בית הדין הארצי לעבודה
עב"ל 32366-09-21

 

 

ניתן ביום 03 יולי 2022

 

 

	______   ____	המערערת בעב"ל 32366-09-21     המערער בעב"ל 1572-12-21
	-
	המוסד לביטוח לאומי	המשיב בשני ההליכים
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר נציגת ציבור (עובדים) גב' שרה זילברשטיין היפש, נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי כהן

 

 

פסק  - דין

השופטת חני אופק - גנדלר

1. לפנינו שני ערעורים המעלים שאלה משפטית דומה, והיא - כיצד ייקבע בסיס השכר לנפגע בעבודה, כאשר מדובר במחלת מקצוע או פגיעה כתוצאה ממיקרוטראומה, אשר להן תקופת חביון, כך שהנכות נוצרה לאחר סיום תקופת העבודה שבה נגרמה הנכות, והשכר במועד היווצרות הנכות נמוך מהשכר בתקופה העבודה שבה נגרמה הנכות?
2. במקביל להליכים אלו נדונו בפנינו הליכים מקבילים בעניין הנדון: עב"ל 25217-06-21 שקולניק - המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 9545-04-21 לוי - המוסד לביטוח לאומי, ובגדרם ניתן ביום 9.6.2022 פסק דין, אשר הינו פסק הדין המנחה בעניין זה (להלן – עניין שקולניק).

 

 

(א) הרקע העובדתי

 

(א)(1) הערעור הראשון – עב"ל 32366-09-21 – עניין 

 

3. הערעור הראשון סב על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (השופט יוחנן כהן; ב"ל 26850-07-20 וב"ל 18061-10-16), בגדרו נדחתה תביעתה של המערערת, ______ (להלן – המנוח), כנגד החלטת פקיד תביעות על חישוב בסיס שכרו של המנוח. בעניין זה הוכרה מחלת הסרטן של המנוח כ"פגיעה בעבודה", כאשר "אין חולק על כך שמועד הפגיעה שנקבע בעניינו של המנוח הוא 1.4.2005" (סעיף 4), והשאלה שנותרה להכרעה היא שאלת אופן חישוב בסיס שכרו.
4. המנוח עבד בחברת "שלאון" עד לשנת 1990, ובעקבות החשיפה לאסבסט בעבודה זו חלה בסרטן.
5. לאחר מכן, עד חודש יולי 2002, עבד המנוח כעצמאי.
6. במהלך ניהול ההליך משפטי (ב"ל 18061-10-16), בהודעת המוסד מיום 5.4.2020 הוכרה מחלת הסרטן שבה חלה המנוח כפגיעה בעבודה, וזאת בתחולה מיום 1.4.05. במועד זה לא עבד המנוח.
7. בשנת 2008 נפטר, למרבה הצער, המנוח ממחלתו. המערערת הוכרה כזכאית לקצבת תלויים.
8. לטענת המערערת, ממכתב ההכרה ששלח המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) ביום 17.3.20 עולה כי בסיס השכר חושב על פי הכנסתו בשנת 2002, על אף שמועד הפגיעה הוא בשנת 2005, ולמרות שהמחלה נגרמה בעת עבודתו של המנוח בחברת "שלאון", והמנוח נפטר בשנת 2008. לטענתה, אין כל הצדקה לחשב את בסיס השכר של המנוח על יסוד הכנסתו בשנת 2002, שכן אף לגישת המוסד, המנוח לא עבד בשנת 2005, שהוא המועד בו נקבע שנוצרה הנכות. לעמדתה, יש לחשב את בסיס השכר בהתאם להכנסתו של המנוח מהעבודה בה נפגע, קרי, בהתאם לשכרו בחברת "שלאון", שבה השתכר פי שלושה מבסיס השכר שקבע פקיד התביעות.
9. המוסד טען כי לצורך חישוב קצבת התלויים של המערערת נלקחה בחשבון הכנסתו של המנוח בחודשי רבע השנה האחרונים שבהם עבד המנוח. בהתאם לדיווחים המצויים אצל המוסד, המנוח עבד כעצמאי עד אמצע שנת 2002. לפיכך, החודשים שנלקחו לצורך חישוב בסיס השכר הם אפריל, מאי ויוני בשנת 2002, ולכן המוסד פעל כדין ויש לדחות את התביעה.
10. בית הדין האזורי סקר את המסגרת הנורמטיבית, ממנה הסיק כי:

 

"22. שילוב הוראות סעיפי החוק שצוינו מביא לכלל מסקנה כי מאותו רגע שבו המבוטח אינו יכול לעבוד, בין אם בעבודתו ובין אם בעבודה אחרת, נולדת הזכות לקבלת "דמי פגיעה". מועד זה הוא "המועד הקובע" לעניין גיבושה של הזכות לדמי פגיעה. במקרים אחרים, מועד הפגיעה יכול להיקבע על פי קביעתה של הוועדה הרפואית מהו המועד שממנו התחילה הנכות של המבוטח, המזכה אותו בדמי פגיעה או מענק או גמלה, בהתאם לנסיבות העניין".

 

11. במקרה הנדון הכריע בית הדין האזורי כי:

 

"29. משנקבע כי התאריך 1.4.2005 הוא המועד הקובע, הרי שממועד זה יש למנות את רבע השנה אחורנית, על מנת לבצע את חישוב בסיס השכר. לא נשמעה טענה כי המנוח חלה בעת תקופת עבודתו במפעל. גם המומחית שמונתה מטעם בית הדין במסגרת ב"ל 18061-10-16 ציינה כי חשיפה לאסבסט, על שלל סוגיו, עלולים לגרום לסרטן ריאות עם יחס של "מנה – תגובה" ותקופת חביון ארוכה וכי כ – 80% ממקרי המיזותליומה הקשורים לחשיפה לאסבסט מתגלים לאחר תקופה של 20-40 שנה ממועד החשיפה הראשוני (ראו ע' 5-6 לחוות דעת המומחית ד"ר קרין ציקל שלום, שהוגשה בתאריך 14.1.2020, י.כ.).

30. לאור תקופת החביון הארוכה ובהינתן כי מחלת המנוח התגלתה זמן רב לאחר שסיים את עבודתו במפעל, הרי שיש להתחקות אחר רמת חייו של המבוטח במועד הכי קרוב שקדם למועד הקובע ועל בסיס הכנסותיו בתקופה זו, לגזור את חישוב הקצבה.

[...]

32. טענת התובעת כי יש לחשב את בסיס השכר לפי המועד בו עבד המנוח במפעל, שם נגרמה למנוח מחלתו, יכולה להוביל למצב דברים בו הקצבה תהווה מעין "תשלום עודף" - כפיצוי עבור רמת החיים שהיתה קיימת במועד הקובע ולא שימור המצב הקיים עובר למועד זה. אף אם נסתכל על תכליתו הסוציאלית של החוק, באופן המחייב פרשנות המטיבה עם המבוטח לא נוכל לקבל את טענות התובעת. הפסיקה קבעה כי התכלית להטיב עם המבוטח עומדת בבסיס העיקרון של שימור רמת חייו של המבוטח ערב הפגיעה שנגרמה לו, בהנחה כי פגיעה כזו תגרום, בסבירות גבוהה, לירידה בהכנסותיו של המבוטח".

 

12. כמו כן, התייחס בית הדין האזורי לשינוי שחל בנהלי המוסד בשנת 2016, עליו הרחבנו בעניין שקולניק, וקבע ששינוי זה היה חוקי שכן הוא עולה בקנה אחד עם פסק הדין בעב"ל 65/09 (ארצי) יורם זרה - המוסד לביטוח לאומי (1.2.10) (להלן – עניין זרה):

 

"34. בקציר האומר נוסיף כי עיון בנוהל הנתבע משנת 2016, שהחליף את הנוהל משנת 2003, אותו ביקשה התובעת לתקוף, בטענה כי הוא פוגע בזכויותיהם של מבוטחים רבים נוכח הקביעה של בסיס שכר שגוי, מעלה כי נוהל זה משקף נאמנה את המסקנות אליהן הגיע בית הדין הארצי בפסק דינו בעניין זרה, בעיקר בנוגע לצורך לשמור על רמת חייו של המבוטח ערב "המועד הקובע". גם בעניין שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי החישוב שעשה הנתבע על פי נהליו הפנימיים הוא מוצדק ותואם את הלך הרוח שנקבע בפסיקה בעניין זה".

 

13. נוכח טעמים אלו, נדחתה תביעת המערערת, כאמור.

 

(א)(2) הערעור השני – עב"ל 1572-12-21 – עניין סלוטורה

 

14. הערעור השני סב על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר אברהם בן קרת ומר עמוס הראלי; ב"ל
    53559-12-18), וגם בו נדחתה תביעתו של המערער כנגד דרך חישוב בסיס השכר שערך המוסד, על פי שכרו של המערער עובר למועד תחילת הנכות.
15. בעניין זה, המערער הועסק בחברת נשר בשנים 1953- 1963 וכן בשנים 1969- 1999. לאחר מכן עבד המערער בחברת האחים עובדיה בע"מ מחודש 10/2001 ועד חודש 11/2011.
16. ביום 20.12.14 הגיש המערער תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין ליקוי בעור וזאת בעקבות חשיפתו לשמש בעבודתו בחברת נשר. ביום 19.4.15 הוכרה מחלת SCC כמחלת עור הנובעת מחשיפתו לשמש בחברת נשר. ביום 12.9.16 נקבעה תחולת הנכות מיום 12.5.02.המוסד חישב את בסיס בסיס השכר של המערער על יסוד שכרו בחודשים פברואר עד אפריל 2002, בתקופת עבודתו אצל האחים עובדיה. אולם, לטענת המערער, יש לחשב את הגמלה על בסיס שכרו מחברת נשר, שם חלה לאחר שעבד מספר שנים ברציפות בחשיפה לשמש.
17. בית הדין האזורי סקר את התשתית המשפטית, ממנה עולה "כי רציונל סעיף 98 הוא שמירת רמת חייו של המבוטח טרם הפגיעה בעבודה, וכן כי המועד הקובע הוא מועד תחילת הנכות אשר נקבעה על ידי וועדה רפואית" (סעיף 35). אשר למקרה שלפניו קבע כי:

 

"38. במקרה דנן, בוצע הליך מסודר לבירור מועד תחולת נכות, כאשר וועדת הערר קבעה לבסוף כי מועד תחילת הנכות הינו 12.5.2002. בתאריך זה עבד התובע באחים עובדיה, ומכאן שבסיס השכר על פיו תקבע קצבת נכותו ייקבע משלושת החודשים שקדמו לו – היינו 2-4/2002.

[...]

40. זאת ועוד, גם מבחינה רעיונית יש לדחות את טענתו של התובע, שכן הרציונל של סעיף 98(א) הינו לשמור על רמת החיים של התובע טרם הנכות – היינו, בזמן שהתובע עבד באחים עובדיה – ולא לפצות את התובע עקב מחלתו שהחלה באחים נשר...".

 

18. ביחס לחוזר המוסד משנת 2016, נאמר כי "התובע לא ביקש להגישן כחלק מחומר הראיות בתיק וממילא שחוזרי הנתבע אינם יכולים להורות בניגוד להוראותיו של החוק" (סעיף 44).

 

(ב) טענות הצדדים

19. המערערים מבקשים, בתמצית, כי בית הדין יקבע כי החוזר משנת 2016 נעשה שלא כדין ובניגוד לפסיקה, וכי בסיס השכר שיילקח בחשבון הוא השכר במועד בו נרכשה הנכות. לטענתם, חוזר 2016 נעשה שלא כדין, שכן הפסיקה גלומה בענין עב"ל (ארצי) 327/97המוסד לביטוח לאומי – הררי (2.4.10) (להלן – עניין הררי), וחוזר 2016 סותר אותה, אינו מתייחס למצבים מיוחדים ומוביל לתוצאות אבסורדיות. עוד טוענים המערערים כי חוזר 2016 פוגע במיוחד דווקא בחלשים, וזאת תוך הבאת מספר דוגמאות, ובהן - עבודה לאחר יציאה לפנסיה; עבודה לתקופה קצרה בשכר זעום; חישוב בסיס שכר שאינו קשור בכל דרך או צורה למועד בו ארע המקרה הביטוחי; יישום תקנה 15. המערערים מציינים כי ההנמקה בפסקי דין אינה מתיישבת עם מנגנון ביטוח נפגעי העבודה, וכי ממילא גם לאחר פסק דין זרה המשיך המוסד לפעול שבע שנים על פי חוזר 2003 עד שהותקן חוזר 2016. המערערים מבקשים לערוך היקש מהפסיקה בנוגע לחישוב בסיס השכר בתיקי החמרת מצב, כשלטענתם במצבים בהם נקבעה למבוטח נכות בשיעור 0%, ולימים הוחמרה הנכות, נלקח בחשבון השכר של המבוטח במקום העבודה בו נרכשה הנכות. עוד טוענים המערערים לאי אחידות בהחלטות ואפליית מבוטחים, ולצורך כך צירפו דוגמאות של מספר מבוטחים. המערערים טוענים שבמקרים הפרטניים חושב השכר על בסיס שכר שרירותי שאין לו כל קשר לעבודה בה נגרמה הנכות. כמו כן, נטען כי בקשה להעיד את עורכות ההנחיות ובקשה זו נדחתה על ידי בית הדין, ובכך לא ניתן לה יומה בבית הדין. משלא איפשר בית הדין עריכת דיון הוכחות לא ניתן למערער יומו. גב' אטדגי הוסיפה וטענה כי המוסד לא פירט כיצד חושב בסיס השכר ובענין זה היא מבקשת לשמור על הזכות להשלים טיעון.
20. המוסד טען כי לעולם יהא גובה קצבת הנכות והמענק עקב הפגיעה בעבודה קשור קשר הדוק בממוצע השכר של המבוטח עת נקבעה לראשונה הנכות, וכי המבחן אינו קשור לתשלום בפועל של דמי פגיעה או גמלת נכות. המוסד טען כי מדובר במועד תחולה אחיד החל מקביעתה לראשונה של תחילת הנכות על ידי הוועדה הרפואית וכך גם בקביעת הזכאות לגמלה עקב החמרת מצב. המוסד הפנה לפסק הדין בענין זרה שם הובהר הרציונל של היזקקות לשכר עובר לתחילת הנכות בפגיעה בעובדה בעילת המיקרוטראומה. המוסד הוסיף וטען כי אין מקום להיבנות מענין הררי שכן באותו מקרה המבוטח היה מובטל מספר חודשים קודם לגילוי המחלה ולכן חישב המוסד את הגמלה על בסיס שלושת החודשים בהם עבד. עוד הפנה המוסד לאמור בפסק דין זרה, שבו נקבע כי אין בידי המערער שם להיבנות מענין הררי. המוסד בקש לדחות את הטענה כי חוזר 2016 מנוגד לדין, שכן לטענתו ההנחיות מבוססות על שנקבע על ידי בית הדין בעניין זרה, לפיו בסיס השכר לתשלום הגמלה יהיה על בסיס השכר ששולם למבוטח עובר למועד תחילת נכותו. המוסד תמך טיעונו בעבל (ארצי) 86/08 עוזי שליט - המוסד לביטוח לאומי (17.5.09), שם, כך נטען, נקבע כי אין לקבל פרשנות משתנה לפיה בסיס השכר יהיה לפי הגבוה יותר. לאור הנפסק בעבל (ארצי) 1646-04-13 זלינגר – המוסד (10.4.16) שינוי המצב המשפטי טעון תיקון חקיקתי. המוסד טען כי בדין נדחתה הבקשה לזמן את עורכת ההנחיות, שכן מדובר בשאלה משפטית וההנחיות ממילא גובשו על בסיס הדין לרבות ההלכות שנפסקו. בענין אטדגי הבהיר המוסד כי בסיס השכר נקבע בהתאם להכנסתו של המנוח בשנת 2002.

 

(ג) דיון והכרעה

21. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות. להלן יפורטו נימוקינו.
22. שני המקרים בפנינו דומים למקרים שנדונו בענין שקולניק, שם פירטנו בהרחבה את ההתפתחות החקיקית והפסיקתית בנוגע לשאלה כיצד ייקבע בסיס השכר לנפגע בעבודה. ראשית, דחינו את הטענה כי יש אפשרות בחירת ההסדר המיטיב על ידי המבוטח, שכן (הדגשות במקור):

 

"30. לטעמנו, נקודת המוצא לדיון היא כי בדין המצוי – ומבלי שנביע עמדה לגבי הדין הרצוי – על המוסד לקבוע את השכר לתשלום הגמלאות על פי נקודת זמן אחידה, ואין מקום לאמץ בדרך פרשנית הסדר המאפשר בחירת ההסדר המיטיב על ידי המבוטח, מבין שתי נקודות זמן (מועד רכישת הנכות או מועד היווצר הנכות לפי הגבוה מבין השניים). מסקנה זו מושתתת בראש ובראשונה על לשון סעיף 98(א) לחוק המכתיבה את מגבלות פרשנותו. בלשונו של סעיף 98(א) לחוק אין כל עיגון לתפישה הפרשנית, לה טוענים המערערים שבפנינו, בדבר הסדר בחירה. יתר על כן, הסעיף מנוסח כקובע נקודת זמן אחת, ממנה מחושב השכר ברבע השנה, היא ה"יום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה", ולא כהסדר של בחירת ההסדר המיטיב מבין שניים. בהעדר עיגון לשוני לתפישתם הפרשנית של המערערים אין מנוס מדחייתה, שכן הפרשנות לה טוענים המערערים אינה חוצה את השלב הראשון של ההליך הפרשני, הוא הרובד הלשוני.

 

[...]

 

36. הנה כי כן, אין בפסיקה, לרבות בענין הררי, עיגון לתפישה לפיה סעיף 98 בא לעגן הסדר בחירה. נהפוך הוא, הודגש בה, וענין שפר ממחיש זאת, כי סעיף 98(א) לחוק מגלם הסדר אחיד, הוא מנין רבע השנה מ ה"יום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה", וכי התקנות שהותקנו מכוח סעיף 100 הן שמאפשרות הגמשתו".

".

 

23. אשר למועד האחיד, הגענו למסקנה כי:

 

"48. הנה כי כן, כאשר הפגיעה בעבודה נוצרת בדרך של מיקרוטראומה או מחלת מקצוע אזי תחשיב בסיס השכר ייעשה, ככלל, בשים לב לשכר במועד תחילת הנכות. זאת, כיוון שבמועד זה התגבשה לראשונה עילת התביעה מכוח עילת המיקרוטראומה או מחלת המקצוע, ולכן רעיונית רק אז "מגיעים לראשונה דמי פגיעה", כלשון סעיף 98(א) לחוק....

49. לענין מחלת מקצוע או מיקרוטראומה, בפסק הדין בענין זרה (המוזכר בחוזר 2016 אליו נתייחס בהמשך), ביקש המבוטח לטעון כי במחלת מקצוע לא ניתן להצביע על מועד מדויק  כמועד הפגיעה, ולכן הבסיס לתשלום הגמלה אמור להיות על פי שכרו בשלושת החודשים האחרונים במקום העבודה בו לקה במחלת המקצוע. טענה זו נדחתה, וכך נאמר (ההדגשה שלנו):

 

"סעיף 92 לחוק קובע כי  הזכות לדמי פגיעה מתגבשת ביום שבו המבוטח אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה אחרת. מאותו רגע נולדת הזכות לדמי פגיעה. מועד זה ניתן לכנותו כ"תאריך הקובע" את מועד התגבשות הזכות לדמי פגיעה. לגבי נכה כתוצאה ממחלת מקצוע או מיקרוטראומה, "התאריך הקובע" עשוי להיות דינמי, משום שמחלת מקצוע עלולה להתפתח באופן הדרגתי, היינו בשלבים ..... יחד עם זה, אפשר שהתאריך הקובע יהיה היום שבו הוועדה הרפואית קבעה כיום תחילת הנכות. תאריך זה הוא התאריך בו בשלה הנכות, ועקב כך נולדה מאותה עת זכאותו של המבוטח לקצבה או למענק. הרציונל הקיים בעניין זה ביחס לדמי פגיעה קיים גם לגבי קצבה ומענק. כשם שדמי הפגיעה נולדים במועד בו נגרם לנפגע בעבודה אובדן כושר העבודה, כך קצבת נכות או המענק נולדים, בעת שנפגע העבודה איבד את כושרו לעבוד באופן מלא או חלקי.

במקרה הנוכחי, קבעה הוועדה הרפואית כמועד תחילת הנכות, מועד תחילת חלק מאובדן הכושר בעבודה של המערער, את תאריך 1.6.97. מועד זה הוא המועד המשמש כתאריך שממנו ימנו אחורנית את רבע השנה שעל פיה יחושב השכר הרגיל לצורך קביעת דמי הפגיעה או קצבת הנכות או המענק (סעיף 98 לחוק). הרציונל העומד מאחורי דרך חישוב זו הוא לשמור על כך שהכנסת נפגע העבודה אחרי התאונה או מחלת המקצוע לא  תפחת מהכנסתו לפניה. לצורך זה "מצלמים" את הכנסתו של נפגע העבודה לפני הפגיעה בעבודה במגמה לשמור על הכנסה זו גם לאחר הפגיעה. ההנחה העומדת מאחורי רציונל זה היא, שאפשר שהפגיעה בעבודה תגרום לירידה בכושר העבודה של נפגע העבודה ובעקבותיה לירידה בהכנסותיו. יוצא, איפוא, שחישוב השכר הרגיל לצורך חישוב תשלום המענק למערער נעשה בהתאם לחוק. רציונל  זה  מצא את ביטויו גם בפסיקתנו בסוגיית "החמרת מצב" ....".

 

 

[...]

51. ערים אנו לכך כי בתקופת חביון המחלה – קרי בפער הזמן שבין מועד העבודה בה נרכשה הנכות מכוח עילת המירוטראומה או מחלת המקצוע לבין מועד היווצר הנכות - עשויים לחול שינויים בשכר המבוטח. אולם, נתון זה אינו מצדיק סטייה ממסקנתנו בדבר חישוב בסיס השכר על יסוד מועד היווצר הנכות...".

 

24. לאור האמור, נפסק בעניין שקולניק כי:

 

"56. סיכום ביניים: סעיף 98(א) לחוק מגדיר את נקודת הזמן לתחשיב בסיס השכר כ"יום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה", ובהקשר למחלות מקצוע או עילת המיקרוטראומה, אשר להן תקופת חביון, משמעות מועד זה הוא מועד היווצר הנכות. בסעיף 98(א) לחוק אין עיגון לשוני להסדר בחירה בהקשר של נפגעי עבודה בדרך של מחלת מקצוע או מיקרוטראומה, ועל כן ומטעם זה אפשרות פרשנית זו – הכרוכה בעלויות תקציביות ופגיעה בשוויון – נדחתה. מששללנו את הסדר הבחירה הרי שהפרשנות אשר בה אוחז המוסד משתלבת טוב יותר עם מבנה החוק והעילות להכרה באדם כנפגע עבודה, ומכל מקום לא הוכח כי טובת המבוטחים כקבוצה מצדיקה סטייה מכך. במילים אחרות, לטעמנו לא הוכח כי כאשר למחלה תקופת חביון ארוכה טובת המבוטחים כקבוצה מצדיקה היזקקות לשכר במועד בו נרכשה הנכות על פני השכר במועד בו נוצרה הנכות. כאמור, קשה להעריך את השפעות חלוף הזמן, היינו אם בתקופת החביון עלה שכרו של המבוטח או ירד, והדבר תלוי לעיתים בנתונים חיצוניים למבוטח (כגון, ומבלי למצות, היחס בין היצע העובדים לביקוש להם; מצבו הכלכלי של המשק, ועוד). מכל מקום, כיוון שעסקינן בתקופת החביון, בה הנכות טרם נתנה אותותיה, הרי שאף אם חלה ירידה בהכנסה זו הרי שאין לייחסה לנכות מעבודה. משכך, שיקול טובת המבוטחים כקבוצה אינה מכריעה את הכף לכאן או לכאן". 

 

25. בחוזר המוסד משנת 2016 עוגנו עקרונות לתחשיב שכר הבסיס תוך שנשלל הסדר הבחירה ותחת זאת נקבע כי התחשיב יהא "לפי שלושה החודשים שקדמו למועד בו מגיעה לראשונה דרגת נכות". בעניין שקולניק קבענו כי:

 

"59.     ... לצורך הדיון נניח כי חוזר 2016 בא בעקבות האמור בפסק הדין בענין זרה (אשר הוא אף נזכר בו), וכי הוא נועד לשקף את הדברים שנאמרו בפסק הדין האמור. בכך לא מצאנו טעם לפגם בהתנהלות המוסד. נהפוך הוא, טוב עשה שהתאים את המדיניות בחוזרים היוצאים תחת ידו להלכה הפסוקה בענין. משכך, לטעמנו, המיקוד הראוי אינו בחוזרים אלא בדרך פרשנות סעיף 98(א) לחוק, כשמלאכת פרשנות הדין ממילא נתונה לבית הדין (השוו בהיקש: דנא 4960/18 ש‏ולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.5.18))".

 

 

26. לאור האמור לעיל, יש להגדיר את המועד הקובע, אשר בזיקה לו יחושב בסיס השכר, כמועד תחילת הנכות, ולא המועד בו נרכשה הנכות, ולכן דין טענה זו בשני הערעורים להידחות.
27. סוף דבר – דין הערעורים להידחות. בנסיבות הענין, ומשהערעורים העלו שאלה הראויה לדיון – לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות.

 

ניתן היום, ד' תמוז תשפ"ב (03 יולי 2022), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

 

לאה גליקסמן, שופטת, אב"ד		חני אופק-גנדלר, שופטת		מיכאל שפיצר, שופט

 

גברת שרה זילברשטיין-היפש, נציגת ציבור (עובדים)

מר מרדכי כהן, נציג ציבור (מעסיקים)