוני הצדדים, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור  הדומה לנכות הרפואית. אין ספק כי למגבלות האורתופדיות, ובהיקף מוגבל גם לצלקת בקרסול, השלכות על יכולת השתכרותו של התובע. שוכנעתי מעדותו כי הפגימות האורתופדיות, ובמיוחד ברגל, מקשות על ההליכה ועל העמידה לפרקי זמן ממושכים, וכאשר האמור משתלב עם מגבלה ביד – לדבר יש משמעות תפקודית בכל הנוגע לגריעה מכושר ההשתכרות. עם זאת, התרשמתי מהתובע כאדם צעיר, אינטליגנטי, בעל יכולות רטוריות, יכולת תקשור טובה, והשתכנעתי כי ישנם מקצועות רבים שיוכלו להתאים לו במומו, לרבות בישיבה, באמצעות מחשב מהבית, וכו'. התובע אמנם נעדר השכלה אשר מאפשרת לו כרגע לעסוק בעבודות "שאינן פיזיות", אך הוא עדיין צעיר (בן 33 כיום) ויכול לרכוש השכלה מקצועית מתאימה. התובע העיד על עצמו כי הוא אדם חרוץ ובעל מוטיבציה ועובר לתאונה, עבד מגיל 18 לפרנסת משפחתו. למרות זאת, מאז התאונה ועד היום, במשך יותר מ-10 שנים, התובע לא עובד באופן סדיר, ולא שוכנעתי כי הוא עושה את מירב המאמצים למצוא עבודה, ולו בהיקף חלקי. לכן, לא שוכנעתי כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הינו כ-60% כפי שטוען התובע, אך גם לא אוכל לקבל את עמדת הקבלן הראשי לגבי כך שהיכולת לא נפגעה כלל - ואבצע את החישובים על בסיס פגיעה של 35% מכושר ההשתכרות.

בסיס השכר -

74. התאונה ארעה במהלך החודש הראשון של התובע בעבודתו אצל המעביד, ובגין חודש זה משכורתו הייתה 6,566 ₪. התובע טוען כי עבד לפני התאונה בעבודות מזדמנות אחרות וכי בחודש אוגוסט 2011 (כמה חודשים לפני התאונה) אף התחיל ללמוד קורס של מפעיל מחרטה כרסומת קונבנציונאלית ו-CNC ותכנן להתמקצע כמפעיל מכונה. לטענתו, בשל התאונה הוא לא השלים את הקורס ואם היה משלים את הכשרתו, היה משתכר פי כמה ביחס לשכרו עובר לתאונה. לטענתו, הוא לא יכול לשוב לתכניתו עקב התאונה, שכן דרושה הפעלת כוח פיזי רב בעבודה כמפעיל מכונת CNC. כך, שהתובע טוען כי לולא התאונה היה מגיע לפחות לשכר הגבוה פי 1.5 מהממוצע במשק שעומד נכון להיום על סך של 10,800 ₪, בין אם בתחום ה- CNC ובין אם תוך התקדמות בעבודתו אצל המעביד. לכן, התובע טוען כי יש להעמיד את הפסדי השתכרותו לעבר לפי שכר של 9,000 ₪, ולגבי העתיד - לפי 15,000 ₪ לחודש.
75. לטענת הקבלן הראשי, עד התאונה התובע לא השלים שנת עבודה והכנסתו הייתה בגבולות של 3,000 ₪ לחודש ואף למטה מכך, שכן התובע עבד בעבודות מזדמנות ולא הרציפות, כנגד שכר נמוך ביותר. עוד נטען כי לאור כך שהתובע התחיל לעבוד בגיל 18, אין מקום לחישוב על פי השכר הממוצע במשק ובטח שלא בזיקה לסכום של 15,000 ₪ לחודש.
76. במחלוקת זו – סבורני כי יש להעמיד את השכר לצורך חישוב ההפסדים על 7,000 ₪ לעבר, שזהו הסכום אשר משקף את שכרו של התובע לפני התאונה (6,600 ₪) בתוספת מתונה. אמנם התובע הוכיח כי התחיל בקורס ה-CNC אך הוא לא הציג ראיות לגבי שיעור השכר שהיה יכול להשתכר במקצוע זה, כמו גם נתונים לגבי זמינות המקצוע. מעבר לכך, יש לראות כי הוא התחיל לעבוד אצל המעביד אחרי תקופה ממושכת שלגביה לא הוצגו נתוני שכר, ובוודאי שלא לגבי שכר גבוה יותר. לגבי העתיד – אבצע את החישוב על בסיס של 8,500 ₪ לחודש, שהינו שכר הגבוה מאשר השכר של התובע לפני התאונה אך נמוך מעט מהשכר הממוצע במשק. המדובר בתובע שהיה בן 23 במועד התאונה והיום הוא בן 33, ולא שוכנעתי כי יש לבצע את החישוב על בסיס השכר הממוצע במשק. אין עסקינן בקטין "שטרם נרשם סיפור חייו" אלא במי שהחל לעבוד לדבריו בגיל 18, כך שהספיק לעבוד במשך חמש שנים עד התאונה, בעבודתו מזדמנות בשכך שלא מלמד על כך שהיה בהכרח משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק גם לולא התאונה.

הפסד השתכרות לעבר -

77. במשך שמונה חודשים לאחר התאונה, היה התובע באי כושר עבודה מלא –

8 חודשים X 7,000 X 100% = 56,000 ₪

לאחר מכן, ולמשך שנה נוספת, נקבעה לתובע מטעם המל"ל נכות זמנית של כ-50% ודומה כי יש לאמץ קביעה זו נוכח הטיפולים האינטנסיביים ותהליך ההחלמה באותה תקופה –

12 חודשים X 7,000 X 50% = 42,000 ₪

ממועד זה ועד היום החישוב יהא בזיקה להפסד בשיעור של 35% -

104 חודשים X 7,000 X 35% = 255,000 ₪

78. מכאן שסה"כ הפסד השכר לעבר הינו – 353,000 ₪, ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממחצית התקופה – 395,000 ₪ בקירוב.  

הפסד השתכרות לעתיד -

79. החישוב המבוסס על הנתונים מעלה הינו –

8,500 X 35% X מקדם היוון מתאים עד גיל 67 (256 לערך) = 762,000 ₪ בקירוב.

הפסדי הטבות סוציאליות -

80. התובע טוען כי לפי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, מחויב כל מעסיק לבטח בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 01.01.2008 וכי החל מיום 01.01.2014 המעביד יפריש סך הכל, כולל הפרשה למרכיב הפיצויים 12% מהשכר המבוטח ועל פי הפסיקה 12.5% מהשכר המבוטח. טענה זו מקובלת, ולכן - לגבי שני הסכומים המשקפים את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד יש להוסיף 12.5%, והפיצוי יחושב בהתאם:

12.5% X 1,157,000 (= 395,000 + 762,000) = 145,000 ₪ בקירוב.

כאב וסבל -

81.     התובע טוען כי נגרמו לו כאב וסבל רבים מאוד, לאור פגיעותיו הקשות, גילו הצעיר,  הצלקת שנותרה על גופו, הפגיעה הקשה בכושר העבודה שלו שגרמה לו לתלות בזולת ולמחסור בעבודה, 17 ימי האשפוז, התקופה הממושכת בה היה מרותק למיטה סמוך למועד התאונה, מצבו הנפשי הרע בנוסף לאובדן שמחת החיים. גם האם העידה כי התובע הפך מאדם פעיל לחסר מעש  (עמוד 29, שורות 7-13). התובע עותר לפיצוי בסכום של 400,000 ₪ בגין כאב וסבל.
82. הקבלן הראשי מציע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 40,000 ₪.
83. עמדתי היא כי בראש נזק זה יש להעמיד את הפיצוי על סך של 180,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד -

84.     התובע העיד כי בסמוך למועד התאונה אימו סעדה אותו, הן במשך תקופת האשפוז והן במשך תקופה ממושכת לאחר מכן, שבה היה מרותק למיטה (עמוד 27, שורות 9-11). אף האם העידה לגבי הענקת עזרה שכזו, בתקופה האמורה. ממשיך וטוען התובע כי מאז התאונה ועד היום הוא תלוי בזולת, במשך כל שעות היממה, כולל לצורך ביצוע פעולות יומיומיות פשוטות. כך, למשל, לטענתו הוא צריך עזרה בנעילת נעליים ובמקלחת. התובע מבקש פיצוי של 400,000 ₪ עבור ראש נזק זה, הן לעבר והן לעתיד – ללא פירוט החישוב.
85. הקבלן הראשי טוען כי מתן העזרה בהיקף הנטען לא הוכח ואין בסיס לטענה לגבי סיוע במשך כל שעות היממה, במיוחד שעה שהתובע שב לעבודה סדירה לפרקים, ולאור כך שהוכח כי התובע נוהג, מבלה ופעיל. הקבלן הראשי סבור כי אין מקום לפיצוי כלל בראש נזק זה.
86. הואיל והתובע הציע לפסוק פיצוי בראש נזק זה באופן גלובלי, על דרך האומדנה, אני מעריכה את הפיצוי הראוי בסך של 150,000 ₪ בשים לב במיוחד לעזרה המהותית הרציפה במשך כשנה לאחר התאונה, העזרה המתונה כיום, והאפשרות הממשית כי בעתיד העזרה תהא מהותית יותר לעת התבגרותו של התובע.

הוצאות רפואיות נלוות והוצאות נסיעה -

87.     לטענת התובע כחלק ממכלול הטיפול הרפואי, הוא נשא בהוצאות לצורך ריפויו, וזכאי לפיצוי בגובה הוצאותיו הרפואיות ככל שהן לא כלולות בסל הבריאות לפי חוק ביטוח ממלכתי, התשנ"ד-1994. התובע מסביר כי לא שמר בידיו קבלות אך מפנה לכך כי לפי הפסיקה מקובל להעניק פיצוי גלובלי עבור הוצאות סבירות בעבר גם ללא קבלות, כאשר החומר הרפואי הרב אשר הוגש כראיה מדגים את היקף הטיפולים הרבים ומלמד גם על הוצאות הנסיעה הרבות אשר היו כרוכות באותם טיפולים. התובע עותר לפיצוי גלובלי בסך על 200,000 ₪.
88. הקבלן הראשי מדגיש שאין ראיות בכתב לגבי ראש נזק זה ולא הוצגו קבלות, מה גם שהתאונה הינה תאונת עבודה, כך שהמל"ל מכסה את כל ההוצאות לפי הדין - ולכן מבוקש לדחות את דרישת התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה.
89. לאחר שקילת הטעונים ועיון בתיעוד הרפואי, והגם שלא צורפו קבלות לגבי העבר, ובשים לב לפגיעה ברגל אשר מצריכה נסיעות עודפות במקום הליכה - אפסוק פיצוי בסך 45,000 ₪.

סך הנזק –

90. לאור האמור – סך ראשי הנזק הוא הבא:

 

 

הפסדי השתכרות לעבר – 395,000 ₪;

הפסדי השתכרות לעתיד – 762,000 ₪;

הפסד הטבות סוציאליות – 145,000 ₪;

נזק לא ממוני – 180,000 ₪;

עזרת צד ג' – 150,000 ₪;

הוצאות רפואיות ונסיעות – 45,000 ₪;

סך הכל: 1,677,000 ₪

ניכויי תקבולי המל"ל -

91.     כמפורט באישורים על תשלומים מאת המל"ל, שולמו לתובע דמי פגיעה, גמלת נכות זמנית, מענק נכות מעבודה וקצבת נכות מעבודה. מטעם המל"ל הוגשו מסמכים עם סיכום הסכומים בסכום מצטבר של 945,985 ₪, ובמעוגל, 946,000 ₪.
92. התובע מסכים (מן הסתם) כי יש לנכות באופן עקרוני את סך תקבולי המל"ל מהנזק, ואף מסכים לכל החישובים לגבי הסכומים לניכוי כפי שהוצגו מטעם המל"ל, למעט בנקודה אחת. לטענת התובע, לפי חישובי המל"ל, נוכו מתגמולי המל"ל סכומים אשר אמורים להשתלם בעתיד עבור קצבת זקנה בסיסית בלבד, אך לטענתו הוא יהא זכאי בעתיד לקבל קצבת זיקנה עם תוספת ותק מקסימלית בשיעור 50%, כך שיש להגדיל את שיעור "הניכוי מהניכוי" בזיקה לתוספת הוותק. הקבלן הראשי לא הביע עמדה לגבי נושא זה. באופן עקרוני, הדין בנקודה זו עם התובע (וראו את ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.03.2018) פסקאות 25-32), משמע שיש לקחת בחשבון את תוספת הוותק בנוגע לניכוי קצבת הזיקנה. אלא מאי? שעיון במסמכים שצורפו מטעם המל"ל לא מלמד בהכרח כי החישוב של המל"ל התייחס רק לקצבת הזקנה הבסיסית. לא ניתן להבין בבירור מהמסמכים – אם נוכתה רק גמלת הזקנה "הבסיסית" או שגם תוספת הוותק. במצב דברים זה, ועל מנת שלא לקפח את התובע – דומני כי יש להורות למל"ל לבדוק שנית את המסמכים מטעמו לגבי ניכוי קצבת הזקנה, וככל שיש צורך לבצע עדכון של הסכום לניכוי בהתאם לאמור מעלה, המל"ל יודיע לכל הצדדים והם יבצעו את העדכונים הנדרשים.
93. לכן, בשלב זה, יש לנכות מסך הנזק את תקבולי המל"ל בהתאם לעמדת המל"ל כפי שמפורטת במסמכים שהוגשו, והיתרה היא הבאה: 1,677,000 ₪ בניכוי 946,000 ₪ = 731,000 ₪. ככל שהמל"ל יודיע שיש לשנות את הסכום בשל האמור בפרק זה, כלומר בשל החישוב מחדש בגין תוספת הוותק - הסכום עשוי להשתנות מעט.

סיכום –

94. נוכח האמור מעלה במקובץ, אני מורה כדלקמן:

התביעה מתקבלת.

לגבי תביעה התובע - יש לחייב את שני הנתבעים, המעביד והקבלן הראשי, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 731,000 ₪, בתוספת שכ"ט בשיעור של 20% (ובתוספת מע"מ כחוק) וכן להשיב לו את הוצאותיו בגין חוות הדעת שהוגשו בתיק ובגין האגרה, משוערכות להיום.

לגבי החלוקה הפנימית של האחריות בין המעביד לבין הקבלן הראשי – יש להטיל 2/3 מהאחריות על שכמו של המעביד ו-1/3 מהאחריות על שכמו של הקבלן הראשי.

לגבי תביעת המל"ל – תביעתו נגד הקבלן הראשי מתקבלת, בהתאם ליחס החלוקה המצוין מעלה, ולכך יש להוסיף הוצאות משפט בסך 15% (בתוספת מע"מ כחוק), וכן להשיב לו את הוצאותיו בגין חוות הדעת שהוגשו בתיק, משוערכות להיום.

את כל הסכומים יש לשלם תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

ניתן היום, ג' סיוון תשפ"ב, 02 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

 

תמר נאות פרי