החזרת תיק לדיון בועדה רפואית במל"ל נוכח העובדה כי הוועדה לא התייעצה עם מומחה כאב אלא במומחה מקביל (שיקום)

 

בית הדין האזורי לעבודה קבע כי יש להחזיר תיק לדיון בועדה רפואית במל"ל נוכח העובדה כי הוועדה לא התייעצה עם מומחה כאב אלא במומחה מקביל (שיקום). ההחלטה הינה לפי סעיף 6.ב.

 

מפסק הדין:

 

 

 

 

 

20 ינואר 2018

 

 

 

לפניי  ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 26/1/2017 (להלן – "הוועדה"), אשר קבעה, כי נכותו היציבה של המערער  החל מיום 1/5/2015 היא בשיעור 19% לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – "התקנות").

 

תמצית העובדות

 

1.       המערער, יליד 1985, נפגע בתאונת דרכים ביום 14/3/2013 והתאונה הוכרה כתאונת עבודה.  למערער נקבעו נכויות זמניות בשיעורים שונים עד ליום 1/5/2015.

 

2.       בוועדה רפואית מדרג ראשון מיום 16/7/2015 שדנה במצבו של המערער בתום זמניות  נקבע כי נכותו היציבה היא בשיעור 19% . על החלטה זו הוגש ערר. 

 

3.       הוועדה שדנה בערר הותירה את קביעת הוועדה מדרג ראשון על כנה. החלטה זו היא מושא ההליך שבפני.

 

4.       יצוין, כי המשיב הסכים לקבל את הערעור חלקית בכל הנוגע להתייחסות לחוות דעת מומחית בתחום רפואת כאב. עם זאת, קיימת בין הצדדים מחלוקת בנוגע להוראות שיש לתת לוועדה בעניין זה, כפי שיפורט להלן.

 

טענות הצדדים  בתמצית

5.       טענות המערער

5.1     הוועדה לא נימקה כנדרש קביעתה בתחום הנפשי. 

5.2     הוועדה לא התייחסה כראוי לחוות דעת ד"ר בן דור  שקבע, כי למערער נכות נפשית בשיעור של 30% בגין PTSD.

5.3     הוועדה לא התייחסה כראוי לחוות הדעת מאת ד"ר לייבזון, מומחית ברפואת כאב, שהמליצה להעניק נכות בגין תסמונת כאב נוירופתי.

5.4     הוועדה טעתה כאשר ערכה התייעצות עם מומחית בתחום רפואת שיקום לעניין המלצת  ד"ר לייבזון.

5.5     היה על הוועדה לערוך התייעצות עם מומחה בתחום רפואת כאב.

 

6.       טענות המשיב:

6.1     אין הצדקה לחייב את הוועדה לערוך התייעצות עם מומחה בתחום רפואת כאב. די  להורות לוועדה לשקול התייעצות  עם מומחה בתחום זה, וככל שלא תמצא לנכון לעשות כן, לנמק קביעתה. 

6.2     קביעת הוועדה בתחום הנפשי מנומקת ומדובר בעניין רפואי.

6.3     הוועדה הסבירה מדוע  המערער אינו סובל מ-PTSD.

6.4     הוועדה התייחסה לחוות דעת ד"ר בן דור וציינה, כי הוא לא מצא תסמיני PTSD.

6.5     הוועדה ציינה כי הממצאים אינם שונים מאלה שנמצאו בוועדה קודמת שהעריכה את הנכות בשיעור של 10%.

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

7.       לאחר שעיינתי במסמכים ושקלתי את הטענות מצאתי, כי דין הערעור  להתקבל. להלן אפרט נימוקיי.

 

8.       המערער התייצב בפני הוועדה יחד עם בא כוחו, שטח את תלונותיו ונערכה  בדיקה פסיכיאטרית.

 

9.       הוועדה ציינה את הממצאים וערכה דיון כדלקמן:

 

"מסודר בהופעתו תפקודים קוגניטיביים תקינים אפקט דיספורי מתאר כאבים מופשטים הסתגרות הפרעות בשינה ללא סימני דכאון או פסיכוזה ללא סימני עוררות יתר לא משתף בזיכרונות חודרניים שיפוט ותובנה תקינים. לא נמצא בטיפול פסיכיאטרי ולא נוטל טיפול תרופתי ונוגדי דכאון. נבדק ע"י פרופ' ספיבק מ27.4.15 לצורך קבלת אישור לקנביס רפואי".

 

ובהמשך:

 

"מבחינה נפשית על פי הבדיקה הקלינית של הוועדה בהשוואה לבדיקות הוועדה הרפואית לעררים מ 28.1.15 ללא שינוי בממצאים הקליניים ללא עדות PTSD. לדעת הוועדה מדובר בנבדק הסובל מהפרעת הסתגלות. הוועדה עיינה בחוו"ד ד"ר בן דור מ 16.12.15 ואינה מסכימה עם קביעתו כי התובע סובל מPTSD. בפרק הבדיקה בחוות דעתו מציין ד"ר בן דור כי אין עדות לפסיכופתולוגיה פעילה ולא מתאר את הסימנים הדרושים לאבחנה של PTSD. לדעת הוועדה הנכות הנפשית נותרה בעינה בשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב)(2) ובכך אינה מקבלת את המלצתו של ד"ר בן דור לאור ההבדלים בין ממצאי הבדיקות הקליניות והתיעוד הקיים. לסיכום הוועדה דוחה את ערר התובע מבחינה נפשית נוכחותו בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב)(2)".

 

10.     מהתיאור שהובא עולה, כי הוועדה לא נימקה כדבעי החלטתה לדחות את הערר, במסגרתו עתר המערער להעלות את שיעור הנכות שנקבע בוועדה מדרג ראשון.  המערער הגיש  לוועדה  חוות דעת מאת ד"ר בן דור  (פסיכיאטר) שהמליץ להעניק  נכות בשיעור 30% בגין PTSD. בחוות דעתו פירט ד"ר בן דור, כי  המערער סובל מתסמינים העונים להגדרות המקובלות לצורך אבחנה של PTSD.

 

11.     האבחנה של  ד"ר בן דור נסמכת על אנמנזה שנלקחה מהמערער ופורטה בפרק "התלונות" ולא בהכרח  רק על הממצאים בבדיקה הקלינית. כך, למשל, ציין ד"ר בן דור, כי אחד הקריטריונים לאבחנה הוא "הפרה מודגשת בעוררות ובתגובתיות שהחלה או הורעה לאחר האירוע", ומפרט כי אצל המערער הדבר מתבטא בהפרעות שינה ובעיות ריכוז, כפי שעלה  בתלונות המערער. יצוין, כי גם לפני הוועדה המערער התלונן כי הוא סובל מהפרעות שינה.

 

12.     אמנם, הוועדה ציינה, כי לדעתה המערער אינו סובל מזיכרונות חודרניים,  סימפטום שנדרש לצורך האבחנה, אך מדובר רק בקריטריון אחד מתוך מספר קריטריונים שנדרש לבחון. ייתכן,  כי נדרש מבחינה רפואית שמצב המערער יענה  לכל הקריטריונים על מנת לקבוע את האבחנה הנטענת, ואז יהיה מובן מדוע קביעת הוועדה  שונה מזו בחוות הדעת. ואולם, הוועדה לא קבעה זאת. הוועדה  נימקה מסקנתה בכך שד"ר בן דור לא מצא את הסימנים הדרושים לאבחנה. מסקנה זו לכאורה אינה מתיישבת עם  הפירוט בחוות דעתו של ד"ר בן דור. 

 

13.     אין מקום כי בית הדין יסיק מסקנות מהחלטת הוועדה  או יפרש אותה. על החלטת הוועדה להיות מובנת ללא צורך בהסקת מסקנות ופרשנות (עב"ל (ארצי) 10082/97 שלמה שיה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 188). לפיכך, מקובלת עליי  עמדת המערער, כי  הוועדה לא התייחסה במנומק  להמלצת ד"ר בן דור בנוגע לאבחנה.

 

14.     אשר  לשיעור הנכות, קביעת הוועדה אמנם מנומקת יותר, אולם עדיין חסרה התייחסות למסקנת ד"ר בן דור, כי הסימנים שהתגלו אצל המערער מגבילים באופן ניכר את התפקוד החברתי של המערער וכושר העבודה. הוועדה ציינה בהחלטתה את  קביעת הוועדה הקודמת שדנה במצב וקבעה שלא נצפה מאז שינוי, אולם לא התייחסה במפורש להמלצת ד"ר בן דור.

 

15.     לסיכום סוגיה זו, על פי הלכה פסוקה, מידת הנמקתה של הוועדה אמורה לעמוד בזיקה למידת ההנמקה בחוות הדעת.  לעניין זה נפסק, כדלקמן:

 

"ועדה רפואית פועלת כגוף מעין-שיפוטי. גם לולא ההוראה המפורשת שבתקנה 24 לתקנות הנכות, חייבת היתה ועדה, בשללה חוות-דעת של רופא שהוגשה על-ידי הטוען לנכות, לנמק עמדתה באותם המקרים שחוות-הדעת עצמה היא מנומקת".

 

ובהמשך:

 

"פסק כבר בית-דין זה, כי מידת ההנמקה תלויה במכלול הדיונים בפני הוועדה, וכשמדובר בחוות-דעת רפואית שהובאה בפניה - יהיה קשר בין ההנמקה שבחוות-הדעת, לבין מידת ההנמקה אשר הוועדה תיתן לעמדה שנקטה לאותה חוות-דעת".

 

(דב"ע לד/0-258 יגאל הניג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 225).

 

16.     דברים אלה יפים  לענייננו. משכך, על הוועדה להשלים את הנמקתה, לפרט ולפרש  את מסקנותיה תוך התייחסות לקביעות המנומקות והמפורטות של ד"ר בן דור.

 

17.     בנוסף, מקובלת עליי הטענה, כי במקרה זה, מקום בו הוצגה חוות דעת של מומחית בתחום רפואת כאב, היה על הוועדה לערוך התייעצות עם מומחה בתחום רפואת כאב, ונדרש להורות לה לעשות כן. אכן, הוועדה ערכה התייעצות עם מומחית בתחום רפואת שיקום אלא שמדובר בתחום התמחות שונה. כאמור, המערער הציג לוועדה חוות דעת של ד"ר לייבזון,  מומחית ברפואת כאב, אשר  המליצה להעניק נכות בגין תסמונת כאב נוירופתי. המלצה זו צריכה להיבחן על ידי מומחה בתחום ההתמחות המתאים.

 

18.     בפסק הדין בעניין סעדיה נקבע חיוב הוועדה לכלול בהרכבה מומחה בתחום המומחיות הצר, וכך נקבע :

 

"... כאשר מוגשת לוועדה חוות-דעת אשר ניתנה על-ידי מומחה בתחום הספציפי (כמו – מומחה לכף היד), על הוועדה להתייעץ עם יועץ רפואי המומחה באותו תחום צר, נוסף על החובה לכלול בהרכבה אורטופד מהתחום הרחב."

 

(עב"ל 425/99 המוסד לביטוח לאומי – יהודה סעדיה, פד"ע לו 186).

 

19.     איני מקבלת את  טענת המשיב לפיה יש להשיב את התיק לוועדה כדי לנמק מדוע מצאה לנכון לערוך התייעצות עם מומחית בתחום השיקום דווקא, או לשקול התייעצות נוספת.  אין הוועדה רשאית לפעול בניגוד להלכה פסוקה ויש לתת הוראות ברורות.

 

20.     סוף דבר – עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב על מנת שתפעל כך:

 

20.1   הוועדה תשקול עמדתה מחדש בנוגע לנכות שיש להעניק למערער בגין תסמונת כאב כמפורט בחוות דעת ד"ר לייבזון שהוגשה לוועדה. לצורך כך הוועדה תערוך התייעצות עם מומחה/ית בתחום רפואת כאב.

 

20.2   בוועדה תשקול מחדש עמדתה בתחום הנפשי תוך התייחסות מפורטת ומנומקת לחוות דעת ד"ר בן דור. ככל שהוועדה אינה מקבלת את המלצת ד"ר בן דור לגבי האבחנה ו/או דרגת הנכות עליה להסביר את מסקנותיה באופן שגם מי שאינו רופא יוכל להבין את הלך מחשבתה.

 

20.3   המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון בנושאים בגינם הוחזר התיק. 

 

21.     המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 3,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים ממועד בו יתקבל אצלו פסק הדין.

 

 

 

 

 

ניתן היום, ד' שבט תשע"ח, (20 ינואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.