לפני כבוד השופט הבכיר, יובל גזית
התובעים	פלונים נגד
הנתבעים	1. _____ 2. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ 3. _____ 4. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 5. ___

פסק דין

עובדות המקרה שלפניי כמו נלקחו מתוך ספר מתח טראגי אך למעשה הינן מציאותיות וכואבות.

1. 16/9/2011, שעת בוקר מוקדמת, קרן שני רחובות מרכזיים בתל אביב. בחורה צעירה שכל עתידה לפניה מאבדת את חייה כתוצאה מפגיעת רכב גדול (suv) מסוג ב.מ.וו, מ"ר: 6MNE933 אשר הטיח אותה מעל גדר הפרדה אל רכב נוסעים מסוג פורד, מ"ר: 65-964-35.
2. הרכב הפוגע היה נהוג בידי הנתבע מספר 1. לידו ישב חברו, הנתבע מספר 5.

לאחר הפגיעה נמלטו השניים מן המקום, הסתירו את הרכב בחניון תת-קרקעי ועזבו את הארץ בחופזה לצרפת.

1. לימים הועמדו השניים לדין בצרפת, הורשעו ונגזר דינם (על הנתבע 1 הוטלו 5 שנות מאסר ועל הנתבע 5 חמישה עשר חודשי מאסר).

במסגרת פסק הדין שניתן בצרפת נפסק פיצוי לבני משפחת המנוחה.

1. המנוחה הייתה בת 25 במותה.
2. התובעים 1 ו- 2 הינם הוריה ויורשיה.

התובע 3 הינו העזבון.

1. הנתבעת 2 הינה מבטחת רכב הב.מ.וו (להלן גם:"רכב א'").

הנתבע 3 נהג ברכב הפורד (להלן גם:"רכב ב'") ואילו הנתבעת 4 הינה מבטחת רכב הפורד.

1. נוכח המחלוקות בין הצדדים ותיאוריהם אין מנוס מציון פרטים מסוימים או עובדות בפסק הדין אשר קשים לקריאה ובית המשפט מצר על כך ומתנצל מראש בפני המשפחה. התיאורים נדרשים לשם קביעת החבות בהתאם לדין ועל מנת להסביר את קביעת בית המשפט, למשפחה ולנתבעים. (כמו גם לערכאת הערעור אם תידרש לפסה"ד). עם זאת, הפרטים יהיו חסויים לציבור.
2. התאונה, תאונת "פגע וברח" מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.
3. המשפחה ובן הזוג של המנוחה עשו כל שביכולם כדי לאתר את הנהג וחברו ולהביאם לדין.

כאמור לעיל, המאבק הפרטי והציבורי רחב ההיקף שהנהיגו, נשא פרי והשניים הועמדו לדין, הורשעו ודינם נגזר.

1. פסק דין זה אינו עוסק בנורמת התנהגות רצויה או במוסריות של מי מן הנתבעים אלא בגובה הפיצוי לו זכאים התובעים.
2. מסיכומי הצדדים עולה כי המחלוקות העיקריות המתעוררת בתיק הן כלהלן:
3. מחלוקת ראשונה נוגעת לשאלה האם הרכב הראשון הוא שהביא לפגיעה הקטלנית במנוחה או שמא 2 הרכבים היו מעורבים בפגיעה שהביאה למותה. המשמעות נוגעת לגורם המפצה. במידה ויתברר כי רכב א' בלבד גרם למותה של המנוחה אזי רק הנתבעת 2 תישא בפיצוי אולם אם יתברר כי המוות נגרם מפגיעת שני הרכבים והתאונה הינה "תאונה מעורבת" כהגדרתה בסעיף 3 (ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 אזי הנתבעות 2 ו- 4 יישאו בפיצוי בחלקים שווים.
4. המחלוקת השנייה נוגעת לשיעור נזקיה של המנוחה.

 

1. המחלוקת השלישית, האם הוצאות התובעים לצורך הבאה לדין של הנהג והנוסע, קרי הנתבעים 1 ו- 5 אשר ברחו לצרפת הם בגדר ראש נזק בר פיצוי בהתאם לתקנות הפיצויים.
2. המחלוקת הרביעית נוגעת לשאלת נזקיה של אמה של המנוחה בשל טענתה כי הלכת אלסוחה חלה בעניינה.
3. המחלוקת החמישית נוגעת לשאלה האם יש לקזז את הסכומים שנפסקו עבור התובעים בהליך המשפטי בצרפת.

דיון והכרעה

מחלוקת ראשונה

האם עסקינן בתאונה "מעורבת", על פי החוק או שמא מבטחת אחת צריכה לשאת בפיצוי?

12.

13.

14.

15.

16.

17.

18.

19.

20.

21.

22.

23.

24.

25. אי לכך אני קובע כי רכב הנתבע 1 הוא שהביא לפגיעה הקטלנית במנוחה, ועל כן על הנתבעת 2 בלבד לשאת בפיצוי בגין הנזק.

מחלוקת שנייה

סוגיית נזקיה של המנוחה

 

1. מדובר בתאונת דרכים; המנוחה הייתה בת 25 במועד התאונה, צעירה בראשית דרכה. עסקינן בתביעת העיזבון להפסד השתכרות בגין "השנים האבודות". ראשי הנזק הרלוונטיים שעל הפרק הם פיצוי בגין הפסד שכר לעבר וכן הפסד שכר לעתיד בגין "השנים האבודות", כאב וסבל והוצאות קבורה ואבל.
2. הפסד השתכרות: בהלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ פ"ד סא (1) 325 (2006)), נקבעו היסודות שעל פיהם יש לערוך את חישוב הפיצוי בנסיבות כגון אלו. בעניין פינץ בית המשפט קובע אמנם שהבסיס הרעיוני לפיצוי לניזוק חסר תלויים הוא שיטת הידות אך בית המשפט קובע שיטת חישוב גלובאלית המורכבת מבסיס השכר – בד"כ השכר הממוצע במשק X שעור ההפסד כפול 30% כפול תקופת ההפסד). אשר לבסיס השכר, מקום בו העתיד המקצועי של הניזוק לוט בערפל, וככזה הוא המקרה שלפנינו, יש לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק (ראו ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא פ"ד ס (3) 13 (2005)).

28. התובעים מבקשים לטעון כי קורות חייה של המנוחה עד כה, מראים כי המנוחה הייתה בעלת כישורים אישיים ובינאישיים יוצאי דופן ובעלת חוסן אישי נפשי. לדבריהם, עובר לתאונה הוסמכה כמדריכת כושר במסגרת שירותה הצבאי, לאחר מכן למדה בקולג' בארה"ב שם סיימה לימודיה בהצטיינות והסומכה כמדריכת פילאטיס. לדבריהם, אף הוכח כי עובר לתאונה עבדה המנוחה באופן זמני וחלקי הן במסגרת המכון לתרבות הגוף, בעולם התנועה, בקיבוץ ניר דוד, כאשר החלה לפתח תחום של פילאטיס מכשירים בסטודיו ובנוסף, באופן זמני וחלקי במסגרת מכון הפילאטיס של דליה מנטבר בצפון תל אביב, בסניף המכון שהייתה בדרכה אליו במועד התאונה. לדברי התובעים, המנוחה אף תכננה ללמוד פיזיוטרפיה באוניברסיטה.

29. מחקירת אמה של המנוחה עולה כי המנוחה סיימה שנת לימודים אחת בקולג' (פרוטוקול הדיון מיום 28.7.20 עמ' 89 ש' 15-23) ובמקביל למדה קורסים שונים שלא במסגרת קולג' (עמ' 91 ש' 29-35). העדה העידה כי תעודת ההסמכה כמדריכת פילאטיס לא ניתנה בקולג' בארה"ב, אלא מגוף אחר (עמ' 94 ש' 10-16). העדה אף הודתה כי המנוחה עבדה באופן חלקי בשני מקומות, אך למעשה אינה יודעת כמה השתכרה ולא שללה את דיווחי הביטוח הלאומי (עמ' 94 ש' 27-35, עמ' 95 ש' 1-17).

30. העדה אף הודתה כי המנוחה טרם נרשמה ללימודים אקדמיים בתחום הפיזיוטרפיה ואמורה הייתה קודם לכן לעבור מבחן פסיכומטרי (עמ' 95 ש' 24-35, עמ' 96 ש' 1-4). מעדות מעסיקתה, כפי שיפורט בהמשך, עולה תמונה אחרת לפיה רכשה ציוד במטרה כי המנוחה תנהל לטווח הארוך את תחום פילאטיס המכשירים, מה שעל פניו לא עומד בכפיפה אחת עם רצונה לעיסוק המנוחה בתחום הפיזיוטרפיה.

1. היה מצופה כי התובעים יציגו נתוני שכר של עובדים אחרים בתחום הפילאטיס או נתונים סטטיסטיים על שכר התחלתי בעבודת במקצוע של האוחזים בתעודה כזו על מנת לתמוך בטענתם על כושר השתכרותה הצפוי של המנוחה.
2. אומנם מעסיקתה הגב' קורן שדמי העידה כי מדובר בעובדת מאוד מוכשרת (ס' 6,11 לתצהירה), אולם העדה הודתה כי המנוחה עבדה אצלה כמדריכה במשרה חלקית ביותר בת כ-4 שעות שבועיות (עמ' 131 לפרוטוקול הדיון מיום 28/7/20 בשורות 10-35). העדה הודתה כי רוב העובדים עובדים אצלה באופן חלקי, ולמעשה רק עובדת אחת מגיעה לשיעורי ההשתכרות אותם ציינה בתצהירה, 700 ש"ח ליום (ס' 9 לתצהיר עמ' 134 ש' 1-14 עמ' 135 עמ' 136 ש' 1-11).
3. העדה הצהירה בסעיף 5 לפיה המנוחה הייתה אמורה לנהל באופן בלעדי את תחום פילאטיס המכשירים לטווח הארוך, מה שכביכול נותן בסיס למחשבה כי הייתה אמורה להשתכר שכר ניכר, אולם לא ניתן לקבל דבריה אלו בדבר שיעור ההשתכרות: העדה בתצהירה טענה כי היא ומדריכה אחרת נסעו לאחר שהמנוחה נהרגה לעבור הכשרה בפילאטיס מכשירים. אך העדה לא הציגה כל נתוני שכר של אותה מדריכה שמנהלת תחת המנוחה את התחום, ולכן לא ניתן לדעת מדבריה כמה צפויה הייתה המנוחה להשתכר לו אכן הייתה תוכניתה מתממשת. מדובר בתוכנית שנרקמה לפני למעלה מעשור עובר לעדותה, והעובדה כי לא הוצגו נתונים על רמת השתכרות של מחליפתה של המנוחה בתוכנית העתידית שרקמה טרם נהרגה אומרת דרשני.
4. בכל מקרה אמה של המנוחה העידה כי תכננה ללמוד פיזיוטרפיה, כך שממילא לא ברור אם הייתה אכן מנהלת באופן בלעדי תחום פילאטיס מכשירים בסטודיו או עוסקת בתחום זה אותו תכננה ללמוד.

35. לפיכך לא עלה בידי לקבל את הטענה כי המנוחה הייתה משיגה שכר העולה על השכר הממוצע במשק, ולא הוצגו ראיות ברמת ההסתברות הנדרשת להוכיח את שיעור השתכרותה באופן בו חוזים אותו התובעים.

36. מנגד אף לא מצאתי כי יש לקבל את הטענה כי הוכח כי לא היה עולה בידי המנוחה להשתכר שכר בגובה השכר הממוצע במשק. אומנם לא הוכח כי התובעת עבדה במועד פטירתה במשרה מלאה או הגיעה לרמת השתכרות של השכר הממוצע במשק, ואכן לא הוצג תשתית ראייתית כי במועד זה עבדה באופן מלא כאמור בשכר מלא אלא בעבודות זמניות וחלקיות, אולם אין חולק כי המנוחה נהרגה בהיותה בת 25 בלבד. אין חולק כי בגילה הצעיר כבר הייתה בידה תעודת הסמכה ללימוד פילאטיס, ולאור עדות מעסיקתה ברי כי הייתה מתפתחת תעסוקתית בכיוון זה או כיוון דומה, ואף לנוכח עדות אמה כי הייתה לומדת לקראת תואר אקדמי, אני סבור כי רמת השתכרותה בעתיד לא הייתה נופלת מהשכר הממוצע במשק.

37. אי לכך אני סבור כי אין בנתונים שהוצגו להראות כי יש לחרוג מההנחה כי יש לערוך את החישוב על בסיס השכר הממוצע במשק.

לפיכך, נחשב אובדן שכר לעבר מיום התאונה 16.9.2011 ועד היום (6/23):

141 חודשים X 12,101X 30% = 511,872 ₪.

בתוספת ריבית מאמצע התקופה = 545,276 ₪.

ולעתיד:

12,101 ₪ X מקדם היוון עד גיל 67 237.1894 X 30% = 861,069 ₪

לפיכך, הפיצוי בגין הפסד השכר מסתכם בסך 1,406,345 ₪ לעבר ולעתיד.

1. הוצאות קבורה ואבל: אין חולק כי מדובר בהוצאות שהן בגדר נזק מיוחד טעון הוכחה. עם זאת, נהוג לפסוק פיצוי בגין הוצאות אלו על דרך האומדנה אף אם שיעורם המדויק לא הוכח (ראו בין היתר דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 744 (1998)). התובעים טוענים לפיצוי בגין רכיב זה בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה. בנסיבות המקרה אני מוצא לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי על דרך האומדנה בסכום כולל של 17,000 ₪.
2. כאב וסבל – נזק לא ממוני:

לטענת התובעים סך הנזק עומד על 53,394 ₪

לטענת הנתבעת 2 עומד סך הנזק על 50,656 ₪.

חישוב בית המשפט: 54,757 ₪ .

סה"כ נזקיה של המנוחה נכון למועד מתן פסק הדין: 1,478,102 ₪.

מחלוקת שלישית

שאלת הוצאות התובעים בהעמדה לדין של הנתבעים

40. בית המשפט מבין את רצון המשפחה לגרום להעמדת הנהג הפוגע וחברו לדין ולמיצוי הדין עמם. זהו גם אינטרס ציבורי לעשיית צדק עם המנוחה ומשפחתה וכן גורם הרתעתי בפני עבריינים. עם זאת אציין, כי איני מוצא צורך להכריע בשאלה העקרונית האם הוצאות מעין אלו שהוציאו התובעים מהוות ראש נזק בתביעה בהתאם לחוק הפלת"ד שכן במקרה דנן שיעור הוצאות אלו לא הוכח כלל וכלל, לא שיעורן ולא הצורך במאבק ציבורי מלכתחילה.

ראשית, אציין בהקדמה לדבריי כי בהחלטה מיום 21.9.2018 נדחתה בקשתם של התובעים לתבוע בגין עילות תביעה שאינן בהתאם לחוק הפיצויים.

להלן בקצרה חלק מן ההחלטה:

"סעיף 8 לחוק הפיצויים קובע:

" 8. (א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון."

7. כב' השופט ריבלין בספרו "תאונות הדרכים , תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית, עמ' 393, מציין:

"חוק הפיצויים מציע משטר פיצוי "טהור" בהעדר אשם. שלוש הן האפשרויות המוכרות, בשיטות משפט שונות, באשר להסדרי העדר-אשם: ... 3) הסדר בו מתבטלת כליל העילה בנזיקין – הסדר טהור של ייחוד עילה. הסדר זה הוא ההסדר שנבחר בשיטתנו. הקושי בהסדר הטהור אינו רק הקושי הנעוץ בהגבלת הגישה לבית המשפט ובגריעת עילת התביעה בנזיקין כי אם גם בהפנמת הנזק כולו על ידי המשתמש ברכב ומבטחתו וזאת אף במקרים בהם הוחמר הנזק על ידי גורם שלישי."

8. סבורני כי אין מקום לפרשנות שונה של החוק, וכי מתן אפשרות של תביעה בשני מסלולים שונים במקביל תרוקן את סעיף החוק מתוכן ואפרט:

9. בחוק זה נקבע מנגנון ייחודי של אחריות מוחלטת אשר אינו נדרש לבחינת אשמו של הנוהג ו/או רשלנותם של הנפגעים.

סעיף 3(ג') לחוק הפלת"ד קובע :

" האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינא אם היה או לא היה אשם מצד הנהג ואם היה או לא היה אשם תורם של אחרים"

10. המחוקק, לא הבחין בין תאונות דרכים שאירעו כתוצאה מאשמו של אדם לבין תאונות דרכים שאירעו עקב רשלנות חמורה של כל גורם המעורב בתאונות הדרכים. מטרת חקיקת החוק הינה תכלית סוציאלית- מתן פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים ללא קשר למידת אשמתו לקרות התאונה. המחוקק אף קבע בשונה מן ההסדר שבפקודת הנזיקין, שנועד להחזיר את המצב של הניזוק לקדמותו, קובע חוק הפיצויים בעניינים מסוימים הסדרים מגבילים או אחידים לעניין חישוב הפיצויים (כגון "הכנסה מירבית בגובה שילוש השכר הממוצע במשק, בסיס שכרו הנקי לאחר הפחתת מס הכנסה (סעיפים 4 (א) 1() ו4 (א) ( 2) לחוק) (ע"א 2591/09 אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל ( 22.2.11).

11. אף אם קיימת סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים עונשיים מכוח פקודת הנזיקין, הרי שלנוכח כלל ייחוד העילה, לא ניתן לעתור לפסיקת פיצויים עונשיים על פי חוק הפלת"ד.

כמו כן בע"א 2591/09 אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל ( 22.2.11) " כל עוד יש לו (משום קיום חובת הביטוח האישי ואי-כניסתו לחריגים של סעיף 7 לחוק הפיצויים כמפורט לעיל) עילה לפי חוק הפיצויים, אין הוא יכול לתבוע פיצוייו לפי פקודת הנזיקין..."

12. לפיכך חרף נסיבות התובענה טראגיות וכואבות ככל שיהיו, מקרה מזעזע בהיבט האנושי ציבורי הרי שנסיבות אלה אינן יכולות לשנות את המצב המשפטי, ולפיכך דין העילות שאינן לפי חוק הפלת"ד להימחק מכתב התביעה."

אומנם במסגרת ע.א. 68946-10-18 נקבע כי דיון בסוגיה זו יידון במסגרת התיק העיקרי, אך מדברי בית המשפט המחוזי עולה כי בית המשפט המחוזי אינו סבור כי הוצאות כאלו נכללות בהכרח בראשי הנזק:

"למעלה מהצורך נציין כי בעוד שקשה להלום מתיחת קו החוצה בין אירוע הפגיעה הפיזית במנוחה לבין הנטישה וההימלטות ממקום התאונה ומהארץ, תוך הפרדתם לשתי פרשיות נפרדות, אין לקבוע בהכרח כי מסע ציבורי חוצה יבשות, שהשתרע על פני תקופת שנים, ושבגינו נגרמו למערערים, מן הסתם, הוצאות לא זניחות, לצורך הבאת העבריינים הנמלטים לדין, נכלל בהגדרת תאונת הדרכים ומהווה חלק בלתי נפרד מהסיכון התחבורתי, או שמא מן ראוי להבחין, לעניין ההוצאות, בין הימלטות ממקום התאונה לבין הימלטות מהדין".

41. בכל מקרה מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה זו, הרי שבמקרה דנן לא הוכח כי הנתבעים הועמדו לדין רק בשל מאבקם הציבורי של התובעים, וסביר כי היו מועמדים לדין פלילי ממילא. לא הוצגו ראיות כי אך עקב המאבק הושגה מטרה זו (ראה עמ' 158 ש' 27-28).

מן המפורסמות הוא כי רובם המכריע של העבריינים מועמד לדין גם ללא צורך במאבק ציבורי (ראה גם עמ' 86 לפרוטוקול דברי בית המשפט), ולא הוכח כי במקרה דנן המאבק הוא שהוביל להעמדתם לדין, ואלמלא התקיים היו חומקים מדין.

42. למעשה עד התביעה אביה של המנוחה, התובע 1, העיד כי הנשיא סרקוזי הבהיר כבר בתחילת הדרך כי הנאשמים יעמדו לדין הצרפתי, וכך אכן היה (ראה גם עדותו בעמוד 164 לפרוטוקול הדיון מיום 28/7/20 ש' 21-26). יש אף לציין כי לצרפת הסכם הסגרה עם ישראל, ועל כך אין חולק, כך שמלכתחילה לא הייתה אמורה להתעורר כל בעיה בהעמדת הנתבעים לדין אף ללא מאבק ציבורי, לא כל שכן כה יקר.

 

לא זו אף זו, אביה של המנוחה העיד כי המאבק הציבורי מטרתו הייתה להביא בהחמרת הדין עם הנאשמים (עמ' 161 ש' 1-4 עמ' 182 ש' 19-31), וכן כי הרעש התקשורתי נועד להשפיע על הסכום של הפיצויים שייפסק בעתיד (עמ' 164 ש' 34-35 עמ' 165 ש' 1).

כלומר לא נטען כי המאבק נועד בעיקרו לעצם הבאה לדין ומיצוי הדין עם הנאשמים, אלא לעורר הד תקשורתי שיביא להחמרה בעונש והגדלת הפיצוי.

ברי כי במצב זה הרי מדובר בהוצאות שהוציא ניזוק מרצונו החופשי ועל דעת עצמו והרי שאינן ברות פיצוי ראה ת.א. מחוזי (י-ם) 860/94 ולס פרופרטיז ני ג'רוסלם דבלופמנט ממילא בע"מ, בו נפסק - "גם אם נגרמו לתובעות הוצאות שונות - אין הן בנות פיצוי, שהרי התובעות בחרו מרצונן החופשי להוציאן"

43. מעבר לכך ממילא לא הוכח שיעור ההוצאות. התובעים לא הציגו ראיות לשיעור ההוצאות הנתבע על ידם. כך, לא הוצגו ראיות ע"י ר.פ. שהקים את העמותה לצורך המאבק הציבורי (עמ' 108 ש' 8-14 עמ' 112 ש' 10-12). העד או התובעים לא צירפו דו"ח העמותה ולא הוצגו כל נתונים על הוצאותיה, הכספים שגויסו ולמה שימשו (ראה גם עמ' 110 ש' 10-17).

בחקירתו של העד פ' עולה כי הוא מבקש לתבוע סכומי הוצאות אישיות שנגרמו לו (עמ' 115 ש' 27-28 ס' 5 לתצהירו), אולם הוצאות כאלו לא נתבעו במסגרת התיק בצרפת באופן המעמיד בסימן שאלה את שאלת הוצאותיו (ראה עמ' 22,23,26 לפסק הדין ראיה ה' למוצגי הנתבעת 2) מה גם שהעד ממילא אינו תובע במסגרת תיק זה.

גם התובעים עצמם לא הציגו ראיות להוכיח את הוצאותיהם בדמות תדפיסי בנק, פירוט חשבונות, קבלות וכו'.

44. הלכה פסוקה כי צד הנמנע מהצגת ראיה האמורה להוכיח את טענותיו פועלת ההימנעות נגד הנתבע.

"הימנעות מהבאת ראייה מקינה לחובתו של הנתבע חזקה שבעובדה המעידה בהיגיון ובניסיון החיים לפיו הימנעות כדין הודאה בכל שאילו הובאה אותה ראייה הייתה פועלת לחובת הנמנע (ראה קדמי חלק שני עמ ע"א 1986/92 מד"י נ' פואד אסעד קנ"ז אבו סאלח פד נ (1) 499 (1966) בעמ' 510- 511)."

45. התובע 1 בחקירתו לא ידע לפרט את הסכומים שהציג בתצהירו ס' 50 וטען כי העביר הכול למר פ' שהוא האחראי בנושא, והוא עצמו לא ביקש כל פירוט בנושא (עמ' 169 ש' 20-30), אולם כאמור מר פ' עצמו לא הציג אף הוא בדל ראיה להוצאות אלו.

עוד עולה כי התובעים לא פעלו בהתאם לדוקטרינת הקטנת הנזק ובחרו להיעזר בעורך דין צמרת בעלות גבוהה חלף היעזרות בסנגוריה הציבורית בצרפת (עמ' 171 ש' 1-35). האב הסביר כי עורך הדין הבטיח להם שמדובר בעבודה פרו בונו, אך גבה מהם לבסוף 20,000 יורו או 90,000 יורו (עמ' 172 ש' 1-3). ברי כי במקרה זה היה בכל מקרה על התובעים להפנות טענותיהם לעורך הדין הצרפתי שכביכול לשיטתם לא עמד במילתו ולא להשית הוצאות אלו על הנתבעים.

יתר על כן, בפסה"ד הצרפתי נקבע כי הנאשמים/נתבעים יישאו בכל הוצאות המשפט של הורי המנוחה ואחיה.

אי לכך יש לדחות את טיעוני התובעים בהקשר זה.

מחלוקת רביעית

תחולת הלכת אלסוחה על אמה של המנוחה

46. התובעים טענו לעניין זה כי אמה של המנוחה, היא התובעת 2, זכאית לפיצוי נפרד כקרוב נעדר, בהתאם להלכת אלסוחה, באשר הוכח כי הינה עומדת ב-4 הקריטריונים הנדרשים לתחולת ההלכה:

 

לעניין התנאי הראשון, התובעת הינה בעלת קירבה מדרגה ראשונה למנוחה - אמה. לעניין התנאי השני והשלישי לטענתם, אומנם נדרשת התרשמות ישירה של הניזוק העקיף, אולם הפסיקה הרחיבה וקבעה כי זכאות הניזוק לפיצוי יכולה לקום גם כאשר ההתרשמות שלו מן האירוע הייתה מכלי שני ובלבד שעמד בחושיו על תוצאותיו המיידיות של האירוע הטרגי, והנזק היה צפוי בנסיבות העניין. התובעים מציינים פסיקות שונות (למשל ע"א 3798-95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קאסם חטיב , מט(5) 651 , ,(11.4.1996)

לעניין התנאי השלישי מציינים התובעים כי לעניין זה חלה הגמשה בפסיקת בית המשפט העליון, שקבע כי אין לשלול את האפשרות שנזק אשר התהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף הזמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת, להבדיל מהלם מידי, יהא גם הוא בר פיצוי.

47. התובעים מציינים כי אין כל ספק כי התובעת עומדת בקריטריונים אלו שכן נחשפה זמן קצר, באופן חריג ועוצמתי, לאחר התאונה לפגיעה בבתה באשר נסיבות הפגיעה החריגות ויוצאות הדופן טלטלו את המדינה כולה, וכאימה של המנוחה לא הרפו ממנה וחשפו אותה שוב ושוב לדיווחים תקשורתיים בעניין.

48. אשר לתנאי הרביעי - פגיעה נפשית או פיזית חמורה: לטענת התובעים, בפסיקה נקבע כי שיעור הנכות הרפואית שקבע מומחה בית המשפט היא רק כלי אחד מיני כלים רבים לקבוע את הפגיעה הנפשית ועוצמתה בסיבות העניין.

49. מנגד טוענים הנתבעים כי הלכת אלסוחה אינה חלה על התובעת.

50. הנתבעת 2 טוענת כי הגם ותנאי 1 מתקיים בעניינה של המנוחה, וייתכן בעקרון כי גם תנאים 2-3 מתקיימים, הרי לא מתקיים בעניינה התנאי הרביעי והוא הוכחת נזק נפשי קשה.

51. אכן, העקרונות כפי שעולים מן ההלכות כפי שהוצבו ע"י בתי המשפט קובעות כי לא די בפגיעה נפשית, שהיא למרבית הצער נחלתו של כל מי שאיבד מי מיקיריו. נכות נמוכה - בדרך כלל בין 5% ל15% - שהשפעתה על חי יום יום על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, לא נמצאה כעונה על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה.

 

כפי שנקבע, משמש קריטריון חומרת הפגיעה הנפשית גם במקרה של קרוב שנוכח בזמן האירוע הטראגי בשונה מבענייננו, ואין להפעיל כלפי נפגע משני נעדר כזה קריטריון המקל בדרישת חומרת הנזק הנפשי (ראו: ברע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם ואח' פ"ד נא(2) 267 ( 18.3.97)

 

52. הלכת אלסוחה אם כן הציבה רף גבוה במיוחד לעניין הניזוקים שיפוצו במעגל השני, מחלת נפש כפשוטה - פסיכוזיס או פגיעה נפשית רצינית - נוירוזיס. כעשור לאחר פרשת אלסוחה בחן בית המשפט מחדש ברע"א 5803/95 הנ"ל, את שיעור הנזק הנדרש. שם נקבע כי:

"מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה נפשית שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצויים בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לסייג בדבר חומרת הפגיעה שישאר על כנו".

 

ראה גם פסקי דין מאוחרים יותר: ע"א 6431/96 , 6560/96 בר זאב נ' ג'ומעה מוחמד פ"ד נב(3) 557, [ 4.8.98] - נדונה פגיעתה של ילדה בת 13 בתאונת דרכים. הורי הילדה נכחו בעת האירוע ותבעו לנזק נפשי. נקבע כי לא התקיים התנאי בדבר נזק נפשי בעל עוצמה כנזכר בהלכת אלסוחה, אשר יהיה בו כדי לבסס עילת תביעה לאם ולאב; ת.א. 55469/94 גודלמן נ' צור שמיר חב' לביטוח בע"מ, [ 1.4.98] - נדונה פגיעתה של התובעת 2 בגין נזקיה הנפשיים, שעל פי חוות דעת המומחים לא הגיעו לרמה של פסיכוזה או נוירוזה קשה, בהיותה עדה לתאונה בה נהרג אביה; וכן ראה ע"א 4446/90 ברנע נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ( 8.3.95)

53.

54.

55.

56.

57. אין בליבו של בית המשפט ספק בדבר העצב, היגון והכאב שהם מנת חלקה של התובעת וכן של יתר בני המשפחה. בית המשפט מקווה כי התובעת ובני המשפחה ימצאו הקלה למצוקתם הנפשית, אך קשייה הנפשיים של התובעת אינם עולים בקנה אחד עם הקשיים והקריטריונים המחמירים אותם הדגישה הלכת אלסוחה והפסיקה בעקבותיה, ולכן התביעה בעניין זה נדחית.

מחלוקת חמישית

האם יש לקזז את הסכומים שנפסקו עבור התובעים בהליך בצרפת?

1. טוענים התובעים כי הסכומים שנפסקו עבורם בהליך בצרפת אינם ברי ניכוי שכן בענייננו לא הוכח הדין הזר, ובכל מקרה נפסק כי הקביעות בפסק הדין מצרפת מהוות עדות מפי השמועה ביחס להליך הנוכחי. ראשית, הנתבע 1, המיוצג באופן אישי על ידי עורך דין מטעמו, במובחן ממייצגו מטעם הנתבעת 2, המבטחת, ו/או שותפו לנסיעת הדמים, לא ראו בתשלומים שחויבו בנפרד במסגרת ההליך בצרפת סכום הניתן לניכוי. לו היו רואים בסכומים ששילמו בנפרד כסכום בר ניכוי, חזקה כי היו פונים לנתבעת 2 ו/או 4 בדרישה/תביעה להשבת הכספים ששילמו במסגרת פסק הדין/ההחלטה בצרפת. שנית, הפיצוי הכספי שקיבלו התובעים וילדיהם בצרפת אינו מכוח סעיף 77 לחוק העונשין וממילא אינו בר ניכוי: שלישית, חוק הפיצויים הינו חוק סוציאלי, וניכוי חייב שיעשה במפורש ומכוח חוק. רביעית, בענייננו לא עומד הרציונל לניכוי מהפיצוי, כרציונל העומד בבסיס ניכוי תגמולי המל"ל. חמישית, לא ניתן לקזז פיצוי עונשי שהושת במסגרת ההליך בצרפת, באשר פיצוי זה נוסף לפיצוי בתביעה העיקרית, שישית, לא ניתן לנכות את הכספים שהתקבלו בצרפת או חלקם, באשר הפיצוי נועד לפיצוי התובעים 1 - 2 וילדיהם, שלושת אחיה של המנוחה כנפגעי עבירה. שביעית, לא ניתן לנכות את הכספים שהתקבלו בצרפת או חלקם, באשר אין זהות מלאה בין התובעים בהליך דנן לניזוקים ביחס אליהם נפסק תשלום במסגרת ההליך בצרפת, וכן לא ניתן לנכות הכספים שהתקבלו בצרפת או חלקם, באשר אין זהות מלאה בין הנתבע 1 כאן, לשני הנאשמים בהליך בצרפת. שמינית, לא ניתן לנכות הכספים שהתקבלו בצרפת או חלקם, באשר לא ניתן לעשות הפרדה בינם.
2. הנתבעת 2 טוענת מנגד כי בעניינו הוכח פסק הדין הזר, ועל בסיסו נפתחו הליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבע 1 שכן מדובר ברובו בחיוב של הנתבע 1 והנוסע שהיה עימו המבוטח במנורה.
3. הנתבעת 2 אף טוענת כי יש לנכות את מלוא הסכום שנפסק ולא את הסכום ששולם בפועל שכן התובעים יכולים לפעול לגביית שאר הסכומים שטרם שולמו להם.

הנתבעת מציינת כי עפ"י ההלכה, יש לנכות סכומים שנפסקו במסגרת הליך פלילי מהפיצוי שייפסק בהליך אזרחי, כאשר נקבע כי הסמכות הקבועה בס' 77 לחוק העונשין היא אזרחית במהותה, ומטרת הסעיף הוא הטבת הנזק שנגרם לנתבע.

הנתבעת 2 שללה את שאר טענות התובעים אשר להרחבת חזית ולאי דרישה מהנתבעת 2-3 להחזיר את הכסף.

1. הנתבעת 2 מוסיפה כי בכל מקרה יש לנכות את הכספים אך ורק מחלקה שלה שכן מדובר ברובו בחיוב הנתבע 1 ושל שותפו לנסיעה המבוטח במנורה. לבסוף אף נטען כי הטענה לקיזוז לא נטענה כדבעי בכתב ההגנה ועל כן מהווה הרחבת חזית.
2. פסק הדין שניתן בצרפת ניתן במסגרת הליך פלילי אך החיובים שהוטלו על הנאשמים הינם גם באספקט האזרחי-נזיקי (אף נכתב בפסק הדין "בתביעה האזרחית").

הצדדים מפנים לפסיקה התומכת בגישתם.

עיון בפסיקת בתי המשפט בנושא קיזוז סכומים שנפסקו במסגרת הליך פלילי מעלה כי מסתמנת מגמה ברורה של קיזוז או ניכוי הסכומים שנפסקו בהליך הפלילי מן הסכומים שנפסקו בהליך האזרחי.

המחלוקת העיקרית בין הפוסקים הינה בשאלה האם הפיצוי הינו עונשי או שמא פיצוי אזרחי.

בפסה"ד בעניין אסף (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל. פורסם ב"נבו") דעת הרוב הייתה כי הפיצוי נפסק בגדר תרופה אזרחית הנפסקת לטובת קורבן העבירה (ולכן אין הכרח בהרשעה על מנת לפסוק פיצוי כספי).

בפרשת יאגודייב (רע"פ 228/05 בני יאגודייב נ' מדינת ישראל. פורסם ב"נבו") קבע כב' השופט רובינשטיין:

" כי בסופו של יום הפיצויים שבהם מדובר אכן פיצויים אזרחיים הם, על־פי סימנים שניתנו בהם על־ידי שופטי הרוב בפרשת אסף [4] ובמישור הערכי. יתר־על־כן, לדעתי אם מי שנפסק לטובתו פיצוי לפי סעיף 77 תובע את נזקיו לאחר מכן בהליך אזרחי, יש לנכה! מן הפיצוי שייפסק לו בהליך האזרחי את הפיצוי שניתן על־פי סעיף .77 ראו לעניין זה: ת״א ף-ם) 1751/96 גרוס נ׳ פז גז חברה לשיווק בע״מ [8] (סגן הנשיא ע׳ קמא), כהמשך לת״פ (י-ם) 3034/91 הנ״ל [13] (השופטת פרוקצ׳יה) הנזכר לעיל. סגן הנשיא קמא ציין כי ״אין כאן ׳עונש אזרחי׳ ואין כאן ׳קנס׳ שנצטרף לעונש המוטל בהליך הפלילי, אלא פיצוי מוקדם בלא הוכחת הנזק בהליך אזרחי... ׳על חשבון׳ הפיצויים שיבואו, אם בכלל״(פסק זה נדון בערעור בבית־משפט זה - ע״א 5145/02 גרוס נ׳ פז גז חברה לשיווק בע״נז [6], אך נקודה זו לא עלתה). ראו גם ת״א (י־ם) 1421/99 שמחה נ׳ חברת פז־גז ירושלים בע״מ [9] (השופט צ׳ זילברטל), ברוח דומה; ראו: ת״פ (נצ׳) 316/99 מדינת ישראל נ׳ זהבי [10] (הנשיא י׳ אברמוביץ והשופטים ח׳ גלפז ונ׳ ממן) וכן ת״פ (ת״א) 10340/98 מדינת ישראל נ׳ זרגריאן [11] (השופטת ר׳ משל־ שהם). לדעה שונה ראו ע״פ(ת״א) 71377/00 פז גז חברה לשיווק בע״מ נ׳ מדינת ישראל [12] (השופטת ד׳ ברלינר, בהרכב עם השופטים ז׳ המר ו־י׳ שטופמן). ועוד: פיצויים בעולם ה״אזרחי״ של דיני הנזיקין יכול שיהיו ״עונשיים״ או ״מוגברים״(ראו ע״א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז״ל נ׳ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים [7]; מדובר - כפי שציין השופט ריבלין שם - במקרים כאלה לא ב״ריפוי״ או ״תיקון״, כמסורת דיני הנזיקין אלא בעונש והרתעה - אך לא לאלה הכוונה בענייננו."

בעניין פלוני ( רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל. פורסם ב"נבו") נפסק:

" עולה מכך, אפוא, כי חיוב הנאשם בתשלום לנפגע אינו מהווה "עונש" בגין עצם ביצועה של עבירה, אלא "פיצוי" אזרחי במהותו, בגין הנזק שנגרם לנפגע עקב מעשה העבירה." (כב' הנשיאה בייניש)

נראה כי פסקי דין אלו התוו את הדרך.

מטרת הפיצוי בהליך הפלילי להעניק ולהבטיח פיצוי, ולו חלקי, מהיר ומטעמים אנושיים.

לפיכך, הכלל הוא שיש לנכות את הפיצוי בהליך הפלילי, בהיותו "תרופה אזרחית", מן הפיצוי בהליך האזרחי ושיקול הדעת מסור לערכאה המבררת במקרה הנתון.

בהתחשב באמור לעיל ובנסיבות העניין סבורני יש לנכות את הפיצוי שנפסק ושולם לתובעים.

ודוק; אין להביא בחשבון פיצוי שנפסק לבני משפחה אחרים שאינם תובעים בתביעה שלפניי, כמו גם סכומים שנפסקו לתובעים דכאן אך לא נגבו.

בגין הוצאות קבורה ולוויה נפסק בפסק הדין הצרפתי סכום העולה על זה שנפסק בתביעה זו ועל כן יש לנכות את הסכום שנפסק על ידי בלבד.

בנוסף, כאמור בסיכומי הנתבעת 2, שלא נסתרו, קיבלו התובעים סכום של 92,500 יורו ביום 11/8/15.

סכום זה בערכם בשקלים חדשים ביום קבלתם 439,193.54 ₪ ובשערוך להיום 485,108 ₪.

סכום זה יש לנכות מהערכת הנזק בתביעה זו.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעים את הסכום של 976,000 ₪

(המהווה את הערכת הנזק – 1,478,102 ₪ פחות הוצאות הקבורה והלווייה = 1,461,102 ₪, פחות הסכום ששולם במסגרת פסה"ד הצרפתי (485,108 ₪).

סוף דבר

1. אני מחייב את הנתבעים 1-2 לשלם לתובעים את הסך של 976,000 ₪.
2. הנתבעים 1-2 יישא בתשלום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דינם של התובעים בסכום כולל של 148,500 ₪.
3. טענת הנתבע 1 לפיה יש לפסוק הוצאות לטובתו מקוממת ומרגיזה נוכח העבירות בהן הורשע וקביעות ביהמ"ש הצרפתי. הדרישה נדחית.

התביעה כנגד הנתבעים 3-4 נדחית. הנתבעים 1-2 יישאו בהוצאות התובעים ובהוצאות הנתבעים 3-4. במידת הצורך תוגש בקשה לשומת הוצאות בתוך 20 ימים מיום קבלת פסק הדין.

היות והתובעים בחרו להותיר את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו 4 גם בשלבים מתקדמים של ההליך והיות והנתבעים 1 ו 2 החליטו שלא ליטול את האחריות לפיצוי (וטענו להשתתפות של הנתבעים 3 ו 4 ) גם בשלבים מתקדמים של ההליך אני מוצא לנכון ששני הצדדים יישאו בשכ"ט ב"כ הנתבעים 3 ו 4 בחלקים שווים.

שכ"ט ב"כ הנתבעים 3 ו 4 יעמוד על סכום כולל של 148,500 ₪.

1. התביעה כנגד הנתבע 5 (קלוד אייזיק חייט) נדחית. נוכח העבירה בה הורשע והיות ולא נטל חלק בהליך, אין צו להוצאות.
2. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

פסק דין זה מותר בפרסום.

ניתן היום, כ"ו סיוון תשפ"ג, 15 יוני 2023, בהעדר הצדדים.