מהם הקשיים הקיימים במנגנון הקבוע בסעיף 6ב לחוק?

בית המשפט העליון דן בשאלה מהם הקשיים הקיימים במנגנון הקבוע בסעיף 6ב לחוק? קשיים

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' אילני) בת"א 43505-01-15 מיום 25.7.2022, שבה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן, בהתאמה: ועדת העררים והמל"ל) מיום 18.1.2022, בנוגע לדרגת הנכות הנפשית הצמיתה שנקבעה למשיב בעקבות פגיעתו בתאונת דרכים.

הרקע

2. ביום 20.2.2011 נפגע המשיב בתאונת דרכים, אשר הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המל"ל (להלן: התאונה). בהמשך לכך, התקיימו מספר הליכים בעניין קביעת דרגת נכותו של המשיב – בוועדה רפואית לנכות מעבודה של המל"ל (להלן: הוועדה הרפואית); בוועדת העררים; ובבתי הדין לעבודה. ההחלטה הרלוונטית לבקשה דנן התקבלה כאמור על-ידי ועדת העררים, ובמסגרתה נקבע כי המשיב סובל מנכות נפשית בשיעור של 40%, מתוכם 30% כתוצאה מן התאונה (להלן גם: החלטת ועדת העררים או ההחלטה).

3. במקביל להליכים הנ"ל, הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), לבית המשפט המחוזי בירושלים. במסגרת התביעה, ביקש המשיב להתבסס לעניין שיעור נכותו הצמיתה על החלטת ועדת העררים, לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים. המבקשת, מצדה, הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את החלטת ועדת העררים, לפי הסעיף האמור, ובהמשך לכך, למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט, לשם קביעת דרגת נכותו הצמיתה של המשיב בתחום הנפשי. בבקשה נטען, בעיקרו של דבר, כי אין בהחלטת ועדת העררים כל התייחסות לטעמים שעמדו בבסיס החלטה קודמת של ועדת העררים (אשר בוטלה בפסק-דין של בית הדין הארצי לעבודה), בדבר העדר קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המשיב לבין התאונה. נוסף על כך, המבקשת טענה כי העובדה שהמשיב הציג את טענותיו לפני ועדת העררים באמצעות עורך-דינו, בעוד שלמבקשת לא ניתנה הזדמנות דומה, פוגעת בשוויון ומצדיקה, כשלעצמה, להיעתר לבקשתה להביא ראיות לסתור ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

4. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בעיקרו של דבר, נקבע כי בניגוד לטענת המבקשת, ועדת העררים התייחסה בהחלטתה העדכנית לעברו של המשיב, ובהמשך לכך אף ייחסה חלק מהנכות שנקבעה לו לעברו הרפואי ולא לתאונה. עוד צוין, כי ועדת העררים הייתה ערה לפער הזמנים הנטען על-ידי המבקשת, שבין התאונה לבין הופעתם של תסמינים נפשיים אצל המשיב, אך הגיעה למסקנה שונה מזו של ועדת העררים שקדמה לה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקשת לא הוכיחה שוועדת העררים הסתמכה על חוות הדעת הרפואית שהוצגה לה בלי להפעיל שיקול-דעת עצמאי.

5. על החלטה זו נסובה הבקשה שלפניי, ובמסגרתה חוזרת המבקשת על עיקר טענותיה לפני בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

7. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בנוגע להבאת ראיות לסתור, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 2851/20 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פס' 12 (15.7.2020); רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" – המאגר הישראלי לביטוחי רכב, פס' 7 (28.2.2019)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה; ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. בהקשר זה יצוין, כי העובדה שוועדות רפואיות שונות הגיעו למסקנות מקצועיות שונות, אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן היתר להבאת ראיות לסתור. עוד יצוין, כי בניגוד לטענת המבקשת, מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי ועדת העררים התייחסה בהחלטתה למכלול השיקולים הרלוונטיים, ובהם עברו של המשיב, ההתדרדרות שחלה במצבו מספר שנים לאחר התאונה, וההסבר להתדרדרות זו.

8. לא נעלמו מעיניי טענות המבקשת, ביחס לפגיעה בשוויון וחוסר האיזון בין הצדדים, כמפורט לעיל. ואולם, יש לזכור כי חוסר שוויון זה מובנה במנגנון שקבוע בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, וכי מנגד,            למנגנון האמור יתרונות ברורים, ובהם ייעול הדיון וקיצורו, תוך חיסכון במשאבים (באמצעות ויתור על עריכת חוות-דעת רפואיות מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט); אחידות בקביעת שיעור הנכות, ועוד (ראו: רע"א 683/19 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פס' 14 (27.3.2019); דברי הסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 5), התשמ"ד-1984, ה"ח 1674 (להלן: תיקון מס' 5); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול - חברות הביטוח הישראליות בע"מ, מה(4) 230, 243-242 והאסמכתאות שם (1991) (להלן: עניין הפול); ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 702 (1986); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 684 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין); שמואל מורד "התנאים להפעלת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975" הפרקליט לז 362, 363-362 (תשמ"ז) (להלן: מורד); ג'מיל נאסר "נכותו של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" עלי משפט ה 143, 150-149 (התשס"ו) (להלן: נאסר)).

9. אם כן, בהינתן האיזון שקבע המחוקק במסגרת המנגנון החוקי הקיים, אין די בטענה לחוסר שוויון בין הצדדים כדי לבסס בקשה להבאת ראיות לסתור, שכן, כאמור, מדובר בחוסר שוויון מובנה (ראו: מורד, בעמ' 381-380). חלף כך, יש להצביע על נסיבות חריגות, אשר מצדיקות היענות לבקשה (וראו מצוות המחוקק, כי היתר להבאת ראיות לסתור יינתן רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו"), וזאת לא נעשה בענייננו. די בכך כדי לדחות את הבקשה שלפניי.

10.  יחד עם זאת, ראיתי להעיר, במישור הדין הרצוי, כי אני סבורה שבמנגנון הקבוע בסעיף 6ב לחוק טמונים קשיים, אשר מצדיקים לשוב ולבחון את האיזון הגלום בו; ולהלן אסקור את עיקריהם.

(-) בהתאם להסדר הקבוע בסעיף הנדון, המזיק עלול להיות מחויב בדין על-בסיס קביעה שנתקבלה בהליך אחר, שהוא לא היה צד לו; ומבלי שהתאפשר לו, במסגרת אותו הליך, להפנות שאלות הבהרה למומחים ואף לחקור אותם בחקירה נגדית (ראו: עניין שלמה, בפס' 15). ואמנם, קיים קושי ממשי בהכפפת בעל-דין לקביעות שהתקבלו בהליכים שהוא כלל לא היה צד להם, ואשר משפיעות עליו באופן ישיר (ראו: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 509 (מהדורה חמישית, 2022); עניין שומרה, בפס' 17 והאסמכתאות המובאות שם; ריבלין, עמ' 727; נאסר, עמ' 172).

(-) עוד יצוין, כי במצב שבו דרגת הנכות שנקבעה בהליך אחר מחייבת לצורך ההליך השיפוטי לפי חוק הפיצויים, הרי שאף לבית המשפט שדן בהליך אין אפשרות להפנות למומחה שאלות מטעמו, ולהתרשם באופן בלתי אמצעי ממקצועיותו של המומחה, ממהימנותו, מהבדיקה שביצע ומהתשתית העובדתית שעמדה ביסוד חוות דעתו. זאת, בניגוד למנגנון הקבוע בסעיף 6א לחוק הפיצויים – מינוי מומחה רפואי על-ידי בית המשפט (ראו: ריבלין, בעמ' 678).

(-) קושי נוסף שטמון בהסתמכות על קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל, נעוץ בכך שהדוחות של ועדות אלו אינם כוללים הנמקה מפורטת, באופן שמקשה אף הוא, מטבע הדברים, הן על הצדדים הן על בית המשפט, לבקר את מסקנותיהן (ראו ריבלין, שם).

(-) היבט נוסף של חוסר איזון, נובע מכך שלניזוק קיימת אפשרות להמציא לוועדה חוות-דעת רפואית מטעמו, בעוד שלמזיק לא עומדת אפשרות כזו. המצאת חוות-דעת רפואית מטעם הניזוק, לא רק שהיא מפרה את האיזון בין זכויות הצדדים, היא אף עלולה לפגום, ולו למראית עין, באובייקטיביות המקצועית ובעצמאות של הוועדות הרפואיות. יצוין, עם זאת, כי בפסיקה נקבע שאין בחשש זה, כשלעצמו, כדי להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית, ובלבד שהחלטותיה התקבלו על בסיס הפעלת שיקול-דעת עצמאי (ראו: עניין שומרה, פס' 16, 20-19; וכן ראו: ריבלין, עמ' 728). כמו כן, אמנם האפשרות של ניזוק להיות מיוצג בוועדה על-ידי עורך-דין, מגבירה אף היא את חוסר השוויון, אולם גם אפשרות זו אינה מצדיקה, כשלעצמה, הבאת ראיות לסתור.

11. דומה, אפוא, כי יש מקום לבחון, אם בשלה העת לערוך בחינה מחודשת של ההסדר הנדון, בהתחשב בניסיון שנצבר במהלך השנים הארוכות שבהן הוא מוחל (לא נעלם מעיניי, כמובן, כי לאורך השנים ישבו ועדות רבות על המדוכה, ודנו בשאלת אופן קביעת דרגת נכות, בתביעות נזיקין ובתביעות על פי חוק הפיצויים).

12. מכל מקום, כאמור, כל עוד ההסדר הקבוע בסעיף 6ב עומד על כנו, הרי שלמרות הקשיים שהוא מעורר, "זה רצון המחוקק ואין מקום שבתי המשפט יקבעו הלכות שתסכלנה את יישום הוראות החוק בנדון" (רע"א 7127/12 בן חמו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 6 (‏30.12.2012).

13. סוף דבר: בשים לב לכל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

          ניתנה היום, ‏י"א בשבט התשפ"ג (‏2.2.2023).

_________________________

   22076130_R01.docx   מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט,  https://supreme.court.gov.il