לפני כבוד השופט אמיר צ'כנוביץ
התובעת	פלונית
נגד
הנתבעים	1. _____ 2. שומרה חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

1. התובעת, ילידת 1983 (בת 34 במועד התאונה, כיום 41), אזרחית נפאל, אשר לפני התאונה עבדה ברציפות בישראל כ-12 שנה כמטפלת סיעודית. התובעת היתה מעורבת בתאונת דרכים שארעה ביום 5.7.2017 (להלן: "התאונה", "תאונת הדרכים"), נפגעה כהולכת רגל בעת שחצתה את הכביש עם המטופלת (הגב' אואנונו פני ז"ל) אותה סעדה, אשר נהרגה בתאונה.

 

בשל נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, הגישה התובעת תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

1. הנתבעת מכירה בכיסוי ביטוחי ובחבותה בגין התאונה. הצדדים חלוקים בשאלת הנזק, האם נגרמה לתובעת נכות רפואית ו/או תפקודית, וגובה הפיצוי.
2. התובעת פונתה לבית החולים אסף הרופא לחדר טראומה. בחדר המיון נמצאו חבלות בעיקר בפלג גוף שמאל, ראש ופנים. בבדיקתה אובחן פצע חנק מדמם באזור טמפורופריאטליס משמאל. וכן, אובחנה רגישות בירך ופצעי שפשוף בברכיים.
3. בצילום אובחן שבר באגן רמוס פוביס תחתון מצד שמאל וכן שבר בחוליהL5 , שבר ורטיקלי סקרום S1 דניס שלוש וכן חשד להמטומה לשורש מזנטריום.
4. התובעת אושפזה במחלקה הכירורגית מיום 5.7.17 ועד ליום 26.7.17 (21 ימים). שוחררה עם המלצה לחופשת מחלה ל 30 שבועות, המשך מעקב וטיפול.
5. על פי הנטען בכתב התביעה, מאז השחרור מבית החולים, התובעת מטופלת באופן רציף על ידי רופאים רבים ונותרה עם פגיעות קשות, גופניות ונפשיות, המונעות ממנה לשוב לכל עבודה. לאחר התאונה נשארה התובעת פרק זמן מסוים בישראל בו עברה טיפולים רפואיים ולבסוף נאלצה לשוב למולדתה בנפאל.
6. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, שולמו לתובעת דמי פגיעה, תגמולי נכות בעבודה ומענק חד פעמי.

הנכות הרפואית

1. מטעם בית המשפט מונו מומחים לקביעת הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה.

בתחום האורתופדי – מונה כמומחה מטעם בית המשפט, ד"ר טים יעקבי, אשר בדק את התובעת בפעם הראשונה ביום 13.7.2018, ופעם נוספת ביום 23.12.2020.

בבדיקה הראשונה מיום 13.7.18 - נקבעה נכות רפואית צמיתה - 10% בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש המותני, לפי סעיף 37(7)(א), בהתאם לתקנות המל"ל. וכן, 15% בגין הגבלה קלה בתנועות פרק ירך שמאל, לפי סעיף 48(1)(ו') (חלקי), בהתאם לתקנות המל"ל. כמו כן, נקבעו 5% בגין לימפומה (גוש בצד האחורי חיצוני של ירך שמאל) רגישה וכאובה, לפי סעיף 75(1)(א-ב) (מותאם), בהתאם לתקנות המל"ל.

הנכות האורתופדית הצמיתה המשוקללת – 27.33%.

נקבעה נכות זמנית - 100% - למשך 5 חודשים מיום התאונה. ו-50% למשך 3 חודשים נוספים.

בבדיקה מיום 23.12.2020 – קבע המומחה: "...לא מצאתי שוני מהותי בין הבדיקות – מבחינת מגבלה בתנועות הגב ופרק ירך שמאל- אשר מצדיק את שינוי קביעת הנכות.". כך שהנכויות שקבע בחוות הדעת הראשונה נותרו ללא שינוי.

בתחום הנוירולוגי – מונה כמומחה מטעם בית המשפט, ד"ר גלעד יהלום, אשר קבע לתובעת נכות נוירולוגית צמיתה של 10% בגין תסמונת שלאחר זעזוע מוח (לגבי תלונותיה - כאבי ראש, סחרחורת, עייפות כרונית, הפרעות שינה), לפי סעיף 32א(1)(ב) לתקנות המל"ל. וכן, נכות 5% בגין מראלגיה פארסטטיקה (פגיעה בעצב cutaneous הצדי משמאל) המתבטא בכאבים ובהפרעת התחושה ברגל שמאל, לפי סעיף 32(6)(א) (חלקי) לפי תקנות המל"ל.

הנכות הנוירולוגית הצמיתה המשוקללת - 14.5%.

בתחום הפסיכיאטרי - מונה כמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מוניץ, אשר בדק את התובעת ונתן חוות דעת מיום 30.1.2018 (להלן: "חוות דעת הראשונה"), בה קבע לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור 20% בגין מצב דכאון חרדתי הקשור באובדן דמות אהובה, לפי סעיף 34א(3) בהתאם לתקנות המל"ל.

פרופ' מוניץ נחקר בתאריך 14.7.2020 חקירה נגדית על חוות דעתו מיום 30.11.18. לאחר חקירתו של פרופ' מוניץ, הסכימו הצדדים על בדיקה חוזרת של התובעת על ידו.

התובעת נבדקה ביום 20.10.2020 בשנית, על ידי פרופ' מוניץ (להלן: "חוות דעת שניה"). בחוות הדעת הנוספת, קבע כי "האבחנה המבדלת היא בין תסמונת פוסט טראומטית ודכאון." המומחה קובע כי מצבה מתאים לנכות זמנית בשיעור 20% לפי סעיף 34א(3).

התובעת נבדקה על ידי פרופ' מוניץ בפעם השלישית ביום 7.1.2022 (להלן: "חוות דעת שלישית), בנוכחות מתורגמנית. בחוות הדעת בפרק הבדיקה, מציין כי בולטת מגמתיות בתשובותיה ולעיתים הנתונים שמוסרת לא תואמים את אלו שבבדיקה הקודמת. בחוות דעתו קבע כי בהעדר חוויות חודרניות חוזרות של האירוע הטראומטי אין מקום לאבחנה של תסמונת פוסט טראומטית. קובע כי עדיין ממשיך מצב רוח ירוד אך בעוצמה פחותה, ושיפור בדיכאון ומצבה מתאים לסעיף 34ב(3) לתקנות, והעריך נכותה הנפשית בשיעור 10% לצמיתות.

בתחום א. א.ג. - מונה כמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' יונה קרוננברג, אשר בדק את התובעת וקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% בגין ליקוי קל בשמיעה.

הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת (בתחום אורתופדיה, נוירולוגיה, א.א.ג) (וללא הנכות הנפשית, כפי שיפורט בהמשך אינה חלק מהנכות בת פיצוי ע"פ הפלת"ד) הינה - 40.66%.

1. מטעם התביעה העידו התובעת והגב' רחל ג'אן, בתה של המטופלת של התובעת, אשר נחקרו בבית המשפט על תצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעמם. כמו כן, נחקרו פרופ' מוניץ, המומחה בתחום הפסיכיאטרי וד"ר טים יעקבי, המומחה האורתופדי על חוות דעתם.

הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית

1. התובעת ילידת 1983, היתה במועד התאונה בת 34 שנים. עבדה בישראל מאז הגעתה מנפאל בגיל 22, כ-12 שנים כמטפלת סיעודית.

מהראיות עולה כי התובעת בעלת הכשרה מקצועית כמטפלת סיעודית, ועבדה בתחום זה בטיפול בקשישים מאז הגעתה לישראל כשהיא בת 22.

1. על פי עדותה של התובעת, עבודתה כמטפלת סיעודית הינה עבודה פיזית, הכרוכה בהתכופפות מרובה, הרמת המטופלת הסיעודית, הושבתה והשכבה, העברתה ממקום למקום. טיפול מלא במטופלת הסיעודית לרבות היגיינה אישית, מקלחת למטופלת, הלבשה, החלפת בגדים, החלפת טיטולים, וכן, האכלת המטופלת הסיעודית. התובעת אחראית על ניהול משק הבית של המטופלת, לרבות קניות, הכנת אוכל, ניקיון הבית, שטיפת כלים, שטיפת הבית, כביסה, גיהוץ. כמו כן, להוליך את המטופלת ולטייל איתה מחוץ לבית, לרבות דחיפת כיסא גלגלים.
2. התובעת מעידה כי כתוצאה מהפגיעה בתאונה נפגעה פיזית ונפשית, חווה קשיים בהליכה, כאבים ורגישות במפרק ירך שמאל ומגבלה בהנעת מפרק ירך שמאל, נפיחות וכאבים בירך שמאל. מתקשה לעמוד ו/או לשבת, וסובלת מחולשה של רגל שמאל, כאבים והגבלה בתנועת גב תחתון, קשיים בעליה ורידה במדרגות. כאבים עזים באגן וברגליים. נוטלת תרופות לשיכוך כאבים ומתקשה בתפקוד היום יומי.
3. מהראיות שהובאו הוכח כי לאחר התאונה ופטירתה של המטופלת, התובעת הפסיקה לעבוד בעבודתה על פי רישיון העבודה שניתן לה כמטפלת סיעודית.
4. הנתבעת בסיכומיה טוענת כנגד הנכויות שנקבעו על ידי המומחים שמונו מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, הפסיכיאטרי, והנוירולוגי, ומפנה בסיכומיה לפרוטוקול הוועדה הרפואית של המל"ל, לפניו הוצגו חוות הדעת של המומחים שמונו מטעם בית המשפט, אשר קיבלו רק חלק מקביעות המומחים.

אין בידי לקבל את הניסיון של הנתבעת להפנות ו/או להשוות בין קביעות המומחים שמונו מטעם בית המשפט לבין אלה שנקבעו ע"י הוועדה הרפואית של המל"ל, שכן עסקינן בתביעה על פי הפלת"ד, אשר הוכחת עניין שברפואה לרבות הנכויות יכול שתעשה באמצעות חוות דעת המומחים שמונו מטעם בית המשפט ואין להידרש לקביעות הוועדה הרפואית של המל"ל.

1. ד"ר טים יעקבי המומחה בתחום האורתופדי מציין בחוות דעתו המאוחרת (24.12.2020) כי בבדיקה נצפתה התובעת "הליכה ללא מכשירי עזר וללא תמיכה עם צליעה קלה על רגל שמאל". המומחה קובע כי התובעת סובלת מהגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני עם תלונה על הקרנה הכאב לרגל שמאל, לפי דרמטום L5. וכן, מהגבלה קלה בתנועת פרק ירך שמאל, בכל המישורים. וכן, מלימפומה, גוש בירך שמאל רגיש וכאוב.

בחקירה הנגדית ד"ר יעקבי העיד כי בעוד שבבדיקה הראשונה שערך כשנה לאחר התאונה נעזרה התובעת במקל הליכה, בבדיקה השנייה, שנערכה למעלה מ-3 שנים לאחר התאונה לא נעזרה במקל הליכה, כדבריו "הייתה נראית הרבה יותר טוב, נראית. אבל תסתכל מה כתבתי בסיכום, כתבתי שמהותית הבדיקה לא השתנתה, מה זה אומר מהותית ? מה זה אומר מהותית? הבן –אדם פחות כאובה אולי." (פרוטוקול מיום 12.32.24 עמ' 46 ש' 22-24).

ובהמשך העיד כי השתנתה ההתניידות שלה, לא נזקקה למקל הליכה שנועד להעביר אליו משקל, על מנת להוריד משקל מפרק הירך הכואב. על פי עדות המומחה ההליכה של התובעת יותר טובה כי הירך שמאל פחות כאובה, אולם להערכתו כפי שקבע בסיכום חוות דעתו, "אין שיפור ממשי בתנועות" . עמ' 48 ש' 16-17).

מעדותו עולה כי היה שיפור במראה החיצוני של הליכתה אך טווח התנועה בפועל לא השתפר ונותרה הפגיעה בעינה.(עמ' 47 ש' 33-34).

 

1. בחקירה הנגדית נשאל המומחה יעקבי לעניין המשמעות התפקודית של הנכות שקבע בשיעור 15% של פרק הירך. הסביר כי טווח תקין של כיפוף ירך הינו 120 מעלות בעוד שבבדיקה נמצאה מגבלה מינורית 90 מעלות של כיפוף הירך, ואין בעיה ביישור, אולם ישנה בעיה להטות ולסובב את פרק הירך. כך שניתן ללכת ואין בעיה לשבת אבל כאשר אתה מתחיל להסתובב ולעשות תנועה שדורשת הטיה וסיבוב פרק הירך יש בעיה תפקודית לבצעה. (עמ' 49 ש' 14-28).
2. בחקירתו הנגדית לשאלות ב"כ התובעת העיד כי מדד את היקפי הירכיים של התובעת, היקף של ימין היה גדול יותר מהיקף של שמאל, המעיד על חוסר תפקודיות, ירידה בתפקוד, פחות מפתח שרירים. המומחה אישר כי מדובר בממצא אובייקטיבי לכך שהירך השמאלית שנפגעה בתאונה פחות מתפקדת. (עמ' 50 ש' 5-15). " סביר להניח שפחות מאמצת את הרגל השמאלית." (עמ' 50 ש' 19).
3. ד"ר יעקבי העיד בחקירתו הנגדית כי התובעת תתקשה בהליכה בשטח הררי בגלל המגבלה בתנועות סיבוביות של פרק הירך. (עמ' 52 ש' 8-13).
4. הנתבעת טוענת בסיכומיה כנגד שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שקבע ד"ר עקבי המומחה בתחום האורתופדי בחוות דעתו.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בסיכומיהם לעניין זה לא מצאתי כי נסתרו הממצאים ו/או מסקנותיו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, גם לאחר חקירתו הנגדית בבית המשפט, ובנסיבות מצאתי לקבל את חוות הדעת.

1. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי הנכות התפקודית של התובעת בכל הקשור לנכות האורתופדית נמוכה באופן משמעותי מהנכות הרפואית שנקבעה לתובעת בחוות הדעת (27.33%), ויש להעמידה על 10%.

אין בידי לקבל טענה זו.

על פי חוות דעת המומחה התובעת כתוצאה מהתאונה סובלת התובעת מהגבלה קלה בתנועות של עמ"ש מותני והגבלה קלה של תנועות פרק ירך שמאל ובירך שמאל כואבת ורגישה בגין ליפומה.

התובעת בעלת הכשרה מקצועית ועיסוקה במשך 12 שנה טרם התאונה כמטפלת סיעודית, עבודה פיזית, הדורשת עמידה ממושכת על הרגליים, התכופפות והרמת משקל. בנסיבותיה של התובעת מדובר בנכות בעלת משמעות תפקודית, כאשר הנכות התפקודית אינה נופלת משיעור הנכות הרפואית.

1. התובעת בסיכומיה טוענת כי המומחה בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' מוניץ, טעה באבחנתו, כי התובעת סובלת מתסמונת של דיכאון ולא מפוסט טראומה, ולטענתה ככל הנראה, תוצאה של קשיי השפה שמנעו מפרופ' מוניץ להגיע לאבחנה הנכונה.

עוד נטען בסיכומים כי חוות הדעת מגמתית, המומחה מקובע בהערכתו השלילית כלפי התובעת והטענה לרושם של מגמתיות. התובעת סבורה כי המומחה שגה כשקבע שמצב רוחה ירוד אך בעוצמה פחותה, וכן, בכך שהפחית את שיעור הנכות הנפשית מ- 20% ל-10%.

1. הטענה לפיה המומחה טעה באבחנתו, וכי חוות דעתו מגמתית, ומקובע בהערכה שלילית כלפי התובעת נטענת בעלמא ללא כל בסיס ודינה להידחות.

מדובר בחוות דעת שניתנה על ידי מומחה שמונה מטעם בית המשפט, אשר בהתאם לפסיקה משמש כידו הארוכה של בית המשפט, גורם מקצועי בלתי תלוי, אשר רק במקרים חריגים בהם קיימים נימוקים כבדי משקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של מומחה בית המשפט. (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31.12.1988).

1. בבדיקה שערך המומחה פרופ' מוניץ, בשנת 2022, במסגרתה נערכה חוות הדעת השלישית, נכחה מתורגמנית, ע"מ למנוע קשיי תקשורת. לא הוצגה כל עדות ו/או ראיה לקשיי תקשורת במהלך הבדיקה הנ"ל. על כן, יש לדחות טענה בעניין זה אשר לא הוכחה.

כך גם הטענה של התובעת למגמתיות מצד מומחה בית המשפט, והיותו מקובע בהערכה שלילית כלפי התובעת נעדרים כל ממש, ואינם נתמכים בחומר הראיות. לא מצאתי כי נפל כל פגם בהתנהלותו של המומחה ו/או נימוקים כבדי משקל שלא לאמץ את קביעותיו של פרופ' מוניץ בחוות דעתו.

1. התובעת לא זימנה לחקירה את המומחה, פרופ' מוניץ לצורך חקירתו על הממצאים והמסקנות שקבע בחוות הדעת השלישית מיום 7.1.2022. הימנעותה של התובעת מזימונו של המומחה לחקירה על חוות הדעת העדכנית, בלא שהוצג כל טעם סביר לכך, פועלת לחובתה של התובעת. לא נסתרו הממצאים והמסקנות שנקבעו בחוות הדעת.
2. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי ישנה משמעות לאבחנה של המומחה, כי התובעת סובלת מתסמונת של דכאון ושלל תסמונת פוסט טראומטית. לטענתה מדובר בדכאון חרדתי הקשור באובדן דמות אהובה כפי שקבע המומחה בחוות דעתו הראשונה, ולא בשל תסמונת פוסט טראומטית עקב פציעתה של התובעת בתאונה. וכי בנסיבות אלה יש לראות את התובעת כניזוק משני, אשר אינה עומדת בתנאי הלכת אלסוחה. (היעדר עמידה בתנאים : הנזק הנפשי צריך להיות קשה – 10% אינם עונים על דרישה זו, היחשפות למוות של אדם קרוב – פורש בפסיקה כקרובי משפחה והמטופלת אינה עונה על קריטריון זה).
3. המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לסוגיה האם נכותה הנפשית של התובעת נגרמה לה כנפגע ראשוני, היינו חלק מפגיעתה שלה בתאונה או כנפגע משני, כתוצאה מאבל על פטירת המטפלת, דמות אהובה, הקרובה לה.
4. על פי ההלכה הפסוקה שניתנה בבית המשפט העליון (הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קאסם חטיב ואח', פ"ד מט (5) 651) (להלן: "פרשת הסנה"), נקבע כי אם הנכות הנפשית של התובע הוא כנפגע משני, תוצאת לוואי של מות אדם קרוב, כי אז חלים התנאים של הלכת אלסוחה.

כמו כן, נקבע בפרשת הסנה, כי גם מי שהיה חלק מהתאונה יכול להיפגע כ"נפגע משני" לגביו

חלה הלכת אלסוחה (פסקה 4 לפסק הדין).

 

המבחן הרלבנטי אינו בוחן כלפי מי הופנתה הרשלנות, אלא מהי סיבת הנזק הנפשי. היינו, האם מדובר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מפגיעה ישירה בנפגע עצמו בשל ההלם מהסכנה בה נפגע הוא עצמו או כתוצאה מחשיפה לסבלו של אחר. (ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' יפה טרלובסקי (23.1.2007).

1. בחוות הדעת הראשונה משנת 2018 קבע המומחה נכות נפשית בגין מצב דכאון חרדתי הקשור באובדן דמות אהובה בשיעור 20%. בחוות הדעת השלישית שנערכה בשנת 2022( כ-4.5 שנים מהתאונה, 4 שנים לאחר חוו"ד הראשונה), קובע כי התובעת סובלת מתסמונת של דכאון ושולל קיומה של תסמונת פוסט טראומטית, כאשר עדיין ממשיך מצב רוח ירוד אך בעוצמה פחותה, ובהתאמה קבע נכות צמיתה נמוכה במחצית בשיעור 10%.

קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט כי נכות הנפשית של התובעת הינה בגין תסמונת דכאון בשל אובדן דמות אהובה ושלילת קיומה של פוסט טראומה, משמעה כי יש לסווג את התובעת כנפגע משני, עליו חלה הלכת אלסוחה, ולא כנפגע ראשוני, כתוצאה מפגיעה ישירה בה עצמה, בשל הלם ותחושת סכנת החיים של התובעת כמעורבת בתאונה.

בהתאם להלכה הפסוקה (פרשת הסנה) העובדה כי התובעת היתה מעורבת ונפגעה פיזית בגופה בתאונה אינה שוללת כי הפגיעה הנפשית, הינה כנפגע משני, שכן, פגיעה הנפשית בתסמונת דכאון בשל אובדן דמות אהובה, אינה קשורה בהיותה מעורבת בתאונה, ויש לצפות כי היתה מתרחשת אף אלמלא נפגעה פיזית כלל מהרכב הפוגע.

1. בהתאם להלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן ז"ל , פ"ד מד(3)397), בפסיקה נקבעו ארבעה תנאים מצטברים לבחינת האפשרות להכרה בניזוק משני שנגרם לו נזק נפשי כתוצאה מהיחשפות למותו של אדם קרוב, ייחשב כמי שנפגע מתאונת דרכים.
2. היחשפות למוות של אדם קרוב.
3. התרשמות ישירה מן האירוע המזיק.
4. מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק.
5. הנזק הנפשי צריך להיות קשה.

בפסיקה הוגדרה מהותו של נזק נפשי קשה ומשמעותי, בגינו רשאי ניזוק משני לתבוע על פי חוק הפיצויים, ונפסק כי לא די בפגיעה נפשית. נכות נמוכה שבין 5% ל- 15%, שהשפעתה אינה רבה במיוחד, איננה עונה על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה. (ע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מדינת ישראל, פ"ד סב (3) 806 (2008).

1. במקרה לפנינו הנכות הנפשית של התובעת עומדת על 10% בלבד, ובהיותה נפגע משני, אינה עומדת בדרישה הקריטריון של נכות נפשית קשה וחמורה, כך שלא מתקיים התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה.

כמו כן, לא מדובר בקרבה ראשונה ויחסי עובד-מעביד גם אם קרובים לא הוכרו בפסיקה ככאלה שנכנסים לגדר הלכת אלסוחה.

לפיכך, לא זכאית התובעת לתבוע פיצוי בגין הנכות הנפשית על פי חוק הפלת"ד.

הנכות התפקודית

1. עד לתאונה עבדה התובעת כמטפלת סיעודית של קשישים.

התובעת ילידת נפאל החלה לעבוד בישראל בגיל 22 ונפגעה בתאונה בהיותה בת 34.

התובעת נעדרת השכלה וזהו מקצועה והכשרה היחידה.

1. לטענת התובעת מדובר בעבודה פיזית קשה, הדורשת מאמץ פיזי ניכר, הכרוך בהתכפפויות מרובות, הרמת המטופלת הסיעודית והושבתה, השכבה, העברה ממקום למקום, עריכת מקלחות, הלבשה והחלפת בגדים, טיפול במשק הבית , כולל ניקיון הבית ועריכת קניות ונשיאה של הקניות לבית המטופלת. נטען כי מאז התאונה סובלת התובעת מקשיים בהליכה, בעליה וירידת מדרגות, מתקשה לקפל את הברך ולשבת מעל מספר דקות, כאבים ורגישות בפרק ירך שמאל , מתקשה לתפקד עם רגל שמאל, חולשת רגל שמאל. כמו גם סובלת ממצב נפשי ירוד, דכאון, ירידה בשמיעה, קשיי שינה.
2. התובעת טוענת כי כתוצאה מהפגיעה והנכויות שנגרמו בתאונה משפיעים על תפקודה היומיומי וכי ונכותה התפקודית גבוהה מהרפואית כך שהיא נמצאת באי כושר עבודה מלא ואינה עובדת כלל.

הנתבעת חולקת על טענתה לאי כושר תעסוקתי מלא, טוענת כי הנכויות הנוירולוגית, הנפשית והא.א.ג, אינן תפקודיות במלואן וכי הפגיעה בכושר התעסוקתי של התובעת נמוך משמעותית מנכותה הרפואית והינו 20% לערך.

1. התובעת בסיכומיה מפנה לתצהיר שערכה בתמיכה לבקשה לתשלום תכוף שהוגש לבית המשפט ביום 10.5.2021, וטוענת כי מאז שחזרה לארץ מוצאה- נפאל (03/2021), בשל הפגיעות ומגבלות הגופניות ונפשיות כתוצאה מהתאונה מתקשה לצאת מביתה, בין השאר מפאת הדרכים באזור הכפר בו היא מתגוררת, שהינן משובשות, לא ישרות וקשות למעבר, ומרחק ההליכה של מחצית שעה מביתה לתחנת האוטובוס הקרובה. סובלת מכאבים עזים ברגלה ומתקשה להתכופף ובביצוע עבודות משק הבית, ואינה עובדת כלל.

הנתבעת בסיכומיה טוענת כי יש להתעלם מתצהיר זה, והאמירות שפורטו בו, באשר לא הוגש כחלק מראיות התובעת בהליך והתובעת לא התייצבה להיחקר עליו.

עיון בתיק מעלה כי תצהיר עדותה הראשית וראיותיה של התובעת הוגשו ביום 10.9.2019, התובעת נחקרה חקירה נגדית על תצהיר עדותה בדיון שהתקיים ביום 7.11.2019.

התצהיר התומך בבקשת התובעת לתשלום תכוף (הוגש ביום 10.5.21 לאחר שנשמעה עדותה בבית המשפט), אינו מהווה חלק מחומר הראיות, שכן לא התקיים דיון לגופה של הבקשה לתשלום תכוף, התובעת לא התייצבה להיחקר על תצהיר זה. על כן, מנועה להסתמך על הנטען בו.

התובעת לא ביקשה להגיש ראיות נוספות או להעיד שוב, מעבר לעדותה בבית המשפט מיום 7.11.19.

התובעת שהתה לטענתה בישראל עד חודש אפריל 2021, כך שהיה בידה זמן מספיק להעיד שוב ולעדכן תצהירה, וכן, בעת שהגיעה לישראל כדי להיבדק על ידי פרופ' מוניץ, בחודש ינואר 2022, יכלה לבקש להעיד שוב, אולם לא עשתה כן.

1. התובעת טוענת לאי כושר מלא מאז התאונה ועד היום, אולם לא ביקשה למנות מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית על מנת לתמוך בטענתה לקיומו של אי כושר תעסוקתי מלא.

מהראיות והעדויות שנשמעו עולה כי לאחר התאונה חל שיפור במידת מה במצבה של התובעת המתהלכת כיום ללא צורך להיעזר במקל הליכה, נוסעת באופן עצמאי בתחבורה ציבורית והולכת לקניות, גם אם על פי עדותה אינה נושאת את הקניות ונעזרת לשם כך בחברה.

התובעת לא זימנה לעדות מי ממכריה ו/או חבריה בישראל, על מנת לתמוך בטענה כי בעקבות התאונה סובלת ממגבלות תפקודיות קשות, ונמצאת באי כושר תעסוקתי מלא ונזקקת לטיפולים רפואיים ועזרה משמעותית של הזולת.

הימנעותה מזימון עדים לעניין זה פועלת לחובתה.

מהראיות שהוצגו לא הוכח כי התובעת נמצאת באי כושר תפקודי מלא ו/או קרוב לזה המונע ממנה אפשרות לכל תעסוקה מתאימה למצבה הבריאותי, השכלתה וכישוריה המקצועיים.

1. על פי הראיות שהובאו התובעת החלה לעבוד בישראל בגיל צעיר (22 שנים), עבדה כ- 12 שנה כמטפלת סיעודית בישראל, נעדרת מקצוע אחר או השכלה, ולאחר התאונה נותרה מוגבלת בכושרה לעבוד עבודות הכרוכה במאמץ פיזי.
2. כתוצאה מהתאונה סובלת התובעת מפגיעה אורתופדית המגבילה אותה לעסוק בתחום עיסוקה כמטפלת סיעודית, עבודה פיזית, המצריכה עמידה ממושכת על הרגליים, הרמה של משקל כבד (הרמת מטופלים).

הנכות האורתופדית שנקבעה בשיעור 27.33%, והנכויות הנוספות, נכות נוירולוגית בשיעור 14.5% ו-א.א.ג 5% ( נכות רפואית משוקללת 40.66%), לא כולה תפקודית, שכן, הנכות האורתופדית כוללת נכות בשיעור 5% בגין לימפומה- גוש בעל רגישות וכאבים בירך שמאל, ונכות נוירולגית בשיעור 5% בגין מראלגיה פארסטטיקה, הפרעת תחושה ברגל שמאל, נכויות אשר רק בחלקן בעלות השלכה תפקודית. כך, גם הנכות בתחום א.א.ג בשיעור 5% בגין פגיעה קלה בשמיעה בעלת השלכה מועטה על כושר התפקודי של התובעת.

 

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, בשים לב לגילה של התובעת במועד התאונה וכיום (41), העדר השכלה גבוהה, והעובדה כי עבודתה ועיסוקה כרוך בעבודה פיזית ומאמץ גופני, סבור בית המשפט כי בנסיבות המקרה יש לקבוע כי הנכות התפקודית של התובעת נמוכה במידת מה מהנכות הרפואית, ועומדת על שיעור של 35%.

בסיס שכרה של התובעת עובר לתאונה

1. התובעת טוענת בסיכומיה כי הכנסתה הכוללת מעבודה עמדה על כ- 8,500 ₪ (נטו) לחודש.
2. בתצהיר עדותה הראשית מעידה התובעת כי השתכרה עובר לתאונה בעבודתה כמטפלת סיעודית, במשרה של 24/7, בשכר ממוצע של כ-8,700 ₪ לחודש.

השכר היה מורכב משני חלקים :

א. חברת עמל ומעבר בע"מ שילמה בתלושי שכר של 2500 ₪ בחודש.

ב. המטופלת הגב' אואנונו ז"ל שילמה לתובעת 6,200 ₪ בממוצע לחודש, חלקה שולם לה בהעברה בנקאית וחלקה ישירות לידיה של התובעת.

על פי תצהירה המעבידה שילמה שכר ממוצע של כ- 4,200 ₪, הכולל תשלום של 450 ₪ לשבוע, המסתכם ל- 1,800-2,250 ₪ לחודש בהתאם למספר השבתות שבכל חודש, עבור העבודה בשישי –שבת, בהן לא יצאה לחופשה, מאחר והמטופלת נזקקה להשגחה 24/7.

כמו כן, נטען ששולם במזומן ובנפרד בכל סוף חודש תוספת שכר עבור השעתיים הנוספות (בהם הייתה זכאית לחופש ועבדה), תוספת של 100 ₪ עבור כל יום בימי החול. כ- 500 ₪ בשבוע, תוספת חודשית בין 2,000 ש"ח ל-2,300 ₪ בכל חודש.

 

1. התובעת צרפה לראיותיה תלושי שכר שהוציאה חב' כוח האדם - עמל ומעבר בע"מ, לפיהם שילמה לתובעת שכר ממוצע של 2,413 ₪. (תלושי השכר לחודשים 04-06/2017 - צורפו כנספח ז'1 לתצהיר התובעת).
2. התובעת בחקירתה הנגדית העידה כי המעסיקה (המטופלת) שילמה לה שכר של 4,200 ₪ לחודש, ועבור עבודה בשישי שבת נתנו שכר נוסף והכל יחד עם שעתיים שהייתה נשארת היה מגיע ל- 7,000 ₪ לחודש. (פרוטוקול מיום 19.6.18 עמ' 2 ש' 20-22).
3. התובעת צרפה לראיותיה תדפיס חשבון הבנק שלה שהתנהל בבנק הדואר לפיו, הגב' ג'אן רחל (בתה של המטופלת) העבירה לחשבונה של התובעת תשלומים בהעברות בנקאיות. על פי תדפיס חשבון הבנק של התובעת, במהלך שלושת החודשים 02/2017 עד 04/2014 הועבר סכום מצטבר של 12,402 ₪, שהינם 4,134 ₪ בממוצע לחודש. כאשר בחודשים אפריל ומאי 2017 שהתה התובעת בחופשה בביתה בנפאל וניתן לראות כי בחשבון הבנק אין תשלום מעת הגב' ג'אן לחודשים אלה ואף לא קיבלה בגין חודשים אלה משכורת מחברת עמל ומעבר בע"מ.
4. הגב' רחל ג'אן, בתה של המטופלת הגישה תצהיר עדות מטעם התובעת, לפיו בנוסף לתשלום שקיבלה התובעת מחב' עמל ומעבר בע"מ, שילמה אמה המנוחה באמצעותה לתובעת סכום של כ- 6,200 ₪ לחודש, שחלקו בוצע בהעברה בנקאית וחלקו במזומן. (סעיף 9 לתצהיר עדות הגב' ג'אן). בחקירתה הנגדית בבית המשפט עמדה העדה על גרסתה.(פרוטוקול מיום 7.11.19 עמ' 9 ש' 20-30).
5. על פי עדות הגב' רחל ג'אן כל הכספים לרבות תשלומים שנעשו במזומן ושולמו לתובעת יצאו מחשבון הבנק המשותף לה ולאמה (הגב' אואנונו פני ז"ל. (עמ' 11 ש' 13-14). בחקירה הנגדית נתנה הגב' רחל ג'אן הסכמתה כי הנתבעת תפנה לבנק בו התנהל החשבון של אמה לקבלת תדפיסי חשבון לאימות התשלומים. (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 13-23.
6. הגב' ג'אן נותרה בחקירתה הנגדית איתנה בגרסתה בעניין הסכומים ששולמו לתובעת על ידי אמה באמצעותה, גם לאחר שבא כוח הנתבעת התריע בפניה על משמעות של הדיווח החלקי שבוצע למל"ל מטעם אמה המנוחה לגבי סכומי השכר ששולמו לתובעת ועל האפשרות שהמל"ל יפעל נגדה בהליכים משפטיים לגביית מאות אלפי שקלים, כמו גם נכונותה למסור תדפיס חשבון הבנק להראות הכספים שהוצאו ושהועברו לתובעת.
7. עדותה של התובעת לעניין גובה הכנסתה הכולל נתמכה בראיות (תדפיס חשבון התובעת בבנק הדואר) ובעדותה של הגב' גאן, שהינה עדה חיצונית ניטרלית אשר מצאתי ליתן בעדותה אמון.
8. הנתבעת מפנה בסיכומיה לסעיף 19 לכתב התביעה בו התובעת טענה כי עובר לתאונה השתכרה שכר של 6,700 ₪. ובתביעה לתשלום תכוף שהגישה התובעת ביום 12.4.18, טענה כי בנוסף לשכרה "מעמל ומעבר" בסך כ- 2,600 ₪ לחודש, משפחתה של המטופלת (באמצעות הגב' רחל ג'אן) העבירה לה מידי חודש תשלום נוסף (בפברואר 4,940 ₪, מרץ-3,857 ₪, אפריל -3,605 ש"ח).

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי כל טענה לפיה התובעת השתכרה עובר לתאונה שכר העולה על 6,700 ₪ (המשקף ממוצע תשלומי המטופלת וכן, הסך של 2,600 ₪) מהווה הרחבת חזית אסורה.

1. מהראיות והעדויות שהובאו הוכח לבית המשפט כי עובר לתאונה שכרה של התובעת בגין עבודתה בטיפול בקשישה כלל שני רכיבי שכר, שכר ששולם באמצעות תלושי שכר - חב' עמל ומעבר בע"מ שילמה כ- 2,400 ₪ לחודש. ובנוסף שולמו על ידי המטופלת- הגב' אואנונו ז"ל באמצעות בתה רחל ג'אן, סכומים נוספים, אשר בחלקם בוצע בהעברות בנקאיות ובחלקו שולם במזומן, אשר הינם מסתכמים יחדיו לסכום חודשי של לפחות 6,700 ₪ לחודש.
2. בנסיבות, בהן על פי סעיף 19 לכתב התביעה התובעת טענה כי השתכרה שכר של כ- 6,700 ₪ (שכר מחב' עמל ומעבר ושכר ששולם ע"י המטופלת), ואף חזרה כך, במסגרה הבקשה לתשלום תכוף מיום 12.4.18, וכאמור כתב התביעה לא תוקן בעניין זה, טענתה כיום לבסיס שכר העולה על 6,700 ₪ (נומינלי) לחודש מהווה הרחבת חזית אסורה אשר יש לדחותה.

כפי שיפורט להלן, למחלוקת בעניין גובה שכרה עובר לתאונה אין כל נפקות מעשית בנסיבות המקרה.

הפסד שכר לעבר

1. התובעת עובדת זרה ילידת נאפל, הועסקה עובר לתאונה, על פי אשרת עבודה המוגבלת לעבודה כמטפלת סיעודית בלבד, אשר תוקפה עמד להסתיים ביום 5.12.17. (העתק אשרה/רישיון נספח ט"ז למוצגי התובעת).

על פי הראיות שהובאו מאז התאונה ביום 5.7.2017 לא שבה התובעת לעבודה כמטפלת סיעודית.

לאחר מות המעסיקה בתאונה, הוארך מעת לעת אישור השהייה של התובעת בישראל במעמד תייר ללא אשרת עבודה, וזאת לבקשת התובעת, לטענתה על מנת למצות זכויותיה במוסד לביטוח לאומי. רישיון הישיבה בישראל הוארך עד ליום 5.6.2019, כאשר רשות ההגירה סירבה להאריך אשרת שהייה מעבר למועד זה. (נספח י"ח למוצגי התובעת).

מאז התובעת נשארה לטענתה בישראל ללא אשרת שהייה כלל (כעולה מהצהרת בא כוחה – עמ' 22 לפרוטוקול דיון מיום 7.11.19), ועל פי טענתה עזבה את מדינת ישראל בחודש אפריל 2021 ושבה לארץ מולדתה נפאל.

1. התובעת טוענת כי הייתה מצויה בעקבות התאונה באי כושר מלא ונגרמו לה הפסדי שכר מלאים לתקופה שמאז התאונה ולמעשה עד היום, במשך תקופה של 6 שנים ו-10 חודשים, שהם 82 חודשים, ועותרת לפצותה בגין תקופה זו בהפסדי שכר מלאים בסך 1,314,768 ש"ח.
2. המומחה בתחום האורתופדי, ד"ר יעקבי קבע נכויות זמניות של 100% למשך 5 חודשים מיום התאונה - 50% ל-3 חודשים נוספים ולאחר מכן נכות צמיתה משוקללת בשיעור 27.33%, אליה נילוות נכות נוירולוגית של 14.5% ונכות א.א.ג 5%, ובסה"כ נכות רפואית משוקללת של 40.66%.
3. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התובעת המשיכה לעבוד לאחר התאונה ומפנה לעניין זה לחוות הדעת של פרופ' מוניץ, בה נרשם כי מדווחת "לעיתים עובדת במסעדה אך לא מתמידה."

התובעת בעדותה בחקירה הנגדית הכחישה הטענה כי עבדה לאחר התאונה ו/או מעולם במסעדה. כפי שעולה מחקירתו הנגדית של פרופ' מוניץ בבית המשפט על כך שהבדיקה הראשונה משנת 2018, נערכה ללא מתורגמנית, נתקל בקשיי שפה ותקשורת עם התובעת, עובדה היכולה להסביר את הפער בעניין זה.

הנתבעת לא הציגה כל ראיה אובייקטיבית כי לאחר התאונה שבה התובעת למעגל העבודה, ועל כן, טענתה בעניין זה לא הוכחה.

1. התובעת נפגעה כתוצאה מהתאונה פגיעה אורתופדית קשה, אשר על פי חוות דעת המומחה בתחום האורתופדיה, נקבעה נכות זמנית של 100% לתקופה של 5 חודשים מהתאונה ונכות זמנית של 50% ל- 3 חודשים נוספים, בהם לא הייתה כשירה לעבודה פיזית מאומצת כמטפלת סיעודית.
2. התובעת טוענת כי אלמלא התאונה אשרת העבודה הייתה מוארכת לה ללא הגבלה עד לתום תוחלת חייה של מעסיקתה (במועד התאונה היתה המעסיקה בת 86), היינו, יכלה לעבוד עוד כ-6.6 שנים נוספות.

אין בידי לקבל טענה זו.

הטענה מקפלת הנחה סמויה כי אלמלא תאונת הדרכים שעברה התובעת, רשות ההגירה בישראל הייתה ממשיכה להאריך לה מעת לעת את רישיון העבודה בישראל.

התובעת לא הציגה ראיות אובייקטיביות לעניין זה. לא הוצגו נהלים והתנאים שחלו בתקופה הרלוונטית לצורך הארכת הרישיון, על מנת להוכיח כי התובעת עמדה בתנאים הנדרשים להארכת רישיון השהייה והעבודה שעמד בתוקף במועד התאונה, וכי משרד הפנים היה מאריך לה מעת לעת היתר השהייה והעבודה אלמלא התאונה ללא הגבלת זמן.

1. על פי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, ותנאי אשרת העבודה, עם פטירתה של המטופלת הסיעודית פקע היתר העבודה של התובעת (הוארכה אשרת השהייה במעמד תייר בלבד מעת לעת עד 5.6.2019), והתובעת היתה מנועה ממועד זה ואילך לעבוד בישראל, ללא קשר למגבלותיה והפגיעה בכושרה התעסוקתי כתוצאה מהתאונה.

על פי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, משהאורך תוקף השהייה של התובעת מעבר ל -63 חודשים ממועד כניסתה לישראל (סעיף 3א(ב1) לחוק) והוארך מעת לעת והמטופלת הסיעודית בה טיפלה נפטרה, פוקע היתר העבודה שלה ועליה לעזוב את ישראל.

 

פקיעת היתר העבודה של התובעת, אינו קשור לפגיעתה של התובעת מהתאונה, אלא לעובדה כי המטופלת נפטרה עקב התאונה. פקיעת היתר העבודה, הינה ללא קשר לפגיעתה של התובעת, כך שגם אם לא הייתה התובעת נפגעת בתאונה כלל, עדיין היה פוקע היתר העבודה של התובעת עקב פטירת המטופלת הסיעודית, והתובעת במקרה כזה הייתה נאלצת לעזוב את ישראל מיד בסמוך לאחר פטירתה של הטופלת.

אפשרות העסקת התובעת מחוץ לנפאל אלמלא התאונה

1. התובעת טוענת בסעיפים 28-31 לתצהיר עדותה ובסיכומיה כי תכננה, ללא קשר לתאונה, שלאחר תום עבודתה בישראל להשיג אשרת עבודה כמטפלת סיעודית באירופה, אסיה או צפון אמריקה ולעבור לעבוד שם, כיוון ששם יש ביקוש רב למטפלים סיעודיים מקצועיים בעלי ותק בתחום, שכר גבוה ובכל מקרה לא התכוונה לחזור לגור ו/או לעבוד בנפאל. בעוד שבנפאל אין ביקוש למטפלים סיעודיים.
2. התובעת מעידה בסעיף 30 לתצהירה, כי לא פעלה לקבלת אשרת עבודה כמטפלת סיעודית בחו"ל, מכיוון שבאותו זמן לא היה לה צורך בכך, שכן מעסיקתה הייתה מרוצה ממנה והיא התכוונה להמשך לעבוד אצלה. כאשר אין לה ספק כי אם היתה פונה להוציא אשרה כזו הייתה מקבלת אשרה כזו.
3. בחקירה הנגדית בבית המשפט העידה התובעת כי עוד לפני התאונה רצתה לעבור ולעבוד בקנדה והתכוונה לפתוח בהליך לקבלת אשרת ויזה לקנדה.

מעדותה עלה כי לא החלה בהליך קבלת הויזה לקנדה. (פרוטוקול דיון מיום 7.11.19 עמ' 16 ש' 1-15).

1. בניגוד לעדותה של התובעת בבית המשפט, כי התכוונה לאחר סיום עבודתה בישראל, לעבור לעבוד בחו"ל, לא הציגה התובעת ראיות כלשהן כי התכוונה לעבור לעבוד בקנדה ו/או בכל מדינה אחרת כעובדת בתחום הסיעודי, ובסעיף 30 לתצהיר עדותה מאשרת עובדה זו.

בסיכומיה טוענת התובעת כי פנתה לחברות שעוסקות בתיווך עובדים בחו"ל וביררה התנאים לצורך מעבר לעבודה בקנדה ובביקורה האחרון בנפאל (טרם התאונה) הביאה את כל המסמכים הנדרשים לצורך הפקת ויזת עבודה באירופה או צפון אמריקה.

התובע לא הציגה כל ראיה כי פנתה לחברות תיווך והשמה לעובדים בחו"ל, מעדותה עלה כי לא פנתה בבקשה לקבלת ויזת עבודה לקנדה, המסמכים שהביאה כביכול מנפאל, הינם אישורים שלמדה סיעוד בנפאל, מסמכים שנמצאו ברשותה עוד טרם הגעתה לישראל, ואין בהם כדי ללמד על כוונתה לעבוד בקנדה או באירופה. (פרוטוקול מיום 7.11.19 עמ' 16 ש' 1-14).

טענת התובעת לפיה ישנו ביקוש גדול בחו"ל לעובדים בתחום הסיעוד ו/או שניתן היה לקבל ללא כל קושי ויזה לשהייה ועבודה בקנדה ו/או בארצות נוספות נטענה בעלמא מבלי שהוצגו ראיות בעניין זה.

התובעת לא צרפה לראיותיה חוות דעת מומחה בנושא ההגירה שיעיד ויתמוך בטענה לקיומה של דרישה למטפלים מקצועיים בתחום הסיעוד, לגבי אפשרות קבלת ויזה עבודה בחו"ל והשכר המשולם. התובעת אף לא זימנה לעדות מי מחברותיה אשר על פי עדותה עובדות בחו"ל.

התובעת טוענת בסיכומיה כי השכר בעבודה כמטפלת סיעודית בקנדה הינו של 3,600 $ לחודש, נטען בעלמא בלא שהוגשה חוות דעת מומחה או הוצגה כל ראיה בנדון.

על כן, לא הוכח לבית המשפט כי אלמלא התאונה היה בכוונתה של התובעת לעבור לעבוד כמטפלת סיעודית בחו"ל (באירופה ו/או צפון אמריקה (קנדה)), ואף לא הוכח כי התובעת היתה יכולה לקבל ויזת עבודה בחו"ל, ו/או מתקבלת בחו"ל לעבודה בתחום זה ו/או משתכרת הסכומים הנטענים.

בסיס השכר - הפסד שכר לעבר

1. התובעת טוענת כי לאחר שפקעה אשרת העבודה במועד פטירת המנוחה 5.7.2017, הוארכה אשרת השהייה שלה מעת לעת עד ליום 5.6.2019 ומשלא קיבלה אשרה שהייה נוספת, נשארה בישראל ללא מעמד חוקי ושבה לארצה נפאל בחודש אפריל 2021.

 

1. משפקעה אשרת העבודה של התובעת במועד פטירת מעסיקתה של התובעת (5.7.2017) ולא חודשה, היה על התובעת לעזוב את ישראל. העובדה כי לבקשת התובעת ניתנה לה אשרת שהייה בישראל לתקופה נוספת (ללא אשרת עבודה) עד ליום 5.6.2019, לטענתה, צורך טיפול רפואי והשלמת ההליכים מול המל"ל ובהמשך נותרה ללא מעמד חוקי עד עזיבתה את ישראל, אינה יכולה לזכותה במסגרת חישוב הפסד השכר לעבר ו/או לעתיד, מחישוב לפי בסיס שכרה בישראל.
2. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי אין מקום לפסיקת פיצוי הפסד שכר לעבר בתקופה שממועד התאונה ועד לעזיבת התובעת שכן, בתקופה זו אסור היה לה לעבוד בישראל בהיעדר היתר עבודה כחוק.

בחוות דעת מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה נקבע כי התובעת נמצאה באי כושר של 5 חודשים ממועד התאונה ולאחר מכן, נכות זמנית של 50% למשך 3 חודשים נוספים.

בתקופת החלמה זו (5.7.17 ועד 5.3.2018) לא היתה התובעת כשירה לחזור לעבודה אף אם היתה שבה לארצה נפאל, ולכן , סבור בית המשפט כי בתקופה זו סבלה התובעת מהפסד הכנסה מלא.

לגבי יתר התקופה בו נשארה בישראל ועד לעזיבתה בחודש אפריל 2021, אסור היה לה לעבוד בישראל, ועל כן, אין מקום לפסוק פיצוי הפסד שכר לעבר בתקופה האמורה, למי שעצם עבודתו תהווה עבירה על החוק. כאשר מניעה זו לא קיימת מחודש אפריל 2021 ועד למועד מתן פסק הדין, לאחר חזרתה לנפאל, זכאית התובעת לפיצוי הפסד שכר לעבר.

1. בכל הנוגע לבסיס השכר בתקופה שלאחר פקיעת אשרת העבודה, המועד בו היה על התובעת לעזוב את ישראל ולשוב לארץ מולדתה, הלכה פסוקה היא, כי חישוב אובדן השתכרות של עובד זר ייעשה "לפי ערכים כלכליים, לאמור לפי אובדן ההשתכרות במקום מרכז חייו..." [ת.א. (מחוזי-ירושלים) 2248/00  כסיאנגטו יאנג נ' דראג' מחמד ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 4.3.04)].

מכאן שהחישוב של הפסד שכר לעבר בתקופה שלאחר המועד בו היה על התובעת לעזוב את ישראל ולשוב לארץ מולדתה- נפאל, צריך להיעשות לפי בסיס השכר בנפאל.

1. התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה ולא הציגה כל ראיה באשר לגובה השכר הממוצע בארץ מוצאה- נפאל, ואף לא נתונים לגבי גיל הפרישה בנפאל לתעסוקת נשים.
2. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי נפאל הינה אחת המדינות העניות בעולם אשר רמת ההכנסה בה נמוך משמעותית מישראל. לטענתה את חישוב הפסד השכר יש לערוך על פי השכר הממוצע בנאפל, ומפנה לדבריו של כב' השופט עמית בע"א 2833/21, קיבוץ עין גב נ' פלונית: "עם זאת, יש להצר על כך שהצדדים לא הגיעו להסכמה בנושא זה, ודומה כי ניתן היה להיעזר בד"ר Google ולברר באמצעותו את תוחלת החיים של הנשים בגרמניה", לפיו טוענת שבחיפוש בגוגל נמצא, כי השכר הממוצע השנתי בנפאל עומד על 7,337 דולר, שהינם כ- 611 דולר לחודש ובמעוגל נכון להיום לפי שער חליפין של של 3.75 ₪ לדולר, בסך כ-2,300 ₪ לחודש. וגיל הפרישה לנשים בנפאל הוא 58 שנים.
3. על פי הפסיקה כשמדובר בהפסדי שכר עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81  לוי נ. מזרחי  (26/3/85)), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

אולם כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובעת.

1. הדרך הנאותה לפצות את התובעת בגין הפסד שכר לעבר בהיעדר נתונים אובייקטיבים לגבי השכר הממוצע לתעסוקת נשים בנאפל, מצאתי לקבוע פיצוי בסכום גלובלי שיקח בחשבון את מומה, השכלתה, מקצועה וגילה, של התובעת, ולאור הפסיקה הנרחבת של בתי המשפט כי גיל הפרישה והשכר הממוצע במדינות המתפתחות, דוגמת נפאל, נמוך מזה הנהוג בישראל או המקובל במדינות המערביות, הפיצוי לתקופה שלאחר פקיעת אשרת העבודה בישראל (5.7.2017) ועד למועד פסק הדין (19.5.24), יעמוד על סך גלובלי של 50,000 ₪.

הפסד שכר לעתיד

 

1. התובעת ילידת 1983, כיום בת 41, אשר חזרה לארץ מולדתה בנפאל, נעדרת השכלה ועבדה כל שנותיה עד לתאונה בעבודה פיזית כמטפלת סיעודית. התובעת סבלה עקב התאונה מנכות רפואית משוקללת של 40.66%, וכפי שקבעתי נכותה התפקודית נמוכה במידת מה (35%) מהנכות הרפואית ומשליכה ופוגעת בהתאם על כושרה התעסוקתי של התובעת לעבוד בארצה.
2. התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לחשב את הפסד שכרה לעתיד עד להגעתה לגיל פרישה של 62 שנה ולפי בסיס שכר המשולם למטפלת סיעודית בקנדה בסך של 3,600 $, ומבקשת לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 1,813,380 ₪.
3. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי יש לחשב הפסד השכר לעתיד לפי גיל פרישה בנפאל 58 שנה ושכר ממוצע של 2,300 ₪, לפרק זמן של 19 שנה משנת 2022 ועד גיל 58, לפי נכות תפקודית כוללת של 20% לערך, ולפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי של 100,000 ₪.
4. כפי שקבעתי לעיל, התובעת אינה זכאית לפסיקה הפסדי השכר על פי בסיס שכר בקנדה ו/או בכל מדינה אחרת (הגם שאלה לא הוכחו), אלא לפי השכר הממוצע בארץ מוצאה נפאל, אליה חזרה.
5. בנסיבות, בהיעדר נתונים מדויקים לגבי גובה השכר הממוצע וגיל הפרישה לנשים בנפאל, ונוכח הפגיעה התפקודית ובכושרה התעסוקתי, מצאתי לפסוק פיצוי בראש נזק - הפסד שכר לעתיד, בסכום גלובלי, המביא בחשבון, השיקולים שנסקרו לעיל בעניין הפסד שכר לעבר ובכלל זה, גילה של התובעת כיום, והעובדה העולה מהפסיקה הנרחבת של בתי המשפט כי גיל הפרישה והשכר הממוצע במדינות אלה נמוך מזה הנהוג בישראל או המקובל במדינות המערביות.

על כן, פוסק לתובעת פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד בסכום גלובלי בסך 130,000 ש"ח.

1. התובעת אינה זכאית לפסיקת פיצוי בגין פנסיה ותנאים סוציאליים, שכן פסיקת רכיבי פיצוי אלה מתבססת על צווי ההרחבה בישראל, כאשר התובעת לא הציגה ראיה לחקיקה דומה בנפאל.

עזרת הזולת לעבר ועתיד

1. התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך גלובלי של 150,000 ש"ח, שכן לטענתה בעקבות הפציעה בתאונה ממנה סבלה התובעת משברים באגן, התקשתה בביצוע פעולות היום יום הפשוטות, מקלחת, לבישת בגדים, נקיון הבית, בישול וקניות.

הנתבעת בסיכומיה הציעה פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה בסך 20,000 ₪.

1. בתצהיר עדותה טענה התובעת כי שכרה שירותי אישה אשר עזרה לה כל יום בבית בתקופת של שישה חודשים לאחר התאונה. התובעת צרפה לראיותיה מסמך בדבר העסקת המטפלת ושלושה אישורי העברה לחשבון בנק של המטפלת ע"ס כולל של 9,000 ₪ (מסמכי העסקת המטפלת והתשלום צורפו כנספח ו' לתצהיר התובעת).
2. עזרת הזולת לעבר הינו בבחינת נזק מיוחד הטעון הוכחה, עצם קיומה של נכות אינה מזכה אוטומטית בפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת ויש להוכיח את הצורך בעזרה וכן, את שיעורה.

"הפיצויים בשל עזרה במשק הבית, ייפסקו כאשר הוכח כי אמנם גרמה הפגיעה, ועתידה לגרום בעתיד הוצאות, שלא היו נגרמות לנפגע אלמלא הפגיעה. עצם הפגיעה ותוצאותיה, אין בהן, כשלעצמן, כדי לזכות את הנפגע בפיצוי בגין עזרה במשק הבית ועליו להוכיח שהנכות שבה לקה גרמה לו ועתידה לגרום לו בעתיד, הוצאות בשל צורך זה." (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה שניה, עמ' 581).

1. אין ספק כי התובעת אשר סבלה בתאונה מפגיעה משמעותית, נדרשה לתקופת החלמה ארוכה בשל הפגיעה האורתופדית. ע"פ חוות דעת מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה נמצאה באי כושר 100% לתקופה של 5 חודשים ו-50% ל-3 חודשים נוספים.

בנסיבות בהן התובעת, עובדת זרה, שמשפחתה מתגוררים בנפאל, נזקקה לסיוע ועזרה מוגברים של הזולת בתשלום במהלך תקופת ההחלמה ואף יש לקחת בחשבון כי כאשר התובעת תתבגר אפשר שתזקק, נוכח מגבלותיה עקב התאונה, לעזרת צד ג' בעתיד, כאשר בהערכת הנזק לעתיד יש להביא בחשבון כי הוצאות אלה בארץ מולדתה נמוכות משמעותית מסכומי ההוצאות המקובלים בישראל.

אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בגין ראש נזק עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך גלובלי של 50,000 ₪.

החזר הוצאות שכ"ט עו"ד – הארכת אשרת השהייה בישראל, הוצ' מחייה דיור וביטוח רפואי

1. התובעת מבקשת לפסוק לה הוצאות הטיפול והיצוג המשפטי לקבלת אשרת השהייה בארץ לאחר שהסתיימה אשרת השהייה שלה בישראל לאחר התאונה, אשר בעקבות פניות משפטיות הוארכו פעם אחר פעם היתרי השהייה שלה עד ליום 5.6.2019. לטענתה שילמה לבא כוחה שכ"ט בגין טיפול זה בסך 7,000 ₪ (כולל מע"מ) ונשאה באגרות בקשות להארכה ההיתר בסך 525 ₪.(הצעת מחיר וחשבוניות שכ"ט ואגרה (חלקי) צורפו כנספח כ' לתחשיב הנזק).

טענת התובעת בסיכומיה כי מדובר בהוצאות נדרשות נטענת בעלמא ובלא שהתובעת נתנה כל הסבר ו/או טעם מדוע נדרשה המשך שהייתה בישראל, שעה שעניינה המשפטיים (התביעה מול המוסד לביטוח לאומי והתביעה כאן) יכולים היו להתנהל באמצעות בא כוחה ללא צורך להישאר בישראל, והמשך הטיפול והמעקב הרפואי יכול היה להיעשות בארצה, כאשר לתובעת הזכות לקבל החזר הוצאותיה באמצעות המל"ל, מקום בו הוכרה התאונה כתאונת עבודה.

על כן, הדרישה לפיצוי והחזר הוצאות אלה – נדחית.

הוצאות מחייה ודיור וביטוח רפואי פרטי

1. התובעת מבקשת בסיכומיה לפסוק לה פיצוי בגין החזר הוצאות שהוציאה בגין שכירות, מחייה וכלכלה, ביטוח רפואי פרטי החל ממועד התאונה (007/2017) ועד לעזיבתה את ישראל (03/2021).

הנתבעת בסיכומיה טענה כי מדובר בהרחבת חזית ביחס לסכומים שנטענו בכתב התביעה.

לאחר התאונה נדרשה התובעת לתקופת החלמה של שמונה חודשים (להלן: "תקופת ההחלמה"), בהתאם לנכויות הזמניות שקבע בחוות דעתו המומחה בתחום האורתופדי, ומכאן שישנה הצדקה לכך שהתובעת נשארה במשך 8 חודשי ההחלמה לטיפול ומעקב רפואי בישראל.

בתקופת ההחלמה נדרשה להוציא הוצאות קיום (שכר דירה, כלכלה ואח') אשר היתה נדרשת לשאת אף אילו היתה שבה לארצה מיד לאחר התאונה, אולם להערכתי עלות הוצאות הקיום בישראל גבוהות מהעלויות של אלה בארץ מוצאה נפאל.

בגין עלות העודפת שנדרשה התובעת לשאת במהלך שמונה חודשי ההחלמה מצאתי לפסוק פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪.

יש לדחות התביעה לפיצוי בגין הוצאות מחייה, דיור ואח', לאחר תקופת ההחלמה, שכן משפקעה אשרת העבודה של התובעת, היה עליה לעזוב את ישראל ולחזור לארץ מוצאה, ולא נדרשה להמשיך ולהוציא הוצאות אלה בישראל, במיוחד כאשר מדובר בהוצאות מחייה, כלכלה, דיור וביטוח רפואי פרטי, אשר היתה נדרשת להוציא התובעת בארץ מוצאה נפאל.

 

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובעת מבקשת לפצותה בגין ראש נזק של הוצאות רפואיות לעבר בסך 15,000 ₪. בנוסף בגין הוצאות רפואיות לעתיד, הוצאה ממוצעת של 1,000 ₪ לחודש למשך תוחלת חייה, בסך 288,880 ₪.

הנתבעת טוענת כי נשאה בהוצאות טיפולים, יעוצים וביקורים אצל הפסיכיאטרית, ד"ר מרנזון בסכום של 5,150 ₪ (קבלות צורפו כנספח כ"ב לתצהיר התובעת), לא קיבלה הכרה מאת המל"ל כי הנכות הנפשית נובעת מהתאונה ולפיכך, אינה יכולה לקבל טיפול רפואי במסגרת קופת חולים ונאלצה לממן עלויות אלה מכיסה. הוצאות בגין בדיקות, יעוצים וטיפולים רפואיים בסך כ-5,000 ₪. לאחר התאונה כשהגיע לביקור בנפאל לפגוש את בתה, חשה ברע נטען כי במהלך ביקור שערכה לפני כשנתיים לאחר התאונה הוציאה בגין בדיקות וטיפול רפואי סך של 1,200 $ (חשבוניות חלקיות צורפו כנספח כ"א לתצהיר).

התובעת טוענת בתצהירה כי מאחר ולא יכלה להישאר בארץ ולקבל טיפול רפואי לו היא זקוקה ותזקק בעתיד במסגרת קופת חולים על ידי המוסד לביטוח לאומי, נאלצת לשלם באופן פרטי את מלוא טיפוליה הרפואיים בנפאל.

כמו כן, מבקשת התובעת לפסוק פיצוי בגין הוצאות נסיעות מוגברות בשל הפגיעה בתאונה בעקבותיה מתקשה בהליכה ו/או עמידה ונזקקת להוצאות נסיעה מוגברות לצורך קבלת טיפול רפואי ועותרת בסיכומיה לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 150,000 ש"ח. (קבלות בגין נסיעה בתחבורה ציבורית ומוניות צורפו כנספח כ"ג לתצהיר התובעת).

התובעת טוענת כי תזקק בעתיד לטיפולים רחבי היקף או ניתוחים כפי שהומלץ ע"י המומחה הנוירולוגי, ד"ר יהלום או כל טיפול רפואי שידרש עקב מצבה, ואז תזקק לשוב לישראל לבצע את הניתוח המוצע (בתקווה שהמל"ל יישא בהוצאה הרפואית), תדרש לשאת בעלות הטיסה והשהייה ולכל תקופת אי הכושר.

1. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, כך שהתובעת זכאית לכיסוי והחזר הוצאותיה הרפואיות והנסיעה לטיפולים הרפואיים, על פי חוק מהמוסד לביטוח לאומי.

התביעה לתשלום הוצאות שהייה בישראל ככל שתדרש בעתיד להגיע לישראל לניתוח, הינה אפשרות תאורטית רחוקה, שכן חלפו 7 שנים מהתאונה ו-5 ממועד עריכת חוות הדעת, ומבלי שהוצגו ראיות כי חל שינוי במצבה הרפואי של התובעת המלמד כי הינה נדרשת לעבור ניתוח נוסף.

1. לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, בשים לב לשיעור וטיב הנכות הרפואית של התובעת כתוצאה מהתאונה ולהנחה הסבירה, כי נדרשה ותדרש בעתיד לשאת בהוצאות רפואיות ונסיעות כאלה ואחרות מכיסה עבור טיפולים רפואיים ותרופות, מעבר לאלה המכוסים על ידי המוסד לביטוח לאומי, אני מוצא לאמוד הפיצוי בגין ראש נזק של הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד בסכום גלובלי בסך של 30,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. בהתאם לתקנה2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), התשל"ו – 1976 (להלן – " התקנות"), פוסק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני של כאב וסבל בהתאם לנכותו הרפואית המשוקללת בשיעור 40.66% ו-21 ימי אשפוז, פיצוי בסך 94,000 ₪.

ניכויים

1. לתובעת שולמו תשלומים תכופים כדלהלן: סך 22,000 מיום 1.11.17, סך 22,000 ₪ מיום 1.1.18, סך 35,880 ₪ מיום 19.6.18, סך 30,000 ₪ מיום 21.1.19, סך 35,000 מיום 7.11.19, סך 12,000 ₪ מיום 3.8.20, סך 25,000 ₪ מיום 25.1.21, וסה"כ שולמו לתובעת תשלומים תכופים בסך כולל של 181,880 ₪, אשר יש לנכותם מסכום הפיצויים.
2. לתובעת שולם על ידי המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה, דמי פגיעה, קצבאות זמניות ומענק בסך כולל של 31,500 ₪.
3. סך כל הפיצוי המגיע לתובע הוא כדלקמן:
4. הפסד שכר לעבר (גלובלי) - 50,000 ש"ח.
5. הפסד שכר לעתיד (גלובלי) – 130,000 ₪.
6. הוצאות מחייה וכלכלה ואח' (גלובלי) – 10,000 ₪.
7. עזרת הזולת לעבר ועתיד (גלובלי) – 50,000 ש"ח.
8. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד (גלובלי) -30,000 ₪.
9. כאב וסבל – 94,000 ₪.

סיכום ביניים: 364,000 ₪.

1. ניכוי בגין תשלומי תכופים בסך 181,880 ₪,משוערך להיום בסך 217,300 ₪.
2. ניכוי בגין תגמולי מל"ל בסך 31,500 ₪, משוערך להיום בסך 37,700 ש"ח.

סה"כ ניכויים 255,000 ₪.

1. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי לאחר ניכוי התשלומים התכופים ומעבר לתגמולי המל"ל בסך של 109,000 ₪, וכן, החזר אגרת בית משפט ושכר טרחת עו"ד כחוק.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום, י"א אייר תשפ"ד, 19 מאי 2024, בהעדר הצדדים.