האם ירידה שניה מאוטובוס חונה מהווה תאונת דרכים?

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל ערעורה של מורה שליוותה טיול שנתי, ואשר ירדה מן האוטובוס בסיום הטיול. לאחר שכל התלמידים ירדו מהאוטובוס שבה המורה ועלתה עליו כדי לוודא שלא נותרו בו חפצים או תיקים וכדי לחתום לנהג על מסמכי הנסיעה. אז ירדה שוב ובמהלך הירידה השנייה החליקה ונפלה. האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק?

מפסק הדין בבית משפט השלום - ת"א 18962-03-13 לוזובר נ' כלל חברה  לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24/07/2016):

מחלוקת משפטית – האם מדובר בתאונת דרכים?

1. משהוכרעה המחלוקת העובדתית ונקבע כי התובעת לא נפלה במהלך הירידה הראשונית מהאוטובוס מתעוררת השאלה האם מדובר בתאונת דרכים?
2. סעיף 1 לחוק הפלת"ד  קובע כי "שימוש ברכב מנועי" כולל גם "כניסה לתוכו או ירידה ממנו". החוק אינו מגדיר באופן ברור מתי מסתיימת הירידה מן הרכב אך נפסק כי הירידה תהיה חלק מהשימוש אם שהותו של הנפגע ברכב הייתה למטרות תחבורה. "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" (רע"א 8598/96 פדידה נ' סהר, פ"ד נ"א (3), 825 (28/6/97)). ובהמשך: "העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. על-כן, פגיעתו של המבקש אירעה עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים" (שם).

1. המחלוקת שבין הצדדים היא אפוא בשאלה האם חזרתה של התובעת לאוטובוס כדי לבצע סריקה ולחתום על ויזת הנסיעה נעשתה למטרות תחבורה?
2. דומה כי המחלוקת הוכרעה בפסק דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 9084/05 אגד נ' ינטל  (29/10/07) בו קבע "שסריקה ביטחונית באוטובוס אינה מהווה 'שימוש' ברכב כמשמעות המונח הזה בחוק הפיצויים" (פסקה 9). הואיל והסריקה אינה חלק מהשימוש התחבורתי ברכב עליית התובעת חזרה לאוטובוס כדי לערוך סריקה לא נעשתה למטרות תחבורה ואינה מהווה תאונת דרכים. אלא שלטענת התובעת יש לאבחן בין נסיבותיה של פרשת ינטל, בה דובר על סריקה ביטחונית לפני הנסיעה, לבין המקרה הנוכחי שבו הסריקה היא למטרה אזרחית ובוצעה אחרי הנסיעה. התובעת מפנה גם למבחנים הכלליים שנקבעו בפרשת ינטל וטוענת כי נוכח סמיכות הזמנים לסיום הנסיעה, הקרבה הפיסית לאוטובוס והעובדה כי חזרה לרכב גם כדי לחתום על הוויזה שבלעדיה הנהג לא היה נוסע מהמקום, מתקיימת זיקה ישירה בין התאונה לבין הנסיעה והשימוש ברכב.
3. אינני מקבל את טענות התובעת. ראשית, טיעונה המשפטי מתבסס על תשתית עובדתית שלא הוכחה. מדובר, כזכור, בסיום טיול שנתי. התלמידים ירדו מן הרכב והתפזרו, והתובעת לא הביאה ראיה למשך לזמן שחלף בין סיום הנסיעה לבין התאונה, למשך הזמן בו שהתה מחוץ לאוטובוס ולמרחק שהתרחקה ממנו. ושנית, הטיעון המשפטי כלשעצמו אינו עולה בקנה אחד עם הדין והפסיקה. הנסיעה הסתיימה כאשר התובעת והתלמידים ירדו מן האוטובוס. התובעת סיימה את השימוש ברכב והתנתקה ממנו. העלייה חזרה לאוטובוס לא נעשתה לנסיעה או לשימוש תחבורתי אלא לביצוע תפקידה כמורה – לברר שהתלמידים לא שכחו דבר ושלא נשכח תלמיד ולשחרר את הנהג לדרכו. הואיל ועלייתה לאוטובוס לא נעשתה לצורך תחבורתי נפילתה בעת הירידה אינה מהווה תאונת דרכים. לא שוכנעתי כי קיים בסיס ענייני להבחנה בין הסריקה הביטחונית בפרשת ינטל לבין הסריקה במקרה הנוכחי. זו סריקה וזו סריקה ובשני המקרים מדובר בפעולת לוואי שאינה חלק מהנסיעה ואינה גורמת לסיכון תחבורתי שמפניו מבקש החוק להגן. גם העובדה שהתובעת עלתה לאוטובוס כדי לחתום על הוויזה ולשחרר את הנהג לדרכו, והעובדה שהנהג לא היה ממשיך בלי החתימה, אינה הופכת את העלייה לחלק מהנסיעה. נוכל ללמוד על כך מהדברים שנכתבו בפרשת ינטל בנוגע לסריקה הבטחונית שהייתה (בדומה לחתימה על הוויזה) תנאי להמשך הנסיעה – "לבדיקה הביטחונית מטרה משלה. לנסיעה מטרה משלה, אחרת. קרבת הזמן והמקום אינה מביאה, במקרה זה, להתמזגות המטרות עד כי מטרת הסריקה הביטחונית תהפוך לתעבורתית". ומכאן נובעת המסקנה אליה הגיע בית-המשפט בפרשת פדידה בנוגע לנפילה במדרגות רכב – "העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. על-כן, פגיעתו של המבקש אירעה עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים".
4. מצאתי כי קביעות אלו חלות בענייננו. הנסיעה הסתיימה. התובעת ירדה מהרכב. היא סיימה את השימוש התחבורתי בו. עלייתה חזרה לרכב נעשתה כדי לסרוק אותו ולחתום על הוויזה לנהג. לפעולות אלו מטרה משלהן שאינה תחבורתית, וקרבת הזמן והמקום אינה הופכת אותן, בהכרח, לחלק מהנסיעה. העלייה חזרה לאוטובוס לא נעשתה למטרות תחבורה אלא לצורך מימוש תפקידה כמורה. לכן נפילתה, אף שבוצעה במהלך ירידה מרכב מנועי, אינה מהווה תאונת דרכים. הרכב, בכל הנוגע לנפילה זו, שימש זירה בלבד.
5. התובעת מפנה בסיכומיה לשורה ארוכה של פסקי דין – כולל של מותב זה – בהם נקבע כי נפילה לאחר ירידה מהרכב מהווה "תאונת דרכים". מצאתי כי פסקי רוב פסקי הדין אינם רלבנטיים לענייננו שכן המשל אינו דומה לנמשל שכן דובר שם בירידה הראשונית מהרכב, מיד בתום הנסיעה, והמחלוקת הייתה מהי הנקודה בה הופך המשתמש להולך רגל. נתתי דעתי לשני פסקי דין שנסיבותיהם דומות יותר לענייננו. האחד בת.א. (שלום ראשל"צ) 142-05-11 מחלוף נ' מנורה (16/5/13) שם נפגעה התובעת תוך כדי ירידה מהרכב כדי להביא חפצים ששכחה. אלא ששם לא הייתה מחלוקת כי התובעת נכנסה לרכב כדי לנסוע בו ושהתה בו לצורך תחבורתי. זה אינו המצב בענייננו. עניין דומה יותר למצבנו נדון בת.א. (שלום ימ') 11339-08-10 סלאיימה נ' כלל (13/7/14). שם התובע החנה את האוטובוס לתדלוק, ירד ממנו והכניס את פיית הדלק, עלה חזרה כדי לנקות, וכשירד ובידיו שטיחים מלוכלכים נפל ונחבל. בית-המשפט סבר שמדובר בתאונת דרכים. על פסק דין זה הוגש ערעור שהסתיים אך פרטיו חסויים, ובכל מקרה בית-המשפט שם אבחן את המקרה מפרשות ינטל ופדידה ומצאתי כי אבחוניו אינם חלים בענייננו.

מסקנה לעניין האחריות

1. גרסת התובעת כי מעולם לא עזבה את האוטובוס לא הוכחה והתקבלה גרסת הנתבעת כי התובעת ירדה מהאוטובוס ואז שבה אליו כדי לבצע סריקה ולחתום על הוויזה. מצאתי כי פעולות אלו אינן חלק מהנסיעה ולכן לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. אכן קיימת זיקה לאוטובוס אולם האוטובוס שימש זירה בלבד, אין להיותו רכב מנועי תרומה לתאונה והסיכון שהתממש אינו קשור לשימוש התעבורתי בו. בנסיבות אלו התביעה נדחית. סעדה של התובעת אינו בפיצוי מהנתבעת והיא תשופה על נזקיה מן המוסד לביטוח לאומי שכן מדובר בתאונת עבודה.

מפסק הדין בבית המשפט המחוזי -

ע"א 36494-10-16 לוזובר נ' כלל חברה  לביטוח בע"מ

דיון והכרעה

סיווג התאונה

4.         אלו מטענותיה של המערערת שתכליתן לתקוף את ממצאו העובדתי של בית משפט קמא לפיו ארעה הנפילה במהלך הירידה השנייה - דינן להידחות משהביקורת של ערכאת הערעור על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, למעט מקרים חריגים שענייננו אינו נמנה עליהם, והיא מוגבלת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים. בענייננו בית המשפט קמא אף נימק מדוע החליט לבכר את עדות הנהג ולהעדיף אותה על פני עדות המערערת, ונימוקיו אלו מקובלים עלינו.

הערעור יבחן אפוא תחת ההנחה שהתאונה בה נפגעה המערערת אירעה במהלך הירידה השנייה.  

5.         השאלה אם תאונה המתרחשת תוך כדי עליה לרכב או ירידה ממנו מהווה "שימוש ברכב" זכתה לחריש עמוק בפסיקה ובספרות, ואין המדובר בשאלה חדשנית או בפסיקה פורצת דרך, שצריך להכביר מילים לגביה.

ההלכה בנדון ברורה למדי והיא מעוגנת בראש ובראשונה בחוק הפלת"ד, המגדיר בסעיף 1 שבו, כי "שימוש ברכב" מנועי משמעותו "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו..." הפסיקה סייגה הגדרה רחבת היקף זו תוך הכפפתה למבחן התעבורתי, וגדרה את השימוש המתבטא בעליה לרכב או בירידה ממנו בדרישה כי הללו ייעשו למטרה תחבורתית, להבדיל מהתרחשות בה כלי רכב משמש כזירת אירוע בלבד. וכפי שנפסק ב-רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח, שדן במקרה בו ירד המערער ממשאית בה נהג, זמן קצר לאחר מכן חזר למשאית, עלה עליה בשנית כדי ליטול ממנה מצית ששכח, ואז נפגע:

       "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו"(פ"ד נא(3) 825, 829). 

6.         חרף קיומה של הלכה ברורה, מגיעות לשולחן הדיונים חדשות לבקרים מחלוקות המצריכות  הכרעה בשאלה אם תאונה מסוימת, שארעה תוך כדי עליה/ירידה מרכב, נחשבת לתאונת דרכים אם לאו, והדבר נעוץ בקושי ליישם את ההלכה על נסיבות עובדתיות קונקרטיות המשתנות מאירוע לאירוע, וכפי שהוסבר בפסק דין פדידה לעיל:

        "אכן, הבחנות דקות, המעוררות קשיים ראיתיים ביישומן, אינן רצויות. הכרעה בשאלה מה היתה מטרת העלייה לרכב תהיה לעיתים לא קלה. היא תהיה כרוכה לא אחת בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות".

7.         אין מנוס אפוא אלא להתמקד בנסיבות העובדתיות המאפיינות את נסיבות ירידתה של המערערת מן האוטובוס, על מנת להסיק מהן אם באות הן בשעריה של המטרה התחבורתית.

בית משפט קמא סבר, שנסיבות המקרה - חזרתה של המערערת לאוטובוס לשם עריכת סריקה שתכליתה לוודא שלא נשכחו באוטובוס ילדים או חפצים – דומות לנסיבות שאפיינו את שאירע ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (ניתן ב-29.10.2007) (להלן- מקרה ינטל), שם התרחשה תאונה שעה שנהג אוטובוס ביצע לפני התחלת הנסיעה ובמסגרת תפקידו, סריקה ביטחונית של פנים האוטובוס לאיתור חפצים חשודים. "כחלק מהליך הבדיקה", עלה הנהג על מדרגה שעליה ממוקמים המושבים, זאת כדי להגיע למדפים העליונים באוטובוס, ובעת שירד מן המדרגה נפגע בברכו מדופן אחד הכיסאות.

התביעה נדחתה עת נפסק:

         "עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ'הנסיעה' ממש. כמו כן, עצם קיום חובה – בדין או במערכת כללים אחרת – לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה'נסיעה', כמובנה בחוק הפיצויים. פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. כך, למשל, דרכו של הנהג לאוטובוס – אשר חיונית לצורך ביצוע הנסיעה – לא מהווה חלק מה'נסיעה'. כך גם פתיחתו של שער מוסך, או הרמתו של מחסום ביציאה ממנו"

בית משפט קמא סבר כי הסריקה שביצעה המערערת באוטובוס שנועדה, כאמור, לוודא שלא נשכחו בו תלמידים ישנים או חפצים, כמוה כסריקה הביטחונית שביצע נהג האוטובוס במקרה ינטל, ומשזו האחרונה לא נעשתה למטרה תחבורתית, אף זו הראשונה לא.

אינני סבורה כך.

8.          אמנם בשני המקרים המדובר ב"סריקה" שבוצעה באוטובוס לא תוך כדי נסיעה, אך השונה ביניהם רב על המשותף:

א.       במקרה ינטל נפגע הנהג תוך כדי ביצוע הסקירה עצמה, וכפי התנסחותו של בית המשפט שם: "כחלק מהליך הבדיקה, טיפס המשיב בתוך האוטובוס על מדרגה שעליה ממוקמים המושבים, זאת כדי להגיע למדפים העליונים באוטובוס. בעת שירד מן המדרגה נפגע בברכו מדופן אחד הכיסאות".

בענייננו, התאונה כלל לא ארעה במהלך הסריקה, שהייתה אך נתון אחד מנתוני האירוע. אין מחלוקת כי המערערת סיימה את הסריקה, המערערת ניגשה לנהג האוטובוס שישב על מושב הנהג על מנת לחתום לו עלהויזה, חתמה, ירדה מהאוטובוס, ורק אז נפלה במדרגות.

קיומה של סריקה בשני המקרים אין די בו על מנת להשוות בין נסיבות נפילתה של המערערת לבין נסיבות פסק דין ינטל.

ב.         במקרה ינטל הסריקה התבצעה טרם נסיעה "כחלק מההכנה לנסיעה... פעולה שיש לבצעה לפני התחלת הנסיעה",באופן המזמין את ההנחה שהמנוע טרם דלק והנסיעה עוד לא החלה.

בענייננו המנוע של האוטובוס עדיין פעל. "חוקר: האוטובוס היה מותנע? רפאל: כן, מונע, בטח, אתה שומע..." (הודעת נהג האוטובוס לחוקר,  מוצג 8 למוצגי המערערת);עדות הנהג בבית המשפט: "לא זוכר. היום אני לא זוכר אם היה מונע או לא...יכול להיות שהיה מונע..." (פרוטוקול מיום 04.02.2016 עמוד 21).

לו דומם הנהג את המנוע והמתין למערערת שתעלה לאוטובוס על מנת לחתום לו על הויזה, ורק למטרה זו, שאז לכאורה ניתן היה להתבונן על האוטובוס בעת קרות התאונה כעל זירה בלבד. אלא שהמנוע דלק, האוטובוס היה מוכן להמשך הנסיעה, העלייה הנוספת נועדה לוודא שכל התלמידים ירדו מהאוטובוס, באופן המשמר, למרות העצירה שנועדה לאפשר לתלמידים לצאת מן האוטובוס, את המטרה התחבורתית.

ג.          במקרה ינטל ביצע הנהג את הסריקה למטרה ביטחונית- צמצום הסיכון הביטחוני, ומתוך חובה המוטלת עליו בתקנות התעבורה, וכפי שנקבע שם: "חיזוק מסוים לכך ניתן גם לראות בתקנת התעבורה 425א(א), לפיה סריקה בטחונית הינה פעולה שיש לבצעה לפני התחלת הנסיעה. הרחבה זו אינה ראויה גם לאור המבחן התעבורתי, שהרי שתכלית הסריקה הבטחונית היא צמצום הסיכון הבטחוני. אין זו תכלית תעבורתית". 

בענייננו ביקשה המערערת לוודא טרם סיום הנסיעה ושחרור הנהג לדרכו, כי לא נותרו באוטובוס חפצים או תלמידים ישנם. טרם וידאה כי באוטובוס לא נותר אף תלמיד ישן, או ילקוט שנשכח, לא סיימה המערערת את נסיעתה, והישארותה באוטובוס, או שיבה אליו, הייתה למטרה תחבורתית.

ד.         אף נהג האוטובוס טרם סיים את השימוש באוטובוס למטרת הסעת התלמידים והשבתם לבית הספר, משלפי עדותו לא היה עוזב את המקום בטרם תחתום המערערת על ויזת הנסיעה: "לא הייתי עוזב את המקום עד שיחתמו לי על הויזה...אמרתי לה שתבוא תחתום לי על הויזה כשהיא ירדה קרה המקרה... ש. לאחר שהיא חותמת לך על שחרור הויזה השימוש כנהג טיולים הסתיים? ת. כן" (פרוטוקול מיום 04.02.2016 עמוד 24).

9.       יש להתבונן על הסריקה שביצעה המערערת- מורה השבה ביחד עם תלמידיה מטיול- שנועדה לוודא שהאוטובוס ריק מתלמידים ומחפצים, כעל חלק טבעי ואינטגרלי של הנסיעה באוטובוס, הקשור בטבורו לשימוש ברכב, שהרי הנסיעה לא הסתיימה עבור המערערת טרם סיימה לבצע את אותה הסריקה.

איני רואה את ההבדל בין מורה הנוסעת עם תלמידיה באוטובוס המבקשת לוודא טרם סיום הנסיעה וטרם ירידתה הסופית מן האוטובוס, כי לא נותרו באוטובוס חפצים או תלמידים ישנים, בין נהגת הקמה ממושב הנהג, יוצאת מן המכונית וחוזרה למושב האחורי של המכונית על מנת להוציא משם את התינוק החגור בכיסא בטיחות, או על מנת לקחת את תיקה האישי שהונח שם. בשני המקרים, כמו האם עם ילדיה, כך המורה עם תלמידיה, טרם הסתיימה הנסיעה וטרם הסתיים השימוש ברכב למטרה תחבורתית.

נניח לרגע קט שהמערערת הייתה מגלה תלמיד ישן בספסל האחורי, מעירה אותו, ושניהם יורדים מן האוטובוס, שניהם נתקלים במכשול במדרגות ושניהם נופלים. היעלה על הדעת כי נפילת התלמיד תהווה תאונת דרכים ונפילת המורה לא תיחשב ככזו? ובכלל, לא קיימת הגבלה על מספר העליות והירידות מן הרכב, וכל עוד לא הושלמה הירידה וכל עוד לא ניתק הקשר ליעד התחבורתי, אין מקום למניין הירידות באופן שרק הראשונה תחשב כירידה העונה על הגדרת השימוש ברכב, ודווקא האחרונה, שהיא זו המסיימת את אירוע הנסיעה- לא.

לעיון בפסק הדין בבית משפט השלום

לעיון בפסק הדין בבית המשפט המחוזי