לפני	כבוד השופטת יעל אילני
תובעת		ב. ס. נגד
נתבעות		1. חבלי ארץ תרבות ותיירות בע"מ 2. הכשרה חברה לביטוח בע"מ פסק דין

1. ארגון המהנדסים והאדריכלים העצמאיים בישראל ביקש לארגן לחבריו טיול קבוצתי לאיסלנד. לשם כך פנה לנתבעת 1, חברה העוסקת בארגון טיולים בעולם, ושכר את שירותיה לארגון הטיול, ואת שירותי בעליה ומנהלה, יוסי בן עמי, כמדריך לטיול.

2. הטיול לאיסלנד התקיים בין התאריכים 17.9.2015 ל- 26.9.2015, והשתתפו בו כ-25 מטיילים בגילאי 60 עד 80 שנה.

3. ביום 20.9.2015 ביקרה הקבוצה בפארק הלאומי סקאפטאפל (Skaftafell). הפארק הוא נווה מדבר שנמצא בין מדבר סחף חולי לקרחון ואטנאיוקול והוא חלק מהפארק הלאומי ואטנאיוקול. פארק סקאפטאפל נוסד בשנת 1967, גודלו כ-500 קמ"ר והוא כולל כמה מהאטרקציות היפות באיסלנד. בפארק ניתן למצוא הרים גבוהים, קרחונים, מפלים, ובעלי חיים וצמחים ייחודים לאזור.

משתתפי הטיול צעדו במסלול של כמה מאות מטרים המוביל למעין "מרפסת" סלע המהווה נקודת תצפית על קרחון ענק ומרשים. מסלול ההליכה הינו על שביל טבעי כשמצדו האחד של השביל ישנו מצוק ומצדו השני מדרון. בשלב כלשהו של הצעידה על המסלול מעד אחד מחברי הקבוצה, התדרדר מהשביל אל המדרון ומשם, למרבה הצער, נפל מטה אל מותו.

4. המטייל, יליד 1950, היה בעל משפחה ומהנדס בניין במקצועו. התובעת היא אלמנתו ויורשתו היחידה. בתביעתה היא תובעת פיצויים על נזקיה בעקבות מותו של המנוח שנגרם או לא נמנע, לטענתה, כתוצאה מרשלנות הנתבעת מארגנת הטיול והמדריך מטעמה.

בהמשך תוקן כתב התביעה והוספה הנתבעת 2, חברת ביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח אחריות המכסה את האירוע נשוא התביעה ואת אחריות הנתבעת 1 (שתקרא להלן: הנתבעת) ככול שתקבע כזו.

נסיבות התאונה והאחריות

5. אין חולק כי התאונה ארעה באתר תיירות מפורסם ומוכר המצוי בשמורת טבע לאומית, המושך אליו מאות אלפי מבקרים ותיירים בשנה.

אשר למסלול בו התרחשה התאונה, הוכח כי מדובר במסלול קצר מאוד, אורכו פחות מ-300 מטרים עד למרפסת סלע ממנה עורכים תצפית על קרחון ענק. ההליכה בחלקו הראשון היא על שביל טבעי שרוחבו כ-7-5 מטרים, אשר כאמור מצדו האחד יש מצוק, קיר סלע טבעי, ומצדו השני מדרון. חלקו השני, לקראת העלייה לתצפית, מצריך טיפוס על מדרגות סלע טבעיות שנוצרו לרוחב השביל.

6. יאמר כבר עתה כי לא הוכח כי המסלול אינו מתאים לאנשים בגילו של המנוח. ההיפך הוא הנכון, מראיות הנתבעות עולה כי מדובר באחת מהאטרקציות התיירותיות המרכזיות באזור המהווה אצל רבות מחברות התיירות המקומיות ביקור שחובה לערוך אותו, וכי מאות אלפי מטיילים מכול הגילאים, החל מילדים ועד בני הגיל השלישי, מגיעים לתצפית בכל שנה, והסיורים לתצפית נערכים בכל מזג אוויר חוץ מאשר בסופות שלגים. כך עולה מתצהירי עדי הנתבעות וביניהם הליינור סניילנד, מנהל חברת נסיעות איסלנדית שנוסדה בשנת 1945 ומספקת שירותי תחבורה עבור טיולים מאורגנים ואשר התלוותה לקבוצת המטיילים בטיול מושא התביעה, סיגרון לארה האוקסדוטיר, מעורבת בתעשיית התיירות באיסלנד במשך עשרות שנים, וקארי גונלאוגסון, מדריכת טיולים איסלנדית מוסמכת ומורשית. התובעת ויתרה על חקירות עדים אלה, האמור בתצהיריהם לא נסתר, ובכל מקרה לא הוכח כי מסלול הטיול לא התאים לאנשים בגילו של המנוח באופן שהיה על הנתבעת להימנע מלקחת את חברי הקבוצה לביקור באתר זה.

7. מקובלת עלי גם עמדת הנתבעות כי מדובר במסלול בטבע, בשביל הליכה שאיננו סלול, שצועדים בו על אבנים חלקלקות, באזור קרחונים, כשמצדו האחד של המסלול מצוק ומצדו השני מדרון, וכי כל אלה הן סכנות טבעיות הנגזרות מאופי המסלול והן גלויות וברורות לכל מבקר ומטייל. מובן שצעידה במסלול כזה אינה דומה לצעידה בשביל עירוני או לסיור במוזאון.

השאלה העומדת על הפרק היא האם היו באותו מסלול, על אופיו ותכונותיו, סיכונים חריגים או גלויים פחות אשר חייבו את הנתבעת ואת מדריך הטיול לנקוט באמצעי זהירות למניעת התממשותם, ואם כן, האם נקטו בהם והאם היה בהם כדי למנוע את נפילתו הטרגית של המנוח אל מותו.

על מנת להשיב לשאלות אלה יש לקבוע ראשית כיצד ארעה התאונה ואת הסיבה לנפילת המנוח.

נסיבות הנפילה והגורמים לה

8. הוכח בראיות כי על מנת להגיע לנקודת התצפית על המטיילים לטפס על ה'מדרגות' שנוצרו מהסלעים, ובדרך חזרה לרדת דרכן. בנוסף הוכח כי בנקודה מסוימת במסלול המדרגה הצמודה לקיר ההר גבוהה יותר וקשה לטיפוס בעוד שבחלק המרוחק מקיר ההר וקרוב למדרון היא נמוכה יותר (ר' בין היתר תצהיר מדריך הטיול יוסי בן עמי, וסרטון המסלול שהגישו הנתבעות). מן הראיות עולה כי זה המקום ממנו נפל המנוח.

9. מטעמה של התובעת הוגש תצהירו של הנרי דן פוכס אחד מחברי הקבוצה בו תיאר את הדרך לתצפית ואת נסיבות התאונה: "השביל שהוביל לנקודת המצפה היה ברוחב שנע בין 5-10 מ' ומורכב משיפועי קרקע וממדרגות אבן שגובהם הגיע לכ-1.5 מ' כל אחת. עלינו לאורך השביל כשלשמאלנו צלע ההר ולימיננו מדרון ההר".

"בעת העלייה, המדריך הלך בראש וחברי הקבוצה הלכו מאחוריו בדרך כלל זה לצד זה, בזוגות או בשלשות, כאשר כל אחד מהם בחר לעצמו את האופן הנוח לו לעלות במדרגות הסלע, תוך שימוש בחריצי המדרגות. זאת, מאחר ולא ניתן היה לעלות בבת אחת את כל גובה המדרגה. חלק עלו בצדי המדרגות הקרובות יותר למדרון וחלק עלו בצדי המדרגות הקרובות יותר לצלע ההר. כשהגיעה הקבוצה למשטח התצפית התכנסו המשתתפים סביב המדריך, כשהוא הסביר לנו על הקרחון. חלק מהקבוצה, לרבות המנוח ז"ל, לא עלו למשטח התצפית, אלא נותרו במשטח נמוך יותר, במרחק של כ-20 מטר מהמשטח בו עמדה כל הקבוצה...

לקראת תום הסבריו של המדריך, נפרדתי מהקבוצה והחילותי לרדת. הגעתי למשטח עליו עמד המנוח ז"ל לבדו, כאשר האחרים שהיו קודם עמו כבר לא היו שם. ממשטח זה התחלתי לרדת לכיוון הרכב בערך באותה הדרך בה עלינו. ירדתי בכל מדרגת סלע תוך שימוש בחריצי הסלע הטבעיים שלה, כדי לא לרדת בבת אחת את כל גובה המדרגה.

לאחר שהתרחקתי כ-10 מ' מהמקום בו עמד המנוח ז"ל לאחרונה, שמעתי סוג של צעקת הפתעה מאחורי גבי, הסתובבתי וראיתי שהמנוח יורד במדרגת סלע בחלק התחתון שלה, בצד הקרוב יותר למדרון שבכיוון הקרחון, תוך שרגל אחת שלו כבר על השביל והוא מועד עם הפנים קדימה והתחיל להתגלגל לשמאלו, לכיוון המדרון עד שנעלם מעיני" (סעיפים 10-5 לתצהירו של פוכס). לתצהירו צירף פוכס תמונות של המקום בו עמד המנוח (נספח ב לתצהיר) ושל המקום ממנו מעד ונפל (נספח ד').

[הערה - בציטוט כאן וגם בהמשך שונה שם המנוח שצוין במקור ל"מנוח" בשים לב להוראות סעיף 70(ג1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984].

10. המדריך, בן עמי, לא ראה את אירוע הנפילה. בתצהירו תיאר כי חלק מהמטיילים בקבוצה לא עלו עד סוף השביל אלא עצרו כבר במדרגות התחתונות ולא הגיעו עד למרפסת התצפית האחרונה. כן תיאר כי לאחר שהגיעו למרפסת התצפית הוא נתן דברי הסבר במשך כ- 10 דקות ובסופם ביקש מהמטיילים ללכת בזהירות בחזרה לאוטובוס ולהיצמד לקיר הבזלת. כאשר עמדו לשוב על עקבותיהם פתאום שמעו את אחת מחברות הקבוצה צועקת כי המנוח נפל. בן עמי רץ למקום וראה את המנוח על הקרקע. הוא הגיע אליו, הזעיק עזרה, וניסה לבצע במנוח פעולות החייאה. כוחות ההצלה הגיעו אך למרבה הצער לא עלה בידם להציל את המנוח ומותו נקבע (ר' סעיפים 28-24 לתצהירו של בן עמי).

11. הנתבעות הגישו כראיה את דו"ח המשטרה המקומית אשר חקרה את האירוע מיד אחרי התרחשותו (מתורגם). ניתן לקבוע כי המתואר בדו"ח משקף את נסיבות התאונה כפי שהתרחשה, וכך מתואר בדו"ח: "לפי עדי הראייה שנחקרו, התאונה קרתה כאשר המנוח הלך דרומה על השביל המוביל ל- Hafrafell. הוא חיפש דרך למטה מצוק בן מטר אחד אשר חוצה את השביל לצדיו. הוא התקדם קרוב לקצה העומד מול לשון הקרחון בכדי לדרוך על אבן מדרך קטנה בצוק הממוקם כ- 0.5 מטרים מתחת לקצה העליון. המנוח מעד ונפל קדימה כאשר הוא דרך על אבן המדרך הקטנה, ואז הוא נפל מהקצה הניצב מול לשון הקרחון. אחרי כן, המנוח המשיך ליפול בנפילה חופשית היכן שהצוק מאוד תלול, והוא נחת על אזור למרגלות הצוק המכוסה באבנים שבורות, ואשר נמצא 10.1 מטרים מתחת לשביל ההליכה" (ר' עמ' 2 לתרגום הדו"ח שהוגש כנספח ח למוצגי הנתבעות).

 

העד דן פוכס מסר גם הוא עדות במשטרה המקומית וכך תיאר שם את האירוע: "אנחנו התבוננו על הקרחון כאשר אנחנו היינו בדרך חזרה. אני עברתי את המנוח והלכתי בערך שלושה צעדים במורד הצוקים. המנוח היה מאחוריי. אחרי כן המנוח רצה ללכת בצד השמאלי (מהפרספקטיבה של דן), אך המדרגה היתה גבוהה מדי אז הוא הלך לימין. בנקודה הזאת, הלכתי קדימה, כך שלא ראיתי אותו. אחרי בערך 7-5 שניות שמעתי צעקה מהמנוח, אז הסתובבתי אחורה וראיתי אותו נופל כשהוא על כף רגלו השמאלית מהמדרגה אל עבר לאדמה ואז הוא נפל קדימה והתגלגל..." (עמ' 4 לדו"ח המשטרה המקומית נספח ח' למוצגי הנתבעות).

בחקירתו הנגדית חזר העד פוכס על גרסתו כפי שפירט הן בתצהירו והן בחקירה במשטרה והסביר: "הלכתי, הוא היה עדיין לפני. הוא ניסה ללכת בצד הגבוה, לא בצד שהוא נפל. ניסה ללכת בצד הגבוה, עברתי אותו והמשכתי ללכת. לא ראיתי אותו באותו זמן, ברגע שהוא צעק ראיתי שהוא בצד השני. אני מניח, זאת ההנחה שלי, יכול להיות שאמרתי את זה בצורה שנראתה לי מדויק, ההנחה שלי שהוא לא הצליח לעבור פה, הלך לצד השני ונפל. זו הנחה. ראיתי אותו מנסה בצד שמאל, לא ראיתי אותו כשהייתי עם הגב אליו וראיתי אותו אחר כך בצד ימין" (עמ' 39-38 לפרוטוקול).

12. מראיות אלה עולה, במידה מספקת של ודאות, כי המנוח החל לצעוד חזרה מהמקום בו עמד, מעט לפני מרפסת התצפית בה שהו מרבית חברי הקבוצה והמדריך. הוא התכוון לרדת דרך מדרגת הסלע הצמודה לקיר ההר, אלא שהמדרגה היתה גבוהה באופן שהקשה על הירידה וגרם לו לחשוש ליפול ממנה. על כן עבר המנוח לצד השני של השביל בסמוך למדרון והחל לרדת במדרגת הסלע הנמוכה יותר שנראה היה כי הסיכון ליפול ממנה נמוך. למרבה הצער הוא מעד בירידה ובשל קרבתו למדרון הוא התדרדר והתגלגל ללא יכולת לבלום את נפילתו עד שהגיע לנקודה בה הצוק תלול מאוד ומשם צנח אל מותו.

13. יצוין כי חיזוק נוסף למסקנה באשר לנסיבות האירוע ולסיבה שבגינה בחר המנוח לצעוד בחלק השביל הקרוב למדרון מצאתי בסרטון שהגישו הנתבעות כמוצג מטעמן. הסרטון צולם על ידי ב"כ הנתבעות אשר ערכו ביקור במקום יחד עם מדריך הנתבעת בן עמי. בסרטון משחזר המדריך את המסלול, מתאר את המסלול עצמו בליווי המצלמה, ומסביר על האופן בו הוא נוהג לדבריו להדריך ולכוון את המטיילים. הסרטון מחולק למספר מקטעים. בשני המקטעים האחרונים נראים מטיילים צועדים בדרכם חזרה מהתצפית. במקטע המכונה "מטיילים יורדים במסלול" ניתן לראות כי בהגיעם למקום בו ארעה הנפילה חלק מהמטיילים נעצרים ומתמהמהים בירידה בשל גובה הסלע במקום ומחפשים דרך ירידה בטוחה ומשהו להיאחז בו. אמנם, המטיילים שצולמו (באופן אקראי) בחרו לרדת במקום הסמוך לקיר ההר על אף הקושי, אך כאמור ניתן להתרשם מהקושי והחשש לרדת בשל גובה המדרגה. במקטע קודם של הסרטון המכונה "מטיילים אחרים במסלול" ניתן לראות שני מטיילים מבוגרים עושים את דרכם מטה. בהגיעם למקום המדרגה הגבוהה ניתן לראות את האישה שצעדה ראשונה נעצרת לפני המדרגה הגבוהה ומתמהמהת ואת הגבר מאחוריה נעצר, מפנה מבטו שמאלה כמחפש דרך אחרת להמשיך בה ובנקודה זו נעצר הסרטון.

 

הסיכון החריג

14. המקום הזה במסלול - בו מדרגות הסלע הסמוכות לקיר ההר גבוהות, קשות לטיפוס ומעלות חשש לנפילה מהן במיוחד בירידה, ובקצה השני בסמוך למדרון המדרגות נמוכות יותר - עלול להוות מכשול באופן שהוא "מזמין" את המטייל שחושש לרדת במדרגת הסלע הגבוהה לנסות את מזלו בצד המסוכן של השביל, הסמוך למדרון. בשים לב לכך שהמדרון אינו חד ותלול באופן מאיים ומרתיע אלא הוא הדרגתי (כעולה מתיאור הנפילה בתיק המשטרה ובעדות פוכס ומתמונות המקום), הסיכון ליפול מהמדרגה נראה לרגע מוחשי יותר מהסיכון מהמדרון ועלול לגרום למטייל לעבור באופן אינסטינקטיבי למדרגות הנמוכות שליד המדרון.

מקום זה וה'פיתוי' שהוא יוצר מהווים סיכון חריג ביחס למסלול, ועל כן חייבת הייתה הנתבעת כמארגנת הטיול לנקוט באמצעי זהירות על מנת למנוע את התממשותו.

ומהם אותם אמצעי זהירות? מובן שלא סביר להטיל על הנתבעת חובה להצמיד מדריך לכל מטייל על מנת להשגיח עליו, אך ניתן וצריך היה לנקוט באמצעים פשוטים וסבירים. ראשית, היה על המדריך להסב את תשומת לב המטיילים לסיכון האמור ולהנחותם להיצמד לקיר ההר גם במקום בו נראה לכאורה כי בטוח יותר להתרחק ממנו. את האזהרה היה עליו לתת בסמוך לפני תחילת המסלול ובמקום שבו ברור כי כל חברי הקבוצה שומעים אותה, כמו למשל באוטובוס לפני הירידה למסלול.

בנוסף, או למצער לחילופין, היה על המדריך לעמוד בנקודה זו של המסלול ולוודא כי כל חברי הקבוצה עלו, ובחזור ירדו, בצד הנכון של השביל ומי שנזקק לעזרה יכול היה להיעזר בו. נכון שאין בכך כדי למנוע באופן מוחלט את הסיכון, כך למשל ממי שבחר להתרחק מהקבוצה, אך בנקיטת אמצעים אלה היה כדי לצמצם מאוד את הסיכון שמאן דהוא יבחר שלא להישמע לאזהרת המדריך ולפעול בניגוד להנחיותיו תוך סיכון עצמי.

15. יצוין כי גם בן עמי מדריך הטיול ומנהל הנתבעת סובר כי יש להזהיר את המטיילים מפני הסיכון המתואר ולהנחותם לצעוד אך ורק בחלק הצמוד לקיר ההר.

בתצהירו סיפר כי עובר לעלייה לתצפית הוא הבהיר למטיילים כי העלייה במדרגות אינה נוחה ומי שמתקשה שיעצור ולא ימשיך לעלות, וכן ציין כי ביקש מהם מספר פעמים להיצמד לקיר הבזלת ולא ללכת בצד השני של השביל הקרוב למדרון. גם לאחר שסיים את הסבריו במרפסת התצפית ביקש מהמטיילים ללכת בזהירות בחזרה לאוטובוס ולהיצמד לקיר הבזלת (ר' סעיפים 23 ו-25 לתצהירו). בתצהירו (ר' סע' 33) ובעדותו טען בן עמי כי בשל היכרותו את המסלול הוא הנחה את המטיילים חזור ושנה להיצמד לקיר ההר, הן באוטובוס לפני הירידה והן במהלך המסלול. הוא אפילו הקפיד, לטענתו, ללכת קרוב לאנשים כדי שיוכל תוך כדי הליכה להחזיר את מי שהולך בכיוון הלא נכון ולהבהיר לו שעליו להיצמד לקיר ההר (ר' עמ' 127-126 לפרוטוקול).

האם הוזהרו המטיילים מפני הסיכון

16. כאמור, גרסת הנתבעות היא כי מדריך הטיול, בן עמי, הזהיר את חברי הקבוצה מפני הסיכון והנחה אותם להיצמד לקיר ההר.

בתצהירו טען בן עמי כי "בבוקר התאונה ועובר ליציאה לתצפית, נתתי לקבוצה הסבר קצר אודות האתר עצמו. הבהרתי למטיילים כי העלייה במדרגות אינה נוחה ומי שמתקשה, שיעצור ולא ימשיך לעלות. ביקשתי מהמטיילים מספר פעמים להיצמד לקיר הבזלת ולא ללכת בצד השני של השביל, הקרוב למצוק" (סעיף 23 לתצהיר). בהמשך הוסיף כי גם לאחר שסיים את דברי ההסבר לקבוצה במרפסת התצפית ולקראת חזרתם הוא ביקש מהמטיילים ללכת בזהירות בחזרה לאוטובוס ולהיצמד לקיר הבזלת (סעיף 25). כן ציין כי "מובן כי אין באפשרותו של המדריך למנוע באופן אבסולוטי מצב שבו מטייל יבחר ללכת צמוד לקצה המסלול, על אף ההנחיות החוזרות ונשנות להיצמד לקיר האבן לאורך המדרגות ומעבר לאפשרות שניתנה למטיילים לוותר על המסלול מלכתחילה או לעצור במהלכו – אין בידיו של מדריך סביר כלים נוספים שיש בהם כדי למנוע תאונה מסוג זה" (סעיף 33 לתצהירו).

בחקירתו הנגדית נשאל על ההנחיות שנתן למטיילים. הוא העיד שאת המסלול הספציפי הוא מכיר כבר שנים רבות, כי ההיכרות שלו עם איסלנד קרוב ל-20 שנה, וכי "מכיוון שאני מכיר את המסלול ויודע שיש בו את מדרגות הסלע הללו שהן לא תמיד נוחות להליכה, אני אומר את זה במפורש בטרם הירידה מהאוטובוס...".

הוא הוסיף והעיד:

"ולכן אני גם מבהיר להם שאם יש מישהו שמרגיש שלא נוח לו במקום מסוים זה חלק מהבטיחות, כי הרי אני לא יכול ללכת עם הקבוצה בגוש ולהכריח אותם עכשיו הולכים כולם איתנו. אם יש מישהו שאומר לי תשמע, הנקודה הזאת קשה לי, אני בן אדם בן 80, אני לא מחייב אותו. אני לא מכריח אותו לעלות. אז אני מסביר להם את זה מראש עוד לפני שירדנו...

ההנחיות הן מאוד ברורות. דבר ראשון צריך ללכת צמוד לקיר הבזלת מצד שמאל. מצד שני להתרחק מהמצוק שנמצא ממילא במרחק של מטרים רבים. זאת אומרת אנחנו לא הולכים פה על איזה שביל צר שכל צעד אחד קטן יהווה מיד סכנה ולכן אני מבהיר לאנשים שהם צריכים כמובן להתרחק מהמצוק, אבל בעיקר אני מדגיש קודם כל להיצמד לקיר הסלע כפי שרואים אותו יפה מאוד גם בסרטון.

מעבר לזה בגלל התנאים בשטח אני מקפיד ללכת בקרבת האנשים ככל שאני יכול ותוך כדי תנועה גם אם מישהו לא הולך בכיוון הנכון להצמיד אותו, להבהיר אותו שהוא צריך להיות צמוד אלינו.

זהו, כך שבעיקר מה שאני עושה כיוון שאני אישית הולך מאוד מהר, יכול ללכת מאוד מהר, זה כל הזמן גם להסתובב אחורה, לראות" (עמ' 127-126 לפרוטוקול).

בן עמי נשאל האם נהג כך ואמר את כל הדברים הללו גם בטיול נשוא התביעה והשיב:

"ת. אמרתי יותר מפעם אחת.

ש. מתי?

ת. גם באוטובוס וגם תוך כדי הליכה (עמ' 128).

הוא השיב כי אינו זוכר באופן מדויק את מילותיו באוטובוס אך לטענתו המסר היה ברור: להיצמד לקיר הבזלת ולא ללכת קרוב למדרון (עמ' 130-129).

ובהמשך הוסיף והעיד כי גם תוך כדי הליכה הוא מבהיר ובודק שאנשים ייצמדו למצוק ככל שהם יכולים (עמ' 130). הוא נשאל האם תוך כדי הליכה הוא אומר שוב את המילים האלה והשיב:

"ת. אני מסתובב ויש לי קול ואני יודע להרים אותו,

ש. ומה אתה אומר?

ת. חבר'ה, להיצמד. להיצמד לשמאל. להיצמד לשמאל" (עמ' 132).

בהמשך העריך כי הוא חזר על האזהרה להיצמד לקיר הבזלת ולא ללכת קרוב למדרון 3,4 פעמים לפחות במסלול הלוך (עמ' 134).

17. לאחר בחינה ושקילה של כל הראיות, כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את גרסת בן עמי. המסקנה אליה הגעתי היא כי הוא לא הזהיר את חברי הקבוצה באופן הנדרש מפני הסיכון המתואר לעיל.

18. כפי שכבר צוין, בן עמי נחקר על ידי המשטרה המקומית כיומיים לאחר האירוע, ביום 22.9.15. בחקירתו סיפר על הקבוצה ועל הטיול המאורגן. הוא תיאר את האירוע, את שקדם לו ואת שארע לאחריו. כפי שצוין הוא לא היה עד לנפילה עצמה אבל ברגע שנשמעה הקריאה על נפילת מטייל הוא רץ אל המנוח, ניסה לטפל בו והזעיק כוחות הצלה, ואת כל אלה תיאר בפני החוקר.

על מה שקדם לנפילה סיפר בן עמי בחקירתו במשטרה את הדברים הבאים: "לפני שהגענו למקום שם ניתן לראות את כל הקרחון, אמרתי להם כי הם צריכים להיות זהירים משום שאני מכיר את השביל הזה במשך שנים רבות. הואיל וחלק מהאנשים בקבוצה לא היו מטפסים טובים, אני ביקשתי מהם לא לעשות משהו שהם לא יוכלו להתמודד איתו משום שהם יצטרכו לטפס למעלה 50-60 ס"מ. הם אז היו צריכים רק לחכות ולא ללכת את כל הדרך, גם אם מדובר על מרחק קצר ליעד. אני לא הכרתי אותם לא יכולתי לומר להם להיות בטור אחד, ולא יכולתי לומר להם מי יכול ללכת ומי לא. כל אדם צריך לדעת זאת בעצמו. אלו היו ההוראות שנתתי להם, ועל כן התחלנו ללכת, אך הלכנו כל הדרך לאט עד לתצפית" (עמ' 9-8 לדו"ח המשטרה מוצג ח' למוצגי הנתבעת).

כזכור, בעדותו בבית המשפט טען בן עמי כי נתן למטיילים הוראות חוזרות ונשנות להיצמד לקיר הבזלת, ובהינתן חשיבותה של ההוראה והקשר האפשרי בינה לבין נפילת המנוח ניתן היה לצפות כי יספר זאת, אם לא יזעק זאת, בחקירתו במשטרה. אלא שבעדותו במשטרה לא הוזכרה הוראה כזו, לא כל שכן הוראה חוזרת ונשנית כפי שטען בתצהירו ובעדותו בבית המשפט.

בחקירתו הנגדית לא עלה בידו לספק לכך הסבר משכנע. תחילה התייחס לתרגום הלקוי של תיק המשטרה (שתורגם מאיסלנדית לאנגלית ומאנגלית לעברית), אלא שהתיק המתורגם הוגש על ידי הנתבעות עצמן כראיה מטעמן וממילא העד לא הצביע על טעות בתרגום שמסבירה את החסר לגביו נשאל. בסופו של דבר הסביר: "אני רק יכול לשחזר את הרגעים הכול כך קשים האלו ואת רמת ההתרגשות האינסופית שהייתי בתוכה, ובעיקר עניתי לשאלות של השוטר. הוא לא שאל אותי מה אמרת להם" (עמ' 146). ואולם לאחר עיון בהודעתו במשטרה קשה לקבל גם הסבר זה. בהודעתו מסר בן עמי פרטים רבים, הן על הקבוצה ועל הטיול, הן על המסלול, הן על אירועים שקדמו לנפילה ואלה שאירעו אחריה והן על ההוראות וההנחיות שנתן לקבוצה. הוא פירט בהרחבה על הפעולות שנקט מיד לאחר הנפילה ועד הגעת גורמי ההצלה לרבות ניסיונות ההחייאה שערך למנוח. הוא הוסיף וסיפר לחוקר מיוזמתו על אירוע שהוא סבר שיכול להיות רלוונטי שהתרחש בבוקר אותו יום בבית המלון כאשר המנוח איחר להתעורר ולא הגיע לאוטובוס והוא נאלץ להעיר אותו כשהקבוצה המתינה לו עד הגעתו. הוא סיפר שהמנוח היה קצת מבולבל כשהעיר אותו. הוא גם הוסיף וציין כי נודע לו שלמנוח היתה סכרת. בסוף החקירה הוצע לו להוסיף כל דבר לדו"ח והוא ביקש את מספר הטלפון של המשטרה למקרה שייזכר במשהו, וכן ביקש להוסיף דבר שנזכר בו והתייחס לכך שמכשיר הדפיברילטור שהובא למקום על ידי עובדת הפארק לא עבד.

בן עמי תיאר בציטוט שהובא לעיל את ההנחיות שנתן לחברי הקבוצה בשים לב לגילם ולכושרם ולאופי המסלול. הוא התייחס בהודעתו לגובה המדרגות במסלול שעלול להקשות על חלק מהמטיילים ומצא לנכון לציין כי לא יכל לומר להם ללכת בטור אחד או לקבוע מי מהם יכול ללכת ומי לא, אך הוא לא ציין את המתבקש – שהנחה אותם להיצמד לקיר ההר.

ניתן להניח שבסמוך לאחר התרחשות האירוע היה בן עמי בהתרגשות ובסערת רגשות גדולה, אך הודעתו במשטרה נמסרה יומיים לאחר האירוע כשסביר שנרגע מעט מן הסערה הגדולה ויכול היה להסדיר את מחשבותיו.

להודעתו במשטרה משקל רב שכן היא גרסתו הראשונה שנמסרה בסמוך לאחר התרחשות אירוע התאונה. ואף שהתייחס בה לאופן שבו הכין את הקבוצה למסלול, להסבריו, הנחיותיו ואזהרותיו, הוא לא ציין כי הזהיר את הקבוצה להיצמד לקיר ההר.

19. גם העדויות הנוספות שנשמעו מובילות לאותה מסקנה. העד פוכס סיפר בתצהירו כי בתדרוך לקראת העלייה למסלול המדריך ציין שהשביל חלקלק ויש לשים לב (סעיף 5 לתצהירו). בהמשך ציין: "המדריך הזהיר אותנו טרם העליה וביקש שנשים לב לדרך, אני זוכר שהוא ציין במיוחד את הנושא של חלקלקות הדרך בגין הלחות של הקרקע. אישית לא שמעתי אותו מציין שאין ללכת סמוך למדרון" (סעיף 12 לתצהירו).

בחקירתו הנגדית לא נחקר פוכס על דבריו אלה.

מעדותו של פוכס עולה כי הוא לא שמע מפי בן עמי אזהרה שלא לצעוד בסמוך למדרון והנחיה כללית להיצמד לקיר ההר, וודאי לא שמע אזהרה קונקרטית המתייחסת לנקודה בה מדרגות הסלע גבוהות והנחייה שלמרות האמור יש להיצמד לקיר ההר גם באותה נקודה.

זאת ועוד, בתצהירו סיפר פוכס כי כיוון שהיה קשה לטפס על המדרגות הגבוהות "חלק עלו בצדי המדרגות הקרובות יותר למדרון וחלק עלו בצדי המדרגות הקרובות יותר לצלע ההר". כלומר, המנוח לא היה היחיד שביכר לטפס או לרדת במקום בו מדרגות הסלע היו נמוכות, בצד השביל הקרוב למדרון. זהו חיזוק נוסף למסקנה כי לא ניתנה אזהרה ברורה להימנע מכך.

העדים הנוספים

20. כפי שפורט, מטעם התובעת הובא לעדות דן פוכס אחד ממשתתפי הטיול, ומטעם הנתבעות הובא המדריך בן עמי, הוגשו תצהירי המצהירים מאיסלנד והוגש תיק החקירה המשטרתית המקומית. אלו העדים שהובאו מטעם הצדדים בשאלת החבות, כאשר בכל הקשור לנסיבות האירוע עצמו, היינו אירוע הנפילה ומה שקדם לו ובמיוחד התנהלות המדריך הנחיותיו ואזהרותיו, העדים הרלוונטיים היו העד פוכס והמדריך בן עמי (ותיק המשטרה שהוגש כפי שהוא).

לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות ולאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם ובין לבין נעשה גם ניסיון להביא אותם לידי הסדר, הוגשו על ידי הצדדים, במועדים שונים, שלוש בקשות להבאת ראיות נוספות. בקשה אחת נמשכה לאור התנגדות התובעת, בקשה אחרת נדחתה, אך לאחר הבקשה השלישית נעתרתי באופן חלקי לבקשות שני הצדדים ואפשרתי להם להעיד עדים נוספים בשאלת החבות (השתלשלות הבקשות מפורטת בהחלטות השונות ואין מקום לחזור על הדברים). הטעם העיקרי לקבלת הבקשה היה כי העדויות שביקשו הצדדים להוסיף נגעו ללב המחלוקת – שאלת נסיבות האירוע ובמיוחד ההנחיות והאזהרות שניתנו או לא ניתנו למטיילים על ידי המדריך בן עמי.

בעקבות האמור העידו העדים הנוספים הבאים, כולם משתתפי הטיול: העדות אבי זלינגר ונילי ויסמן העידו מטעם התובעת, העדים רפי זינברברג ועמרם שילינג העידו מטעם הנתבעות.

21. העדה אבי זלינגר סיפרה בתצהיר עדותה הראשית כי "בבוקר יום התאונה, עוד לפני שהגענו לתחילת המסלול, הסביר לנו המדריך, שאנו עומדים ללכת למקום בו נצפה על קרחון וכי הקטע האחרון של הדרך, שמוביל לעמדת התצפית, הוא עליה קשה". עוד הוסיפה כי "בתשובה לשאלה שנשאלתי איני זוכרת אם המדריך סיפר על תהום בצד אחד של הדרך ועל מצוק בצידו השני ואם הסביר, שצריך ללכת קרוב למצוק ולהתרחק מהתהום" (סעיף 2 לתצהירה). העדה סיפרה כי הלכה את חלקו הראשון של המסלול שהיה שטוח וקל להליכה וכאשר ראתה את העלייה הקשה היא נמנעה מלהמשיך נוכח הסברי המדריך (סעיף 3). היא לא היתה עדה לאירוע הנפילה.

בחקירתה הנגדית שבה העדה וסיפרה כי לפני תחילת המסלול הזהיר בן עמי כי המסלול קשה וצריך להיזהר וכי בעקבות דבריו ובשל בעיות רגליים מהן היא סובלת היא לא המשיכה במסלול. עוד העידה כי את הסבריו של המדריך שמעה או בלובי או בתחילת המסלול אך לא זכרה בדיוק מתי והיכן שמעה אותם.

"ש. מה את זוכרת ששמעת? מה יוסי אמר?

ת. שזה מקום יפה וכל מיני דברים כאלה. ושצריך להיזהר וזה יכול להיות קשה.

ש. ממה הוא אמר שצריך להיזהר?

ת. אני לא זוכרת מה הוא אמר. הוא אמר שזה יכול להיות קשה.

ש. ושצריך להיזהר?

ת. אם זה קשה אז צריך להיזהר.

ש. לגבי סעיף 3 לתצהירך, "אחרי שהגענו למקום... שהיה שטוח וקל להליכה... העלייה הקשה נמנעתי מלהמשיך נוכח הסברי המדריך", את אומרת שראית שזה קשה ונוכח ההסברים של המדריך, החלטת לא להמשיך ולחזור לאוטובוס, נכון ?

ת. כן.

ש. תפרטי לי את הסברי המדריך שלאור ההסברים שלו החלטת לא להמשיך?

ת. כמו שבעלי כתב, הוא חשב על אחד על אחד כי ידע שיש לי בעיות... נדמה לי שהוא אמר לי משהו כמו "זה לא בשבילך". הוא בוודאי אמר את זה במקום אחר שהיה בו הרבה רוח והוא אמר לי "תישארי במקום" בגלל בעיות ברגליים.

ש. את כל זה מי אמר לך?

ת. יוסי המדריך.

ש. וכשאת כותבת שהחלטת לא לעלות ביחד עם הקבוצה נוכח הסברי המדריך, את מתכוונת לזה או שיש עוד משהו שאת רוצה לפרט?

ת. אני לא זוכרת עוד משהו שאני רוצה לפרט" (עמ' 16-15 לפרוטוקול).

התרשמותי מהעדה היא כי היא סיפרה את הדברים כהווייתם, כפי שחוותה אותם וכפי שזכרה אותם. אף שהובאה מטעם התובעת עדותה לא היתה מגמתית או מכוונת מטרה והדברים ניכרו היטב בעדותה (בין היתר השיבה לתומה: "האמת שאני לא יודעת למה אני פה", ואף אישרה ללא סייג את דברי השבח שהעניק בעלה למדריך בן עמי במשוב שנערך לאחר הטיול).

אם לסכם את עדותה, בדומה לעדותו של דן פוכס, גם זלינגר אינה זוכרת הנחיה או אזהרה לפיה יש להתרחק מהמדרון ולהיצמד לקיר ההר.

22. העדה נילי ויסמן סיפרה בתצהירה כי לפני העלייה לתצפית המדריך עצר למתן הסברים. היא הוסיפה כי "לא זכור לי שניתנו הסברים בנושא בטיחות, אבל חלק מהזמן לא הייתי צמודה לקבוצה היות ואני נוהגת להתרחק לצורך צילומים, כך שלא שמעתי את כל ההסברים שניתנו במהלך אותה העצירה שלפני העלייה לתצפית. לא זכור לי גם ששמעתי הסברים בנושא בטיחות במהלך הנסיעה באוטובוס או במהלך העלייה לתצפית" (סע' 5-4 לתצהירה). גם היא לא היתה עדת ראייה לאירוע הנפילה.

בחקירתה הנגדית נשאלה באשר להסברים שהמדריך בן עמי נהג לתת בכל בוקר בלובי המלון והשיבה: "אני זוכרת היטב שבכל בוקר יוסי היה נותן הסברים. אבל ההסברים היו בעיקר כלליים, לא כל כך נוגעים לסיור של אותו בוקר של אותו יום. הוא יותר הסביר לנו גאולוגיה, היסטוריה של איסלנד, טבע, בעלי חיים, דברים כאלה יותר כלליים ובנושא המסלול עצמו, נגענו מעט" (עמ' 17-16 לפרוטוקול).

עם זאת יש לציין כי בחקירתה החוזרת הבהירה העדה כי היא שמעה חלק מההסברים אבל אינה זוכרת מה הם היו (עמ' 17).

23. הנתבעות ביקשו לזמן כעד מטעמן את רפאל זיבנברג. הסתבר כי בשנת 2016 עובר להגשת התביעה חתם העד על תצהיר לבקשת התובעת. לכתב התביעה שנמסר לנתבעות צירף ב"כ התובעת מכתב בו הודיע כי העדים רפאל זיבנברג ודן פוכס חתמו עבור התובעת על תצהירים בנוגע לנסיבות התאונה וכי התובעת מתכוונת לזמנם כעדים מטעמה. בסופו של דבר העיד מטעם התובעת דן פוכס בלבד (בטרם הוגשה הבקשה להבאת ראיות נוספות).

לידי הנתבעות הגיע עותק התצהיר שערך העד זיבנברג עבור התובעת והן בקשו להזמינו כעד מטעמן. בתצהיר שצורף לבקשה להבאת הראיות הנוספות סיפר זיבנברג כי בשנת 2016 הוא נענה לבקשת ב"כ התובעת וחתם במשרדו על תצהיר בנוגע לנסיבות התאונה. בסופו של דבר הוא לא זומן לעדות על ידי התובעת. בתצהירו המאוחר, שניתן לבקשת ב"כ הנתבעות, אישר כי האמור בתצהירו הראשון אמת לרבות דבריו "כי טרם העלייה לתצפית יוסי הזהיר אותנו שלא להתקרב למדרון עקב הסכנה הכרוכה בכך וכי כולנו הלכנו אחריו".

ראשית יש לציין כי עדותו של זיבנברג מחזקת גם היא את המסקנה שעלתה מן העדויות שהובאו בחלק הראשון של ההליך באשר לסיכון הקיים באותה נקודה במסלול שבה מדרגות הסלע הצמודות למצוק הן גבוהות, מה שברמת הסתברות גבוהה גרם למנוח לנסות ולרדת מצדו השני של השביל קרוב למדרון. בסעיף 8 לתצהירו הראשון תיאר העד כי בין קיר הסלע לבין התהום "היו מדרגות סלע טבעיות שהיו בשיפוע מכיוון קיר הסלע אל כיוון המדרון. בצד הקרוב לקיר הסלע הן היו מאוד גבוהות, קשות לטיפוס, והלכו ונהייו נמוכות יותר לכיוון התהום".

גם בחקירתו הנגדית העיד כי: "קרוב לקיר יש אבנים יותר גדולות ואחר כך זה הולך ויורד אז מי שיש לו רגליים ארוכות, יכול ללכת יותר קרוב לקיר. כל אחד בוחר איפה שיותר נוח לו. זה לא מסלול מסודר אלא טבעי" (עמ' 23).

בכל הקשור לאזהרות ולהנחיות שנתן המדריך בקשר למסלול ציין העד בתצהירו הראשון: "טרם שהתחלנו לעלות במדרגות, המדריך הזהיר אותנו לא ללכת בקצה הקרוב לתהום עקב הסכנה שבכך. בעלייה המדריך הלך מקדימה והקבוצה הלכה אחריו וכל אחד עלה במקום בו היה לו נוח" (סעיף 9 לתצהיר הראשון).

בסעיף 7 לתצהיר הראשון ציין כי "לפני היציאה למסלול באותו יום הסביר לנו המדריך, כדרכו, מה יהיה באותו יום, ולא זכור לי שדיבר על סכנות כלשהן".

העד נחקר בחקירה נגדית:

"ש. מראה לך את הסרטון שנקרא "כניסה לאתר" ושאלתי היא: כלומר היתה לכם הליכה של כ 150 מטר ומסופם עולים 150 מטר לכיוון התצפית?

ת. ראיתי ומשיב שכן, נכון.

ש. על זה אתה מדבר בסעיף 9 לתצהיר. שלפני תחילת העלייה לסלעים/מדרגות, הוא נתן לכם את ההסבר הזה , נכון ?

ת. נכון.

ש. לפני זה, בזמן ההליכה שהיתה בשביל, הוא לא נתן את ההסבר הזה, האם זה נכון?

ת. התשובה היא שלא תמיד הייתי שומע כל מילה שהוא אמר ויכול להיות שמי שהיה קרוב אליו שמע, אני לא שמעתי את זה בזמן ההליכה.

ש. וגם לפני ההליכה, לא שמעת באותו יום את האזהרות האלה. שמעת אותן בפעם הראשונה לפני העלייה בסלעים ?

ת. התצהיר שנתתי לעו"ד שלכם זה היה כמה חודשים אחרי המקרה שאז זכרתי בדיוק ובטח הוא שאל אותי את השאלות האלה. דיברנו על זה בשיחה של חצי שעה, ברור שהדפים האלה זה לא כל השיחה.

ש. לשאלת בית המשפט: והיום אתה לא זוכר ?

ת. אני לא זוכר, למרות שהאווירה היתה כזו של סכנה, אתה רואה את התהום המפחיד הזה.

ש. לפי מה שאתה זוכר, אתה את האזהרה שניתנה לטענתך לפני שהתחילו לעלות בסלעים, אותה היום אתה זוכר?

ת. כן.

ש. ואזהרות קודמות, אתה לא זוכר היום?

ת. נכון, אני לא זוכר. אתה מדבר על אותו יום? אני לא זוכר". (עמ' 22 לפרוטוקול).

מחקירתו הנגדית של העד עלה כי בעת מתן העדות, שנים לאחר התאונה, הוא לא זכר את הנסיבות לפרטיהן, והדברים מובנים (באופן דומה, עדותו בעניין מיקום הקבוצה בזמן הנפילה אינה מתיישבת עם שאר העדויות לרבות עדותו של המדריך בן עמי ונראה כי הדבר נובע מהזמן הרב שחלף ומכך שהוא לא זכר את הפרטים כהווייתם).

סביר להניח שזכרונו היה טוב בהרבה בעת שערך את תצהירו הראשון לבקשת התובעת. ואולם, מתצהירו זה לא ניתן להסיק כי המדריך הזהיר את הקבוצה מפני הסיכון האמור באופן הנדרש והמספק. כזכור, בתצהירו סיפר זיבנברג כי "טרם שהתחלנו לעלות במדרגות, המדריך הזהיר אותנו לא ללכת בקצה הקרוב לתהום עקב הסכנה שבכך" (סעיף 9 לתצהיר הראשון) (ההדגשה שלי – י.א). בחקירתו אישר כי האזהרה ניתנה במהלך המסלול לפני העלייה על הסלעים (עמ' 22). עם זאת, הוא לא תיאר אזהרה דומה או הסברים דומים קודם להגעת הקבוצה לסלעים. בתצהירו הראשון ציין כי לא זכור לו שהמדריך דיבר על סכנות כלשהן לפני היציאה למסלול באותו יום. בחקירה הנגדית שהובאה לעיל אישר כי הוא לא שמע אזהרה דומה בשלב מוקדם יותר.

על פי עדותו אפוא, באמצע המסלול, בחלק בו מתחיל הטיפוס על מדרגות הסלעים, הזהיר המדריך את המטיילים שלא ללכת קרוב למדרון.

עם זאת, מעדותו ניתן גם להסיק שלא ניתנה אזהרה דומה באוטובוס לפני ירידת המטיילים למסלול. חשיבותה של אזהרה כזו שהיא ניתנת במקום ובזמן שמאפשר הקשבה מקסימלית של כל חברי הקבוצה. בדרך זו קטן הסיכוי שמי מהמטיילים לא ישמע את האזהרה ואת הנחיות המדריך.

זיבנברג עצמו העיד כי לא תמיד שמע כל מילה שהמדריך אמר ו "יכול להיות שמי שהיה קרוב אליו שמע". נילי ויסמן העידה כי "חלק מהזמן לא הייתי צמודה לקבוצה היות ואני נוהגת להתרחק לצורך צילומים, כך שלא שמעתי את כל ההסברים שניתנו במהלך אותה העצירה שלפני העלייה לתצפית". עדויות אלה כמו גם עדויותיהם של פוכס וזלינגר שלא זכרו אזהרה והנחיה להיצמד לקיר ההר, מובילות למסקנה כי לא ניתנה אזהרה באוטובוס לפני הירידה במסלול, או במקום אחר שבו כל חברי הקבוצה היו מקובצים באופן שלא ניתן היה שלא לשמוע את דברי המדריך.

יתרה מכך, גם תוכן האזהרה עליה העיד זיבנברג אינו מספק. אזהרה כללית שלא להתקרב למדרון אינה מספקת. בנסיבות שתוארו היה על המדריך להסב את תשומת לבם של המטיילים לסיכון מפני הפיתוי לעלות או לרדת דרך מדרגות הסלע הנמוכות יותר בנקודה שבה המדרגות גבוהות ולהזהירם שגם בנקודה זו רצוי להיצמד לקיר ההר. על כך שאזהרה כזו לא ניתנה ניתן ללמוד בין היתר מדבריו של זיבנברג עצמו כי הקבוצה הלכה אחרי המדריך "וכל אחד עלה במקום בו היה לו נוח" (סעיף 9 לתצהיר הראשון), בדיוק כפי שתיאר העד פוכס לפניו.

24. העד הנוסף שהעידו הנתבעות הוא עמרם שילינג. בתצהיר שערך בשנת 2019 סיפר: "זכור לי היטב כי בתצפית על הקרחון יוסי הנחה אותנו ללא הרף לשים לב לדרך וביקש כי נלך בטור וניצמד אליו והפציר בנו כי נלך קרוב לקיר וכי נתרחק מהצד של הקרחון. למען הזהירות אציין כי אינני זוכר את המילים המדויקות והניסוח של יוסי אולם רוח הדברים זכורה לי בבירור" (סע' 6-5 לתצהירו).

בחקירתו הנגדית השיב העד תשובות שונות לא קוהרנטיות ושלא תמיד התיישבו האחת עם השנייה או עם האמור בתצהירו.

כך למשל, בתצהירו סיפר כי יוסי המדריך נתן את ההנחיות בתצפית על הקרחון. עם זאת בתחילת חקירתו הוסיף וטען כי: "במשך כל הטיול, כל יום, יוסי התחיל את היום בהדרכה ובאזהרות. גם באותו יום, ברגע שעזבנו את האוטובוס, נאמר לנו לאן אנו הולכים, נאמר לנו שאנו הולכים לצד קרחון, נאמר לנו שיש מצוק מצד אחד ומדרון מצד שני והאזור יכול להיות חלקלק ועם אבנים בדרך ולהיזהר. זה באופן שוטף גם במהלך ההליכה. כל הזמן הדברים חזרו על עצמם".

וכשנשאל: "אתה אומר מרגע שעזבנו את האוטובוס?" השיב: "גם באוטובוס" (עמ' 29-28 לפרוטוקול).

כלומר, אף שלא ציין זאת בתצהיר עדותו הראשית, העיד שילינג בתחילת חקירתו הנגדית כי אותן הנחיות ללכת בטור, להיצמד לקיר ההר ולהתרחק מהמדרון, ניתנו ללא הרף, הן באוטובוס, הן בירידה ממנו, הן לאורך המסלול והן בהיותם בתצפית. מעבר להתרשמותי הכללית ממגמתיות בעדות ולהעדר הסבר מניח את הדעת לכך שהדברים לא צוינו בתצהירו, הדברים אינם מתיישבים עם שאר העדויות וגם לא עם הדברים שמסר המדריך בן עמי בחקירתו במשטרה שם ציין "לא יכולתי לומר להם להיות בטור אחד".

זאת ועוד, בהמשך, כשנחקר על הפרטים שטען בתצהירו הוא לא סיפק תשובות וחזר והשיב כי בשל חלוף הזמן הוא אינו זוכר את הדברים במדויק, הסבר לא משכנע בשים לב לכך שגם תצהירו ניתן שנים לאחר האירוע. תשובות אחרות שנתן היו מתחמקות ומתנצחות: הוא "לא תמללן ולא פרשן", אין לו תשובות, אין לו מילון צמוד, זו צורת ההתנסחות שלו וכיוצ"ב (ר' בעמ' 33-29 לפרוטוקול). למעשה עולה מחקירתו כי אינו זוכר את הפרטים עליהם העיד בתצהירו אלא ש "האווירה הכללית היתה אווירה של אזהרה שנשמור על עצמנו שאנו אנשים מבוגרים" (עמ' 31). בסופו של דבר גם הסביר כי בהתנסחות בתצהיר, לפיה המדריך "הנחה ללא הרף", "ביקש" ו"הפציר", "הכוונה היתה לשדר אווירה מסוימת".

לסיכום, התקשיתי לקבל את עדותו של שילינג. מעבר למגמתיות שניכרה בה התרשמתי כי הלכה למעשה הוא אינו זוכר את פרטי האזהרות וההנחיות שניתנו לקבוצה, גם לא את ההזדמנויות והמקומות בהם ניתנו אותן הנחיות. נראה כי הוא זכר הנחיה ואזהרה כללית לפיה בשים לב לגילם של חברי הקבוצה ולמסלול החלקלק (קרוב לקרחון) ולמדרון שבצדו, עליהם להיזהר ולהישמר מאוד לנפשותיהם.

 

אירועי הבוקר ונעלי ההליכה

25. בעדותו במשטרה ובתצהיר עדותו הראשית סיפר בן עמי כי בבוקר התאונה כשהקבוצה עמדה לצאת לטיול הוא שם לב לכך שהמנוח חסר והחברים לקבוצה סיפרו שלא ראו אותו גם בחדר האוכל. הוא הגיע לחדרו לאחר שחייג לחדר ולא נענה ולאחר שפתח את הדלת יחד עם מנהל הקבלה מצא את המנוח בחדר האמבטיה. לדבריו, לא היתה למנוח מודעות לשעה והוא לא אכל ארוחת בוקר אך בשל השעה המאוחרת הוא דחק בו להתארגן במהירות וכך עשה.

בנוסף טען בן עמי כי לפני היציאה לטיול הוא הנחה את חברי הקבוצה להביא נעלי הליכה מתאימות עם "עדיפות לנעל תומכת קרסול ונעל בעלת אחיזה טובה בסולייה". לדבריו, המנוח רכש נעלי הליכה בדיוטי-פרי לפני העלייה לטיסה אך כשבן עמי הגיע לחדרו לאחר אירוע הנפילה הוא מצא שם את הנעליים באריזתן ומכך הסיק כי המנוח לא נעל את נעלי ההליכה המתאימות בזמן הטיול. בן עמי צילם את הנעליים החדשות שמצא בחדר באריזתן.

26. בתצהיר משלים מטעמה טענה התובעת כי מהחומר שבתיק המשטרה עולה כי בזמן התאונה נעל המנוח את נעלי היום-יום שלו, נעלי עור לא גבוהות, שהיו שחוקות ובלויות. לטענתה, עדותו של בן עמי באשר לאירועי הבוקר מצביעה על רשלנותו. שכן, אם מצא את המנוח בבוקר מבולבל ולא ערני חובה היתה עליו למנוע ממנו להשתתף במסלול באותו יום או לשים לב למצבו לפני תחילת המסלול, ובנוסף, היה עליו להזכיר לו כי עליו לנעול את נעלי ההליכה במיוחד לאחר שדחק בו למהר.

בן עמי בתצהיר משלים ביקש להבהיר כי המנוח לא היה מבולבל באופן שנראה כי היה לא כשיר להשתתף בטיול. ובאשר לנעליים הדגיש כי הוא הדריך את המטיילים באשר לנעליים שעליהם לנעול אך הוא אינו יכול ואף לא צריך לבדוק את נעליו של כל מטייל ומטייל מדי בוקר.

27. המסקנה אליה הגעתי בעניין זה היא כי לא הוכח קשר בין אירועי הבוקר לנפילת המנוח, ולא הוכח קשר בין הנעליים שנעל לבין נפילתו. מהראיות שהיו בפניי עולה כי המנוח אחר לקום באותו בוקר אך מעבר לכך אין כל ראיה לכך שמצבו היה כזה שהשפיע על יכולתו ללכת במסלול לעבר התצפית או כי היה קשר בין מצבו באותו בוקר לנפילתו. אמנם, בחקירתו במשטרה לאחר האירוע טען בן עמי כי המנוח לא היה לגמרי בסדר באותו יום וכי זה היה לגמרי חלק מהסיפור, אך מדובר בהשערה שהעלה (שעה שהיה נסער מן הסתם וניסה למצוא הסבר לאירוע המצער שאינו קשור לטיול או להדרכתו) ואין בה כדי להוות ראיה. יצוין כי איש מחברי הקבוצה לא העיד כי המנוח נראה במצב לא טוב או כי התנהגותו באותו יום נראתה חריגה.

גם באשר לנעליים, הוכח כי המנוח נעל נעליים סגורות. לא הוכח כי הנעליים שנעל לא התאימו לדרישות המסלול ולכן גרמו או תרמו לנפילתו. מעבר לכך מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי אין להטיל על המדריך חובה לערוך "מסדר נעליים" ולבדוק כל אחד ואחד לאחר שהנחה את המטיילים איזה סוג של נעליים עליהם לנעול.

לסיכום, כאמור, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת קשר בין אירועי הבוקר או הנעליים שנעל המנוח לבין נפילתו הטרגית.

אחריות - סיכום

28. לסיכום, ממכלול העדויות עולה כי בן עמי הזהיר את חברי הקבוצה כי מדובר במסלול שבחלקו אינו קל, חלקלק, כי מי שחש שאינו בטוח מספיק לא יעלה עד למרפסת התצפית, ובכלל שישמרו על עצמם.

מהעדויות עולה כי הוא מיקד את דבריו לאתגר הפיסי בטיפוס על מדרגות הסלע שהיו, לפי היכרותו ועדותו, לא תמיד נוחות להליכה. מסיבה זו נמנעה העדה זלינגר למשל מלהשתתף בחלק הזה של המסלול. ואולם, הוא לא הסב את תשומת ליבם של המטיילים, ובמיוחד אלה שעל אף גילם בחרו להיענות לאתגר הפיסי, לאותו חלק במסלול בו נראה לכאורה שהטיפוס והירידה ממדרגות הסלע שבצד השביל הסמוך למדרון קל ונוח יותר, אך הוא טומן בחובו סכנה גדולה ועל כן רצוי כל העת, גם בחלק הקשה לטיפוס, להיצמד לקיר ההר. לו ניתנה אזהרה כזו באוטובוס לפני הירידה, לפחות חלק מהעדים שהובאו, אם לא כולם, היו זוכרים אותה. בנקודה זו, מצאתי כי יש משקל רב לעדויותיהם של פוכס וזיבנברג אשר פורטו על ידם בתצהירים שערכו עוד בשנת 2016 זמן לא רב לאחר האירוע. מעדות שניהם עולה כי לא ניתנה אזהרה כאמור באוטובוס לפני הירידה.

על-פי עדותו של זיבנברג ניתנה אזהרה כזו עם תחילת הטיפוס במדרגות, ואולם אין די בכך. ברור מהראיות שרק המטיילים שעמדו ליד המדריך באותה נקודת זמן יכלו לשמוע את אזהרותיו, וכפי שהוא עצמו העיד הוא לא עמד כשחברי הקבוצה עלו אחד אחרי השני אלא הוא צעד בראש והמטיילים אחריו, ועל כן סביר שרק מעטים שמעו את ההנחיה (כך למשל העד פוכס לא שמע את ההנחיה אף שהוא הלך את המסלול כולו). בנקודה זו יצוין כי מהסרטון שהגישו הנתבעות עולה כי קשה מאוד לשמוע את הסברי המדריך בחוץ בשל רעש הרוחות העזות ורעשי הרקע שמסביב. על כן, היה על המדריך להזהיר את המטיילים באוטובוס, לפני ירידתם למסלול, אז סביר להניח שכל חברי הקבוצה היו שומעים את אזהרותיו והנחיותיו.

יצוין כי בחקירתו הנגדית ציין בן עמי כי המנוח בחר לחזור עוד לפני שהביקור בתצפית הסתיים ובשלב שהקבוצה כולה היתה עדיין במרפסת התצפית, וכינה זאת בחירה אומללה, משום שלטענתו אם היה נצמד להנחיות לפיהן המדריך הולך ראשון והמטיילים לא עוברים אותו, האירוע יכול היה להימנע. העד טען כי אלה ההנחיות וכי הוא חוזר עליהן בכל מקום (עמ' 169 – 171), והסביר: "תמיד כשאנחנו הולכים לאוטובוס, אני לא מרשה לאנשים לעבור אותי. לא מרשה לאנשים ללכת לפני בשום מקרה" (עמ' 171). הוא גם הסביר את ההיגיון בהנחיה: "כי הם לא מכירים את המסלול ואנחנו הולכים אז אני צריך ללכת ראשון" (שם). לא ניתן לקבל טענה זו. ראשית, אמנם גם מהעדויות הנוספות עולה כי בן עמי נהג ללכת ראשון אך לא עולה מהן כי הוא הזהיר את המטיילים שלא לעבור אותו כפי שטען בעדותו והוא עצמו לא טען זאת בתצהירו וגם לא בהודעתו במשטרה. יתרה מכך, הוא הנחה את מי שמרגיש שאינו יכול להתקדם לעצור באמצע המסלול לפני התצפית וברור שמי שנעצר קודם ירד לפניו, ובכל מקרה לא הוכח כי הוא הורה להם להמתין. שנית, וחשוב יותר, נראה כי דווקא במקום בו המדרגות גבוהות ובשים לב לסיכון החריג בנקודה זו נכון היה לנהוג אחרת: לא לצעוד בראש אלא לעמוד ולוודא שכל חברי הקבוצה, או לפחות אלה שצעדו כקבוצה, מטפסים, ובחזור יורדים, מהצד הנכון ורק אז להמשיך במסלול. כך ניתן היה להקפיד שכולם יעלו וירדו בצמוד לקיר ההר וגם ניתן היה לסייע למי שנזקק לעזרה. אמנם, המנוח לא ירד עם הקבוצה אך לא מן הנמנע שהתנהלות כזו מצד המדריך בעלייה לתצפית, נוסף על האזהרה, הייתה מעבירה ומחדדת את המסר להיצמד בכל מקרה לקיר ההר.

29. לצד טענתן כי המטיילים הוזהרו מפני הסיכון והונחו להיצמד לקיר ההר, טוענות הנתבעות גם כי מדובר בסיכונים ברורים לכול וכל אדם שצועד על המסלול מודע או צריך להיות מודע להם. הא ראיה שכל המטיילים שנצפו בסרטון שהציגה הנתבעות נצמדו לקיר ההר וירדו דרך המדרגות הסמוכות אליו.

אכן, הסיכונים הטמונים מקרבת המסלול למדרון הם גלויים וברורים וכל אדם בר דעת יודע כי רצוי להתרחק מקצה השביל הקרוב למדרון, ומסיבה זו נכון יהיה להטיל על המנוח אשם תורם. יחד עם זאת, כפי שקבעתי, הסיכון הקונקרטי בנקודה בה מדרגות הסלע גבוהות הוא בפיתוי שנוצר עקב כך לפנות, ולו גם באופן אינסטינקטיבי, למדרגות הנמוכות שבקצה השני, ובמיוחד בירידה אז הפיתוי גדול יותר בשלל החשש הטבעי מנפילה. זהו סיכון חריג שמפניו היה על הנתבעת להזהיר את חברי הקבוצה.

ויודגש, לא מדובר במסלול אתגרי שמי שבוחר לטייל בו צופה מכשולים וסיכונים משמעותיים ומסוגים שונים ומגוונים. במקרה זה מדובר במסלול הליכה קצר באורך של כמה מאות מטרים בלבד, מומלץ לכול מילד ועד זקן, שהאתגר הפיסי היחיד בו הוא טיפוס קצר דרך מדרגות סלע טבעיות. בנסיבות כאלה וכאשר אנשים שאינם צעירים בוחרים להיענות לאתגר הפיסי צריך היה להסב את תשומת ליבם ולהזהירם מפני הסיכון הטמון באותו חלק של המסלול.

עוד טענו הנתבעות כי מטיילים רבים ביקרו ומבקרים באתר, צעדו וצועדים במסלול, גם כאלה שלא במסגרת טיול מאורגן, ולא ידוע על אירועי נפילה דומים וזאת מן הטעם שכל מי שעיניו בראשו מבין את הסיכון הטמון במסלול ונזהר מפניו.

ואולם, אדם שבוחר לטייל באופן עצמאי לאתרים תיירותיים מסוג זה, ודאי כשמדובר באתרים לא מוכרים בארץ זרה, בודק ולומד מבעוד מועד על יעדי הטיול ואתגריו. בין היתר הוא חוקר ובודק ולומד, או לפחות כך מצופה ממנו, את קושי המסלולים, התאמתם לכושרו ולמצבו הגופני, הסיכונים הכרוכים בהם, איזה ציוד נדרש וכיוצ"ב.

לעומתו, אדם שבחר לצאת לטיול מסוג זה במסגרת מאורגנת עם מדריך צמוד שם את יהבו על המדריך ועל החברה מארגנת הטיול ו"מוריד" מעצמו את הצורך לערוך את כל אותם בדיקות ובירורים באשר לכל מסלול ואתר. הוא סומך על המדריך שינחה ויזהיר אותו מפני הסיכונים.

כפי שבן עמי העיד על עצמו, הוא מכיר את איסלנד שנים רבות ומכיר היטב את המסלול על סיכוניו ובכלל זה את הסיכון הקונקרטי ממדרגות הסלע שהן לא תמיד נוחות להליכה. המטיילים ובכללם המנוח סמכו על היכרות זו וחסכו מעצמם את הצורך בבדיקה מוקדמת של האתרים יעדי הטיול, על כל הכרוך בכך.

30. לסיכום, אני קובעת כי המדריך הפר את חובתו כלפי המנוח בכך שלא הזהיר את המטיילים מפני הסיכון הטמון באותה נקודה על המסלול בו מדרגות הסלע גבוהות בצד הסמוך לקיר ההר, ולא הנחה אותם להימנע מלטפס או לרדת מקצהו השני של השביל הגם שהדרך משם נראית נוחה יותר. על כן אני מוצאת כי הנתבעת אחראית לתאונה המצערת ולתוצאותיה.

31. זה המקום להתייחס למשובים של משתתפי הטיול, שנערכו לאחר הטיול, אותם הציגו הנתבעות במסגרת ראיותיהן. מהמשובים עולה כי המטיילים העריכו מאוד את המדריך בן עמי, וכך גם עולה מהעדויות. עוד עולה מהעדויות כי מדובר במדריך מקצועי וזהיר בדרך כלל, ואכפתי כלפי הקבוצה וחבריה.

למרות האמור הוא כשל בכך שלא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת למנוע או להקטין את הסיכון הטמון בצעידה על המסלול הקצר לעבר התצפית על הקרחון, בהינתן הסיכון הקונקרטי הטמון בו. אילו הזהיר כנדרש את כל חברי הקבוצה ניתן להניח שהמנוח היה נמנע מלרדת דרך מדרגות הסלע שבחלק הקרוב למדרון, ונפילתו לתהום היתה נמנעת.

אשם תורם

32. כפי שכבר ציינתי, על אף הקושי שנוצר בנקודה בה מדרגת הסלע גבוהה והפיתוי לעבור לצד השני של השביל במקום בו המדרגה נמוכה, הסיכון הטמון בקרבת המדרגה למדרון אינו נסתר. גם העובדה כי אבני הדרך חלקלקות כתוצאה מהרטיבות אינה נסתרת. על כן, גם על המנוח מוטלת היתה החובה לשקול את צעדיו ולהיזהר. היה עליו לנקוט משנה זהירות בטרם ניסה לרדת בחלק הקרוב לתהום. כך למשל יכול היה להיעזר בחבר לקבוצה או להמתין למדריך.

לאור האמור ראיתי לקבוע כי למנוח אשם תורם בשיעור של 40%.

נזקי התובעת

33. המנוח, יליד 1.8.1950, היה נשוי לתובעת ואב לשני ילדיהם, מהנדס בניין מוסמך משנת 1978 (ר' תעודת רישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים, עמ' 49 למוצגי התובעת). תחילה עבד כשכיר ובהמשך במשך שנים רבות היה בעל משרד עצמאי (ר' תצהיר התובעת).

34. התובעת העידה כי עד למותו תפקד המנוח היטב, עבד שעות רבות כמהנדס, ועל אף גילו התנדב מעת לעת לשירות מילואים כסא"ל במילואים לרבות זמן קצר לפני מותו (ר' תצהיר התובעת ועמ' 54, 55 למוצגיה).

הפסדי שכר בשנים האבודות

35. כאמור, המנוח היה מהנדס בניין עצמאי, בעל משרד לשירותי הנדסה. בשנת 2012 שונה אופן ניהול המשרד ומאז הוא נוהל כחברה בע"מ בשם "בר-על מהנדסים בע"מ". המעבר לחברה בע"מ נעשה בעקבות עצה שקיבל המנוח לפיה מוטב להתאגד כחברה כדי לא להתחייב בחבות אישית וזאת לאחר שהוגשה נגדו תביעה בעילה של אחריות מקצועית (ר' עדות התובעת בעמ' 53-50 שלא נסתרה). התובעת נרשמה כבעלת המניות בחברה והמנוח הועסק בה כשכיר (ר' עמ' 97-93 למוצגי התובעת). היא עצמה עבדה כמזכירה ומנהלת המשרד.

חודשים ספורים לאחר מותו של המנוח נסגר המשרד. פעילות החברה הופסקה והחברה נותרה רשומה לפרק זמן נוסף לצורך גביית חובות קודמים (ר' תצהיר התובעת ועמ' 110 למוצגיה).

36. התובעת טוענת כי המנוח היה מהנדס פעיל, מצליח ומבוקש, היו לו פרוייקטים רבים לביצוע וסביר להניח שהיה ממשיך בעבודתו עד גיל 80 לפחות. היא ציינה כי חלק מחברי הקבוצה שהשתתפו בטיול מושא התביעה היו מהנדסים פעילים בגילאי 80-70.

 

התובעת הגישה תלושי שכר וטופס 106 לשנת 2015, לפיהם שכרו הממוצע של המנוח בשנה זו עד למותו (בחודש 9/15) עמד על סך של 49,617 ₪ לחודש (ר' עמ' 105-102 למוצגי התובעת). שכרה של התובעת היה בסך 5,000 ₪ לחודש.

לפיכך מבקשת התובעת לחשב את הפסדיה בשנים האבודות בהתאם להכנסות אלה ועד הגיע המנוח לגיל 80.

37. הנתבעות טוענות כי השכר שמשך המנוח כשכיר בחברה כמפורט בתלושי השכר, ובשים לב שמדובר בחברה פרטית בבעלות המשפחה, אינו משקף את ההכנסה האמתית. לטענתן, החברה היתה בהפסד של מאות אלפי שקלים כשחלק ניכר מהוצאותיה היה על שכר המנוח. על כן, יש לחשב את ההכנסה בהתחשב בהפסדי החברה.

עוד טוענות הנתבעות כי התובעת לא הוכיחה את טענתה כי נגרמו לה הפסדי הכנסה, היא לא הציגה את מלוא הנתונים אודות החברה, לא העידה את רואה החשבון של החברה, העידה עדות שאינה אמת בקשר לחברה ובמיוחד בכל הקשור לסיבות להקמתה ולהכנסת שותף (ב-30%) לחברה שהיה או לא היה וגם הוא לא הובא לעדות.

38. התובעת לא הכחישה את הנתונים אודות הרווחים וההפסדים של החברה כפי שהוצגו לה בחקירה הנגדית, נתונים שפורטו בדו"ח רו"ח של החברה שהומצאו לנתבעות, ועל פיהם שנת 2012 הסתיימה בהפסד של 78,000 ₪, 2013 הסתיימה ברווח של 146,000 ₪, ושנת 2014 הסתיימה בהפסד של 396,000 ₪ (ר' עמ' 73-72 לפרוטוקול). עם זאת טענה שההפסד המדווח בשנת 2014 אינו משקף את המצב לאשורו ובוודאי שאינו מלמד על כך שהחברה לא היתה רווחית. לטענתה, ההפסד הרשום נבע מכך שנותרו חובות של מזמיני עבודה שטרם שולמו וזאת בסכומים שעלו בהרבה על ההפסד והגיעו כמעט ל-2 מיליון ₪ (ר' עמ' 75-73 לפרוטוקול). התובעת אף ערכה רישום של החובות שנותרו לתשלום בכל פרויקט אך הנתבעות התנגדו להגשת המסמך שנערך על ידי התובעת כראיה.

אציין כי האמנתי לתובעת שניהלה את המשרד כי נותרו חובות לגבייה, אך המסמך שערכה ורישומיה אינם יכולים להוות ראיה תומכת בעדותה, ולא הובאו על ידה ראיות שניתן היה להביא להוכחת היקף החובות וההשלכות של כל אלה על סך רווחי החברה והכנסות המנוח. על כן, ובהעדר ראיות סותרות יש לקחת בחשבון בחישוב הכנסת המנוח גם את ההפסדים (והרווחים) שנרשמו בדו"חות החברה.

עם זאת, אני מקבלת את עדות התובעת כי העסק, גם כשנוהל באמצעות החברה, היה יציב ורווחי. העובדה שנותרו חובות לגבייה וכן התמונה התעסוקתית של המנוח לאורך שנים לפני הקמת החברה כשהלכה למעשה מדובר באותו עסק ממש, תומכות בעדותה זו.

באשר לשותף, הסבירה התובעת, ועדותה לא נסתרה, כי המנוח הכניס לחברה מהנדס צעיר על מנת ללמד ולהכשיר אותו לעתיד לבוא, אך בעקבות מותו של המנוח הוא יצא מהעסק וויתר על חלקו משום שבהיותו צעיר ובתחילת הדרך לא רצה לקחת על עצמו את האחריות על העבודות והפרויקטים שהשאיר המנוח (עמ' 46-45 לפרוטוקול).

39. אכן, לא כל הנתונים אודות החברה הובאו במלואם. לא התרשמתי שהתובעת העידה עדות שאינה אמת כפי שטוענות הנתבעות אך ברור שהיא אינה בקיאה בכל הפרטים וגם לא זכרה את כולם בין היתר בשל מצבה הנפשי מאז האירוע והזמן שחלף. עם זאת, רואה החשבון שיכול היה לספק את מלוא הנתונים וההסברים לא הובא לעדות (זה המקום לציין כי הצדדים ביקשו להביא ראיות נוספות בשלבים שונים (ומאוחרים) של ההליך אך הבקשות נדחו או נמשכו והכול כמפורט בהחלטות השונות).

למרות האמור, ניתן לקבוע את שיעור הכנסות המנוח לצורך חישוב ההפסדים בשנים האבודות בהסתמך על הראיות שהובאו ובין היתר באמצעות תעודות עובד ציבור שהגישו הנתבעות מאת המוסד לביטוח לאומי מחלקת הגביה והביטוח (סומנו כ- נ/1 ו- נ/2) אשר ספקו תמונה על הכנסות המנוח והתובעת לאורך השנים.

40. מוצג נ/1 הוא תעודת עובד ציבור באשר לדמי הביטוח שנגבו מהמנוח על פי הכנסותיו בשנים 1981 עד 2013. מהמסמכים שצורפו לתעודה עולה כי הכנסותיו המדווחות של המנוח כעצמאי בשנת 2011 היו בסך של 378,150 ₪, בשנת 2010 – 352,541 ₪, בשנת 2009 – 159,090 ₪, בשנת 2008 – 340,861 ₪, בשנת 2007 – 391,543 ₪, בשנת 2006 – 312,554 ₪. ממוצע הכנסותיו של המנוח בשנים אלה עמד על כ- 27,000 ₪ לחודש, ובערכי היום (הצמדה) כ- 32,000 ₪ לחודש.

עוד עולה מנ/1 כי בשנת 2012 הפך המנוח לשכיר (שכיר בחברה שהקים) אך הוא קיבל גם תשלומים על עבודות שביצע כעצמאי בתקופה שקדמה לכך.

מדו"ח רציפות הביטוח שצורף במסגרת נ/1 עולה כי הכנסות המנוח בשנת 2012 (השנה בה הקים את החברה) הסתכמו ב- 140,863 ₪, בשנת 2013 הסתכמו ההכנסות ב- 400,288 ₪, בשנת 2014 – 462,859 ₪ וב-9 החודשים של שנת 2015 עד למותו השתכר המנוח סך של 446,554 ₪, וזאת, כאמור, כשכיר בחברה.

מוצג נ/2 הוא תעודת עובד ציבור מהמוסד לביטוח לאומי אודות דיווחי התובעת על בסיס הכנסותיה. מהתעודה עולה כי בשנים 2009 עד 2012 השתכרה התובעת כ- 3,800 ₪ לחודש שהם בערכי היום כ- 4,500 ₪ בערכי היום. שכרה כשכירה בחברה בשנים 2013 עד 2015 הסתכם בכ- 5,300 ₪ ובערכי היום כ- 6,000 ₪.

 

41. מקובלת עלי טענת הנתבעות שיש להתחשב גם ברווחיה והפסדיה של החברה ולא רק בשכר ששולם למנוח כשכיר בה, בהיות החברה פרטית ובשליטת המנוח.

נוסף על כך, לא ניתן לקבוע את הכנסת המנוח על פי נתוני שנת 2015, השנה בה ארעה התאונה. ראשית, מדובר בעצמאי שהכנסותיו אינן קבועות ועל כן נכון יותר לקבוע את הכנסתו על פי ממוצע ההכנסות במשך מספר שנים עובר לתאונה (ככל שאין נסיבות המצדיקות קביעה אחרת, ובמקרה זה לא הוכחו נסיבות כאלה) ולא על בסיס של מספר חודשים. שנית, בהעדר נתונים על רווחי או הפסדי החברה באותה שנה והמאזן הצפוי בסוף השנה, הרי שהמשכורות שמשך המנוח מציגות תמונה חלקית בלבד.

הנתבעות ערכו חישוב המאזן את רווחי והפסדי החברה בשנים 2012 - 2014 כפי שנרשמו בדו"חות החברה עם השכר שמשכו המנוח והתובעת והגיעו לתוצאה לפיה ההכנסה הממוצעת למנוח ולתובעת (יחד) בשנים אלה עמדה על 27,500 ₪ לחודש, שהם כ- 31,000 ש"ח בערכי היום.

ואולם, נכון יותר לערוך את החישוב על פי הנתונים בשנים 2013 ו- 2014, זאת בשים לב לכך שהחברה הוקמה באמצע שנת 2012 וגם תמונת ההכנסות בשנה זו אינה מלאה. בחישוב המאזן בין הרווח וההפסד של החברה ומשכורות המנוח והתובעת בשנים 2014-2013 מסתכמת הכנסת המנוח (לבדו) בסכום של כ- 25,500 ₪ שהם כ- 29,000 ₪ בערכי היום.

42. לאור כל האמור, ובהתחשב בממוצע הכנסותיו של המנוח לאורך מספר שנים עובר למותו כבעל עסק עצמאי ובהמשך בחברה, ראיתי לקבוע כי הכנסתו הממוצעת לצורך חישוב הפסדי העיזבון בשנים האבודות היא בסכום של 30,000 ₪ לחודש (בערכי היום) והכנסת התובעת היא בסכום של 6,000 ₪ (גם היא בערכי היום).

הנתבעות טוענות כי נוכח תפקידה של התובעת כמנהלת ולא רק מזכירה יש לקבוע כי שכרה הריאלי היה גבוה יותר מהשכר המדווח. בשים לב לגובה הכנסת המנוח שקבעתי, איני מקבלת טענה זו. היחס בין הכנסת המנוח שקבעתי להכנסת התובעת הינו סביר בהינתן שעיקר עשיית החברה היא בהנדסה ובעבודת המנוח כמהנדס, ולא הוכח כי שכר התובעת כפי ששולם ודווח לא משקף את שכרה האמיתי.

אשר לגיל הפרישה, בשים לב לאופי עיסוקו של המנוח, בהתאם להלכה הנוהגת ומשלא הוכחו נסיבות המצדיקות סטייה מהכלל לפיו חישוב הפסד השתכרותו של עצמאי ייעשה עד לגיל 70, יחושבו הפסדי ההכנסה בשנים האבודות עד לגיל 70 של המנוח (ר' ע"א 7019/22‏ הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני ()(9.3.2023) והבקשה לדיון נוסף על פסק הדין בדנ"א 2485/23 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ()(12.6.2023)).

ההפסד בחישוב על-פי הידות ממועד מותו של המנוח ועד גיל 70, מסתכם ב- 1,239,000 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 1,342,000 ₪.

43. מהגיע המנוח לגיל 70 זכאי העיזבון להפסד ההכנסות מקצבת זקנה. בחישוב לפי שיטת הידות מסתכם ההפסד ב- 110,000 ₪ במעוגל.

אובדן שירותי בעל

44. התובעת העידה כי בשנת 1997 היא נפלה ונפגעה באורח קשה ברגלה ומאז נותרה עם מגבלות קשות. נוסף על כך היא סובלת ממחלות שונות ואף הוכרה כנכה בשיעור של 74% על ידי המוסד לביטוח לאומי. עוד סיפרה כי לאחר פציעתה העביר המנוח את המשרד לביתם על מנת להיות בקרבתה ולסייע לה. המנוח סייע בכל הקשור לעבודות משק הבית וגם סעד את התובעת.

45. בהתחשב באמור, אך גם בעובדה שהמנוח עבד שעות רבות בעבודתו כמהנדס, ובשים לב לגילו בעת הפטירה, ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 80,000 ₪ בגין ראש נזק זה של אובדן שירותי בעל.

נזק לא ממוני

46. המנוח קיפח את חייו בתאונה המצערת בהיותו כבן 65 שנים. אני פוסקת לתובעת כעיזבונו סכום של 500,000 ₪ כפיצוי על הנזק הלא ממוני. הסכום נכון ליום פסק הדין והוא כולל הצמדה וריבית.

ניכויים

47. הנתבעות טוענות כי יש לנכות סכום של 500,000 ₪ בגין תגמולי ביטוח שהתובעת קיבלה או מקבלת בעקבות מותו של המנוח. לטענתן, התובעת הסתירה נתונים אלה שהתגלו רק בחקירתה הנגדית ועל כן יש לנכות את הסך האמור בדרך של אומדנה.

אין בסיס לטענת הנתבעות. ראשית, על הנתבעות מוטל הנטל להוכיח כי יש לנכות מסכום הפיצויים כמו גם את היקף הניכוי, והן לא הרימו נטל זה. לא ברורה הטענה כי התובעת נמנעה מלגלות מסמכים בעניין זה שהרי היה בידי הנתבעות לפעול לקבלת המסמכים במסגרת ההליכים המקדמיים ולמצער אפילו בשלבים מאוחרים יותר על מנת להוכיח את טענותיהן (והנושא אף עלה במסגרת ההליכים בין הצדדים). שנית, נראה כי מדובר בתגמולים ששולמו לתובעת מכוח חוזה ביטוח כך שבכל מקרה אין לנכותם מסכום הפיצויים.

 

48. יש לנכות מסכום הפיצויים, לאחר הפחתתו כשיעור האשם התורם שקבעתי, את קצבאות השארים שקיבלה ומקבלת התובעת מהמוסד לביטוח לאומי בעקבות פטירת המנוח, ואשר מסתכמת, על פי חוות דעת אקטוארית מיום 22.10.19 שהגישו הנתבעות, בסכום של 249,487 ₪.

סוף דבר

49. סוף דבר, התביעה נגד הנתבעות מתקבלת. אני פוסקת לתובעת כתלויה במנוח וכעיזבונו פיצויים כדלקמן:

בגין אובדן הכנסה בשנים האבודות - 1,342,000 ₪

בגין אובדן קצבת זקנה בשנים האבודות - 110,000 ₪.

בגין אובדן שירותי בעל - 80,000 ₪

בגין נזק לא ממוני - 500,000 ₪

סך הפיצויים - 2,032,000 ₪.

מסכום הפיצויים יש להפחית 40% בגין אשמו התורם של המנוח. יתרת הפיצוי לאחר ההפחתה – 1,219,200 ₪.

מסכום זה יש לנכות את קצבת השארים שקיבלה ומקבלת התובעת מהמוסד לביטוח לאומי. כאמור, על פי חוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעות, תגמולי המל"ל הסתכמו בסכום של 249,487 ₪ נכון ליום 30.9.2019. הנתבעות רשאיות להגיש חוות דעת עדכנית אודות סך התגמולים בתוך 20 יום. לא תוגש חוות דעת ינוכה הסכום על פי חוות הדעת בתוספת הפרשי הצמדה מיום 30.9.2019, ובסך הכול – 281,000 ₪.

50. הנתבעות תשלמנה לתובעת את יתרת סכום הפיצויים לאחר הניכוי כאמור, ובנוסף תשלמנה לה את הוצאות המשפט על פי קבלות וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 23.4% מסכום פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"ד, 03 יולי 2024, בהעדר הצדדים.

יעל אילני, שופטת