לפני	כבוד השופט יהודה ליבליין
התובע		מ' ק'
נגד
הנתבעת		____

פסק דין

מבוא

1. לפני תביעתו של מ' ק' (להלן - " התובע") במסגרתה נטען, כי בעת שעבד בשירותה של חברת _____ (להלן - " הנתבעת"), הוא נדרש לבצע הובלה של מצברים ללקוחות הנתבעת, ובעת שביצע ביום 05.12.2019 העמסה של מצבר כבד בחצרי לקוח הנתבעת, הוא חש כאבים עזים בגבו, ולא יכול היה להמשיך בעבודתו ( להלן - " התאונה"). נטען, כי עקב אירוע התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה.
2. לטענת התובע, התאונה התרחשה בשל רשלנות הנתבעת, אשר על-אף קיומם של יחסי עובד-מעביד, המקימים חובת זהירות שלה כלפיו, נמנעה מלנקוט בצעדים סבירים אשר יימנעו תאונה כאמור, ובפרט לא העבירה לו הוראות בטיחות להרמת משאות, כפי שמצופה ממעסיק שעובדיו עוסקים בהרמת משאות כבדים.
3. לטענת הנתבעת, אין לה כל אחריות לתאונה, היות שכנהוג אצלה העבירה הדרכות ביחס להרמת משאות, ואף התובע עבר הדרכות בעניין זה. לאור כך טוענת הנתבעת, כי התאונה, ככל שנגרמה, נובעת מחוסר זהירות של התובע. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם אם יקבע שיש לה אחריות לתאונה הנטענת, הרי שיש לקבוע לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובע יליד 20.05.1988, הועסק על ידי הנתבעת כנהג הובלות ומסירת משלוחים.
2. ביום 05.12.2019, בעת שהתובע עסק במסירת משלוח של מצברים לאוטובוסים, ללקוח של הנתבעת בנצרת עילית, הוא נדרש, בנוסף למסירת המשלוח של המצברים החדשים, לאסוף מצברים להחזרה, אשר עמדו על משטח, ועל-פי הנטען כשהם לא עטופים ולא מסודרים. התובע הרים את אחד המצברים, שמשקלו עמד על כ- 40 - 50 ק"ג (ראו לעניין המשקל את עדות מר שמש מטעם הנתבעת בעמ' 19 לפרוט' ש' 22 - 23). לטענת התובע, בסמוך מיד לאחר הרמת המצבר הכבד, החל לחוש בכאבים עזים בגבו.
3. התובע התקשר למר דן שמש (מנכ"ל הנתבעת), והודיע לו אודות התאונה הנטענת, ומר שמש ביקש מן התובע להגיע עם המשאית עד לאזור חדרה, שם פגש את התובע עובד של הנתבעת בשם אולג, אשר החליפו בנהיגה על המשאית.
4. הנתבעת מילאה עבור התובע טופס ב.ל 250 (ראו בעדותו של מר שמש בעמ' 21 לפרוט' ש' 11 - 12), והתובע פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה (ראו מוצג ת/7 בתיק המוצגים של התובע).
5. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר דרור עובדיה, קבע בחוות דעתו מיום 19.11.2022, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%, בגין הגבלה קלה בטווחי התנועה של עמוד השדרה המתני, מבלי שקיימת עדות אובייקטיבית לחוסר נוירולוגי כלשהו בגפיים.

המחלוקות בין הצדדים

1. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הנתבעת עוולה ברשלנות כלפי התובע, בשל כך שלא הדריכה אותו באופן נאות ביחס לאופן בו יש להרים משאות כבדים ובשל כך שלא סיפקה לו ציוד מתאים לצורך הרמת משאות, ועקב כך ארעה התאונה בעטיה נגרם לתובע נזק גוף.
2. לטענת התובע, הנתבעת עוולה כלפיו ברשלנות, היות שלא סיפקה לו ציוד מגן כנדרש, ואף לא העבירה לו הדרכות בעניין הרמת משאות, למעט הדרכה בודדת.

מנגד, לטענת הנתבעת, היא מספקת לעובדיה את כל הציוד הנדרש על מנת לעבוד בתנאים אופטימאליים, וכי התובע היה מודע לנהלי הבטיחות ואף קיבל הדרכות קבוצתיות, ובנוסף הדרכה שנתית של ממונה בטיחות ממשרד הבטיחות והגהות.

1. היות שאין מחלוקת של ממש, כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה, וכי התאונה היא תוצאה של הרמת המשא הכבד, אזי ככל שאקבע כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע, יהיה מקום לדון בטענת הנתבעת שיש מקום לקבוע לתובע אשם תורם להתרחשות התאונה.
2. לטענת הנתבעת יש לקבוע לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי העולה כדי 50%, וזאת בשים לב כי לאור הוותק שלו בעבודה התנהג באופן רשלני.

מנגד, לטענת התובע, בהתאם להלכה הפסוקה, אין מקום להטיל אשם תורם על עובד שנפגע במקום עבודתו עקב רשלנות המעביד.

1. מחלוקת נוספת, עניינה בשאלת הנכות התפקודית של התובע לאור הנכות הרפואית שנקבעה לו.
2. בעניין זה טוענת הנתבעת, בין היתר בהסתמך על דו"ח חקירה שנערך עבורה, כי אין לתובע כל מגבלה תפקודית, והראיה לכך שגם כיום, וגם בשנים הסמוכות לאחר אירוע התאונה, עסק התובע בעבודות הכרוכות בהרמת משקלים, אם כי של מוצרים אחרים.

מנגד, לטענת התובע, בשל נכותו הוא נאלץ להחליף עבודות, ולגישתו יש בכך כדי להביא למסקנה שנכותו התפקודית גבוהה משיעור הנכות הרפואית.

1. לבסוף, ככל שאמצא כי לנתבעת אחריות לתאונה ולו בשיעור חלקי, אזי יהיה מקום לדון במחלוקות בין הצדדים בשאלת כימות הנזקים שנגרמו לתובע.

דיון והכרעה

אחריות הנתבעת

1. הטלת אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - " פקודת הנזיקין"), מחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות של המזיק; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק (ראו ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (פורסם במאגרים משפטיים 22.06.2014)).
2. בע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 16.09.2014), עמד בית המשפט העליון על יסודות עוולת הרשלנות בהתאם למודל הניתוח המסורתי:

"על פי 'המודל המסורתי' לבחינת עוולת הרשלנות, על מנת לקבוע אם מזיק חב בנזיקין על פי עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת זהירות – האם קיימת למזיק חובת זהירות כלפי הניזוק; השני, קיומה של התרשלות – האם המזיק הפר חובת זהירות זו; השלישי, קיומו של קשר סיבתי – האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 29 (18.11.2003); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-12 (28.7.2009); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות פרק שישי (2012))."

1. לגישה שונה, ביחס לאופן בו יש לבחון את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות ראו ע"א 4486/11 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים 15.07.2013). בפסק הדין הוצע מודל שונה לבחינת עוולת הנזיקין, המתייחס למקרים השכיחים בגינם מוגשות תביעות נזיקין. בהתאם למודל זה, תבחן תחילה ההתנהגות שגרמה לנזק, דהיינו תבחן תחילה ההתרשלות עצמה. לאחר מכן יש לבחון את הקשר הסיבתי על פי מבחן הסיכון, ולבסוף יש לבחון קיומה של חובת הזהירות, כאשר במסגרת זו תבחן השאלה האם קיימים שיקולי מדיניות השוללים את האחריות, על אף קיומה של התרשלות.
2. בענייננו, אין צורך להכריע בין המודלים, היות שאין לפני טענה של הנתבעת, בפרט לא בסיכומים מטעמה, שלא קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית במערכת היחסים שבינה לבין התובע. מכאן, שמיותר הדיון בסוגיית קיומה של חובת זהירות. בהקשר זה נפסק, ולא אחת, כי המעביד חב בחובת זהירות כלפי עובדו, ומוטלת עליו החובה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, באופן שלא יעמוד העובד בסכנה בטיחותית (ראו בעניין זה ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' יאסין (פורסם במאגרים משפטיים 31.08.2011)). באופן דומה, אין מחלוקת, כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובע עקב התאונה, וכנגזר מכך הסכומים הדרושים להטבת מצבו, מהווים "נזק", כמשמעות מושג זה בפקודת הנזיקין.
3. לפיכך, כל שנותר לדון הוא בשאלת קיומה של התרשלות הנתבעת, וככל שאמצא קיומה של התרשלות, אזי יהא מקום לבחון קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נכותו הצמיתה של התובע. בעניין זה קבע ד"ר עובדיה, המומחה מטעם בית המשפט, כמצוטט בסעיף 40 להלן, שסביר לקבוע קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו הצמיתה של התובע.

ההתרשלות

1. תחילה יש לומר בסוגיית ההתרשלות, כי על אף שהנתבעת ניסתה במסגרת חקירתו הנגדית של התובע לערער את גרסתו ביחס להוכחת התאונה (ראו בעמ' 6 - 7 לפרוט'), ואף הועלו תהיות בעניינה של התאונה על-ידי מר שמש בחקירתו הנגדית (ראו בעמ' 19 - 20 לפרוט'), הרי שכבר במהלך הדיון הערתי ש"אין הכחשה בעדות קבילה בפני בית המשפט, לא בתצהיר של מר שמש ולא בתצהיר החוקר שלא היה אירוע." (ראו עמ' 20 לפרוט' ש' 2 - 3).
2. ואכן, הנתבעת זנחה בסיכומיה כל טענה ולפיה התאונה לא התרחשה. בהתאם, ניתן לומר בקצרה, כי עדותו של התובע בעניין נסיבות התרחשות התאונה, נתמכת בעדותו של מר שמש, ולפיה קיבל דיווח מהתובע בזמן אמת אודות התאונה, ואף שלח נהג שיחליפו (ראו בעמ' 20 לפרוט' ש' 7 - 17). היות שכך, על אף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, לגישתי עלה בידי התובע להוכיח שארעה תאונה במהלך עבודתו בשירות הנתבעת, שעה שניסה להרים מצבר כבד.
3. העובדה שהתרחשה תאונה, אין בה די כדי לומר שהנתבעת התרשלה, ובעניין זה אדון להלן, בהתאם לטענות שהעלה התובע במהלך ההליך.
4. בכתב התביעה העלה התובע טענות כלליות ולפיהן, בנסיבות התאונה הוא איננו יכול לדעת מה גרם לה, ולכן יש להחיל את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולפיה "הדבר מעיד על עצמו"; עוד נטען, שיש להטיל אחריות על הנתבעת בהתבסס על הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, העוסקת בחובת הראיה מקום בו מדובר בתאונה עקב שימוש ב"דבר מסוכן". טענות אלה נזנחו על-ידי התובע בסיכומיו, ככל הנראה לאור כך שהוכחה ההתרשלות הספציפית שנטענה בכתב התביעה.
5. בעניינה של ההתרשלות הקונקרטית טען התובע בכתב התביעה (ראו סעיפים 37 - 50), כי לא סופק לו ציוד עזר ומגן אישי, וכי הנתבעת התרשלה כלפיו שעה שלא ביצעה הדרכות מספיקות בעניין הרמת משאות, ואף לא וידאה שהוא מבצע את עבודתו באופן בטיחותי.
6. בתצהירו עמד התובע על העובדה שקיבל הדרכה בודדת במהלך תקופת עבודתו (ראו סעיפים 30 - 32):

"אני רוצה להתייחס להדרכה שכאילו קיבלתי מהעבודה בקשר לעבודה שלי רק ב- 2018 לא 2016, קיבלנו איזשהי הדרכה מבחור בשם בני שהיה עובד במחסן לא יודע באיזה תפקיד אני לא זוכר באיזה שעה, פשוט נתנו לי את הטפסים ואת הנוהל לקרוא ולחתום זה לא שישבתי איתו והוא עבר איתי על זה.

אף פעם לא הראו לי פיזית איך להתכופף לא התייחסו איך לעטוף את המצברים מה ההבדל בין מצבר כבד או לקל יותר אף פעם לא בא מישהו, לא מנכ"ל ולא מנהל תפעול לבדוק איך אני עושה את העבודה.

לא קיבלתי הדרכות שוטפות ואפילו אחרי מקרה ב- 2015 שגם היה כשעבדתי שם, אף אחד לא בא לבדוק איך זה קרה אם אני עובד נכון או לא אז בכלל לא היתה לי הדרכה עד 2018 שהחתימו אותי על המסמך הזה."

עוד עמד התובע על הנסיבות שגרמו לפגיעה בגבו (ראו בסעיף 9):

"היו שם מצברים גדולים וכבדים להחזרה שעמדו על משטח כשהם לא עטופים ולא מסודרים ואי אפשר היה להשתמש בג'ק ככה כדי לקחת את המשטח ולהעלות אותו למשאית כי הכל היה מתפזר לכן הייתי צריך לסדר את המצברים ולעטוף כדי שלא יתפזרו ותוך כדי שאני מסדר, יש ידיות לכל מצבר, פתאום הרגשתי כאב חד בגב ממש כאב לא יכולתי לזוז, נפלתי לרצפה מרוב שכאב לי היה לי קשה מאוד הכאב היה חזק מאוד."

1. התובע נשאל בחקירתו הנגדית, ביחס להיקף ההדרכות שעבר, והוא השיב כך (ראו עמ' 9 לפרוט' ש' 30 - 36):

" ש. האם עברת הדרכה לגבי בטיחות, איך משנעים משאות כבדים במקום העבודה שלך?

ת. פיזית לא הראו לי איך להרים ואיך להתנהל, אני הייתי בא לעבודה ב-5 בבוקר כשעוד המפעל היה סגור, הייתי יוצא ממודיעין לכיוון הצפון. הייתי חוזר, לא הייתה שעה ספציפית, 2, 3, 4 בצהריים. אם היו הדרכות אז לא הייתי נמצא שם וכשהייתי מגיע, אני זוכר פעם אחת שהביאו לי דף אמרו לי זה ההוראות בטיחות תעבור על זה ותחתום. תקרא ותחתום. קראתי, אחרי יום עבדוה שאני עייף עברתי מהר וחתמתי, אף אחד לא באמת נתן לי דוגמה איך להרים, איך להשתמש בזה, איך להתנהל, גם לא בדקו אח"כ איך אני מתנהל ובאמת מרים אם אני עושה נכון או לא."

1. אין בעדותו של התובע, לא בתצהיר עדותו הראשית ולא בחקירתו הנגדית, התייחסות כלשהי לציוד שהיה על הנתבעת לספק לו, ושכנטען בכתב התביעה לא סופק לו. לפיכך, טענה זו נזנחה, וממילא לא הוכחה. בהתאם, אדון אך ורק בטענה, ולפיה הנתבעת התרשלה, היות שלא ביצעה הדרכות להרמת משאות, כנדרש בדין ובהוראות שקבעה הנתבעת לעצמה.
2. מטעמה של הנתבעת הוגש תצהיר של המנכ"ל מר דן שמש, במסגרתו העיד כך (ראו סעיפים 8 ו- 10):

"החברה מספקת לעובדים את כל הציוד הנדרש לביצוע העבודה בתנאים האופטימליים ובכדי לספק לעובד את הבטיחות המקסימלית. החלוקה מתבצעת ע"י עבודה עם כלים מתאימים המצויים במשאית כמו למשל עגלה ידנית המשמשת שינוע של מצברים במשקל קטן יחסית ועגלה חשמלית (מלגזת הולך אדם), איתה מרימים משטחים של מספר מצברים או מצברים בעלי משקל גבוה יותר. בנוסף לכל משאית יש דופן הידראולית/רמפה אשר מורידה ומעלה את הנהג.

...

בנוגע להדרכות – ברצוני לציין כי מר מיכאל קיבל הדרכות והיה מודע היטב לנהלים. את ההדרכות הקבוצתיות היה מעביר מר בני אושינסקי, ממונה הבטיחות של החברה 'טלרון מצברים', בנוסף להדרכות שנתיות שגרתיות שהיו מועברות ע"י קצין הבטיחות בתעבורה וע"י מומנה [כך במקור – י.ל] הבטיחות במשרד הבטיחות והגהות. ההדרכות מתבצעות באופן פרטני העובד היה מאשר שהוא מבין וחותם. מעבר לכל זה, אני, כמנכ"ל ומנהל תפעול, הייתי מעביר הדרכות ורענונים בעצמי תוך עבודה בשטח."

1. מן האמור בעדות זו של מר שמש עולה תיאור כללי, בדבר הדרכות שעבר התובע, מבלי שהעדות נתמכת בראיה אובייקטיבית כלשהי, למעט טופס הדרכה בודד עליו חתום התובע (ראו נספח ו' בתיק המוצגים של הנתבעת). הנתבעת אף לא הגישה תצהיר של מר בני אוז'נסקי, אשר העביר הדרכה אישית לתובע (ראו כאמור נספח ו' בתיק המוצגים של הנתבעת), ואף לא של כל גורם אחר אשר העביר לתובע באופן אישי הדרכה בנושא הרמת משאות כבדים. יחד עם זאת, מר אוז'נסקי זומן לעדות על-ידי התובע, ולעיקרי עדותו אתייחס בהמשך.
2. בעדותו בבית המשפט, לא עלה בידי מר שמש להבהיר איזה הדרכות קיבל התובע, ובאיזו תדירות, ותשובותיו היו כלליות ומעורפלות (ראו בעמ' 11 - 13 לפרוט'). יתרה מכך, על אף הטענה בדבר קיומן של הדרכות ( ברבים) (ראו בסעיף 10 לתצהירו של מר שמש), הרי שלמעט ההדרכה הבודדת שהעביר מר אוז'נסקי לתובע, לא הוצגה ראיה אובייקטיבית על קיומן של הדרכות נוספות.
3. בנוהל הדרכת והסמכת עובדים עליו חתום התובע, ושנושא תאריך 01.01.2016, אם כי הן התובע והן מר אוז'נסקי העידו שנערכה בשנת 2018 (ראו בסעיף 30 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, ובעדות מר אוז'נסקי בעמ' 29 לפרוט' ש' 4 - 5) נרשם בין היתר כך (ראו נספח ו' בתיק המוצגים של הנתבעת):

"2. המטרה:

2.1 לוודא כי עובדי החברה יודרכו עם כניסתם לעבודה ומעת לעת תרוענן הדרכתם, כנדרש בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999.

2.2 להדריך עובד לגבי הסיכונים הקיימים במקום עבודתו בחברה, על מנת לאפשר לו לעבוד בבטיחות מרבית.

2.3 לקבוע את תהליך ההסמכה של עובד בתפקידו."

...

5.1 באחריות המנהל או מי מטעמו:

א. לבצע הדרכות כולל הדרכת בטיחות.

ב. לוודא כי העובד הבין את ההדרכה.

ג. לבצע הדרכת ריענון בטיחות לפחות אחת לשנה לכל העובדים.

ד. לתעד הדרכות כולל בטיחות, להחתים את העובד ולחתום בעצמו."

1. עולה מן הראיות שהוצגו, כי על אף הנהלים שקבעה הנתבעת לעובדיה, המחייבים עריכת הדרכות מעת לעת ולכל הפחות פעם בשנה, וכי יש לתעד הדרכות אלה, ולוודא כי העובד הבין את ההוראות שניתנו, הרי שלמעט הדרכה בודדת לא קיבל התובע הדרכות נוספות, וגם בעניינה של הדרכה זו לא נעשתה כל פעולה נלוות על מנת לוודא שהתובע הפנים את ההוראות שניתנו.
2. כך, על אף שבתצהירו של מר שמש ובעדותו הוא טען, כי בוצעו מספר הדרכות, הרי שמטעמה של הנתבעת הוצגו ראיות רק ביחס לקיומה של הדרכה אחת, היא ההדרכה המתועדת ב נספח ו' לתיק המוצגים של הנתבעת. גם בעדויות בבית המשפט, העדים מטעמה של הנתבעת לא יכלו להצביע על קיומן של הדרכות נוספות (ראו עדותו של מר שמש בעמ' 20 לפרוט' ש' 22 - 31, ובעדות מר אוז'נסקי עמ' 31 לפרוט' ש' 30 - 32). זאת ועוד, מר אוז'נסקי העיד שככלל מתעדים את ההדרכות שמבוצעות (ראו עמ' 31 ש' 30 - 34), אלא שכמפורט הוגש על-ידי הנתבעת תיעוד רק בעניינה של הדרכה אחת.
3. היות שהנתבעת על פי נהליה הייתה חייבת לערוך הדרכה אחת לפחות בכל שנה, ולתעד את ההדרכות, ועל יסוד הראיות המפורטות לעיל אני קובע שהוכח שהתובע לא קיבל הדרכות כנדרש על-פי הנהלים, אזי כבר על יסוד האמור ניתן לומר שהנתבעת התרשלה כלפיו.
4. זאת ועוד, מעדותו של מר אוז'נסקי אף עולה שלא עשה דבר על מנת לוודא שהתובע מבין את הוראות הבטיחות שניתנו לו (ראו עדותו בעמ' 20 לפרוט' ש' 13 - 20), ואף לא הוצגה ראיה כלשהי שנעשו פעולות על מנת לוודא כי התובע מיישם את הנחיות הבטיחות שניתנו לו.

התובע העיד בעניין, זה כי לא קיבל הדרכה פיזית כיצד לבצע הרמה, ומעבר לכך איש לא בחן את תפקודו, ובלשון עדותו (ראו עמ' 9 לפרוט' ש' 30 - 36):

"פיזית לא הראו לי איך להרים ואיך להתנהל, אני הייתי בא לעבודה ב-5 בבוקר כשעוד המפעל היה סגור, הייתי יוצא ממודיעין לכיוון הצפון. הייתי חוזר, לא הייתה שעה ספציפית, 2, 3, 4 בצהריים. אם היו הדרכות אז לא הייתי נמצא שם וכשהייתי מגיע, אני זוכר פעם אחת שהביאו לי דף אמרו לי זה ההוראות בטיחות תעבור על זה ותחתום. תקרא ותחתום. קראתי, אחרי יום עבדוה שאני עייף עברתי מהר וחתמתי, אף אחד לא באמת נתן לי דוגמה איך להרים, איך להשתמש בזה, איך להתנהל, גם לא בדקו אח"כ איך אני מתנהל ובאמת מרים אם אני עושה נכון או לא."

1. בכך הפרה הנתבעת את הוראותיה שלה כעולה מנהלי הבטיחות עליהם היא מסתמכת ( נספח ו' לתיק המוצגים שלה), והיא אף הפרה את החובה לבצע הדרכות הקבועה בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, ראו תקנה 3.
2. עיון בפסיקת בתי המשפט מעלה, שנקבע ולא אחת, שעל המעביד חלה חובה לספק לעובדו תנאי עבודה בטוחים, ולוודא הסרת סיכונים צפויים, ובפרט בכל הקשור להרמת משאת כבדים. ראו להמחשה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1987), שם נפסק:

"עוד נקבע, בעניין הרשמת משאות כבדים, כי חלה חובה על המעביד לבצע הדרכות ולספק את ציוד העזר הנדרש לכך. בע"א (י-ם) 6499-05 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 15.10.2006):

דעתנו היא כי הרמת משא במשקל 50 ק"ג חורגת מהסיכונים הרגילים והסבירים המצויים במסגרת מקום העבודה, גם של פועל בנין, ולפיכך מטילה על המעביד חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות, בעיקר בדרך של הדרכת העובד והעמדת סיוע ואמצעי עזר שיבטיחו כי הרמת המשא לא תסב לו פגיעה. כאמור, הדבר נכון לגבי כל פועל בנין, אך יפה שבעתיים לגבי פועל כמו המערער שתפקידו לא היה להרים משאות במשקל כזה וממילא לא הוקנתה לו מיומנות בכך. במקרה דומה שנדון ברע"א 4215/04 טיטו נ' אבו חצירא, תק-על 2004(3) 3024, התקבל בבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דין של בית משפט השלום שדחה תביעה של עובד שיפוצים נגד מעבידו בגין פגיעה בגבו עקב הרמת שק פסולת במשקל שאינו עולה על 30 ק"ג. דחיית התביעה נומקה על ידי בית משפט השלום בכך שמשקל כזה הנו סביר לעובד כמו התובע שהגדיר את עצמו כאדם חזק. בית המשפט המחוזי הפך קביעה זו ופסק כי הרמת שק במשקל של כ-30 ק"ג עולה כדי סיכון מיוחד, שגרר אחריו חובה של המעביד להדריך את עובדיו לגביו וליישם שיטת עבודה בטוחה 'בין באמצעות מיכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של שני העובדים'. עוד נפסק שם כי אין להפחית את סכום הפיצויים בגין אשם תורם של העובד. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה. אם כך נפסק לגבי משא במשקל של 30 ק"ג שהורם על ידי עובד שראה עצמו אדם חזק ולא טען כי לא עסק קודם לכן בהרמת משאות דומים במסגרת העבודה, לא כל שכן שיש לפסוק כך לגבי משא במשקל של 50 ק"ג שהורם על ידי עובד שלטענתו (שלא נסתרה) לא היה רגיל בפעולה כזאת ואף מימדי גופו לא התאימו לכך."

וראו גם ע"א (ת"א) 2257/01 אבו חצרה נ' טיטו (פורסם במאגרים משפטיים 21.03.2004), בו נקבע כך:

"במקרה דנן, על פי הגיונם של דברים וניסון החיים לצורך הרמת משא של כ-30 קילוגרם על ידי אדם בודד, נדרשת הדרכה ו/או כלים מתאימים.

בע״א 9101/96, דוד חמו נ׳ טפירו אריה (לא פורסם) נקבע כי הנהגת שיטת עבודה של הרמת תבניות כבדות (משקל 40 קילוגרם), ללא הדרכה ואזהרה מפני הסכנות הטמונות בהרמתן, מהווה רשלנות מצדו של המעביד ומכאן חבות המעביד לפיצוי התובע על נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהרמת התבניות."

1. אסכם ואומר, כי היות שהתובע עסק בהרמת משאות כבדים של כ- 40 - 50 ק"ג, אזי הנתבעת הייתה חייבת להדריך אותו בדבר האופן הבטוח בו יש להרים משאות אלה, ועל הסכנות הכרוכות מסטייה מן הנהלים בהקשר זה. אכן, הנתבעת קבעה נוהל בעניין זה, אלא שלא פעלה על-פיו, ולמעשה הנתבעת ביקשה "לצאת ידי חובה" בקיום הדרכה בודדת, ואף ביחס אליה לא ביצעה פעולות נוספות על מנת לוודא כי התובע הפנים את ההוראות שניתנו לו.

משלא עמדה הנתבעת בחובה לקיים הדרכות בעניין הרמת משאות כבדים, אזי בכך התרשלות כלפי התובע.

קשר סיבתי

1. ד"ר עובדיה בחוות דעתו מיום 19.11.2022 קבע כך:

"לאחר עיון בתיקו הרפואי, בכל המסמכים שהוצגו בפניי ולאחר ששמעתי את תיאור האירוע מפיו של מר קטלקין, אני סבור שבהחלט סביר לייחס את אותו אירוע של הרמת מצבר כבד בזמן עבודתו כגורם הנסיבתי שגרם לבלטי הדיסק שנראו בבדיקת ה- CT וכן לכאבי הגב ולהגבלת התנועה הקלה מהם הוא סובל עד היום."

1. כאמור בסעיפים 21 - 22 לעיל, אף שהנתבעת ניסתה לטעון שלא הוכחה התאונה, הרי שקבעתי שעל יסוד הראיות הקיימות יש לקבוע שאכן התאונה התרחשה במהלך עבודתו של התובע, ולאור מסקנתו של ד"ר עובדיה, יש לקבוע שנכותו של התובע היא פועל יוצא של התאונה, ונוכח קביעתי בדבר ההתרשלות של הנתבעת בהדרכת התובע בעניין הרמת משאות כבדים, יש לקבוע שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות של הנתבעת לבין נכותו הצמיתה.

אשם תורם

1. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם יש לקבוע לתובע "אשם תורם".
2. בפסיקת בתי המשפט, נקבע שככלל יש להימנע מהטלת "אשם תורם" על עובד בגין תאונה שהתרחשה במקום עבודתו. אם כי, אפשרות זאת לא נשללה באופן מוחלט, ונקבע שיש לבחון את נסיבות המקרה. בע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 10.03.2009), נקבע כך:

בסוגיית האחריות והאשם התורם, גם ככל שהיא חורגת מן המאטריה העובדתית, מסתברת נטייתו של בית המשפט קמא לראות במשיבה 1, כמעסיקתו של המערער, אחראית לסיכון שממנו נפגע. הלכה היא, כי:

'במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו' (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603-604, השופט ד' לוין).

עוד נקבע, מפי דור ראשונים, כי 'עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה' (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 211¬212, השופט – כתארו אז – לנדוי; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424¬426). מסיבות אלה, 'קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין' (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232, השופט בך; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 - 528).

1. לגישתי, נוכח העובדה שהנתבעת הפרה את הנהלים שהיא עצמה קבעה ביחס להדרכות המתחייבות לעובדיה, אזי מדובר בהתרשלות בעוצמה גבוהה, שעה שאין ספק שמדובר בעבודה שיש בה סכנה טבועה לפגיעה, ככל שהיא איננה מבוצעת בהתאם לנהלי הבטיחות. לאור כך, ולאור העובדה שהנתבעת היא האחראית לבטיחות עובדיה, אזי אין לקבוע לתובע אשם תורם להתרחשות התאונה.

שיעור הגריעה מן השכר (הנכות התפקודית)

1. מחלוקת נוספת בין הצדדים עניינה במידת ההשפעה של הנכות הרפואית שנקבעה על-ידי ד"ר עובדיה, על תפקודו של התובע, וכנגזר מכך על יכולת ההשתכרות של התובע.
2. ד"ר עובדיה בחוות דעתו מיום 19.11.2022 המליץ כך:

"אני ממליץ להעניק למר מיכאל קטלקין 5% נכות צמיתה לפי מחצית מסעיף 37/7/א', בגין הגבלה קלה בטווחי התנועה בעמוד השדרה המותני מבלי שיש עדות אובייקטיבית לחוסר נוירולוגי כלשהו בגפיים. לא מגיעה לתובע מלוא התקנה היות וההגבלה הינה קלה וכאמור ללא חסר נוירולוגי בגפיים. " [ההדגשה במקור – י.ל]

1. המשמעות התפקודית של הנכות הרפואית, היא רק אמצעי לקביעת שיעור הגריעה מן השכר. בע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 12.10.2008) נקבע:

"על מנת לחשב את הפיצוי לו זכאי תובע, יש לקבוע את הפגיעה בכושר השתכרותו. פגיעה זו תחושב על פי הנתונים שיוצגו לפני בית המשפט; מקום בו אין בנמצא נתונים שכאלה, תחושב הפגיעה האמורה כפועל יוצא של שיעור הנכות התפקודית, המבטאת 'את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית' (עניין גירוגיסיאן, בעמ' 799). כפי שנפסק:

'מקביעה עובדתית זו בדבר הפגיעה הפיזית שנגרמה למערער, והמוצאת את ביטוייה בקביעת שיעור הנכות הרפואית, יש לגזור את הפגיעה הממונית שנגרמה למערער בגין הפגיעה ביכולת השתכרותו. קביעה זו נעשית, בשלב הראשון, באמצעות תרגום שיעור הנכות הרפואית לשיעור של נכות תפקודית, המבטא את המידה בה פוגעת הנכות הרפואית ביכולת תפקודו של הנפגע. ודוק: מדובר בשאלה כללית, המתייחסת למידת השפעתה של הנכות הפיזית על תפקודו של הנפגע. רק בשלב השני תיגזר משיעור הנכות התפקודית מידת הפגיעה הפרטנית שנגרמה לכושר ההשתכרות של הנפגע הנדון. יש לציין כי למעשה אין כל חובה לאמוד את שיעורה של הנכות התפקודית, שכן יש בה רק משום כלי עזר לחישוב הפסד ההשתכרות שנגרם לנפגע' (ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (, 30.1.08) פסקה 20; כן ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 710 (2002)).

מאלה יוצא, כי מקום בו עומדים בפני בית המשפט נתונים המאפשרים לחשב באופן ישיר את הפגיעה בכושר ההשתכרות, בידו לעשות כן. במקרים אחרים, תשמש הקביעה בדבר הנכות התפקודית כלי עזר – ואף מודד – לקביעת אובדן כושר ההשתכרות:

'בית-המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית-המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית. אך קביעת שיעור הנכות התפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות. במקרים רבים, היא משמשת מודד לקביעתם' (עניין גירוגיסיאן, בעמ' 800).

 

1. בע"א 3049/93 גירוגסיאן נ' רמזי (פורסם במאגרים משפטיים 08.06.1995), הנזכר לעיל, נקבע עוד:

"אך הנתון של הנכות הרפואית יש לו, בדרך-כלל, משקל רב כשבאים לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותו של התובע. באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. כך נוהגים בתי-המשפט לפסוק במקרים שבהם אין להם נתונים אחרים לקבוע את כושרו של התובע להשתכר בנכותו.

במקרים אלה קובע בית-המשפט את כושר השתכרותו של התובע לולא התאונה – בין שהמדובר בכושר השתכרות מוכח ובין שנזקקים לשכר הממוצע במשק כמבטא את כושר ההשתכרות – והוא נזקק לחזקה שכושר זה נפגע כשיעור אחוזי הנכות הרפואית. במקרים אלה משמש שיעור הנכות הרפואית כמודד לשיעור הפסד כושר ההשתכרות. ונדגיש שוב, אם אדם נפגע בתאונה וניתן להוכיח בכמה קטן כושר השתכרותו לאור נתונים המובאים בפני בית-המשפט, יפסוק בית-המשפט על-פי נתונים אלה. כך אם פלוני עבד כשכיר והשתכר סכום פלוני ולאחר התאונה חזר למקום עבודתו או מצא מקום עבודה אחר וניתן לקבוע בכמה קטן, או עשוי לקטון, בפועל כושר השתכרותו – בית-המשפט יפסוק על-פי נתונים אלה. אך באין נתונים כאלה, יכול שיעור הנכות לשמש מודד לקביעת שיעור הפסד כושר ההשתכרות.".

1. בצד זאת נקבע, ביחס לשיעורי נכות רפואית נמוכים, ובפרט שיעור נכות רפואית של 5%, שככלל הם אינם מבטאים פגיעה תפקודית, אלא מקום בו הוצגו ראיות משכנעות לכך, כך לשם ההמחשה, נפסק בע"א (ת"א) 66855-07-17  הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם במאגרים משפטיים 16.10.2018), כך:

"הפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי 'נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סרבו בתי-המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות' (דוד קציר 'פיצויים בשל נזק גוף'" 259 (מהדורה חמישית, 2003))."

1. לפיכך, יש לבחון את הראיות שהוצגו בעניין השפעת הנכות הרפואית של התובע על תפקודו בעבודה.
2. התובע בתצהיר עדותו הראשית העיד כך (ראו סעיפים 39 - 41):

"המומחה של בית משפט קבע לי חצי מהנכות הקבועה בגלל שההגבלה בטווחי התנועה היא קלה אבל לא התייחס למצב כשיש הקרנה לרגליים מידי פעם וזה כואב ומגביל אותי וזה קורה בלי הודעה מראש אלא באופן פתאומי זה ממש כואב ומגביל אותי.

המצב שלי היום מגביל אותי בעבודה, אני לא יכול לעבוד בכל עבודה פיזית עם סבלות אבל זה המקצוע שלי והייתי צריך להתפרנס ובגלל זה חיפשתי נהיגה אבל לא על משאית כבדה ולא נסיעות ארוכות ובלי להרים משקל כבד כמו שהרופאים יעצו לי אבל לא מרויחים בזה כמו נהג משאית עם סבלות שמו שהייתי קודם.

מאז עבדתי בכל מיני מקומות ברכב קטן להפצת לחם, או גלידות וכל עבודה שאני אתפרנס קצת ממנה ולא ישבתי בבית....."

1. בעדותו בבית המשפט התייחס התובע לעיסוקו כמתקין דלתות (ראו עמ' 11 - 12 לפרוט'):

" ש. עבודה בדלתות היא עבדוה עם משקלים?

ת. יחסית, הדלות הן לא כבדות. בד"כ אני מתקין רק דלתות למינטור, הרגילות של החדרים. אני לא לוקח כמויות ואם יש לי פתאום עבודה גדולה שמבקשים לעשות 7-10 דלתות אז אני קורא לחבר שהוא עוזר לי שהוא גם מתקין דלתות.

ש. תאשר לי שאתה עובד לבד בהתקנת דלתות, בגדול?

ת. בגדול כן."

1. הנתבעת הגישה מטעמה דוחות חוקר, שנערכו על-ידי מר יניב מור, ובמסגרתם נרשם כי החקירות העלו שלאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, החליף התובע מספר עבודות, שבחלקן עבד תקופה קצרה, ועל כן מעסיקיו לא יכלו למסור פרטים ביחס לטיב עבודתו. לצד זאת נרשם בסעיף 5 בדו"ח החקירה מיום 20.03.2022, כי החוקר שוחח עם מר רן בניטה מחברת המחמצת בע"מ, בה עבד התובע כ- 7 חודשים, ומר בניטה ציין בדבריו לחוקר, כי לא ידע שלתובע מגבלות כלשהן מהן הוא סובל, ושקיימת לו נכות או בעיה רפואית כלשהי. עוד ציין מר בניטה, כי במהלך עבודתו, עסק התובע בהרמת ארגזי סחורה אל המשאית, וממנה אל החנויות אליהן נדרש לחלק את הסחורה.

בדומה, שוחח החוקר עם הגב' טניה ביגון, מנהלת חברת דילר, בה על פי הנטען עבד התובע מאז חודש יוני 2021, שגם היא מסרה כי התובע עבד כמוביל ארגזי גלידה וארטיקים בקו חלוקה, וכי לא ידעה על קיומה של מגבלה כלשהי לצורך ביצוע עבודתו.

1. במהלך החקירות בוצעו מעקבים אחר התובע, אשר נצפה כאשר הוא מעמיס ארגזי גלידות (ראו סעיף 7 לדו"ח החקירה מיום 20.03.2022) ואף נצפה מרים משאות בעלי משקל (ראו בתצפיות שנעשו כמפורט בסעיף 5 לדו"ח החקירה מיום 06.12.2023).
2. נוכח הראיות שהוצגו, מהן עולה כי התובע לאור השנים שלאחר התאונה עוסק בעבודות הכרוכות בהרמת משקלים, ובפרט עיסוקו כיום בהתקנת דלתות, ובצד זאת עולה מן הראיות שקיימת ירידה מסוימת בהכנסתו השנתית של התובע, אזי אני קובע שישנה השפעה של הנכות על כושר ההשתכרות אך מדובר בהשפעה בעוצמה נמוכה, ולכן את הגריעה מן השכר אקבע באופן גלובאלי.

כימות הנזקים

1. בסיס השכר. בהתאם לתלוש שכר של התובע אצל הנתבעת לחודש 11/2019 (ראו עמ' 96 בתיק המוצגים של התובע), הוא השתכר במהלך החודשים ינואר עד נובמבר 2019 סך כולל של 150,519 ₪. מכאן ששכרו הממוצע עובר לתאונה עמד על 13,685 ₪ (לאחר עיגול הסכום).
2. הפסדי שכר לעבר. אין מחלוקת, כי בשלושת החודשים שלאחר התאונה התובע היה נתון באי כושר מלא, ולא השתכר. לאור כך, אני פוסק לתובע הפסדי שכר בתקופה זו בסך 41,055 ₪.
3. לטענת התובע בסיכומיו (ראו סעיפים 13ג'(2) - 13ג'(4)), נגרמו לו בעבר הפסדי שכר נוספים, ובעניין זה הוא מבסס את טענתו על הנכויות הזמניות שנקבעו לו, ועל הטענה שהפסיד ימי הבראה להם היה זכאי וימי חופשה.
4. לגישתי, הטענה בדבר הפסדי שכר נוספים בעבר לא הוכחה במידה הנדרשת, היות שמדובר ב"נזק מיוחד" הטעון הוכחה, והעובדה שלתובע נקבעו נכויות זמניות או שהתובע נעדר מעת לעת, אין בהן די. היה על התובע להציג ראיות של ממש, כי נעדר מן העובדה בשל נכותו עקב התאונה, וכי עקב כך הוא ספג נזק בדמות פגיעה בשכרו. זאת הוא לא עשה. בצד זאת, היות שהתובע עבד גם לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת בעבודות הכרוכות בהרמת משאות, והוכח שלא עבד באופן רציף (ראו דו"ח רציפות בעבודה נספח ה' בתיק המוצגים של הנתבעת), אזי אני פוסק לתובע באופן גלובאלי סכום נוסף של 10,000 ₪, בגין הפסדי שכר לעבר.
5. לאור המפורט, בסך הכל אני פוסק לתובע הפסדי שכר לעבר בסכום של 51,055 ₪.
6. הפסדי שכר לעתיד. על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה ונוכח העולה מדוחות החוקר, ובהתאם לקביעתי בסעיף 55 לעיל, אני פוסק לתובע הפסדי שכר לעתיד בסך של 85,000 ₪.
7. הפסדי פנסיה. כנגזר מסכום הפסדי השכר שקבעתי לתובע, ושעה שיש לפסוק נזק בגין הפסד זכויות סוציאליות בשיעור של 12.5%, אזי יש לפסוק לתובע ברכיב זה סך של 17,000 ₪ (לאחר עיגול הסכום).
8. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. התובע בתצהירו לא הוכיח, כי נשא בהוצאה רפואית כלשהיא, למעט הוצאות מזעריות בסכום של 45 ₪ (ראו עמ' 123 - 124 בתיק המוצגים מטעמו). בנוסף נטען, שהתובע נשא בתשלום שכר למומחה מטעמו, ותשלום חלקי למומחה מטעם בית המשפט, וסכומים אלה יילקחו בחשבון בפסיקת הוצאות ההליך.
9. לפיכך, בהיעדר ראיות מטעמו, ועל אף הטענה הכללית בסעיף 47 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין העבר ברכיב זה, למעט הסכום הנמוך שהוכח, היות שמדובר בנזק הטעון הוכחה של ממש. בפרט כך, נוכח העובדה שהתובע הוא נפגע עבודה, ועל-כן זכאי להחזר הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מקופת החולים, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1984.
10. כך גם ביחס לעתיד. היות שהתובע הוא נפגע עבודה, ואין בפני כל ראיה לכך שיידרש בעתיד להוצאה רפואית יוצאת דופן כלשהיא או שיהיה זקוק לטיפול שאיננו בסל הבריאות ו/או אינו מכוסה על-ידי המל"ל וקופת החולים, אזי אין מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו, נוכח האפשרות של התובע לקבל החזר בגין הוצאותיו ממוסדות אלה.
11. בצד כל האמור יש לומר, שאין לצפות מן התובע שיפנה עם כל הוצאה בגין נסיעה שביצע לצורך טיפול רפואי, ובגין כל הוצאה שנשא בה לצורך רכישת משככי כאבים, לקופת החולים לצורך קבלת החזר, ועל-כן אני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 1,000 ₪, בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד.

עזרת צד ג'.

1. בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע באופן כללי, כי הוא נזקק לטיפול של אשתו מעת לעת, וכי העזרה שהעניק בביתו לפני התאונה לא חזרה להיקפה לאחר התאונה (ראו סעיף 47 לתצהיר עדותו הראשית). באופן דומה נרשם באופן כללי בתצהיר עדותה הראשית של אשת התובע, הגב' מרינה קטלקין (ראו בסעיף 12), כי לאור התאונה, הרי שעל אף עבודתה בבית החולים במשמרות ארוכות, היא נדרשה בנוסף גם לבצע את הקניות לבית, וגם לסייע לתובע, היות שלא יכול היה לזוז.
2. לגישתי, עולה מן האמור ועולה מן התיעוד הרפואי, כי עיקר הסיוע לו נדרש התובע הוא בסמוך לאחר התאונה, וכי בעניין זה הוא קיבל עזרה מאשתו, ולכן יש לפסוק לו פיצוי בגים העבר. מנגד, בשים לב לקביעת המומחה בדבר קיומה של מגבלה קלה, ובהעדר ראיות קונקרטיות לסיוע לו נדרש התובע בעת הזו, אזי אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד.

אני פוסק לתובע פיצוי בגין העבר עבור עזרת צד ג', בסכום של 5,000 ₪.

כאב וסבל.

1. לתובע נכות בשיעור של 5%, עקב התאונה, ועל בסיס האמור אני פוסק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 30,000 ₪.

סיכום הנזקים, הפחתת אשם תורם וניכויים

1. לאור המפורט, סכום הנזקים שנגרמו לתובע עקב התאונה עומד על 189,055 ₪.
2. הנתבעת בסיכומיה לא טרחה לעמוד על סכומי הגמלאות ששולמו לתובע עקב התאונה, אך מנגד פירוט בעניין זה קיים בתחשיב הנזק של הנתבעת, ובסיכומי התובע.

עולה ממסמכים שצורפו, כי לתובע שולמו דמי פגיעה בסך של 30,999 ₪ ומענק בסך של 15,382 ₪ (ראו עמ' 158 - 160 לסיכומי התובע).

מכאן שסכום הניכויים עומד על 46,381 ₪, וסכום זה יש להפחית מסכום הנזקים שחושבו על-ידי, כך שסכום הפיצוי יעמוד על סך של 142,675 ₪ (לאחר עיגול הסכום).

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת ועל הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 142,675 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלומו בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 35,000 ₪. ככל שסכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהיום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשפ"ה, 26 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.